מזג האויר ממשיך להתל; רוחות, גשם וקור מקפיא.

הפיצוי הוא הביקור בילוסטון פארק.

הצג את הוראות נסיעה ל-West Entrance Road, Yellowstone National Park, WY, United States במפה גדולה יותר

יום ראשון 17.6.2012
כאשר הגענו אתמול בערב לקמפינג של k o a ב- Spearfish הרושם הראשוני לא היה מדהים. אך ככל שעברו הדקות, המקום והיחס שקיבלנו השתפרו עד שאמרנו שזה אחד המקומות הנעימים שהיינו בהם. אם היה לנו תרוץ טוב היינו נשארים עוד יום. בכל מקרה, השיא היה בשעה 19:30 כאשר נפתחת האפשרות של "אכול ככל יכולתך" גלידה במחיר של 2.5 $. אין מצב שנפספס את ההזדמנות וטרפנו גלידה כמו חזירים.
הבוקר, קמנו מוקדם. כך שגם הרכיבה לכוון מערב, התחילה יחסית מוקדם. עלינו על הכביש המהיר מספר 90 והתכנית הייתה לרוץ איתו כ – 160 מייל עד העיר Buffalo הנמצאת ב – Wyoming.  וזה מה שקרה בפועל עם 2 עצירות לתדלוק של קפה ומשהוא קל לאכול. ביציאה מבופאלו לכוון Worland שנועדה להיות תחנתנו האחרונה להיום, ההפתעה היתה גדולה, כשהנוף הפך מרגע לרגע יפה יותר. בהתחילה עם העליה לרכס הדרומי של Bighorn Mountains כבר נשקף נוף יפה ולאחר שמגיעים לשיא הגובה ומתחילים את הירידה, נכנסים לקניון יפהפה עד העיירה Ten Sleep. הקניון עצמו גם נקרא Ten Sleep Canyon והוא פשוט מחבק אותך במראות של עוצמה. למי שיעבור כאן בעתיד, מומלץ מאד לעשות את כביש 16. לא לפספס ולתכנן לעצור בעיירה הקטנטנה Ten Sleep שנראית כמו עיירת מערבון ויושבת על נווה מדבר מרענן. הגענו ל – Worlend והתמקמנו בקמפינג שהפעם… לא שייך לרשת של k o a וזה הורגש מאד באיכות המקום. למרות זאת, אין מה להתלונן, אנחנו יושבים בחדר עם שולחן נעים וכותבים.

יום שני 18.6.2012
כמו בצבא, אני מחלק את היום לשלושה חלקים. היציאה הבוקר מ – Worland  לכוון דרום על כביש 20 , היה רגיל לאזור ; מישורים רחבים עם חוות לבקר. לא משהוא מיוחד זה נמשך עד לעיירה Thermopolis. משם הדרך נופית יפה, עוברת דרך Wind River Canyon עד העיירה Shoshoni ומשם לעיירה Riverton . זהו החלק הראשון והיפה של היום. החלק השני, הוא יום מלחמה אבל מלחמה שלא היתה לנו עד היום.  יצאנו שוב למישורים והרוח כאילו אמרה לנו "אני אראה לכם מי הבוס פה" והיא הרביצה לנו כמו שלא קרה לנו עד היום. בכח ובעוצמה שממש זרקה אותנו לשוליים עד שנעצרנו נכנעים. לאחר מכן המשכנו במהירות נמוכה יותר וביחד עם העובדה שהאזור הפך ליותר הררי הצלחנו להגיע ל – Dobois עייפים ורצוצים ונכנסנו לתדלק. אבל הרוח לא הציקה רק לנו, אלה גם ניתקה את העיירה מחשמל! כך שתחנות הדלק שפגשנו היו מנוטרלות ואנחנו קצרים בדלק. ירדנו לנוח ולאכול משהוא במסעדה נחמדה, עם תכניות להמשיך למטרה; Grand Teton. המרחק עד העיירה הבאה כ – 40 מייל וזה גבולי, אבל אין ברירה ויוצאים לדרך. לאחר כמה דקות, מתחיל לטפטף ואנחנו עוצרים להתלבש בהתאם להמשך. הגשם אכן התחיל לרדת אך בצורה סבירה ולא מטורפת. לאחר עוד כחצי שעה, אנחנו רואים תחנת דלק בצד הדרך ועוצרים לתדלק ואז נוחתת עלינו הצרה של החלק השני של היום: יוסי בלי לשים לב, תידלק בסולר את האופנוע שלו ואז התחיל המאבק נגד הבעיה והגשם שהחליט להצטרף לצרות שלנו שעוד לא הסתיימו להיום . בהתחלה הכוונה היתה למצוא את הצינורית שיוצאת מהמיכל כדי לרוקן אותו , כדי להגיע לזה התחלנו לפרק את החלקים הנדרשים לזה עד שהבנו שלא נצליח בכלים ובתנאים הקיימים , בנתיים אבדו 2 ברגים, יוסי נחתך קצת והעצבים גברו. לבסוף, אימצנו פתרון שניג'ל הציע; לקנות צינורית המתאימה לשאיבה שהיתה בתחנת הדלק ולשאוב את הסולר ולתדלק מחדש בבנזין. ההרכבה של החלקים שפורקו בינתיים, לא עלתה יפה והוחלט לדחות זאת ולשפר את הדבר בערב. בינתיים השאיבה עבדה בהצלחה רבה והסולר נשאב החוצה. יוסי תדלק פעם נוספת, הפעם בבנזין ורוקן שוב, כדי למהול במכסימום את הסולר, במידה ונשאר במיכל ואז תידלק בפעם השלישית בתחנה זאת בלבד. ואז הגיע שלב התפילה לפני היציאה – בתקווה שלא יקרה כלום לאופנוע וכך היה. יוסי הניע ויצאנו לדרך. הכל בסדר רק שלפני שיצאנו אמרו לנו שיש תיקונים בכביש ולא ברור אם האופנועים יכולים לעבור, אחרי הגשם בכביש הבוצי. החלטנו להגיע למקום ולקבל החלטה שם. הגענו והחלטנו שנעשה זאת כ – 4 מייל של כביש מהודק אך רטוב. רכבנו לאט והצלחנו לעבור עם לא מעט חששות לפחות אצלי. הגשם המשיך להציק והאזור היה מעונן, כך שגם תמונה לצלם את האזור לא הצלחנו.  לבסוף, הגענו לצומת הפונה לשמורה והשעה כבר 18:00 משהוא שלא קרה לנו אף פעם. למרות הכל, עצרנו לכמה דקות כדי להצטלם ולהמשיך בדרך. לסיום, החלק השלישי והנעים וזה הנוף של ה – Grand Teton שהוא יפה בצורה בלתי רגילה. אך בגלל השעה המאוחרת, רכבנו ישר ל k o a דרומית לעיירה Jackson הגדולה באזור. למזלנו, הזמנו מראש Cabin כך שכאשר הגענו לאחר השעה 19:00, יכולנו להתארגן מהר להמשך הערב.

יום שלישי 19.6.2012
את היום פתחנו בסיור תיירותי ב – jackson בתוספת מספר קניות של פריטים שהיו נחוצים לנו. לאחר מכן, רכבנו לכוון השמורה של Grand Teton National Park ופתחנו בביקור ב – Teton Village , שם עלינו על רכבל, שלקח אותנו לפסגת ההר הסמוך בגוהה של כ – 3,400 מטר. הנוף של כל השמורה נשקף בצורה מרהיבה והראות היתה טובה בהשוואה לאתמול – המחזה פשוט מדהים. משם המשכנו צפונה, כאשר מדי כמה ק"מ, אנחנו עוצרים לצלם את רכס הרי הגרנית שיוצרים את הפארק – מהיותר יפים שראינו עד היום. כל הרכיבה מלווה בשיפועים ומדרונות שונים של ההרים וכל אחד מדהים ביופיו בכל זוית אפשרית. לקראת הצהרים, יצאנו את הפארק ונכנסנו ל שמורה הראשונה של ארה"ב:- Yellowston. עשינו זאת מהכניסה הדרומית, שהיא די חד גונית ואפילו משעממת. מאוחר יותר, חווינו את היחודיות של הפארק, כאשר הגענו לקניונים שחצבו הנהרות ולאזורי המעיינות החמים והגיזרים שהפארק מפורסם בהם. הקור קרע אותנו ויחד עם בעיות דחופות נוספות שלא נפרט… מצאנו עצמנו דוהרים לקמפינג שבחרנו להעביר בו את שני הלילות הבאים על מנת לטייל בפארק בצורה רגועה ומעמיקה. כרגע אנחנו ב – k o a שליד העיירה West Yellowston. הקמנו את האוהלים והקור לא מאפשר לנו לעשות כלום. אפשר לומר בקלות ש Wyoming- היא מדינה מדהימה ביופיה, אך יש לה בעיה קשה עם לוח השנה. נראה כי פה לא שמעו על העובדה שאנחנו בסוף יוני כמעט והרוח במישורים והקור בהרים, הופכים את החיים של אנשי ים-המלח לכמעט בלתי אפשריים. עכשיו 4 מעלות ובלילה זה עומד לרדת מתחת ל – 0 וצפוי גשם, בשעה 1 לפנות בוקר של מחר. למיטב הבנתי, את הדבר זה יכול להיות שלג! אתם מבינים שלג ביוני . מחר אספר על חווית הלילה .

יום רביעי 20.6.2012
היום מלאו חודשיים להיותנו מחוץ לבית. יוסי ציין הבוקר ששליש עבר ( מה שנכון לגביו ולגבי נייגל) ) למרות שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו רק בתחילת הדרך. היום יצאנו רק נייג'ל ואני (יוסי מסיבות שלו בחר לנוח) לרכוב בשמורת ה – Yellowston ונכנסנו הפעם בכניסה המערבית West Entrance ואני חייב לתקן משהוא שכתבתי אתמול על הכניסה הדרומית, שהיא אכן לא מרשימה. אבל אין ליחס זאת לפארק כולו. היום התגלה במלוא הדרו. הכניסה מביאה אותך לדרך נופית יפה שמתקדמת מול הזרימה של ה – Madison River עם מרחבים בהם ניתן לראות בעלי חיים רבים כמו הביזונים ששולטים כאן. ראינו גם איילים, זאב לבן שלא הספקנו לצלם ועוד. בצומת מדיסון, המשכנו עם הנהר ועצרנו לצלם את מפלי מדיסון שהם מרשימים אבל לא גדולים, משם המשכנו בכביש המעגלי הפנימי של השמורה עד ה – Canyon Village שם עצרנו לשתות קפה, מבלי לדעת מה מצפה לנו. המשכנו לכוון המפלים של נהר ה – Yellowston וכאשר עצרנו והגענו לתצפית הראשונה נדהמנו , פשוט כך. המראה עוצר נשימה. קניון גדול שנחצב על ידי נהר גדול והצבע הצהוב הנובע מריכוז מינראלים גבוה, שולט בו – (אם שאלתם למה קוראים לפארק ילוסטון…) ויוצר מראה מהפנט שהרבה זמן ישאר חרוט בזיכרון.

כבר ביקרתי כאן לפני למעלה מ – 30 שנה ולא זכרתי את היופי הנפלא של שני המפלים שיוצר הנהר בקטע הזה של הפארק. ירדתי בשביל התלול המוביל עד המפל הגדול ושם ישנה טרסה שצופה על המפל מלמעלה שהוא בעצמו מראה נהדר. אין ספק, כי לא בכדי, רוב ספרי ההדרכה בנושא, מדברים על הפארק כאחד משיאי כל טיול של טבע. פשוט צילמנו מכל זוית אפשרית את המראה הנהדר הזה. לאחר מכן, המשכנו דרומה לאורך הנהר ומשם לאורך האגם ופנינו ב – West Thumb מערבה לצפות ב – Old Faithful Geyser שהוא הגייזר המתמיד ביותר בשמורה כולה ומזה אלפי שנים פורץ ממנו זרם אדיר של מי תהום רותחים בקצב כמעט קבוע של בין 45 דקות לשעה פלוס. כאשר הגענו לשם בשעה 17:05 אמרו לנו שב- 17:30 הוא אמור להתפרץ, מה שאכן קרה. המראה יפה וכמובן זכה לכמות מכובדת של צילומים. לאחר מכן בחרנו לחזור לקמפינג. זה היה יום ארוך ומעייף.

אני חייב לכם משהו מאתמול: אכן הטמפרטורות ירדו מתחת ל -0 אך לא ירד גשם, כך שלא זכינו לשלג ביוני. יוסי ואני עברנו את הלילה די בסדר, אבל נייג'ל סבל גם מהקור וגם מהעובדה שהמזרן שלו היה בשיפוע צד. מה שפגם לו קשות באיכות השינה. הוא ניצל את השמש החמימה של הבוקר לשעת שינה נוספת. היום כבר הרבה פחות קר ואנחנו מקווים ללילה נעים יותר.

יום רביעי 21.6.2012
הלילה היה הדבר הנורא ביותר שקרה לי מתחילת הטיול… אני מדבר על הקור. למרות שבערב כאשר כתבתי אתמול את הדברים אמרתי שהקור פחות מאשר ביום הקודם. הלילה הוכיח לי להפך. ההסבר הוא פשוט לא היו עננים והחום המריא לחלל ופינה דרכו לקור הנורא שהיה הרבה מתחת ל – 0. כמובן שבמהלך הלילה, אתה מוסיף ומוסיף לכסות עם כל מה שיש לך, על מנת להתמודד עם הדבר המפלצתי הזה. לפעמים בה לי לצעוק לאלה שטוענים שכדור הארץ מתחמם. בואו לפה תישנו לילה איתי באוהל ותחשבו פעם שנייה על התאוריה שלכם 🙂
את הבוקר לאחר ההתארגנויות, פתחנו ברכיבה לכוון הכניסה המערבית של הפארק, כדי לחצות אותו ולצאת מהכניסה הצפונית שלו. כרטיס הכניסה לפארק הוא ל – 7 ימים, כך שאין בעיה להכנס ולצאת במהלך הימים שהכרטיס בתוקף. עצרנו לצילומים אחרונים על נהר המדיסון ובצומת Noris פנינו צפונה לכוון העיירה Gardiner שנמצאת כבר ב Montana . כמובן שעצרנו ל – Mammot Hot Spring שזהו מקום יפיפה, בו יוצאים מים גפריתיים מהאדמה ויוצרים צורות מדהימות בצבעים מרהיבים, אסור להפסיד. בהמשך יורדים בקניון שיוצרים הנהרות Gardiner River ו – Yellowston River והוא המשכו של השמורה היפה הזאת . ביציאה הצפונית עוברים את העיירה Gardiner לא בלי לעצור לשתות קפה ודוהרים צפונה לאורך נהר היילוסטון, בליווי נופים הרריים נפלאים של הרי הרוקי, עד שמגיעים ל – k o a ליד העיירה Livingston לחניית הלילה שלנו .

אי אפשר לסיים בלי לציין שוב מספר דברים על שמורת היילוסטון; ראשית, יש תופעה מדהימה של התחדשות היער וזאת משתי סיבות עיקריות: היתה להם בעיה קשה עם מזיקים שפגעו בעצים בכמויות אדירות – ויש תמיד את השריפות . ראינו אזורים שלמים של עצי מחט, בגובה של 3-4 מטר בלבד. לא רואים עצים גבוהים. שנית, הנופים המדהימים. מכל זוית נסיעה, משאירים אותנו עם חשק לעוד.

מעומק הטבע של הרוקיס ד"ש לכולם.

גבי

———————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי, גבי ונייג'ל.

———————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

יון מחכה עם חום ומצברוח רע

חברת ספנות ששמה קצוץ ומדינה במצור. אבל עוד נשוב!

 

הצג את הוראות נסיעה ל-אתונה, יוון במפה גדולה יותר

יוטרן הבלקן – חזרה ביון

את יון למעשה עברנו מצד לצד וחקרנו מעט את ההרים בצפון ועכשיו עם חזרתנו, יש לנו נווט שהוא גם מורה דרך מקצועי וגם מכיר ואוהב את יון ולמרות סוג של התחלת עיפות – יוסי מלהיב אותנו לשיטוט בהרים של קנדליקי וירידה לחופים מקסימים ועיירות ציוריות שיושבות על מפרצים מקסימים. ביון כבר ביקרתי  7 פעמים וברשימה היא נמצאת כמעט בראש – אחת המדינות המופלאות, היפות, הרב גוניות והנחמדות שיש לגלובוס שלנו להציע. לצערנו, המעבר ליורו עשה אותה מעט יקרה ואחרי כמה שבועות של התנהלות רומנובולגרית, אנחנו די מזועזעים והכסף שנשאר לכל אחד מאיתנו נספר שוב ושוב.

מזג האוויר הוא כבר של תחילת הקיץ, כל בגדי החורף והמגפיים נדחפו עמוק בתיקים ומדי פעם גם רוכבים קילומטרים רבים עם חולצה קצרה. על קסדה לא וויתרנו, למרות שהחוק היוני כנראה מתיר זאת.

חלקת אלוהים שמצאנו

יון נמצאת כרגע על פרשת דרכים והיא כנראה קרובה לקריסה כלכלית. ביום ראשון עשו שם מעין סבב בחירות והמפלגה שמבקשת להמשיך את השותפות האירופאית, ניצחה אבל להערכתי, והיא מאוד צנועה ולא מסתמכת על מומחיות משום סוג – אין ליונים ברירה, התיירות העולמית שהיא המנוע הכלכלי של המדינה לא תבוא כשהמחירים הם כל כך גבוהים. החזרה למטבע מקומי, היא בלתי נמנעת – זה יכול להימשך מספר שנים אבל זה יקרה.

בשיטוט שלנו, אנחנו כמובן לא חשים את הדופק המקומי ולא מרגישים שיש איזו מועקה באוויר, אנחנו לא במרכזי התיירות, לא באיים ולא בחופי הזהב וגם העונה עוד לא ממש התחילה. כך שמבחינתנו; ימי חול רגילים. לא נערכים לכבודנו ואף אחד לא מתחנף אלינו. סתם עוד חבורה של אופנוענים חצי צוענים שכשפורסים להם את הנייר על השולחן ליד הים זה מלווה בחיוך סלחני.

הכיוון, לחצי האי פילון ובדרך ניצבת לה גאה ומזמינה עיר הנמל הענקית סלוניקי. אפשר לעקוף אותה על כבישים טבעתיים כמו שיש לכל עיר או להיכנס, להגיע לאזור העתיק ליד הנמל. לטייל קצת בערב ובסך הכל להוריד את הקסדה ולחבוש כובע מצחיה קל של תיירים.

נסיון העבר מלמד שלשיירה שלנו אין מקדמי סבלנות רבים להתנהלות עירונית ולאחר זחילה מתישה בפקקי התנועה, מגיעים לטיילת שלאורך הים ושם נחווית התמוטטות מוחלטת. האופנועים כבר רותחים מחום. יותר מדי גרויים ואנשים נקיים מתרוצצים לנו מול העניים. אין פיתרון לחניה ואם רוצים לחפש, צריך להמשיך את השיטוט המהביל הזה וזה לא זה. אין סבלנות ואין טיפה של חשק להתמודד עם העיר הזו ויוסי מקיש כמה מהלכים על הג'י.פי.אס שלו ומוביל אותנו החוצה. לאחר זמן, נמצא הכפר הקטן ליד הים ובו מלון שקט וחמוד שמחזיר לנו את החיוך.

למחרת, מחליטים על מציאת מקום שיהיה "הכי יפה שיש" המקום בו פיתתה הרה את אפולו ושעל העשב שלו התרוצצה ארטמיס כשרדפה אחרי אילות..

לאחר כמה עשרות ק"מ של רכיבה איטית, לאורך צוקים שנושקים לים וכניסות של דרכי עפר לקו המים, יוסי מגלה את מפרץ האלים: משטחים של דשא ועצי קטלב בני מאות שנים. חוף ים חצצי במרחק של 100 מ' ונחל קטן, שמאפשר מקלחת מתוקה אחרי הים. את הדשא צריך לחלוק עם עדר פרות שמגיע לארוחה מדי כמה שעות, ובמרחקים נכונים עוד מספר מטיילים שהקימו את המחנה שלהם סמוך לים.

במקום מחליטים לראשונה מאז עזבנו את האניה, על יום של חופש. לא נוסעים לשום מקום. היה לנו עוד יום שבת כזה כשהגשם סגר אותנו ליום שלם, אבל אז זה היה מחוסר ברירה ועכשיו אין מאושרים מאיתנו. יוסי ורוני מקבלים רשימת קניות של מכולת וקופצים לכפר הסמוך להביא אספקה. יומיים של בטלה מוחלטת. רביצה בים וקצת הליכה לאורך החוף. שוב כמו במקרים רבים – זה מקום ששוה לחזור אליו ורצוי עם כל המשפחה..

יוסי תופס תנומה

זמן יון הולך ומסתיים ולאחר כחמישה ימים של שיטוט לאורך חופים קסומים וחציה של הרים קטנים ומוריקים, מגיע יום החזרה ופה כבר לא מתפתח דיון כ-400 ק"מ על כבישי האגרה המהירים ונוחתים קרוב לעיר הנמל. עוד מהדרך ביום הקודם, הודיעו לנו שלא בטוח שנוכל לעלות לאניה. אותו דפוס התנהלות תמוה שליווה את יציאתנו מהארץ וליתר ביטחון, מחליטים להיות הראשונים בתור וכבר בשמונה וחצי בבוקר של יום ב', אנחנו מול הבותקה של חברת סלמיס הקפריסאית, שמפעילה את המעבורת. מתוחים וכעוסים וגם מאוד נחושים. זה מתקדם בסדר, האופנועים כבר קשורים בסיפון העליון, כל אחד מקבל חדר ואז מודיע לנו הקצין הראשון ששניים מאיתנו יצטרכו לפנות את החדר ולחזור בטיסה. זה מערער אותנו לחלוטין ובמקום מחליטים שלא מוותרים. יש לנו כרטיס. ההזמנה שלנו מלפני חודש ואם הם רוצים. שיורידו אותנו בכח. שיביאו משטרה. אנחנו לא יורדים. בסוף זה מסתדר ולאחר רביצה מרירה שנמשכת כל היום מניחים לנו והאניה הענקית יוצאת סמוך לחצות. עצירה בקפריסין והגעה לחיפה ביום חמישי בבוקר.

יאסו. ולהתראון יון

ישראל במובן מסויים היא אי – אין לה קשר יבשתי עם העולם. מי שרוצה לצאת ממנה עם רכב חייב להשתמש באניה או בהטסה. הדרך ההגיונית, היא הדרך בה בחרנו. זה מקובל בכל העולם. משום מה אצלנו זה מבצע כל כך יקר וכל כך מטורף שמתי מעט בכלל מוכנים לנסות אותו. המחיר שנדרשנו לשלם, זיבולי השכל וההבטחות שאי אפשר לסמוך עליהן, היחס המשפיל מחברת הספנות והמיצגים שלהם בארץ – כל החבילה הזו היא חוויה איומה.

לפני כשנתיים, ניסתה בחורה ששכחתי את שמה לארגן עצומה שתקרא למי שצריך לטפל בענין הזה, לעשות קצת סדר ולפתוח קווי תעבורה ימיים הגיוניים ומסודרים – לא יצא מזה כלום – את מי זה מענין ומה זה כבר 100 אלף איש שחיים בישראל ויש להם פחד טיסה ושכל מה שהם רוצים זה את האפשרות לצאת מדי פעם ולא לעלות למטוס מסוממים לחלוטין. הפיסקה הנרגנת הזו היא אמיתית ומי שחושב על טיול כזה או אחר שיקח את הענין בחשבון ויכין את עצמו עם טיפול פסיכולגי לניטרול כעסים.

אנחנו נתגבר, יהיה בסדר ואם לא יכה הברק – כמו שאיחלנו לרוזנפלד וסלמיס – אז יש סיכוי שעוד נחזור ונשתמש בשרותייהם – רוני שטיינברג ויוסי שדה כבר החליטו שהם הולכים לכבוש את מונגוליה ולהשתלט על הרכבת הטרנסיבירית בעוד שנתיים..

להתראות בדרכים!

יוסי שדה, רוני שטיינברג, אבי פלדמן וערן שפיצר.

——————————————————————————————————————————————–

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי, אבי, ערן ורוני.

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

שלושת בני קליה נחו באיזור דנבר

והרוח? היא לא נחה לרגע.

הצג את הוראות נסיעה ל-Douglas, WY, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 9.6.2012
יצאנו מ – Alamosa לכוון צפון על כביש מספר 17 שהיה משעמם ביותר , בכלל אנחנו מופתעים מ  Colorado שאליה עברנו מניו מקסיקו כאשר יצאנו מ – Chama. הדרך היתה מקסימה אבל כאשר הגענו למישור כולל את הרכיבה של היום הנוף חד גווני ולא מרשים, היתה הרגשה שבהרי הרוקי הנוף יהיה צבעוני יותר ומגוון יותר. מה שלא קרה עד עכשו. עצרנו לקפה וארוחה קלה בגלל הרוח הצדדית החזקה. בסך הכל, לא רכבנו הרבה . אנחנו חשים חולשה כנראה בגלל הגובה. אנחנו בגבהים של מעל ל – 3000 מ'. ב-Buena Vista שאליה הגענו כדי להתמקם ב k o a , לא נעם לנו מאד ולכן העדפנו להעביר את הלילה במוטל בעיירה. העיירה עצמה נעימה ביותר. כיף להסתובב בה, אף שהיא קטנה מאד.

יום ראשון 10.6.2012
מאחר ואני כותב בסוף יום רכיבה, אני יכול לכתוב כותרת לסיכום היום : "קדימה חברה היו יוצאים למלחמה" ומבוסס על קריאות העידוד של אוהדי הפועל ת"א. האויב היום הייתה הרוח. מהבוקר היא לא הפסיקה להציק לנו ובהמשך היום הצטרף לצרות גם הקור. הבוקר, כאשר יצאנו מ – Buena Vista לכוון צפון, היה נעים והתלבשנו בהתאם. כאשר פנינו מערבה על כביש 82 לכוון Aspen , עצרנו ושיפרנו הופעה – כלומר הוספנו שכבה לביגוד. המרחק לאספן הוא כ 80 מייל. ידענו שאנחנו חוצים פס של מעל 4,000 מטר, אבל לא לקחנו בחשבון את הקור ואיזה קור זה היה! פשוט לא הורדנו קסדה, כפפות ומעילים, כאשר הלכנו לצלם וכל זאת לאחר עליה מטורפת בכביש צר עם פניות שצריך להוריד בהן מהירות ל – 15 מייל וכל זאת בלי מעקה בטיחות… ורוכב אופנוע עם פחד גבהים ( אני כמובן ). לפס ( הנקודה הכי גבוה בציר החוצה את הרכס, שהיא גם בדר"כ קו פרשת מים ) הגעתי קפוא מקור, עם דפיקות לב בקצב סיבובי המנוע של האופנוע שהם כ – 4000 סל"ד. לא הוצאתי מצלמה לצלם, הלכתי מהר לראות את הנוף והודעתי שאני לא מוביל היום יותר. המשכנו מערבה עד שהגענו לאספן עיר נופש יפה לכל הדעות וחמה. היא נמצאת בגובה של קצת פחות מ – 3,000 מטר ובחורף היא בסיס לסקי של הרבה סלבריטאים. גם היום, כאשר הסתובבנו בה, התבדחנו שכנראה יש חוק האוסר על נשים לא יפות להסתובב כאן. פשוט להתלהב מהיופי שרואים בעיירה הזאת. שתינו, אכלנו ויצאנו חזרה באותה דרך. בגלל המרחק שצפוי לנו עד Central City. בדרך אחרת, המרחק היה הופך לארוך מדי. החזרה היתה קלה יותר בגלל שיפורים נוספים שהכנסנו בהתארגנות שלנו לרכיבה. אבל האוייב נשאר בשטח ואפילו התחזק. חזרנו לכביש 24 , פנינו צפונה והמשכנו בכביש 91 עד שהתחברנו לכביש המהיר 70. פנינו מזרחה לכוון Denver. עשינו כ 40 מייל, עד שפנינו לכוון סנטרל סיטי – עיירה שכל כולה קזינו אחד גדול. הקמפינג נמצא כ – 2 ק"מ מהעיירה. לא הולך לנו בזמן האחרון בנושא הזה וגם הפעם המקום לא רק שנמצא במקום גבוה וקר מאד פה, הוא גם לא מעמיד חלקות נעימות להקמת אוהלים. אנחנו נג'סים לא קטנים ותמיד איך שהוא מקבלים את הכי טוב שיש, אבל הפעם המצב על הפנים. השרותים והמקלחות יפות מאד אבל מי יש לו חשק לעשות מקלחת בקור הזה? הבנתם נכון; עוד לילה של ליכלוכיות .

יום שני 11.6.2012
הלילה בסנטרל סיטי, היה קר. בנוסף לזאת, הבהילו אותנו, לא להשאיר אוכל באוהל, כי מדי פעם מגיעים דובים לחפש מזון. כמובן שכל רעש מקורו בדב שבא לבקר אותנו. ברור ששום דבר לא קרה. יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעשות את המסלול של Peak to Peak שמתחיל בסנטרל סיטי וממשיך עד Estes Park על כביש מספר 72 ו- 7 . המסלול יפה ומהנה ואז פנינו לביקור ב- Rocky Mountain National Park שהוא פארק מדהים ושווה כל דקה שנימצאים בו. עלינו לנקודה הגבוה ביותר בפארק. שם גם הוקם מרכז מבקרים עם הסעדה וישבנו לכוס קפה מסורתי באמצע היום. כמובן שעוצרים לצלם וליהנות מהנוף היפה של הפארק. הצעה: הצילומים יפים יותר בשעות הבוקר. כאשר עשינו את הדרך חזרה, היה כבר קצת אובך שהקשה על צילום נקי. את הדרך חזרה לכוון Denver עשינו על כביש 36 שעובר דרך העיירה הנעימה Lyons ואחר כך חוצה את העיירה העשירה והמפורסמת Boulder שבגלל השעה שהתאחרה, לא עצרנו בה. הכניסה לדנוור לא היתה חלקה, אבל הגענו לבסוף ל – Motel 6 שבחרנו להעביר בו יומיים מסיבות טכניות. נייג'ל צריך טיפול באופנוע ואנחנו רוצים להתקין בידיות האחיזה בקצות הכידון, את מחממי ידיים שקנינו בסנטה פה. את הערב בילינו בסיבוב בוול מארט שלייד המוטל. לסיכום היום, אפשר לומר שהיה מוצלח ביותר.

יום שלישי 12.6.2012
היום הוא יום טיפולים לכלי שמוביל אותנו בביטחה ממקום למקום. לפי בחירתנו אומנם, אבל הוא זה שעליו אנחנו רוכבים. לכן הוא חייב לקבל את מה שמגיע לו וזה טיפול תקופתי. נייג'ל נסע למוסך אופנועי טריומף קרוב ואנחנו רכבנו למוסך רחוק יותר. במוסך הקרוב יותר, לא יכולנו לקבל שירות היום. המטרה שלנו להתקין את מחממי הידיות לימים קרים. עד היום הניסיונות לא צלחו. או שלא היו חלקים, או שלא היה זמן למוסך להתקין אותם. הפעם קנינו מראש את הציוד ובאנו להתקין אותם כאן לאחר תאום מראש. כמה גדולה ההפתעה היתה שלאחר 3 שעות של עבודה הם הודיעו לנו שהציוד של יוסי הותקן ועובד אך שלי לא מתאים (זאת למרות שהם ראו את הציוד מראש) לאחר שהבנו שהעבודה תעלה כ – 150 דולר לכל אחד מאיתנו. היוזמה היצירתית לא היתה החלק החזק של מי שנתן לנו שירות. למזלנו הכרנו איש מכירות שחיפשנו אצלו מעקה לרגליים וכשהו הבין את הבעייה, נתן פיתרון שעלה לי ביוקר. לא נורא, היו ימים יותר גרועים בחיים. לפחות כאן זה נגמר רק בכסף. נפגשנו אחר הצהרים במוטל ונשאר לנו לתכנן את המשך המסלול לימים הקרובים.

יום רביעי 13.6.2012
היציאה צפונה מדנוור היתה צריכה להיות הפשוטה ביותר. המוטל שהיינו בו, יושב על כביש 6 , היינו צריכים להעלות עליו ובצומת ה -3 לצאת לכביש המהיר 25 לכוון צפון ולחצות את העיר וקדימה לצפון. מרוב שזה היה פשוט, לא פתחנו את ה – g p s. אבל בפועל, בלי שאף אחד זוכר איפוא או מתי, התחלנו לטייל בעיר דנוור היפה אך לא על כביש 25 צפונה. כאשר הבנו שלא נמצא לבד את הדרך, הפעלנו את מכשיר הפלא שהוציא אותנו צפונה. היציאה צפונה מישורית ונראת כמו הנגב בקיץ. די מאכזב. לאחר כ-100 מייל, עוברים ל – Wyoming וכמו שקרה לנו בעבר, כבר במעבר בין מדינות גם כאן; פתאום הררי יותר וירוק מעט יותר ובסך הכל יפה יותר. אבל, אי אפשר שהכל יהיה טוב וחזרנו לקרב מול רוח נוראית לאורך הדרך שנותר לנו עד ה – k o a שליד העיירה Douglas. היום היה יפה, לא חם ולא קר ועדיין המאמץ לא קל. גם האופנוע הפגין את כעסו על המאמץ, במידת צריכת הדלק. בד"כ האופנוע צורך גלון ל- 62 מייל , שהם למעלה מ – 25 ק"מ לליטר והיום צריכת הדלק הייתה כ- 20.5 ק"מ לליטר שהם כ – 20 אחוז יותר בצריכת הדלק. הקמפינג שהגענו אליו יפה, אבל הרוח? רדפה אחרינו עד לכאן ולא מפסיקה לנג'ס.

ד"ש מכולנו

גבי

————————————————————————————————————————–

ערך, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוסי, גבי ונייג'ל.

————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מסוסים שמדברים רומנית, משוגע עם רובה, יער בלי דובים ועד שלילת תואר שף המשלחת…

הצג את הוראות נסיעה ל-Péplos, Feres, Hellas במפה גדולה יותר

יוטרן 6 – הדרך חזרה

עם הביקור בבית הקברות "העליז והשמח" – אני מוכן לקבל הגדרות אחרות, אבל כך הוא רשום ועם כותבי ספרי תיירים אני לא מתווכח – הנקודה הצפונית ביותר ברומניה, שכמה פסיעות משם זו כבר אוקריינה, החלטנו שמתחילים לחזור. הגשם לא עוזב אותנו ושוב לילה בפנסיון די זרוק וגשם שיורד ללא הפסקה. כהתנהלות שבשגרה, אנחנו מורידים בגדים ומפרקים את כל הציוד מהאופנועים ומיד מאתרים כל זיז וכל בליטה בשני החדרים שניתנו לנו, כדי לתלות ליבוש את כל מה שנרטב. בעלת הבית נכנסה לרגע להביא לנו משהו וכשראתה את מחנה הנוודים הזה ואת מה שעוללנו לדירה שלה היא הייתה קרובה לבכי. אבל איכשהו, אולי בגלל ה-25 אירו שקיבלה, הבליגה ושתקה.

למחרת נסיעה במעלה ההרים. הגשם פסק ואנחנו שוב שרים לנו שירים שמחים ומתענגים על רכיבה ונופים שאין בשום מקום בעולם. נידחות כזו ויופי כמו שיש בהרי רומניה – מה נגיד – בטח יש בעוד מקומות בעולם, אבל פה היינו וזה עכשיו איתנו ושלנו.

שוב איום בגשם וקור איימים. אפשר למצוא מקום להקמת המחנה, אבל בשיחה אם מישהו על הדרך שגם ידע מספר מילים באנגלית, הובהר לנו שיש באזור הרבה דובים ולא כל כך כדאי להתעסק איתם – זה הספיק ומלון מדהים ביופיו, קצת הוריד את הסטנדרט עבורנו והסכים לקבל אותנו.

בהכנות המקדימות שלו, יוסי הכין מפה עם סימונים ומראי מקום לנקודות על הדרך ששוות התיחסות. אחת מהן, הייתה דרך לא סלולה שקיצרה את המסלול. אורכה כ-5 ק"מ ובסופה עיירה קטנה. הוא לא מוותר לנו ובטח שלא לאופנועים האומללים ומקפיץ אותנו בדרך שמיועדת ומתאימה לעגלות עם סוסים. בעיקר לחוטבי העצים ואנחנו מתנסים ברכיבת שטח אמיתית, עם עם שלוליות ענקיות, בורות עמוקים, אבנים רטובות ובוץ בלי סוף. עומדים בזה בכבוד וגם די נהנים מהאתגר המופרך הזה. להפתעתנו, האופנועים לא נשברים ולקראת סופה של הדרך, נגלים לנו תושבי היער האמיתיים. שתי קבוצות של עובדים מארגנים על הדרך את העמסת העצים שכרתו על עגלות רתומות לסוסים מקסימים ופלדמן, כל כך נרגש מהמחזה ובמקום הוא מחליט להישאר.. טוב אם לא, אז לפחות לעזור קצת.

לבסוף, בלב מפרפר פוגשים את האספלט והבתים ואז נגלה לנו מחזה; אירוע שפותח את מהדורת החדשות של הכפר – סוסה בריאה וחזקה והסייח הקטן שלה, נפלו לנהר בגלל גשר קטן שהתפרק. הסייח עומד מבוהל מתחת לחלק שנשאר מהגשר ואמא שלו שכובה על הצד, ראשה בידיו של אחד האיכרים וכל גופה מעוות ומקופל. חציו במים ונראה שהיא בתנוחה שממנה כבר לא תצא. מסביב מתאספים כעשרה איכרים ולכל אחד רעיון אחר. שוב, פלדמן מתגייס לעזור ומנסה וכל המעמד  הדרמטי הזה, מעכב אותנו לדקות ארוכות של שותפות עם המצוקה שנגלית לנו. לבסוף, הסוסה מרימה את עצמה בתנועה חדה ונעמדת באמצע הנח. כולם מוחאים כפיים ומי שנראה כמו הבעלים, מסמן בידו את ברכת הצלב על חזהו. שניהם מוצאים מהנחל ואנחנו ממשיכים משם.

עכשיו יש קצת זמן ומחליטים שמחר נמשיך לטייל ולתור את האזור. בנתיים, כבר ירדנו מההרים ואפילו הדרמנו קצת ומזג האוויר משתפר להפליא. כשהיום מגיע לסופו – שזה בערך 8 בערב, מחפשים את החניון בסופו של כפר ושם שכהדרך הראשית של הכפר נגמרת ומתחילה דרך היער, צמוד לנחל קטן. פורשים בצד את האוהלים וכל מה שצריך. כאשר סיימנו לאכול והחשכה כבר ברמה של "ראיתם אולי איפה הפנס שלי", הופיע פתאום אדם מבוגר לבוש ברומנית שזה בדרך כלל טרנניג, חולצת עבודה ומגפיים מגומי. אבל משהו בו היה חריג. הוא הסתכל עלינו במבט חד ומרוכז ואז ראינו על כתפו רובה ציד ומיד הזדהנו והוא צעק "איגליז" ואמרנו כן ואז ניגש למרכז המחנה שלנו וצעק כמה משפטים ברומנית ויוסי שהוא הכי נחמד בעולם, ניסה להסביר לו קצת. לא בטוח שהבין אבל נחה דעתו ולשמחתנו – בכל זאת אדם חמוש – נראה מעט רגוע יותר ואז ביקש מיוסי שיבוא אתו והם פשוט נעלמו בתוך היער.

דקות חלפו, אפילו הרבה וכבר חילקנו בינינו את האופנוע החדש של יוסי. אבל עד שלא שומעים יריה זה לא סגור. לבסוף, חזרו שניהם וכשהצייד הלך לביתו, סיפר לנו יוסי שהוא חווה את אחד המפגשים המפחידים ביותר בחייו ושהאיש הזה לא לגמרי שפוי. הוא הראה לו מלכודות לחיות ששם בכל מיני מקומות. הכריח אותו לצלוח את הנהר, לקח ממנו את הפנס וכל הזמן אוחז בידו מנפנף ברובה וצועק מילים לא ברורות. חשבנו שזהו אפשר להירגע אבל אז הוא הופיע שוב ולהפתעתנו הביא אתו את בתו ואמר – "איגליז, אינגליז" ואז הבת שלו החלה לדבר איתנו והנה עוד הפתעה היא מדברת מושלם ואפילו במבטא אוקספורדי קל.

רוני מציע לה את הכסא שלו והיא מתיישבת ופותרת לנו כתב החידה המוזר הזה; היא באמת הבת שלו. היא אוהבת את אבא שלה, אבל לא סובלת אותו. היא הייתה באנגליה 3 שנים. יש לה חנות פרחים שכמעט לא מוכרת כלום. היה לה חבר. יש אימא. אין עתיד ועם האבא הצייד, לא דיברה כבר 3 ימים וככה עוד ועוד מיני מעשיות עד שנהיה מאוחר ועם הרמז הראשון, היא חזרה לביתה והצייד הזה עוד הכריח את יוסי המסכן, לסחוב עצים מהבית שלו והדליק לנו מדורה שבערה כל הלילה.

דובים וחיות אחרות לא הפריעו לנו ולילה בהחלט שקט עבר על.. למחרת, שוב נבחרת דרך הרים ואם חשבנו שראינו הכל, אז דרך כזו באמת הייתה קיצונית – קרוב ל-2 ק"מ של אבנים, עיקולים מבעיתים, בורות ותהום שבתחתיתה נהר שוצף. כזכור, אופנועים עם הרוכב – כמעט חצי טון – זה היה פרק רכיבה גבולי ביותר ומזל טוב אמיתי, איפשר לנו לסיים ללא תקלות – דע לך יוסף – מי שמכניס אנשים תמימים וישרי כפיים לדרך כזו – יעשו לו בערב עוגה ובלילה שמיכה..

יוסי שדה בשדה

ביום הזה גילינו להפתעתנו, שבעצם היום יום שבת ולא שישי כמו שחשבנו ושלמעשה חסר לנו יום – מה עושים? נותנים בגאז ומחליטים להגיע הכי קרוב שאפשר לסוף רומניה. קרוב לגבול עם בולגריה. בסך הכל כ-300 ק"מ של כבישים טובים וכך עד שמגיעים לדנובה. את הנהר הענקי הזה חצינו כשנכנסנו לרומניה והנסיעה הייתה על גשר מכוער, עם תנועה עצבנית שלא איפשרה עצירה. הפעם שוב על גשר מכוער אבל עם מעט תנועה והשיפוץ שהגשר עובר איפשר לנו לעמוד בפיסגתו ולהסתכל סביב, קצת צילומים ואז, אני רואה מרחוק חורשה יפה על גדת הנהר הזה שנראה כמו אגם זורם ומציע לחנות שם. עכשיו כבר עוד מעט חושך ושלושת שותפי מביעים היסוס וחוסר הסכמה, הם רוצים מיטה, מקלחת; משהו שהובטח להם ויש רק עוד כ-60 ק"מ ומה נאכל – יהיה בסדר יוסי יעשה שקשוקה.

הדנובה

וככה וככה. בסוף נעתרו וירדנו למטה כדי למצוא את אחד ממשטחי העשב המקסימים שניקרו לנו ועכשיו אפשר להגיד שישנו על גדות נהר הדנובה ורחצנו בו את הצלחות שלנו..

ביום ראשון, עולים על כבישים חצי ריקים – זהו יום המנוחה – ומגיעים חיש קל לים השחור. קצת עצירות פה ושם ובצהריים אנחנו כבר שוב בבולגריה. חווינו אותה בחלק הצפוני ההררי ומה שנגלה לנו כעת זו בולגריה שונה לחלוטין, כבישים משובחים, תנועה ערה של מכוניות חדשות שדות מאופק לאופק ולבסוף כשמגיעים לווארנה זה כבר ממש עולם אחר, עולמם של התיירים, מחפשי ההתרגשויות הזולות והחופים בחצי לבה (הכסף הבולגרי, ב רפה).

רוני במקום הטבעי שלו

קצת קשה לנו, אבל מנסים להשתלב ולחוות את האווירה, מלון קטן ומעוצב במרכז העיר וארוחה של תיירים במתחם המסעדות שיושב על חולות הים השחור.

היעד של מחר היא תורכיה – ראינו שאין מעבר ליון חוץ מאשר אותו אחד בצפון שעברנו בו, וכדי לחסוך נסיעה ארוכה בתאי שטח שכבר היכרנו, הוחלט על קיצור – יומיים בתורכיה ומעבר ליון – זה לא היה בתכנון, אבל נראה כרעיון מעניין ומגלי ארצות מקצועיים, לא מסרבים כשנקראית להם מדינה על הדרך.

הגענו לגבול בצהריים ולאחר שהחל התהליך אצל התורכים כבר התחרטנו – כמעט שעתיים בילנו שם ולא פחות משבע עמדות היינו צריכים לעבור. לא נחמדים ולא אדיבים. כמו במקרים כאלה לאחר שעוברים – זה עובר, נשכח ונופים פשוטים של מישורים ושדות נפתחים לנו.

לקראת ערב, מקימים את המחנה בחורשה גדולה ולמחרת עצירה הכרחית לארוחת.

בוקר\צהריים שזו הגדרה שמאפשרת השתוללות ואכן שלושה סוגים של בשר, סלטים, לבנה ולחם בלי הכרה, וכמובן כל הקינוחים של הסוף. כבר כמעט חודש שאני טורח על בישול יצירתי, כולל ארוחה של פירה עם קציצות וריבת דובדבנים, עוף במגוון צורות והנה הם מודיעים לי שהתורכים האלה לוקחים אותי בסיבוב ושאת הארוחה הזו "לעולם לא נשכח".

המחבר וחבר

עוד עצירה בכפר ושם מיד נמזגות לנו כוסות של תה וכבר יון באופק ושוב מעבר גבול אבל קליל ומהיר ואנחנו כבר ביון וזה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה. לפנינו עוד מספר ימים של שיטוט לאורך החופים. יכול להיות כמה ימים בחצי האי פילון. המעבורת בשבוע הבא והטיול הזה – בעצם, לדעתי, אם לוקחים קוצץ ציפורניים ומשתמשים בו גם לרגליים… אז זה כבר לא טיול. זה מסע! – אז מסע זה של יוטרן הבלקן הגיע לסיומו.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן, יוסי, אבי ורוני.

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

(דבר העורך: התרוצצתי בשטח שבוע ולכן העיכוב הקל בהעלאת הדיווחים לאתר, סליחה).

מרכז ארצות הברית. הנוף מדברי יותר

והחווייה מתעצמת בכל מייל נוסף.

הצג את הוראות נסיעה ל-Alamosa, CO, United States במפה גדולה יותר

שלום כולם
אני מתחיל לתרגל את נושא הכתיבה, שמירה ואחר כך שליחה. בדיוק הפוך מאשר במייל. חלק מהקוראים יגידו " איזה מפגר הבחור הזה "… אני אומר לכם: אני מתקדם בצעדי ענק, לעומת השליטה שלי בנושא עד לפני חודש.
ולנושא שכתבתי עליו: לפני יומיים, ישנו ב – k o a ליד העיר Joplin . סיפרתי על מאורעות הלילה, עם ההזהרה בנושא הסופה המתקרבת. על כך שהכניסו אותנו עם האופנועים לאולם שלא היה בשימוש למשך הלילה. עד כאן, הכל ידוע מרגע זה, אלו מחשבות שעוברות על רוכב אופנוע באמריקה. בבוקר, כאשר קמתי, הרגשתי שלא ישנתי טוב. אבל לא נתתי על זה את הדעת בזמן ההתארגנות ורק ברכיבה עצמה – שהייתה נעימה ביותר – התחילו המחשבות ואז הבנתי את הנושא. אתחיל ברקע של גילוי הנושא שאני מדבר עליו; חלק מהאנשים יבינו אותי ואני בטוח שחלק לא יבינו, על מה אני מדבר. אז ככה: בגיל 50 ( לפני כ-8 שנים ) יצאתי עם תרמיל על הגב, מה שניקרא מוצ'ילה ונחתתי בקובה לטיול ארוך של כ- 11 חודש. כאשר הגעתי, ידעתי לאן אני מגיע למה שניקרא בספרדית Casa Particular זהו בית, שקיבל אישור מהמדינה לארח תייר מחו"ל שגם משלם בדולרים. כאשר הכנסתי את הציוד לחדר, הבנתי משהוא שלא היה ברור לי ורק בימים הבאים זה הסתדר לי; כאשר אני מגיעה למקום כלשהו, עם זה חדר במלון, או מיטה באכסניה ואפילו כאשר אתה מקים לעצמך אוהל, באותו רגע קיבלת את הביטחון שנחוץ לכל אחד – לדעת איפה אתה ולוודא שייכות. בלי זה אתה תלוש \ מנותק. במשך היום אתה נוסע באוטובוס או ברכבת, אתה לא שייך. אבל ברגע שקיבלת משבצת, אפילו שהיא קטנה ביותר, כמו מיטה לדוגמא, אתה בבית. זאת החלקה הקטנה שלך שיוצרת הרגשת שייכות ונותנת את הביטחון הבסיסי של האדם. איך כל הסיפור הזה נוגע ללילה בג'ופלין? אז ככה, כאשר קיפלנו את הציוד על מנת להכנס לחלל הגדול והמוגן מגשם, השארנו רק ציוד שינה והנחנו אותו על הריצפה ומאוחר יותר הלכנו לישון ואז הבנתי את הסיבה לשינה הלא טובה שלי: לא היו לי את הגבולות שלי. מזרון על הריצפה לי לא מספיק. אני צריך יותר, גבולות מוגדרים והיום אני יודע מה הפתרון במקרה נוסף כזה : להשאיר את החלק הפנימי של האוהל מורכב, הבל קטן לכאורה, אבל לי אין ספק שזה נכון לגבי. אם יש מישהו שמרגיש אותו דבר אז תדעו שאתם לא לבד.
בהמשך אני אכתוב קצת על דברים אחרים שאני רואה כאן:
1. נושא ההשמנה של האוכלוסיה בארה"ב.
2. ההתנהגות של האופנוענים אחד כלפי השני
ועל עוד דברים שעולים לי בראש מדי פעם תוך כדי נסיעה.

יום שישי 1.6.2012
החשש לגבי הלילה היה גדול, כאשר הלכנו לישון לאחר בילוי בקזינו (אכלנו, שמענו להקה ב live, וראינו חצי משחק של אוקלהומה נגד סן אנטוניו ) היה קר מאד ותמיד החשש מגשם לא צפוי. בפועל, לא היה נורא וקמנו לבוקר בהיר בלי רוח.
יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעבור את Tulsa ולחפש מקום יפה לאורך ה – 66 שאנחנו ממשיכים לרכוב לאורכו. כאשר חצינו את טולסה על ה – 66 , ראינו לפתע מקום יפה שממש מזכיר את המסעדות של שנות ה – 60 של המאה שעברה. עצרנו וכאשר נכנסנו גם הרגשנו כאילו אנחנו במאה הקודמת. כמו תמיד, קיבלנו מיד קפה ממלצרית שגם היא מהמאה הקודמת השם של המסעדה הוא Tallys Cafe ואני מציע לכל מי שעובר, לעצור ולהכנס מכוון שזאת אכן חוויה. גם האוכל היה נהדר ואז נוספה לחוויה הפתעה; כאשר התקרב אלינו הבעלים של המקום ( מה שקורה כמעט בכל מקום ) ושאל מהיכן אנחנו וענינו מישראל הוא חייך ואמר שהוא מלבנון והגיע לארה"ב בשנת 1979 כאשר היה בגיל 19 וזאת לאחר שברח בתקופת מלחמת האזרחים של לבנון ( כמובן שהוא נוצרי ), אחרת אני מניח שהיחס היה שונה. שוחחנו קצת על הטיול שלנו ולאחר כמה דקות קיבלנו ( על חשבון הבית ) מאפה קינמון טעים ביותר לא הצלחנו לחסל אותו. ראשית הוא היה גדול, שנית היינו כבר אחרי ארוחה טובה. נפרדנו ממנו והמשכנו.

לאחר כמה דקות, ההפתעה הבאה בדמות קדימון של גשם קל. מייד עצרנו כדי לעלות על ציוד מתאים, מה שכמובן אף פעם לא מספיק. את זה מבינים כאשר מגיעים ומגלים רטיבות במקומות שונים… נחזור לזה. המשכנו ברכיבה איטית, כמובן בגלל הגשם שלא מאפשר ראייה טובה. עברנו את העיירות Bristov ו – Straoud וכאשר הגענו ל – Chandler התקבלה החלטה לחפש מוטל במקום, מכיוון שאין סיבה לרכוב לקמפינג בגשם כזה וידוע לנו כי זה ימשך בימים הקרובים. כאשר התפרקנו בחדר וגיליתי את החולשות של מערכת ההגנה נגד הגשם, רכבתי מייד ל – Wall Mart להחליף לכיסוי משופר. אתמול, כאשר כתבתי את סיפור היום, נפלה עלי רוח חשיפת המחשבות שלי והעלתי אותם על כתב ואז הסתבר לי שמרוב שהייתי מרוכז, נעלמה התקשורת ולא שמתי לב וזה לא נשמר ולא נשלח. אני כותב ישר במייל ומה שאני צריך לעשות זה לכתוב  ב – Word ואחר כך לצרף כנספח , (אני אשתפר עד סוף הטיול ) אבל מה שיותר מפתיע, זאת העובדה wi fi זה לא תמיד ברמה סבירה ובמקומות מסויימים נתקלנו בעובדה שזה לא קיים כלל. אשלח את הכתוב ( לפני שאולי יעלם ואוסיף סיפור בהמשך )

יום שבת 2.6.2012
הבוקר ב – Chandler הפתיע בדמות שמש שקרנית, אבל יותר טוב מגשם. עשינו ( בעיקר נייג'ל ), הכנות לחציית העיר הגדולה Oklahoma City ויצאנו לדרך. עצרנו ב – Arcadia על כביש 66 כדי להנות מיופיו של האסם הגדול, שלפי התורה של המטיילים (הלונלי פלנט ) יש במקום מופעים בסופי שבוע. אבל כאשר צילצלנו לפני מספר ימים כדי לוודא את הנושא, אמרו לנו שהמקום סגור כבר 5 שנים למופעים. כיום הוא מרכז למכירת מזכרות ובעבר שימש לאיכסון חקלאי.

בהמשך, למרות כל התכנונים, היינו צריכים מסלול חדש, הכביש שבחרנו לחצות איתו את העיר היה בשיפוצים. העיר גדולה, אבל בסוף חוצים אותה ואז הגענו ל – El Reno בפריפריה של העיר אוקלהומה ושם הכביש הראשי היה סגור ושילוט הוביל אותנו לכביש עוקף ופתאום קלטנו שמשהוא קורה כאן ועצרנו לראות ומה שהיה כך היה: היו מספר פעילויות של סוף שבוע הראשון שבהם Burnout. זו תחרות בה מכונית עומדת במקום ומריצה את הגלגלים האחוריים שלה בפול גאז על דלק ששופכים על הכביש. החיכוך עם הגלגלים עושה עשן אדיר והתחרות היא על מי עושה יותר עשן. הגענו לסוף התחרות אבל הספקנו לצלם. השני היה תחרות רכבים מכל מיני גדלים, במסלול מעגלי מ – מכסחות דשא, מכוניות בגדלים שונים, טרקטורונים וקרטינגים, אנחנו זכינו לצפות רק בחימום של כל הכלים וגם זה היה חוויה נהדרת לא צפויה, אך נאלצנו להמשיך כדי לא להכנס לשעות מאוחרות. התחרויות עצמן החלו מאוחר מהתכנית בגלל המסלול שהיה מעט רטוב מהגשמים של אתמול והמארגנים חיכו שהשמש תייבש את המסלול.

המשכנו בדרכנו על כביש ארצי מספר 40 עד Clinton שם רצינו להכנס למוזיאון נוסף של כביש מספר 66 ( כביש 40 סלול על התווי של כביש 66 ) אבל העובדה שהכניסה עולה כסף ורצון להגיע כבר לתחנה הבאה, הובילה אותנו לעלות על האופנועים עד ה – k o a שנמצא 10 מייל מערבית לעיירה קלינטון באמצע שום מקום. אבל קיבלנו יחס חם ומיקום נחמד בקמפינג. מקווים ללילה ללא הפרעות. ללא סיבה, אנחנו מרגישים עייפים .

יום ראשון 3.6.2012
הבוקר יצאנו מ – Clinton והרוח היתה חזקה, עד שהמאמצים לנסוע בבטחה גזלו המון כוחות, כך שעצרנו אחרי כשעה למנוחה ראשונה. ההמשך היה נעים יותר ואז חצינו את הגבול בין אוקלהומה לטקסס. למה אני מציין זאת דווקא בין שתי המדינות האלה? התשובה מתחלקת לשניים: אחת. לא היה שום גבול. ההבדל בנוף בין שתי מדינות פשוט כל כך גדול. אוקלהומה הררית מעט וירוקה וטקסס שטוחה וצמחיה נמוכה מאפיינת אותה. פשוט מדהים ששלושתינו ראינו את ההבדלים באותה צורה. הסיבה השניה, היא סובייקטיבית . לדעתי, אוקלהומה היא המדינה שהכי אהבתי עד עכשיו. הנוף שלה הרשים אותי יותר מכל המדינות שעברנו עד עכשיו. זאת כמובן דעתי בלבד ולא מייצג את כולם. למה אני מדגיש זאת? כי אתמול בערב, נייג'ל העיר לי שהוא קרא את הדיווח על זה שלא נהנתי בשיחזור של Red Oak ובעצם מה שאני בא להגיד שכאשר אני כותב שאהבתי משהוא או לא אהבתי… זאת דעתי בלבד וברור שמישהו אחר, רואה את הדברים אחרת. בצהריים נכנסנו לעיירה Mclean שהיא מומלצת לביקור וכאשר נכנסנו הבנו למה. זאת דוגמא קיצונית לעיירה שפרחה כל עוד כביש 66 עבר דרכה וכאשר שיפצו לכביש ארצי חדש שעקף את העיירה, היא פשוט התרוקנה למאות תושבים בלבד. בשיא גדולתה היו בה 20 תחנות דלק, היום יש בה בקושי 1. היה בה מפעל להרכבת מכוניות של שברולט, היום אין בה כלום. בקושי מצאנו מקום לשתות משהוא. מאוחר יותר הגענו ל k o a שבפאתי Amarillo והתמקמנו ל – 2 לילות. בערב, הלכנו לאכול במסעדה מפורסמת בבשר הטקסני שלה בשם Big Texan Brewery. רכב של המקום בא לאסוף אותנו מהקמפינג. הארוע המעניין שלי לא היה האוכל ( שניג'ל ויסי אהבו מאד ) כי אם דיון קטן שהיה לנו עם זוג אמריקאי נחמד שישב לידינו והתפתחה שיחה. באחד הקטעים שלה היא אמרה שבעצם ישראל מאד דומה לטקסס ויש כל כך הרבה מקום כאן, אז אולי נעביר את ישראל לכאן. אני הוספתי את הסיפור שבו אריק שרון הטיס את ג'ורג' בוש פעם מעל מרכז הארץ כדי להראות לו כמה היא צרה ואז אמר בוש: החווה שלי יותר גדולה. כששמעה זאת היא אמרה "אפשר לתת לכם את החווה של בוש". ברור שהשיחה לא היתה ברמת דיון גבוהה, אבל לדעתי שיקפה ולו במעט את חוסר ההבנה של הקשר של האדם למקורות שלו במיוחד בעם שלנו.

יום שני 4.6.2012
החלטנו להשאר יום נוסף כדי לבקר את שמורת הטבע Palo Duro Canyon Park, וזה מה שעשינו בבוקר לאחר ההתארגנות. יצאנו לכוון דרום כ – 35 ק"מ שזה המרחק של הקניון מהעיר. הקניון נוצר מאחד היובלים של Red River שחרץ בסלע האדום בכל מני צורות ויצר נוף יפה שלאורכו נסלל כביש שמאפשר לראות חלק יפה של הקניון. בכניסה הזהירו אותנו לא לעבור את מעברי המים במקום בגלל סכנת החלקה של האופנועים, אך בפועל המקום היה יבש מספיק, בשביל לאפשר לנו טיול לכל אורכו של המסלול, מלבד הקטע האחרון שסגור גם לרכבים. הצורה היפה ביותר שנוצרה במקום מחייבת הליכה של 15 ק"מ כדי לראות מקרוב, מה שלא היה בראש שלנו. חזרנו לקמפינג כדי להתארגן להמשך הדרך מחר.

יום שלישי 5.6.2012
הבוקר הגשם הפתיע אותנו באמצע ההתארגנות. משהוא לא צפוי שהפך את היציאה למאוחרת משהוא. מכיוון שנאלצנו לייבש מחדש חלק מהציוד. ביציאה מ – Amarillo עצרנו ב – Cadillac Ranch מקום בו קברו 10 רכבי קדילק בתוך שדה פתוח וכל אחד יכול לבוא ולהוסיף צבע משלו עם כל כתובת שבא לו לצייר. אותנו תפס כמובן ציור של צלב קרס. אבל בטיול כמו שאנחנו עושים, זה לא הוציא אותנו מהכלים. בהמשך הדרך, עצרנו בעיירה Adrian שהיא במרכז הדרך משיקגו ללוס אנג'לס; כלומר במחצית כביש 66 שהם כ- 1139 ק"מ לכל כיוון. המקום נקרא Mid Point והוא השתמר ממש כמו פעם. התפנקנו עם קפה טוב ופאי תפוחים טעים בתוספת גלידה. היה נהדר לשבת עם ההרגשה של פעם.
המשכנו לכוון Tucumcari ללינת לילה ב – k o a וזכינו לראות במקום את נצחון בוסטון על מיאמי בגמר המזרח בכדורסל בטלויזיה כמובן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום רביעי 6.6.2012
אתמול בערב החלטנו לשנות כוון. להכנס עם כביש 104 לתוך ניו-מקסיקו ולעשות איגוף קטן כאשר סוף היום צריך להיות Santa Fe. כאשר אתה מנסה כיוון אחר, הציפיה היא להיות מופתע לטובה אבל מה שקיבלנו היה הרבה יותר מזה. הכביש הוא אולי הקטע הנופי היפה ביותר שזכינו לראות עד היום. הרכיבה בשטח הררי עם צמחיה ירוקה לא גבוה, עם תפאורה של הרי שולחן בכל מיני צורות. אין מילים לתאר. מקווה שהתמונות יעשו זאת במקומי.

לאחר כשעתיים, עצרנו במקום שהזמן נעצר לפני עשרות של שנים. התיישבנו לשתות והתמזגנו עם האנשים המקומיים שקצב החיים שלהם איטי כמו הסביבה. זזים לאט ועושים הכל בקצב המערב. אפשר להגדיר אותו ולהרגיש כאילו אתה מתיישב שזה עתה הגיע עם הכרכרה והמשפחה שלך להתיישב היכן שאין אף אחד. פשוט הרגשה נהדרת. אין ברירה וממשיכים קדימה. הנוף יפהפה עד שעלינו לרמה שמקיפה את העמקים הנהדרים שעברנו. כאן הרוחות חזקות יותר והשטח הופך לשטוח ולא מרשים כמו הקטעים שעברנו עד לשם. בצהרים, אנחנו מגיעים לעיירה Las Vegas שבניו מקסיקו לא זו המפורסמת שבנוואדה.

מטיילים בחלק העתיק של העיר ויושבים לאכול במסעדה מקומית נחמדה וכרגיל לאחר מכן, יוצאים לדרך עד שמגיעים ומתמקמים ב – k o a של Santa Fe. היום בבוקר, פיספסנו מעבר של שעה בזמן ובעצם כאשר קמנו וחשבנו שהשעה 7:30 והלכנו לקנות קפה של בוקר ואז התברר לנו שאנחנו מקדימים בשעה ומשרד אתר הקמפינג היה עדיין סגור. חזרנו לאוהל להתארגן יבשים מקפה וצמאים לזמן שיעבור. היום, כאשר הגענו לקמפינג, פגשנו שני אופנוענים שדיברו איתנו והחלפנו חוויות וכל אחד הלך לדרכו. עכשו כאשר אני כותב את סיפור הדרך אחד מהם הצטרף אלינו גם נתן טיפים לטיול באזור דנוור, שם הוא גר וגם הציע לנו להתקשר אליו כאשר נגיע לדנוור והוא ידריך אותנו באזור . נחמד…

יום חמישי 7.6.2012
בתכניות שלנו היה להתארגן בסנטה פה לקראת הרכיבה צפונה. בפועל, לא הצלחנו להסדיר את התקנת מחמם הידיים בידיות הכידון ורק קנינו 2 סטים ליוסי ולי ומקווים שיתקינו לנו אותם ( הפעם בתאום מראש ) בדנוור, שם ניג'ל מתכנן את הטיפול הבא שלו באופנוע. הלכנו לטריפל איי ( A A A ), כדי לנסות להשלים את תכנון הטיול עד אלסקה ומשם חזרה לדרום קליפורניה. מאחר שברוב הנושאים אנחנו שולטים, הצורך היה להעלות את התכניות לטיול על סיפור דרך במפה וכך היה . Carla Avalos ו – Jose Vazquez עבדו קשה במתן עצות ובעבודה מפרכת כדי להעלות הכל על מפות. הם הקדישו לנו כשעתיים ולבסוף נתנו לנו 4 כרכים עם מפות, שמציינות את הנקודות שאנחנו רוצים לבקר ואת הדרך המומלצת לעבור כדי להגיע לאותם נקודות. התיעצנו וקיבלנו כמה עצות לגבי הטיול באלסקה והאפשרויות הקיימות בנושא מעבורות ממקום למקום וקרוז שאנחנו חושבים לעשות ואיך לנייד את האופנועים בהתאם. התקדמנו הרבה בנושאים רבים. בנוסף לזאת Jose מכיר טוב את Baja California ונתן לי הרבה טיפים בנושא המקומות המועדפים לטייל בהם. עזרה גדולה! אנחנו מודים להם מאד על היחס החם ותשומת הלב הרבה שקיבלנו מהם. בצהרים היינו עייפים, כך שנסענו לאכול משהוא ורכבנו בחזרה לקמפינג.

יום שישי 8.6.2012
אתמול בערב, הבחור מדנוור, נתן לנו המלצה למסלול באזור שאנחנו מתקדמים אליו ואימצנו אותו במלואו. יצאנו צפונה לכוון סנטה-פה (הקמפינג היה מדרום לעיר) הדבר הבולט ביותר בעיר זה אופי התכנון שלה. צורת הבניה בעיר, הצבע הדומיננטי והעובדה שאתה מתקרב לעיר גדולה. ועד שאתה נכנס אליה, אתה לא רואה אותה כמעט, היא בנויה אך ורק בקומה אחת. הצבע השליט הוא חום בהיר (כמו הסביבה) ואפשר רק להתלהב מההשתלבות בסביבה. פשוט נהדר . יש מקום לראות את זה, כדי ללמוד איך בונים עיר שלא פוגעת בטבע. משם לקחנו את הכביש המהיר 285 לכוון העיירה Espanola שחשבנו שיש מה לראות – אך לא. לעומת זאת, הדרך עברה בנוף יפה הררי שמאפיין את ניו-מקסיקו ולכל אורך הדרך, הבניה לא משתנה ונשארת משתלבת בסביבה. לאחר מכן עלינו על כביש 68 לכוון Taos ופשוט נכנסנו בדלת האחורית לתמונת נוף יפיפיה לאורך קטע של כ- 30 מייל, שעולה לאורך נחל עד הרמה השלטת באזור הרחוק יותר. פשוט נפלא. העיר  Taos בנויה כולה מחומר דמוי חֵמָר וזה פשוט יפה. לצערנו, צפוי לנו יום ארוך. כך שעצרנו רק לצלם וחבל – היא שווה זמן איכות. המשכנו לפי ההמלצה לכביש 64 מערבה, לכוון העיירה Chama. גם כאן, הגענו לקניון מדהים שהפתיע אותנו. לא סיפרו לנו שהוא קיים ולא קראנו עליו בשום מקום. צילמנו כמובן והמשכנו לדרכנו ואז ראינו עשרות בתים מפוזרים בשטח שקועים באדמה ובולטים לכוון דרום ואז נזכרתי שראיתי כתבה בנושא לפני זמן מה, בנושא בניה טבעית, שמנצלת רק את מרכיבי הטבע כמו שמש ורוח לקיום היום יום. פשוט מדהים כמות הבנייה הזו שראינו. לאחר שכביש 64 חוצה את 285 לכוון מערב, הוא נכנס לשמורת טבע יפה והכביש מתפתל לאורך עשרות מיילים, בנוף מרשים עד לעיירה Chama. עצרנו למנוחה וקפה והמשכנו על כביש 17 לכוון Antonito אני מנסה למצוא את המילים שיתאימו ליופי של הקטע הנפלא הזה… באמת קשה לתאר יופי כזה. אולי התמונות יתעזורנה במשהו. הקטע האחרון לפני העיר, שטוח ולא מיוחד, אבל עדיין ברקע רואים את הרי הרוקי והנוף יפה. לבסוף הגענו ל – Alamosa כאן קבענו את משכננו להערב. היום, לסיכום, היה חוויה נופית מדהימה והסתיים ברכיבה של כ – 260 מייל שהם כ – 400 ק"מ. יום ארוך ומהנה.

עד כאן להיום סוף שבוע נעים לכולם.

גבי

————————————————————————————————–

ערך יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה