לרכוב דרך הקאלהארי

בשעה חמש וחצי השכמתי. הבוקר אני ממשיך לכיוון נמיביה דרך החלק הצפוני של מדבר הקלאהארי. לשכב שמונה ימים בשני מטרים מרובעים בתוספת גיחות של חמישים מטרים לשירותים ולויי-פיי, הוציאו אותי מהתחום הנשלט של הסבלנות והאופטימיות… כבר בערב הקודם סיכמתי עם אונקה, הבחור שעזר לי להגיע למתחם הקמפינג כי אעזר בו לשאת את הציוד מהמחנה עד לכביש הראשי כדי לחסוך לי את ההתמודדות עם קטעי החול כשהאופנוע עמוס עד כדי 450 קילוגרמים.

כמו כל אדם נורמלי, להזיז בבוקר שרירים שנחו כל הלילה, זה תהליך הסתגלות איטי, על אחת כמה כשמדובר ברגל פגועה. חבשתי את הקרסול והשלמתי את קיפול האוהל והציוד באיטיות זהירה. זוג נמיבי שנפש באוהל סמוך כיבד אותי בכוס תה ויאללה. נעמדתי ליד האופנוע וניסיתי להבין איך ממשיכים מכאן.

בנוסף לקושי להעביר הילוכים עם קרסול מנוטרל, יש בדגמי ב.מ.וו תקלה גנטית בה לעיתים חיישן קריאת מצב ההילוך משתגע ואז לא ניתן להניע אלא אם הוא בהילוך ניוטרל – כלומר רק כשהנורה הירוקה דולקת. ואז בזמן רכיבה שוטפת בתנאי דרך קשים, אם האופנוע כבה – לך חפש את הניוטרל לפני שתוכל להניע… אז שילבתי בעזרת היד את מנוף הרגל לניוטרל, הנעתי והנפתי את הרגל הפגועה מעל לאוכף. ניסיתי להבין איך מכניסים לראשון, לא בעיה, בעיטה קלה בעקב, מנוף ההילוכים יורד שלב. עכשיו איך מעלים הילוכים? כלומר מרימים את המנוף עם פיסת כף הרגל שאינה נשמעת להוראות… גיליתי שיש די מרווח מלפנים וניתן להעלות את המנוף בבעיטה של העקב לאחור, רק צריך לצלוף על עיוור ולסגל קואורדינציה חדשה ביחס למהלך החלפת ההילוכים השגרתי…

זהו, באתי להפרד מהאנשים הטובים בדוכן הקבלה של המאהל. לא יכולתי לצפות ליחס חם יותר. ידעתי כי המקום בבעלות עסקית קשוחה של חברה דרום אפריקנית (כמו הרבה מאד תשתיות תיירות בחלק זה של אפריקה) וכי כל יחס או עזרה מחוץ לפרוטוקול או למחירון, בא באופן אישי מהעובדים השכירים במקום. פגשתי את אונקה שנסע להביא את הציוד מהמאהל. ורכבתי בעקבותיו לכביש הראשי. שם הוא הוריד את כל הציוד לצד הדרך ונפרד ממני בלחיצת יד בעלת 4 שלבים הכוללים אגרוף, לפיתת אצבעות, שילוב אצבעות ובסוף כתף לכתף. נשארתי לעמוד ליד האופנוע מסתכל בערימת התיקים והציוד ושואל את עצמי "מה לעזאזל גרם לי לצאת עם כמות כזו של ציוד?"…

בזהירות העמסתי, קשרתי ועליתי לאוכף. הכיוון הכללי היה דרום מערבה. לאחר חציית הרחוב הראשי של מאון, כמה קילומטרים, הצטיידתי בדלק ומים ולדרך. הנוף הוא מהנופים שעושים לי טוב. בעיני יש סוג של הנאה ושלווה ממפגש עם ארץ צרובה, שורדת, שולחת זרועות של עצים יבשים ועשב קשוח המסמן לעובר האורח כי כאן זה אמיתי: בלי חקלאות, בלי גננות, בלי ממטרות, בלי טפטפות. מדבר הקלהארי מנוקד מלחות וצהוב, סוואנות דלילות מכסות את המישורים העצומים ובסמוך לדרכים,

שדרות של עצי אקציה שטוחי צמרת קוצנית דלת עלים. לאורך קטעים רבים גדרות בקר בנות 4 חוטי ברזל, המעידות כי מעבר להן נמצאות חוות שהכביש עובר בתחומן. מדי כמה קילומטרים חניה מוסדרת הכוללת ספסל ושלחן מבטון ופח אשפה העולה על גדותיו. כשיוצאים לדרך בת כמה מאות קילומטרים יש משמעות לאפשרויות עצירה בטוחה. כלי הרכב העיקריים היו משאיות ענק והרבה רכבי שטח/קמפרים הבליטו את העובדה כי זה אחד מצירי התיירות הראשיים של מעבר בין נמיביה לעומק בוצואנה. כביש A3 במצב מצויין, שוליים רחבים עם פסי הרעדה וקו צהוב וטרי מלווה אותו משני צדדיו. מדי פעם עדרי פילים וקודו חוצים את המסלול וחבורות של חמורים תמימים בוהים בחלל כמעט בכל פינה.

מספר עצירות בדרך – שכללו ירידה בת 10 ק"מ לדרך עפר מהודקת שסטתה דרומה למה שסומן לי במפה כאגם ונתגלה כמשטח מלח יבש. לאורך הנסיעה הרצופה, מתחתי את הרגל הפגועה הצידה מדי פעם ולא ממש חשתי בעיה. בעצירות אילתרתי קומבינציית השענות על האופנוע וירידה מהצד הימיני הלא נוח בדרך כלל. כך למדתי להסתדר עם המצב. אחר הצהריים הגעתי לעיירת המחוז גהנזי GHANZI ישוב בן כ 13 אלף תושבים שלא ממש הצלחתי להבין ממה תושביה מתפרנסים. מקום חם ומאובק ועם זאת מסודר, מתוחזק ובשעת אחה"צ בה הגעתי תלמידים לבושים חליפות ועניבות מילאו את צידי הדרכים. רכבתי למה שנראה לי כמרכז ומצאתי את הלודג' קלהארי ארמס הנחשב

לאחד המוסדות ההיסטוריים של המקום – כנקודה בה החלה ההתיישבות הלבנה בחלק זה של אפריקה ועדיין בבעלות משפחה לבנה החיה כאן ומנהלת את המקום. לאחר בירור קצר הבנתי שהכי טוב לבחור בחלקת אוהל בקצה הצפוני של המתחם בסמוך למקלחת מצויינת ובצל עץ פלפלון עצום. לאחר הקמת האוהל. נטלתי את מקל התמיכה שהבאתי ממאון ויצאתי לחפש מי נגד מי במקום. ממש ממול, מרכז קניות בסיסי שכלל סופרמרקט מלא כל טוב בו הצטיידתי במזון טרי ושבתי בהליכה איטית לאוהל. בחזית המתחם עמד שלט גדול בו הייתה רשימה של כל בתי העסק בעיירה בהם ניתן לקבל בחינם קונדומים.

כן, בבוצואנה אחוז גבוה של האוכלוסיה חולים באיידס והממשלה מצאה דרך פשוטה ויעילה לעזור לאזרחים לא להדבק.  פרט להסברה וחינוך, היא מחלקת קונדומים בחינם. בדרך חזרה למאהל שלי ניגש אלי בחור צעיר ושאל אם אני צריך עזרה. שמחתי אך כנראה ניכר עלי שאני חושש… הוא צחק ואמר אל תדאג, אני משמש כאן כמורה בבית הספר התיכון וכולם מכירים אותי והוציא תעודה כלשהי… הוא נשא את שקית הקניות עד לאוהל שלי וסירב לקחת תשר. עוד איש טוב בדרך.

את שעות הערב ביליתי בסלון בית המלון ישוב על כורסא טובענית כשלפני הדום מורם, עליו הנחתי את רגלי המעצבנת, בצפייה עם חברים מקריים במשחקי כדורגל. איני חסיד של כדורגל, אך כאן באפריקה מאז הגעתי לאוגנדה, הדבר הזה מלווה אותי כמעט בכל מקום בו יש שקע חשמלי. אני פוגש טירוף כדורגל של ממש, בעיקר משחקי הליגה האנגלית -ישנים וחדשים. זו הייתה חווייה מבהילה, כי הגברים סביבי שאגו, צרחו, מרטו שערות וקפצו בעיניים נוצצות, מצטלבים, מתחבקים או נובחים קללות בשפה לא ברורה, לאחר כל מהלך שנראה על המסך – כאילו מדובר בצפייה ישירה באסון דוגמת נפילת התאומים וכולה מדובר בהקלטה של משחק בין טוטנהם לצ'לסי מלפני שנתיים.

במדבר הלילה יורד לאט. לא כי הזמן עובר לאט, אלא כי שמש זה כל מה שרואים, ומעקב אחרי תנועתה הוא טקס של טמטום נעים, הדומה למעקב אחרי מחוג הדקות בשעון: הוא זז, אבל לא ממש מבחינים בכך ולכן כל דקה, נראית שעה… חצי שעה לפני נשיקת האופק, מתחיל פסטיבל צבעים המגרה להרים מצלמה, מה שהפך זה מכבר לז'אנר נלעג של מיליארד צילומים המחזיק אגף שלם בשרתי הזכרון של פייסבוק. לדעתי אין חבר פייס שלא חטא מתישהו בצילומי שקיעה ובמדבר (כמו גם בלב ים לדעתי) מבינים את הנויאנס החזותי שלעולם לא יחזור על עצמו. כאן במדבר יש גם מקום למרד, לכן נמנעתי מצילום השקיעה…

הלילה עבר בשקט יחסי ושינוי פוזת שכיבה ללא התעוררות מיותרת. בשעה 6 כבר הייתי על האופנוע לא לפני שפגשתי זוג דרום אפריקנים על רכב שטח שיצאו מבונגלו סמוך והבחור ניגש אלי ולחץ את ידי בחום באומרו: "אנחנו אוהבים את ישראל… אתם הייתם היחידים שלא ניתקתם איתנו את היחסים כשכל העולם היה נגדנו בתקופת האפרטהייד"… לא בטוח שהוא מייצג את הרוב בדרום אפריקה. אבל שיהיה.

בתחנות הדלק בבוצואנה אתה נדרש לדומם את המנוע ולרדת מהמושב בשעת התדלוק. הטענה היא כי אם תתחולל שריפה לפחות תוכל לברוח. אני חושב שהם כנראה שבעי נסיון עם רוכבים שמילאו דלק ונתנו בגז מבלי לשלם. בתחנה ביציאה מגהנזי הסכימו שאשאר על האופנוע, כי נתתי בידי המתדלקת את המפתח עד לאחר התשלום…

הבוקר החל בקור מקפיא. כמה עדרי קודו וזברות רעו בשולי הכביש הראשי וראשיהן של ג'ירפות חינניות הציץ מבעד לצמרות עצים יבשים בשוליים הרחוקים. כביש A3 המשיך לכיוון הגבול הנמיבי. לאט החום עלה ובשעה 11:00 לערך כבר הייתי צריך להתקלף לנוכח כמה חמורים חמודים שעמדו ונעצו בי עיניים סקרניות. בעיקרון אני בדרך לווינדהוק בירת נמיביה בה יש סוכנות אופנועי ב.מ.וו. הראשונה מאז המוסך של כריס בניירובי (!) שם אני מתכנן להכניס את האופנוע לבקרה וטיפול קטן.

ובמלאת כ 200 קילומטרים איטיים ומלאי אופטימיות, הגעתי למעבר הגבול בין בוצואנה לנמיביה ליד העיירה צ'ארלס היל. פרידה מהירה מהצד הבוצואני המחייך ונעים התהליכים ויאללה בתוך סופת אבק שעלתה לפתע, לצד הנמיבי של הגבול מרחק של כ 300 מטרים. כאן הכל נראה עלוב יותר. מבנה מחלקת ההגירה קצת מרושל ואת פני קידמה פקידה חייכנית ונמרצת שהטביעה חותמת יפה על הדרכון ובבואה למלא את הפרטים הרימה אלי עיניים ואמרה "אבל אין לך ויזה?"… כן אין לי ויזה תעשי לי אחת… בקיצור, הסתבר לי כי לא ממש הכנתי שיעורים. ישראלים צריכים להסדיר ויזה לנמיביה בשגרירות ולא במעבר הגבול, לא עזרו תחינות ועזרה של כמה נהגי משאיות שקראו למנהל תחנת הגבול לנהוג בי בהתחשבות. כלום. תחזור לבוצואנה סע לגבורון בירת בוצואנה שם תגיש בקשה לויזה לנמיביה ותחזור! נו שטויות כולה 800 ק"מ לכל כיוון בגלל טמטום ביורוקרטי ילדותי ומטופש. חזרתי בלי כעס לצד הבוצואני שקיבלו אותי בחשדות השמורות למבריח סמים או אופנועים… נתנו לי ויזה לשבוע. ושוב חזרה לכביש A3 ואז לכביש A2 לכיוון גבורון. חתכת רכיבה של 800 ק"מ והיום כבר מתייצב על שעת סגירה. שמתי את פני לכיוון העיירה קאנג KANG מרחק של עוד כ-400 ק"מ וכמו בוצואני וותיק חזרתי לאמא מולדת על תבניות הנוף המוכרות לי. בכניסה לעיירה יש תחנת דלק וצמוד אליה מתחם שלם של לודג' ומסעדה פשוטה ומאחור מימין בתוך החצר הגדולה, רחבה להקים בה אוהלים. בכניסה לתחנה מיקמו פסי מתכת למניעת כניסת בעלי חיים – כמוב בשערים של שטחי מרעה. לרגע לא שמתי לב והגלגל הקדמי נלכד בין הפס החיצוני לקורת הבטון ואני תקוע. ניסיתי למשוך עצמי מהמצב על ידי הנעת האופנוע לפנים ולאחור ורגל שמאל הארורה החליקה לחריץ הסמוך. שיט! אחד העובדים בתחנה שעמד לידי קרא לחבריו והם יחד משכו את האופנוע מקדימה וחילצו אותי בשלום. לאחר תדלוק כבר בחשיכה, הקמתי האוהל במשטח החולי מאחורי התחנה. הייתי שם לבד. עשרה מטרים מהאוהל מצאתי מקלחת חמה ונהדרת ויאללה לשק"ש.

הרכיבה לגבורון הייתה סיוט של כאבים שלא נתנו לי ליהנות מבעלי החיים ומהנוף והמקומות לידם חלפתי. בלילה כל רגל שמאל התנפחה כמו עמוד, כמעט ללא החיטובים שמפרידים בין שוק לירך. חיסלתי שש גלולות נגד כאבים ולא עזר כלום. כעבור עוד 400 ק"מ של קאלהארי הגעתי לגבורון, עיר יפה הצמודה לחלקה הדרומי של בוצואנה, הכי קרוב לגבול עם דרום אפריקה הירוקה והשופעת – משהו שהזכיר לי את קרבת הישובים הקנדיים לגבול ארה"ב בגלל תנאי האקלים – ניכר כי פרנסי גאברון עושים מאמץ לשוות לה קו רקיע מערבי.

בניינים גבוהים במרכז ושכונות ירוקות של בתים חד קומתיים נאים וחצרות מטופחות. לאחר ברבור באחת השכונות כתוצאה מכתובת לא מדוייקת שהיתה ברשותי, עצרה לפני מכונית גולף בה נהגה אשה כבת חמישים, ראשה מקורזל בשכבת שיער של חצי ס"מ ושאלה אם היא יכולה לעזור לי, כי נדמה לה שהלכתי לאיבוד "אופנועים כמו שלך לא מסתובבים בשכונה שלנו"… והראתה לי את הדרך הקצרה למרכז העיר. שם לאחר עוד ברבור וחצי מצאתי את שכונת השגרירויות ואת שגרירות נמיביה רק מה, הם בהפסקה, יחזרו בשעה שלוש. חיכיתי בחוץ נשכבתי למרגלות חומת אבן מתחת לפיסת צל כשרגלי הדפוקה מורמת על תמוכת האופנוע. בחור לא צעיר ניגש אלי ואמר שהוא השומר של השגרירות ושאל אם יוכל לעזור… "בטח. אולי תאפשר לי לחנות בצל בתוך מתחם השגרירות?"… הוא לא יכול היה, אך חזר לאחר כמה דקות עם בקבוק מים קרים, דקה אחריו הגיע עוד גבר צנום מכוסה צלקות והביא עוד בקבוק ואמר שהוא עובד בתחנת רחיצה ידנית לרכב ממול וראה משם שאני בצרות… בחיי עוד רגע הייתי בוכה.

כעבור עוד כחצי שעה הבנתי שאני צריך לחשב דברים ולקבל החלטות. וחשוב היה לי לשתף את גלי בהחלטה שלי לגבי ההמשך כי מוסי שהיה בקר התנועה שלי מרגע יציאתי מהארץ – כלומר דיווחתי לו בכל יום על יעדי הרכיבה שלי והלו"ז כבר התחיל לשאול שאלות מביכות על "מה קרה שאני מרביץ מרחקים כאלה בלי לעצור…?" וכך קיבלתי החלטה והודעתי גם לגלי, שאני מוותר על הכניסה לנמיביה וכמובן על הויזה לשם וחותך עוד באותו יום לתוככי דרום אפריקה, מנסה להשיג עזרה לעצמי וגם לאופנוע ויצאתי לכיוון מעבר הגבול מרחק של 4 ק"מ דרומה מגבורון. המעבר היה מהיר ופשוט. הבוצואנים פשוט נהדרים במנהלות הפשוטות והדרום אפריקנים אף יותר. חמש דקות ללא שום סיבוכים, חותמת ויזה לשלושה חודשים הוטבעה ואודרוב למדינה הדרומית ביותר ביבשת. כבר הייתי שחוט ממש וחיפשתי מקום להסתתר בו ולהרגיע את המאמץ הפיזי. כמו שעברתי את הגבול, הכבישים קיבלו שדרוג מדהים. שמתי פני לעיירה זיראסט ZEERUST הקרובה ביותר שם ודאי אמצא פתרון. הגעתי לקטע כביש בסלילה. הדהימו אותי הסדרי הבטיחות, ההתראה, השילוט והתנהגות הנהגים סביבי. הכל מואר, גדול, בולט, מכבד, נהגים מנומסים מרימי אגודל. כשרכב בא מאחורי ירדתי לשול כדי שיוכל לעקוף – מייד עם העקיפה הוא היה מדליק אורות מהבהבים כאות תודה. וואלה, מדינה מתוקנת. באחד הקטעים בו עמדתי בפקק בתור אחרי כעשרים רכבים, ראיתי במראה טנדר משטרתי מהבהב מגיע מאחור וזזתי הצידה. הוא נעמד משמאלי ומתוכו הביט אלי שוטר, שאל מאיפה אני מגיע. "ישראל" אמרתי… ולאן אני מתכוון להגיע. אמרתי כי אני מחפש מקום ללילה. הוא לא היסס ואמר שאני יכול לבוא לישון בלודג' שלו ושל אשתו בכניסה לעיירה וכך היה. רכבתי בעקבותיו של אפי (Api) שהיה שוטר ביחידה למלחמה בסמים של המחוז. בגב הרכב בכלוב מדוגם היה כלב גישוש בלאד האונד ששימש אותו בעבודתו. הגעתי בעקבותיו למתחם (בשם מאונטן-וויו) שנראה כמו חצר שבעליה מילאו אותה בחדרי צימר נוחים ומאובזרים, ממש כמו שניתן למצוא במושבים גליל אצלנו.

העיסקה כללה ארוחת בוקר וקיבלתי תעריף של 50% שעמד על 300 ראנד ללילה שהם כעשרים דולר. כאן כבר הרשיתי לעצמי להתפרק קצת. אפי איש גדול מידות ממוצא בורי היה סקרן ומלא אמפטיה, התפעלות והערצה לישראל. ואף שלא התכוונתי, טרח בכל רגע לכבד אותי בבירה וביחס חם כולל הצעה לקחת אותי בבוקר לרופא במרכז העיירה. הצעה שויתרתי עליה כי ראיתי שהנפיחות יורדת עם המנוחה. נשארתי שם יומיים נעימים שאחריהם רכבתי לכיוון סנטוריון CENTURION השייכת למרחב האורבני העצום המרכיב גם את פרטוריה ויוהנסבורג. שם יש מרכז שירות של אופנועי ב.מ.ו.

שוב, הכבישים המטופחים, הרחבים. הנהגים הגומלים לך בגינוני תודה מרחיבי לב והנווטן הביא אותי עד לשערי הזכיין של אופנועי ב.מ.ו בעיר. כשאגב יש יותר מזכיין אחד כזה ברדיוס העירוני העצום.

חנות ענקית המכילה כל טוב אופנועני שעולה על הדעת. אופנועים משומשים וחדשים, ציוד רכיבה, חדרי הדרכה, חנות יד-שניה והמקום שוקק אנשים כאילו מחלקים שם פאסט-פוד. מקום כלבבי. עם הגעתי לחנייה בה עמדו כמה דגמים חדשים כסוג של פרומו מול דלת הכניסה, רבים מהנוכחים עצרו מה שהם עשו ובאו לבהות ולשאול שאלות. האופנוע המטונף ועמוס הציוד בלט בין האופנועים החדשים והנקיים. נכנסתי צולע לעמדת הקבלה ואיש צעיר ניגש אלי בחיוך וקלט מייד עם מי יש לו עסק. קרא לעוד בחורה והיא הובילה אותי לבית הקפה בחלל המכירות שכלל שולחנות, בר, מלצרים, כמובן קפה, חטיפים, עוגות ובכלל כאילו מדובר בארומה… לקחה ממני את הקסדה והמעיל וחזרה עם מפתח הלוקר. אחריה הגיע ג'אסטין מנהל השירות והמכונאי הראשי, הציג עצמו כאילו מדובר בהגשת כתב אמנה של שגריר ושאל מה צריך לעשות. הסברתי לו בפשטות והוא הלך. הוקפתי בכמה אנשים שבאו לשאול שאלות בעיניים נוצצות, כשהמילה ישראל שוב הייתה המוטיב המעורר והמלהיב ביותר בתשובותי. שתיתי קפה (בתשלום סמלי כמובן) וכדי לבאס אותי ממש (ובטח אתכם) נחשפתי למחירי האופנועים החדשים בדרום אפריקה. (תשבו רגע) אדבנצ'ר 1200 חדש מהניילונים, עולה כ-65 אלף ש"ח!… אנשי מכירות עלו אלי לרגל מדי פעם לשאול אם אני מעוניין לקנות איזה פריט, כי יש להם עכשיו מכירה מיוחדת שחלק ממנה הולך לתרומה לקהילה. בקיצור פינוק. כעבור כשעה חזר ג'אסטין עם המפתח ואמר שהאופנוע מוכן בחזית.

ביקשתי מהאנשים בקבלה לעזור לי למצוא קמפינג מומלץ ובטוח בסביבה. ואכן נמצא כזה בפארק סמוך כעשרה קילומטרים צפונה. האיזור כולו הוא סבך מטורף של כבישים, שושנות מחלפים ואינספור מפעלים, בתי עסק ענקיים, סוכנויות רכב, שכונות מגורים צפופות גם של לבנים וגם של שחורים, שעדיין למרות ביטול האפרטהייד, חיים בגטאות משלהם. זרמתי לכיוון הפארק כשבכל רמזור בו עמדתי מצאתי לפחות עוד שלושה אופנוענים שהתקרבו אלי לתת צ'אפחה על הכתף ושלושה נשארו לרכוב איתי עד למתחם הקמפינג לוודא שאגיע בשלום. גדולים! שם תמורת 8 דולר קיבלתי פיסת דשא ליד כמה אוהלים של אנשים שכנראה זו צורת המגורים שלהם. ראיתי אוהלים פשוטים מאובזרים בתאורת חשמל, מטבחון מיטות ושטיחי פלסטיק וזוג יושב שם עם טלויזיה ומיקרוגל. שניים ניגשו לברר מי ומה נחת לידם ואחד הביא לי לחם שאשתו אפתה.

לפני השינה עוד הספקתי להכין את האורז האהוב עלי עם רסק עגבניות ופילפל צ'ילי חריף והשריפה בפה חיפתה על הכאב העמום ברגל… בבוקר אחליט אם להמשיך ישירות דרום מזרחה לקייפטאון או לחתוך קודם מזרחה לכיוון הקרוגר פארק.

—————————————–

הערה: הפרק הזה נכתב לאחר חזרתי לארץ. כחודשיים לאחר הפגיעה. עם הגעתי לכאן פניתי לבית החולים (לפרופסור סלעי המקסים, מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים איכילוב) ובבדיקה/צילום נוכחתי לדעת כי העצם החיצונית, הפיבולה, נשברה בחלקה התחתון ועוד איזה ציפ נחתך בחלק אחר בעצם בעקב…

לטענת הרופא שבירך אותי בתואר לא מחמיא (אך בעיני מאד מחמיא) וטען שאם הייתי מגיע לטיפול בבית חולים ביום הפגיעה, היו מכניסים אותי מייד לניתוח עם כל המסמרים והקיבועים (ואז האופנוע היה ננטש בשום מקום… וגלי, הבנות והחברים היו מוטרפים לחינם). למזלי, נקטתי כנראה מהלכי שמירה, חבישה וטיפול נכונים. וכרגע אמצע דצמבר 2016 הרגל בדרך להחלמה וחיבור מלאים.

---

———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

כמעט אוקוונגו וקצת צרות…

 

הגעה למאון בוצואנה
בוקר במאהל החולי של נאטה לודג'. אני מתחיל סופסוף לאסוף אופטימיות והנאה מוחשית מהמסע הזה. תחושה של דברים צפויים, אנשים נורמלים שלא מתעלקים והאופנוע מתפקד סביר פלוס פלוס. לאחר לילה נעים שכלל ריחרוחים של בעל חיים כל שהו מעבר לבד הדק. לאחר הקפה הטורקי החריף שאני שומר עוד מהבית,  גיליתי שמגן הבוץ של האופנוע תלוי על בורג אחד מתוך 3. ממש כמו הסיפור שהיה לי בבארה-נאבידד במקסיקו ב-2009. הסרתי אותו וקשרתי בחוט ברזל לארגז מימין. יתוקן בארץ. ולא הבנתי את הרמז לגבי היסטוריה שחוזרת על עצמה לקראת מה שעוד היה צפוי לי בהמשך היום…

יצאתי בסביבות 10 מנאטה לכיוון מאון MAUN עיר הבירה של האוקוונגו. אולי השיא במסע כולו. עוד בטרם מלאו 10 ק"מ וכבר פגשתי 20 פילים ועדר זברות שפרץ ללא התראה מהסבך מימין וחצה בדהרה מבוהלת את הכביש.
מאז הייתי נער, "אוקוואנגו" Okavango הייתה מילה מיוחדת בשבילי. משהו כמו "טימבוקטו" או "טיירה דל פואגו" או "קמצ'טקה", מילה טעונה כל טוב זאולוגי, בוטני והרפתקני. האוקוונגו הוא נהר שנשפך למדבר. נהר שחושב מחוץ לקופסה. שזורם נגד הזרם. שממחיש שלא כל הנחלים זורמים אל הים, שהוא ההצדקה הכי קרובה לאיך שאני מנסה להגדיר את מה שאני רוצה לעשות עם חיי. כאן הבסיס האידאולוגי להתחלות של אגדות. על פילים ארוכי צוואר כמו ג'ירפות או זברות מעופפות ואולי קרנפים שהולכים לאחור וקופים עם סנפירים. אולי זה המקום היחיד בעולם בו יש לגיטימציה לשונות ושבירת חוקים. זה המקום שאני בדרך אליו.
רכיבה נינוחה. פה ושם שוב פילים לעסו לאיטם עשב. הרבה בנות יענה רצו במרץ לצד האופנוע וכביש לוהט בתוך מישורי סוואנה מדבריים ומלחות עד האופק. כעבור כ-150 ק"מ, החלטתי לסטות מהכביש לחורשה בה הזדקרו כמה תילי טרמיטים. כיביתי המנוע והתיישבתי על גדם עץ שנפל באיזו סערה ישנה. התיישבתי במין אנחה קולנית בסגנון "איזה כיף המקום הזה" ולא עשיתי כלום. הבטתי לפנים אל מישורי העשב היבש המוכתם באיים שחורים של שריפות שחלפו. עלים נשרו בעקלתון ובאיטיות מעץ השיטה המצולק שלפני. ישבתי בשקט והקשבתי. הקשבתי לדממה המנחמת סביב, לאיוושת הרוח שפרעה לרגע בתלותית האבק למרגלות קן הטרמיטים המנוקב. הבטתי בתיק התמונות של המשפחה ואלה שצילמתי ביומיים האחרונים באייפון וחייכתי בסיפוק וגעגוע …

הגעתי למבואות מאון ב-14:30. עיר שטוחה עם רחוב אחד של כמה ק"מ ונהגים מנומסים והמון תיירים מדוגמים בצבעי חאקי בהיר בכל פינה.
כיוונתי צפונה לקמפינג בשם אולד-ברידג׳ שקיבלתי עליו המלצות. משהו כמו 16 ק"מ מצפון. הגיפיאס הוביל אותי אבל לא מצאתי את הכניסה עד שראיתי שלט דהוי מימין הדרך ובו מצויין שהאתר נמצא 5 קמ מזרחה בתוך השטח וההגעה אליו היא בדרך עפר חולית. נו. תודה. לאחר ארבעה ימי חולות בטנזניה, החלטתי שאני לא נכנס לדרכי עפר חוליות לבד. הספיקו לי הנפילות ותהליכי ההרמה של האופנוע, ששלחו אותי להתנסויות סזיפיות של סבלות וקשירה שוב ושוב. אז חזרתי לאחור לחלופה, מחנה אוהלים בשם אאודי-קמפ, שאת השלט המכוון לשם ראיתי כמה ק"מ קודם לכן. הכניסה לקמפ היא משהו של 400 מטר מערבה מהכביש. רק מה. קטע חולי. נכנסתי לצד השמאלי של הדרך בעדינות ובאיטיות של הליכה כששתי רגלי הולכות משני צידי האופנוע אולי חצי קמ"ש ואז מישהו, כנראה רכב שהתעצבן שאני איטי כל כך, הכניס לי מכה קלה בצד ימין מאחור. אולי ניסה לעקוף מימין, לעולם לא אדע, ניסיתי לחמוק מנפילה אז הגבתי עם גז חזק. זיגזג קצר ומטורף וחסר שליטה ופשוט הוטחתי שמאלה כמו משקולת אחרי כעשרה מטרים. רגל שמאל נלכדה מתחת לאופנוע בין הצילינדר השמאלי הרגלית ובסיס האגזוז, כשכף הרגל מסובבת בחוזקה לפנים הגוף כלומר ימינה ועוד קצת גם לאחור – ממש סיבוב של מעל 45 מעלות. הרגשתי שמשהו שם התפצלח כהוגן או נמתח הפוך לכיוון המפרק או נשבר. הכאבים היו איומים ופשוט איני יכול לזוז. התחלתי לצעוק כמו משוגע. למזלי, זעקותי נשמעו – היו אנשים בבתים הסמוכים. מעין שכונת עוני בשולי העיר וגם נהג מונית שעבר בדיוק, עצר לסייע וכעבור כ-3 דקות שנדמו לי כמו נצח, ראיתי מעלי קבוצת גברים מושכת את האופנוע.

זהו. הבנתי שאני מסובך חזק. אם הרגל שבורה, אני צריך להתחיל לגלגל מנהלות ומה שהעסיק אותי לא היו הכאבים, כי אם איך לעזאזל אני מודיע לגלי שגם ככה קשה לה עם כל ההרפתקה הזו ובטח לאחר מותה של מאשה לפני שבועיים, איך אני מספר לה ולבנות על ההסתבכות ואיך אני מחזיר את האופנוע לארץ. במאמץ מטורף הצלחתי לעמוד. כשישה גברים צעירים תלו בי מבט מודאג ומלא אמפטיה. עשיתי צעד קטן ועוד אחד… לא חשתי דקירה או תנועה שאינה תנועת מפרק – כלומר לא נוצר לי עוד מפרק בשוק… על ידי שבר פתוח והחלטתי שאמנם הקרסול כואב תופת, אך זה נקע ולא שבר. שכנעתי את עצמי ולא מעניין אותי גם אם זה לא כך. האנשים סביב עזרו לי להרים את האופנוע, הנעתי אותו בהילוך ראשון ובהליכה צולעת לידו משמאל, כשהם תומכים מימין ומאחור, התקדמתי בנתיב החולי לכיוון הקמפ.

הרגשתי דה-ז׳אבו להתהפכות באטקמה ב-2009 אך הרבה יותר קשה. בינתיים האנשים סביב התפזרו. ביקשתי מנהג המונית שיקפוץ למחנה ויבקש שמישהו יבוא לעזור לי ואכן הגיע בחור בטנדר קטן ועזר לי ליצב את האופנוע בעת שהובלתי אותו למתחם החולי גם כן. איכשהו התיישבתי עליו והגעתי לריספשן, סככת קש עם דלפק עץ שנחטב ידנית. היה חם מאד. חמסין יבש כזה. נעמדתי כמו על שיפוד מלובן שכאילו נעוץ בקרסול שמאל מול הפקידה וניסיתי לדבר… התעוררתי, מישהו שפך עלי מים בעדינות מבקבוק מים מינראלים ועזר לי לקום ולהתישב בספסל הסמוך. התעשתתי וביקשתי לדעת כמה עולה לבנות אוהל במתחם. (המחנה כולל כמה בונגלוס, עמדות לרכבי שטח וקראוונים, מסעדה ובריכת שחייה והוא גובל בשולי נהר הטמאלאקאנה בפאתי דלתת האוקאוונגו) הפקידה שאלה ללא הפסקה אם לקרוא לרופא.

חייכתי כמו אידיוט בביטול ורק אמרתי "אונלי ווטר פליז" הבנתי שאני צריך להתארגן מהר לפני שפרץ האדרנלין יפוג וכאבים יתגברו ומה שלא קורה שם בתוך המגף השמאלי, יתחיל להתנפח. החלטתי לקחת אוהל גדול עם מיטה, לפחות ליום הראשון כדי לראות מה המצב ולהערך. והמחיר שוד: 35$. הבחור שעזר לי בהובלה ניגש בכל זאת לראות מה שלומי. הוא עזר לי למשוך את המגף ואת מכנס הרכיבה ונתתי לו טיפ של 50 פולה שהם 4.5$ בערך.

מצאתי מוט עץ באורך כמטר וחצי והפכתי אותו לקב עד לשירותים שכללו גם מקלחות למזלי. משם דידיתי עוד כמאה מטר לבר בקצה המתחם התיישבתי מול הברמן וביקשתי שקית עם קוביות קרח שראיתי מציצה מהארגז לידו. הנחתי אותה על המקום לחצי שעה לסרוגין. בלילה ישנתי עם רגל מורמת על ארגז האופנוע. המזל הגדול היו המגפיים הגבוהים והקשיחים שספגו את רוב הטראומה וגם החול הטובעני שריכך את הנפילה, שאם לא כך, זה היה מסתיים בשבר פתוח לא פחות. ושוב למזלי, שפורפרת הטראומיל הייתה במקום נגיש. מרחתי כמה פעמים.

והבנתי שגם הברך השמאלית נפגעה כהוגן ובעצם אני לא יכול לזוז לפחות כמה ימים. הלכתי בעזרת המוט שמצאתי לנקודת הוייפיי בבר, שתיתי בירה קרה והצלחתי ליצור קשר עם הבנות והפייסבוק ולהתבדח עם גלי בסמס. שוב שמעתי דאגה בקולן ואי נחת מצד גלי – ולא ידעתי את נפשי מרוב צער – איזה חרבון! למדתי לא לזלזל בחושים של גלי – טעות כמו הפעלת הביטוח למשל, כדי לעשות בדיקה אצל רופא בסביבה… וגלי עולה על מטוס לכאן. כל מהלך כזה לפני שהתמונה ברורה לי ויתחיל לחץ נוסף מיותר מהארץ שרק יקשה עליהן ועלי. עצם יכולת הדריכה הוסיפה למורל וחיזקה את התחושה שלא מדובר בשבר. בקבוק הבירה הקרה הרגיע אותי. וצחקתי עם הברמן בידיעה שיהיה בסדר, אשתלט על העניין ואחזור למסלול.

באוהל עטפתי את הקרסול בנייר טישו ועם האיזולירבנד השחור הרחב שתמיד איתי בארגז הכלים, חבשתי בלחץ את הקרסול סביב סביב.

כשקמתי בבוקר נראה שהנפיחות ירדה קצת וכל הזמן אומר לעצמי שיש גם משהו חיובי במה שקרה… זו מנוחה שנכפתה עלי שגם כך הייתי זקוק לה מתאמץ להביט באופטימיות ולקוות שהאבחנה שלי נכונה. אחכה כאן לפחות עוד 3 ימים ואם צריך אז שבוע. יש לי עוד ארבעה שבועות להגיע לקצה בקייפטאון. מחר אעבור לאוהל שלי. שהקמתו במתחם עולה רק 7$ ללילה ואתן לרגל להרגע. מכאן אחתוך ישירות לווינדהוק בנמיביה לטיפול באופנוע. ומשם ישירות לקייפטאון. זהו לצערי, נראה כי המסע האתגרי מסתיים כאן ועכשיו אני צריך להגיע על הגלגלים שלם לקצה וגם אגיע – "ביי הוק או ביי קרוק" כדי לטפל בעניינים. משלוח האופנוע כולל נחיתתה של גלי והשכרת רכב לטיול המשותף שתכננו בדרום אפריקה.

…חלפו 8 ימים מזוויעים. כף הרגל החליפה צבעים משטפי דם שנגרמו מקריעת רצועות – קראתי על התסמינים בכמה אתרים של אורטופדים – היא התנפחה והתכווצה חליפות. עובדי המתחם כבר הכירו אותי וליוו אותי בדאגה בכל פעם שראו אותי צועד ממקום למקום. לאחר יום הקמתי את האוהל שלי במשטח בטון שקיבלתי בסמוך למקלחות. האופנוע חנה בשקט צייתני לידי. וקתרין, מנהלת המשמרת, דאגה להביא אלי קו חשמל, בו טענתי את החפיצים. שכבתי רוב הזמן על גבי. רגלי מונפת מעט על ערימת ציוד. ושמעתי מוסיקה. מדי פעם יצאתי לנשום או לבשל אורז או פאסטה בכירת הבנזין שלי וביקשתי שיביאו לי מים לשתייה. באחד הימים הגיע אלי זוג, היא ויוויאן, בריטית שעשתה כמה שנים כחוקרת באירגון שבדק אירועי זוועה במלחמות שונות באפריקה והוא ריימונדו, איטלקי עובד נפט לשעבר שיצאו בטנדר הטויוטה שלהם מלונדון, לחרוש את אפריקה כמה שנים –

הם אמרו לי כי הבחינו מרחוק שאני פצוע והציעו עזרה. ביקשתי שאם יגיעו העירה שיואילו לקנות לי שתי תחבושות אלסטיות ואשכול בננות גדול – וכך היה. שלא לדבר על כך שהם סרבו לקבל תשלום עבור הדברים. במקרה אחר בעודי צועד לכיוון עמדת הויי-פיי, שמעתי קול חלוש מאחורי. פניתי ושם עמד איש קשיש ורזה לבוש בלויי סחבות ממש ובידו מקל הליכה שראשו העגול מגולף. הוא הושיט לי את המקל ואמר בפשטות "טייק דיס יו ניד איט". הכנסתי יד לכיס ושלפתי מה שהיה שם – כמה שטרות והושטתי לו. הוא סרב לקבל… אז אמרתי לו שאני מסרב לקבל ממנו את המקל. הוא נתן לי טפיחה על הכתף והצביע על סככה בצד ואמר שהוא שם אם אתחרט. מצב הרוח שלי השתפר יחד עם תחושה שהרגל מתחילה לחזור ולתפקד. ביום הלפני אחרון שלי באאודי-קאמפ, ראיתי מרחוק מונית שהגיעה למתחם ביקשתי שיקראו לנהג ושאלתי אותו אם ידוע לו על איזה קומבינה שהוא יוכל לקחת אותי לשדה התעופה של מאון, כי רציתי לפחות לטוס מעל לדלתת האוקוונגו. ואכן הוא קימבן קימבון ובבוקר בא לאסוף אותי להרפתקה שבתוך ההרפתקה.
בשדה התעופה הצטרפתי לקבוצה של עוד שישה נוסעים. חמישה הודים קולניים, שמחים וחברותיים מאיזור מדרס שהאנגלית המתגלגלת שלהם הזכירה לי את האנגלית בבית אבי (שגדל בהודו) ועוד בחור סקוטי שדיבר אנגלית שרק הוא הבין.

טייס הפייפר החד מנועי על 8 המושבים שבו היה אמריקני צעיר. נעזרתי באיש הקרקע לטפס למושב ליד הטייס ויאללה.

הטיסה נמשכה כשלושים דקות מענגות. גודל דלתת האוקוונגו הוא בערך הנגב וחצי (כ-18,000 קמ"ר) ולכן ברור כי לא כיסינו את כל השטח… טסנו בגובה של כ-150 מטרים מעל אין ספור נהרות, שלוליות, אגמים ובהם איים עמוסי בעלי חיים. יערות ושדות מנוקדי עדרים ובעלי חיים בכמויות לא נתפסות. נתיבי ושבילי התנועה שלהם ממעל נראו כמו ציור אימפרסיוניסטי בו מישהו שיבץ עדרי היפו, פילים ג'ירפות ומדי פעם כפר קטן או מחנה ספארי על גגות קש שבהם. הפעלתי את שתי מצלמות הגו-פרו שלי ואת האייפון ולא שבעתי לשנייה.
בתום הטיסה חיכה לי נהג המונית "שלי" והסיע אותי למתחם. עוד לא ידעתי איך אצליח להחליף הילוכים באופנוע (ברגל שמאל) למחרת, אך החלטתי שזה מספיק.

ובערב בעודי מקפץ על רגל אחת, העמסתי הכל פרט לאוהל והתכוננתי להמשך הדרך למחרת מוקדם בבוקר לכיוון העיירה גנזי Ghanzi אל גבול נמיביה ליד העיירה Charles hill

כשהרגלית למטה

• למרות שכבר כתבתי. שוב: הקושי שלנו הרוכבים כשנתקלים בבעייה, הוא כלום לעומת הקושי שבדאגה ובאחריות שאנחנו מנחיתים על יקירינו.
• ברכיבה שומעים את האופנוע. לאחר שבוע של שכיבה לידו תוכל לשמוע אותו גם כשהוא עומד…
• נכון שנסיעה ברכב בטוחה יותר. גם להשאר בבית.

——————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוני בן שלום

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

כל אדם צריך לברוח מפיל

לפחות פעם אחת בחייו

 

לאחר פרידה מהוסטל ג'ולי בויז בליווינגסטון פניתי לכביש שהוביל אותי לכיוון מעבר הגבול בין זמביה לבוצואנה. מרחק של כ-140 ק"מ שעברו בקלילות בבוקר האביבי שקיבל את פני. מעבר הגבול בצד הזמבי קל למדי – ביציאה מזמביה, סדר הדברים שגרתי ופשוט יותר מאשר בכניסה – ועשיתי זאת לבד תוך כדי נפנוף פיקסרים שעטו עלי. ראשית, שחרור האופנוע במכס. חותמת בטופס ועוד איזה נייר. ואז באשנב ההגירה – החתמה של הדרכון וקבלת פתק כלשהו וקדימה לשער לידו חיכה האפנוע. שוטר משועמם נטל את הפתק ומיהרתי לכיוון נהר הזמבזי שזחל בנינוחות מרחק 100 מטרים מהשער. שם חיכתה אסדת מעבורת שחרטומה לכיוון הגדה השניה – לבוצואנה.
הייתי אחרון בין המשאיות ורכבי השטח שעלו למשטח האסדה. התמקמתי בשמאל החרטום. העמדתי האופנוע וניגשתי לקוקפיט לשלם עבור ההובלה.

לאחר כעשר דקות וכ-300 מטרים הדוברה נקשרה לכבש הבטון בצד השני. עוד שתי דקות של צילומי יחס"צ ונטשתי את הסיפון אחרון. טיפוס בשיפוע מבוטן כ-200 מ' ועברתי עם האופנוע באמבטיית חומר חיטוי. בסמוך חיכה בניין לבן מיושן עם שני תורי ענק בפתחיו. החניתי האופנוע בסמוך לשער היציאה מהמתחם וצעדתי לכיוון בניין תחנת הגבול, נכון לקרב השגרתי של מעברי גבול אפריקנים להם הורגלתי עד עתה. להפתעתי העניינים כאן היו פשוטים, ידידותיים וברורים. אשנב לקבלת ויזה והחתמת דרכון – ללא תשלום כלשהו ואז הפניה לאשנב המכס שני מטר הצידה – אין שום אגרה או תשלום עבור הכנסת האופנוע אלא רק ביטוח צד שלישי, משהו כמו 15 דולר בכסף מקומי… ושלום. ליד האופנוע בחוץ ניגש אלי איש נחמד לבוש מדי מוכס, שאל על מטרת ביקורי והאם אני נושא מוצרי מזון בכלי, ביקש להצטלם ישוב על האופנוע -"נו פרובלמו"! בצד על הקרקע, היה מונח מגש מתכת בגודל מטר על מטר ובו תמיסה שהיה עלי להטביל את נעלי בה.
לאחר זיגזג ארוך בין משאיות ענק שפקקו את כבישי הסביבה, יצאתי מחייך ונינוח לכיוון העיירה KASANE המבשרת את מבואות פארק צ'ובה CHOBE שבזכות תחזוקתו והתיירות אליו, היא מתקיימת.
קלי קלות, כביש איכותי וכעבור 24 ק"מ, שלטי פרסום של חברות טיולי ספארי, קנטאקי-פרייד-צ'יקן ולהקה ענקית של חזירי בר צועדת ללא כל מורא בשולי הכביש, בישרו שהגעתי לקאסאנה.
פניתי לכיוון  צ'ובה ספארי לודג' ממש בכניסה משמאל. הלודג' הזה נחשב כמפואר ואיכותי עם המון כוכבים. במרכזו מבנה עץ וקש הבנוי כסוכת ענק, מסעדת גורמה (מועסק שם שומר חמוש ברוגטקה שתפקידו להרחיק את הקופים הגונבים סכו"מ ואוכל מהשלחנות הערוכים) ומרפסת ענקית ובה בריכת שחייה משקיפה על נהר הזמבזי

והסבך הרוחש חיות בר לרוב. סירות מנוע רועשות מסיעות תיירים לנבכי השמורה מהעבר השני של הנהר. המקום מציע כמובן מבחר חדרים ובונגלוס יוקרתיים, הכל מצוחצח ומעוצב כמין אחוזת פרא מעודנת, נשלטת ומרגיעה. על פי התיירים שעושרם בצבץ מכל אביזר או לבוש שהם עטו, טבלת המחירים וחנפנות היתר של הצוות הבנתי שלכאן מגיעים או בסגירת דיל קבוצתי או עם תקציב יומי שמספיק לי לקיום לארבעים יום לפחות. אני העדפתי – ולא רק משיקולים כספיים – את אגף הקמפינג בקצה הצפוני המכיל עמדות לאוהלים וחניות עם תשתית לבעלי קראוונים. בכל עמדה כזו יש עמוד תאורה, נקודת חשמל. ובסמוך במרכז האיזור, שירותים/מקלחות חמות וגם סככת פאב הבנוייה קורות עץ וגג קש, נחה על כלונסאות, ממש מעל גדת הנהר הסמוך. מקום כלבבי, להקת נימיות (מונגוס)

חלפה בתוך המבנה המרכזי מול עמדת הקבלה בה המתנתי לתורי לשכור לעצמי פיסת אדמה חולית לארבעה ימים להקים בה את האוהל.

החלקה בה בחרתי הייתה בצל עצי ענק וחוף הנהר במרחק כ-30 מטרים צפון מערבה ממני. הדבר הראשון אליו שמתי לב היו שלטי האזהרה בדבר נוכחות קרוקודילים, היפופוטמים וקופים – איזה יופי של טבע על סף דלתי הפרוצה – נרגעתי כשראיתי סביבי אנשים חיים כשכל גפיהם מחוברים עדיין לגופם, מהלכים בנינוחות. אחד מהם הסביר לי כי השלטים נכונים לעונה הרטובה בה הנהר עולה על גדותיו ומביא למקום תיירות קרוקודילים מהסבך. כרגע אין מה לדאוג אך כדאי להסתובב עם פנס בערב ולא להתקרב מדי לשפת הנהר…
בעודי מקים את האוהל, הוקפתי ממעל בלהקת קופים – בבונים וקופי מקוק זריזים וצרחניים שהתיישבו על כמה ענפים והביטו בי בעיניים מנצנצות, תוך התקוטטות ביניהם על עמדות תצפית נוחות. מאחור הופיעה להקת חזירי בר – בתחילה שניים בוגרים שמצידי פיהם בלטו ניבים לבנים ובעקבותיהם – בראותם שאיני מתרגש יותר מדי, הגיעו גם גורי חזירים בערבוב של קולות נחירה ומעין נביחה. בעוד אלה צועדים על ברכיהם הקדמיות – כדי שיהיה להם נוח יותר לרכון אל האדמה ולנבור בה – נעמדה לידי איילה קטנה מין במבי כזה, בצבע ג'ינג'י כהה מנוקדת חברבורות בחום בהיר על גבה. אזניה הענקיות נעו בחשש ובהקשבה וגם היא כשראתה שאיני שם לב אליה – לך ספר לה שהרגשתי כמו בתוך חלום שמתגשם – צעדה בנינוחות תוך חיפוש מזון על הקרקע, לעבר הסבך כמטר מאחורי האוהל. ואז שמעתי ציוצים ונביחות קלושות בקול צפצפני – ומן העשב הגבוה, שהיה הגבול המערבי קצת לפני סבך עצי הג'ונגל, הסתערה להקת נימיות ארוכות זנב מספוספס באפור ולבן – גודל הבוגרים היה כ-40 ס"מ – ונברה באדמה הסמוכה לחניית האופנוע. כחמש עשרה חמודים פרוותיים, קיפצו בזריזות ובדילוגים אקרובטיים זה מעל זה ולאחר חבורת הבוגרים באה בדהרה ובראשה נימייה "גננת", להקת הגורים – עוצרים מדי פעם להקשיב תוך הזדקפות על רגליים אחוריות וחוזרים להתקוטט ולצווח בעליזות. בחיי, הנה כאן מתחילה אפריקה שכל כך רציתי לפגוש. בעלי חיים, סביבה פראית ועם זאת מוגנת. לא יותר מבד דקיק ביני לבין כל אלה. האופנוע למראשותי כשבארגז האחורי נעול המזון. ערכת כלי הבישול והאוכל על שתי אבנים שטוחות בסמוך ובין שני גזעי עצים בשולי החלקה בת ה-5 מ"ר, קשרתי את הערסל העתיק שקניתי לפני עשרים שנה במדבר המערבי של מצרים וצללתי לספר שנתן לי עוד מידע על בוצואנה. ווייפיי יש רק במתחם המרכזי וגם אז יש הגבלה לנפח הגלישה – לפחות התעדכנתי על הנעשה בבית – ליד האוהל בישול מהיר של פאסטה, מקלחת נהדרת. ישיבה על בירה מקומית בסוכת הפאב התלויה מעל לנהר וצפייה בשקיעה האיטית והאדמדמה בכיוון כללי צפון מערב (כאן כידוע, קו המשווה מצפון).



הערב ירד, ליחשוש גלי הנהר שליטפו ברחש את הגדה הסמוכה היה מוסיקת ערש הזכורה לי משינה באוהל בסבך הג'ונגל של מקדשי הטיקאל בגואטמלה. הכל רוגע עד שממש כמו תזמורת שמכוונת כלים ללא גבולות, הטבע החי פצח בקונצרט שאין שני לו בעולם. יצירה שלעולם לא אצליח לשחזר. שלפתי את הטלפון והפעלתי את מכשיר ההקלטה – אולי משהו ייקלט. ציוצי ציפורים, נביחות ויללות, צפצופים ושריקות קצביות, הדהדו מגרונות פעורים בפעייה שחזרה על עצמה במקצב עצוב ומנגד שאגה רחוקה ותרועת (כנראה) פילים וטרטור בשרני של רכב מטיילים שהגיע באיחור. רעש פצפוץ שריפת עץ במדורה סמוכה ואנשים מדברים זה לזה בשקט ושוב ציוצים וסלסולי גרון שורק או מילל. ופתאום, כאילו הוראה שנחתה ממעל, הכל נרגע בבת אחת. נשארו רק הצרצרים ותקתוק מגע טפרים של בעל חיים שטיפס על גזע סמוך ולבסוף רחש מכרסמים שרצו סביב יריעות האוהל הדקות ורמסו את העלים היבשים שהיו פזורים בין האוהל והסבך. נרדמתי.
חמישה ימים ישבתי בחלקת אלוהים שמצאתי בכניסה לפארק צ'ובה. פגשתי עוד בעלי חיים וביום השלישי כבר הפכנו לסוג של חברים למחזור אוגוסט 2016. כולל בבון שניצל את פנייתי לחפש דבר מה באוהל וגנב לי אשכול בננות שלם מתוך ארגז האופנוע שנשאר פתוח קצת. ומשפחת חזירי בר שניצלה את יציאתי לרכיבה לכיוון דרום העיירה קאסנה ופיזרה את כל תוכלת האוהל לאורך החוף… נהגתי שגרה שבה התעוררתי מוקדם לצעידה במשעולי המחנה המגודר בגדר חשמלית למנוע מטורפים להשלים ארוחות כאן – היכרות עם עוד מספר רוכבים רובם ככולם תושבי דרום אפריקה שהסבירו לי כי בוצואנה , נמיבה, זימבבואה ודרום זמביה, הם החצר האחורית שלהם למסעות מדי פעם כשהם רוצים להתרחק מהמולת היום יום השוחקת. רוברט, איש נחמד על טויוטה לנד-קרוזר נתן לי במתנה תקע חשמלי ייחודי לסוג המקומי של שקעי חשמל, בלעדיו לא יכולתי לטעון את החשמלים. זוג טיילים בסביבות גיל ה-50 מאנגליה על טויוטה פור-ראנר מאובזר כדבעי. קולין שימש שנים כשומר ראש לזמרי פופ החל בפיל קולינס ועד לאלטון ג'ון וגם הוכשר כשף ואריקה הייתה מנהלת מוקד הזמנות של רשת מלונות בלונדון. כיסו את עצמם בקעקועים עד צוואר ואת הרכב באלפי מדבקות ויצאו לשנתיים לחרוש את העולם. יום אחד הגיעה חבורה בת 11 רוכבים מצ'ילה שרכבו מקייפטאון מרחק אלפי ק"מ על אופנועי ב.מ.וו חדשים ורכב ליווי שסחב את כל הציוד בטיול מאורגן של 5 כוכבים.

וגם רוכב אופניים בריטי קשוח שמפאת מחסור תקציבי הקים אוהל בכניסה לפארק וגורש משם באישון לילה וכמעט נעצר בעוון "סיכון עצמי". צעדתי פעמיים רגלית לעיר הסמוכה להשלמת המזווה בסופרמרקט המקומי: לחם, פאסטה, סרדינים, פירות, חטיפים, מים. ביציאה מהסופר  יש שלחן קטן עליו מניחים את שקית הקניות ובודקת הלבושה במדים כמו שוטרת, עוברת על כל פריט בשקית הקניות מול החשבון: שורה שורה, סכום סכום.
ביום האחרון הצטרפתי בשעת בוקר חשוכה לסיור בעומק הפארק ברכב לנד-קרוזר פתוח בו 4 שורות מושבים מאחור ועוד אחד ליד הנהג שם ישבתי אני ויצאנו לחרוש את הפארק. בקטע הזה שלו בו נהר הזמבזי הזורם מאנגולה דרך צפון נמיביה, צפון בוצואנה לדרום זמביה (למפלי ויקטוריה) ולזימבבואה – יש לו כמה פיתולים שהתרחבו לאגמי ביצה עצומים בהם התהוו איים גדולים. האיזור הכולל כמעט את כל סוגי החי האפריקני ועיקר תשומת הלב של התיירים נתונה ל"חמשת הגדולים" : אריות, פילים, קרנפים, בופאלו, ליאופרד, ג'יראפות, היפופוטמים, קרוקודילים, צ'יטות, זברות, צבועים, כלבי בר, איילות מגזעים שונים, דורסים ועוד ועוד בגודש ונוכחות מאסיבית. בעונת היובש הזו הנהר נסוג ובבצורת שזו כבר שנתה החמישית, יבשו עצים רבים. עדרי פילים המסתובבים במעגלים ונתיבים קבועים, מפילים בדחיפה עצי ענק כדי להגיע לצמרותיהם הירוקים.

אריות ולביאות מתנועעים באצילות של גביר בעירו כשכל השאר זזים לצדדים. מדי פעם קיבל הנהג/מדריך שלנו קריאה לנוכחות של בעלי חיים בנקודה מסויימת ומייד דהרנו לשם. רוב חברי לרכב שלפו אז מצלמות עתירות טכנולוגיה ועדשות בעוד אני הסתפקתי באייפון ובמצלמת הגו-פרו הנאמנה שלי (התכנית היא כי מצלמה ממש ועדשות איכותיות יגיעו עם גלי כשניפגש בדרום אפריקה בהמשך). כך סבבנו חמש שעות מעייפות ושבנו בצהריים לבסיס האם. מכאן בכוונתי להגיע לשמורת האוקוואנגו ולעיר מאון השוכנת בפתח דלתת הנהר הייחודי הזה המתחיל באנגולה ונשפך לצפון מדבר הקאלאהרי. אין לי אפשרות לחצות באופנוע את פארק צ'ובה שוקק חיות הטרף לכיוון דרום מערב – מסיבות ברורות –  ולכן עלי לעשות עיקוף של כמה מאות קילומטרים דרומה ואז צפון מערבה. מעין מסלול משולש שיקח יומיים.
למחרת בבוקר השכמתי עם אור ראשון, ארזתי את מטלטלי, נפרדתי משכני ויצאתי ברכיבה נינוחה דרומה לכיוון העיירה NATA בה אנוח לילה.
הדרך לנאטה הייתה סלולה למשעי. כבר בקילומטר השלישי ראיתי בצד הדרך ועל הכביש, גללים טריים של פילים ולאחר עוד כמה ק"מ כבר נראו הפילים הראשונים בצד שמאל בסמוך לדרך, משפחה בת שישה פריטים עסקו בלעיסת צמרות עצי שיטה במרחק כ-50 מטר ממני.

דוממתי את המנוע מתוך תקווה שהוא גם יניע ללא בעיות אם אצטרך לנוס על נפשי… וצפיתי בפלא. איזה יופי. פיל בטבע ללא עדשות מקרבות, ללא הגבלות של ריינג'ר שמחפש את כיוון הרוח או מבקש לא לדבר וכו'. ככה אני והם. צבעם האמיתי של פילים – אפור כהה נבלע בצללי העצים. לאחר כמה דקות בהן גם צילמתי קצת, הם נסוגו בביישנות חרישית אל החורש ונעלמו וכך לאורך כל היום פגשתי מדי פעם פילים בצד הדרך, ג'ירפות, איילי קודו מסולסלי קרניים, עדרי זברה ובנות יענה. כולם מסתובבים חופשי בשולי הדרך – לא פארק ולא ספארי מאורגן. ככה, בר בשטח. הפיל האחרון שראיתי בקטע דרך מפותלת. היה גדול ובודד, איך שעצרתי במרחק כשלושים מטרים ממנו, המנוע עדיין פועל בסיבובי סרק,

הוא הרים ראשו נענע אותו לצדדים ופרש את אזניו הענקיות לצדדים ולפנים. הבנתי את הרמז וכשהוא החל בתנועה נחושה לכיוון שלי, שילבתי לראשון ונתתי בגאז… זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע לבעלי חיים שכאלה רכוב על אופנוע. צמרמורת עברה כברק קר מהמצח ועד קצה זנבי. איזו חווייה, בורכתי!
בשעות הערב הגעתי ל"נאטה לודג'" הממוקם במישורי המלח של הקאלהרי המאקגדיקיגדי, כעשרה ק"מ מדרום לעיירה נאטה. שוב, מבנה מרכזי מחופה קש. בר עם בירה קרה ויקרה, כעשרים בונגלוס יקרים להחריד ובחולות מאחור, בצל חורש עצי מדבר חסונים ומדוללי צמרות, חלקה לאוהלים.

ליד עמדת האוהל חיכה לי בבון רזה וחצוף שלאחר שהתאכזב מנימוסי, פנה לעבר קבוצת רכבי שטח שפתחה שולחן ענק ודשן.

כשהרגלית למטה:
– באפריקה יש סלולר בכל חור – רשת יעילה ואיכותית ביותר אך האינטרנט עדיין באיכות שהייתה בארץ לפני חמש שנים.

-לאחר שעזבתי את הלודג' בצ'ובה, הבנתי בשיחת טלפון עם אן ילידת בוצואנה, בת זוגו של דודי המנוח האהוב ניסים, כי אחותה מנהלת את המקום… לא הייתי מחליף את האוהל בשום מקרה כך שחסכתי עלבונות.
– אל תגידו ראיתי חיות בטבע אם לא פגשתם אותם ממש במקום פתוח, החווייה אחרת לגמרי.
– וכן, כל אדם צריך לפחות פעם אחת בחייו לברוח מפיל.

——————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוני בן שלום

——————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

אל הקלאהרי בדרך הקשה

לבלוג הישיר של אחינעם (באנגלית) כאן

בוצואנה ידועה כמקום בו יש יותר חמורים מאנשים ואכן, יש הרבה חמורים. כמו כן, נראה כאילו כולם, כולל כל הכבשים, העזים, הפרות והסוסים של בוצואנה עומדים כל הזמן ממש באמצע הכביש, בדרך כלל בוהים בך בכעס אם את מנסה לעבור בשלום. זה מתחיל להרגיש יותר כמו אפריקה – מהמורות וחיות מנקדות את הכביש.
הגעתי דרך מעבר גבול מוהונגו, פגשתי פקידים מנומסים ויעילים משני צדי הגבול, ולאחר מכן רכבתי לשאקווה Shakawe. פגשתי את שאלק וריצ'רד, שני דרום אפריקאים שנוסעים בלנדרובר שלהם מדרום אפריקה לאתיופיה. יצאנו לטיול של יום אחד לתוך גבעות טסודילו, איזור של ארבעה גושי סלע עליהם "ציורי בוש" יפים. הוקסמתי מהעובדה שיש במקום רישומי פינגווינים ולווייתנים וכן מבחר בעלי החיים האפריקאי הקלסי. כנראה גם ציורי חניתות לצייד דגים לא רחוק מאגמים באזור שיבש. מסתבר כי הבושמנים פגשו לווייתנים כאן באמצע מדבר קלהרי הצחיח. מדהים!

משאקווה נסעתי למאון Maun שם זכיתי לארוח נפלא אצל מייק, אמן מקומי ובני משפחתו. הלכנו לשתות בירה לאורך הנהר, ניסיתי את מזלי בדיג (לא ממש הצליח לי), נפגשתי עם כמה מתושביה המעניינים של העיר, ובינתיים הדבקתי פער מטלות כמו כביסה, ניקוי שרשרת האופנוע ותפירה. דברנו עם פקר, מתנדבת חיל שלום שמשכירה שם חדר, על האתגרים שבתפקידה ועל החינוך בכל הקשור ל- HIV. בבוצואנה כל משרד ממשלתי חייב לחלק קונדומים, ראיתי די הרבה מהם, אבל מנהגים מסורתיים עדיין מהווים מכשולים. במאון פגשתי גם את אריק, עוד רוכב דרום אפריקני שמטייל כחודש על אופנוע דרך נמיביה ובוצואנה ולמחרת רכבנו יחד לנאטה Nata. קיווינו לבלות לילה באוהלים בתוך מישורי המלח של מאקאגדיקגאדי Makgadikgadi אבל לא הצלחנו למצוא את הדרך פנימה, אז התפשרנו על מאהל קמפינג בנאטה.

פגשנו שני חבר'ה שהיו בטיול אופנועים מניירובי לקייפטאון – ג'ון מבריטניה והאמיש מאוסטרליה. האופנוע של האמיש הפסיק לפעול לפתע באמצע הכביש והגיע לאכסניה על גבי טנדר גרר. בילינו לילה של צחוקים והחלפת טיפים ולמחרת אריק, ג'ון ואני רכבנו לטיול של יום אחד לתוך מישורי המלח. זה היה כל מה שיכולתי לקוות ועוד! חול עמוק, בוץ סמיך ונוף מרהיב עשו לנו אחלה יום של רכיבת שטח. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. לא הצלחנו להגיע למשטחים הלבנים הבוהקים המפורסמים של מישורי המלח מאקאגדיגאדי. אז למחרת ג'ון ואני הצטיידנו בדלק נוסף, מים ומזון ויצאנו נחושים לתוך ליבם של מישורי המלח, עד קובו איילנד.
בחלק הראשון של היום היה חול עמוק, אחר כך נסענו דרך שבילים צרים מאוד עם דשא גבוה משני הצדדים ורכיבה במרכז הנתיב. אחת הנפילות הכואבות הייתה כשהעברתי את רגלי דרך העשבים הזקופים, הוטחתי והתלגלגלתי אל הקרקע. בהזדמנות אחרת, כמה פרות, שהתרשמו מאד מרעש האגזוז הרועם של ג'ון, היו אדישות לחלוטין לשלי וחצו לתוך הנתיב שלי, מה שגרם לי לסטות וליפול שוב.

אני חייבת שנייה לדבר על העצות שקיבלתי. אנשים נלהבים מאוד לתת עצות, ואני מעריכה את זה. אבל לפעמים זה מרגיש מתסכל. יש אלף דעות שונות. יש אנשים שאומרים לרכוב עם לחץ האוויר גבוה בצמיגים. יש אומרים נמוך. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול לאט ולשמוט את הרגליים למטה. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול עמוק מהר ככל האפשר. ייעוץ זה טוב – אם אתה רוכב על אופנוע קטן, קל, שאתה יכול להרים אותו אם הוא נופל, כשאתה קרוב לבית וזה לא יהיה סוף העולם אם משהו ישבר וכנראה לא תמצא חיות-בר באמצע הנתיב שלך. אבל האופנוע שלי כבד מאוד, אני לא יכולה להרים אותו, אני באמצע אפריקה ולא קרוב לבית, ואם הוא נופל ונשבר – זה מתכון לסיום הטיול שלי. אז לפעמים איטיות ויציבות מנצחים במירוץ.
זה גם לא מפריע לי להודות שאני נופלת בלי סוף. אני לא מתביישת להגיד שאני רוכבת במסלול אימונים, יש לי הרבה מה ללמוד. זה כל מה שהמסע הזה אמור להיות. לפעמים אני מקבלת תגובות והערות על הנפילות שלי. אני מוכנה לפרסם כל תמונה בכל פעם שהאופנוע  מונח על הקרקע ואני חסרת אונים לידו. לא אכפת לי לחשוף את החולשות שלי, אני מאמינה כי זה כשלעצמו הוא כוח, להיות מסוגל להודות בתקלות ובליקויים שלך. אני מעדיפה לעשות את זה ולהראות את הרכיבה שלי כפי שהיא באמת, מאשר לכסות על הקשיים והתסכולים.
זו היתה נסיעה קשה, אבל בכל פעם שעצרנו אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוף סביבנו. עשב גבוה התאבך ברוח, עצי שיטה ניקדו את המישור ומפעם לפעם נראו כמה יעני בר במרחקים. יכולנו לראות עננים לבנים שעלו מהמישור שדחפו אותנו להמשיך ברכיבה. אבל אז…
האופנוע שלי לא הצליח לצבור מהירות. זה היה כאילו המצמד מחובר כל הזמן ושום כוח לא הגיע אל הגלגלים. קרטעתי ב 10 קמ"ש בקושי לאורך 40 קילומטרים לקובו איילנד. בצד החיובי, זה קידם תרגול טכניקת רכיבה בעמידה במהירות איטית, אז בהחלט שיפרתי את מיומנות האיזון שלי.
קובו איילנד היא גבעה קטנה הבנויה מאבנים גדולות ועצי באובב ענקיים, ממש על קצה מישורי המלח. זהו מקום מיסטי וצפייה בשמש השוקעת מעל הנוף הזה היתה שווה את כל היזע והדמעות של היום.

ואסקו, מנהל הקמפינג במקום ארגן טנדר שיקח אותי ואת האופנוע לתוך העיירה לטלאקנה Lethlakane בבוקר שלמחרת.
בלטלאקנה נסענו לחברת הנדסה המנוהלת על ידי בוץ' שבעזרת המכונאי שלו, מיילס, פרק את האופנוע. כנראה שהמצמד היה בלוי ויצטרך להיות מוחלף. שוב, נסיגה, בזבוז זמן, בזבוז כסף. אהה, כן. בסגנון וניחוח אפריקני אמיתיים (וסלחו לי, אבל גם בחוסר יעילות), המצמד אמור להגיע מחר מדרום-אפריקה.

במובן מסוים, זהו המקום הטוב ביותר בו כדאי לדברים להתקלקל, משום שלכל מקום צפונה מכאן – משלוח של חלקים יימשך הרבה יותר זמן והחלקים יהיו יקרים יותר.

בינתיים, אני נחה לקראת השלב הבא של המסע עד מפלי ויקטוריה!

————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאחינעם הראל

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

באפריקה יש הרבה פילים, תנינים, מטוסים,

סירות קאנו, אופנועים ואחד רום בן אליהו!

[youtube_sc url="http://youtu.be/T9JFi8withE"]

הבלוג של רום כאן

ודף הפייס של רום כאן

זה היה הפיל השלישי שחצה את הכביש כמה מאות מטרים לפני שגרם לי להבין למה נהג משאית הזקן ממעבר הגבול אמר לי לא להוריד לרגע את העיניים מהכביש. חלקה הצפוני של בוטסואנה הוא כמו ספארי אחד גדול. אין שום גדרות המפרידות בין הכביש לשטחי חיות הבר. פילים, ג'ירפות, זברות, פרות וחיות אחרות פשוט מתפרצות לכביש וגורמות למפגשים בלתי נעימים.
בכדי לא ליצור הפרדה בשטחי הטריטוריה ולפגוע בתנועות הנדידה של החיות בין העונות החליטו בממשלת בוטסואנה פשוט להגביל את מהירות הנסיעה ל-80 קמ"ש.
כדי לסבר את האוזן, שטחה של המדינה הזאת גדול פי 28 משטחה של ארצנו הקטנטונת.
תארו לעצמכם מה היה קורה בארץ אם היו מורידים קצת את מהירות הנסיעה בכביש שש.

לאפריקה יש את הקצב שלה ובתור אורח אני צריך להתאים את עצמי לקצבה ולהיעזר בסבלנות ובערנות גבוהה במיוחד. כבר ידעתי נסיעות ארוכות ומשעממות בחיי אך בבוטסואנה הגעתי לשיאים חדשים.
הגעתי למאון, עיר בדרום דלתת-האקוונגו הגדולה והייחודית בעולם.
מצאתי מקום להניח את האוהל ללילה על שפת נהר רחב שוליים יפיפה ושורץ קרוקודילים ויצאתי לבדוק מה יש לאיזור הביצתי ביותר בעולם להציע. באחת הירידות לנהר עמד בחור צעיר ולחוץ ליד טנדר עם עגלה שתקועה במצב ר' [מצב שמגיעים אליו אם לא יודעים לעשות רוורס עם עגלה] כשניסה להוריד את העגלה למים כדי לאסוף את חבריו שהיו עם סירה במים.
עצרתי לידו והצעתי את עזרתי: "למזלך פגשת את אלוף מושב חרות ברוורס עם עגלה לשנת 2008" אמרתי לו וחילצתי את סירת חבריו השיכורים מהמים.

אחד מהם, קטוע רגל, החזיק בשק גדול שבתוכו היה תנין צעיר. מאוחר יותר התברר שאת רגלו החסרה איבד כמה שנים קודם לכן ממסע ציד דומה באותו נהר על ידי קרוקודיל ענקי ורק במזל נשאר בחיים.
"החייה הזאת אכזרית, היא נתפסת עלייך ומתחילה להסתובב ולמשוך אותך פנימה לתוך המים עד שאתה טובע, הסיכוי לההחלץ מזה הוא אפסי" סיפר לי הבחור הצעיר והלחוץ. הציג את עצמו כטייס וכאות תודה לעזרתי, הציעה לי להצטרף אליו למחרת לטיסת ראווה מעל האיזור לראות להקות של פילים מהאויר.
לא יכולתי לסרב. אני מתחיל לצבור שעות טיסה כה רבות שבסוף אצא טייס מכל הסיפור הזה…

הסיפור של הבחור קטוע הרגל ריתק אותי וסיקרן אותי לראות את התנהגותם של הקרוקודילים במים.
לא רציתי לקחת סיכון גדול מידי והחלטתי לנסות למצוא מישהו שאני יכול לסמוך עליו, בעל ציוד מתאים וניסיון בתחום.
מצאתי דייג מקומי עם קאנו ישן מעץ ומקל ארוך שבעזרתו הוא מתמרן והחלטתי שזה הבן אדם המתאים ביותר למשימה.

שילמתי לו כמה ג'ובות ויצאנו במעלה הנהר למצוא קרוקודילים. הגענו לאיזור ביצתי פראי ויפייפה, השתקפות העצים על המים יצרו אשלית מראה כה אמיתי שהיה קשה להבדיל בין שמים וארץ.
הדייג תימרן את הקאנו בין שיחים וקני סוף המחוברים בקורי עכביש גדולים וחזקים שנתפסו רובם על פני וגרמו לי לחבוט בעצמי בפראות כדי להעיף אותם ממני וכמעט הפכתי את הקנו.
הרגשתי חוסר שיוויון קל כשהיתושים האימתניים לא חדלו לתקוף רק אותי למרות שהייתי לבוש מכף רגל ועד ראש והדייג עם מכנס וחולצה קצרים לא ניראה מוטרד אפילו לרגע.
משפחה של היפופותמים רבצו להם לא רחוק מאיתנו, ציפורים התעופפו וזימרו סביבינו, אלפי יבחושים נכנסו לנחירי ואוזני אך שום קרוקודיל לא נראה באופק.
"יותר מסוכן מלראות קרוקודיל זה לא לראות קרוקודיל" אמר הדייג וצמרמורת קלה עברה בגופי.
מידי פעם הדייג חבט בקנו עם המקל הגדול כדי לנסות לגרום לתזוזה במים, אך שום דבר לא קרה.

שקיעת שמש אפריקאית אדומה ליוותה אותנו בדרכנו החוצה מהנהר. אחרי הדלתא, היה לי דבר נוסף להספיק בבוטסואנה וזה לראות את שמורת המחאדיחאדי – אגן מלח ענקי  שמזכיר את הסאלאר בבוליביה.

בהצעתו של מקומי שפגשתי, נמנעתי מלהכנס מהדרך "הרגילה והמשעממת" לדבריו והמשכתי לדרך "המיוחדת"
עמוד אבן ישן ודהוי סימן בחץ את הכיוון לשמורת האגן והצביע על שביל צר שהתפתל ונעלם בין שיחי הסוואנה.  בלב -ממש לא שלם- התחלתי לרכוב על השביל המוביל לשמורה.
ילד עירום שישב ועשה את צרכיו ליד השביל התרומם ורץ לכיווני בהתרגשות עם חיוך גדול מלא בזבובים וביקש נדבה.
לפי תגובתו הבנתי שכנראה מטיילים נוספים עוברים בשביל הזה וזה בטוח להיכנס. נתתי לו 10 פולה, נייר טואלט והמשכתי פנימה.

חיפשתי סימן טרי שלי צמיגים שעברו לפני, אך השביל היה מלא בעקבות של בעלי חיים ולא נראה ששום רכב עבר שם בימים האחרונים.
הדרך הלכה ונהייתה חולית וטובענית יותר ככול שהמשכתי פנימה. עצרתי מספר פעמים וחשבתי לחזור על עקבותיי אך הרגשתי שזו תהיה החמצה לוותר בשלב הזה, הורדתי עוד אויר בצמיגים והמשכתי. ניסיתי להגביר קצב כדי להגיע באור יום לקמפ-סייט שנמצא בתוך השמורה.

החול הרך הפך לפודרה טובענית שגרמה לאופנוע להיזרק מצד לצד ללא שליטה, הייתי חייב להמשיך במהירות ולשמור על מומנט גבוה כדי לא להתחפר ולשקוע. הרגשתי כמו לוחם שוורים היושב על גבו של שור זועם המנסה לזרוק אותי מעליו ונלחמתי בכל כוחי להישאר על האופנוע ולא ליפול או לצאת מהקוליס. האבק והזיעה הקשו עלי מאוד והחלטתי שאם אמשיך אני עלול להיפצע ולהישאר זרוק לבד בשטח. עברו כמה שעות מאז שנכנסתי לשטח ועוד לא ראיתי נפש חיה.

סיימתי את הקטע הקשה וראיתי בגי' פי אס שנותרו לי עוד 30 ק"מ ליעד.

בשלב זה בטחוני להמשיך היה מעורער לחלוטין והשעה הייתה מאוחרת מידי בכדי לחזור בחזרה את כל הדרך. הרגעתי את עצמי בכך שבמצב הכי גרוע אעשה את הלילה בשטח ואחזור למחרת בבוקר. האזור היה עשבי ומלא בשיחים גבוהים שהגבירו את חששותיי למפגש עם חיות טרף במהלך הלילה.

פחדתי, ממש פחדתי והתחלתי להילחץ שלא לצורך.
ירדתי מהאופנוע, שתיתי מים וליקקתי קצת מחפיסת השוקולד שנמסה מהחום.

הדבר הגרוע ביותר במצבים כאלו זה לתת לפחד להשפיע על שיקול הדעת. צריך להירגע, לשמור על קור רוח ולמצוא פתרון.

פתחתי מפה וראיתי שהשביל רץ במקביל לאגן המלח בקו אווירי של פחות מקילומטר אחד.
בהעדר אפשרויות נוספות, ירדתי מהשביל ונסעתי באזידוך דרך הסוואנה לכיוון אגן המלח בתקווה שיהיה יבש וקל יותר לרכוב עליו.

עד שהצלחתי לפלס את דרכי בין השיחים ולהגיע אל משטחי המלח האדירים, השמש החלה לשקועה והגעתי בדיוק בזמן לשעות דמדומים שצבעו את האופק בגוונים עדינים של ורוד וסגול ורק פס דקיק הפריד בין המישור האין סופי לרקיע.
עקבות ישנות של בעל חיים גדול מילאו את השטח בבורות עגולים והצורות היחידות ששברו את המישור המוחלט היו צלליות רחוקות של בנות יענה שרצו להן לכל מיני כיוונים ללא היגיון.

עצרתי לרגע להתענג על הרגע הקסום הזה. דבר שאני נמנע ממנו בכל מחיר הוא רכיבה בחושך והחלטתי שעדיף לעצור ולהתמקם ללילה בלב השממה הזאת.

בישלתי קוסקוס עם שעועית, קידשתי על כניסת השבת ונשכבתי להסתכל על השמיים המוארים.

הירח זרח בדיוק מעלי והכוכבים היו קרובים יותר מאי פעם. רוח קרירה נשבה וצננה את גופי.
שמחתי שלא ויתרתי.

————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור, לצילומים ולקטעי הוידאו שייכות לרום בן-אליהו

————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה