שלושה רוכבים, שני ימי הולדת וגשם אחד ארוך

מסתגלים, נרטבים ומחפשים את המתכון הנכון למסע.

הצג את הוראות נסיעה ל-Cheerokee Services, Lavonia, GA, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 5.5.12
הלילה הראשון באוהל היה רע, בתחילה חם ולח. לאחר מכן, שלב ההתמודדות עם היתושים שהספיקו להתגנב. המטרה, להשמידם! ולא – כמו כל יתושי העולם…נטפלים לחלשים. בדרך כלל הקרב נגמר עם ניצחון האדם על היתוש וטוב שכך.  לאחר הקרב המקדים מתחיל שלב ההסתגלות לציוד; המזרון שקנינו טוב – אך צר מדי. הכרית הטובה שהבאתי מהבית מאבדת אויר במשך הלילה והופכת להיות לא רלוונטית. חבל, זה מלמד אותך שלא מספיק לנפח את הכרית לפני היציאה, אלא צריך גם לבדוק עמידה בלחצים… ולבסוף בבוקר מוקדם, עם אור ראשון, אני מתעורר. כמו שכבר אמרתי … חרה של לילה. בבוקר ההתארגנות איטית, בכל זאת פעם ראשונה. לבסוף יוצאים לכוון סוואנה. אנחנו בוחרים בכבישים צדדיים, עד שמגיעים דרך הכניסה הדרומית, לעיר סוואנה והיא אכן ניראת כאילו היא תקועה בתקופת מלחמת האזרחים של אמריקה. אנחנו מגיעים למרכז התיירותי של העיר, הממוקם בצמוד לנהר ואנחנו יוצאים לסיבוב. אך כרוך במאמץ על אנושי; חום ולחות בבגדי רכיבה… שווה מעט, לא יותר. לאחר מכן יצאנו לכוון צ'רלסטון בכוון צפון מזרח. אנחנו עוצרים כל 40 דקות. החום הורג אותנו ואנחנו מרגישים שאם לא נעצור, נירדם בנסיעה (חרה לילה כבר אמרתי ?) אך בסופו של דבר – אם רוכבים, בסוף מגיעים. אז הגענו. אבל מה?…הקבלה סגורה. מסתבר שהיא פתוחה רק עד 17:00 ואנחנו אחרנו ב-15 דקות. לא התלבטנו ונסענו לחפש חלקה בקמפינג. ואכן מצאנו מקום נחמד. פרקנו את הציודים והתחלנו להתארג. הפעם יש דשא ויותר קל לתקוע יתדות ונעים להתארגן וכך היה.

לפני שאמשיך…שכחתי לספר על חוויה שנתקלים בה אלה שלא רוכבים למרחקים ולאוך זמן ופתאום מוצאים עצמם בקטעי רכיבה ארוכים ארוכים ובמשך שעות. וזה הניסיון לצאת בלילה מהאוהל מבלי לקבל התכווצות שרירים. אוי איזו חוויה זאת! אתה לא יודע מתי זה יבוא, באיזה שריר ואלוהים יודע איך משחררים אותו. אני רוצה להגיד לכם, שאצלי זה קרה בלילה הראשון באוסטרליה וזה היה סיוט שנמשך כ – 10 דקות. חווייה שלא שוכחים. למי יש אומץ לצרוח ולבקש שיבוא מישהו לעזור לו. וגם אז איך משחררים את השריר שיורד בחלק הפנימי של הרגל? עד היום, אין לי מושג איך קוראים לו ובטח שאין לי מושג איך משחררים אותו. נחזור לקמפינג הערב. לראשונה, התארגנו על ארוחה בקמפינג, כאשר יוסי מכין סלט נהדר ונייג'ל על הבישול. היום, פסטה נהדרת וטעימה. בסוף כמובן אני שוטף כלים. סתם הרגל ישן מהמסע הקודם. איך שהולכים לישון הפתעה…. גשם הגיע לביקור. אבל הפעם, האוהל וההכנות עומדים במבחן ואין נזקים. לילה טוב.

יום ראשון 6.5.12
ישנתי כמו תינוק וקמנו כולנו מאוחר, איזה כיף. התארגנות של בוקר שכוללת ארוחה קלה ונוסעים לכוון העיר צ'רלסטון. חונים ליד מרכז המבקרים בעיר ויוצאים לטיול רגלי של מספר שעות. העיר אכן יפה ובהחלט שווה ביקור: בתים יפית, שוק מקומי נחמד (אבל יקר), שדרות נעימות וטיילת חוף יפה. אפשר גם לשבת ולשתות במקומות יפים עם אווירה טובה. אבל כל זה לא בשבילינו, אנחנו חסכניים. 10 דולר ליום לתקופה של שנה, מסתכם בסכום גדול. זה לא אומר שאנחנו חוסכים מעצמנו הנאות, זה רק אומר, שלא עושים כל מה שבא לנו. חזרנו לקמפינג, לא לפני שעצרנו בקיי-מארט לנסות להשלים ציודים שחסרים עדיין.

יום שני  7.5.12
היום בתכנית; נסיעה מנהלתית לכוון אוגוסטה. שם נייג'ל צריך לעשות טיפול ראשון באופנוע שלו. שתינו כוס קפה בקבלה של הפארק – משהוא שמקובל לקבל ברשת של  קי, או, אי. ויצאנו לדרך. עלינו על הכביש המהיר 26 ולאחר כ- 15 מייל, ירדנו לכביש 78 צדדי ואיטי יותר, אך הרבה יותר מהנה. אנחנו מגעים לאוגוסטה אחר הצהרים ויוצאים להליכה קלה לשחרור הגוף. התמקמנו ב"מוטל 6" בצד המערבי של העיר, קרוב למוסך של טריומף.

יום שלישי 8.5.12
יום הולדת לקליה. עלינו לקרקע במאי 1974 ובמאי שנת 1975, עברנו לנקודת הקבע שבה אנחנו חיים כיום. הישוב היום מבוסס כלכלית. יותר ויותר משפחות צעירות של בני משק, חוזרות לגור ולחיות בקיבוץ. הולכת ומתבססת שכונה קהילתית צמודה לקליה שגם אליה הצטרפו לאחרונה מספר לא קטן של משפחות. בהצלחה לנו בהמשך חיינו המשותפים!

בבוקר, נייג'ל נסע לטיפול שחששנו שיתארך עד השעה 14:00 להפתעתנו, כאשר הגענו למוסך, האופנוע כבר היה מוכן ליציאה לדרך. אנחנו עולים על כביש 78 שעל הגבול בין דרום קרולינה לג'ורג'יה. הנתיב מוביל בסופו של יום, לעיירה צ'ירוקי, שם מתחיל מסלול "הרי הבלו ריד'ג". אנחנו מתחילים במזג אויר אפרורי, שהופך מהר מאד לגשם חזק, אך הפעם לשם שינוי – אנחנו מוכנים לקראתו טוב. בכל זאת, אנחנו עוצרים בצד בגלל הקושי לראות את הכביש בברור בגשם חזק. פותחים מטריה – טיפ שנתן לנו יוני ושרים שירי גשם… בהמשך, תופסים אותנו עוד מספר גלי גשם – אך לא משהוא שצריך לעצור בשבילו. הדרך זורמת בנוף מדהים של ירוק, פריחה, בעלי חיים וחוות קטנות לצידי הדרך. בשבילינו זאת אמריקה שבאנו לטייל בה. אחר הצהרים המאוחרים, אנחנו מתמקמים בקמפינג של קי,או,אי ליד העיר אנדרסון. מחר ממשיכים לכוון צ'ירוקי.
לילה טוב

יום רביעי 9.5.2012

בבוקר כאשר אנחנו מתעוררים, השמים מעוננים אך לא ירד גשם בלילה, כך שאפשר לנסות לקפל את המחנה מבלי להתעסק עם רטיבות ולכלוך של גשם. אך לאורך זמן…אחרי כמה דקות, נפתחות ארובות השמיים וגשם קל מתחיל לרדת שמתחזק מדקה לדקה. אני היחיד שהספיק לקפל את הסחורה שלי. בלית ברירה, אנחנו רצים עם יתרת הציוד הלא מקופל לסככה גדולה שנמצאת לא רחוק וממשיכים שם את ההתארגנות. כמובן שבגשם כזה, אנחנו לא יוצאים לדרך ומחכים ומחכים ומחכים לגשם שיפסיק לרדת. ואכן לאחר כשעתיים, הוא מפסיק ואנחנו יוצאים לדרך מלווים בגשמים קלים כשמדי פעם, כשהוא מתגבר, אנחנו חומקים למחסה הולם. באחת הפעמים, יצא אלינו הבעלים של חנות עתיקות לידה מצאנו מחסה והציע להזיז את הרכב הפרטי שלו, כדי שנעמיד את האופנועים מתחת לסככה שלו! יפה מצידו. מתפתחת שיחה שבסופה הוא מציג לנו כידון משנת 1880 שהיה מולבש על רובה מאותה תקופה. אנחנו ממשיכים בדרך לכוון צ'ירוקי. מגיעים בשעות אחר הצהריים ומתמקמים בקמפינג של קי. או. אי. ושוכרים צריף עץ מחשש לגשמים בלילה והקור החודר לעצמות. אנחנו יוצאים לטייל בגן הלאומי סמוקי מאונטן. הנוף יפה, אבל כאשר אנחנו מנסים להגיע לתצפית המפורסמת של הפארק, נוחת עלינו ענן כבד של ערפל ומונע מאיתנו כמעט לחלוטין לרכוב. מגיעים לקצה ולא רואים כלום… מה שמכריח אותנו לשוב על עקבותינו. אחרי נסיעה בתנאי קור מקפיאים. אנחנו חוזרים לקמפינג למנוחת לילה – מי החכם שהציע צריף?…

יום חמישי 10.5.2012
הבוקר נפתח בדווח על הלילה האחרון. המצב הוא שיוסי ישן טוב ואנחנו ממש לא. יש קשר בין הדברים? נדבר על זה פעם אחרת:-) השארנו את הציוד במחנה הלילה ויצאנו לרכוב בשמורת "גרייט סמוקי מאונטן", כאשר היעד העיקרי הוא "קדס קוב" כ – 80 ק"מ בעומק השמורה. המסלול יפה ואנחנו זוכים לראות ציפורים, פרפרים, צבאים ואפילו דב שחור אחד להפתעתנו. בדרך חזרה, אנחנו מדלגים שוב אל התצפית של "קלינגמנס דום", אותו מקום שלא זכינו לראות אתמול, בכדי לנסות להגיע לחנות של "הרלי" בצ'ירוקי, לנסות לקנות את מגן קסדה במקום זה שעפה אתמול לניג'ל. לא מצאנו וחזרנו לפארק ללילה השני שלנו כאן. קר מאד. בעיקר בגלל הגובה ועדיין זו תקופת האביב המוקדם. אני ממש מבוהל מהעובדה שניכנס בתנאים אלו לרכיבה של 600 ק"מ ב"בלו ריד'ג" אותם נתחיל מחר.

הנה משהוא שקרה לי אתמול ברכיבה לצ'ירוקי. באמצע הנסיעה, מצאתי את עצמי שוקע במחשבות ביני לביני, לראשונה בטיול הזה… שאלתי את עצמי, איך זה קורה רק עכשיו? לאחר זמן, הבנתי שהיום לראשונה, לא הובלתי ובעצם הייתי משוחרר להביט פנימה ולחשוב. דבר שלא הקדשתי לו עניין עד היום. נראה כי כאשר הובלתי, הייתי כל כך עסוק במעקב אחר השילוט ובחירת הכיוון – שלא הייתי משוחרר להתמקד בחשיבה מסוג אחר. יוני להזכירך – אנחנו לא נוסעים עם ג'י. פי.אס. אז על מה חשבתי? מסתבר שהשאלה שעלתה הייתה למה בעצם על אופנוע? ותשובה לי יש; הדבר שאני הכי אוהב זה ללכת ברגל, אבל אי אפשר ללכת ברגל 50,000 ק"מ. האפשרות השנייה שמועדפת לדעתי היא רכיבה על אופניים וזה דווקא אפשרי, הרי הג'ינג'י עשה זאת במשך 4 שנים. אבל אני כבר לא בנוי לזה. אז למה אופנוע ולא רכב – התשובה פשוטה לדעתי. באופנוע אתה לבד עם המחשבות שלך, נושם את הסביבה, מריח אותה. חם לך לפעמים וקר לך הרבה פעמים.  אבל תמיד זה אתה וההתמודדות שלך. אין חלונות שאפשר לסגור ואין חימום כשקר. אין מיזוג כשחם. אתה לא מדבר לפעמים במשך דקות ארוכות ולפעמים שעות. אתה עם עצמך. זאת ההתמודדות שלך עם הקשיים. מול זה יש את ההנאות. האוויר שאתה נושם הריח שאתה מריח, המראות שאתה רואה, לכל אלה אין תחליף. אלו הסיבות שבגללן אני על אופנוע. נדמה לי שאלה גם הסיבות של רוב הרוכבים. אולי יום אחד אספר, איך הגעתי לרעיון של טיולי אופנועים. עוד דבר שגיליתי הוא שאני רוכב על אופנוע – אבל אני לא אופנוען… הסבר בהזדמנות אחרת.

יום שישי 11.5.2012
יום הולדת שמח לגבי. יוסי העיר אותי בבוקר עם כוס קפה ושוקולד טעים וזה היה נחמד. היום אני בן 58 ילד לא קטן. שמח בחלקי על האפשרות לצאת למסע שכזה ועל בריאות טובה. כל זאת בגיבוי של אישה תומכת ואוהבת ומשפחה יפה. שלוש נכדות מדהימות ומה צריך יותר מזה הבן אדם? אני מאושר! לאחר שיחות הטלפון של הבוקר (הפרשי השעות לא מאפשרים הרבה זמן אחר), התחלנו להתארגן לנסיעה על ה"בלו ריד'ג מאונטן" , זה אותו כביש החוצה את כל רכס ההרים במזרח ארה"ב, רכס הרי האפלצ'י. היום החל עם מזג אויר יפה. כביש מהפנט ביופיו ונופים מדהימים בהתאם. אנחנו מטפסים לגובה של מעל 2000 מטר ושם מרגישים שוב את הקור. בתצפית אנחנו פוגשים שני חבר'ה מבוגרים שרוכבים על ב מ וו 1200 ג'י אס, אותו אופנוע שחשבנו לרכוש במקור. מזווודים עם כל ציוד אפשרי… לידם נראינו חבורת חאפרים (במיחד אני). הם אכן ממסתכלים על האופנוע שלי ושואלים מה יש שם. אבל כשהם שומעים כי התכנית שלנו היא למסע שימשך בין חצי שנה לשנה, מתהפכות היוצרות והם אלה שמקנאים בנו… אפילו מביאים מילה טובה על האופנועים . בהמשך הדרך אנו מבינים כי האופנועים השולטים על הכביש בראה"ב עד עתה, הם – ההרלי למינהם והגולדווינג למינהו של הונדה. בשני המקרים, אין לי מושג אם אפשר לעשות עשרות אלפי ק"מ עם סוגי האופנוע ההם. עם אותם שכבר החלפנו איתם כמה מילים בנושא, הבנו כי רובם יוצאים לטיולים קצרים של ימים בודדים עד שבועות, כדוגמת שני רוכבי ה – ב. מ. וו . אנחנו ממשיכים עד לאזור העיר אשוויל ומתמקמים בקמפינג על כביש אי 70. מחר נייג'ל מכניס את האופנוע לטיפול נוסף וליוסי ולי יש תכנית לעשות שיפורים במספר רכיבים. אז הנה אנחנו כבר בשבוע השני ומתחילים להבין במשהו מה הולך לקרות איתנו…

יאללה. בינתיים

גבי, יוסי ונייג'ל

———————————————————————————————–

עריכה, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר.

———————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מה לא עושים כדי שמסע אופנועים יצליח?

אפילו שוכרים רכב ליומיים

הצג את הוראות נסיעה ל-Savannah, GA, United States במפה גדולה יותר

יום שני ה – 30.4
כמו שראינו בתחזיות, הגשם לא מפסיק לרדת. אנחנו מחליטים שחייבים לזוז ונופלת החלטה קשה עו יותר: לשכור רכב ולא לנסות לעשות את הדרך הארוכה לקצה קי-ווסט, עם הרוחות והגשם הכבד. ההחלטה לא קלה לנו, אבל אנחנו רוצים להגיע לקי ווסט ולא רוצים להסתכן בתקלות ביום הרכיבה המלא הראשון. באמת פדיחה לספר, אבל זאת המציאות… אנחנו מחנים את האופנועים בחניון של הילה, בת משק החיה במיאמי ומאמצת אותנו למופת. הדרך מהמוטל שהיינו בו עד החניון, מלמד כל אחד מאיתנו איזה חולשות יש בציוד שלו וזאת למרות נסיעה קצרה של כ – 15 דקות. אני מגיע רטוב מאחר ולבשתי רק את החליפה הקייצית שלי. לא צפיתי את התחזקות הגשם ויוסי צריך נעליים טובות. נייג'ל, מצוייד למופת!
הדרך דרומה עוברת בכביש מספר 15 שמתחבר ל – 1 וביציאה ממיאמי, יש האטה שהופכת את הנסיעה לקי-ווסט לסיפור של מעל 4 שעות. כמובן שאנחנו עוצרים לצלם, אך השמיים ממשיכים להמטיר גשם כל הזמן. בקי-ווסט אנחנו מתמקמים במוטל איביס-ביי בכניסה לעיר. המקום יפה ולא יקר ביחס למוטלים אחרים. שילמנו 120 דולר וזה לא יקר ל-3 אנשים. בערב, יצאנו לטייל ברחוב הראשי של העיר וכמובן פגשנו ישראלית בעלת חנות שנמצאת כאן מאז פינוי שארם. היא מספרת לנו שהרבה מהעסקים כאן הם בבעלות ישראלית. וזאת לאחר שראינו את הכמןת המדהימה של ישראלים בעלי עסקים נמצאים במיאמי. הסתובבנו כשעתיים לפני שפרשנו למנוחה.

יום שלישי 1.5
בבוקר, חזרנו לעיר לצלם ואכן המקום יפה ונעים, אך גם יקר ביותר. לאחר כשעתיים, אנחנו יוצאים לדרך צפונה, לכוון הפארק הלאומי אברגליידז ומגיעים אליו בשעות הצהרים. אנחנו מחליטים להתחיל את הסיור בנקודה הדרומית שלו; מרכז המבקרים פלמינגו הנמצא כ-60 ק"מ דרומית מהכניסה. כאשר אנחנו מגיעים ורוצים לעשות טיול רגלי באזור, מתחיל שוב גשם חזק שמכריח אותנו לוותר ולהתחיל את הנסיעה צפונה. אנחנו נכנסים לסיבוב יפה בווסט-לייק, אבל גם פה תופס אותנו גשם שמרטיב אותנו לגמרי. אנחנו רצים לרכב וממשיכים לכוון מרכז המבקרים ארנסט קוו. במקום שני מסלולים;  אחד בשם גמבו לימבו. שאין מה לראות בו והשני שנקרא אנינגה מדהים ביופיו, הוא לא ארוך, אבל רואים בו כמות אדירה של בעלי חיים, בהם אליגטור אמריקאי במספר גדול, כאשר חלק מהם נמצאים מטר עד שניים מהשביל המרכזי . אפשר לראות המון דגים, ציפורים, צבי מים ועוד. בקיצור, המקום מדהים ביופיו ואפשר לשכוח מהזמן. שכחתי לציין, שלפני הכניסה לפארק, עצרנו בחוות התנינים של האברגליידז. שם גם שטנו ברחפת שטוחת גחון, שזהו המקום היחיד בו מותר לשוט, מכיוון שבפארק עצמו, השייט אסור בהחלט. השייט לא ארוך; כ-20 דקות ובלי הרבה תעלולים. הרגשנו צורך לעשות ולחוות זאת. השייט והביקור בחווה עולים 23 דולר. בסוף היום, התמקמנו במוטל 8 בפלורידה סיטי ואכלנו במסעדה של אכול כפי יכולתך…בסופה הרגשנו כמו חזירים. האוכל היה בסדר גם המגוון והמחיר 13 דולר. השלמנו חוסרים בוול מרט וחזרנו למוטל.

יום רביעי 2.5.
בבוקר אנחנו זזים צפונה ומתגבשת החלטה להמשיך עוד היום עד ניו סמירנה. אנחנו נפרדים מהילה וגיא שאירחו אותנו נהדר בימים שהיינו באזור. הנסיעה צפונה היא על הכביש המהיר מספר 95. לאחר כ-5 שעות, כולל עצירות, אנחנו מגיעים לחדרים שהכין עבורנו רמי שוב, בערב אנחנו מתארחים אצלו בבית.

יום חמישי 3.5
יוסי ואני נוסעים לדילן לעשות טיפול ראשון לאופנועים. פעולה שעולה לנו  כ – 350 דולר, (אופנועים חדשים…דורשים טיפולים ראשוניים) לא זול בהתחשב שעשינו רק 600 מייל. נייג'ל מטפל בניירת של הביטוח, פעולה שאורכת מספר ימים. אנחנו נשארים לישון בניו סמירנה.

יום שישי 3.5
בבוקר, יצאנו לכוון צפון לאחר פרידה מרמי. אין מילים לתאר את המאמץ הרב שהוא עשה בכדי שנוכל להתחיל את המסע בצורה הקלה ביותר וזאת בנוסף לשני החדרים שהעמיד לרשותנו במהלך כל הימים שהיינו בסמירנה. כיף שיש אנשים וחברים כאלה . רמי הרבה תודה לך מכולנו! ביציאה עצרנו בוול-מרט וקנינו ג'י. פי. אס. פשוט של גרמין, בעלות של 100 דולר. עלינו על ה – 95 עד היציאה 296 וירדנו ל – אי 1 והתחלנו לטייל בתוך המדינה לראשונה על האופנוע. הכביש המהיר הוא אכן מהיר, אבל לא רואים כלום הכבישים הפניימיים לעומתו, מדהימים ביופי שהם מזמנים: הכפרים, העיירות, העצים, הנחלים והגשרים. חווייה שמחברת לנוף לריח לאנשים לכבישים מפותלים ולמהירות איטית. מהירות של טיול ולא של מירוץ.  מהירות הנסיעה האיטית' משבשת במשהו את הלו"ז הכללי שקבענו ולכן נצטרך לתמרן בניהם בהמשך. אנחנו מגיעים לסנט-אגוסטין St. Augustine העיירה הראשונה שבנו הספרדים במולדת החדשה. אנחנו מחנים את האופנועים ליד המבצר העתיק של העיר ומתחילים להתלבט מה לעשות.

האופנוענים כאן משאירים קסדות על המושב והולכים. אז גם אנחנו מתחילים בתהליך של קשירת הציוד; אופנוע, קסדה, מחביאים את הג'קט מתחת לכיסוי המסתיר את התיק הקשור למושב האחורי. מכיוון שכמובן כמות הציוד שלנו גדולה מהנפח של תיקי הצד שלנו. בתמונות אפשר לראות עד כמה האופנוע שלי במיוחד מפוצץ בציוד. בהמשך נלמד להסתדר עם זה. טיילנו רגלית כשעתיים בעיר העתיקה, בסופן עלינו שוב על הסוסים השחורים והמבריקים שלנו והמשכנו צפונה, עדיין על כבישים צדדיים, אך לבסוף עלינו על ה – 95 כדי לנסות להגיע לסאוונה Savannah עוד באור יום. עברנו למדינת ג'ורג'יה, שבה מותרת מהירות נסיעה גבוה בהרבה ביחס פלורידה. (למרות שבשילוט המהירות המסומנת, זהה) טיפ שקיבלנו היה, שכנראה האכיפה בג'ורג'יה בנושא מהירות – ליבראלית יותר. לקראת השעה 18:00, אנחנו יורדים לאתר הקמפינג שאנחנו מזהים, כדי לנסות להקים לראשונה את האוהלים שקנינו. הקמפינג די מאכזב, למרות שהוא שייך לרשת הקמפינגים הגדולה במדינה קי.או,.אי KOA. השטח שהעמידו לרשותנו מרוחק מהמרכז בו נמצאים השירותים השונים, כמו מקלחות, מקום ישיבה לכתיבה וטעינה של מוצרי החשמל, ההרגשה היא שהמקום מתאים יותר לקמפרים ולא ליושני האוהלים. באוסטרליה רוב החלקות בהן הקמנו את האוהלים, היו עם דשא וקרובים למרכז.

יאללה, נגמר היום. והאוהל רחוק ואני כבר נרדם על הקי-בורד.

המשך בוא יבוא.

ד"ש מכולנו
להתראות
גבי

—————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מסע של החבורה הקליפורנית. והפעם: בעקבות סיפורי התנ"ך

ברגוע, ברוח, בחול…ובסטייל!

הצג את הוראות נסיעה ל-Idyllwild, Irvine, CA, ארצות הברית במפה גדולה יותר

"קליפורניה בעקבות סיפורי התנ"ך"

מרץ 2012. האביב כבר נושף בערפו של החורף  ובכל זאת עדין קריר. האמת, בפארק ג'ושוע טרי (Joshua Tree) עדיין לא ביקרתי.
במהלך ההכנות לטיול ולתכנון המסלול, התברר לי, שבתחילת המאה ה-19 נתנו המורמונים לפארק את השם Joshua Tree ,כיוון שראו בעצים הגדלים בו, דמיון רב לדמותו של יהושוע המניף ידיו ומצביע אל עבר ארץ הקודש (יהושע ח' 18 –"ויאמר יהוה אל יהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר ").
זה היה הניצוץ שהדליק בי את הלהבה…
בעקבות ה"הארה" עיינתי בספר הספרים, התנ"ך וניסיתי לאתר מקומות נוספים בקליפורניה, שאפשר לקשר אותם אל הפסוקים מן התנ"ך ואל הפארק ג'ושוע טרי.
הגיתי בו יומם וליל ואכן, מצאתי !

כך נולד הטיול "קליפורניה בעקבות סיפורי התנ"ך".

בישרתי לחברי האופנוענים על צאת הטיול לפועל.
אף אחד מהם לא ידע למה התכוון המחבר עד…עד שימים ספורים לפני היציאה לטיול טיפין טיפין "שיחררתי" רמזים. היה סוג של "סיעור מוחות". חלקם נעזרו ב"חברים טלפוניים" חלקם התייעצו בבני המשפחה, חלקם פנו אל המושיע "האינטרנט".תעשית ההימורים פרחה…
בגדול, חלק מהחברים זיהו כמה מקומות/אזורים שאליהם תכננתי להגיע.

-1-

עפ"י תאום מראש, ביום הטיול, הגיע צלם מקצועי לצלם את הקבוצה לסרט פרסומת לפסטיבל יום העצמאות ה-64 למדינת ישראל (כאן בלוס אנג'לס). האופנועים מעוטרים ומקושטים בדגלי ישראל סודרו בשורה, לפחות כמו לפני מצעד צבאי ואנחנו זכינו לעוד חוויה יוצאת דופן.
לאחר הסבר על ציר הנסיעה והקשרו לפסוקים, יצאנו לדרך.
בתוכנית, נסיעה של 90 מייל בכביש מהיר (כביש 10). מזג האויר היה סגרירי למדי ולא כל כך האיר לנו פנים בשעה מוקדמת של אותו הבוקר.
ידענו שחזי שלנו רגוע יהיה יותר אם תזדמן לו ארוחת בוקר. היה בכך יתרון נוסף: שעד שסיימנו לאכול את ארוחת הבוקר, השמש הגיחה מבין העננים והפשירה אותנו.
מהכביש המהיר (10) פנינו שמאלה לכביש 62.
כבר בכניסה לכביש מקבלת את פנינו רוח מערבית חזקה שטלטלה את האופנועים וגרמה להם להגיע לזויות של כ-50 מעלות ביחס לכביש (חוויה די מפחידה על אחת כמה וכמה  שאתה עם מורכב).
הגענו לפתחו של פארק Joshua Tree, המאופיין כאמור, בעצים שצורתם מזכירה את יהושע מניף ידיו ומצביע אל עבר ארץ הקודש. לאחר הסבר קצר על המבנה הגיאולוגי של המקום, על הצמחייה ובעלי החיים במקום המשכנו.
לצד הכביש אנחנו מבחינים בסלעים המיוחדים ובצוקים שנראו כפסלים ענקיים, פרי יצירת הטבע, כמו גם הצמחייה המיוחדת והייחודית לאזור מדברי זה. הפריחה, כך אומרים יודעי דבר, ממש בשיאה בתקופה הזאת של השנה.

בנקודת תצפית מדהימה במיוחד ה- Keys View, נפתח ספר התנ"ך – דברים ל"ד פסוקים 1-3: "ויעל משה מערבת מואב אל-הר נבו ראש הפסגה אשר על-פני יריחו ויראהו יהוה את כל הארץ ואת –הגלעד עד-דן: ואת כל –נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל-ארץ יהודה עד הים האחרון".

-2-

המקום מקבל משמעות חזקה עוד יותר עם הקראת הפסוקים.
שמוליק מתמסר לערכת הקפה ומכין קפה שחור עם טעם של עוד.

גם מירי לוקחת יזמה, מכנסת את כולם ומרביצה בנו תורה – "תורת היוגה" הלכה למעשה!
רגועים ושלווים אנחנו ממשיכים בדרכנו לכיוון היציאה הדרומית של הפארק מרחק של כ-50 מייל. תמונת הנוף משתנה לפרקים. היעד הוא העיר  Palm Springs ללינת לילה.
על מנת לא להכנס לשעות החשיכה, אני מחליט (תוך כדי תנועה) שלא להמשיך בנסיעה בדרך העוקפת, אלא לעלות על הכביש המהיר – כשמו כן הוא. אלא מה, רוח בעוצמה רבה מקדמת את פנינו. הפעם קיבלנו גם "בונוס" – סופת חול של ממש!!! החול נערם בתלוליות על הכביש . למרות הנסיעה האיטית, חזי ואיריס החליקו עם האופנוע על החול. לנוכח המקרה כמו כל הרוכבים הייתי בתהליך של ירידה לשוליים לצורך עצירה. גם אני נקלעתי לתלולית חול שגרמה לי להחליק. כך מצאנו את עצמינו עתליה ואני על החול במצב מאוזן.
למזלנו הרב, יצאנו מן המקרה שלמים למעט כמה "מכות יבשות".

לאחר עיכוב של למעלה משעה, לאחר שיצאנו מן ההלם, העמסנו האופנוע של פזית על ה- pick up של אברי והמשכנו בנסיעה.
חוויה מסוג אחר חיכתה לנו בבית המלון "קיימברידג' "ב- Palm Springs. את פנינו במשרד המלון קיבלו אנשים נחמדים (עובדי המקום), יהודים מלבנון שדיברו איתנו כמה משפטים בעברית. הרגשנו בבית, כמעט.
האנשים הנחמדים האלה, נתנו לנו את הזכות לקיים טקס ההבדלה שאורגן ונוהל ע"י מירי ב"לובי" הקטנטן של המלון.
את הערב קינחנו בארוחה ובציון יום ההולדת של טל חברינו לקבוצה.

-3-

היות ולמחרת, יום ראשון יצויין ה-אחד באפריל שהוא "יום השוטים", חברי הקבוצה קיבלו משימה: לחשוב על סיפור אחד שהוא שיקרי והסיפור השני שהוא אמיתי. על שאר הקבוצה היה לגלות מהו הסיפור האמיתי מבין השנים.
יום ראשון בבוקר. כמובן שפירצי הצחוק נשמעו למרחק לנוכח הסיפורים המקוריים והצ'זבטים שהאנשים סיפרו…..מצב הרוח בהחלט מרומם!
על בטן מלאה באוכל ובצחוק, שמנו פעמינו לכיוון "ימת סולטון" SalIton Sea. איך הוא מתקשר לנושא הטיול? אז ככה: בספר דברים ל"ד פסוקים 1-3 הוזכר "הים האחרון" שראיתי אותו בעיני רוחי כמקביל לים המלח שלנו.
לאחר הסבר קצר על המקום וסיור בו, המשכנו אל עבר "הר נבו" המקומי Idyllwild, ככתוב בתחילת הפסוקים "ויעל משה מערבת מואב אל-הר נבו ראש הפסגה אשר על……."
בדרך חלפנו על פני העיר אינדאו Indio המכונה "עיירת התמרים" ובהקבלה – העיר יריחו.

עלינו על כביש 74, על שום מה? גם כאן מסתתר מסר –בכביש ישנם שבעה סיבובים חדים. כן, גם כאן ראיתי את ההקבלה ל- 7 ההקפות שהקיף יהושע בן – נון את יריחו עד שנפלו חומותיה. בפרק יהושע פרק ו ' פסוק 4 –"ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסבו את-העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות:"
לאחר תצפית מרהיבה מלמעלה על הנוף ועל שבעת הסיבובים, המשכנו עוד כ-50 מייל והגענו לעיירה Idyllwild .
ארוחת צהריים קלה ופיזור כל אחד בדרכו הביתה  (לפנינו עוד  כ-125 מייל).

-4-

זהו , עוד טיול מאחורינו.

אני מבקש להודות לכל משתתפי הטיול :

טל ובת זוגו, דיויד, משה ובת זוגו, רון, אשר, מייקל, אדם וגיא, רוני, גדעון, דורון ונאוה, חזי ואיריס, שמוליק ורנדי, זאב ומירי, פזית ואברי.
תודה מיוחדת לאברי (בעלה של פזית) שליווה אותנו בדבקות עם רכבו, בהסעה, בנשיאה ותרם בחוש ההומור המפותח שלו להצלחת הטיול וסיומו בשלום.

כמו- כן תודתי האישית לעתליה האישה שאיתי, שעזרה לי בהכנות, בצילומים ובעריכת הכתבה.

חברים –אנא ריכבו בזהירות כדי שנוכל להפגש גם בטיולים הבאים.

שלכם
דרור עינב.

drorein@walla.com

————————————————————————————

עריכה קלה, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדרור ותלי עינב

———————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

הפרק האמריקני מסתיים

תוך מסע בנוף אנושי ופגישה עם אגדה

אופנוען רפד, אופנוען חוטב, אופנוען חבר ואופנוען גיבור אמיתי.

סוף השבוע הנעים של חג ההודיה עם פול ומשפחתו טס ממש ושוב הגיע הזמן להמשיך.
סוכן המשלוחים בנמל לונג-ביץ', קליפורניה, שלח לי מייל בו הודיע כי הם מתכוונים להעמיס מכולה לניו-זילנד בעוד כשבועיים, כך שהיה עלי למהר ולרכוב דרומה. הודיתי לפול ולכל החברים החדשים שלי באיזור סיאטל, העמסתי הכל על האופנוע ולחצתי על כפתור המתנע…ו…שום דבר לא קרה.
זה באמת היה קטע מצחיק, לאחר טיפול מקיף ויסודי באופנוע…בסוף הוא אינו מניע. נו. נראה כי לפעמים העיסוק המתמיד בתחזוקת האופנוע, יש בו משהו סזיפי. לאחר בדיקה מהירה, גילינו שהמצבר התרוקן בלילה מסיבה כל שהיא. אז פול הביא את הכבלים והניע את המנוע בדרך המוכרת. זהו, נפרדנו.
השמש יצאה וכל התחושות שליוו אותי בדרכים הפתוחות, התעוררו בתוכי; חופש מוחלט…
חבר אותו הכרתי בפורום הרוכבים של הורייזונס אנ'לימיטד the HUBB לפני כמה שבועות, סיפר לי על חנות אופנועים באורגון בה אוכל לקנות סט צמיגי Heidenau K60 . כך שראשית פניתי לשם.
כך פגשתי את דון וובר בעליו של בית מלאכה קטן שמתמחה בבניית מושבי אופנועים לפי הזמנה. באולבני, אורגון.
דחפתי את האופנוע לתוך המוסך של דון והרכבנו זוג צמיגים חדשים.
"מה מצב מושב האופנוע שלך?" שאל דון. "מתפרק" עניתי. מושב האופנוע היה אותו מושב איתו יצאתי לדרך לפני כשנתיים וחצי והגיל אכן ניכר עליו.

לאחר ששמע  על המסע שעשיתי עד אליו. דון הציע באדיבותו, לבנות לי את המושב מחדש. בחינם. הוא קרע את המושב הישן ותוך צפיה במלאכתו, הבנתי שאני רואה רב אמן תוך ביצוע יצירת מופת. דון תלש את מצע הספוג הישן, מדד את תנוחת הישיבה שלי על האופנוע. הדביק והתאים את הספוג החדש בהתאם. התוצאה הייתה מושב חדש ויפהפה, טוב בהרבה מזה המקורי והישן.

דון

הודתי לדון על נדיבותו והמשכתי. ניסיתי להמנע מכביש I-5 הסואן. נסעתי בדרכים צדדיות יותר. ובאחת העצירות בצידי הדרך פגשתי את רנדי "החוטב".
רנדי יצא מהיער, צעד לעבר האופנוע ולעברי וכך הפכנו לחברים מיידית. ה- HP2 שלי תפס את עיניו, כי רנדי עצמו רוכב על אופנוע BMW R1200ADV, כשאינו עובד בחברה לכריתת עצים שבבבעלותו.
הסתבר, כי יש לנו חבר אופנוען משותף, אלכס סמית'. אחד מ"נערי סיאטל" המפורסמים, אותו פגשתי לפני שלושה חודשים בקולומביה! אכן עולם קטן…
ביליתי כמה ימים עם רנדי וצוות החוטבים שלו ביערות. כריתת עצים, היא אחד העיסוקים הקשים שראיתי מימי. רנדי ואנשים הם מהקשוחים שניתן לפגוש ויש להם גם לב ענק. בדרך כלל רנדי רוכש חלקת יער, חוטב את הגזעים הטובים, גורר אותם לדרך הסמוכה ומשנע אותם משם במשאיות יעודיות. לאחר מכן הוא שותל עצים צעירים במקום, כדי להבטיח שהיער ימשיך לצמוח כראוי. החבר'ה האלה עובדים ימים ארוכים ביער, חורף וקיץ ונראה שהם נהנים מכל רגע. כששאלתי את רנדי איך הוא הגיע לכל העסק הזה של כריתה, הוא השיב, כי לאחר שהשתחרר משירות במרינס, הוא קנה מסור שרשרת והתאהב בו…וכעבור שנה, כבר היה בעליה של חברה לכריתת עצים…

לאמריקנים יש חיבה יתרה לרובים ואקדחים ולכמה מהם, הזכות לרכוש אקדח היא משהו שמביע חופש. לכולם יש אקדחים ורובים, כך שדי מהר מצאתי עצמי מוזמן לצאת ולירות איתם, אני מניח כי זה סוג של בילוי משותף שמחבר בין האנשים במקום הזה. מטרת הירי שלנו היתה – מכל הדברים בעולם – מחשב לאפטופ ישן!!! ריסקנו אותו בשמחה ילדותית.
לאחר כמה ימים ביער, רנדי אירגן לעצמו כמה ימי מנוחה והשאיר בשטח את המנהל שלו. רכבנו יחד  לקרייטר-לייק פארק Crater lake park. מכתש וולקני יפה שהיה מכוסה שלג בעונה הזו. צילמנו כמה תמונות והמשכנו לנבאדה החמה יותר.
היינו בדרך לרינו Reno בנבאדה לקבל את פניו של דאנה – חבר של רנדי שחזר זה עתה  מ"סיבוב" (7 חודשי שירות) באפגניסטן. דאנה כמו רנדי, הוא איש מרינס גאה, והיה די מעניין לדבר עם דאנה על נסיונו באפגניסטן…
למחרת התיישבנו יחד לארוחת בוקר ענקית ואיש יצא לדרכו: דאנה לאשתו ומשפחתו, רנדי חזרה ליערות העבותים של אורגון ואני, לסן-פרנסיסקו "תשמור על עצמך שם" אמר רנדי "עם כל ההיפים אוכלי הגראנולה האלה"…
חבשתי את הקסדה ורכבתי לדרכי תוך מחשבה איזה בר מזל אני שיצא לי לפגוש אנשים טובים שכאלה.

הדרך הראשית הובילה אותי לצידו השני של הביי ברידג' Bay bridge ובמהרה מצאתי עצמי בסן-פרנסיסקו. לאור קרני השמש האחרונות הצלחתי לתפוס את הגשר עם האופנוע בחזיתו.
פאטריק, אופנוען אותו פגשתי כשהייתי בפנמה, אירח אותי לכמה ימים ולקח אותי לתייר בעיר המקסימה הזו. זה היה נפלא לשהות שוב במחיצתו של רוכב אתגר ולהתחבר שוב לזכרונות המסע שסיימנו זה עתה בדרום ומרכז אמריקה. יום אחד, צעדנו לכיוון מרגלותיו של גשר הזהב העצום. כשהגענו למקום, מלאי השתאות מהמבנה האלגנטי והמרשים. שומר הפארק הגיע לפטפט איתנו.  הוא אמר: "היו ימים, בהם עברו כל יום מתחת לגשר 30 אוניות משא עמוסות מכולות, לכיוון סן-פרנסיסקו. עכשיו, עם כל המיתון הזה, אני סופר 3 אוניות בממוצע ביום"… "אימפריה בנסיגה" חשבתי לעצמי וכאילו קרא את מחשבותי, פאטריק הגיב ואמר: " קליפורניה גוססת; כל התעשיה שלנו היא היום בסין וכל ניהול רשתות התקשורת עברו להודו"…

פאטריק

זה היה שלוש לפנות בוקר כשיצאתי מהמיטה. גם פאטריק התעורר וקם ולגמנו יחד את כוס הקפה האחרונה לפני שלחצתי את ידו לשלום. "תשמור על עצמך אמיגו"… הוא קרא. שחררתי את הקלאץ' ורכבתי לתוך החשיכה.
הרחובות התלולים של סן-פרנסיסקו היו ריקים ובמהרה חציתי שוב את גשר המפרץ ועליתי על דרך המלך I-5  דרומה. הטמפרטורות היו מעט מעל האפס, אז עצרתי בתחנה לתדלק ולשתות קפה. "איזה סוג של אופנוע זה?" שאל אותי בעל המקום שנראה ממוצא הודי… ",BMW" אמרתי, היה לו חוט אדום קשור סביב שורש כף היד וטורבן לראשו. הוא הבחין במבטי ואישר; "אני סיקי מאמריצאר בצפון הודו".
"למה אתה רוכב כל כך מוקדם?" הוא שאל ואני עניתי, כי יש לי פגישה חשובה בהמשך, פגישה לה אני מחכה כבר זמן רב.
נפרדתי ממנו והמשכתי לתוך הלילה הצונן.
הבוקר זרח לאיטו ולאחר שחלפתי על פני המרכז התעשייתי של בייקרספילד, פניתי לדרך צדדית ופניתי מזרחה לכיוון אגם איזבלה. הבתים התמעטו והגבעות היו מכוסות עצי אלון יפים ועשב. נחל זרם במקביל לכביש. שום כלי רכב. בוקר מושלם לרכיבה.
הגעתי לכאן כדי לפגוש את דייב בר Dave Barr. דייב הפך לאגדה בעולם האופנועים, לאחר שרכב על אופנוע סביב העולם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, על ההארלי דייוידסון "שאבל-הד" “Shovel Head”  הישן והמתפרק שלו משנות ה-70. לפני שנים רבות, כאשר סירבו להושיט לי עזרה בשגרירות ישראל (שוב) במאוריטניה, חבר צרפתי חילץ אותי וסיפר לי כי מאמצָי מזכירים לו מישהו שהוא פגש בקונגו עשר שנים קודם לכן ושמו דייב בָּר.
השם נתקע לי בראש. וכשהמשכתי והגעתי לאירופה עם האופנוע שלי (אפריקה טווין) השגתי את ספרו של דייב “Riding the Edge”  וקראתי אותו לאורך המשך המסע שלי אז לנורד-קאפ בנורבגיה.
הדבר המדהים בקשר לסיפור של דייב, הוא לא המסלול הקשה בו בחר לסובב את העולם, כשהוא חוצה את קונגו, את הסהרה, סין הנידחת והחלק הפנימי של מונגוליה וסיביר. זו לא הייתה העובדה שהוא השתמש באופנוע לא ממש שגרתי לסוג כזה של מסעות. כי אם העובדה שדייב איבד את שתי רגליו במהלך שירות צבאי. ועשה מסע יוצא דופן ללא יכולת להשתמש ברגליו.
ספרו של דייב השאיר עלי רושם כזה, שחיפשתי ומצאתי את כתובת המייל שלו ויצרתי קשר עימו כדי להביע את הערכתי למה שעשה.
הסתבר כי דייב הזה, אזרח אמריקני, התנדב לשרת בצנחנים שלנו, בצה"ל, זאת לאחר שנתיים בהן שירת בוויטנאם כאיש מארינס ולאחר 3 שנים בישראל, הוא המשיך ושירת בצבא דרום-אפריקה, שם איבד את שתי רגליו בעליית רכבו על מוקש כשלחם בבוש באנגולה.

ביומיים שאחר כך, דייב אירח אותי והראה לי את הסביבה. היה מעורר השראה לראות איך דייב מנהל את חייו השוטפים בעצמו. נוהג, הולך ורוכב על אופנועיו והכל על הפרוטזות שלו.
(הוספה של העורך: חבריו של דייב מגדוד 890 בצנחנים, יזמו כנס מחזור בשנת 2011 אליו הם הטיסו אותו והשיקו אתר קטן בעברית לכבודו.) הנוף באיזור היה שונה מזה שהכרתי לאורך החוף; הרים חשופים וערבות נרחבות. גם האנשים הו שונים מאד, שמרניים הרבה יותר ואדוקים מאד. בכנסייה הבפטיסטית המקומית פגשנו את הכומר, אופנוען בעצמו, שהתעניין מאד במצב בישראל. הוא הזמין אותנו לארוחת ערב ולאחר מכן ישבנו כולם וצפינו בעימות הטלויזיוני של המפלגה הרפובליקנית – לקראת הבחירות. "אובמה מנסה להרוס את אמריקה" אמרו כולם…

דייב בָּר

המיתון העולמי היכה את את אמריקה קשות ושלח הרבה מהם לשאול שאלות ולחשוב על דרכם בחיים. גם ההתחממות הגלובאלית היא נושא "חם", יש אמריקנים רבים שאינם מאמינים כי הכדור שלנו הולך ומתחמם וכי לבני האנוש, יש אכן השפעה על הסביבה…
למחרת יצאנו לרכיבה קצרה ביחד, רכיבה שהייתה בעיני סוג של מחווה וכבוד אמיתי. דייב הוא רוכב מצויין והיה לי קשה לשמור על הקצב שלו.
נפרדנו ואני מקוה לפגוש שוב יום אחד, את האיש המקסים הזה.
מבודפיש Bodfish, ליד הפארק הלאומי סאקויה Sequoya Nat. Park, שמתי פני ליעד האחרון שלי בארה"ב. נמל לונג ביץ' קליפורניה. סוכן ההובלה פגש אותי במחסן שלהם ולקח את כל המסמכים שלי למשרדי המכס. לאחר המתנה ארוכה, הסתבר שכאשר נכנסתי לארה"ב (בטקסס) פקידי המכס במקום לא הקלידו את נתוני האופנוע למחשבי רשות המכס. זעמתי, כי ביקשתי מהם אז באופן מיוחד אישור כתוב על כניסתי ונאמר לי; "אין צורך, כאן זו ארה"ב!" ובכן, ארה"ב או לא, אני תקוע כי מישהו אחר לא מילא את תפקידו כראוי וכדי לסבך, איש בתחנת הגבול שם בטקסס, אינו זוכר כי ראה אותי נכנס דרכם עם אופנוע…
זו הייתה בעיה גדולה, כי האניה לניו-זילנד, עמדה להפליג ביום שלמחרת ולא ממש התחשק לי לחכות עוד חודש בגלל זה!!!
לאחר הרבה טלפונים, הבנתי שהדברים לא מתקדמים לשום מקום והחלטתי לרכוב לגבול המקסיקני בטיחואנה, כ-200 ק"מ בכיוון דרום. לעשות פניית פרסה ולשוב לארה"ב באותו רגע, תוך החתמת כל מסמכי שוב.
"הרגע ראינו אותך יוצא" אמר איש המכס המבולבל במעבר הגבול. הסברתי לו מה קרה והוא חייך וחתם לי שוב בדרכון "הנה אני מצרף את מספר העובד שלי, כך שאם שוטרי המכס בלונג ביץ' יעשו לך בעיות, תגיד להם לצלצל אלי". אנשים טובים.
היה זה כבר הרבה לאחר חצות, כך שרכבתי 100 ק"מ לכיוון לונג ביץ' והקמתי אוהל להמשך הלילה מאחורי כנסייה. למחרת בבוקר, הייתי על הרגליים עם שחר והגעתי בזמן לסוכן ההשטה שעיכב את העמסת המכולה במיוחד בשבילי. מסרתי את הניירות, קיבלתי את אישור היציאה מהמכס וארזתי את כל הציוד שלי בתוך ארגז ואז כבלתי אותו למיכל הדלק הכחול. בתוך דקות, האופנוע הועמס ונקשר בתוך הקונטיינר. ו…פוףףף "הצלחתי!" אם הייתי מאחר ביום אחד, הייתי מאחר את האניה והייתי צריך להמתין חודש שלם עד לאונייה הבאה.
אחר הצהריים מונית לקחה אותי לשדה התעופה, לבוש בציוד הרכיבה שלי ואיתי 20 קילו של חלקי "טוראטק" כמטען יד.

עליתי לטיסה בשדה התעופה LAX . המטוס המריא סוף סוף ופנה דרום מערבה כשהוא משאיר את קו החוף של קליפורניה מאחור. תוך טיסה מעל לאוקיינוס הפאסיפי, הבטתי בקו החוף הנעלם ונוכחתי, כי פרק נוסף במסע הזה תם ובמהרה, פרק חדש יחל.

האמריקות מאחורי, אוקיאנייה מונחת לפני.

תודה
עד לפעם הבאה.
אדם שני

——————————————————————————————–

תרגום יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לאדם שני

——————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

איש, אישה, אוסטרליה, אופנוע.

לופ ממלבורן לאדלייד

חופשת הקריסמס ובאוסטרליה קיץ. אם אתה אופנוען החג שלך כפול!

הצג את הוראות נסיעה ל-הסיטי של מלבורן ויקטוריה, אוסטרליה במפה גדולה יותר

אנחנו שוהים ביבשת הדרומית כבר כמה חודשים טובים. ב-22 בדצמבר יוצאים פה לחופש. החיים במדינה בה החגים הרשמיים מזמנים לך במתנה שבועיים של חופש… שכנעו אותנו לעלות על האופנוע ולנסוע לכיוון כללי ממלבורן לאדלייד… אם תביטו במפה. אז אנחנו בצלע הדרום מזרחית של אוסטרליה. איזור הנהנה ממזג אויר נוח בעונת הקיץ, בזכות האוקיינוס הדרומי שבקצהו נוגע באנטארקטיקה מדרום לנו. יצאנו מערבה.
החלטנו על מסלול רגוע ורכיבה מפנקת, בלי סכין בין השיניים. למצות את המפגש הכי אינטימי עם מקום מיושב ושולי הפרא והטבע שמקיפים אותו ואין כמו אוסטרליה לספק את התערובת המנצחת הזו: ים, יבשה ושולי מדבר רחוק. עיירות ציוריות. תשתית מעולה ואמצעי תיירות. אוכל ולינה שמעניקים חוויית רכיבה מהסרטים.

כמו כל יציאה למסע רכוב שמכבד את עצמו, העמסנו כל כך הרבה ציוד מיותר, שכעבור שעה חזרנו על עקבותינו והורדנו חלק גדול ממנו בבית. כן, על אופנוע אין מקום!

יצאנו לדרך ממלבורן לכיוון ה-Grampians התכנון היה להגיע לשם, ללעוס צהריים, להמשיך לכיוון הגבול עם South Australia ולעשות את הלילה באוהל. הדרך ל-Halls Gap שזו עיירה הממקומת באמצע פארק, היתה מהממת ואם אתם זוכרים את החרקים שצחי (שהקיף את אוסטרליה לפני כמה חודשים) נתקל בהם, הארבה הזה בעצם… המממ (אני עדיין לועס בדמיוני אחד מהם) למדנו כמה דברים מעניינים מהם: אם אתם לבד על הכביש והם מונחים שם, אז להמשיך לנסוע, לא לתת לאוטובוס שמאחוריכם לעבור ו"לנקות" את הכביש מהם. כשזה קורה, הם מתעוררים וקופצים גבוה. מאד גבוה… אתם מגיעים בעקבותיו מבסוטים… ואתם חוטפים את ההרמה להנחתה שלו. וזה כואאאבב. כאילו מישהו משליך לך בפרצוף אבנים בקוטר 4 ס"מ שפוגעות…  אאאוץ'!!!
צהריים קצר בהולס גאפ והמשכנו בכיוון כללי מערבה. הגענו עד ל-Horsham שם חיכה לנו מזג אויר רטוב למדי. סלח לנו אוהל… אנחנו מצאנו מוטל ללילה.

בוקר כמו כל בוקר במסע: קמים עם דופק גבוה ועיניים לשמיים מאיימים ולאופק רחוק ומבטיח. ארוחת בוקר קלילה במזנון בסגנון של פעם והמשכנו בגשם לכיוון Naracoote ובדרך לכיוון הים. כשמצאנו את הים, גם הרוחות מצאו אותנו. זוכרים שהים הזה הוא גם שגריר של אנארקטיקה כאן, אז קיבלנו ד"ש… קור פסיכי כל הדרך. רוחות שבקושי אפשר לשלוט באופנוע …  עצרנו להתאושש למרגלות הסרטן הענקי שליד תחנת הדלק ב-Kingston עם עוד הרבה רוכבים מופתעים ורטובים. משם חתכנו למעלה, צפונה לכיוון אדלייד. נסיעה של 3-4 שעות. עם רוחות צד עצבניות שהעיפו אותנו מצד לצד והאופנוע, יש לו חיים משלו…  נסענו כל כך לאט., לפעמים ירדתי ל-60 קמ"ש, כדי להשאר בקו אחד.
אמרו קיץ בתקופה הזו…  אז אמרו. באולפני טלויזיה אף פעם לא יורד גשם… במסגרת תעתועי מזג האויר העולמי, הקיץ לא רוצה לבוא. עכשיו גשום וקר. עצרנו למנוחה על נהר ה-Murray. עורק המים ההיסטורי של חבל ארץ זה, שהרבה דרמות וטלנובלות טלויזיוניות, ליטפו את גדותיו בתסריטים מופרכים. צילומים קצת והמשכנו. נחתנו בעיר אדלייד ונכנסנו לעוד הוטל מזדמן…. מי אמר אוהל?

אדלייד, עיר יפיפיה בסגנון אירופאי מודרני. שוכנת לחוף מפרץ מפתה. יצאנו לשייט. להחליף מזג אויר דולף בדולפינים. חיפשנו וחיפשנו… אולי הדולפינים ראו אותנו. אבל אנחנו רק השתזפנו לנו בשמש. החזרנו טמפרטורות לגוף אחרי היומיים הצוננים האחרונים ודולפנים לא ראינו.
למחרת, עלינו לתצפית מעל העיר על הר Lofty היתה ראות טובה לכל אורך המפרץ. המשכנו לגן החיות המקומי לא רחוק משם. המיוחד בגן הזה: המבקרים מהלכים בתוך סביבת המחייה של בעלי החיים ואנחנו עם חיות מתחברים תמיד. מדהים. פשוט חוויה .
בבוקר, יצאנו לרכוב בדרך חזרה הביתה. שמחים, ויחד עם זאת גמורים.

עשינו 2,200 קילומטר ב-6 ימים. האמת, אנחנו לא רגילים למרחקים כאלה. (לחשוב שהמרחק האוירי בין מטולה לאילת, הוא כ-420 ק"מ – אז תעשו חשבון)
היה מעולה. מחכים לעוד הרפתקה כזו.

אסי  ומירב.

—————————————————————————————————————–

עריכה בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאסי מילר

—————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!