לרכוב לטיפ הכי דרומי של אפריקה

השהייה בקייפטאון כתייר, מאפשרת התמקדות בדברים טובים. זאת כמובן אם לא מעמיקים ולא נוברים בתשתית החברתית השבירה הניכרת כמעט בכל פינה או מפגש. הלבנים עדיין שולטים במדינה. גם אם נציגי השחורים הם הנבחרים הרשמיים. הלבנים הם רוב בעלי אוצרות הטבע הפרטיים, התשתיות, העסקים, המפעלים, חברות המזון, הטלקומוניקציה וכו'. הם מנהלים בפועל את הצדדים המקצועיים של המשרדים הממשלתיים, המדינה חוקקה חוקי אפלייה מתקנת, המחייבת כל עסק להעסיק אחוז מסויים של שחורים ביחס להעסקה של לבנים – אם יש להם מה לעשות וגם אם לא. תסריט של עזיבת הלבנים או נישולם מעמדות הכוח שלהם בכל קונסטלציה – היה ממוטט את המדינה הזו – ראו את מה שקורה בזימבבואה הנחשבת היום לאחת המדינות הדפוקות העניות והמושחתות בעולם ובאפריקה בפרט – לאחר שהשתלטו על רכוש הלבנים ודחקו אותם החוצה. ויחד עם זאת אחוז האזרחים החי מקצבת אבטלה הולך וגדל מה שמביא את כלכלת דרום אפריקה לנסיגה קבועה והחלשה משמעותית של ערך הראנד – מה שעושה אך טוב (לצער שמחתי כתייר) לתיירות נכנסת.

כאמור, ביליתי את הימים עד להגעתה של גלי במנוחה מדודה, אכילה מופרזת והיכרות עם אנשים מרתקים. בעזרתו של יו ביקרתי אצל פיזיותראפיסטית שבדקה את הרגל וחבשה אותה באופן מקצועי כדי להגביל את התנועה, למצב שלא יפגע בעצם אם היא שבורה.. ואמרה בזהירות כי לעניות דעתה אכן העצם שבורה – רק אין לה סמכות מקצועית לקבוע זאת… בהמשך, יצאנו יו ואני לביקור בכמה מוסכים מתמחים בתחום אביזרי אופנועים או טיפול בהם וגיליתי תעשייה מפותחת בכל קנה מידה של אביזרים מקוריים וציוד משלים במחירים מצחיקים…

מוסך מתמחה בהכנת אופנועים לרכיבת אתגר

ושוב נאלצתי להחליף את מצבר האופנוע בחדש, כי זה שהותקן בניירובי נפח את נשמתו כעבור עשרת אלפי הקילומטרים שעברו משם לכאן. שלחתי הודעת ווצאפ לכריס במוסך ג'אנגל ג'אנקשן בניירובי, לא ממש חשבתי שהודעה שכזו תעזור, אך בכל זאת, רציתי שידע כי השירות שקיבלתי ממנו לא ממש עמד בציפיות וכי חוויתי יותר מדי תקלות שלדעתי נבעו מגישה לא מספיק יסודית לטיפול שהאופנוע קיבל שם. (נקרא לזה ככה).

מצבר חדש לאופנוע

ביום החמישי לשהותי בקייפטאון, החלטתי לצאת ללג האחרון של המסע כולו, לכיוון קצה היבשת. לטיפ הכי דרומי של יבשת אפריקה. רבים חושבים כי כיף התקוה הטובה היא הנקודה הדרומית, אך לא, יש מקום דרומי יותר ממוקם דרום מזררחה משם. והתכוננתי לרכיבה של כ-250 ק"מ לכל כיוון.

יצאתי מוקדם בבוקר. השארתי את כל הציוד בחדר המלון פרט לתיק/צ'ימידן האחורי (שקיבלתי פעם מתנה מאיציק שפר, אורי חכימאן ומיכאל פופקין כשחזרו מרכיבה לנורד-קאפ) ובו ציוד ובגדים להגנה במקרה גשם. השתמשתי באפליקציית סיג'יק שיודעת לנווט גם אופליין והובילה אותי באופן מדוייק עד לרמת נתיב בכביש עמוס.

שוב הכבישים הנהדרים, מגוהצים, מסומנים משולטים ונהגים נורמאלים. בקרבת ישובים הרבה נוכחות של כוחות משטרה. יצאתי דרום מזרחה לנוף חמוקי גבעות, בלוריות חורשות, ברק והבהובי נחלים ואגמים קטנים וחוות ששידרו נוכחות מהתקופה של ראשית הקולוניאליזם בדרום אפריקה. וגם ישובים עלובים ומרוטים סבוכי מבני פח כסוף מוארים באמצעות כמה עמודי תאורה מרכזיים – כמו שניתן למצוא בצמתים ענקיים בארץ. בעיירה CALEDON פניתי מכביש 2 לדרך מס' 316 במגמה דרומית יותר לכיוון העיירה NAPIER ואחר כך לעיר המחוז BREDASDORP בה כיבדתי את עצמי בארוחת בוקר ואת האופנוע בתיקון פנצ'ר.

משם הנמכתי למישור שפלת החוף איזור שטוח ומוכה רוחות בכיוון ישר דרומה.

כעבור כארבע שעות רכיבה הגעתי לכפר במבואות קייפ לה-אגולהש ולאחר שוטטות איטית בכביש הצר לאורך חוף הים הגועש, פניתי שמאלה מהמגדלור לדרך עפר מהודקת וכעבור עוד ק"מ לערך, פניתי שוב שמאלה והגעתי לחניון הדרומי ביבשת ולמצבת אבן המסמנת את הנקודה. הנה עוד רגע שאמור להיות מכונן, או לפחות משמעותי. בכל זאת נקודת סיום למסע לא פשוט. אך משום מה לא הרגשתי את התזמורת ברקע, לא את קול תופי הנצחון וגם לא את קול האבוב הקודר. היה באויר משהו מאד תכליתי רציונאלי ואם לדבר על רגש, אפשר לומר בכנות: עצב. תוגה. האם הרגשתי כשלון מול תכניותי עד לכאן לנוכח התקלות שלא פסקו? לא בטוח כי זו הגדרה נכונה. העפתי מבט לח לכיוון צפון, לאפריקה שביצבצה מהרכס שהשקיף מרחוק על החוף ועדפתי לסלוח לעצמי וחשבתי: "עשיתי זאת למרות הכל!". הרגשתי כי המסע הזה העמיד אותי בכל כך הרבה אתגרי הישרדות אמיתיים, שנקודת הסיום הפיסית הזו היא בעצם עוד נקודה בציר המסע ונשארתי דרוך וער לכל המשימות והמנהלות שעלי עוד לקפל, לכנוס ולהמשיך בטיול באפריקה עם גלי שכבר הייתה בדרך לכאן.

עשרות תיירים היו בנקודת הציון הדרומית הזו, מתחרים על כמה שניות להצטלם לבד עם השלט. חיכיתי בסבלנות לתורי. אדם לבוש מדים ביקש שלא אכנס עם האופנוע ממש עד השלט לצורך צילום ולכן החניתי אותו כמאה וחמישים מטרים משם.

כמי שער להתנהגות ותרבות לאורך הציר שעברתי, שמתי לב כי בין כל האנשים שחיכו לתורם להצטלם הייתה קבוצה של תיירים מקוריאה. והם היו הכי בלתי מתחשבים, קולניים, עסוקים בעצמם ולא פינו את המתחם. עד שניגש אליהם בחור אנגלי ואמר להם משהו כנראה מעליב וכשהם הלכו הצידה לחסל חשבונות… החלטתי שהגיע תורי לשלוש דקות של צילום מחייב. אחר כך ניגשתי לשפת המים ונטלתי אבן קטנה שתצטרף לאוסף האבנים הקטנות שהבאתי מאתרים מיוחדים אליהם הגעתי רכוב במסעותי בעולם.

ישבתי לעוד חצי שעה על ספסל אל מול הים הגועש בתפר דמיוני בין האוקינוס האטלנטי ממערב וזה ההודי ממזרח ויצאתי חזרה צפון מערבה לכיוון קייפטאון.

מזג האויר בדרך חזרה הפך סוער וגשום. ומוסיקה קובנית שצעקה לתוך אוזני מהאייפוד הנאמן, חיממה את תחושת ההישג. ואפילו רגל שמאל שכחה לרגע שהיא לא ממש משהו.

בחלוף עוד עשרה ימים, סיימתי להכין את רוב המנהלות להמשך הטיול המשותף של גלי ושלי בדרום אפריקה. ראשית אירגנתי את כל הנחוץ למשלוח האופנוע בדרך הים חזרה לארץ, בעזרת חברה שמתעסקת בסיוע למי שמגיע עם רכבי שטח לקייפטאון או מי שמבקשים לשכור רכב שכזה. פגשתי במקום את דאנקן, בחור אנגלי חביב, המרים את כל הסיפור לבדו.

הוא ממוקם בחווה שכורה, מרחק כשלושים ק"מ צפונית לקייפטאון. בחצר החווה מאוחסנים רכבי שטח ואופנועים שמטיילים השאירו שם כדי לחזור יום אחד ולהמשיך את המסע שלהם. העברתי אליו את האופנוע עם כל הציוד כמובן בסיוע של יו הנדיב.

יום קודם עברתי עם כל הציוד שנשאר לחדר מרווח יותר ובעזרתו של יו שכרתי מכונית מסוג ב.מ.וו סדרה 3 דיזל אוטומטית, לשלושה שבועות והתייצבתי איתה כבר בשדה התעופה. גלי הגיעה לאחר תקופה לא קלה בארץ. מותה של מאשה וכל המנהלות סביב. עומס בעבודה ופרוייקטים שנדחסו עד לרגעים האחרונים לפני צאתה לדרך. שלא לדבר על טיסה מעייפת במיוחד של כמעט 24 שעות עם עצירה ארוכה באדיס-אבבה. כמובן שהפגישה עם בעל צולע שמסתובב צמוד למקל הליכה, לא ממש עשתה לה שמח, אך כל זה היה חסר חשיבות מול הפגישה הנהדרת שלי עם אהבת חיי, שכלכך התגעגעתי לראותה ולחבק אותה הכי חזק.

עשיתי לגלי היכרות עם הדברים החשובים: מסעדות, חנויות, איזור הנמל וקצת שוטטות למרחקים סבירים. יצאנו לבקר בגנים הבוטאניים הנפלאים בסטלנבוש

ויום אחר נהגנו לקצה הכי קצה של כף התקווה הטובה.

ויום אחר הקדשנו לביקור בכמה יקבים הנמצאים ברדיוס של כעשרים ק"מ מצפון מזרח לקייפטאון, איזור נטוע כרמים ומצטיין בתעשיית יינות בוטיק מרשימה.

הגענו עד לשמורת פינגווינים במקום בשם בטי'ס ביי.

גלי הביאה איתה את המצלמה האיכותית שלי וסט עדשות, כך שסוף סוף יכולתי להשקיע קצת זמן בחיפוש התמונה האולטימטיבית המתבקשת מביקור בארץ כלכך עשירה במראות, נופים, טבע ובעלי חיים.

לקח לנו שלושה ימים להתאפס על הסיטואציה החדשה ולאחר שבחנו יחד מסלולים וכיוונים, החלטנו לחצות את דרום-אפריקה לכיוון צפון מזרח עד לפארק קרוגר, לבלות בו שלושה ימים – (זה היה המקום היחיד בו הזמנו מקומות לינה מראש) ואז לחזור לאט לאט דרום מערבה לקייפטאון לאורך נתיב-הגנים הידוע, העיירות וחופי הפרא הייחודיים הנושקים לאוקינוס ההודי. הרגל הפגועה לא הפריעה לי לנהוג  בזכות הגיר האוטומטי, כי ניהול דוושות הגז והבלמים נעשתה ברגל ימין…

ובבוקר יום חמישי אחד, עלינו על ה-N1 ושמנו פעמינו מבעד למדבר-הקרו לכיוון עיר המכרות המיתולוגית קימברלי – כשאני – כתייר וותיק על הציר, כבר הפכתי לסוג של מדריך.

בפוסט הבא, סיפור הטיול המשותף שלנו, בו מיצינו את מה שדרום אפריקה מעניקה לאורחיה כמעט עד תום…

———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הרכיבה הארוכה לאיש הטוב בקייפטאון

יו שמידט מלאך דרום אפריקאי 

לאחר לילה בעיבורי סנטוריון, בחניון הצמוד לכביש ראשי מצד אחד ולגן חיות מהעבר השני – כלומר רעש מכוניות ותרועת חיות הנעימו בערבוביה את שנתי… הכאבים ברגל שמאל נרגעו והחלטתי למשוך מזרחה לכיוון קרוגר פארק. יצאתי מוקדם בבוקר. שוב החלטתי לרכוב רק בדרכים צדדיות וכיוונתי לחניון בשם באד-פלאס BADPLAAS מקום שהמליצו לי עליו כמה אנשים שנראו לי מביני עניין – כי נהגו ברכבי שטח מדוגמים… מסלול הרכיבה שתכננתי הכניס אותי לאיזור חקלאי עם נוף גבעות עגולות בהפרשי גבהים שלא עלו על 100 מטרים, רובם חרושים בתלמים חומים אל האופק. הכביש התפתל בנחת וברוחב בטוח כשמדי פעם חלפתי על פני בנייני חווה, יער או נחל. השמים ממעל היו בהירים ועננים מסודרים ברחובות נהרו צפון מזרחה. כל התפאורה נתנה תחושה של איזור פורה בדרום צרפת לפחות. לאחר כארבע מאות קילומטרים, הגעתי לקמפינג מדוגם ברמות עולמיות. כניסה מפוארת ותשתיות אירוח בכל רמה. בונגלוס, צימרים, קוטג'ים, איזור חניית קמפרים ומקום לאוהלים בקצה מעל לנוף עמקים והרים שהזכירו לי מאד את הנוף של רמות יששכר. לפני שהתמקמתי באוהל בקצה הרחוק, נכנסתי למרכז מסחרי קטן שם מצאתי מספרה בה הספרית החביבה גילחה לי את השיער עבור 50 ראנד ובדלת לידה ממוקם בית מרקחת, שם רכשתי משחה מרגיעת כאבים והחלפתי כמה מילים בעברית עם בעלת המקום היהודייה. את האוהל הקמתי בזריזות ממש לפני חשיכה.

התיישבתי מעל לכירה שלי וראיתי איך שני ספלי מנה-חמה הופכים בתוך הפינג'אן שלי לארוחת ספגטי מנחמת ומרגיעה. בערב פגשתי כמה שכנים שבאו להתעניין ולספר על חייהם כקמפרים ברחבי היבשת הדרומית. אחד מהם קרייג, איש חביב בגודל מקרר, הזמין אותי לראות את מקום מושבו הסמוך. הוא ורעייתו הצחקנית היו מזוודים בכל פינוק אפשרי שניתן לגרור לשטח. כמובן חדר שינה מדוגם. מטבח קומפלט ומערך של גריל, ריהוט גינה, גאזיבו מתקפל עטוף כילה. טלויזיות ענק ומערכות קול וכמובן מקרר עצום בו חיכו ארגזי בירה ונתחי בשר קודו. משום מה לא קינאתי באיש מהם, המפגש איתם חיזק את הרגשתי שהדרך הנכונה לשוטט בארץ הזו ולחוש אותה היא בדרך שאני בחרתי וכי מי שבוחר בהעתקת אורח החיים הביתי עם כל הפינוקים, הקישקושים, הבידור, הסרטים, המטבח המושלם וכו' לשטחי בר – מפספס הרבה… ואיפה שהו הרגשתי בדבריהם וביחס שהפגינו כלפי, כי היו מתחלפים איתי בכל רגע – עם כל העושר והנוחות שהיו שרויים בה. אולי לא לתמיד אך בטח לאיזה יום יומיים.

באמצע הלילה התעוררתי בכאבי תופת ברגל הפגועה. יצאתי מהאוהל והתהלכתי הלוך ושוב למקלחות הציבוריות להרטיב אותה במים קרים. נשארתי ער ישוב על הספסל הסמוך כשרגלי מוטה כלפי מעלה עטופה במגבת הרטובה. ברור היה לי כי לפארק קרוגר לא אגיע בשבוע הקרוב. החלטתי לחפש את הדרך הקצרה ביותר לקייפטאון, להתמקם שם למנוחה אמיתית ולחכות להגעתה של גלי לדרום אפריקה בעוד כשבועיים.

קריג השכן התעורר מוקדם והגיע עם ספל תה חם ממש באמצע שהייתי עסוק בחבישת לחץ לקרסול, פתח עיניים מבוהלות "או שיט… אר יו סירייס?" הביט בי כלא מאמין וקרא לאשתו: "תראי ככה הוא רוכב?" "אתה פאקינג ישראלי משוגע!". שוב הרגל התנפחה עד מעל לברך וכואב ככל שזה היה, מה כבר נשאר – צחקתי איתם בקול והבנתי שאם איני נחשב גם בעיני למשוגע עד לכאן, אני בטח מתחיל להשתגע. ארזתי הכל בדילוגים של צעד תימני ויצאתי בזהירות מצוייד במקל הליכה מתכוונן מאלומיניום שקניתי בחנות לציוד ספורט בסנטוריון, כדי שאוכל לעלות בקלות למושב האופנוע וללכת לשירותים כשאצטרך.

זהו, יצרתי קשר עם אחינעם הראל שרכבה את אפריקה לפני ושבה לארץ כשבוע קודם לכן. כי ידעתי שיש בחור בקייפטאון שעזר לה מאד בהתארגנות. והיא יצרה איתו קשר בשבילי וחיברה בינינו. שמו יו שמידט UWE SCHMIDT דיברתי איתו בטלפון ובווצאפ ובלי יותר מדי קישקושים, הבחור, אופנוען אתגרי שיצא לטחון את דרכי אפריקה כמה פעמים על אופנוע וליווה את אחינעם בהכנות בחלק מרכיבתה כאן וגם בקיפול, הבין מי נגד מי והיה מאד תכליתי: "מה אתה צריך שאכין לך יוני?" ביקשתי שימצא לי מלון בעיר אם אפשר בקרבת המים עם תקציב של עד 40$ ללילה ושלא יהיה רחוק מאיזור עם מסעדה וקניית אוכל וגם לתאם לי ביקור במוסך כדי להעביר את האופנוע טיפול 120 אלף ק"מ תקופתי ויסודי. התשובה הייתה עניינית ונטעה בי בטחון שיהיה בסדר.

המרחק לקייפטאון עמד על כ-1400 קילומטרים. הועדתי למסלול הזה על ה-N1 ארבעה ימים. קטע ראשון בו חלפתי מדרום ליוהנסבורג ולעיירה סווטו עד לעיירה קרונסטאד KROONSTAD , הדרך לשם חלפה באיזורים חקלאיים עצומים, שוב שדות חרושים על לאין סוף, ישובים זעירים וחוות מדי פעם, הרכיבה הייתה נוראית, רוחות עזות של עונת מעבר נשבו מהמישורים הפתוחים בניצב לציר הרכיבה משמאל ואילצו אותי לזוויות הטיה מטורפות שמאלה כהתנגדות לרוח ולהוריד מהירות עד כדי גיחוך. היו קטעים שנשרכו מאחורי שיירות של מעל עשר מכוניות במהירות האיטית שלי והסבלנות של נהגיהן הוסיפה לי בטחון. בעיירה קרונסטאד נכנסתי ימינה לרחוב הראשי שנראה כמו עיירה במערב הפרוע של ארה"ב. עצרתי מול חנות לחומרי בניין ליד איש מבוגר שהגיח מלנדרובר דיפנדר חבוט ושאלתי איפה כאן ניתן לישון לילה. הוא כיוון אותי לצידה הדרומי של העיירה ללודג' בשם ארקדיה,

שם נפלתי על מיטה ומקלחת נהדרים והתעוררתי לבוקר שכלל ארוחת בוקר משביעה בקרבת משפחת חתולים מטופחת בגודל של נמרים…

המשכתי על ה-N1 ונכנסתי לתוך מדבר הקארו שערבותיו כוסו בתחילת פריחה כתומה וצהבהבה שהשתרעה לכל עבר.

איזור צחיח כשמדי כמה ק"מ ישוב או חוות בקר ומשאבות מים המופעלות בשבשבות רוח פועלות במרץ להעלות מים מבארות – מילאו שקתות בקר. לקראת ערב הגעתי לעיירה קולסברג COLSBERG  ושוטטתי במעבר מהיר ברחובותיה השוממים והקרים. היה זה ערבו של מוצאי שבת בו כולם כבר בהכנות למנוחת יום א'. בקצה העיירה מצאת מוטל פשוט וזול בשם גאבלס GABLES INN סמוך לתחנת דלק וסופרמרקט. החדר כלל מטבחון, ממש פינוק ששלח אותי להפליא בבישול ארוחה של ממש. השכמה מוקדמת לבוקר קר מאד. לאחר העמסה וקשירה לבישת כל ציוד הרכיבה הכי חם שיכולתי ו… קליק קליק קליק המצבר ריק! אין מתנע ואין כלום. יום ראשון בבוקר גם אין עם מי לדבר. בכל זאת שכני בחדר הסמוך השכימו קום גם הם, הם היו חברי להקה בדרכה הביתה מאיזו הופעה במועדון סמוך וביקשתי אם יואילו לעזור לי לדחוף את האופנוע הכבד במעלה הרחוב כמאה מטרים, עד לתחנת הדלק שלמזלי היה בה מתדלק נחמד. לשאלתי אם יש מצב להזעיק מכונאי לעזור לי להתניע, הוא הרביץ צעקה ומעבר לבניין הגיח בחור בלונדיני של שני מטר ומשהו… הוא המכונאי שבמקרה הגיע הבוקר מוקדם לקחת ציוד בדרכו לחלץ מישהו שנתקע. הבחור הטה אוזן לרגע, הבין מה שהוא שמע הלך להביא כבלים ודראאאאם!! התנעתי בצ'יק. בנוסף מכר לי סט כבלים משומשים אם אצטרך התנעה בהמשך הדרך. מכאן הרכיבה היתה מאד תכליתית רציתי כבר להגיע לקייפטאון ולהרגיע את הכאבים ברגל כך שעצרתי רק בתחנות דלק ובעוד נקודה בה ראיתי קבוצת רוכבים שסימנו לי להצטרף אליהם. הם היו כמה חברים שיצאו לרכיבת סוף שבוע.

עצם המפגש איתי בשמעם שהגעתי כל הדרך מאתיופיה ואני מישראל וכבר עמד תור לצילומי סלפי החלפת חברויות בפייסבוק ודרישה למדבקות מסע. הגעתי בשעה 6 בערב לעיירה ליינגסבורג LAINGSBURG עוד מושבה של בורים דוברי אפריקנס. בכביש הראשי מצאתי אכסניה בסגנון קולוניאליסטי ישן עם סלון מעוצב כאילו זו אחוזתו של מושל באיזו חווה של ציידי קרוקודילים. משהו משפחתי. הבנתי שהם גם בעלים של חברה למילוי מים מינראליים בבקבוקים ובמדבר קארו היבש, נראה כי זה ביזנס לא רע. עד לכאן הדברים מתנהלים כשורה ופרט לשתי נפילות בזמן עצירה בתחנות דלק, כשאנשים סביבי מיהרו לעזור להרים את הכלב הצהוב חשתי את הדחיפה הבלתי נשלטת לקראת הקטע האחרון (כמעט) של המסע. לא האמנתי כמה שפר עלי גורלי עד שאכן שקעתי עד מעל אוזני באמבטיה ענקית שנחה בפינת החדר שהסריח מיושן… כי מקץ כמה חודשים, זו האמבטיה הראשונה שנתנה מרגוע לשס"ה גידי ולאין ספור מכואבי – גם אלה הנפשיים. טבילה שבאה בזמן. מכאן כבר יצאתי בנחת בצהריים שלמחרת ללג האחרון לכיוון קייפטאון.

בקטע האחרון לקייפטאון נתברכתי במזג אויר קייצי ונעים. ככל שהדרך התקדמה הנוף סביב הפך ירוק יותר ויותר.

ישובים טבולים ביערות ומדי פעם ישוב של הפזורה השחורה. נראים כמו מחנות צריפי פח גלי צפופים ומטולאים. מראה של עוני מדכא בו אתה מחפש איפה נמצאת הנצרה שזה רק עניין של זמן שהיא תישלף ויהיה כאן וואחד פיצוץ.

התחלתי לחצות נחלים ואיזורים מטופחים עם חקלאות מודרנית. כרמים, מטעי פירות ועיירות ציוריות שרמזו לי כי כאן חובה לעצור – משהו שאני מתכנן לעשות עם גלי ביחד לכשתגיע – האיזור הגיאוגרפי של הקייפ המערבי מתחיל בבת אחת. הנוף משתנה באיבחה ממש, ירדתי מהרמה הגבוהה של מדבר הקארו, חציתי כמה רכסי הרים חלפתי במנהרה בת 5 ק"מ ויצאתי לארץ אחרת לגמרי. האוקינוס הבהב מרחוק. הר השלחן המפורסם בצבץ מבין היערות והעיירות לפני ומצדדי ואט לאט החלו כבישי הבטון המרהיבים בואכה מרכז העיר, למשוך אותי עוד ועוד להתחבר לעומסי תנועה של סוף יום שזרמו בשטף כמו בלט מתוזמר. ללא פקקים או דחיסות ושוב נימוסי הנהיגה שחיממו את ליבי – נהגים רואים אותי במראה – הם מפנים לי בעדינות את הנתיב ביניהם כדי שאוכל לעבור. בתחילה לא הבנתי ולאחר שני מקרים כאלה כבר זרמתי, כמובן בהבהוב תודה והיו רבים שפתחו חלון והרימו אגודל פירגון. הגעתי למרכז העיר, לרחוב מיין MAIN STREET שחוצה את האיזור הנקרא WATER FRONT כמה קילומטרים של חזיתות בתי מלון קטנים ובנייני דירות נופש מטופחים, הבנויים אחד ליד השני בטור ארוך ופונים בחזיתותיהם צפונה אל קו החוף של מפרץ קייפטאון.

סמוך לרחוב, בולט מעל הכל איצטדיון הכדורגל היפהפה שנבנה לקראת אליפות העולם שהתקיימה כאן ב-2010. שוב, היה משהו נינוח באויר. חניתי בשולי הכביש ליד משבצת חניה בתשלום. פקח חניה שהיה לידי הרים אגודל והרשה לי לחנות בחינם. (אחר כך הסתבר לי כי בקייפטאון לכל קטע חניה יש פקח צמוד שמסמן וגובה ממך עבור עלות החניה עם שובך לרכב – לא שמעו על "פאנגו" או כרטיסי חניה). חיכיתי ליו שמידט מול חנות מסויימת. בינתיים עצר לידי רכב וולוו לבן ממנו יצא בחור ישראלי שהציג את עצמו בשם ירון ואמר שראה את המספר הישראלי על האופנוע ובא לשאול אם אני צריך עזרה. מייד אחריו הגיע עוד איש נחמד, מזוקן וחביב וישר החל לקשקש בעברית. הוא הגיע לכאן ללוות משפחת חבר שנפטר, עבר במקרה ועצר כשהבין שמדובר באופנוע ישראלי. הוא גר בעין-יהב שבערבה. כמובן שהוא מכיר את ג'וחא ידידי החי במרכז ספיר – האופנוען האולטימטיבי שהיה מבין מעצבי תפיסת שילוב רכיבה ופירגון שאני מנסה להשריש סביבי – והבטיח למסור דרישת שלום (ואכן מסר וקבלתי אחת חזרה). המשך הרחוב מוביל לשכונת SEA POINT הנחשבת לשכונה היהודית של קייפטאון. חנויות כשרות, מרכזי מסחר כשרים, כמה עשרות עסקי תיווך וגם כמה עסקים בעלי אוריינטציה מוסלמית או בבעללות מהגרים מהמזרח הרחוק. מבט למעלה, הפגיש אותי עם שיפוליו של הר-השלחן המסמנים יותר מכל ומדגישים את יופיה ויחודה של קייפטאון. הגעתי לאחת הערים היפות שראיתי מעודי.

כעבור כעשרים דקות הגיע יו על אופנוע ענק מדגם R 1200 GS אדבנצ'ר חדש, תוצרת BMW מאובזר מחרטום ועד קצה הארגז האחורי. נראה כאילו חזר הרגע מהרפתקה סובבת עולם – כבר מצא חן בעיני – ממנו דילג בקלילות בחור חביב, ממושקף ומתולתל שניגש אלי ללא טקס מיותר והפך לחיצת יד לחיבוק קל ואמר "וולקאם יוני, לטס גו אנד פיינד יו א' פלייס טו רסט". ראשית רכבתי בעקבותיו לבית המקדש הקולינארי בו הוא מבלה את רוב זמני האכילה שלו: קפה ג'יובאניס.

כאן פגשתי לראשונה גורמה נגיש ובמחיר שווה לכל נפש…ישראלית… קפוצ'ינו נהדר ועוגה במחיר מצחיק של 38 ראנד כ – 11 שקלים. כלומר שאם יפתחו כאן "קופיקס", המחיר כבר יהפוך לשלושה שקלים…

כמאה מטר משם על הרחוב הראשי הפונה לכיוון הים, עמדה שורה ארוכה של מלונות זולים ופשוטים. דידיתי בעקבות יו לבדוק את המצאי. מלון דירות ראשון היה יותר ממזעזע. פשוט, סדוק, מתפורר ומוזנח במחיר של כ- 23 דולר ליום. כמאה מטרים בהמשך הרחוב, עמד מלון "צ'ק אין", שהיה סתמי אך מתוקתק וחדיש.

בחזית הכניסה על הקיר ארגז תאורה עם צילומי חדרים ומחירם – ממש בסגנון מכירת מזון מהיר – המחיר לחדר עם מיטה כפולה, שירותים ומקלחת קטנה (וטלויזיה עם שלג קבוע) כ- 38 דולר ליום – כמובן שזו הייתה הבחירה. חניה מקורה בצמוד למשרד הקבלה ועזרה של אחד העובדים והתמקמתי. סיכמתי עם יו שניפגש למחרת. ולאחר התארגנות קצרה צעדתי לסופרמרקט הסמוך ובמחיר מצחיק מילאתי את השלחן בחדר בכל טוב – שאינו דורש קירור.

בלילה דידיתי פעם נוספת למסעדת סושי – כזו עם קרוסלה של צלוחיות, אכלתי ממש עד עילפון וזחלתי את מאה המטרים בחזרה לחדרי בצליעה מוזרה מעמוד תאורה אחד לשני. לקח חצי שעה.

הבנתי שהמשימה שלי כרגע היא להרגיע הכל. פשוט לנוח כמה שיותר. והכנתי עצמי להיכרות עם קייפטאון באופן איטי ואינטימי. ידעתי גם שמצאתי חבר. איש מדהים עם לב ענק, ידע, נסיון וקשרים שבלעדיהם הייתי חייב לשלם הרבה "רבה געלט". ואף שקייפטאון ממש מחבקת את אורחיה ומעניקה אינסוף הנאה ואפשרויות הוגנות. אין שום מצב שהייתי מתארגן שם באופן כלכך מתוקתק, (ואם לא הייתי שם לב, יו היה מממן לי גם את הארוחות :-))

יו (יוברט) בן 58, נולד וגדל בנמיביה. עסק שנים רבות ברכיבת אופנועי ספורט חצי מקצועית. היה רוכב אופני כביש ואלוף הקייפ בתחום (!) ומאז ילדותו בנמיביה עסק במלאכות הים. בשירותו הצבאי שימש כמדריך צוללנים ומאוחר יותר ירש את ספינת הדייג של אביו ובילה הרבה שנים בדייג טונה לאורך חופי נמיביה ודרום אפריקה. הוא מתגורר בעיירה המקסימה הוט-ביי. עדיין מחזיק יחד עם עוזרתו/שותפתו הנאמנה מישל, בעסק לתמיכה טכנית וציוד מקצועי לדייג-טונה ומקדיש את כל זמנו הפנוי לתחום אופנוענות האתגר. מלווה ומדריך אחד על אחד (בתשלום) רוכבים המבקשים לעבור חלקים באפריקה באופן אתגרי עם רוכב מקצוען, גם כמורכבים. ולרשותו אופנוע נוסף זהה לזה שלו המיועד להשכרה.

למחרת יצאתי עם יו שרכב לפני, לתור את סביבות הר-השלחן ומפרץ הוט HOUT BAY (פירוש המילה "הוט" אינו המילה "חם", פירושו בשפת האפריקאנס הוא חורשה או יער קטן) בו הוא מתגורר ולאורך מפרצונים וחופים ולא הפסקתי לצעוק לעצמי בתוך הקסדה "איזה יופי! מהמם המקום המטורף הזה. גן עדן…" ועוד משפטים הכוללים שילוב מעודן של מילות ברכה, קללות וזעקות תסכול על עיוותים היסטוריים בלתי פתירים.

מצבר האופנוע חזר פתאום לתפקד אך בהתאם לתכנית, מסרתי את האופנוע למוסך דונפורד לטיפול 120 אלף ק"מ גדול ויסודי. מוסך מתוקתק בו שוב נחשפתי למבנה עסקי הכולל בית קפה/מסעדה קלה, ממש בתוך מתחם התצוגה והמכירות. משהו ברמה שמתחרה בכל בית קפה יוקרתי כאן בארץ, רק במחירי… דרום אפריקה.

ושוב התרשמתי מהחיבורים ותחושת הבית שיו מוקף בהם גם במקום הזה, כך שהשירות היה וי.איי.פי ויותר. מכאן צללתי לשגרת מנוחה שמשמעה קימה מאוחרת בכל בוקר. צעידה איטית לארוחה ונסיעה במונית לנמל העתיק והפעיל של העיר, שהפך למרכז קניות ותרבות תוסס והכנתי את עצמי לגיחה המחייבת לקייפ-אגולהס, הטיפ הכי דרומי של יבשת אפריקה כדי לעמוד בהתחייבת שלי לעצמי להרטיב את מגפי בגלי הים ליד הסלע הקטן הזרוק על החוף הנידח בקצה היבשת. ועל כך בפרק הבא.

——————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

———————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כל אדם צריך לברוח מפיל

לפחות פעם אחת בחייו

 

לאחר פרידה מהוסטל ג'ולי בויז בליווינגסטון פניתי לכביש שהוביל אותי לכיוון מעבר הגבול בין זמביה לבוצואנה. מרחק של כ-140 ק"מ שעברו בקלילות בבוקר האביבי שקיבל את פני. מעבר הגבול בצד הזמבי קל למדי – ביציאה מזמביה, סדר הדברים שגרתי ופשוט יותר מאשר בכניסה – ועשיתי זאת לבד תוך כדי נפנוף פיקסרים שעטו עלי. ראשית, שחרור האופנוע במכס. חותמת בטופס ועוד איזה נייר. ואז באשנב ההגירה – החתמה של הדרכון וקבלת פתק כלשהו וקדימה לשער לידו חיכה האפנוע. שוטר משועמם נטל את הפתק ומיהרתי לכיוון נהר הזמבזי שזחל בנינוחות מרחק 100 מטרים מהשער. שם חיכתה אסדת מעבורת שחרטומה לכיוון הגדה השניה – לבוצואנה.
הייתי אחרון בין המשאיות ורכבי השטח שעלו למשטח האסדה. התמקמתי בשמאל החרטום. העמדתי האופנוע וניגשתי לקוקפיט לשלם עבור ההובלה.

לאחר כעשר דקות וכ-300 מטרים הדוברה נקשרה לכבש הבטון בצד השני. עוד שתי דקות של צילומי יחס"צ ונטשתי את הסיפון אחרון. טיפוס בשיפוע מבוטן כ-200 מ' ועברתי עם האופנוע באמבטיית חומר חיטוי. בסמוך חיכה בניין לבן מיושן עם שני תורי ענק בפתחיו. החניתי האופנוע בסמוך לשער היציאה מהמתחם וצעדתי לכיוון בניין תחנת הגבול, נכון לקרב השגרתי של מעברי גבול אפריקנים להם הורגלתי עד עתה. להפתעתי העניינים כאן היו פשוטים, ידידותיים וברורים. אשנב לקבלת ויזה והחתמת דרכון – ללא תשלום כלשהו ואז הפניה לאשנב המכס שני מטר הצידה – אין שום אגרה או תשלום עבור הכנסת האופנוע אלא רק ביטוח צד שלישי, משהו כמו 15 דולר בכסף מקומי… ושלום. ליד האופנוע בחוץ ניגש אלי איש נחמד לבוש מדי מוכס, שאל על מטרת ביקורי והאם אני נושא מוצרי מזון בכלי, ביקש להצטלם ישוב על האופנוע -"נו פרובלמו"! בצד על הקרקע, היה מונח מגש מתכת בגודל מטר על מטר ובו תמיסה שהיה עלי להטביל את נעלי בה.
לאחר זיגזג ארוך בין משאיות ענק שפקקו את כבישי הסביבה, יצאתי מחייך ונינוח לכיוון העיירה KASANE המבשרת את מבואות פארק צ'ובה CHOBE שבזכות תחזוקתו והתיירות אליו, היא מתקיימת.
קלי קלות, כביש איכותי וכעבור 24 ק"מ, שלטי פרסום של חברות טיולי ספארי, קנטאקי-פרייד-צ'יקן ולהקה ענקית של חזירי בר צועדת ללא כל מורא בשולי הכביש, בישרו שהגעתי לקאסאנה.
פניתי לכיוון  צ'ובה ספארי לודג' ממש בכניסה משמאל. הלודג' הזה נחשב כמפואר ואיכותי עם המון כוכבים. במרכזו מבנה עץ וקש הבנוי כסוכת ענק, מסעדת גורמה (מועסק שם שומר חמוש ברוגטקה שתפקידו להרחיק את הקופים הגונבים סכו"מ ואוכל מהשלחנות הערוכים) ומרפסת ענקית ובה בריכת שחייה משקיפה על נהר הזמבזי

והסבך הרוחש חיות בר לרוב. סירות מנוע רועשות מסיעות תיירים לנבכי השמורה מהעבר השני של הנהר. המקום מציע כמובן מבחר חדרים ובונגלוס יוקרתיים, הכל מצוחצח ומעוצב כמין אחוזת פרא מעודנת, נשלטת ומרגיעה. על פי התיירים שעושרם בצבץ מכל אביזר או לבוש שהם עטו, טבלת המחירים וחנפנות היתר של הצוות הבנתי שלכאן מגיעים או בסגירת דיל קבוצתי או עם תקציב יומי שמספיק לי לקיום לארבעים יום לפחות. אני העדפתי – ולא רק משיקולים כספיים – את אגף הקמפינג בקצה הצפוני המכיל עמדות לאוהלים וחניות עם תשתית לבעלי קראוונים. בכל עמדה כזו יש עמוד תאורה, נקודת חשמל. ובסמוך במרכז האיזור, שירותים/מקלחות חמות וגם סככת פאב הבנוייה קורות עץ וגג קש, נחה על כלונסאות, ממש מעל גדת הנהר הסמוך. מקום כלבבי, להקת נימיות (מונגוס)

חלפה בתוך המבנה המרכזי מול עמדת הקבלה בה המתנתי לתורי לשכור לעצמי פיסת אדמה חולית לארבעה ימים להקים בה את האוהל.

החלקה בה בחרתי הייתה בצל עצי ענק וחוף הנהר במרחק כ-30 מטרים צפון מערבה ממני. הדבר הראשון אליו שמתי לב היו שלטי האזהרה בדבר נוכחות קרוקודילים, היפופוטמים וקופים – איזה יופי של טבע על סף דלתי הפרוצה – נרגעתי כשראיתי סביבי אנשים חיים כשכל גפיהם מחוברים עדיין לגופם, מהלכים בנינוחות. אחד מהם הסביר לי כי השלטים נכונים לעונה הרטובה בה הנהר עולה על גדותיו ומביא למקום תיירות קרוקודילים מהסבך. כרגע אין מה לדאוג אך כדאי להסתובב עם פנס בערב ולא להתקרב מדי לשפת הנהר…
בעודי מקים את האוהל, הוקפתי ממעל בלהקת קופים – בבונים וקופי מקוק זריזים וצרחניים שהתיישבו על כמה ענפים והביטו בי בעיניים מנצנצות, תוך התקוטטות ביניהם על עמדות תצפית נוחות. מאחור הופיעה להקת חזירי בר – בתחילה שניים בוגרים שמצידי פיהם בלטו ניבים לבנים ובעקבותיהם – בראותם שאיני מתרגש יותר מדי, הגיעו גם גורי חזירים בערבוב של קולות נחירה ומעין נביחה. בעוד אלה צועדים על ברכיהם הקדמיות – כדי שיהיה להם נוח יותר לרכון אל האדמה ולנבור בה – נעמדה לידי איילה קטנה מין במבי כזה, בצבע ג'ינג'י כהה מנוקדת חברבורות בחום בהיר על גבה. אזניה הענקיות נעו בחשש ובהקשבה וגם היא כשראתה שאיני שם לב אליה – לך ספר לה שהרגשתי כמו בתוך חלום שמתגשם – צעדה בנינוחות תוך חיפוש מזון על הקרקע, לעבר הסבך כמטר מאחורי האוהל. ואז שמעתי ציוצים ונביחות קלושות בקול צפצפני – ומן העשב הגבוה, שהיה הגבול המערבי קצת לפני סבך עצי הג'ונגל, הסתערה להקת נימיות ארוכות זנב מספוספס באפור ולבן – גודל הבוגרים היה כ-40 ס"מ – ונברה באדמה הסמוכה לחניית האופנוע. כחמש עשרה חמודים פרוותיים, קיפצו בזריזות ובדילוגים אקרובטיים זה מעל זה ולאחר חבורת הבוגרים באה בדהרה ובראשה נימייה "גננת", להקת הגורים – עוצרים מדי פעם להקשיב תוך הזדקפות על רגליים אחוריות וחוזרים להתקוטט ולצווח בעליזות. בחיי, הנה כאן מתחילה אפריקה שכל כך רציתי לפגוש. בעלי חיים, סביבה פראית ועם זאת מוגנת. לא יותר מבד דקיק ביני לבין כל אלה. האופנוע למראשותי כשבארגז האחורי נעול המזון. ערכת כלי הבישול והאוכל על שתי אבנים שטוחות בסמוך ובין שני גזעי עצים בשולי החלקה בת ה-5 מ"ר, קשרתי את הערסל העתיק שקניתי לפני עשרים שנה במדבר המערבי של מצרים וצללתי לספר שנתן לי עוד מידע על בוצואנה. ווייפיי יש רק במתחם המרכזי וגם אז יש הגבלה לנפח הגלישה – לפחות התעדכנתי על הנעשה בבית – ליד האוהל בישול מהיר של פאסטה, מקלחת נהדרת. ישיבה על בירה מקומית בסוכת הפאב התלויה מעל לנהר וצפייה בשקיעה האיטית והאדמדמה בכיוון כללי צפון מערב (כאן כידוע, קו המשווה מצפון).



הערב ירד, ליחשוש גלי הנהר שליטפו ברחש את הגדה הסמוכה היה מוסיקת ערש הזכורה לי משינה באוהל בסבך הג'ונגל של מקדשי הטיקאל בגואטמלה. הכל רוגע עד שממש כמו תזמורת שמכוונת כלים ללא גבולות, הטבע החי פצח בקונצרט שאין שני לו בעולם. יצירה שלעולם לא אצליח לשחזר. שלפתי את הטלפון והפעלתי את מכשיר ההקלטה – אולי משהו ייקלט. ציוצי ציפורים, נביחות ויללות, צפצופים ושריקות קצביות, הדהדו מגרונות פעורים בפעייה שחזרה על עצמה במקצב עצוב ומנגד שאגה רחוקה ותרועת (כנראה) פילים וטרטור בשרני של רכב מטיילים שהגיע באיחור. רעש פצפוץ שריפת עץ במדורה סמוכה ואנשים מדברים זה לזה בשקט ושוב ציוצים וסלסולי גרון שורק או מילל. ופתאום, כאילו הוראה שנחתה ממעל, הכל נרגע בבת אחת. נשארו רק הצרצרים ותקתוק מגע טפרים של בעל חיים שטיפס על גזע סמוך ולבסוף רחש מכרסמים שרצו סביב יריעות האוהל הדקות ורמסו את העלים היבשים שהיו פזורים בין האוהל והסבך. נרדמתי.
חמישה ימים ישבתי בחלקת אלוהים שמצאתי בכניסה לפארק צ'ובה. פגשתי עוד בעלי חיים וביום השלישי כבר הפכנו לסוג של חברים למחזור אוגוסט 2016. כולל בבון שניצל את פנייתי לחפש דבר מה באוהל וגנב לי אשכול בננות שלם מתוך ארגז האופנוע שנשאר פתוח קצת. ומשפחת חזירי בר שניצלה את יציאתי לרכיבה לכיוון דרום העיירה קאסנה ופיזרה את כל תוכלת האוהל לאורך החוף… נהגתי שגרה שבה התעוררתי מוקדם לצעידה במשעולי המחנה המגודר בגדר חשמלית למנוע מטורפים להשלים ארוחות כאן – היכרות עם עוד מספר רוכבים רובם ככולם תושבי דרום אפריקה שהסבירו לי כי בוצואנה , נמיבה, זימבבואה ודרום זמביה, הם החצר האחורית שלהם למסעות מדי פעם כשהם רוצים להתרחק מהמולת היום יום השוחקת. רוברט, איש נחמד על טויוטה לנד-קרוזר נתן לי במתנה תקע חשמלי ייחודי לסוג המקומי של שקעי חשמל, בלעדיו לא יכולתי לטעון את החשמלים. זוג טיילים בסביבות גיל ה-50 מאנגליה על טויוטה פור-ראנר מאובזר כדבעי. קולין שימש שנים כשומר ראש לזמרי פופ החל בפיל קולינס ועד לאלטון ג'ון וגם הוכשר כשף ואריקה הייתה מנהלת מוקד הזמנות של רשת מלונות בלונדון. כיסו את עצמם בקעקועים עד צוואר ואת הרכב באלפי מדבקות ויצאו לשנתיים לחרוש את העולם. יום אחד הגיעה חבורה בת 11 רוכבים מצ'ילה שרכבו מקייפטאון מרחק אלפי ק"מ על אופנועי ב.מ.וו חדשים ורכב ליווי שסחב את כל הציוד בטיול מאורגן של 5 כוכבים.

וגם רוכב אופניים בריטי קשוח שמפאת מחסור תקציבי הקים אוהל בכניסה לפארק וגורש משם באישון לילה וכמעט נעצר בעוון "סיכון עצמי". צעדתי פעמיים רגלית לעיר הסמוכה להשלמת המזווה בסופרמרקט המקומי: לחם, פאסטה, סרדינים, פירות, חטיפים, מים. ביציאה מהסופר  יש שלחן קטן עליו מניחים את שקית הקניות ובודקת הלבושה במדים כמו שוטרת, עוברת על כל פריט בשקית הקניות מול החשבון: שורה שורה, סכום סכום.
ביום האחרון הצטרפתי בשעת בוקר חשוכה לסיור בעומק הפארק ברכב לנד-קרוזר פתוח בו 4 שורות מושבים מאחור ועוד אחד ליד הנהג שם ישבתי אני ויצאנו לחרוש את הפארק. בקטע הזה שלו בו נהר הזמבזי הזורם מאנגולה דרך צפון נמיביה, צפון בוצואנה לדרום זמביה (למפלי ויקטוריה) ולזימבבואה – יש לו כמה פיתולים שהתרחבו לאגמי ביצה עצומים בהם התהוו איים גדולים. האיזור הכולל כמעט את כל סוגי החי האפריקני ועיקר תשומת הלב של התיירים נתונה ל"חמשת הגדולים" : אריות, פילים, קרנפים, בופאלו, ליאופרד, ג'יראפות, היפופוטמים, קרוקודילים, צ'יטות, זברות, צבועים, כלבי בר, איילות מגזעים שונים, דורסים ועוד ועוד בגודש ונוכחות מאסיבית. בעונת היובש הזו הנהר נסוג ובבצורת שזו כבר שנתה החמישית, יבשו עצים רבים. עדרי פילים המסתובבים במעגלים ונתיבים קבועים, מפילים בדחיפה עצי ענק כדי להגיע לצמרותיהם הירוקים.

אריות ולביאות מתנועעים באצילות של גביר בעירו כשכל השאר זזים לצדדים. מדי פעם קיבל הנהג/מדריך שלנו קריאה לנוכחות של בעלי חיים בנקודה מסויימת ומייד דהרנו לשם. רוב חברי לרכב שלפו אז מצלמות עתירות טכנולוגיה ועדשות בעוד אני הסתפקתי באייפון ובמצלמת הגו-פרו הנאמנה שלי (התכנית היא כי מצלמה ממש ועדשות איכותיות יגיעו עם גלי כשניפגש בדרום אפריקה בהמשך). כך סבבנו חמש שעות מעייפות ושבנו בצהריים לבסיס האם. מכאן בכוונתי להגיע לשמורת האוקוואנגו ולעיר מאון השוכנת בפתח דלתת הנהר הייחודי הזה המתחיל באנגולה ונשפך לצפון מדבר הקאלאהרי. אין לי אפשרות לחצות באופנוע את פארק צ'ובה שוקק חיות הטרף לכיוון דרום מערב – מסיבות ברורות –  ולכן עלי לעשות עיקוף של כמה מאות קילומטרים דרומה ואז צפון מערבה. מעין מסלול משולש שיקח יומיים.
למחרת בבוקר השכמתי עם אור ראשון, ארזתי את מטלטלי, נפרדתי משכני ויצאתי ברכיבה נינוחה דרומה לכיוון העיירה NATA בה אנוח לילה.
הדרך לנאטה הייתה סלולה למשעי. כבר בקילומטר השלישי ראיתי בצד הדרך ועל הכביש, גללים טריים של פילים ולאחר עוד כמה ק"מ כבר נראו הפילים הראשונים בצד שמאל בסמוך לדרך, משפחה בת שישה פריטים עסקו בלעיסת צמרות עצי שיטה במרחק כ-50 מטר ממני.

דוממתי את המנוע מתוך תקווה שהוא גם יניע ללא בעיות אם אצטרך לנוס על נפשי… וצפיתי בפלא. איזה יופי. פיל בטבע ללא עדשות מקרבות, ללא הגבלות של ריינג'ר שמחפש את כיוון הרוח או מבקש לא לדבר וכו'. ככה אני והם. צבעם האמיתי של פילים – אפור כהה נבלע בצללי העצים. לאחר כמה דקות בהן גם צילמתי קצת, הם נסוגו בביישנות חרישית אל החורש ונעלמו וכך לאורך כל היום פגשתי מדי פעם פילים בצד הדרך, ג'ירפות, איילי קודו מסולסלי קרניים, עדרי זברה ובנות יענה. כולם מסתובבים חופשי בשולי הדרך – לא פארק ולא ספארי מאורגן. ככה, בר בשטח. הפיל האחרון שראיתי בקטע דרך מפותלת. היה גדול ובודד, איך שעצרתי במרחק כשלושים מטרים ממנו, המנוע עדיין פועל בסיבובי סרק,

הוא הרים ראשו נענע אותו לצדדים ופרש את אזניו הענקיות לצדדים ולפנים. הבנתי את הרמז וכשהוא החל בתנועה נחושה לכיוון שלי, שילבתי לראשון ונתתי בגאז… זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע לבעלי חיים שכאלה רכוב על אופנוע. צמרמורת עברה כברק קר מהמצח ועד קצה זנבי. איזו חווייה, בורכתי!
בשעות הערב הגעתי ל"נאטה לודג'" הממוקם במישורי המלח של הקאלהרי המאקגדיקיגדי, כעשרה ק"מ מדרום לעיירה נאטה. שוב, מבנה מרכזי מחופה קש. בר עם בירה קרה ויקרה, כעשרים בונגלוס יקרים להחריד ובחולות מאחור, בצל חורש עצי מדבר חסונים ומדוללי צמרות, חלקה לאוהלים.

ליד עמדת האוהל חיכה לי בבון רזה וחצוף שלאחר שהתאכזב מנימוסי, פנה לעבר קבוצת רכבי שטח שפתחה שולחן ענק ודשן.

כשהרגלית למטה:
– באפריקה יש סלולר בכל חור – רשת יעילה ואיכותית ביותר אך האינטרנט עדיין באיכות שהייתה בארץ לפני חמש שנים.

-לאחר שעזבתי את הלודג' בצ'ובה, הבנתי בשיחת טלפון עם אן ילידת בוצואנה, בת זוגו של דודי המנוח האהוב ניסים, כי אחותה מנהלת את המקום… לא הייתי מחליף את האוהל בשום מקרה כך שחסכתי עלבונות.
– אל תגידו ראיתי חיות בטבע אם לא פגשתם אותם ממש במקום פתוח, החווייה אחרת לגמרי.
– וכן, כל אדם צריך לפחות פעם אחת בחייו לברוח מפיל.

——————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוני בן שלום

——————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה