ציר בלי רֶשָע, בלי שדים ו(כמעט) בלי דעות קדומות

וורנר באוזנהארט, כבר סבב את העולם 4 פעמים פחות או יותר, הוא עשה זאת לבד על אופנוע וכתב על כך 4 ספרים. (וורנר היה פרופסור לבלשנות באוניברסיטת אוטאווה) יום אחד גיליתי שגיאה גיאוגרפית באחד מספריו, יצרתי קשר איתו ומאז הפכנו ידידים ממש. וורנר וטרודי – מעריצי ישראל מושבעים, ביקרו אותי ואת גלי כאן, כבר 4 פעמים (בכל פעם, כאשר הטמפרטורות בקנדה יורדות הרבה מתחת לאפס… אנחנו כבר מאווררים חדר).

שלושה מארבעת ספריו של וורנר

לפני כמה שנים, בדרכו מחוג הקוטב הצפוני בנורבגיה לכיוון אוסטרליה, חצה וורנר גם את איראן. באישורו אני מפרסם קטע קצר על אופנוען בארץ אסורה… כלומר לנו… כלומר בינתיים.
היחס לאיראן ותושביה, מנקודת מבט שאינה מעורבת באקטואליה הפוליטית ושאינה טעונה דעות קדומות – אלא רק ככברת ארץ מעניינת, אותה יש לחצות בדרך מטורקיה לפקיסטן – היא סוג של לוקסוס לאדם מערבי. נוסע העובר באיראן, טוב לו שיַטֵה אוזן לניואנסים שאינם באים לידי ביטוי בתקשורת המתלהמת. למפגש אמיתי וכן עם אזרחי המקום. עם נדיבותם ואנושיותם. כי מה טעם להכנס אל מעבר לוילון הכבד, אם לא הופכים זאת להזדמנות לגבש עמדה רעננה. לטוב או לרע? למה לטרוח ולהגיע למקום מסקרן כל כך, מבלי להתחבר?

המעבר לאיראן

כאוס מוחלט שרר בצד הטורקי של מעבר הגבול לאיראן בבאזרגאן (Bazargan), כל האיזור היה תקוע בשלבים הכי מטורללים של שיפוץ כללי ושיירות של משאיות עמדו אף אל גב, לאורך יותר משני קילומטרים מערבה מנקודת הביקורת. זה עתה פסק הגשם הסוער ומגרש החניה מול משרדי המכס היה לא יותר מביצת בוץ טובענית ולא סלחנית. בהיעדר כל שילוט הכוונה, נאלצתי לשאול שוב ושוב למיקום משרדי ביקורת הגבולות. ובכן, שני המשרדים; ביקורת הגבולות והמכס, שכנו בתוך אוהל בסמוך למגרסת חצץ אימתנית, שעבדה במלוא המרץ והבליעה כל צליל אנושי, שאמור היה לשמש מקום בו אדם צריך להשאל וגם לענות; מי, מאין, לאן ולמה. בסופו של דבר, זכיתי בחותמת השחרור המאשרת בדרכוני, כי הוצאתי מארצו של אתא-טורק רכב בעל שני גלגלים ומנוע.  קיבלתי הנחיות כיצד להגיע לצד האיראני ויצאתי לעברו.

בצד האיראני של הגבול שום דבר לא השתנה מאז ביקורי האחרון בשנת 1999. הכל נראה רגוע, מסודר ובשליטה. ברכותי ;'סאלאם עאלייקום', נענו ב'סאלאם' ידידותי. חיוך ולחיצת יד. ראשית, לביקורת דרכונים. אשרת הכניסה לשבעה ימים, שהכנתי מבעוד מועד בשגרירות האיראנית בטורקיה, נבדקה ונמצאה כשרה וקיבלתי חותמת כניסה. במכס בדקו את האופנוע, מספרי השלדה והמנוע מול הנתונים בתעודת הקארנה דה-פאסאג' ( Carnet de Passages en Douane ה"דרכון של האופנוע"). תלשו את הספח התחתון, מילאו את התלוש העליון באישור רשמי ושלחו אותי לדרכי, תוך אזהרה כי עלי להחליף כספים רק בבנק הסמוך. הם ידעו, כמובן, שזו אמירה ריקה מתוכן, בשוק השחור אני יכול לקבל סכום כפול עבור הדולרים שלי, מכל בנק באיראן ומנסיוני, איש גם לא יבקש ממני קבלה או הוכחה על מקור החלפת הכסף. זה אחד הדברים שהופכים את איראן לארץ מאד זולה לנוסעים זרים – השוק השחור.
נוכחתי בעובדה הזו, כבר בעצירה הראשונה. בתחנת הדלק. תחת "שער הדולר החופשי" מילוי של 26.5 ליטר, עלה דולר וחצי. בכל תחנות הדלק ניתן היה להשיג רק דרגת אוקטן אחת. אך במחיר הזה לא טרחתי כלל לשאול לאוקטן והאופנוע לא התלונן.

הכרתי את הציר הזה – אמנם בכיוון ההפוך, אך החלטתי שהפעם כדי לגוון מעט, אעצור במקומות שלא הייתי בהם בסיבוב הקודם. ואלון במלונות שלא הכרתי. איראן היא ארץ מאד בטוחה לרכוב בה, עם אנשים ידידותיים בכל מקום, נהגים תרבותיים ומתחשבים וכבישים מעולים. ושפע של תחנות שירות ותדלוק איכותיות, שהייתי צריך להזכיר לעצמי שאני כבר מזמן לא באירופה.

איך שלא יהיה, הרושם האירופאי הזה התפוגג, ברגע שהתמקמתי ללינת לילה באחד מהמלונות ה..איך לומר; 'לא שגרתיים'. כי ברגע שנכנסתי לחדרי באחד מהם – וכמו כל אדם נורמאלי, הלכתי לשחרר לחצים – גילית שנחתתי בעולם אחר; בעולם השלישי וכי עם כל החביבות ברחוב, האיראנים כופים עלי את תרבותם, במקום הכי אינטימי. כי כאשר חיפשתי את אסלת החרס בחדר השירותים המצוחצח, העלתי חרס. פשוט אין. במקומה ממוקמת בפינה עמדת חור צלפים. על פלטה מוגבהת מעט וסימן למיקום סוליות הנעליים. נכון, זו בטח לא פעם ראשונה למי שחצה את אפריקה (סביב, נגד כיוון השעון. וגם על כך יש ספר שלם. י.ב.). אבל הקונטרסט בין החזות והתכל'ס. המם אותי במשהו. כבר הייתי חלוד במקצת. כן, אנחנו האירופאים המערביים המפונקים, לא מתורגלים בהארכת גידי הברכיים, למצב מתיחה הנובע מכריעה ארוכה. והרגשתי זאת היטב. שלא לדבר על הצורך לדייק (במיקום הרגליים, שלא תחליק כף רגל לחור) במיוחד כשקמים בלילה אפופי קורי שינה… נו. הכי טוב להוריד את המכנסים והתחתונים קומפלט ולהשען על איזו תמוכה. אפשר כסא בצד או שפת הכיור הסמוך. אקרובטיקה. כבר אמרתי? אבל רגע… איפה הנייר? אין. במקום יש צינור פלסטיק גמיש תלוי על וו בקיר הסמוך. ועכשיו מגיע הקטע הכי ממזרי בתרגיל הקרקע האולימפי. עלי לפתוח את הברז, לקרב את פתח הצינור ביד ימין ולרחוץ את התחת ביד השניה. תוך שמירת שיווי משקל. כל זה מעל תהום קטנה, אבל חלקלקה ומסוכנת. ועכשיו אני מבין טוב יותר את ביזויה של יד שמאל בתרבות האיסלאם. לעולם לא נוגעים בה באוכל או באדם אחר. די. בטח הבנתם.

בקשר לאוכל איראני. אולי ישמע מופרך, כי ידוע גם ידוע, איזה נפלא המטבח האיראני. אבל אני זה אני, לא מסתדר עם טעמים פיקאנטיים. כך שהסתפקתי בתבשילי קבאב ואורז. אורז עם קבאב ולמחרת שוב קבאב ואורז, לשם גיוון. עכשיו, כדי לשטוף את הגרון, עמדו לרשותי תה או מגוון משקאות קלים כמו "זָםזָם" ו"פִּיפִּי", (תחשבו על ארוחה שבסוף מקנחים בפיפי, הזוי) המקבילים האיראניים לקוקה קולה ופפסי. אין בשום מקום בירה, יין או משהוא אלכוהולי אחר. ורמזו לי כי אם אתפס עם אחד ממשקאות השטן האלה, אזכה במלוא סאת המלקות השגורות בשריעה, בפרהסיה וללא רחמים. אז הנה, כמי שמעריך בירה טובה, אם תרצו – מצאתי מעט רשע.

איספהאן – מסגד שיח' לוטפאללה

איספהאן – מסגד שאה'

בקשר לקוד הלבוש. האם נשים איראניות אכן אוהבות ללבוש את הצ'אדור (או בפשוטת; אוהל אישי נייד) בציבור? הייתי נחוש לשאול ולברר את הנושא לפני שעזבתי את איראן. ההזדמנות נקרתה לי, כשהגעתי לסוכנות נסיעות וגסטהאוס בשם "אקבאר" בעיר בָּם (Bam).

הגעתי לשם לאחר חשיכה והתקבלתי על ידי קבוצה של שבעה איטלקים שטיילו באיראן על  ארבעה אופנועים. על שלושה אופנועים, רכבו שלושה זוגות של בעל ואישה ועל האופנוע הרביעי רכבה אישה מקומית. סולו. זה סיקרן. שאלתי אותה אם היא חוותה איזו הטרדה מהיותה אישה "לא, בכלל לא" היא ענתה. "נכון, כאשר אני מגיעה למקום ציבורי, עלי ללבוש את הצ'אדור. אם אני רוכבת או הולכת רגלית, אני זורקת את הדבר הזה מעל לבגדי הרכיבה מעור ממוגן. אך אתה רואה כאן, במקום פרטי, אני לובשת מה שבא לי". שתי גברות מצוות אכסניית "אקבאר" שנכחו בארוחת הערב, שתיהן בג'ינס אופנתי וסוודרים קלילים. אחת דיברה אנגלית טובה. שאלתי אותה איך היא מסתדרת עם הצ'אדור. היא משכה בכתפיה והשיבה : "אני לובשת את מה שחוקי התרבות והקוראן הקדוש מחייבים, אין לי בעיה עם זה" אז שאלתי אם היא יכולה להפנות אותי לפסוק בקוראן בו מצויין הדבר.

היא הפנתה אותי לאחד הגברים שהבטיח לחזור אלי עם תשובה. בבוקר בטרם עזבתי הוא ניגש אלי ואמר; "לך לקוראן הקדוש, סוּרָה מאתיים וארבע, פסוקים 30-31". וזאת עשיתי בהזדמנות הראשונה ומצאתי את הפסוק המצווה על האישה המוסלמית ענווה והשפלת מבט למול רשימה מפורטת של דמויות. האחריות על גרוי של הזולת – היא עליה. משהו שהפך לחוק מדינה. האנשים והנשים שפגשתי בהמשך הדרך לגבול הפקיסטני. "שידרו" יותר מרמז, כי יש חוק ויש מציאות. מעין קיום אישי, בתוך חוק שקבע מי שמינה את עצמו נציג של ישות בשם אללה. משהוא שאיני מסתדר איתו מצד כל  דת שלא תהיה. אבל בכניסה לאיראן חתמתי על מסמך מנדטורי, שבו התחייבתי לא לעסוק בחתירה תחת אושיות הרפובליקה האיסלאמית המפוארת.

הכמיהה והסקרנות שגיליתי לסממני צריכה ותרבות מערביים, היו מובהקים ו"שידרו" לי, כי יש בדרך איזו מהפיכה, גם אם היא תיקח קצת יותר זמן. אז המשכתי רק לצפות ולהקשיב. כעבור שלושה ימים הגעתי לעיירת הגבול זאהדאן (Zahedan) בואכה פקיסטאן . ידעתי כי עלי להערך לכניסה לארץ הבאה בנושא חשוב; דלק. באיזור הגבול מתקיים מערך ענף של הברחת דלק מאיראן לפקיסטאן, בה המיסוי על הדלק גבוה במיוחד. כך שממש לפני מעבר הגבול נעמדתי בתור בתחנת דלק, כדי לגלות אחרי כשעה שלא אזכה לקבל טיפה, כי איני שייך לקבוצה הנכונה… לכן הפנו אותי כמה ילדים, לסוחרים בצדי הדרכים בהמשך הציר – המוכרים דלק מתוך ג'ריקנים. מילאתי עד הקצה ויצאתי לכיוון פקיסטאן.

———————————————————————————————————————————————————————

תרגום ועריכה – יוני. כל הזכויות C שמורות לוורנר באוזנהארט – All rights -C- reserved to Werner Bausenhart

* חלק מהצילומים הורדו ברשות מאתרים ברשת.

** המתעניין בקניית ספריו של וורנר (באנגלית כמובן), יוכל להשיגם במחיר בסיסי ישירות מוורנר. נא להפנות אלי מייל ואני אדאג לשדך. – יוני.

———————————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כן, עוד אורח של כבוד בבלוג. עמיר פורת המתגורר בקליפורניה. איש מדהים ויקר, שזכיתי שיארח אותי ליומיים בביתו בדרכי מצפון לדרום אמריקה לפני כשנה וחצי. הנה סיפור מסע משלו.

שלום כולם, שמי עמיר פורת. לפני שנים עברתי לארצות הברית ללימודי פוסט דוקטורט לאחר השלמת Ph.D. בביוכימיה במכון ויצמן למדע ברחובות. כיום אני עובד בחברת הביוטכנולוגיה הגדולה בעולם, Amgen.

מאז שאבי לימד אותי לרכוב על אופניים, ידעתי כי אני רוצה שיותקן בהן מנוע. קינאתי בחברי הקיבוץ שהיו ברשותם קטנועים וביחד שיפצנו כל מיני ווספות ולמברטות. טיילתי על אופנוע בארץ, במדבר סיני, ובקפריסין. השיא ברכיבות שחוויתי לפני המעבר לארה"ב, היה כשיצאתי עם היאמהה סופר-טנרה שלי לחמישה שבועות באלפים האיטלקיים, השוויצרים והצרפתיים. כאן בארה"ב יצאתי להרבה מסעות רכיבה. החל בכמה ימים ועד לחודש שלם. רכבתי לאורכן של הרבה דרכים צדדיות ובהן דרכי עפר, ברחבי ארה"ב. אני מכיר את ניו-אינגלנד כמו את כפות ידי. חציתי מהאוקיינוס האלטנטי ועד לפאסיפי וחזרה. רכבתי לאורכם ורוחבם של הרי הרוקי והסיירה נבאדה, לכל אורך החוף המערבי של ארה"ב מסן-דייגו לסיאטל וכל זה על קצה המזלג.

מתי שהוא בתחילת יולי 2009 כשגרתי עדיין בסן-דייגו, קיבלתי למקום העבודה שלי, מייל בתפוצת מנויי סוכנות ב.מ.וו. המקומית ובו מסופר על ישראלי שרוכב מהקצה הצפוני ביותר של אלסקה, אל הקצה הדרומי ביותר של דרום אמריקה, טיירה דל-פואגו. שמו יוני בן שלום, הוא הגיע לסן-דייגו ליומיים כדי לטפל באופנוע שלו ומחפש קשר עם רוכבים מקומיים, כדי לקבל קצת טיפים הנוגעים לרכיבה בבאחה מקסיקו (Baja Mexico). יוני השאיר את המייל שלו וחשבתי שיהיה טוב אם אוכל להציע לו את ביתי ואת הספה בחדר האורחים שלי, כדי שיחסוך כמה ירוקים. מאחר ובאותה תקופה רכבתי על אותו סוג אופנוע, שקוסם להרבה מקיפי עולם הרפתקנים והתנסיתי בעצמי בהרבה רכיבות אתגריות, חשבתי שאמצא רקע משותף עם יוני ובנוסף, לפני כמה שנים רכבתי בצ'ילה וארגנטינה וביליתי שבועיים בטיירה דל-פואגו – יעדו הסופי של יוני.
מה שיוני לא ממש ידע, אולי רק באופן מעורפל, זה שהייתי באותה תקופה בעין הסערה של משבר אישי, שהחל כמה שנים קודם לכן והזרעים שנזרעו אז החלו להנץ באותה תקופה. הפסדתי את כל מה שניסיתי לבנות במשך השנים הללו; קשר של אהבה, קריירה מכובדת ויכולת לשכלל ולשפר את אהבתי לרכיבת אופנועים. גם אופנועי מסע וגם רכיבת שטח טכנית. כל אמונותי הקודמות בכל הקשור לחיים, קרסו כשצללתי לתוך קריאה והתעמקות בפילוסופיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בעיקר באמצעות כתבי אריך פרום. גיליתי למרבה הבושה, את האשליות שהומצאו על ידי אלה שמובילים את העולם (לאבדון) ואת האידאולוגיות המזוייפות שלהם וסירבתי להיות צייתן. התעקשתי להאמין במצפון האנושי ולצאת כנגד מצפון ומוסר הניזונים מהסמכות הבירוקרטית המוערכת בתרבות המערב. התוצאה היתה שהפכתי מנודה ונזרקתי מחוץ לסדר החברתי המקובל.

יוני נחת בביתי ובילינו יומיים ביחד, מה שנתן בידו זמן להכין את עצמו ואת האופנוע, למה שראיתי כסוג של הפסקת הסתגלות בהרפתקה שלו. מנקודת מבטי, סן-דייגו היתה בשבילו סוף של פרק אחד. סוג של מעבר ממדינה בה הדרכים, שלטי ההכוונה, זמינות הדלק, סידורי הלינה, החניונים, השפה והתרבות, הופכים את המסע בה למשהו קל ונוח וכל אחד יכול למצוא את דרכו ולנווט בארץ הענקית הזו. ברגע שעוברים את הגבול למקסיקו, כל זה משתנה ולכן נדרשת הכנה טובה ומפורטת יותר. בוודאי אם חושבים לצאת בחיים מהקטע ההרפתקני הזה.
ראיתי ביוני אדם שמונע על ידי שאפתנות, דמיון ויצירתיות. (מתורגם תחת מחאה-יוני) במילים אחרות; אדם המונע על ידי אנרגיות פנימיות. הוא היה ממוקד ונחוש, אדם במשימה. שום דבר לא יכול לעצור אותו מלהגשים את משימתו. זה היה נפלא להווכח בכך. בניגוד לכך, רוב הרוכבים שאתה פוגש בדרכים סלולות או בדרכי עפר, הם מה שאני קורא; "רוכבים פאסיביים". הם בקושי מבצעים את הרכיבה שלהם או את ההרפתקה שלהם. הם בדרך כלל רוכבים בקבוצות, מחכים להוראות מהרוכב המוביל או מראש המועדון. ויש כאלה המשלמים הון לחברת טיולי אופנועים ואז באים עם גישה של "שילמתי הרבה כדי שמישהו ידאג לי, וחסר לכם שתאכזבו אותי". בעיקרון, אין שום הבדל בין הטיפוס הזה, לבין פרזיט המחכה לאחרים שיסדרו לו את החיים. זה די נדיר לראות רוכב בודד היוצא לרכיבה משלו. פרט למקרים בהם אדם רוכב לעבודה או לשליחויות בעיר.

במרץ 2010 קיבלתי את הג'וב של חיי. מקום העבודה שלי ממוקם כרגע כ- 26 מייל מצפון מערב ללוס-אנג'לס. התחלתי לעבוד בתחילת מאי 2010. באותה תקופה אמצעי התחבורה היחיד שלי היו זוג אופניים והיה ברור לי, כי אני עומד לשוב לרכיבה על אופנוע. משום שבארה"ב, אדם יכול לקנות הכל בתשלומים. נכנסתי לסוכנות BMW המקומית ורכשתי לעצמי אופנוע BMW F800gs. החלטתי על הדגם הזה מהרבה סיבות מעשיות ובעיקר בזכות יכולת השטח שלו, וודאי בהשוואה לממותה שהיתה לי קודם ה- r1200gs Adventure . ה-800, אינו רק קטן יותר, תפיסת התכנון שלו יועדה לתת לו יכולות שטח; בולמים, בסיס גלגלים וקוטר חישוקים. חלוקת משקל, תיבת הילוכים, עזרים, תוספות וארגונומיה יעודית.
לאחר כמה רכיבות אתגריות בהרי הסיירה הגבוהים של צפון מרכז קליפורניה ורכיבות נוספות במרכז הרי החוף של קליפורניה, הגיע הזמן להחליט, אם אני רוצה להכין תכנית לרכיבה לבאחה קליפורניה (Baja California) – לשון היבשה שבצפון מערב מקסיקו.
חשוב להבין, כי כאן בדרום קליפורניה, קרטלי הסמים המקסיקנים; האכזריות והאלימות שלהם, ממלאים תמיד את ראש מהדורות החדשות. ויותר מכך, כדאי לזכור כי כשאתה מספר לחברים שלך בעבודה שאתה מתכוון להכנס לבדך ולרכוב בבאחה, הם יגיבו ברמיזות שאתה אינך טיפוס אחראי וכי זה מאד מסוכן, "יש לך בן"…וכל הקלישאות, שאנשים מוזנים בהן על ידי התקשורת. נתקלתי באותה גישה בקרב חברים, באקראי מול זרים בהם נתקלתי בחנות המכולת ובעצם איפה לא. הבנתי כי, כל האנשים האלה שאומרים לך כי "אסור לך לצאת!", מעולם לא היו שם… יצרתי קשר עם כמה אנשים שידעתי כי רכבו בבאחה הרבה פעמים בעבר ובמקום לשאול אותם על סכנות. ביקשתי מידע שימושי כגון איכות הכבישים, מצב דרכי העפר, אפשרויות תדלוק והערכת תקציב נדרש. במידה והם, כבעלי נסיון יגידו כי כרגע זה מסוכן וראוי להמתין שרמת האלימות תרד – אתייחס להמלצות האלה ברצינות. אך איש מהם לא רמז אפילו על האפשרות לדחות את היציאה לימים טובים יותר. זה היה סימן טוב ומילא אותי בטחון בכל הקשור ל"יועצים" ורואי השחורות, בהם הייתי מוקף. החלטתי להכנס לבאחה בבוקר שאחרי הקריסמס.

הבאחה הוא חצי-אי שאורכו 800 מייל, המתחיל בצפון באיזור הגבול בין סן-דייגו לטיחואנה ומסתיים בדרום, בערי התיירות ואתרי הנופש הממוסחרות של קאבו סאן לוקאס ( Cabo San Lucas) וסאן חוסה דל קאבו (San Jose Del Cabo).  הים הנח בין חצי-האי באחה, לבין היבשת העיקרית של מקסיקו, הוא מפרץ קליפורניה שנקרא גם ים קורטז Cortez. בכל הקשור לתחום הזמן, צפון הבאחה מקדים בשעה את החלק הדרומי של חצי האי.
דרך שנים רבות של רכיבת אופנועים ותכנון ההרפתקאות שלי, לבד או עם חבר או שניים, למדתי כי לדחוס רכיבה למרחקים עצומים ביום אחד, זה משהו מתיש ומיותר. אינו משאיר די זמן לספונטניות או ההרפתקה. גיליתי כי החוויה והאתגר, נמצאים ממש לרגלי ולא אי שם באופק הרחוק. בתכנון רכיבות, אני שואף לפנות זמן ומקום לגילוי הסביבה ומאפשר לספונטניות להוביל. כך שהתכנית שלי הפעם היתה; לא לרכוב כלכך רחוק דרומה. לא יותר מ- 280 עד 300 מייל לעומק הבאחה.
הגעתי לסן דייגו בליל הקריסמס וביליתי את הלילה בביתה של ידידה. ותוך כדי ישיבה סביב שולחן עמוס בצלי בשר עשיר, שעועית, אורז וסלסה שבושלו ביד מקצועית של גברת הבית, חשבתי כי הנה זו כנראה הפעם האחרונה שאני נהנה מארוחה הגונה בשבוע הקרוב… טעיתי ובגדול.
למחרת מוקדם בבוקר, הסתבר כי השעון המעורר לא כוון כראוי ולא התעוררתי בשעה 06:30 כמו שתכננתי. הדבר היה חשוב, כי תיאמתי עם חבר שעמד לעבור לבאחה באופן עצמאי עם קבוצה של שלושה רוכבים, לשהוּת של לילה אחד. יחד עם זאת, לא ויתרתי על ספל של אספרסו חם ואיכותי שמיד אחריו דילגתי על גב האופנוע, שכבר היה מוכן ועמוס בציוד עוד מאמש ורכבתי בתוך צינת הבוקר של דצמבר המאוחר, חמישים מייל לכיוון מעבר הגבול בעיירה המקסיקנית טקאטה Tecate , הממוקמת כארבעים מייל מזרחית לטיחואנה. מעבר הגבול בטאקטה נחשב למקום רגוע ושקט יותר יחסית למעבר הגבול הלחוץ והמלחיץ בטיחואנה.
עצרתי בתחנת דלק כדי לקנות גלון נוסף של בנזין במיכל נפרד. כך הרגשתי בטוח יותר מפני האפשרות שאמצא עצמי באיזה מישור מדברי נידח, מבלי לדעת מה המרחק עד לתחנה הבאה. למזלי, ביירון החבר שלי, השאיר לי הודעה בנייד והחבורה חיכתה לי מעבר לגבול. ברגע שהגעתי למעבר, סידרתי לעצמי ביטוח מקסיקני לימים בהם אשהה בבאחה. מאחר ומיהרתי – כדי למנוע עיכוב נוסף לרוכבים שהמתינו לי – לא ממש בדקתי את תוקף הביטוח והסתפקתי בקריאתה מרחוק של הפקידה, כי הוא יפוג ביום חמישי בו אשוב לארה"ב. (מאוחר יותר, פגשתי את ביירון ושאר הרוכבים כחמישה עשר מייל מזרחית לחווה בה הם פרקו את הציוד שנשאו על האופנועים הצנומים שלהם מדגמי KTM 450 ו – Honda CRF250/450 ).
היעד שלי היה "חוות השמיים של מייק" (Mike’s sky rancho) , אשר שמעתי הרבה סיפורים על האתגר שבהגעה אליה ועל האירוח החם של המשפחה המנהלת את המקום. מדובר בחווה קטנה ומבודדת בהרים שהדרך היחידה להגיע אליה, היא ברכיבת שטח. המקום פועל על גנרטור וברגע שהוא עוצר מתי שהוא אחרי ארוחת הערב, משתרר שקט ועלטה יורדת על הכל. הקבוצה של ביירון כיוונה לחוות "ראנצ'ו אל קאיוטֶה, מהלך עשרה עד חמישה עשר מיילים נוספים.
שבעים המיילם הראשונים, היו בוציים למדי אך בקטעים החוליים, החול הרטוב הקל על הרכיבה בו. חציתי הרבה שלוליות בוץ שאותן עברתי ברוב המקרים בשוליים, איפה שהן רדודות יותר, שם יש סיכוי מועט להרטיב את הרגליי. בקיצור, היתה שם שלולית אחת ענקית שנראה כי חצייתה במרכז היא ברירה נכונה יותר. צריך להבין שבמצבים כאלה אנחנו רוכבים די מהר והחלטות מתקבלות שבריר שניה. נכנסתי לשלולית באמצעה – בידיעה שהיא עמוקה – בנסיעה איטית כדי לא לחטוף את התזת מי הבוץ בפרצוף. העסק היה כל כך עמוק, שהמנוע נשנק וכבה… רגל נשלחה בחטף לקרקע, המים חדרו למגפיים. הבטתי בריכוז בכפתור המתנע והתפללתי: "תניע!" והוא הניע והטיס אותי כמו רקטה מחוץ לשלולית.
לאחר זמן מצאתי עצמי רוכב לבד לתוך ההרים, מנווט את דרכי לנקודת המפגש בכיוון דרום. תחושת החופש והעצמאות. בהן אדם שולט בתנועה שלו, העובדה כי אין מי שמחלק לך הוראות או שופט אותך; מעניקים השראה הנעה ודחף. הוסף לכך שאתה לבד בתוך הטבע – רק אתה והאופנוע האדיר שלך ושהכל תלוי רק בך ובאופנוע , כדי שהחווייה תמשיך להתקיים. ללא רכב סיוע או גיבוי משום סוג. הכל היה תלוי רק בי ובאופנוע עליו רכבתי. כעבור 70 מייל של רכיבת שטח, מצאתי – לא בלי קושי, כי לא היו שום שלטי הכוונה או סימנים – את הדרך הסלולה שהובילה לנקודת המפגש. עוד 40 מייל ונפגשנו בתחנת הדלק בוילה דה-לה-טרינידד Valle De La Trinidad, משם יצאנו ביחד לרכיבת שטח טכנית בת 35 מייל שהובילה ל"חוות השמיים של מייק". כשהגענו לשם החשיכה כבר היתה כמעט מוחלטת. נפרדנו לשלום והם המשיכו במעלה ההרים ליעדם. הנה אני, במקום עליו שמעתי רבות. ראיתי אין ספור תמונות שצילמו אחרים. לרגע הייתה לי תחושת הישג. בסיכומו של דבר עשיתי זאת ועשיתי זאת היטב. ברכיבה על אופנוע אינדורו גדול עם שני ארגזי צד עמוסים לעייפה.
המקום היה שקט. אין אינטרנט, אין מרכזי קניות, אין אוטוסטרדות, אין טלויזיה, אין פארק תעשייתי משרדים או מפעלים, אין סופר מרקטים או חנויות כל-בו, אין סוכנויות רכב ואין פקידים או ביורוקרטיה. זה מצב בו ניתן כמעט לעבור טרנספורמציה ליישות אחרת של קיום. חיה יותר. אנושית יותר.
ארוחת הערב הייתה נהדרת; סטייק ענק, שעועית, אורז וסלסה שנשטפו בבירה מקסיקנית בשם "פָסיפיקו".
ההרדמות במקום כזה היא טבעית, מאחר ואין חשמל לכבות ודי קר וגם הייתי האורח היחידי באותו לילה. פעולת ההליכה למיטה נשמעת סתמית בעיניכם ודאי, אך אני מניח כי רובכם ממש נלחמים מדי ערב, בעובדה כי הגיע הזמן ללכת לישון. אז כשהדבר מגיע באופן טבעי כלכך, בעיקר אחרי יום רכיבה מתיש ומספק, האמינו לי כי התחושה נפלאה.

הבוקר קיבל אותי בשמיים תכולים, שמש בריאה וציוצי ציפורים סביב. חברָי הרוכבים, חזרו מחוות אל-קיוטֶה  ורכבנו יחד את 35 המיילים דרך השטח, בחזרה לכביש הסלול. כאן נפרדנו שוב, הם פנו צפונה חזרה הביתה ואני יצאתי על כביש אספלט נהדר דרומה, ללב המדבר רחב הידיים והמהפנט של הבאחה. התכנית המקורית שלי היתה לבלות את הלילה בסן פיליפה (San Felipe) , אך אחרי שדיברתי עם אנשים שפגשתי בדרך. אימצתי את המלצותיהם החמות להגיע למפרץ גוזאנגה (Gonzaga bay), השוכן במרחק כ 110 מיילים דרומה. עד לאחרונה לא היתה דרך סלולה לגוזאנגה וצריך היה לנווט דרך השטח ללא שום תמרור או הכוונה. עכשיו כאמור הדרך הסלולה המגיעה עד לפורטוסיטו (Portocito) ושאר ה-40 – 50 מיילים אינם סלולים ומהווים ציר נסיעה אתגרי משהו. בפעם הראשונה שמגיעים בדרך הזו, נדמה לעיתים כי אתה מבורבר לחלוטין. אין שום סימן שהדרך מובילה בסופה למפרץ גוזאנגה. איך שלא יהיה, זו הייתה חתיכת רכיבת כיף, עקב היות הדרך זרועה מהמורות, בורות וקטעים חסרים. הטכניקה הטובה והנכונה לרכוב בתנאים כאלה, היא לעמוד על התמוכות. המדבר לימינך, ים קורטז לשמאלך. הרוח חובטת בחיוך האדיר הנמתח על פרצופך.

ואאוווו!!! הנה אנחנו באים גווווזזזזאאאאאנגה!!

בחיי שלא ידעתי למה לצפות. הסימן החיובי הראשון היתה משאבת דלק באמצע שום מקום ואז נתגלתה לי מימין חנות מכולת קטנה, בה מצאתי מבחר מוגבל של מוצרי חלב, ירקות ופירות. משמאל המפרץ והכפר הנפרש לחופו. אלפונסינו Alphonsino, הוא המלון היחיד הממוקם בטיפ הצפוני של המפרץ. לא, זה לא בדיוק מלון הָאיָיט או מָריוט  וכו'. מי בכלל רוצה דברים כאלה?. כאן זה אלפונסינו, האיש ומשפחתו. בעודי לוגם בירה של טקאטה ונהנה מסיגריה, נתקלתי בחבורה של ארבעה אמריקנים בגילי – 46 ויותר. הם הגיעו ברכב בָּאגי מדברי. חבר'ה רועשים אבל ידידותיים. הם התלהבו מהאופנוע ומהעובדה שאני רוכב לבד. זקפו אגודלים וצעקו "להתראות באלפונסינו!". כן, אלפונסינו הוא המלון היחיד – אלא אם יש לך כוונות לישון במלון המוכר, זה עם מיליארד הכוכבים.

כאשר פגשתי את ארבעת הברנשים האלה, לא ידעתי שאנו עוד נהפוך את הערב לחווייה בלתי נשכחת של צחוק ואוכל נהדר. ג'ף, אחד מהם, יצא עם בחור מקומי בסירה לדוג משהו טרי והם חזרו עם חמישה דגים. בזמן שהדגים הפכו לארוחה במטבח, אנחנו בילינו עם בירה ובדיחות. דן, שהיה מרכז המסיבה והצחוק היה פשוט מדָבֶּק.
במקום שכזה, כל מה שצריך לחיים מאושרים הם דברים פשוטים. לחוות זאת, זה משהו מרענן מאין כמוהו. זו ההרגשה כי אתה משחרר את עצמך, מהגבולות והמגבלות הכולאים אותך בתוך התרבות ה"מתקדמת" והתחרותית של העולם המערבי. במקום כזה אין לאנשים עושר. הם העושר עצמו.

למחרת בבוקר השכמתי לזריחה מדהימה שעלתה מעל למפרץ והרגשתי איך ליבי עולה על גדותיו בתחושות של חיוניות פשוטה. שתינו קפה מוקדם ליד קו המים ואחריו ארוחת בוקר בריאה של ביצי משק עם שרימפס, עגבניות, פלפלים, בצל וטורטיה.
המשך יבוא.

ומי שרוצה עוד משהו כדי לחיות את המסע שלי,

צירפתי מצגת דינאמית בבקשה להקליק כאן

להתראות, עמיר.

תרגם יוני (מה לעשות, לבנדם יש קי-בורד באנגלית). כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

ביקורת ציוד מסע אמריקות יוני

זה המשך הפוסט הקודם. (אולי יהיה גם חלק ג' בקרוב) מה שבטוח שאני כבר מבשל את הפוסט על הנחיתה. אחרי חודש של פרספקטיבה – אני מבין שלוקח לי יותר מדי זמן לנחות, להסתגל, להתגלגל. פרטים בקרוב…

אוהל

תיאור המוצר: דגם זוגי "Fat Frog" תוצרת נורט-פייס, נקנה בארה"ב. מרחב פנימי לשניים + ציוד. אטום ויציב לרוחות. חשובה הייתה לי גם ה"מרפסת" המחופה בכניסה, לשמירת ציוד. כמובן גם משקל קל ונפח איחסון מינימאלי. האוהל היה בשימוש לכל אורך הרכיבה בצפון אמריקה ומספר פעמים בלבד במרכז אמריקה. מקיטו בדרום אמריקה הוא נשלח לארץ.

ביקורת שימוש: יתרונות: בד איכותי. צלעות אלומיניום איכותיות ביותר. חיבורים ולולאות ותפירה בהקפדה יתרה. קל ומתקפל לאריזה קטנה מאד. מהירות הקמה ופשטות. חלק עליון מבודד ממים. גודל חלל פנימי נדיב. בעיות: רצפת אוהל חדירה למים או לחות מקרקע רטובה. חלק אחורי נמוך מדי.
לסיכום: ארמון קומפקטי להרפתקן הבודד. דרגה אחת מתחת לאוהלי סערה למטפסי הרים בתנאים קיצוניים. אם צופים גשם, יש לחשוב על זווית המדרון ולחפור תעלת ניקוז מים סביב. הצבע הכתום אצלי הוא הכרח. כך אני מובחן בשטח, בעיקר מפני מכוניות שמסתובבות בחניוני קמפינג ועלולות לדרוס. הצבע הכתום הזוהר של השכבה החיצונית, מסייע לזיהוי גם במקרה חילוץ. יתדות: קניתי יתדות אלומיניום בנפרד. בנויות חומר מאסיבי שננעץ בקלות והחזיקו גם במתיחה קיצונית. משטח פלסטי מתחת לאוהל: שמשונית הכי פושטית טובה גם כמשטח שיזוף על החוף, מפת שולחן בטבע או להצללה חפוזה בה לא רוצים להקים אוהל. לשים לב שמתאים לגודל השטח שהאוהל מכסה, שיש טבעות מתיחה, ורצוי שוב, שיהיה בצבע בולט, מהסיבות הנ"ל.
משהו אישי: יש הרבה, אבל אסתפק באיכות ההגנה שלו בפני יתושים. אלה מכסים באביב כעננים, את יוקון ואלסקה. בשלב מסויים לא הצלחתי לזוז מהאוהל מטר מבלי לחטוף עקיצות. הפתרון. הלכתי עם שכבת הרשת של האוהל עלי, כשרק רגלי במגפיים בולטות מלמטה עד למקלחת וחזרה. מצחיק אבל עובד.
מזרן מתנפח. שק שינה. כרית תופחת: מזרן דק (עוביו כ-2 ס"מ כאשר הוא מנופח) המתנפח מעצמו. כלומר, המבנה הפנימי שלו בנוי כך שהוא שואף לחזור למצב זקוף ולכן עם פתיחת השסתום, הוא שואב אויר לתוכו וניתן לנשוף עוד לצורך קביעת הקשיות. נקנה בארה"ב. מוצר מעולה! גם נוח וגם מבודד מקור האדמה. שק השינה הישן והטוב שמלווה אותי כמה שנים לטמפרטורות עד מינוס חמש. כרית תופחת מאליה. נקנתה בארה"ב, גודלה כשהיא מקופלת כגודל בקבוק קטן של מים מינראליים. היה חשוב לי לתת מנוח נכון לראש שנשא כל היום קסדה.
לסיכום: פרט לאוהל, דרושה השלמה של מעט דברים. חשוב לבדוק אותם באופן מעשי לפני שיוצאים לדרך. הם יעשו את כל ההבדל בין מנוחה, לבין אי נחת.
משהו אישי: זה קשור לאיכות שירות. המזרן שקניתי בסניף אר.אי.איי. בברקלי, היה מחורר כנראה טרם הקניה. למרות שימוש מאסיבי בו כשטיח מתחת לאוהל, ולמרות שהיה מטונף ומלא בוץ. הוא הוחלף ללא כל שאלה נוספת בסניף אר.אי.איי ביוג'ין אורגון. אפרופו אורגון: במדינה הזו אין מס קניה ולכן היא מקום מועדף לקניית ציודים (פרט לקניית אופנוע, שלא כמו בקליפורניה, אינו אפשרי בה לתושבים זרים) הדבר משתלם אם אינך תושב המדינה (בניהול המיסוי באורגון בשורה התחתונה, המדינה לא מפסידה כי תושבי אורגון משלמים מס הכנסה גבוה יותר).

פנסים ותאורה

תיאור המוצר: פנס ראש ארבעה נורות תאורת לד. עם שני מצבים: מהבהב ורגיל. נקנה בארה"ב. נועד לשימוש עיקרי ושוטף לכל סוג התארגנות לילית. החל בבישול, חיפוש בורג שנפל או מפתחות ועד קריאת ספר, היה בשימוש יומיומי. פנס אצבע קצר, נורת לד בודדת, הוחזק בכיס המעיל הפנימי שימש לחירום. היה בשימוש הרבה פעמים להאיר את תוככי התיקים או האופנוע. פנס תלוי עם נורה 12 וולט, המתחבר למצבר האופנוע עם שני תנינים, בכבל של 1 מטר. מפיץ אור סביב, נועד להאיר משטח עבודה, לתיקון או טיפול לילי באופנוע או לתאורת רקע להתארגנות לילית ולמפגשים חברתיים בחניוני קמפינג. היה בשימוש כמה עשרות פעמים. נתרם בפאטגוניה לנהג שנתקע לידי בריו-טורביו. (בנוסף ובהקשר לתאורה, רכשתי כמה מדבקות מחזירות אור והן הודבקו סביב האופנוע והארגזים. עוזר באבחנה ומקדם בטיחות, גם בדרך וגם בחניונים.)

מפוח אויר

תיאור מוצר: מפוח חשמלי בגודל אייפון בערך, תוצרת סין. נקנה בסוכנות ב.מ.וו בסן-דייגו. הכנתי שקע יעודי בחיבור ישיר למצבר, במיקום קבוע שבלט מתחת למושב, אליו ניתן להתחבר בקלות. המכשיר היה בשימוש פעמים אין ספור. עם כניסה לשטח הורדתי אויר וביציאה מהשטח ניפחתי שוב. כמובן גם אחרי תיקון תקרים וסתם בריחת אויר לא ברורה. שייך לאגף הכלים ההכרחיים במסע גלגלי כלשהו.

בישול ואכילה

הפסקה באמצע הדרך בין לימה לנאסקה בפרו. הזמנו את שני האנגלים הנחמדים איאן וונאסה לכוס תה.

תנור בישול:

תאור המוצר: מבער בישול המבוסס על דלק הניתז בלחץ (פרימוס) תוצרת קולמן: (מיוצר בסין) נקנה בסופרמרקט בסן-דייגו, כולל מנגנון פנימי (כבל פלדה דקיק) לניקוי של נקב הדיזה. עובד על כל סוגי הדלק. רצוי להשתמש בבנזין לבן. קל להצתה ולשימוש בכל תנאי וגם בגבהים או ברוח עזה. (בצפון אמריקה היה ברשותי תנור קטן ומתקפל תוצרת "סיג" השוויצרית, שנקב הדיזה שבו היה נסתם בכל יום מחדש.)
משהו אישי: בשני מקרים השתמשתי בו רק לחימום כפות ידי שקפאו ממש. פעם אחת בקולד פוט אלסקה ובפעם השניה בקראטרה אוסטראל בצ'ילה. ערב הטיסה חזרה הביתה, על אף שהסברתי לפקידי חברת התעופה שהמיכל ריק ואין בו כל סיכון. התנור נעלם במרתפי החקירות של מערך הבטחון של חברת התעופה "דלתא" ולא זכה להגיע לארץ. (מעניין לאן הולכות כל ההחרמות הבטחוניות האלה? אני חושב שמגיע לי פיצוי. או לפחות הסבר).

כלי בישול ואוכל:

סיר ומחבת כולל מכסה אחיד. שקניתי אצל רוכל בצד הדרך בבאחה קליפורניה. כוס מתכת בעלת דופן כפולה, הישנה והטובה שהבאתי מהארץ. סכו"ם עשוי טיטאניום שנקנה בחנות אר.אי.איי. סכין חיתוך פשוטה וחדה מהמסדרון השני משמאל בסופר מרקט סתמי בברקלי. מיכל פלסטיק ובו סבון נוזלי וחתיכת ליפה. כל הכלים תפקדו טוב למידות המזון שבישלתי. הסכום היה קל לניקוי. (בריו גאייגוס ארגנטינה, רכשתי תרמוס מתכת קטן, בו שמרתי מים רותחים להכנת תה בדרך)
משהו אישי: באיידהו קניתי בחנות אופיס-דיפו ב- 3 דולר ארגז פלסטיק משרדי המיועד לאיחסון תיקים בגודל איי4. הוא שימש אותי לאורך כל שאר המסע, לאיחסון המזון וכלי האוכל. פרט לחוזקו, יתרונו בכך שניתן לפתוח אותו מהצד, להכניס ולהוציא דברים, גם מבלי לפרק את כל הציוד מעליו.

אוכל קבוע

מה זה? ערכת מזון יבש קבועה, אותה איחסנתי בעומק ארגז האוכל והיא שימשה כחירום. תכולה: קופסת טונה במים. קופסת רסק עגבניות. חבילת ספגטי. מעט מלח. כוס סוכר. שקית קפה קטנה. 20 שקיקי תה. חבילת מציות. שקית סוכריות גומי. בקבוק מים בינוני. השתמשתי בתוכן הערכה כשבע פעמים (ותוכנה חודש מן הסתם אחר כך) כשהגעתי למצב בו לא מצאתי מקום לאכול, או שלא קניתי מזון טרי להכנת ארוחה נורמאלית. סוכריות גומי מנטה חריפות במיוחד (כאלה שחריפותן יוצאת מהאף), שימשו לי ללעיסה בקטעי דרך ארוכים במיוחד, לשמירה על עירנות.

רחצה והגיינה

תיק קטן שהכיל סבוניה. מברשת ומשחת שיניים. מכשיר גילוח. קוצץ ציפרניים. שמפו קטנטן. מגבת דקה מחומר דמוי פליס הסופג המון ומתייבש במהירות. לא צריך יותר וגם ניתן להשלים ציוד בכל שוק הכי נידח.

שקים אטומים, תרמיל גב

תיאור מוצר: ארבעה שקים אטומים עשויים בד סינתטי שזור כמו של מצנחים, בעל מנגנון קיפול וקשירה המונע כניסת מים. שק אחד נועד לבגדים והשני לציוד הקמפינג. שני שקים נותרו כגיבוי. תרמיל גב קטן בו אוחסן המחשב אך גם שימש לשוטטות רגלית במידת הצורך.

ביקורת ציוד: יתרונות: גמישות שימוש. ניתן לקשור את השקים מעל לארגזי האופנוע וגודלם משתנה בהתאם לכמות הציוד הנדחס בהם. הגנה מצויינת בגשם. בעיות: בד עדין מדי אחרי ארבעה חודשים החל להקרע.

לסיכום: עדיף שקי גומי או פלסטיק מאסיבי. יקרים הרבה יותר. תרמיל הגב הקטן, חשוב גם ברכיבה זוגית. כשרכבנו, נשאתי אותו על גבי והוא שימש את גלי, כתא לציוד שנזקקה לו תוך כדי רכיבה. כמו משקפיים, ליפסטיק, קרם שיזוף וכו'

משהו אישי: בחרתי בשקים בצבע כתום זוהר. זה סייע בזיהוי האופנוע מאחור. במעבר הגבול בין קוסטה-ריקה לפנמה, שוטר עם סיגריה, חורר בטעות כמה חורים באחד השקים.

קשירה: 6 חבלי גומי שזור עבים במיוחד, בעלי קרסים מנירוסטה שאינה מתעוותת. כאלה שמוכרים בחנויות לציוד יאכטות. מאפשרים מתיחה עד אין קץ ונחשבים בטוחים יחסית. לא "קפצו" אפילו פעם אחת ואיפשרו אריזה או פריקה מהירים.

מנשא מים

אף שלקחתי איתי מהארץ את המנשא הנאמן והטוב שלי תוצרת "שורש". גיליתי אחרי כמה ימים כי הוא מכביד. לא נדרשתי ממש לשתות מים תוך כדי רכיבה. ומשקלו על הגב הטריד. לכן העדפתי לנעוץ שני בקבוקי מים מינראליים גדולים, בין גומיות הקשירה ומדי עצירה לגמתי ישירות מהבקבוקים. לדעתי מנשא המים טוב לרכיבת ראלי או שטח ממש, בהם אין זמן או אפשרות לעצור ואין מקום לשאת מים בתוצרת בקבוקים. וכמובן מתאים למסע רגלי, בו נשיאת מים על הגב, היא הנוחה ביותר.

אופנוע

האופנוע ביום רכישתו

תיאור המוצר: אופנוע BMW r1200gs שנת 2005 יד שניה, נקנה עם 13 אלף מייל. שלושה ארגזי איחסון מפלסטיק תוצרת היצרן. אחד מכל צד ואחד למעלה מאחור. האופנוע הספציפי הזה, כולל בולמים מיוחדים תוצרת אוהלינס, וכמה תוספות כגון מנופים מתכווננים. אור בלם מהבהב. מידרכים קפיציים. מערכת אי.בי.אס. כך קניתיו. הוספתי רק מגביה כידון, עוד שקע לחשמל והחלפתי מצבר.
ביקורת מוצר: יתרונות: הרבה מאד! מנוע חזק וגמיש. מרווח גחון נדיב ומאתגר עליות מדרגה. כושר נשיאת משקל ונפח ציוד מרשימים. כמה מנגנונים "סלחניים", החל במערכת ההילוכים וכלה בהנדסת הגוף (אין שלדה) ומערכת הבולמים הייחודית, העוזרים לשמור על כיוון התנועה המתוכנן, מפצים על רעידות ומכשולים, בעיקר ברכיבת שטח. מערכת העברת כוח סגורה (דריישאפט) שאינה זקוקה לטיפול יומי. בולמי אוהלינס (תוספת) המתכווננים בקלות, גיהצו את הדרכים באופן מושלם. בלמים חשמליים, קדמי ואחורי מופעלים ביחד בקלות באצבע אחת. מושב (מקורי) נוח ומפנק בעל שני מצבי גובה. תנוחת ישיבה המאפשרת ראיה למרחק. מגן רוח אפקטיבי (לגובה שלי) מיכל דלק מחזיק כ- 400 ק"מ במהירות ממוצעת של +90 קמ"ש. למרות הממיר הקטליטי, המנוע הסתדר פה ושם גם עם אוקטן ירוד. לאורך כל 42 אלף הקילומטרים, רוב המערכות תפקדו ללא דופי. כולל מחמם הידיים שגילית כי הוא אולי ה"צעצוע" הכי חשוב להתפנק איתו ברכיבה שכזו. המנוע לא איבד שמן מעבר לסטנדרט, המערכות החשמליות עבדו מצויין. הבלמים מצויינים. ארבעת מהבהבי החירום הם הכרח מבורך. ארגזי הפלסטיק מעולים, עברו התעללות שיטתית וטילטולים במשקל כבד. עשויים כנראה מחומר קשוח במיוחד, כולל האוזניים עליהם הם תלויים, ששרדו הרבה קפיצות שהיו קוטמות כל וו פלסטיק מוכר לי. מפתח הסוויץ' מתאים לכל מנעולי התיקים והרמת המושב. צמיגי טיובלס קלים לתיקון והחלפה. סט כלי עבודה מקורי בסיסי. עונה על כל הצרכים. (קניתי סט משופר הכולל מפתחות כוכב וראצ'ט חזק. נורת בקרת תקלות. ועוד כמה פריטים כמו איזוליר בנד עבה וחזק במיוחד). בנוסף נשאתי כל המסע מיכל 5 ליטר של דלק חירום, בא לידי שימוש שלוש פעמים.

האופנוע בדאלטון היי-וויי אלסקה

בעיות: קריאות לוח נתונים דיגיטאלי בעייתית, בשתי רמות: 1) עקב קונטרסט חלש בין ספרות ואותיות לרקע. בעידן בו כל צג פושט של גאדג'טים, משתמש בסקלת צבעים מרנינה, החוסר הזה מרגיז במיוחד כשזקוקים למידע מהיר כדי לא להסיר את העיניים מהדרך. 2) אין לי מושג מה עבר על מי שתכנן את מד הדלק. במקום לתת פירוש פשוט ולוגי של מצב הדלק במיכל, הסמן המציין את כמות הדלק, נראה כמגדל קווים אופקיים שקופצים מגובה לגובה כמו באקוולייזר, מקשים מאד לדעת כמה דלק נותר במיכל. (יחד עם זאת, יש פונקציה המודיעה על הצג, כמה ק"מ יש לך לעבור עוד, עם יתרת הדלק במיכל, כשזו יורדת מתחת לכמות מסויימת). חסר שעון אנלוגי. מד גובה וטמפ' שהם תוספות מחוייבות (ודי זולות לשילוב) לרכיבת שטח אתגרית. לאורך הדרך נשרפו כ-10 נורות דרך ואור גבוה. והמאותתים הקדמיים נתלשו ( מנגנון פופ-אאוט מאפשר הקלקה שלהם חזרה למקומם, ללא נזק ממשי) כעשר פעמים, כמעט בכל נפילה. הנדסת רגלית הצד של הדגם הזה, אינה לוקחת בחשבון מצב בו האופנוע עמוס ומרכז הכובד עולה – בעברית – האופנוע נופל כמו עץ כרות. לכן אירגנתי כפיס עץ קשור בחוט, ששימש אותי כתותב משלים להגבהת הרגלית, מה שחייב טקסי עצירה ועמידה מביכים למדי. (הרגלית שופרה, במודלים חדשים יותר של הדגם). מגן הבוץ האחורי נשר במהרה, ואופסן עד לסוף המסע.

קיצור דרך השטח בנבאדה…

מה הייתי מוסיף עוד: מגיני מנוע ועליהם משענות רגל קדמיות. הגנות למכסי שסתומים ולצינורות ומשאבות שמן הידראולי. מגן רוח גבוה יותר. אור קדמי נוסף. צופר חזק יותר. כיס לתלות שטויות על מגן הרוח הקדמי או לצידי מיכל הדלק.
סיכום: מוניטין אמינות שהוכיח את עצמו בגדול! יש לזכור כי האופנוע לא הוכן על ידי צוות טכני מיוחד. אני איני מכונאי מקצועי ומאחר והגעתי עם תקציב מדוד, שקלתי כל תוספת או אביזר או חלק חילוף. אף שהחלטתי לפני היציאה לדרך, לבחון גם דגמים של יצרנים אחרים, אני שמח בבחירתי. הגם שדגם 2005 הוא הראשון בסדרת ה- 1200 ג'י.אס. הוא פעל ללא דופי. (פרט לשלושה מקרים בהם המנוע יצא מדעתו באמצע שום מקום, פירוק והרכבת שגויים של גלגל. שכמעט עלו לי בתאונה שמשמעה נפילה לתהום בקלומביה. ונורת האי.בי.אס. ששיגעה אותי אחרי נפילות). ידעתי כי יכולת ההישרדות של אופנוע, נשענת על שני מרכיבים עיקריים: איכות האופנוע ואיכות הרכיבה. או יותר נכון, הבנת המגבלות של שני המרכיבים. הקפדתי מאד על רכיבה "מתחשבת", כלומר ידעתי כי אוכל להסתדר ללא מצלמה או מגפיים ואפילו ללא אוכל. אבל ללא האופנוע, אני תקוע או מקפל את המסע הביתה. לכן שמרתי רוב הזמן, על מהירות בין 86 ל-95 קמ"ש. זו לא היתה רק רכיבת אופנוע, כי אם השתלבות תחושתית עם כל חלקי המכונה. פרט להתמקדות ברכיבה נכונה, המותאמת לתנאי הדרך באופן בטוח ומקצועי. האינטואיציות שלי לקחו בחשבון בכל רגע, את ההתנהלות הטכנית של האופנוע ופעלתי עלפיה. הכרתי וידעתי איך כל תת מערכת, בורג וחלק עובדים ואיך כל האופנוע מתוזמר ברמה הכי יסודית.

האופנוע בלהפטאייה, קצה היבשת הדרומית

כל החלפת הילוך הייתה אצלי כמו לפרק פצצה, עשיתי זאת בכוונה והתעמקות. ללא טראח ובום או בעיטות במנוף ההילוכים, גם ברכיבה בתנאי שטח קשים ומנערים שדרשו אגרסיביות. כל התנעת בוקר נעשתה בסבלנות. בחנתי, בדקתי והקשבתי. הקפדתי מאד על טיפולים וחלקים בזמן. ידעתי כי כדי להחלץ מצרה, אני עלול להזדקק למוסך מיוחד עם מכשור ייחודי, לכן הכנתי עצמי באופן הכי יסודי, עוד לפני צאתי את הארץ וזה הוכיח את עצמו. בטרם יצאתי לדרך רכשתי מכשיר דיאגנוסטיקה קטנטן ומיוחד, שמאפשר (באמצעות בלו-טוט') קריאת תקלות המדווחות ממחשב האופנוע ישירות ללפטופ או לסלולר שלי. המכשיר לא חובר אפילו פעם אחת.

מכשיר הדיאגנוסטיקה, גודלו כגודל חפיסת סיגריות

הגנת אופנוע

נשאתי איתי כיסוי אופנוע מלא, אותו השלכתי על האופנוע בכל חניה ארוכה. והמשפט "רחוק מהעין – רחוק מהחשק (להתעסק איתו)" נכון. מנעול פרסה "קריפטונייט" אותו רכשתי לפני כעשור אצל בני בייקר בתל-אביב, הושחל בגלגל הקדמי ובנוסף, האופנוע כולל מערכת הזעקה מקורית ואימובילייזר במפתח הראשי.

משהו אישי: כבר ביציאה לדרך הסתרתי את סמל ב.מ.וו שבשני צידי האופנוע. הדבר נעשה כדי להרחיק טרדנים שהסמל משדר להם "מישהו עשיר" שאפשר להיטפל אליו וכמובן למנוע שלל מאספני מזכרות. היו כמה מקרים בדרום אמריקה בה קיבלתי הצעות לקנות את האופנוע מצד אנשים שעשו רושם שהיו שמחים לקחת אותו גם בחינם. וכדאי להתרחק מהם מהר. אחרי שחשפתי הסמל חטפתי הטרדות אבל גם מבטי הערצה. בהרבה קטעי דרך, בעיקר באמריקה הלטינית בשולי ערים גדולות, פגשתי רוכבי אופנועים קטנים -ברוב המקרים תוצרת סין, ש"ניסו" לגרור אותי להתחרות בהם ולהוכיח משהו. חייכתי לעצמי … הם בטח חושבים ששרדתי כמה ת'לפים ק"מ, רק כדי להתחרות בהם בשכונה… במקרים האלה, הורדתי מהירות במופגן.

עזרה ראשונה

תיאור המוצר: שלוש תת מערכות: 1) עזרה מיידית, כוללת תחבושות אישיות, רגילה בכיס המעיל, ואחת גדולה בכיס המכנס. חוסם עורקים, בכיס המעיל האחורי. קרם נגד שיזוף בכיס מאחור. קופסה קטנה עם גלולות לשיכוך כאבי ראש.  2) תיק בד ובו תחבושות. משולשים. פדים. חומרי חיטוי לשיפשופים. משחות. מספריים. כפפות גומי. פלסטרים בגליל רחב. שמיכת אלומיניום. סיכות בטחון. בארגז השמאלי מאחור. 3) שקית תרופות: נגד שלשול, כנגד כאבים, הורדת חום, טיפות עיניים, אף, אזניים. משהו נגד בחילות וכו'. מד-חום. בכיס השקוף בשרוול המעיל השמאלי, החזקתי פיסת פלסטיק ובה כתובים בטוש לא מחיק. שם, נתוני סוג דם, טלפון חירום וכו'.
שימוש: תרופות להורדת חום נשלפו כמה פעמים. גלולות נגד כאבי ראש שיניים ושרירים יותר מעשר פעמים. טיפות עיניים הרבה פעמים. פלסטרים ומשחות פה ושם. תרופה לעצירת שלשול, כמה פעמים. גלולות להשקטת כאבי גב (בעקבות הרמות אופנוע) פעמיים. הצטננות פעמיים. טלק בין אצבעות הרגליים, לפעמים. קרם שיזוף כל כמה שזכרתי.
משהו אישי: במדבר האטקאמה התהפכתי שלוש פעמים. בפעם השניה. במהירות של כתשעים קמ"ש בדרך עפר מבותרת, לא התכוננתי לפניה של תשעים מעלות ימינה מעבר לעליה מהירה. עפתי קדימה ושמאלה. הייתי בטוח שזהו – גמרתי עם רגל שמאל, שהתעקמה באופן לא טבעי פנימה וימינה. שכבתי בצד נשען על מרפקי, משנן את כל רפרטואר הקללות שספגתי בחיי בלב הלבנט, מנער את הרגל באויר לאט לאט. וכמו שחקן כדורגל שחוזר לשחק אחרי שמקסחים אותו בכל הכוח, עשיתי סיבוב בהליכה, שהפכה לריצה קלה ודילוגים וכעבור כארבעים דקות החלטתי שהרגל בריאה. קשרתי סביב הברך משולש, הצלחתי להרים האופנוע והמשכתי. עד היום היא עוד כואבת. אבל הרבה פחות.

בידור

אייפוד קלאסיק/נאנו
תאור מוצר: מערכת שמע הכוללת המון מוסיקה שהוכנסה לשם מלב התרבות המוסיקלית שליוותה אותי כל חיי. החל באופרות של פרנץ ליהר הגרמני, דרך ליל חניה של אלתרמן או בכי של פוליקר ועד לאינפופים רויי הסמים של איימי ויינהאוס. אמנם הכנסתי מוסיקה אבל לא ממש הקפדתי על בחירת הקטעים החביבים עלי.  זוג אוזניות תוצרת "קוס" שקניתי ב"הדר" ברחוב החשמונאים בתל אביב, שייחודם בכך שהם כוללים קונוס ספוגי הנכנס לתוך האוזן ומאפשר האזנה נקיה מרעשים! (ניתן לפנות במקום לאיתן. שאמון על התקנת אוזניות קבועות לקסדה עם אפשרות האזנה למגוון צרכי שמע). האייפוד קלאסיק הוחלף בקיטו (גלי הביאה לי את האייפוד נאנו שהשארתי בבית) הוא מוקם מתחת לכיסוי השקוף של תיק המיכל, מה שאיפשר לי לחיצה על הדלקה ועצירת פעילות המכשיר תוך כדי רכיבה. אבל לא לדפדף בו תוך שימוש בגלגל המולטי טאצ' שמופעל רק באצבעות חשופות. מסקנה: יש להכין את הפליי ליסט בהקפדה לפני עזיבה לחו"ל. נוכחתי לגלות שגם אחרי שהאייפוד טבע במים הוא חזר לפעול אחרי ייבוש. לא בטוח שהאייפוד טאצ' לסוגיו נוח להפעלה למי שעוטה כל היום כפפות.

מפות

כמו שציינתי בביקורת מכשיר הג'י. פי.אס. – אני פריק של ניווט מתוך מפה. ככה אני מתכונן ומתחבר למסלול הצפוי לי בכל מימד. ולכן מפה תמיד הייתה תלויה לפני על מגן הרוח. קניתי עוד בארץ סט מפות של צפון, מרכז ודרום אמריקה. מפת דרום אמריקה מפורטת אותה קניתי בכסף טוב אצל "אביגדור" ברחוב החשמונאים בתל-אביב הסתברה לי כפאדיחה. הקנ"מ שלה היה שגוי עוד בהדפסה וכל ק"מ שצויין שם, היה שווה חצי ק"מ. אני מניח שהמו"ל ובית הדפוס עלו על התקלה, אבל בכל זאת סוכן ומפיץ זריזים ותחמנים הוציאו את המפות השגויות לשוק ואני שנסמכתי על הקנ"מ, נפלתי עד שפיענחתי את התקלה. לכן שווה לבדוק בשבע עיניים לפני שיוצאים לדרך. לסיכום הנושא, כשחזרתי, פגשתי את אביגדור בחנותו. הוא נדהם לשמוע על העניין וביחד מול המפה שהייתה איתי במסע, ערכנו בדיקה. ואכן צדקתי. בדקנו את המהדורה החדשה של אותה מפה והתקלה כבר תוקנה בה.

תובנות ציוד

קשה לבוא עם הכרזות פסקניות שיתאימו לכל אחד. יחד עם זאת, לגבי מה שאני חוויתי הבנתי ש:

– יש חשיבות לבחירת הציוד ואיכותו אבל לא פחות חשובים הם איכות השימוש והידע בהפעלתו. קח את מה שמתאים לך, הוא לא תמיד מותג מוביל.

– כל פריט חייב התנסות לפני שהוא נלקח. בכל הקשור לביגוד. לינה. כלי אוכל. לקחת מעט אבל את הכי מתאים. פרט למצלמה ותיעוד. טלפון ותקשורת. אין צורך בשום כפל מערכות או גיבוי.

– אין רע במכשור משומש או ישן, לא כל פריט צריך להיות בחזית הטכנולוגיה. רצוי לקחת דברים מהשורה השניה. לעיתים הם עדיפים.

– האופנוע הוא המלך. בו מתחיל ונגמר המסע. לכן הכר אותו על בוריו. בעיקר אותן תקלות פשוטות, כמו תיקון תקר או חיבור כבל או זיהוי סתימת דלק. אין צורך לקחת מוסך שלם, תמיד אפשר לאלתר.

– דלק יש בכל מקום. אבל אין זה אומר שתמצא אותו (כי התחנה סגורה) או שימכרו לך (כי יש הקצבה) או שיתאים לך (כי יש רק אוקטן נמוך) לכן תמיד קח גיבוי. ואל תאמר לעצמך "אמלא בתחנה הבאה". תמלא עכשיו!

– אוכל מכל סוג, יש בשפע בכל מקום. אף שלא ממש התאהבתי באוכל מבוסס קמח תירס ושעועית. כצמחוני שרדתי מצויין.

– ברכיבה על אופנוע, למשקל יש השפעה גדולה על איכות המסע. לכן הטכניקה היא: ביציאה מעמיסים הכל, ואז חושבים שוב…ומורידים שני שליש. ועם זה יוצאים. (לי לקח 5000 ק"מ להבין שלא די לוותר על שליש ביציאה, מה שעלה לי 142$ , מחיר משלוח חבילה מפיירבנקס אלסקה לארץ).

–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

האנדים הקסומים

צ'ילה וארגנטינה. זיג זג הרי האנדים מתחיל.
בתחילה חשבתי כי לרכיבה על כבישים מרובי מסלולים, לא אקרא מסע. מקסימום אקרא להם "נסיעה". או קטע קישור לתא הנוף הבא. היציאה מסנטיאגו הפגישה אותי שוב עם כביש שנועד לקדוח קיצור דרך כמנהרת זמן. לא לבלות, לא ליהנות לא לכתוב על כך למישהו. להגיע. מעין חניה מנטלית, רגע לפני הזינוק למה שמחכה לי בקפל האחרון של המפה, אותה קבעתי על משקף האופנוע לפני כשלושים ושלושה אלף קילומטרים. אני מתקרב לקצה הדרומי של צ'ילה. בעוד כמה מאות קילומטר, ארד לדרכים כל כך רחוקות, ריקות קשות ומתגעגעות, שהן תפצנה אותי במפגשים עם מרקם וקסם נדירים, אך גם יעמידו אותי שוב, בפני החלטות מעוררות אדרנלין.

גם מדרום לסנטיאגו משלמים על כל מטר סלול. וככזה, הכביש מאד תכליתי. השיפועים נכונים, הרוחב מדוייק והתשלום: שקל לעשרה קילומטר בממוצע. בכל זאת ירדתי לדרכים צדדיות למשך שעתיים, בהן שוטטתי בינות לכרמי יין ושלטים מעוצבים של יקבי בוטיק, אף שאני מתגעגע ליין טוב, בעת רכיבה אני מוותר על התענוג הזה מסיבות ברורות. מתוך סקרנות, עשיתי סיבוב בכדי להרגיש לפחות לרגע שוב קרוב לתחום. לקראת הערב הגעתי לעיר צ'ילאן (Chillan) המחולקת בהתאם למפרט הארכיטקטוני הספרדי הקלאסי, אותו אני זוכר עוד מאנטיגואה בגואטמאלה. משבצות פשוטות ללא שאר רוח תכנוני. סליחה, אך אפילו הכיכר המרכזית לא גרמה לי לתת בה מבט נוסף, ראיתי אותה כבר שלושים פעם. אולי אם הייתי מתחיל את המסע מדרום צפונה, הייתי נלהב. אז מה נשאר גם כאן. לחפש מקום לישון לייבש את הבגדים. לאכול ולשבת על פרטי הציר בהמשך.

כרמים. סליחה. מים בכל מקום

כבר בזריחה, עננים כמו צמר פלדה, הסתבכו בצמרות העצים. גשם קר חדר את כל השכבות, כדי לשאול בשלומם של החריצים בהם לא ביקר מאז גואטמאלה, רסס מים מעורב בלכלוך עלה מגלגלי המכוניות סביב. התחלתי להתרגל לדגדוג הקל העובר לגוף, כשצמיגי ה"קוביות" נושקים לאספלט במהירות נמוכה. החימום בידיות האחיזה של האופנוע זו אולי ההברקה הכי מתחשבת של תעשיית הדו-גלגלי. כאשר קר או רטוב, אני מקליק את הכפתור מימין פעמיים. וכשכפות הידיים חמות. כל הגוף חם. מגפי ה"אלפין-סטאר" שקניתי בקליפורניה, החדירו מים ושוב תפקדו כשני תרמוסי פלסטיק, בהם שיכשכתי רגלי. כך שלא נותר לי אלא לוודא שפרט למקום סגור לאופנוע, למים חמים וחיבור אינטרנט, לינת הלילה תכלול גם מפיץ חום, לייבוש כל ערימת הבגדים שעלי. עד אז קר לי רצח ואני מנסה שוב ושוב, להזכר בשיר הנושא מתוך "13 יום בצרפת" (ניקול קרואזי, אם איני טועה) בעליזות מעושה ומעצבנת. רק שלג חסר לי. (סבלנות, הוא בוא יבוא).

בפינת הבלוג שלי למעלה משמאל, מופיע מונה ימים מאז יצאתי לדרך. אם הייתי צריך להכניס בעצמי את מספר הימים, הייתי ודאי רושם שליש. וזה לא רק בגלל שאני עונה לביטוי השחוק "הזמן טס כשנהנים", אלא בעיקר בגלל שאני לא חי רק בזמן. אני חי במקום. המילה "מקום" טעונה מאין כמותה. נניח לרגע את משמעות כבוד ההוא שבצלמו וכו'. אני לא לגמרי סגור על הרדיוס הפיסי שמגדיר אצלי מקום. ארץ? יבשת? ארבעים הסמ"ר עליהם מונח ישבני באופנוע?  האם מקום הוא משהו הנוסע יחד איתי? או שהוא קטעים קטנים בהם אני חולף ושמצטרפים זה לזה. עד כמה מקום הוא בכלל משהו מוגדר? אני זוכר את תערוכתו של דני קרוון "מקום", בשנת 1982 במוזיאון תל-אביב, תערוכה שריגשה אותי. שם ניסה קרוון לתת ביטוי אישי ורגשי, למושג שכולנו מתשמשים בו בטבעיות בשיח בינינו, אבל אם נחשוב שניה, נראה כי כל אחד מגדיר אותו אחרת.

כן כן, אני יודע שאני חי עכשיו בסרט. בתוך חלום. כשאחזור למקום הפיזי ממנו יצאתי, דבר לא ישתנה סביבי. אך לים כבר לא יהיה אותו ריח. רעשים יצלצלו אחרת וחיי יראו לי מבעד לעשרות אלפי עדשות חדשות שאספתי בדרך.  וגם שאני יודע שלא אצליח להפוך חברבורותי, אני רוצה לנסות לנער אותן, ואחרי כל השנים, לשחרר איזה נמר לחופשי. או לפחות להוציא את החתול.
(זהו, מה אני אשם שיש כאן כבישים ארוכים).

הוסטל "קנדה"

התעוררתי בהוסטל "קנדה" החדש בלב צ'ילאן, בו קיבלתי יחס מיוחד (שני מפיצי חום) בזכות דגל קנדה שהדביק לי ג'ון ממוסך "בלאקפוט" בקאלגרי. ביציאה לדרך כל בוקר, יש לי שיטה. מעין בד"ח. ראשית, אוסף את כל הזבל שלי בשקית ניילון ומניח באשפה, מנער את כלי המיטה ופורש את כיסוי המיטה באופן חלק. אז מרכז ומסדר עליה, את כל החפצים שפיזרתי בחדר, כך שאראה אותם מול עיני שוב ביחד. מפריד את בגדי הרכיבה לערימה בצד. ואז אורז לתוך השקים האטומים את הדברים לפי סדר קבוע. מכניס את המחשב וכל החשמלים לארגז. מניח את השקים והארגז ליד הדלת. ולבסוף מתלבש. מוציא הכל למסדרון וחוזר להפוך את כלי המיטה. סיור אחרון במקלחת ויורד על ארבע להציץ מתחת למיטה. רק אז נוטל את הציוד והולך לאופנוע. ראשית, מציץ בצמיגים לוודא ששום אויר לא ברח בלילה. אחר כך קושר את הציוד מתחיל מאחור בכיוון השעון. לסיום עושה סיבוב סביב האופנוע, עובר על הצמיגים גם במישוש, לוודא שאין קרע, מחפש הזעת שמן בחיבורי היחידות הנעות, נוגע בכבלים, מלטף ברגים וחיבורי פלסטיק, מוודא נעילת ארגזים ומתיחת גומיות. הולך שני צעדים לאחור. מסתכל על האופנוע, סופר שלוש ורק אז עולה עליו.

ככה נראה חדר של אופנוען במסע

העיירה פוקון (Pucon) יושבת לשפתו של אגם וייאריקה ולמרגלות הר הגעש וייאריקה (Villarica) לפחות כך שמעתי, כי כשהגעתי בשעריה בשעות אחר הצהריים. ערפל כבד כיסה את ההרים מזרח וגלים נושאי קצף לבן רמזו כי אין מה לדבר על בילוי בים. הגשם שהבאתי איתי, לא הבין שום רמזים ונכנס יחד איתי בכל הכוח לרחובות המסוגננים. מבני עץ מרשימים, המדברים בשפה מותגית מרושלת/יוקרתית כזו. כלומר קחו את כל מותגי "טי-שירט ב 300 דולר" תכניסו לחדר עם מדפי עץ גס, קש על הרצפה, דלפק מפח גלי, בובות לבושות כמו מטפסי הרים בתוך קיאק, עם ג'י.פי.אס. ערימת חבלים וכובעי פליס סגול. שלושה מסכים דקיקים 42 אינץ. מוסיקת אמ.טי.וי. רועשת ועכשיו תכפילו את זה בחמישה רחובות. המשורר התכוון לכך שמכאן יוצאים לטיפוס להר געש?  לעשות רפטינג? נו? הרגשתי כי הניו-יורקיות העיצובית מיותרת ונלעגת כאן. החיבור הזה לטבע הפראי בסביבה הוא כבר הדבר עצמו, אז למה צריך לקשט? טוב נעזוב. מאחר ובמשרד החברה המוציאה סיורי אתגר בסביבה, אמרו כי אין מה לדבר על טיפוס בתנאי מזג האויר הסוער כרגע. בחרתי בהוסטל ברחוב צדדי. ספון בקובה הקטנה שלי, מוקף טקסטיל מטפטף של גרביים, מגפיים ומעילים, עליהם מנשבת רוח חמסין מלאכותי, מתוך מכשיר חימום זעיר וקצר נשימה. הקשבתי בדממה לסערה המכה בחוץ. הרחתי ריח עשן אורנים מתנור שבער בסלון. והרגשתי שלכאן אני רוצה להגיע שוב יום אחד, למצות את עושר הפעילות שסביב.

ברחובות פוקון

קמתי מוקדם מאד. עוד בחשיכה. חמש. רציתי להגיע מוקדם למעבר הגבול לארגנטינה ומשם לבארילוצ'ה (San Carlos De Bariloche). "איזור האגמים" כפי שהוא מכונה, מכיל עשרות אגמים בגדלים שונים הניזונים מהמשקעים הניתכים על האנדים. סביבם קמה תעשיית נופש ותיירות שלא מביישת שום עיר שוייצרית, אוסטרית, איטלקית או צרפתית. לשם שמתי פעמי. דרך עפר בוצית, מובילה מפוקון בעליה תלולה, למעבר הגבול השוכן מצפון להר הגעש וייאריקה  הר געש פעיל ויפהפה. צורתו קונוס מושלם ועכשיו מכוסה כולו בשמלת שלג לבנה וחלקה. ההר השקיף לעברי כל הדרך בפאס. למעלה חיכה לי ליער עצי ארוקארייה. עץ מחט מיוחד. אשר פרט לעתיקות העצים ויופיים, הם נחשבים מין בשימור. אגב עצים בני משפחת האראוקריה, בני דודים של העצים כאן, שימשו בתקופה בה אוניות מפרש שלטו בימים, בתעשיית התרנים, מעצם היות גזעם זקוף, סימטרי וחזק. וכשנתגלה יער כזה בעולם החדש, מדינות ראו בו נכס כלכלי אסטרטגי, כמו לגלות היום שדה גז. במעבר הגבול הסיפור היה קצרצר גם בצד הצ'יליאני וגם בזה של ארגנטינה ומצאתי עצמי בתוך כמה דקות על כבישים ארגנטינאיים צרים ואיכותיים בדרך לבארילוצ'ה.

הנופים התפתלו והתכרבלו כשמיכת פלאים סביבי. הגשם כמעט פסק ורק קור עז נשך כל הדרך. אגמים בגוון טורקיז חלבי וגבעות מעלות זקנקני עשב. נמתחו משולי הדרך ורצו לתוך המרחקים. לא רציתי להודות בכך, אבל לבארילוצ'ה שרוח מערבית מקפיאה נשבה ברחובותיה בקונצרט של שריקות, הגעתי עם שפעת. וצמוד לערימת התרופות שגלי סידרה לי עם פתקים. נפלתי לתוך מלון פשוט וחם ולעסתי בונבוניירת גלולות לארוחת הערב. אתם מכירים ודאי את התחושה הזו. שאתם חייבים להיות בריאים בבוקר. אז בבוקר החלטתי שאני בריא. במלון פגשתי את אורן וענת שהגיעו לכאן ישירות אחרי השתתפות במרתון אמסטרדם. באו לנוח. התגעגעתי לשיחה על ריצה עם מישהו שמבין עניין, תודה חברים ואורן, בקרוב אתה יורד את השלוש. נשארתי ספון במלון עד שחלטתי זהו. יצאתי לסיבוב רגלי עטוף כמו איזה טרול בדרך למארב בטן. הייתי חייב לברר כמה סוגי שוקולד יש כאן. בחנות מתמחה בפינה קיבלתי הצגת טעימות, שעלתה לי כמובן בקניית חבילה קטנה, לא הצטערתי על כך לאורך כמה ימים מתוקים להפליא.

בארילוצ'ה

הדרך דרומה אל העיירה אסקל (Esquel) הפגישה אותי לראשונה עם ציר מספר 40. שכמו כביש מספר 66 בארה"ב, גם זו דרך שמיתוס שלם נקשר סביבה, היא עוברת לאורכה של ארגנטינה מצפון לדרום. אל חלקה הפראי העובר ומסתיים בקצה פטאגוניה עוד אגיע בהמשך. לא רק הכביש היה 40 גם מהירות הרוח רמזה לי על המחכה בפאטאגוניה, היא הרגישה כמו 40 קשר. אחרי שיצאתי מהעיירה אל בולסון (El Bolson) שבדרך, פשוט עפתי מהנתיב הימיני לזה השמאלי. האופנוע הוטח לשוליים. המחיר: מאותת שמאלי קדמי שבור. בתוך דקות, עצרו ליד כמה רכבים ונהגיהם סייעו לי להרים את האופנוע. נסעתי עוד כקילומטר לצידו השמאלי של טנדר גדול שהסתיר ממני את הרוח, עד שהכביש פנה אל הרוח וכך התקבלתי בשערי העיירה אסקוול, הפרושה כמו דף משבצות, אבל לא של מחברת אחת אלא של כיתה שלמה. פרט לכמה מבנים במרכז, הכל כאן חד קומתי וכמו בהפגנות, כשמבקשים להתפזר על כל הכיכר כדי שיחשבו שהגיעו הרבה. גם כאן. מעט אנשים פרושים על מרחבי ענק. אסקל תשמש לי נקודת מנוחה להחלמה מלאה ובעיקר עמדת זינוק לתוך הקארטרה אוסטראל (Caraterra Austral) – דרך מספר 7, בצד הצ'יליאני של הגבול. עברתי ליד בניין שנראה צבוע בצבעים שמחים ועליו כתוב "פלאנטה" (Planeta) זה מקום כלבבי. את פני קיבלו בעלי המקום מקארנה וגוסטבו. זוג צעיר שמחזיק מקום באמת חם (יענו Cool). נקי, נעים, מאובזר, מעוצב בפשטות תוך שימוש בכל מיני רעיונות שנולדו במוחו של מעצב צעיר. (אהילים מצנצנות ריבה. מנורות שלחן ממכסה שסתומי מנוע. מסגרת מראה מחישוק של אופניים ועוד. ) מאקארנה ששהתה בישראל תקופה קצרה, מפטפטת קצת עברית וגוסטבו מבין אנגלית. המחיר הזעום כלל ארוחת בוקר, חניה סגורה לאופנוע ומיטה בחדר משותף, שהיה בעצם פרטי.

ישו משמאל ואנטוניו בעיירה אל בלוסון, שהכינו לי תה חם למרות שהחנות היתה סגורה

שהיתי כאן יומיים. וגם יצאתי לשוטט בקילומטרים של רחובות, זה מרגיע מאד. באיזורים כאלה בארגנטינה נראה שאחזקת מכונית היא על פי הכלל "כל עוד היא נוסעת". רוב הרכבים שראיתי היו ערימות מתכת עם צמיגים, שלא תתקבלנה אפילו למגרש גרוטאות. אני חושב שרק על הקטע הזה אפשר למכור 30  דקות לנשיונאל ג'יאורגרפיק. נפרדתי מגוסטבו ומקארנה ויצאתי בבוקר גשום, מערבה לכיוון הגבול הצ'יליאני וציר ה"קארטרה אוסטראל" (הדרך הדרומית) צמד מילים שהלהיב את דמיוני. כחבל ארץ רחוק, ראשוני, ריק מאדם וכולו נופי בראשית פראיים. חבל ארץ בו מרגישים שייכים לתקופה של מגלי הארצות. עידן שחשבתי שכבר פיספסתי.

מאסקל יוצא כביש של 20 קילומטר אל הכפר טרוולין (Trevelin) בו תידלקתי "פול" ויצאתי לרכיבה על דרכי עפר שתימשך יומיים שלושה. במעבר הגבול בפוטולאופו (Futoluafu) שוב הופגנה גישה עניינית. חותמות, טפסים וקדימה. גם בצד הארגנטינאי וגם בצד השני. המסלול אותו אני עושה הוא נתיב שיגרתי של ארגנטינאים וצ'ליאנים הנעים מצפון לדרום וההיפך בארצותיהם, תוך קפיצה מצד אחד של הגבול למשנהו כדי לעקוף איזורים בהם טרם נסללו כבישים. אני בחרתי בנתיב הזה, כדי לדלג על הקטע הצפוני של הקאראטרה המתחיל בעיירה פוארטו מונט (Poerto Monet) והמחייב דילוג בין מעבורות החוצות נתיבי מים הקוטעים את הדרך.

ברוכים הבאים לקארטרה אוסטראל

גשם לא פסק לרגע. רכיבת שטח בגשם, יש לה כמה כללים. והראשון הוא לחפש אחיזה. הגשם שניתך, חשף אבנים הנעוצות בקרקע. הקפדתי לעבור עליהן. ולא להתפתות לעבור על פני משטחים חלקים. שסימנו בוץ חבוי. ידעתי כי עדיף מעבר על שולי דשא, על רכיבה לתוך שלולית גדולה, שאיני יודע מה עומקה או אם מתסתתרים בה פיסת ברזל או סלע חד. הדרך היתה קופצנית וצרה בעברה בשטח הררי. סביבי געשה תנועה ערה של רכבים מכל הסוגים. כעבור כתשעים קילומטר הגעתי לחיבור לקארטרה. לא היה שום ציון מיוחד. ה"קארטרה" הגיעה מצפון ורצה לכיוון דרום. צבע החצץ הוא שחור ושלט פשוט ציין כי זו דרך מספר 7 ודיר-באלאק, זה לא מקום להיות שאנן. ניכר על הדרך שהיא נושאת עליה משקל של משאיות כבדות ועצבים של נהגים עייפים. פרט לשני התלמים שסימנו את הנתיבים של צמיגי הרכבים הכבדים, הי קטעים ארוכים של תלמים רוחביים. קטנים כאלה עם רווח של 15 ס"מ בין חריץ לחריץ. כמו פח גלי, רק מעפר קשה, שמכניס גם את האדיש שברוכבים, לוויברציות פורמות תפרים ועוקרות סתימות. אני נקטתי בשיטת ה"תן בגז" וכך התלמים לא הורגשו במלא כוונתם. יש תיאוריות שונות מה גורם להווצרות התלמים. זו תופעה עולמית בדרכי עפר עמוסי תנועה.

מים שחדרו למצלמה מהגשם שדלף כל הזמן, גרמו למנגנון הזום לצאת מדעתו. והתקשתי לכוון ולצלם. בכל זאת, כמו  ילד בלונה-פארק ירוק ודשן, עצרתי ללא הרף ושלחתי קליקים של אושר לכל עץ מיוחד, הר, נחל או צריף חבוט. רוב הזמן הייתי לבד. מדי פעם הופיעה משאית. ומדי כמה קילומטרים עמד בית עץ שמארובתו עלה עשן. אנשים חיים כאן בבדידות. מרחק של כמה עשרות קילומטרים לעיתים בין אחד לשני. שדות מרעה מגודרים ועצי מחט עצומים בקבוצות, צמודים למרגלות הרים ביניהם התפתלה הדרך. ניכר כי מישהו מתחזק ושומר את הדרך במצב נסיעה כל הזמן. בעיירה לה חונטה (La Junta) קיבל את פני מונומנט המעיד כי הדרך נסללה בהוראת אוגוסט פינושה. הדיקטטור שהצליח למות טרם הועמד למשפט על פשעי רצח עמו שלו. אך כאן התושבים עושים לו כבוד. כולל כובעי מצחיה בחנות המזכרות שבתחנת הדלק, עליהם כתוב; "דרך גנראל פינושה".

יציאה בבוקר מהעיירה פויוגואפי

מגודש העננים, הערב הקדים להגיע. האפילה הלכה וגלשה מההרים במזרח, כמו נחיל של צללים. כמו עדר מעורפל הממהר להתכנס בין הגיאיות ואור זרח לכמה דקות מעבר לעננים על הפסגות הגבוהות, בצבע כתום פאסטלי שכבה באחת. זה היה הרגע המושלם להרגיש כי האויר ברח איך שהוא מהצמיג הקדמי. פנס הראש שמונח תמיד בתיק המיכל, הודלק וראשו של מסמר הציץ מבין הקוביות. הנחתי שהמסמר הזה נמצא שם זמן ארוך ואיבוד האויר איטי, לכן ניפחתי את הצמיג לאורה של משאית דלק שנהגה עצר לנסות להגיש לי עזרה. ובחושך מוחלט סגרתי את חמשה עשר הקילומטרים שנותרו על לעיירה הבאה, פויוגואפי (Puyuguopi) השוכנת לחופו של מפרץ שנראה גם בחשיכה מבהיק ומסקרן. הפלגה של כמה מאות קילומטר מערבה בתוך המפרץ הצר, מוציאה את השטים בו לאוקיינוס השקט. סיבוב קצר ברחובות הלא סלולים ובאתי לפתחה של משפחה שעל דלתה היה כתוב "הוסטל". וכך היה. היסטלתי לי לילה נעים וחם והאופנוע בילה באסם עם התרנגולות הכבשה והמחרשה. בבוקר בדקתי את הצמיג. כמו אבן. אויר לא ברח. אך בכל זאת שלפתי את המסמר ודחפתי במקומו "תולעת" גומי רוויה בדבק ניפחתי ולדרך. הדרך המשיכה למחרת ללא שום הנחות. קפיצות וטלטלות מהמטר הראשון. הגובה נע בין 250 ל 380 מטר אך מזג האויר הלך והתקדר עוד. כמה רע כבר יכול להיות? שום בעיה, זה גשם. נתתי בגז. רכיבה בעמידה על התמוכות הביאה אותי לקראת אחר הצהריים לקטע דרך סלול ומכוסה אספלט באיכות הכי חלקה שניתן לסלול. המעבר מדרך שהיא בעצם משטח של חלוקי נחל עגולים ורטובים בגודל ממוצע של אגרוף. לכביש שנחת כאן ממסלול גראנד-פרי לא מסתדר. "אספלטו!" "אספלטו!" צרחתי לעובדים שעסקו בסלילה. והם הרימו אגודל. הנוף הדשן סביב סיפר סיפור שלקוח מספרים על דארווין ובני דורו. תחושה כי כאן עוד לא הצלחנו להרוס. עצי ענק הביטו בי בבוז כאומרים "נראה אותך נוגע בנו" נהר גועש ליווה את הדרך כבעל בית אגרסיבי, שכבר מחכה שתסלתלק לו מהשטח. בעלי כנף חצו את הדרך וסלעים עצומים עמדו תלויים מעל קטעי נקיקים וקירות זקופים. ואז, ללא הודעה מוקדמת. אחרי קילומטר וחצי של דרך סלולה.

שוב הושלכנו האופנוע ואני לתוך דרך מהגיהנום. לא הבנתי כלום! ולאחר עוד שלושים ק"מ שוב דרך סלולה ואיכותית. וככה מהנדסי הכבישם של צ'ילה תיעתעו והיתלו בי עד שש בערב, עת הגעתי לדרך סלולה מרחק כשמונים קילומטר בואכה העיר קוויקא (Coihaique) היושבת על מדרון הפונה צפונה. סיבוב מהיר ושתי שאלות לנהג מונית ומצאתי מקום לינה חם במרכז העיר. גם קוויקא הפכה לנקודת מעבר בין צ'ילה לארגנטינה. עם למעלה משישים אלף תושבים. שוקקת מלאה חנויות ומדרחוב תוסס ופרובנציאלי. בסלון של בית מארחי פגשתי את רומאריו בן ה 24 , שגר בקונספסיון שמדרום לסנטיאגו. הוא שמע משהו על ישראל אבל הוא לא זוכר באיזה הקשר. "אולי משהו עם רובים?" מה חשבתם? קיבל הרצאה. גם קיבל. בקיצור, עוד עובד זר לא חוקי בדרך.

קוויקא

הכביש הסלול המשיך עוד חמישים קילומטר דרומה בהמשך ציר מספר 7. מכאן אני רוצה להגיע לעיירה צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) על הגבול עם ארגנטינה. אליה אני מתכוון לעבור כדי לחזור לציר מספר 40 "רוטה קווארנטה" המיתולוגי ואיתו להדרים לתוך פטאגוניה. מחכה לי היום נסיעה של כמה מאות ק"מ בנוף קדומים. יערות עצי מחט עצומים ובעלי חיים מבוייתי ופראיים. השמיים שהיו בהירים בבוקר ואיפשרו לי כמה צילומים סבירים קדרו שוב והגשם לא חדל ושיבש שוב את פעולת העדשה במצלמה. חלפתי על פני אגמים. הדרך נסעה לעיתים ממש על פי מצוקים ש"נפלו" לתוך יובל או נהר מהירים ומהפנטים. הגשם נחלש לפתע ופינה מקומו לפתיתים קלילים של שלג שדאו לעברי ברוח שנעה בעצבנות מצד לצד והחל להערם על האופנוע ועל משקף הקסדה. גם אם בשוליים השלג כבר מילא את כל השקעים. הכביש היה עדיין פנוי משלג והחלטתי שרק אם אראה רכב אחר עוצר ממש, גם אני אעצור. הכל סביב נתכסה בלבן מסנוור. ראיתי לפנים למרחק קטן ועצרתי באחד העיקולים השקטים ליהנות מהשלג שירד בינות לעצי מחט כמו מצנחים קטנים ורק היתה צריכה להיות שם בקתה ממנה בוקעים שירי קריסמס.

אדם מניו-זילנד בדרך על הקאראטרה אוסטראל

כעבור עשרים קילומטר, הדרך ירדה לעמק צר והשלג פסק. בכפר פורטו טרנקילו (Puerto Tranquilo) השוכן לחופו של אגם חנראל קאררה עצום המימדים שהמשכו המזרחי נמצא בשטח ארגנטינה (שם שמו "אגם בואנוס איירס") – פגשתי את אדם ועמנואל, שני רוכבים צ'יליאנים צעירים על שני אופנועי ב.מ.וו 800 שנראו מזועזעים מחווייה של התרסקות שעברו יום לפני ברוטה קווארנטה בצד הארגנטינאי והזהירו אותי מהרוחות החזקות שם בעונה הזו. (וסיפרו לי על זוג ניו-זילנדי שעבר שם על אופנוע וחילץ אותם) בית הקפה החמים, סיפק לכולנו מסתור נהדר וקפה איום וקדימה יצאתי להמשך. הדרך הקיפה ממערב את האגם ועברה לצידו הדרומי. השמים התבהרו מעט אך הדרך על אף אלפי הבורות ומלכודות חצץ הייתה רחבה מהירה ועבירה. לקראת ערב כעשרה קילומטר לפני צ'ילה צ'יקו נתגלתה משמאל לגונה/אגם בצבע טורקיז ירקרק "לאגו וורדה" (Lago Verde) האגם הירוק יושב בעצם על מה שהיה מכרה נחושת. סביבו הרים בגוון ירקרק נחושתי וחופיו לבנים בוהקים מקנים לסביבה תחושה של תמונה מתוך סרט מצוייר דמיוני.

הרוח שבאה מהאגם הרימה גלים לבנים. כל עצי עיירת הגבול צ'לה צ'יקו כאילו מבקשים להגר לארגנטינה, נוטים ממערב מזרחה. מצאתי חניה ומיטה אצל לואיס וונטורה בעל מלון קטן באותו שם. בבוקר השכמתי ונסעתי מזרחה לפגוש את מעבר הגבול הצ'יליאני ארגנטינאי בפעם השלישית בתוך עשרה ימים.

רק הערה קטנה: בחלק הדרומי ממש של דרום אמריקה, בו אני נמצא כרגע,  קשה להשיג קשר סביר לאינטרנט ולכן יתכן שיבוש בלו"ז העידכון של הבלוג.

בפעם הבאה: הקטע האתגרי של דרך מספר 40. אל-צ'לטאן-למרגלות פיץ רוי. ובדיקת הגוונים הכחולים של הקרחון המתקלף שבאל-קאלפאטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 21 תגובות, הוסף תגובה    

שניים על שניים בקסמי פרו

כל מי שהחזיק פעם בכף ידו הפרושה, טיפה של כספית, מכיר את התחושה הכרוכה בשמירה עליה שלא תחמוק ותיפול לרצפה, תתנפץ לאין ספור גרגירי מתכת קטנים וקסמה המהפנט יאבד לעולם. כך הרגשתי כשגופי הפקיד אצל ראשי ובתוך חדרי רגשותי, את העיר קוסקו (Cusco) ומייד אחריה את האתר המיתולוגי מאצ'ופיצ'ו (Machupicchu) (יש לקרוא: מאצ'ו פיקצ'ו – הפירוש: "הפסגה העתיקה") שניהם שוכנים בדרום מזרח פרו. לקוסקו הגענו בשעה בה גשם קל שטף את כל מה שהיה עד אותו רגע. כמו עובד נקיון המכין את האתר למתרגשים הבאים בתור. בעיקרון, לא ממש עניין אותנו עד כמה האיזור נגוע בכמה מווירוסי התיירות המקובלים ואף שבאנו מהדרך על אופנוע, חשדניים כלפי כל גרם נוסף של ציוד שמנסים למכור לנו, או לכל עלון או סיסמא, של מארגן טיולים שפונה אלינו – הבנו שכאן בקוסקו, כללי המשחק שונים. מי שרוצה באמת להוציא את המקסימום מקסם האינקה, המונח כנוגה על הסביבה, להפיק את המירב מההשקעה האדירה שממשלת פרו שפכה על קוסקו ובנותיה. כדאי לו שיחליף דיסקט בראש ומהר.

הפגנת עובדים עם דגל הצבעים. זה עם הפסים, סמלן של קוסקו והאינקה, שהקדימו מן הסתם את קהילת הגאים בשימוש בו.

את קרלוס הכרנו בארוחת ערב אליה הוזמנו על ידי אבי ורוזי בלימה הבירה, לפני ארבעה ימים. קרלוס שאיבד אצבע באחד מתעלולי ההשרדות שלו בהרי האנדים. הוא בן לשושלת מפוארת שמתפרנסת מתיירות משימתית בקוסקו. האיש הצעיר שהיה מלוהק בקלות לכל סרט על אינדיאנה ג'ונס הלטיני. מחזיק במשרד צנוע בקומה שניה הצופה ממזרח, על הפלאזה דה ארמאס בקוסקו. מכאן הוא מזיז מנגנון מקצועי של מדריכים, טיולים ומסעות לכל מכמני התיירות בדרום ובמזרח פרו. כן, כמה טוב להכיר את האיש הקובע. כבר בארוחת הערב ההיא, כשכולם ניגבו את חמאת הדגים מהמחבת. הוא ואני שירטטנו על נייר בצד, כל מיני נון צדיקים ויעדים לקראת השבוע הקרוב. וכמובן סיכמנו שניפגש בקוסקו.

הילולת סאן-חרונימו

רוב סוכני הטיולים בכיכר המרכזית הם בעצם מעין קואופרטיב לא מוכרז, של נותני שירותי תיירות. כלומר. אתה סוגר עם קבלן תיירות פלוני, והוא ניגש ל"פול" השירותים שרוב הסוכנים משתמשים בו ומצרף אותך, לאותם אלמנטים הרלוונטיים לתוכנית שביקשת לתפור עבורך: הסעה, הסעדה, הדרכה, שימוש במתקנים כמו מלון דרכים, שייט וכו'. רוצה לומר. אין כאן סודות או טריקים. יש נהר של שירותים וכולם שטים בו תחת שם תואר כזה או אחר. גם שידענו כי ניתן להגיע למאצ'ופיצ'ו בדרך עפר עם האופנוע, החלטנו שבמקרה הזה, נלך עם הצורך, הסקרנות וההתלהבות שלנו. ולא ניתן לטיפת הכספית להתנפץ. נחווה את הביקור לאט ולאורך כל המסלול התיירותי האפשרי בארבעה ימים. קרלוס פגש אותנו בצהרי היום השני שלנו והוביל אותנו לסיבוב היכרות עם קוסקו וסביבתה. אחרי שהחננו את האופנוע ברחבה הפנימית של המלון הצנוע בקרבת הכיכר. התיישבנו במכוניתו ועלינו מעל להרים מערבית לעיר. אור השקיעה האדמדם, היכה בעיר כמו אור מדורה ביושבים סביבה, שניה אחרי שמושלך אליה קרש דליק. זה לא היה אור זה היה פיצוץ של להבה שקרנה מכל גג ובית. גלשנו לאט מההרים, בדרך עפר נסתרת והגענו לפאתי הכפר סן חרונימו (San Jeronimo) קרלוס שגדל בעיר ודובר את שפת הקאצ'וה המקומית, שחה בשטח כבתוך ביתו. מצאנו עצמנו בעיצומה של הילולת טקס דתי חברתי, שהשכונה כולה היתה שותפה לו. דוכני מזון בשיטה הלטינית הידועה. כלומר. בשלנית ביתית על שלל תבשילה סיריה ועוזריה, ממוקמת במרכז וסביבה שולחנות עמוסי סועדים. ומה אכלו? עור חזיר קלוי, מעי פרות ממולאים, סרטני נחל בתחמיץ אבוקדו טרי. חזירי-ים קטנים צלויים ואוזני כבש מעושנים ברוטב חריף. מעבר לפינת אחד הרחובות, עלתה תהלוכה אותה הוביל איש המחזיק בקופסה קטנה ושקופה בה נעוץ פסל מדונה צבעונית ועצובה ומייד אחריו הפטרון. איש נשוא פנים שהוא המממן של כל הפייסטה הססגונית הזו. כלומר בפשטות. הספונסר המוחלט – האיש ש"עשה את זה", מחזיר לקהילה במימון החגיגה העונתית. וכולם שרים בהתרגשות סביב, מוחאים כפיים ועושים לגביר כבוד. מייד לידו ומאחוריו, קיפצו רקדנים ורקדניות צעירים, עטויים תלבושות מחול השזורות רקמות צבעוניות, לרגליהם מגפי עור, אליהם הודבקו עשרות פעמוני מתכת. וממש בסוף הילכה בקצב מתנדנד, תזמורת כלי נשיפה ותופים של אנשים, שניכר מהבעת פניהם הרצינית, כי כל אחד מהם מרגיש כאילו הוא לבד נושא על כתפיו את ההילולה כולה. בכיכר שליד הכנסיה, עצרה התהלוכה והפכה למופע מחולות סוחף שגם אם לא רקדתי מעודי את הריקוד ההוא, אני מרגיש שגם כרגע, בהשמע התוף אני מסוגל לקפוץ למדרכה הקרובה ולחולל כמוהם. עד כדי כך זה היה מלהיב, חודר ומדבק.

עוד באותו ערב, קרלוס 'תפר' לנו תכנית נוחה הכוללת את אתרי "העמק הקדוש" ואת הביקור בחורבות המאצ'ופיצ'ו. שמנו בידיו את התשלום ויצאנו לסגור את הערב ב"פאב נורטון" הנחשב מיתוס בקרב אופנוענים החולפים בעיר. הפאב האנגלי, ממוקם בפינה הצפון מזרחית של הכיכר ומשקיף עליה מהקומה השניה. הקים אותו בשנת 2003 ג'פרי הבריטי, שהגיע על אופנוע ב.מ.וו לקוסקו לפני עשרים שנה והתאהב במקום. לפני כארבע שנים נסע הלוך וחזור לאושואיה על אופנוע "נורטון" תוצרת אנגליה שהיה אז ברשותו. כשנודע (מה נודע?… נדחפנו!) שאנחנו כאן במסע על אופנוע, הוזמנו להכניס כמה מילים בספר האורחים השמן. שמנו מדבקה וכמה מילים בעברית ואנגלית (ולא היינו הישראלים הראשונים שחתמו בספר הזה). אחר כך צירפנו את סדרת המדבקות שלנו, לקיר המדבקות בו מופיעים רוכבי מסע מכל העולם ובהתרוקן כוס הבירה השלישית, זחלנו בחזרה למלון. (וכן, חזרנו לפאב, אחרי יומיים)

בבוקר הסתבר לנו שתכניות מדוייקות הן בסיס לחיפופים. קבלן טיולים משני שאמור היה לאסוף אותנו לביקורים שנכונו לנו היום. לא עמד בסטנדרט שהובטח על ידי קרלוס. גלי, שאינה לוקחת שבויים במצבים כאלה. הודיעה לכל הנוכחים שהבינו רק ספרדית, וטוב שכך. כי אנחנו יורדים מההסעה עד שיסדרו לנו הדרכה באנגלית ורכב קטן יותר כמו שהובטח. מאחר וגם קרלוס לא לוקח אויר לפני שהוא מתרגז. הוא התייצב תוך עשר דקות במקום, סינן משהו באינטונציה של "חכה לאחר שהאורחים ילכו" אל קבלן המשנה. הזעיק אליו בתוך שתי דקות מדריך מוסמך דובר אנגלית וביחד, כשארבעתנו ישובים בתוך הפאג'רו המצוחצח של קרלוס, יצאנו לגלות את העמק הקדוש, בסוג של הדרכה וליווי השמור לוי. איי. פי.

עצירה בדרך בחווה בה מוצגת כל משפחת הלאמות, גואנאקו והאלפקות של האנדים, יחד עם הדרך בה הופכים צמר גולמי לסריג אלפאקה מרשים (ויקר להחריד)

אבר (Eber) המדריך בן האינקה, נתן לנו הסברים עמוקים על מה הוא בעצם העמק הקדוש וחשיבותו של נהר האורובמבה באמונת האינקה. בלי להרחיב רבות; כל בן אינקה צריך היה לעלות לרגל פעם בחייו לאתר הקדוש במאצ'ופיצ'ו והוא עשה זאת לאורך הנהר המתחיל בביצות שבאיזור קוסקו. הנהר מייצג את המסע הגשמי הארצי שאדם עושה בחייו. בעוד ששביל החלב העובר בשמים ממזרח למערב הוא המסע המחכה למי שעובר מהעולם. שלושה בעלי חיים מקומיים נחשבים כמרכזיים בהבעת ערכי האמונה: הקונדור בשמים, מקשר בין העולם הזה לבא. הפומה מייצגת את ההווה והקיום הנוכחי. והנחש מייצג את כל האפל, המסתורי, המאיים והמכושף. שלושת אלה מקבלים הרבה כבוד במבחני רורשך, שכנראה הפכו לספורט לאומי ברחבי האנדים הפרואניים. בכל הר, עמק, סלע, שדה, נהר, ואולי גם עננים חולפים, מוצאים בני המקום איזו דמות המביעה את אחד מבעלי החיים הללו. ולעיתים את שלושתם.(קצת סבלנות, במאצ'ופיצ'ו הדבר מגיע לשיא).

אחרי יום מהנה שהסתכם בטיפוס ושיטוט בחורבות אוייאנטאיטאמבו (Ollantytambo) נפרדנו מקרלוס ואבר שחזרו לקוסקו ואנחנו המשכנו לעיירה אגואה קליינטה  (Agua Caliente), (פירוש השם: מים חמים).שכל כולה בנויה חיה ונושמת, מעצם היותה בתחתיתו של אתר התיירות מספר אחד בדרום אמריקה. וכשזה המצב. מכונת הביקורים במקום עובדת בתיאום מדהים בין כל חלקיה הנעים והקבועים. רכבות מיוחדות שועטות כל שעות היממה הלוך וחזור מכאן לקוסקו. כל העיירה בנויה סביב תעשיית האירוח. מוטלים הוסטלים, מלונות קטנים פשוטים או מפוארים. מסעדות לכל טעם ושוקי מזכרות שיספיקו לכל המדפים בכל בית בעולם. וכמובן המחירים בהתאם. כל מה ששכחת לקנות בקוסקו, יעלה כאן הרבה יותר. מים מינראליים, כובע או סוללות. הרכבת הכחולה הביאה אותנו לאגווה-קליינטה בשעה שבע בערב. מצאנו את המלון שהוזמן עבורנו ובתוך דקות המראנו כבמעלית מהירה, לתוך תרדמה השמורה למי שכל היום טיפס במדרגות.
כאבי הראש מהשפעת הגובה, הקפיצו אותנו מוקדם. מהחלון שפתחנו, ניבטו אלינו חרוטי הרים עצומים בגובה מאות מטרים, שדמו למגבעות מחודדות עשויות אבן, עוטות סבך צמחיה טרופית בירוק כהה. משהו שכאילו נגזר מתוך ספריו של טולקין. מסתורי, מאיים ולא בפרופורציות שאנחנו רגילים להן וכשאדי הבוקר זחלו לרגלי ההרים, חיכינו לפרש עוטה פונצ'ו ארוך ומתבדר ממשי לבן, רכוב על חד קרן שיעלה מכיוון הערפל לעברנו וכשהוא בושש להגיע, תפסנו מקום בתור לאוטובוס המעלה תיירים למרומי האתר בשעה שש וחצי.

נסיעה של חצי שעה בדרך מתפתלת, הביאה אותנו לפתח הכניסה לחורבות. מדריך דובר אנגלית הוביל את הקבוצה אליה הצטרפנו במעלה קצר אל תוך מאצ'ופיצ'ו ובאחת, נגלה לפנינו המראה המוכר כל כך ממאות צילומים. ברקע עמדה שן הסלע וואיינאפיצ'ו (Waynapicchu) ובתווך חורבות עיר/כפר אשר שרתה פעם את אנשי הדת והפולחן, פרט לגגות (הקש), מאצ'ופיצ'ו נשארה כמו שהיתה כשנעזבה על ידי מתיישביה. מקום אליו לא הגיעו הספרדים, לשמחת משרד ותעשיית התיירות של פרו ושאר האנושות. לפרטים מדוייקים יותר על האתר אפשר להכנס לכאן.
שעת הבוקר בה השמש מאירה ממזרח ומעניקה נפח לכל מבנה או קפל קרקע. היתה שעה נהדרת למיצוי היופי הגלום במקום. לא רק יופי אלא סוג של הוד, של קדושה. האפור על שלל דרגותיו, אשר קרן מהאבנים המסותתות. הירוק שכיסה באייריס נעים, את הרווח בין המבנים והמדרגות, העניקו מראה של פוסטר שאינך יכול או רוצה להסיר את עיניך ממנו. קבוצות המבקרים הרבות שכיסו כל משעול באתר, נעו באיטיות ודיברו בקול נמוך. מבלי להכנס לעומקם של פרטי התכנון והחדשנות הטכנולוגית שהותירו בני האינקה במקום, גם ההצגה היתה מקצועית. ממול על שיני לוחות הסלע הדרומיים – הוסבר לנו – כי ניתן לראות פני פומה ודמות של קונדור ממריא. או. קיי. מקבל. והנחש? אני מניח שזה הנהר הזורם בתחתית המצוק. או שמא הנהר שם הוא קדוש… נעזוב. מרשים בכל קנה מידה.

להלן הסבר על הדמויות הנשקפות מן ההר.

זה המראה:

וכאן למטה, הקוים הדמיוניים שהוספתי על הצילום, שיעזרו לכם להבחין בפומה ובקונדור.

הקצה העליון של וואיינאפיצ'ו אליו שמתי פעמי

אחרי סיור מקיף בו ראינו מצפן אבן שמבדיל בין הצפון המגנטי לצפון האמיתי. מדרגות סלע אשר עוזרות לדייק בתאריכי השנה. ובניית סיתות מדוייקת להפליא, נפרדתי מהקבוצה ובתיאום עם גלי שנשארה להמתין בנקודה מוצלת, רצתי אל שן הוואיינאפיצ'ו. טיפסתי לפסגתו ולאחר 40 דקות של קריעת שרירים, במדרגותיו התלולות עם קטעים בהם מימין ומשמאל תהום ישירה של אלף ומשהו מטר, לקטעים ארוכים של המדרגות יש מעקה עשוי כבל פלדה. הגעתי בתוך שיירה ארוכה של מטפסים נוספים, לטיפ של החוד של הקצה של השפיץ. שם כבר התנחלה חבורת ישראלים צעירים שסעדה את ליבה. ובכל זאת כשהתקרבתי כדי לנסות ולצלם. קיבל את פני אביתר, שעבור הערה נבזית כלפי, כשלא ידע שאני ישראלי ומבין מה הוא אומר, הוא התנצל ונודב לצלם אותי פרוש ידיים, שם על הטיפ. כשצעקתי בליבי בלחש הכי חזק: "יש!".

אחר הצהריים נפרדנו מהאתר המדהים וירדנו בחזרה לאגווה-קליינטה. המתנו במסעדה קטנה ברחוב הראשי עד להגעת הרכבת שלנו, תוך האזנה לחבורת נגני רחוב. הנסיעה ברכבת הכחולה בחזרה כבר היתה בחושך. אולי פספסנו את מראה הפיתולים לאורכם עוברת המסילה מעל הנהר. אבל בתוך הרכבת, היה מעניין לא פחות. צוות השירות בקרון, אחרי איסוף כרטיסים וחלוקת סנדביצ'ים. הפך לצוות הווי פיקוד מאצ'ופיצ'ו. הדייל האחראי לרישום, עטה על עצמו תחפושת איש הרים מבני האינקה. הדייל הראשי והדיילת המשנית, יצאו בתצוגת אופנה כשני דוגמנים לכל דבר, בהציגם גרדרובה מרשימה של בגדים עשויים צמר אלפאקה. לא בצחוק, כי אם בשיא הרצינות והמקצועיות. החליפו בגדים בחדר צדדי ויצאו טופפים בצעידה מקצועית, במעבר שבין המושבים. לקול תשואות הנוסעים, שחלקם הצטרף להילולה רווי בירה ושמחת חיים. איזו נסיעה! אני רוצה לראות את דיילות אלעל מביאות אותה בתצוגת אופנה של אוברזון, לתיירים העושים דרכם לארץ.

דוגמנים במעבר בתוך הרכבת. הזוי, מקורי ומהנה.

מאוחר בלילה, חזרנו לבית המלון בקוסקו, לאחר יומיים שהפכו את האינקה מסתם שם אצלנו, למושא הערצה. קמנו בבוקר והלכנו לחפש בשוק המקומי משהו שישאיר לנו מזכרת מהחווייה. ובמקביל נערכנו ליציאה לכיוון פונו השוכנת כ- 400 ק"מ דרומית לקוסקו על שפת אגם טיטיקאקא, המפריד בין פרו לבוליביה במרומי האנדים. הבדיקה שעשינו, הבטיחה כביש איכותי בגובה שנע בין 3200 ל 4000 מטרים.

יצאנו בשעה שמונה בבוקר. קיווינו למצוא דלק איכותי, אך בתחנות מכרו רק אוקטן 84 בכל זאת, ובניגוד לכל מה שאני מייעץ לאחרים, יצאתי עם חצי מיכל, מתוך תקווה למצוא דלק איכותי בהמשך הציר. הכביש עבר בתוך נוף חקלאי שכלל מטעים, שדות, נחלים, עיירות וכפרים דלי מראה. לקראת הצהריים הגענו למרומי פאס בקצה רכס ההרים שסגר על העמק בו רכבנו בגובה 4,335 מטר. כמובן ששטח החניה היה רווי דוכני מזכרות וצלמים עם מצלמות פולארוייד (חשבתי שהם כבר סגרו את בית החרושת) תיירת אוסטראלית קשישה, ניגשה אלינו בהתלהבות ושאלה שאלות מהן למדתי שהיא מבינה באופנועים לא פחות ממני. והתנדבה לצלם אותנו. תודה שילה. כמה קילומטרים מעבר לפאס מצאנו תחנת דלק עם אוקטן 90. מזל.

שני שוטרים שהתחילו קשוחים וסיימו חברים

הדרך לפונו(Puno)  , חלפה בעיירה חוליאקה (Juliaca) במבואותיה באה לקראתנו שיירת רוכבי הארלי דיווידסון, שעלו מכיוון דרום צפונה. אלה היו חבורת הארליסטים שיצאה מפוארטו אלגרה בברזיל, לפני ארבעה ימים ושעשתה דרכה לקוסוקו, בה אמור להתקיים מפגש כלל דרום אמריקני של רוכבי הארלי. החלפנו מזכרות וכתובות והמשכנו. לקראת פונו כבר קיבלנו רמז על ריחוקה מהלב הכלכלי של פרו. הכביש הפך מוזנח ומטולא והכניסה לעיר הייתה מבוקעת ומעופרת בערימות עפר וזבל, ששלחו אותנו לרכיבת שטח ממש.

שולי פונו וברקע אגם טיטיקאקא

פונו יושבת על מעין שלוחה חצי מעגלית כמו אמפיתאטרון ענק, משקיפה ממערב על משטחי המים של אגם טיטיקאקא (Titicaca) בחלקו הצפוני. עיר מאובקת בצבע חלודה. אך יחד עם זאת נעימה, ומתוחזקת. רוב הבניינים ישנים מאד ופרט למרכז התיירותי הסמוך לכיכר ולרחוב לימה. רוב בנייני העיר נראים כאילו הם נמצאים בתהליכי בניה, או שקבלני השלד ברחו באמצע העבודה לפני הרבה שנים. בחרנו מלון על פי המלצה. והאופנוע הוכנס לחניה ציבורית נעולה עם שמירה צמודה של 24 שעות. הכל היה טוב ויפה עד שירד הלילה ואיתו זחל אלינו קור מקפיא. מילא זה, אך השיטה לחמם אנשים בבתי המלון כאן זה לצייד אותם בשמיכות צמר שהן סוג של שטיחים עבים וכבדים במשקל עצום, המקשים בחוסר גמישותם ועוביים, על נשימה או התהפכות מצד לצד.

בפונו הולכים לאט. כלומר תיירים שאינם מורגלים בגובה. כל השאר נעים ברחובות במוטו-טקסי שהוא אופנוע ריקשה, או בתלת אופן המדווש ברגל על ידי רוכב. כמו שכבר ציינתי בעבר את הערצתי למדוושי האופניים, החוצים ארצות ויבשות, כאן אני מוריד את כל הקסדה לנוכח האנשים העושים את העבודה הזו במקום שכזה. גובה של כמעט 4000 מ', עליות חדות. ועליך לדחוף בכוח השרירים, שתי נשים לא קלות, שחזרו מקניות בשוק שבמורד הרחוב. אם היתה באולימפיאדה תחרות תלת אופן. פונו לוקחת את הזהב קבוע.

סככות האוכל בכניסה לנמל

למחרת בבוקר ירדנו לנמל וכשעברנו ליד בסיס חיל הים הפרואני (אגם אגם, אך יש כאן בסיס גדול של הנייבי), מצאנו ספינת מנוע קטנה, שתיקח אותנו לביקור באחד מהאיים הצפים שבאגם. הפלגה של חצי שעה, הנחיתה אותנו באי צף של משפחה המתפרנסת מהצגת מורשת המגורים על איים עשויים צמח מים בשם טוטורה, שאם מועכים אותו ביד יש לו תכונות של קל-קר, שלד המבני עשוי במבוק, (שמנו לב כי מתחת לחיפוי הטוטורה, המבנים עשויים פח שאינו חדיר לגשם). הליכה על משטחי הקש דומה להליכה על טרמפולינה או מזרן ענק. האיים צפים במרחק כמה קילומטרים מהחוף. המים כאן הם בעומק כ- 40 מטרים ולכל משפחה יש אי קטן עליו היא מנהלת את חייה המתנדנדים. חשמל נצבר בעזרת מערכת פוטו אלקטרית. בתום שעה, שבנו לפונו ולארוחת דגי שמך, באחת הבאסטות שראינו כי היא הכי עמוסה ולכן הערכנו שהמזון בה הכי טרי.

יציאה מפונו להמשך הדרך מערבה

מכאן שמנו את החרטום לכיוון אנטופאגאסטה בצ'ילה, ממנה תיאמנו לגלי טיסת קונקשן חזרה לארץ. כן. חמשת השבועות של גלי במסע כבר מתקרבים לסופם. ככה זה כשנהנים. יצאנו את פונו מערבה ושעטנו לכיוון אריקיפה כשעינינו ממוקדת כל הזמן על מד הגובה בג'י.פי.אס. רוצים כבר לרדת מגובה שמעל 3000 מ' ולסיים את הסיוט של קוצר נשימה, כאבי-ראש, בחילות ונדודי-שינה, ששיגעו אותנו מזה כמה ימים. אריקיפה היפה, נתנה לנו מנוח.

בפעם הבאה: אריקיפה והמעבר מפרו לצ'ילה. מדבר האטאקמה ופרידה באנטופאגאסטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה