התגבורת הגיעה והיא יפה

יכולתי להתחיל את הפוסט הזה במילים מפוצצות מתוך מיטב שירת האהבה, או בציטוט מתוך מטריות שרבורג של קלוד ללוש. אך כדי לחסוך מכולנו אי נעימות אינטלקטואלית, כי אני מאמין שיוצר צריך לצטט דברים שלא נאמרו. אומר בפשטות. נפגשתי עם גלי בשדה התעופה בקיטו בשעה ארבע ושש דקות ומבחינתי, כל המולת האנשים סביבי וצפירות הנהגים מחוץ לטרמינאל הנחיתות, לא היו אלא שירת מלאכים בליווי ניגון אורגן בכנסיה גותית הממריאה אנכית – כאשר גלי שלי הופיעה בדלת היציאה של המכס. בתוכי שמעתי קליק של מעגל קטן שנסגר. תרצו – הישג הפקתי שעמלנו על ביצועו המדוייק לפני היציאה למסע, וגם תוך כדי. קל להזמין טיסה לקיטו. אך מצד אחד גלי, שלצורך ההצטרפות אלי, עקרה עצמה מתוך רכבת הרים של קיום יומיומי: משפחה, עבודה ומחויבויות שוטפות המוכרות לכל אחד. הייתה צריכה לא רק לשמש לי כגיבוי בארץ. אלא להתכונן לפרטי הפרטים של מעבר משגרה של אדם רגיל. לפורמט של רוכבת אופנוע בתנאים קשים. החל בהכנת פרטי ציוד ייעודי וכלה בקפיצה הנפשית הנדרשת מקיצונות אחת לשניה. ומהצד השני, התכנית שלי להגיע לכאן בול בזמן, עם כל מהמורות הדרך וסיכוני עיכוב המסע.

הגעתי לקיטו יומיים לפני גלי והשתכנתי בהוסטל קטן וחביב בשכונת מאריסקל סוקרה. סביבה נעימה ומעוצבת, בה מתרחשת סצנת התיירות, הבילוי והקולינריה המערבית בקיטו. קראתי על המלון הזה באחד הפורומים של רוכבי אתגר כמוני והבנתי שיש בו מקום לאחסן האופנוע וגם לקבל חדר זוגי במחיר סביר. המלון שוכן מול פאב אנגלי ומסעדה וייאטנאמית הפתוחים 24 שעות, כל השבוע. רחוב קטנטן, נמוך בתים ומרוצף, מואר וצבעוני, שנתן תחושה נעימה המשלבת ישן עם מחודש. ביומיים האלה חרשתי את השכונות הדרומיות של העיר בצעידות רגליות נמרצות שהחזירו לי קצת אמון בהליכת סתם, אחרי זמן רב של רכיבה בלבד.

אני קורא לעיתים מאמרים או רשמים של אנשים המתבטאים בהכללות: "כל המקסיקנים נהדרים" או "גואטמאלה היא הכי יפה" או בניקארגואה כולם גנבים" וכו'. למדתי שהכללה, היא סוג של נכות רגשית וכי לומר על קיטו שהיא עיר בעלת מאפיין אחד, היא במקרה הטוב בורות. קיטו כמו שאני ראיתי, על גודלה העצום, יש בה הכל. טוב, רע. יפה, גס. עשיר, עני. מודרני ונחשל. מלאה בסיכונים ושוקקת סיכויים. כמו הרבה ערים בעולם. רק באקצנט לטיני. ואת הניואנס הזה אנשים באים לראות. החלטתי גם שאת המקומות המעניינים ממש, אלך לראות ביחד עם גלי. כך שמצאתי עצמי גם חוזר קצת לקריאה, כתיבה וציור. או כמו שאומרים – נח.

משדה התעופה נסענו גלי ואני מחובקים כמו שני שיכורים במושב האחורי של מונית, בחזרה לשכונה שבחרתי. הג'ט לג של גלי, זרק אותנו לקטעי שוטטות, אוכל, ושינה טרופה שנמשכו יומיים, בהם הבנתי באמצע הרחוב, שמיכל הדלק של גלי ריק וצריך לשוב לחדר במלון בתוך דקות אחרת יש לי ביד שק תפוחי אדמה. גם תהליך החלפת מתח במתח, שאב מגלי כוחות וההסתגלות דרשה רוגע של ממש. שלושה ימים אחרי עזיבתה של גלי את הארץ, נאלצה אמה בת התשעים ואחת של גלי , להתאשפז בבית חולים עקב סיבוך קל הדבר הוסיף בלבול ודאגה נוספים. תחושת הבטחון שמאד חשוב לי להעניק לה, היא מפתח להמשך המסע המשותף שלנו, למשך חמשת השבועות הקרובים. אני כאן עם המון תובנות רכיבה ונסיון מופלג והיא באה עם כמות כפולה של חששות וצורך לרענן את מה שהיא יודעת כבר (גלי ואני כבר רכבנו מאות ואלפי קילומטרים ביחד, בארץ ובפינות רבות בעולם). פתאום אני עם ה"אין ספרדית" שלי, צריך להיות הדובר. התחלתי להכניס את גלי ל"סודות" המסע. איפה מחביאים כסף, כרטיסי אשראי מסמכים וכו'. איך זוכרים איפה כל דבר. וגם גלי לימדה אותי שלא מסתובבים עם זקן מוזנח בן חודשיים בין אנשים מתורבתים והושיבה אותי אחר כבוד על כסא הגלב(ית) שהחזירה אלי את מבטי הגברות ברחוב וגרמה לגלי להפגין בפומבי יתר גינוני בעלות עלי.

בהמשך חילקנו את כל הציוד בתאי האיחסון מחדש. גלי קיבלה קיטבג קטן חסין מים, לכל הביגוד שלה ומקום לאיחסון תרופות, כלי-רחצה וכמה קישקושים כמו טלפון נייד. תלשנו מהספר (או ליתר דיוק – המשקולת) לונלי-פלנט, את כל עמודי ההסבר על מדינות שלא נבקר בהן (וכבר הורדנו בכך שני קילו) כל השאר, כולל ציוד הקמפינג שלי, נארז בחבילה אחת גדולה, הובל אחר כבוד לסניף הדואר השכונתי ונשלח לארץ. נפרדנו מ-14 קילו שתפסו נפח של כרבע קוב… דיאטה מהיום הראשון.
כמו שסיכמנו מראש, השלב הזה במסע ינוהל במשותף. כלומר. גלי רכזת המסלול, היעדים, הקצב והתקציב ואני מפקד החללית, בעת רכיבה על אופנוע, נגמרת הדמוקרטיה! ישבנו ביחד לקביעת הציר הריאלי, כמובן על סמך התכנון המוקדם שעשינו עוד בארץ. זמני רכיבה, זמני מנוחה. שיטות נישנוש ועיתות ארוחה. אטרקציות, קניות וכו'. ישבנו על מפות מול לוח שנה. וחילקנו את הציר דרומה לפי מרחקים – לא יותר מ- 400 ק"מ ביום. מאחר והחלטנו לא ללון בקמפינג, אלא רק במלונות או הוסטלים, יום לפני, אנחנו מכינים נייר עם כתובות אופציונאליות ללינת הלילה הבא על הציר. ומניחים את הנייר מתחת לפלסטיק השקוף בתיק המיכל. כך הרשימה תהיה נגישה עם הגעתנו ליעד (עייפים בד"כ מכדי להתחיל לחפש הזדמנויות). גלי אמורה לשוב לארץ מסנטיאגו בצ'ילה ולכן, גם אם לא נגיע לשם, סימנו נקודות אלטרנטיביות מהן היא תוכל לשוב, אם דברים ישתנו.

הציוד של גלי כולל מעיל ומכנסי רכיבה ממוגנים בפרקים. בטנה מחממת מתפרקת. חליפת גשם. בגדי פליס תחתונים. קסדה איכותית ולשנינו מערכת דיבור אלחוטית של קארדו בין הקסדות. שהחלטנו לא להפעילה, כי גילינו שאינה אמינה והפעלתה השוטפת מסרבלת. גם לגלי כפפות ממוגנות ועוד זוג לרכיבה במזג אויר קר. לרגליה מגפיים. אחרי כמה תרגולי רענון של שימוש במכשירים כגון לפטופ, סלולר, מכשיר איכון לווייני ועוד, ארזנו הכל בחדר ויצאנו להכיר את קיטו. ברגל.

קיטו ממקומת בגובה ממוצע של כ- 2800 מטר. היא מונחת בתוך מעין קערת עמק, מוקפת פסגות מחודדות של כמה רכסים. בקטע המישורי בצפון העיר, נמתח שדה התעופה. הרובע העתיק של קיטו חבוק במרכזה. כאן גרים מעל מליון וחצי תושבים וכנראה שכולם יצאו לרחוב כשהגענו. היה צפוף. אחרי כמה שיטוטי היכרות והסתגלות לגובה שמנו פעמינו לעיר העתיקה. חצינו דרך שדירות האמזונאס ורחוב העשרה באוגוסט ומצאנו עצמנו בתוך שכונה קולוניאלית משומרת בהקפדה ומשוחזרת בדייקנות. מקום בו החיים סואנים וקשוחים כל הזמן. רק התפאורה צויירה ביד רומנטית.

כיכר הפלאסה גראנדה עם חזיתות מצועצעות, פיתוחים ותבליטי צמחים, פרחים, חיות ומלאכים. פלאסה דה גוביירנה בה ממוקם ארמון הנשיא ובחזיתו שני זקיפים שנראים כמו חיילי בדיל בגודל מלא. ואם לא היינו כל הזמן בתוך פקקי תנועה עשנים (בימי ראשון המקום סגור בפני מכוניות) וצילצולי טלפונים סלולריים, יכולת לחשוב שעוד רגע ישעטו מולך אבירי ספרד ופרשיה. הכל נשאר כאילו כמו אז. מקסים! כיכרות ומזרקות. פסלים ועמודי גבורה. חזיתות בתי ממשל וחנויות קטנטנות בכוכים, בפינות רחובות מרוצפי אבן טבעית, המנערת כל מה שמנסה לנסוע עליה. כדי לשמר את אופי המקום ובניגוד מוחלט לאלימות הגראפית המאפיינת את בתי העסק באמריקה הלטינית, כאן קבעו גודל אחיד ובצבע אחיד, לכל השילוט המסחרי. ולכן הארכיטקטורה, החומרים והצבעים המקוריים של הרובע נותנים את האופי למקום.

לסיכום הביקור ברובע טיפסנו למרום גבעת קאתדראלת "השבועה הלאומית", שבנייתה הושלמה בשנת 1988, היא בנויה בסגנון  גותי גבוה. ולא נעלם מעינינו סמל מגן הדוד הענק הממוקם בראש הצלע המערבית שלה. סביב שולי הגג בלטו פסלי חיות שכולן על טהרת חיות הבר הדרום אמריקניות: תנינים, ארמדילים, קופי עכביש, לאמות, צפרדעים ועוד. גם אם היא קתדרלה צעירה למדי, כבר החל באגף הדרומי שלה, הליך שיפוץ וניקוי הקירות החיצוניים. נכנסנו בשעת תפילה באחת מקרנות החלל הפנימי וזכינו למבטים השמורים למי שאינם מצטלבים או כורעים ברך לפני פסל הקדוש המקומי. סליחה.

לאכול בקיטו ניתן בכל פינת רחוב. בהמלצת אחד מספרי המסע, טרחנו על לפתחה של מסעדה מיוחדת ומצאנו שהיא סגורה כבר כמה שנים. בסמוך לה הייתה מסעדה משפחתית פשוטה, עמוסה בסועדים מקומיים שרכנו בכוונה ועצימת עיניים, מעל קערות מרק. נכנסנו ותפסנו מקום בשולחן פינתי מכוסה ניילון פרחוני והזמנו מרק לגלי ואורז לי. היה טעים וגם במחיר מקומי. בערבים יצאנו לחפש מקומות קלילים יותר באחד המקרים הגענו למסעדה איטלקית נחמדה וכשדיברנו עברית בינינו, ניגש אלינו איש ובירך אותנו בעברית ב"ערב טוב". ישראלי, בעלי המקום. השהות שלנו בקיטו הגיעה לקיצה כעבור יומיים. ובבוקר צונן אחד העמסנו הכל על האופנוע. עמדנו עם עובדי משמרת הבוקר במלון, במעגל שלוב ידיים ובניצוח בעלת המלון שהעניקה לנו שני ורדים ובובת צמר קטנה כקמע, קיימנו טקס תפילה קתולי-יהודי-אלילי ליד האופנוע, ממנו הסקתי שעכשיו אני יכול לסמוך רק על עצמי, וגם הבנתי את ההגיון הפרקטי שבאמונה באל אחד. כי מרוב סוגי אלוהים אליהם פנינו, כל אחד שם למעלה כבר בטח יגלגל את האחריות לשני.

גלי טיפסה לראשונה למשטח שישא אותה עליו חמישה שבועות, מושב הנחבא בין ארגזים ושקי מטען הקשורים סביבו. (עדיין אין לי מושג איך היא מצליחה להשתחל לשם בכל פעם) כסא עם ריפוד מינימאלי, דחוסה במרחק 15 סנטימטרים מאחורי גבי. ויצאנו לרחוב הראשי. כיוונתי עוד קודם לכן את הבולמים לרמה קשיחה יותר, אשר פיצתה על הנמכת האופנוע מתוספת המשקל. ויצאנו קודם כל לקו הזינוק – קו המשווה, הנמצא כמה קילומטרים מצפון מערב לעיר. לאחר סיבוב גדול ומיותר, מצאנו את הקו והנצחנו את עצמנו בכל הפוזות הכי תיירותיות והמשכנו לכיוון דרום מזרח אל העיירה באניוס (Banos) מבעד לקיטו בפעם השניה היום. לא אכחיש, בבוקר הזה נמלאתי אושר. גלי ואני ביחד על האופנוע, חבוקים, נוסעים בתוך נוף משכר, מהנופים המוסיפים עוד ריאה לחזה. שולחים נפנופי שלום לכל עובר אורח ומכונית בכל עצירה. מצביעים ומציינים זה לזו לזה, על מראות דרך שאנחנו מגלים פתאום, הר געש רחוק, בית בצבע מיוחד, עמק מוריק בתחתית תהום. עוף דורס שדואה ממעל. אם יש לכם את הדימוי הכי מרגש של מעוף משותף בתוך חלום. כך יצאנו לרכיבה ביום הראשון. אנחנו כבר מתורגלים בכך שנים, אבל כאן באמת בצד השני של העולם זה היה הזוי ממש.

כל כך התגעגעתי לחיבוק של גלי מאחור. להשענות שלה עלי בתוך הרוח. לשאלות הכל כך "לא אופנועניות" שהיא ממציאה. לתשובות החכמות שלה. לשפת סימני הידיים שהמצאנו לאורך שנות רכיבה רבות. כאן אנחנו לבד לגמרי. ועם כל הזהירות, ידענו שאנחנו צריכים ליידע מישהו על המסלול הכללי לפחות. לכן הנחתנו כל יום את תקציר המסלול לתוך המייל של מוסי – ראש המטות המשולבים בעורף. כדי שלפחות יהיה איזה תיעוד אם נעלם פתאום. יצאנו את קיטו שוב בכביש שבראשיתו התנהג יפה, אך איפה שהוא אחרי העיר אמבטו (Ambato) והפניה לכיוון באניוס, מצאנו עצמנו בדרך עפר מצ'וקמקת שנפרצה בהר באופן זמני, כי הכביש הראשי נחרש ונסלל מחדש כרגע. לבסוף באנו בשערי באניוס ולדלתו של "הוסטל טרנסילבניה" הישראלי ששמענו עליו טובות ורבות. ניכר כי איתי בעלי המקום לא עשה מאמצים מיוחדים כדי להקל עלינו את ההתארגנות וכי ההתגייסות שלו היא משהו טבעי. הוא ליווה אותי ברחבי העיירה, ומצא לי חניון סגור לאופנוע ושלח את הצוות לעזור לנו עם הציודים. קיבלנו חדר עם מים חמים בשפע. מיטה רחבה ומפגש עם מוצ'ילרים צעירים שכרגיל הוסיפו לי רק הנאה ועניין. באניוס יושבת בשולי הצד המזרחי של אקוודור, משם כבר ממשיכים בנסיעה קצרה לחלקים האמזוניים של המדינה. סביב העיירה, פסגות הרים העשויים אפר וולקני שנשר לפני מליוני שנים על תשתית סלעית והכל מכוסה במרבד ירוק של צמחיה פראית או חקלאית, המכסה כל מילימטר פנוי.

במזרחו עובר נקיק בו זורם נהר ובקרבת העיירה כמה מעיינות חמים. קבענו לצאת למחרת לסיבוב רגלי במפלים ובנקיקים באיזור. הנסיעה לשם הייתה במשאית פתוחה שעברה על פני תהומות, מנהרות נוטפות מים ושיפועי צד בראשי מצוקים שנתקעה לנו הלשון בקנה הנשימה. איזה פחד. ולא די שהכנסתי את גלי ללונה פארק המטורף הזה שכנעתי אותה להצטרף אלי לסיבוב מעל תהום בכלוב ברזל , מעין קרונית תלויה על כבל. כעלה נידף שנתפס בקור של עכביש ומתנדנד ממנו ללא שליטה. והכל מופעל בידי שתי נערות בנות 12 לערך שגובות כסף, נועלות את הכלוב ומשלחות אותנו להתנדנד בין חיים למוות.

בהמשך ירדנו בשביל בתוך סבך טרופי לעמוד למרגלות מפל שצנח מגובה כחמישים מטר לתוך בריכה סלעית ורסס ערפל סמיך, שהפך אותנו לשני סמרטוטים נוטפים ומאושרים. באניוס היא מקום שניכרת בו מודעות לתעשיית התיירות, מסעדות בכל גודל ורמת מחיר. חנויות המציעות הכל בזול ורחובות בוהקים מנקיון והקפדה על תחזוקה, המעוררים  השתאות. שוטטנו במקום עוד יום ניגבנו חומוס עם פיתות אצל איתי בהוסטל ובעוד כל דיירי ההוסטל נמים את שנתם,

עלינו על סוסנו ודהרנו דרום מערבה לכיוון כללי העיר קוונקה (Cuenca), היושבת על המשך כביש הפאנאמריקנה החוצה את אקוודור באמצעה ומוביל בסופו לתוך פרו. לקראת צהריים הגענו ליציאה מעיר ריובאמבה (Riobamba) נכנסנו למסעדה פשווטה ונקיה וחיסלנו מנה צמחונית ומרק עוף. וטוב שכך כי כמו שיצאנו משם נגמר פתאום הכביש ונשלחנו לאיגוף של כעשרים קילומטר בתוך שטח הררי חקלאי מתוכו 10 ק"מ של דרך עפר מאובקת המכוסה בשכבת פודרה. שהיא בעצם רובד אבק, בעומק כעשרים סנטימטר עם עליות תלולות. גלי נאלצה לרדת מהאופנוע ולעשות את המרחק ברגל. החום היה כבד. היא היתה לבושה במיטב בגדי הרכיבה. מגפיים ושכבות בד פליס.

את הנהגים סביבנו לא עניין כלום. משאיות ענק, מוניות, טנדרים ואוטובוסים נתנו בגז, בלי חשבון והרימו ענני אבק שהזכירו רימוני עשן במשחקי דרבי. לא ראינו כלום ולא נשמנו כלום. הגובה היה כ- 3000 מטר דלילי חמצן מעל פני הים. אם גלי היא לא סופרוומאן אז היא סופרגלי. איך היא עשתה את הקטע הזה? אני לא תופס. ועוד דחפה את האופנוע ועזרה לי להרימו עם כל הציוד כשהוא כרע באמצע (שום נהג לא נענה לניפנופי לעצור ולעזור). בכל פעם שעלה ענן אבק כיביתי את המנוע די למנוע ממסנן האויר להתמלא לכלוך ולהיסתם.

בהמשך, הכביש עבר ברובו על קו רכס, וטילטל אותנו ברוחות עזות, במרומי פניות חדות ובראש כבישים, אשר משני צידיהם נפערים מורדות תלולים לעומקים מבעיתים של אלפי מטרים. ברוב הכבישים לא היה שום זכר לפסי הגנה או שוליים. טעית? שלום! מצאנו עצמנו בעשרות קטעי דרך לא סלולים, תוך רכיבת סלאלום איטית וכבדה, בין סלעים מחודדים ובורות פעורים (ששוב הזכירו לנו, למה איננו רוכבים בלילה) פגשנו אנשים נחמדים שעזרו לנו להבין איפה אנחנו ומה מחכה בעיירה הבאה. עצרנו בכמה מקומות לאכול או לשתות קפה (כלומר, הם קוראים לזה קפה. אנחנו קוראים לזה אסון).

בכל מקום בו עצרנו או עברנו, התנועה נעמדה כדי להביט בנו או כדי לשאול שאלות. אני עוד עניתי משהו, אבל גלי יודעת נכון לרגע זה רק את המילים: "בואונו", "מוצ'אס", "גראסיה" ודונדה" ובכל פעם היא מרכיבה את המילים בקומבינציה אחרת כדי לתקשר עם הסביבה. ואני הגאון עוד שולח אותה לפעמים לשאול שאלות. בקיצור, הבנתם! לקוואנקה הגענו ממש עם חשיכה ונהג מונית חביב הוביל אותנו להוסטל המצ'וקמק והמבורדק של לואיס. שחיפה על הכל ביחס חם דואג ומתעניין, שלא לדבר על המקלחת החמה שחיכתה מעבר לקיר. בלילה יצאנו לסיבוב במרכז העיר שניכר כי פרנסיה מכירים בערכה כפנינה ארכיטקטונית מימיה כקולוניה ספרדית. הבניינים העתיקים שמורים ומוארים. עיר יפה.

מקוואנקה יצאנו למחרת להמשך הדרך דרומה ושמנו פנינו לכפר וליקאבאמבה (Vilcabamba) שמעבר להיותו מקום יפה, הוא ידוע בעולם גם כאחד המקומות בהם אנשים מאריכים חיים במיוחד. מחלה שלא אכפת לנו להדבק בה. הכפר הציורי שוכן בעמק ירוק מדרום לעיר לוחה (Loja) כשנכנסים לעמק, כבר מרגישים סוג של שלווה מאד לא אופיינית לקצב החיים האקוודורי התזזיתי. בשעת אחר הצהריים שהגענו נראה שגם הציפרים בסייסטה. עלינו לגבעה המשקיפה ממרחק חמישה קילומטר, על הכפר מדרום מזרח ושכרנו מבנה בודד בקצה ההר. במלון-פנסיון-מוטל-חווה בשם איזקאילומה (Izhcayluma). עולה, אבל שווה. המבנה המבודד והשקט שמחלונו נשקף נוף הררי, הכיל מיטה זוגית ענקית , שירותים ומקלחת איכותיים ומרפסת עם ערסל ממש על הנוף. במלון יש מבנה מרכזי היושב על העמק מהצד הצפוני, מסעדה ובריכה. מכאן ניתן לצאת לטיולים בסביבה במגוון רחב של סגנונות.

ארוך וקשה, עד קצר וקליל. ברגל, באופניים או ברכב. למחרת הגיענו, הופיע במקום זוג אנגלי צעיר יואן וונסה, רכוב על אופנוע זהה לשלנו. הם הגיעו עם האופנוע ישירות בטיסה מלונדון לקיטו ומתכננים לחצות את דרום אמריקה במשך 3 חודשים. כמובן שהחלפנו מידע טיפים וכתובות. אחרי שלושה לילות שהיה ומנוחה. יצאנו לחצות את הגבול לפרו. בתחילה תכננו לחצות את הגבול מדרום כפר בנקודת גבול בשם סומבה.

שהומלצה על ידי עומר כנעני שרכב כאן לפני שנה וגם על ידי איתי אינגבר. ממש לפני צאתנו לדרך, בדקנו מה מחכה לנו שם. והסתבר שגשם שירד באיזור בימים האחרונים הפך את דרך העפר בת ה 20 ק"מ אותה חייבים לעבור אחרי חציית הגבול – לעיסת בוץ שעלולה לסבך אותנו. לכן פנינו לכיוון מעבר הגבול ליד העיר מאקארה (Macara) לשם הגענו במסלול עוקף דרכי עפר שהוסיף לנו עוד 70 ק"מ ליום הרכיבה.

בדרך למקארה הנוף השתנה בתוך כמה דקות ממיוער וירוק, למדברי וחום צהוב. פתאום קיבלתי דרישת שלום ממדבריות הבאחה במקסיקו, בדמות קקטוסים גדולים וצמחיה קוצנית. וגם עצי ענק ממשפחת הבאובב שהזדקרו בצידי הדרך. מעבר הגבול במאקארה היה פשוט וחיובי. בשני הצדדים לא היה תור או צפיפות. טופלנו בנימוס ואהדה ולאחר כחצי שעה של ניירת סטנדרטית וחיוכים לרוב וללא כל תשלום. עלינו שוב על האופנוע וגלי יחד איתי על כביש אספלט אולי באיכות הטובה ביותר עד עתה בדרום אמריקה, נכנסנו בשערי פרו המרתקת בדרכנו לעיר פיורה (Piura) שבצפון המדינה. לבסוף, חשוב לי לציין את האחריות שהבנות הנפלאות שלנו לוקחות על אמא של גלי. ומאפשרות לנו להמשיך במסע. והקשר הרצוף איתן מעניק לנו רוגע ומצדיק את תחושת הבטחון. וכמובן גם לאחותי, למיכלי ולאורלי. תודה מעומק הלב על היותכן.

רועי סדן שחצה את האמריקות על אופניים והרבה לפני, נמצא כבר באפריקה. אנחנו עומדים בקשר מדי פעם והנה ברכת גמר חתימה טובה שקיבלתי ממנו השבועו

בפעם הבאה: צפון פרו. קסם מדברי. ים ערפילי וכניסה לקניון. לא כזה שיש בו מיזוג וחנויות…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה    

הקולומביה שבתוכי

ההרים החלו לגבוה יותר ויותר, הדרך נגללה לפני כמו שטיח אפור. הצמחיה שפעה במזרקות עצי בננה וקוקוס שזינקו מתוך הסבך והעננים ממעל השתחוו מעל הנוף כמו רקדניות בלט שמנמנות, רגע לפני שהן פורצות בבכי. ביציאה הדרום מערבית מבוגוטה, הכביש עבר בשכונות שהתעוררו בעצלתיים ליום שבת, יומם של הסוחרים, הרוכלים וגובי הכסף במגרשי החניה. יום שוק. קבוצות של תלמידים בתלבושות אחידות צבעו את המדרכות ושוטרים מנומנמים עמדו בקרנות רחוב, מחכים להסתערות כלי הרכב היומית. מיכל הדלק אותת לי שהוא כבר חי על אדים. כלל חשוב ברכיבת מסע; אל תגיד "נמלא אחר כך" תמלא עכשיו!, בוודאי בארצות בהן התזזית וההגיון המעורפל מנהלים את השגרה. גם אם נראה שתהיינה עוד הרבה תחנות דלק בהמשך. אל תסמוך על כך לעולם.
בבחירת הכיוון ליעד הבא, גם כשאני בטוח לחלוטין, מגובה במפה וציוני דרך בג'י.פי.אס. – אני מעדיף לשאול. זה סוג של חיבור לנהגים סביבי שניכר משפת הגוף שלהם ושל מכוניותיהם שהמופע העב"מי ההזוי שלי, בבוקר הכי שגרתי של חייהם, מפיח בהם התלהבות ותחושה שהם נוגעים במשהו חד פעמי. אני נהנה לתת להם את ההזדמנות לקחת חלק בפנטזיה.

שואל על כיוונים ועל שמות, מקומות או מרחקים. האיש בטויוטה השחורה מימין נצמד אלי כבר שני קילומטר. ברמזור הראשון, קפץ מהרכב, ניגש אלי ושאל אם אני צריך עזרה בבחירת הכיוון. משפחה שלמה בטנדר אדום לפני, לא חדלה לנופף אלי והיה ברור לי שהגדולים מסבירים לקטנים, מה מצוייר במפה שמופיעה בסמל המסע המודבק בחזית האופנוע. גם נהגים שעמדו לידי ברמזור המשיכו בהסברים, אף שהרמזור כבר השתנה לירוק ומסביב איש לא צפר. אלה רגעי חסד שאני אוצר, שמשאירים בי סימנים נעימים של זכרון מחוייך. מצדיקים את הנחת היסוד, שבסוף כולנו אותו דבר. הבתים האחרונים של בוגוטה נעלמו כנקודות במראות האופנוע ולפנים הכביש החל להסתלסל בין שלוחות הרים ומורדות שהסתירו ערוצי נהרות בעומק חמוקיהם. בעודי מהרהר בנחת,

חלף על פני בצווחת מנוע אופנוע ספורט, כמו אומר: "בוא נראה אותך משיג אותי, שוויצר!". לאופנוענים שכאלה אני מגיב תמיד בחיוך ביני לביני. מה לי ולרכיבה ספורטיבית עכשיו? לא עברתי יותר משלושה קילומטר והימאהה הכחול עם שני רוכביו כבר עמדו במחסום שיפוצי הדרך הראשון להיום. אמנם הכבישים בקולומביה רחבים ויפים, אך מדי כמה קילומטרים נעשים בהם שיפורים, שיפוצים וסלילה מחודשת של קטעים שנסחפו או כוסו במפולות סלע. כך שהכביש הרחב הופך לנתיב אחד המנוהל על ידי עובדים בשני קצותיו, המתירים בכל פעם לשיירה מכיוון אחד לעבור בו. הגעתי לשני הרוכבים על אופנוע הספורט שהתעלמו מנפנוף השלום שלי ורכנו על האופנוע שלהם דרוכים לזינוק מראש הטור. הדקות חלפו, והם על קצות האצבעות, מחכים לגונג. וכשהוא היכה, הם שוב נעלמו מעבר לכתף ההר הרחוקה.

באיזור הזה, בו הדרך חצובה בשולי ההר, הכביש מוצף מים מדי פעם. הם מגיעים ממפלים זעירים הנופלים מראשי הקירות שכורסמו ברכס וצריך להיזהר מהחלקה. המשכתי לרכב בנינוחות, תוך הקשבה למוסיקה ברזילאית שיודעת להתאים את קצב הלב לקצב המנוע. באחד העיקולים הרחבים שמאחריהם הכביש נפל בזווית חדה ימינה לתוך ירידה תלולה. ראיתי התקהלות בצד הדרך. תאונה. מגן המתכת משמאל היה פרוץ. נראה שמישהו עף לתהום משמאל. עצרתי לראות במה מדובר וליבי דפק. הבטתי מעבר למחסום המתכת וקיוותי לא לראות את המראה שממנו חששתי. רווח לי כשראיתי כי זו היתה "רק" משאית/מיכלית ענק, שנהגה לא "לקח" את הסיבוב והמשיך ישירות למדרון, למזלו, המדרון היה משופע והוא נעצר אחרי כמאה מטר. המשכתי. לאחר כעשרים קילומטר, שוב מחסום תיקוני דרך. עברתי כחמישים מכוניות שעמדו בטור והגעתי לראשו. שם חיכו לי שני הרוכבים שהסירו את הקסדות ועמדו ליד האופנוע. הפעם החלפנו מילות ברכה. מסביב נתקבצו לראש הטור עוד רוכבי קטנועים ואופנועים קלים והביטו בשתיקה במפלץ עליו רכבתי. האחראי למחסום אמר שהעיכוב ימשך כעשרים דקות.

החלטתי לשבור את השתיקה לטושת העיניים סביבי. שלפתי את שקית סוכריות ה- m&m שלי וחילקתי חופנים של כדורים צבעוניים למי שרק הושיט יד. זה שבר את הקרח, פתאום נשאלתי שאלות באנגלוספרדית מהירה ועניתי עליהן בספרדועברית איטית. מכאן ועד המשך 450 הקילומטרים של רכיבת היום, כבר היו לי חברים לנפנופי שלום, מחוות עקיפה ופינוי נתיב. הכבישים בקולומביה הם כבישי אגרה. אך אופנועים פטורים מתשלום, בכל כניסה לכביש אגרה יש בצד ימין מסלול כניסה חינם לאופנועים. מעורר מחשבות על היחס לדו-גלגלי במולדת.

היעד להיום, העיר קאלי (Cali) השוכנת כארבע מאות קילומטר מדרום מערב לבוגוטה. כדי להגיע אליה יש אפשרות לרכב בדרכים צדדיות החולפות בנוף הררי פרוע ובכבישים באיכות בינונית ולקנח באיגוף דרומי דרך העיר הואילה (Huila), או לחתוך מעט צפון מערבה דרך העיר ארמניה (Armenia)  ואז לרדת לאורך הרמה הפנימית המערבית שנמתחת דרום מערבה, כמעט עד גבול אקוודור. בחרתי באפשרות השניה. ההכנה אמש ליציאה שלי לקטע הקולומביאני, החלה בקבלת מייל טרי מהבית, אליו היה מצורף קישור לדיווחים עדכניים מהנעשה בדרום קולומביה. כלומר לא רשימת הפסטיבלים או הירידים השבטיים, לא גובה הגלים בחוף ולא עוצמת מי המפלים, כי אם הדבר שהכי מאפיין את קולומביה בשנים האחרונות. הטרור. דיווחים על עוד חטיפות שנעשו השבוע, בדיוק על  הציר עליו אני רוכב – רציחות ומעשי שוד שהתרחשו ממש לפני ימים ספורים.

היו קטעי דרך ארוכים בהם מצאתי עצמי בודד לחלוטין. היו מקומות בהם הכביש היה כל  כך מוזנח שחשבתי שאולי טעיתי בדרך. ולא היה את מי לשאול. ולא אחת, ציפיתי למצוא מחסום דרכים מאולתר מעבר לפניה חדה, בו ישדדו אותי במקרה הטוב ובכמה מקרים בהם חלפתי על פני רכב חונה, במקום נידח, חשבתי שיקפצו מתוכו אנשים ויכוונו אלי נשק. מי שרוכב על אופנוע יודע שבסופו של דבר, רכיבה על אופנוע היא מסע אחד ארוך של תסריטי אירועי תקלות, מכשולים או סכנות. שכותרתם פשוטה: "והיה אם". כלומר, בכל רגע עלי לחשוב על "מה עלי לעשות אם…"  יהיה שמן על הכביש, אם הרכב לפני יעצור פתאום, אם זה שמאחור יתקע בי, אם אמצא מולי רכב שיצא לעקיפה חסרת אחריות… אם ואם ואם. בזכות החשיבה הזו, אופנוענים אמיתיים שורדים. אבל כאן עלי לגייס חשיבת "אם" מסוג אחר. מה עלי לעשות, אם אתקל בחוליית חוטפים שתהפוך את הדיווחים מהמסע שלי מפוסטים קלילים ומטומבלים, לנתון חדשותי? בלי שום חשיבה על מעשי גבורה, אני מחזיק בהיכון את לחצן קריאת החירום של מכשיר ה"ספוט" (Spot) שהוא מכשיר איכון לווייני למצבי חירום, אותו רכשתי טרם היציאה לדרך. ההתעסקות בטרדות הבטחוניות לא המעיטו בכלום את ההנאה שחשתי מהנוף סביבי. כמות הפרפרים שחצו את הכביש והציפרים הצבעוניות שקיפצו ודאו לצידי הדרך הפתיעו אותי בעוצמתם. מאז הבוקר חצו את דרכי שחלפה באיזורים טרופיים, חמישה פרפרי מורפו כחולים וענקיים שבהקו בגוון טורקיז מתכתי ומעופם הוא נפנוף עצל, איטי ולעיתים נמרץ. במסעדה בה ראיתי חבורה של שוטרים סועדים. עצרתי והזמנתי מרק ירקות ולחם. לפחות מכאן הרגשתי, אצא בשלום. כשנכנסתי הבנתי שכולם רתוקים למשחק הכדורגל בין קולומביה לאקוודור ששודר באותו זמן על מסך בפינת המסעדה. עכשיו יכול כל פרח טרור לחטוף אותי, את המסעדה ואת כל משטרת קולומביה. רק קיוותי שגם הטרוריסטים צמודים עכשיו למסכים. הגעתי לקאלי ממש עם חשיכה. עיר ענקית עם מרכז מודרני וכבישים עטורי צמחיה מטופחת. וכיוונתי להוסטל "איגואנה" הממוקם באחת משכונות הוילות בגבעות שבמערב העיר.

השוק של קאלי

קיבלתי חדר עם מקלחת קרה ובניין מלא תרמילאים צעירים וגם שני זוגות מבוגרים יותר. לא היה קשר אינטרנט מפאת תקלה, אבל היתה מוסיקה נהדרת של גיטריסט אנגלי שישב בפינה החדר ונתן לכולנו קונצרט חינם. עזבתי את קאלי בשעה חמש וחצי, חשבתי כי בשעה כזו אצליח לחצות את שולי העיר הצפופה ולהמנע מהתקעות בכאוס התחבורתי המאפיין את השכונות הדרומיות כאן. אך מה לעשות, הכביש היוצא דרומה מקאלי חולף באמצע השוק. ושוק כמו שידוע לנו זה איזור זוחל, נדחף, חונה באמצע הכביש וצופר, שיש לי אליו יחס אמביוולנטי. כי מצד אחד אני אוהב את זה ומצד שני, יש לי בתכנית חתיכת מרחק להיום. ריחות השוק המתעורר, קריאות הסוחרים באינטונציה הזהה בכל השפות בעולם. הקונים הרבים שגדשו כל פינה, באותה התנהלות כמו בכל שוק בעולם. של בחירת הפרי, הושטתו למוכר לשקילה וספירת העודף בטרם הכנסתו לכיס. חיממו את ליבי, הרגשתי שוב בבית. המשכתי. קאלי שוכנת במרכז רמה בגובה ממוצע של 1500 מטר. אוירה יבש ונעים. שדות קנה סוכר מאופק לאופק וכמה בתי זיקוק ההופכים את הסוכר לדלק. מולי חלפו משאיות שהובילו את קציר קני הסוכר, בארבע חמש ושש מיכליות נגררות קשורות זו אחרי זו, כרכבת כביש.

מחסומי הצבא על הדרך הלכו ותכפו. ידעתי שזה סימן, כי אני באיזור מועד. במהרה הנוף השתנה לחצי מדברי. לפתע נעלמה הצמחיה הטרופית וקרחות עשב וקוצים יבשים במדרונות סלעיים, החלו לתת את הטון לנוף. החום עלה  ונהיה שרבי ממש. חלפתי בין כפרים עלובי מראה וריח. אנשים פשוטי לבוש נברו בערימות אשפה ובתים זנוחי חזית. רוב האנשים היו כהי עור ממוצא אפריקני. ניכר שהגעתי לאיזו חצר אחורית של קולומביה. הכביש המריא עוד ועוד לגבהים שמעל 2500 מטר. ושמתי לב כי גם בגובה 2700 מטר צמחו עצי מנגו, בננה וקוקוס השייכים לאיזורי צמיחה טרופיים ונמוכים.

פרדות המשמשות את החקלאים במטעי הקפה. רק כך הם יכולים להגיע לחלקות התלולות

תחזוקת הכבישים היתה טובה מאד והתהומות מימין ומשמאל שנפלו אנכית לעומק של מעל שני קילומטר, גם הם היו עשויים טוב מאד… מפחידים ושלחו אותי לרכוב קרוב למרכז הכביש. מדי פעם כשמשכתי נשימה אחת גדולה. נזכרתי כי האויר כאן דליל בחמצן.

כנסיה בפסטו

גם התנועה היתה דלילה שמתי לב כי כמו במרכז אמריקה, הגם שהערים עמוסות ופקוקות ברכבים פרטיים. אנשים אינם נוסעים כך סתם מעיר לעיר ברכבם הפרטי. בדרכים הראשיות יש משאיות בכל גודל, אוטובוסים עם כל גווני העשן, כמה טנדרים פתוחים ואולי עשר מכוניות פרטיות שחלפו על פני ביום. לעיירה פסטו (Pasto), הגעתי לקראת ארבע אחר הצהרים. האויר היה צלול ועל הסביבה כולה היה נסוך אור צהבהב שהדגיש את יפי המקום עד למרחקים. העיר מונחת בעמק באמצע רכס גבוה, רחב ועטור שלוחות הרים הנאספות למרכז העיר במורדות מתונים. תיתורת העיר מכוסה בצפיפות, בבתים בגוון אדמדם.

כיכר העיר פסטו

ללא שאלות רבות זיהיתי מבעד לרחובות הפשוטים, את צריחי הכנסיות וכך ידעתי להגיע למרכז הסוקאלו, שם חשבתי, וודאי אמצא גם מקום ללינת הלילה. פסטו תהיה, על אף יופיה המדהים. לא יותר מחניית לילה, בדרך לגבול עם אקוודור המתוכננת למחרת בבוקר. מרכז פסטו הוא  שילוב בין עתיק לחדש, בין סואן לאיטי, בין מתוח, לבין כמה שוטרים ששוטטו באיזור והפגינו נוכחות מוגזמת לטעמי. ההוסטל "קאולה" ממוקם ממש במרכז מול הכנסיה, בקומה שניה של בנין משופץ בסגנון קולוניאלי. היו במקום עוד זוג אוסטרלים שיצאו לעולם עד שיגמר הכסף או שייתפסו עם שקית הגראס. האופנוע ננעל במגרש חניה ממול.

ככל שאני מתקרב לגבול עם אקוודור, אני מרגיש כמו מי שפתאום מסתכל כל כמה דקות על השעונים והמחוונים, כי הוא מבין שהזמן אוזל. הפגישה עם גלי בקיטו, תהיה סוף הקטע העצמאי, הבודד. הראשון של המסע. עד לשם, אני כל הזמן רק עם עצמי. חווה את השלווה שבבדידות, אך גם את הצורך לדבר עם  מישהו, לחלוק. לדון על מה חשוב ומה לא. מנסה להביט עלי מהצד, מתלבט אם לצחוק או להצטער. אני נוזף בעצמי. ומצחיק את עצמי וברגעים מסויימים מתמלא בגעגוע, שלא תמיד ברור לי למי הוא. ומוצא פתאום שהנוף מיטשטש מבעד לדמעות – כאלה שעולות בלחץ ובמהירות, מלוות בכאב בגשר האף. חושב על בנותי, מה הייתי רוצה לומר להן ממש ברגע זה, עורג לגלי שלי. אני חושב על חברים שאני אוהב. על סבלם ועל שמחותיהם. נזכר בפרצופים שאיבדתי בקרב או בתיגרות הקיום. אני נזכר בגדי. איש שאהבתי, שלא הייתי ער מספיק לסימנים, לפני שטרף את נפשו בכפו. הנוף סביבי הוא לעיתים לא יותר מתפאורה בסרט פנימי שאני מחבר. סיפור הנשען על דברים קטנים שאני רואה. דברים סתמיים שלא תיארתי לעצמי, כמה עוצמה יש בהם לחבר אותי לחוסרים. ומה חסר לי כאן באמת? מנוחה. חיבוק. מילה. אני כל הזמן מדגדג את התובנות הבומבסטיות, הצדקניות והמקובעות שלי ומאתגר אותן למול מסקנות קטנות שאני אוסף כל הזמן. ואחרי כמה קטעי מחשבה על האבסורד שבחיים, אני מבין גם כמה דקיק הגבול בין אומץ לטיפשות. וכי עלי להמשיך במסע הזה לא כי אני אמיץ, אלא כי אני פחדן שיודע שבלעדי המסע הפנימי שלי, אני נדון לגסיסה איטית. לא כאדם אלא כחולם – וזה לדעתי הפחד הכי גדול שיש.

מעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור

מפסטו יצאתי דרומה, לכיוון מעבר הגבול עם אקוודור, אותו חציתי במצב רוח שמח ושטותניקי כזה שאפף אותי והביא אנשים לחייך אלי מכל עבר. בעוד שבוע ראש-השנה וכבר השבוע, גלי שלי. דרכון: חותמת. אופנוע: חותמת. מוכס: חותמת.  וכביש שמח כבר רץ לאחור במעלה הדרך לקיטו בירת אקוודור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

וואו! כמה גווני ירוק יש כאן?

התחלתי לקפוץ במקום מחוסר סבלנות כשחיכיתי למרגלות כבש המעבורת. רציתי כבר לעבור לגדה השניה של מקסיקו. להבטחה הירוקה. למקום בו אוכל להניח את גופי בצל על חול רך להקשיב לגלים, לחזור לעצמי.

ד"ר ישוע איש חייכן וסקרן, הוא רופא פנימי בבית החולים בלה-פאז בבאחה. לפני העליה עם האופנוע למעבורת שבבטנה הפעור נבלעות משאיות ענק. דיברנו לרגע על המסע שלי. הוא סיפר לי שלפני למעלה משנה הוא טיפל באופנוען גרמני שנפל עם האופנוע מאיזה צוק.

ד"ר ישוע

האופנוע טיפס בקלילות לבטן המעבורת הריקה ברובה ונקשר לאחת הדפנות כך שלא יוכל לנוע לשום כיוון גם בטלטלות קיצוניות. למדתי את טכניקת הקשירה במעבורות שבין איי יוון. לקחתי את הלפטופ והמטען ועליתי למושבי המרווח בקומת הנוסעים להפלגה לילית של כ-16 שעות. סביבי היו עוד כמאתיים נוסעים, שזו הדרך הזולה בשבילהם לנוח קצת מהבאחה, בחיק מקסיקו המאוזנת יותר אקלימית בעונה הזו של השנה.

האופנוע בבטן המעבורת

הנמל במאזאטלאן (Mazatlan) קלט את האניה ואותי בלי הרבה עניין. זרמתי החוצה מהנמל בחיפוש אחרי אותו חול לבן וכמה אגוזי קוקוס בתנוחה של "תשבור אותנו כבר". ומשכתי לאורך כביש מספר 200 לכיוון כללי דרום מערב.

הבום, היה ממש טראח! כמו ברק ירוק ומכושף. כי כמו שיצאתי דרומה ממאזאטלאן נעטפתי סבך ג'ונגל . כזה ירוק, שהבנתי ברגע אחד, כי קופסת צבעי הקרנדש שלי שעליה גדלתי. היא יצירה מזוייפת של תחמנים שמעולם לא היו במקסיקו. אני רוצה להודיע כאן, שספרתי אחד אחד מעל שבעת אלפים ירוקים שונים. חלקם בכלל כחולים, סגולים או צהובים אבל הם ירוקים, כי זה מה שהחלטתי אחרי שדהיתי טוב טוב בבאחה.

מטעי מנגו

הוקפתי מייד בעצים סובטרופיים מכל סוג הזכור לי מימי כתלמיד במקוה-ישראל: מנגו ואבוקדו, בננות ומטעי קוקוס. ונמוך יותר שדות אננס. אז לידיעת חובבי הוידויים, אני שייך לאנונימוס מנגוס. כלומר מכור למנגו. בכל בית שגרתי בו מעולם, המנגו היה העץ הראשון שניטע. ואם תבדקו בדוחות החקלאיים של מקוה ישראל בין השנים 1965 ל- 1969 תנובת המנגו הייתה בשפל שלא ניתן לה הסבר – … אני. והנה קבלת פנים ראויה. לפני שורות על שורות של עצי מנגו מחכים לקטיף ועל הכביש לידי, משאיות וטנדרים עמוסי מנגו בדרך לשווקים. לצידי הכביש דוכני פרי כל כמה קילומטרים. עצרתי. אלא מה? יש כאן זנים זריעים שאיני מכיר, לקחתי שניים מכל סוג סה"כ 12, אז הסתבר שאין מקום על האופנוע. וכמו במסע מופלא בכדור פורח של וורן, נאלצתי להוריד משקל. אז חיסלתי שלושה על המקום ועוד שנים דחפתי בכיסי המעיל, ממש הפחתת משקל… וכל  הדרך חשבתי איך אני יורד על השאר.

האויר היה לח ודחוס, רוח קלילה ועמוסת רסיסים ניתזה מדי כמה קילומטרים מכיוון הים. הכביש הדו מסלולי שחלף בנקודות יישוב קטנות, בהן כל החיים מתקיימים מחוץ לבית. כלומר בסוכה או על משטח בטון בינם לבין הכביש. מבשלים, סועדים, מכבסים ומתקנים את המכוניות. מין שקשוקה שוקקת, מעורבבת, עמוסת חיים, ערה, בוחנת, מתנהלת בקצב ובצבעוניות. כל כניסה לאיזור שכזה העיר בי מחדש את "חוש הבאמפר" ולמדתי כי איפה שאני רואה רוכל לפני, מסתתרת הגבהת האטה בכביש. כי החבר'ה כאן מנצלים את ההאטה של הנהגים, כדי לדחוף להם את מרכולתם לתוך השמשה. ולא תאמינו באיזו מהירות נסגרות כאן קניות של פרי, במחנה-יהודה בזמן הזה אתה אפילו לא מספיק לתלוש שקית ניילון מהוו.

טיילת החוף בפוארטו וייארטה

בכניסה לעיר פוארטו וייארטה (Puerto Vallarta) הבנתי בשניה אחת שכאן משחק הרבה כסף. יש באויר חשמל במזומן, מבנים חדשים יחסית, רחובות מתוחזקים היטב ובתי מלון שלא יביישו את שארם. מועדוני גולף עם שמות באמריקאית. נראה שאני באחד ממגרשי השעשועים של התיירות השבעה. מכוניות חדישות יותר. מסעדות עם מפות לבנות. חניות עם מדחנים וסניפי בנקים קטנים עם חזיתות נירוסטה. מחר יום ההולדת של גלי אהבתי ואשת חיי וכל הדרך אני מאקרבט כל מיני טריקים לשכנע את הסלולר שהבאתי מהארץ ליצור קשר. כאן עיר גדולה, אין מצב שאין זמינות סלולרית. השעה בארץ קרובה לחצות, אני אהיה הראשון לברך. ואכן הטלפון צלצל אבל – שתיקה. ושוב. שתיקה ושוב ואז עליתי על המשיבון של גלי. עמדתי באמצע הרחוב, פרוע שיער, לא מגולח וצרוב. סביב עיני שני עיגולים לבנים שנוצרו ממשקפי השמש. עטוף בתלבושת רכיבה מטונפת – וכמו איזה אהבל שרתי בקולי קולות בעברית "יומולדת שמח לגלי". עוברים ושבים החלו לעשות איגופים גדולים סביבי. הבנתי שבמחזמר הרומנטי הזה, כבר לא אגיע לבית השלישי, כי ודאי מישהו בסביבה צילצל והאמבולנס יצא לדרך. וכמו מפעיל משחקי מזל לא חוקיים, קיפלתי עצמי בכמה שניות, קפצתי על האופנוע ויצאתי לכיוון הטיילת לחפש מנוח ליום המנגו, הצבע הירוק והסרנדות.

פוארטה וייארטה

שוב הסתכלו עלי כמו על איזה טמבל. ידוע לי כי יש קמפינג, אך הבנתי כי עד אמצע הלילה אגיע רק למסביר הרביעי שיתן לי כיוונים שגויים. אפילו נהגי המוניות משכו בכתפיהם, אף שיכלו לעשות עלי מכה. כך שבסוף עצרתי במלון פשוט מול הים. עבור 300 פזו שזה כ-90 ש"ח, קיבלתי מקום סגור לחניית האופנוע ונעילתו. וחדר עם מקלחת וחתיכת ים מול החלון. יצאתי לסיבוב רגלי בטיילת המאד תיירותית ודי נהניתי מתחושת הקיץ הקליל שהיתה באויר.

הפיתולים לאורך המצוק המשקיף לים מדרום לפוארטה וייארטה משובצים וילות ובתי חשק פרטיים לרוב. קיבלתי טיפ מעומר כנעני שעשה את הקטע הזה לפני שנה בערך, ויצאתי לסביבות עיירת החוף בארה דה נאבידאד (Barra De Navidad) שם אמר לי עומר, ראוי להזרק כמה ימים. הגעתי שוב דרך מעבה ג'ונגלים בוריאציות מרתקות של מרקם, צפיפות, הרכב וגובה. כולל מעבר במנהרות בהן נפגשו צמרות עצים משני עברי הכביש לחופה ארוכה בה מכוניות הדליקו אורות.  עננים נמוכים, ספק ערפילים כיסו את צמרות העצים במעלה ההרים במזרח הכביש, ותחושה מסתורית היתה בכל. הגעתי לכפר/עיירה שבמבט ראשון נראתה מוזנחת למדי.

אך שני סיבובים בה הבהירו לי שזו אינה הזנחה, כי אם מפגש עמוק יותר עם המושג "פשטות", אשר עומד ללוות אותי כנראה, בתוך מקסיקו והלאה מכאן. בפינה הדרומית של הישוב, מצאתי את החוף, הדקלים ואפילו אגוז קוקוס אחד. וגיליתי שם גם איש במדי שוטר שאמר באנגלית צחה, כי אין לישון על החוף. כך שמצאתי עצמי שוב בתוך חדר קטן ובסיסי בקומת קרקע, עם מקלחת, מטבחון ואפילו חיבור קלוש לנט. חמישים מטר מהים. אין לי טענות. 300 פזו פור פאבור. וכך רבצתי שם יומיים וחצי, בלי להסתכל לאופנוע אפילו פעם אחת מתחת לכיסוי.

הפינה שלי בבארה דה נאבידאד

מנת היום העצמית שלי

שוטטתי על החוף ובשבילי הכפר. קניתי מצרכים במכולת. ביצים, אבוקדו, ירקות, יוגורט, לחם ופשוט נחתי כמו שלא עשיתי מאז צאתי לדרך. באחד הערבים התיישבה חבורה שחגגה במסעדה סמוכה ואיתם הגיעה להקת מנגנים ששפכה לחלל האויר מוסיקה נהדרת. אך איזה מקום.

כדי לקבל קליטת רשת טובה יותר למחשב, התיישבתי בסמוך למשרד של מלון שכן. ומייד הפכתי לאטרקציה. אין לי מושג איך. אבל מצאתי מאחורי כמה אנשים והבנתי שמתקיים ויכוח באיזו שפה אני כותב. "אני מטיירה-סאנטה וזו שפת הקודש". זו שעמדה הכי קרוב הצטלבה ושאלה רק אם אני פרוטסטנטי או קתולי. הסברתי לה בעזרת מתורגמן שנדחק בינתיים, שאני יהודי. ישראלי. וגר בארץ שיש בה את חרוסלן (ירושלים) בית-לחם ואפילו נצרת. ואז נעמד לי תור של ילדים עם פתקים ועט שאני אכתוב את שמותיהם בשפת הקודש.

בסמוך לחוף וכחמישים מטר מזרחה מהמקום בו נזרקתי, היתה שמורת טבע בתוך שפך נהר רדוד. גדות סבך בגווני ירוק חדשים. מעין אגם ביצתי ששפע ציפורים וצמחי מים.

אחרי שלושה לילות הרגשתי טרי כצנון שלוף מוכן לתזוזה. עסקתי באריזה כשגיליתי שמגן הבוץ האחורי של האופנוע נשאר תלוי על בורג אחד מתוך שלושה. אז הסרתי אותו וקשרתיו לאחד הארגזים. שם הוא יהיה עד סוף המסע. כיוונתי להמשך כביש מספר 200 לפחות לעוד 400 ק"מ שהמפות הבטיחו לי, בהם כמה חופים חלומיים ומפרצונים מחבקים.

מחסום גבייה. מנגנון גביית כספים גם בקטעי כביש קצרצרים משומן ויקר להחריד

לפני הגיעי לטקומאן  (Tecoman) , שורת קופות של כביש אגרה. הי. מה זה? אני על כביש חופשי. לא אדוני אתה לא, 80 פזו מזומן עכשיו. כן אבל אני בין כה עולה עוד שני ק"מ על המשך ה-200 . אדוני 80 פזו! יללה, אתה מעכב את המכוניות אחריך. מה נשאר לי לעשות. עוד גרינגו. ברוך הבא לשיטת אגרות הכבישים אולי היקרה בעולם. חציתי את העיר טקומאן חזרה לכביש 200 ועברתי מחסום צבא. ולאורה הצלול של שמש הצהריים, חלפתי על פני מטעים מפרצים וחופים רחבים ומזמינים.

הפלגתי על הכביש החלק והנעים. והנה מרחוק מתוח מעל הכביש איזה שלט בד ומחסום עם אנשים שמתחבאים בשיחים. לא הספקתי ממש לקלוט וכבר הייתי מוקף בחבורת צעירים שהחלו לשאול שאלות בספרדית מהירה שאני בטוח שגם הם אינם מסוגלים להבין. לשניים מהם היו מאשטות מתדלדלות מידיהם ואז הגיע אחד עם אקדח ומשקפת שדה על צווארו. הוא דיבר אנגלית והסביר לי בקיצור שהכביש חסום ואין מעבר נקודה. ואם אחליט שבכל זאת אני פותח בגז, החבר'ה מסביב פותחים גם הם. "תשמע, אני תייר, לא מבין ולא מעורב. עזוב אותך. בוא תן לי אתה ליווי ונעבור ביחד" הוא הלך להתייעץ בצד וחזר עם תשובה שלילית. "אנחנו נאבקים על זכויותינו באדמה הזו. אנחנו האינדיאנים המקוריים כאן ורומסים אותנו" הבחור נשמע כנואם והתנהג כמנהיג. והיה חד משמעי גם בשפת הגוף שלו מול שאר ה"חיילים" שלו וגם מולי. היה ברור לי שאני צריך להסתובב לאחור. הוא נתן הוראה לשניים שהחזיקו באופנוע מאחור להניח. ביקשתי רשות לצלם אותם, אפילו מוסתרים. אך הם סירבו. הסתובבתי ותוך הרמת אצבעות בסימן וי מטופש, חזרתי על עקבותי.

המחסום ושלטי המחאה לרוחבו. כמה שניות טרם נעצרתי בו

הגעתי שוב למחסום הצבא בו חלפתי קודם. קצין צעיר עצר אותי. הסברתי לו מה עברתי והוא עוד רגע היה מפהק. "כן, כן, אנחנו יודעים, הם חוסמים את הכביש כבר שבוע וירו לפני כמה ימים לעבר תייר מארה"ב. אנחנו מחכים להוראות מהמפקדה. וחוץ מזה אם כבר אתה כאן, יללה פתח ת'תיקים בוא נראה מה אתה מבריח" שלושה חיילים התחילו לעבור לי על האוהל והשק"ש. משחת השיניים והאייפוד שהיו בתיק המיכל. עוד רגע היו מגיעים לאחד הסליקים של המזומן אלה המוחבאים בפינות נסתרות של הציוד והאופנוע. שמתי לב לדיסטאנס ולכל מיני הצדעות שהחיילים והסמלים מצדיעים זה לזה על כל שטות. אז ניגשתי לקצין הצעיר והודעתי לו שאני קולונל חשוב במיליטר של ישראל. ואני מסרב שימשיכו בבדיקה. אצלנו זה סוג של עלבון שחייל רגיל בודק קולונל. אני רוצה לדבר עם אופיסר גבוה יותר. בתחילה שם עצמו כלא מבין. אבל אחרי שלוש פעמים עם תנועות ידיים ועמידה בין החיילים לאופנוע, הוא דיבר כמה מילים למוטורולה שהייתה צמודה לכתפו, נתרצה וסימן לחייליו להניח לי. זהו, עכשיו נגמר לי ציר החוף. ואת החול עם הדקל והגלים אחפש בהמשך רחוק יותר. כי כדי לשוב אל המשכו של כביש 200 שמאחורי המחסום, אני נדרש לסיבוב של מינימום 500 ק"מ. וגם אותם אצטרך לעבור בתוך ההרים בכבישים משניים.

קטע נידח בהרים לכיוון שלא הייתי בטוח לגמרי מה מחכה לי בקצהו. אחורה פנה!

התחלתי לטפס בהרים וכשהגעתי לכפר השני ירד לי האסימון. המקום כל כך נידח והאנשים שמהם ביקשתי הכוונה, שידרו הכל חוץ מתחושת בטחון. חזרתי לכביש העיקרי ושמתי פני לעיר קולימה (Colima) על ציר 110 אליה הגעתי עם חשיכה. כן ושוב לתוך חניה סגורה במלון פשוט.

להיום, זה הספיק וכדי לטרוק באופן משכנע את פרק החוף, ניצתו בשמים ברקים ורעמים השמיעו פס קול מעורב מהתחיה של מהלר ושל גרירת שער ברזל. גשם החל לרדת ונתן יותר מרמז על הצפוי לי בימים הקרובים במקסיקו ההררית והגשומה, אליה כיוונתי בבוקר למחרת.

בפרק הבא: צפונה לתוך מקסיקו הגבוהה. יומיים של פיתולים וסוף סוף אצל ירון ואסטריד לכמה ימים של חיבור אמיתי לקרקע המקסיקנית, לאנשים, למראות, לקצב, לטעמים וליום יום.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 17 תגובות, הוסף תגובה    

לאחר לילה רווי אינטנרט, יצאנו הבוקר רכובים לכיוון ה"סטף" שבשלוחת הר איתן. עם עזיבת הקלאצ' ניגן לי בראש ללא כל סיבה, המשפט הנ"ל. והנה, בכניסה לחניון הסטף פגשתי פתאום את דורון חבר לרכיבה במועדון אופנועי השטח שלא ראיתיו כבר כמה חודשים. בקושי סיימתי לשאול לשלומו ואז דורון גלגל את השיחה לטיול אופנועים שעשה לפני שנים, טיול שגרם לו להכיר ביכולתו לחלום… בלעתי את הרוק. היה נדמה לי לרגע שאני בתוך חלום. זה היה רגע הזוי. באמת…

כרגע בא לי לדבר על חלומות.

הפריים האחרון בסרט "שדה החלומות" מראה את אורות שיירת המכוניות המגיעה לצפות במשחק בייסבול, במגרש שהקים ריי על סמך חלום ("אם תבנה את זה הם יבואו"), במקום שדה התירס בחוותו שבלב איווה.  ורוי נירי ב"מפגשים מהסוג השלישי", שלא הבין למה הוא נמשך לעצמים בעלי מבנה קוני קטום…  כולנו ישבנו למול המסך והיינו "לטובת" ק. קוסנטר ור. דרייפוס. לא הבנו איך לעזאזל גיבורי המשנה בסרט כאלה דפוקים. אינם תופסים את גודל השעה ואת עומק המחוייבות להגשמה, (טוב, זה תסריט, אבל כנראה מאד חכם:)) הגשמה היא בסופו של דבר צורך של כל אחד מאיתנו.

לכל הנכנסים לכאן בפעם הראשונה, אני מודה לכם על כך. אתם הסביבה הקרובה שנחשפת לשדה החלומות שלי, כנראה בורכתם בחושים ויכולת לתור אחרי מקרים כמוני. אם תרצו או לא, אתם כבר בשלב המקדים וההכרחי של מימוש חלומכם שלכם!

כמי שתמיד אפוף באדי תעשיית הפרסום, מנגן בי הצורך הבסיסי של כל רעיון פרסומי "להבטיח". אני יודע, כי באופן בלתי מודע בניתי את הבלוג הזה כדי לייצר הבטחה. כי כדי שחלום פרטי גם יובן על ידי אחרים, הוא חייב לעבור את טרנספורמציית ההבטחה – המחוייבות לחלום.

אדם אינו מבטיח לאחרים, הוא מבטיח קודם כל לעצמו!

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

שוב הולך לכתוב על יין, ומי שמרגיש שהוא מגזים בד"כ בנטיה לקנות דברים איכותיים באופן ספונטני אולי כדאי שיעצור כאן. לפני שמונה שנים אולי שמונים, התייצבתי בוקר אחד לפגישה בטבורם של כרמים מלבלבים בגבעות ליד חורבות עתרי שמדרום מערב למושב אדרת. פגשתי שם חבורה צעירה ומסוקסת שדיברה אופנוענית חופשי ובישרה לי (בצניעות אני חייב לציין) שהיא הולכת לייצר יין לזהב. דמיינו שאתם מגיעים לאיזו שכונה, נגיד קרית-יובל בירושלים ואתם פוגשים בבריכה המקומית כמה אנשים שאומרים לכם שהם הולכים על מדלית זהב. אז אולי תבינו את ההנאה הפואטית שלי כשנודע לי שיקבי עמק האלה – שהיה ויש לי הכבוד להיות הממתג ומעצב הבית השוטף שלהם, זכו אתמול במדליית זהב ליין הקברנה סוביניון 2005 שלהם בתחרות אשכול הזהב הישראלי – התחרות הנחשבת ביותר. נכון שכל הזהב שאני תרמתי להם זה ההוא שמודפס על התויות, אבל דני, אודי, דורון ואיריס, אני גאה בשבילכם. הקברנה אולי הזן הנפוץ בין היינות בארץ זו גם הקטגוריה הקשה ביותר לזכות בה. שאפו!! וכמעט נדחקת לצד מדליית הכסף בה זכה השרדונה 2007 שלכם, שמרוב מדליות פרסים וציונים לשבח ברחבי העולם אנחנו מתייחסים אליו בשלווה (כמו לילד שבין כה וכה מביא מאיות) איזה יין לבן מדהים שהוא – פרט לרכיבה המענגת לעמק האלה פעם בחודש – סיבה מספקת להשוויץ שאני מכיר אתכם אישית. איזה כיף.

אגב, למעוניינים לבקר ביקב, הוא בתוך קיבוץ נתיב הל"ה. סגור בשבתות וחג (כשר) פתוח לרווחה בחול המועדים למינהם וימי שישי. שווה!

מאת: יוני   ·   קטגוריות: יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה