חצר היקב וחדר הטעימו בו נערך הערב (כל הצילומים: דניאל פפר  –  תודה!)

ביום חמישי הראשון ביולי, אירחנו משפחתי ואני, כשמונים חברים לאירוע מסכם מסע, ביקב עמק האלה. לאירוע התקבצו אנשים שליוו אותי לפני, תוך כדי ואחרי המסע. חברים שתמכו והשקיעו בחלום שלי ימים ללא סוף ולילות לבנים. ידידים שרכשתי במהלך המסע, שלא ידעתי עליהם כלום והנה התייצבו יאיר, דני, ונחום. שכמה שניסיתי לחבר למילים ששיגרו ועודדו אותי בדרך – פנים. לא הצלחתי לקלוע. הם נראו הרבה יותר טוב. אנשים יקרים. ובנוסף פגשתי אנשים שלא ראיתי עשרות שנים, שחשיפת סיפור המסע שלי חיברה אותנו שוב.

האויר קריר בשעות הערב בעונה הזו בלב העמק הקסום בואכה הרי יהודה – . התאים בדיוק לסופו של יום חם, מהביל ודחוס. לגמנו את יין השרדונה הצונן. ורוקנו את גביעי הקברנה, המרלו והפרנק בקצב שמח. מיטב הדיפים שהכין משה אש ידידי כתרומה. ומיטב תנובת דוכני שוק התקווה, שכללה לחמים תימניים מקוריים, בשילוב חטיפי תירס בטעם מסורתי דרום אמריקני. העניקו עוד פן שחיבר את כולנו לחוויית המסע וטעמים שחוויתי במהלכו.

תוצאת עבודתה של וועדת קישוט – האופנוע הנוכחי מתהדר באוסף מדבקות מהדרך.

הצגתי לפני אורחינו את סיפור המסע שכלל קצת פילוסופיה, הרבה תמונות, כמה אירועים שלא דיווחתי עליהם בבלוג או בווי-נט. שלל תובנות. וקינחתי בסרטון בן שמונה דקות אותו ערך שחר (תודה יקירי). לידי עמד אופנועי הנוכחי, הזהה לחלוטין לדגם עליו רכבתי שם. הוא נתן קצת פרופורציות למי שהיו סקרנים לנושאים הטכניים. האופנוע קושט ונראה כמו מכונית בחודש של בחירות, מרוב מדבקות מסע שמרחתי עליו.

זה המקום להודות לבנותי הנהדרות טל אילאיל ותמר. לגלי שלי. לרוי. למשה. לחברי, דני ולרו ואודי קפלן מיקבי עמק האלה שתרמו את המקום והיין. להצטער על מי שהחמיצו ולבשר כי אני נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות עם המצגת שלי ברחבי הארץ (מותאמת כמובן לסוג הקהל הספציפי בכל פעם) . ונכון לקבל הפניות ממי שמכיר גופים או גורמים שהדבר עשוי לעניין אותם (בתשלום מן הסתם).

ועוד משהו לחברַי שבחו"ל: גם שהיה ברור לי כי אין מה לצפות כי תקחו חלק באירוע, הצטערתי לא לראות את כל מי שארחו אותי לאורך המסלול/ הזכרתי אתכם בדברי. הייתם ונשארתם ידידי אמת. או כמו שכיניתי זאת בערב: "מלאכים שהוכחיו כי האדם הוא נדיב".

וכמו שבישרתי בסיום המצגת, כי ישבני עוד נטוי מעל מושב האופנוע. פצחתי לא מכבר בהכנות למסע לדרך המשי. מאיסטנבול (או אתונה) ועד לבייג'ינג. דרך טיבט ומרגלות האברסט. אליו בכוונתי לצאת בקיץ הבא. והפעם בשיתוף רוכבים נוספים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

אילן ויקיס במצרים

בשנת 1995 ערכו יקיס קדרון ואילן מולכו סיבוב בן 4000 ק"מ ועשרה ימים, מפתח בתיהם בגוש דן, לתוך מצרים. ירדו רכובים לאורך נהר הנילוס, עד לחלקו הדורמי עם שכיות הארכיאולוגיים. אלה היו ימים אחרים. המצלמה הדיגיטלית היתה חפץ לבעלי קשרים עם העתיד.

אילן מולכו

רכיבות מהסוג הזה לא היו נפוצות בשנים ההן. ואפשר לומר שהם היו בין הראשונים שהראו כיוון. אז, לפני חמש עשרה שנים, הם הגיעו אל כל האוצרות העתיקים רכובים על גבי אופנועים, וכמו דגיגים קטנים חמקו מכל אותם גינונים השמורים למי שמגיע בכלי רכב ענקיים כמו אוטובוסים. שם בדרך כלל כל עצירה היא סיפור ואי אפשר להתעלם מנוכחות התייר הזר. עם כלי רכב צנוע ממש, איש לא עצר אותם, פרט לילדים סקרנים, מוכרי משקאות וסוחרי מזכרות.

לפני כחודשיים הפליגו אילן ודליה מולכו – בספינה, לאורך הנילוס ועמק המלכים במצרים. אילן התרשם מאד מהשינוי שחל בנגישות אל קברי המלכים ואל המקדשים ההיסטוריים. לדברי אילן, הכל שם כיום מחושמל, ממוחשב ומאובטח ולכל אתר יש לרכוש כרטיסים ולעמוד בתור בתוך אולמות מפוארים וממוזגים, בהם מפשיטים אותך ובודקים כל חמוק בגופך.

עם אילן ויקיס חלקתי כעבור חמש שנים בשנת 2000, מסע רכוב למצרים המערבית לתוך הסהרה. יקיס- צלם מקצועי שממשיך ביצירה הייחודית שלו ואילן מעצב גרפי מוערך, נגועים עדיין בחיידק ההרפתקה ומדי פעם אני מקבל טעימות מעלילותיהם.

מכאן אוסף תמונות שחלקן נסרק מתוך פרינטים. אלה הכוללים בפינה צריבת תאריך, צולמו על ידי אילן ואלה שלא צויין  בשוליהם תאריך, צולמו על ידי יקיס. תיהנו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה    

הפעם הבמה לרשות חברים

מוסי ערמון – צלם

צילום: עצים רוקדים

את מוסי (ומיכלי) הכרתי לפני שלושים וחמש שנים לערך. ומאז אנחנו מחוברים גידלנו במקביל ילדים בגילאים מקבילים. וכדי לא לחטוף ממוסי טלפונים מביכים. אומר רק, כי פרט לשותפותו בהכנות והתלבטויות טרם יציאתי למסע וגם אחריו. מוסי היווה את מפקד חמ"ל העורף שלי ושל גלי, כשסגרנו סוויץ' והיינו בקטע בין קיטו באקוודור, ועד לחזרתה של גלי לארץ, כעבור 5 שבועות מצפון צ'ילה.

אקליפטוס

מוסי עוסק בצילום טלויזיה לרשת צרפתית בארץ. וככזה מכסה את מציאות החיים שלנו פה. לשם השפיות עוסק בצילום סטילס, שזו אהבתו האמיתית. את רוב הידע בצילום סטילס, הוא למד בעצמו, פרט לקורס בסיסי במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת ת"א, וכן סדנת צילום ב-ICP בניו יורק . מוסי מעדיף מצלמות פשוטות כדי להתרכז בקטע היצירתי, ולא להתקע בקטע הטכני שהופך לעיתים למרכז. כמו כן, מצלמה קטנה ופשוטה מתאימה לאופי הצילומי  של ה-Snap Shot   והיא זמינה תמיד.
שורו, הביטו וראו..

צילום עליון: נחל דישון

צילום עליון: עורב

שפריץ

————————————————————————————

צ'יפס

הפסל ביציאה דרומה מטיחואנה מקסיקו

כשהגעתי לצד המקסיקני של הגבול עם קליפורניה., ראיתי בזוית העין, את גדר המערכת שהקימו האמריקנים כדי למנוע מהמקסיקנים, לחדור לעומק הדשן של המעצמה השבעה. אחרי שעתיים של בירוקרטיה "לבנטינולטינית", אותה צלחתי בחיוך כוותיק טפסולוגיות ישראלי מצוי. יצאתי מטיחואנה בשעת צהריים, החום היה כבד, הלחות הדביקה לי לגוף, את הבד הסינטטי שממנו עשויה חולצת הטי, שלבשתי מתחת למעיל. רכבתי לאורך הגדר מערבה, בכביש שעלה וירד בין חמוקי גבעות בינוניות. פה ושם חלפתי על פני עמדה צבאית חבויה בקפל קרקע, בה חנה לעיתים טנדר משטרה ובו שנים שלושה שוטרים, פניהם אל הגבול. באחד המוצבים הזמניים האלה עצרתי. הייתי סקרן להבין איך נראה הגבול מהצד של החלשים. שני שוטרים שישבו בטנדר לבן, יצאו ממנו מייד ובשטף של ספרדית – שאינה דורשת שום תרגום. הורו לי להניע ולהתחפף. אבל אני הרי לא ממש בעד או נגד המצב הרגיש באיזור, כלומר, אני תייר סקרן, והייתי בטוח שבעזרת חיוך רחב, אצליח לשכנע אותם להחליף איתי כמה מילים. עודי מסיר את הקסדה. משך השוטר שישב בצד הימיני של הטנדר, רצועה ומהקבינה יצא כלב שחור ושעיר, בגובה בינוני. הוא רץ לעברי והשוטר שמשך את הרצועה בכוח מאחור, ניסה לעצור בו. אך הכלב כבר סגר את המרחק. עצר את תנופת הריצה והתייצב לרגלי. הביט בי. רחרח ולפתע נעמד על שתי רגליו האחוריות וניסה ללקק את פני. זה פרם את המתח בשניה. השוטרים המשופמים, לא ידעו את נפשם מרוב צחוק. לא הבנתי כלום, אבל היה ברור שהכלב התנהג הפוך ממה שציפו ממנו. השוטר שהוציא אותו מהרכב, ניגש אלי ולחץ את ידי באנחת רווחה, אני מניח שהשוטר אמר משהו בסגנון: "את כולם הוא טורף. בחיי הוא אוהב אותך. יש עליך איזה נקניק?" היה לי נוח עם החיבה היתרה של הכלב. ושום ריח בשר לא היה עלי (צמחוני). חיבקתי אותו, חפנתי את שער עורפו וגירדתי את חזהו הגרום בחיבה. לאחר מכן נעמדתי עם שני השוטרים והשקפנו לעבר הגבול הקליפורני. הם נתנו לי להציץ במשקפת השדה שלהם. הכלב התיישב למרגלותי, מעיף מדי פעם מבט לעברי, בבחינת: "טוב שאתה עוד כאן?". לאחר כמה מילות נימוס, עם חברי החדשים, כולל קבלת מחמאות בשם צה"ל. נפרדנו. עליתי על האופנוע והמשכתי לכיוון השמש, שכבר נטתה והתייצבה בשליש הדרך ליפול למים. לפתע ידעתי משהו. משהו שהטריד אותי מהרגע שהכלב ההוא קפץ לעברי. משום מה, כשראיתי אותו, גם אני הרגשתי איזה חשק לחבק אותו. הקפיצה שלו לחיקי, ממש לא הפתיעה אותי. הוא היה העתק כמעט מלא של כלבי האהוב צ'יפס, שמת כבר לפני עשרים ושלוש שנים. צ'יפס יצא לעולם ככלב פג, גלי ואני קיבלנו אותו בקופסת נעליים, מזוג צעיר, שכבר מאס בגור האחרון והחלשלוש שנשאר להם מהמלטה של כלבתם. צ'יפס היה איתנו 11 שנים, עד שהורעל בסטריכנין. הוא פרץ ערב אחד הביתה, מיילל ומתפתל מכאבים. לאחר כשעה, נפח את נשמתו בחדר ההמתנה של הווטרינר שאחר להגיע. אהבתי את צ'יפס. הוא מסוג הדברים שמאמנים אנשים צעירים לקחת אחריות. מחבר אותם לחובות השגרה והדאגה, שבהקמת מקום לגור בו. עם בן/ת זוג או בלי. כאלה ההופכים לאט לאוזן קשבת כשאדם רוצה לדבר לעצמו בקול. צ'יפס כמו כל כלב לבעליו. ראה בי (באופן מוטעה כמובן) לא פחות מאלוהים. הוא היה פיקח ושורד. הוא ידע לפענח את מצב הרוח שלנו, יום לפני שידענו בעצמנו שהוא הולך להשתנות. הוא היה אקרובט שידע להלך על שניים, לרוץ כחתול, על גדרות אבן גבוהות ולשיר ביללות כששמע מוסיקת קאנטרי. לאחר מותו לפני עשרים ושלוש שנה כאמור, ישבתי כשבועיים (בין שאר עיסוקי אז) וכתבתי ספר ילדים שלם. כתוב בגוף ראשון – מפיו של צ'יפס. ערוך בחמשירים ומספר איך נראים החיים מנקודת מבטו של כלב רגיל, תמים, טמבל, חביב. ששואל שאלות, המעמידות את חיינו כאנשים באור משעשע.

החמשירים שוכבים מאז באיזו מגירה. דרישת השלום הזו מצ'יפס הנשכח שלי, שקיבלתי בטיחואנה, שלחה אותי לקיים הבטחה ישנה. באותו רגע מול חוף צפון מקסיקו, החלטתי שכשאני חוזר לארץ, אני משלים את העבודה. מאייר את הספר ומוציא אותו לאור. כל ההקדמה הזו באה בכדי לספר שאיורי הספר אוטוטו גמורים. אני יושב בלילות כשהכל שקט, מולי טבלת צבעי המים הישנה שלי, שאיתה כבר איירתי עשרות רבות של ציורים בעבר הרחוק. ושוב, כמו מפגש עם אהבה ישנה שמתייצבת פתאום בדלת, אני מרטיב את מכחול הסייבל העדין בכוס זכוכית, מעביר אותו בין שפתי לחוש את מידת הלחות שבו ומטביל אותו בגוש צבע המים בקופסה שקניתי פעם בהזדמנות בחנות בכפר בהולנד. נייר העשוי תערובת של בד טחון תוצרת פאבריאנו האיטלקית, שוב מונח לפני ואני מצייר עמוד אחרי עמוד. אין חיבור טוב יותר לימים של צ'יפס כמו החוויה הזו. אם תרצו, עוד חלום ישן שעומד להתגשם.

———————————————————————————

יורם ויוסי: ממאנלי עד לֶה

בשנת 2003 סיימנו מסע אופנועים במדינות הבאלטיות. יצאנו ארבעה. חיים, יוסי, יורם ואנוכי. ג'יפ אחד, נגרר ועליו 2 אופנועים. המשימה: להגיע לקצה הצפוני של החוף המערבי של צפון אירופה, תוך חציה של כל המדינות הבאלטיות. מסע שעיקרו רכיבה אין סופית, במישורי אין סוף, בכבישים ללא סוף ועיכובים מעצבנים בין הגבולות של פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה. על כך אספר בהזדמנות אחרת. בקיצור. אם אתם רוצים נסיעה נהדרת עם דגש על חברים ושיחות נפש, סעו. אבל אם אתם מחפשים נופים וריגושי הרפתקא, אל תסעו. אבל כאן בהמשך זה סרט אחר… לגמרי.

בדרך ממנאלי לכיוון לֶה

טרם שקע האבק על המסע למדינות הבאלטיות, ושני חברי הטובים, יוסי ויורם, כבר קובעים לי פגישת תכנון למסע הבא. הלו! צריך גם לעבוד. נכון. אבל את מסע הבא, צריך לתכנן הרבה מראש. למה? ככה. נדרשתי לתת תשובה מהירה והיא היתה. "לא!". שני אלה, עלו יום אחד בחודש יולי 2004, על מטוס ירדני וטסו להודו. מניו דלהי טסו למנאלי, באיזה אוירון עם פרופלורים, שאיכותו כבר נתנה להם רמז על אופי המפגשים המוטוריים המחכים להם. במנאלי הם פגשו את ג'וני. משכיר אופנועים משופשף. שאיתו יצרו קשר כבר לפני חצי שנה עוד מהארץ. והוא חיכה, חובק שני אופנועי אנפילד, שלכל אחד מהם מחוברת קופסא מאחור עם חלפים. הרמז כבר ברור.

אחרי שבוע של הסתגלות לגובה (2000+ מ'), הם מילאו דלק במשאבה האחרונה ביציאה ממנאלי ויאללה צפונה להרים. ליתר דיוק לכיוון העיר לֶה השוכנת למי שאינו יודע ממש – בהימאליה. או למי שרוצה דיוק בפרטים – כדי להגיע אליה צריך לעבור באיזור כאבי הראש. כלומר דרך ופאסים בגבהים שמעל 4000 מ'. בסך הכל מדובר במסלול של כ- 450 ק"מ אבל כבר בתחילת הדרך הם הבינו שלושה דברים: אחד: האופנועים מדגם אנפילד. שתוכננו ועוצבו בשליש הראשון של המאה הקודמת. (ועדיין מיוצרים כמו בימי קדם) לא ממש צייתו ליעודם. לא הניעו (קיק סטארט) לא סחבו. לא העבירו הילוכים ולא ממש אחזו בכביש. הכביש הוא הדבר השני: הדרך היתה בעצם דרך עפר ברובה, עם חצץ וטלאי זפת. כבר ביום השני ולאחר יום היכרות כואבת עם האופנוע, הם הגיעו למאהל "קהבות", המוחזק ומתופעל על ידי קהילת הטיבטים שהיגרו לכאן ותפסו בעלות על תעשיית האירוח על הציר. הדבר השלישי הוא חוסר של רכבים נורמאליים על הציר. כלומר פרט למשאיות צבאיות, או כאלה הדוחפות אספקה במעלה ההרים. הם לא פגשו בשלב הזה, עוד מישהו שנדפק לו השכל והחליט לטפס לשם ועוד על אופנוע. אז התמונה ברורה עוד יותר.

הדרך ממאנלי ללה סגורה כחצי שנה בתקופת החורף, עקב מזג האויר הקיצוני הכולל שלגים ובוץ. ולמעשה בכל תחילת קיץ, עסוקים כלים הנדסיים וכוחות צבא, המפוזרים במחנות לאורך הציר, בפילוס הדרך מחדש. הדרך מתחילה בתוך נוף ירוק ומיוער, משובץ כפרים ולאורך הקטע הזה יש לצידי הדרך הרבה חנויות, דוכני מזכרות, אוכל ולבוש. למעשה מכאן יוצאת תיירות אוטובוסים או ג'יפי תיירים, כדי לגעת בנוף שלגי וקצת קרחונים שנשארו מתקופת החורף. הכביש בתחילה היא איכותי. אך מהרגע שהגיעו לאיזורים הנידחים יותר, בהם כבר לא נראה שום עץ באופק, אלא רק גאיות שטופי סחף ומצוקים מהם נשפכו מפולות בוץ, או סתם מפלי מים סואנים. הדרך כבר הייתה רסק אחד גדול, של חצץ רטוב, בורות ותהומות שנפלו לעומקים של כמה קילומטרים.
הדרך היתה במגמת עליה כל הזמן, כל יום לקראת שעות הערב הגיעו יוסי ויורם למאהלים, בהם קיבלו מזרן להניח בו את עצמם בתוך השק"ש שהביאו, מעט מזון והרבה צ'אי. יורם כבר החל לחוש את השפעת הגובה. כאבי ראש קבועים, שהשאירו אותו ער בלילות ועייף בימים. המסע עבר מפאס לפאס שהגבוה ביניהם היה מעבר טאנגלאנגלה

(Tanglangla) שגובהו 17,582רגל, שהם 5,359 מטר. המעבר השני בגובהו בעולם. בקטעי דרך ארוכים ניכר כי היא פונתה רק כמה שעות קודם, ממפולת בוץ ולכן הייתה חלקלקה. באחד המקרים הגיעו יוסי ויורם לגשר בין שני קצות מצוקים, שעבר מעל נהר שזרם בעומק 200 מטרים מתחתם. על גשר המתכת היו מונחות שתי שורות של לוחות עץ, ברוחב המתאים למעבר כלי רכב ארבע גלגלי. ושאר הגשר הוא בעצם חור אחד ארוך. אז איך עוברים עם אופנוע על קרש אחד ברוחב עשרים וחמישה סנטימטר, כשמכל צד תהום? אני יודע בודאות, שזו אחת הפעמים הנדירות, ששני האפיקורסים האלה נשאו תפילה, או לפחות שאלו את עצמם מה הם עושים שם. בקטעים אחרים הדרך עברה בתוך מפלי מי קרח, ששטפו את הדרך ונפלו לתהומות בצד. ובקטעים ארוכים פשוט לא היתה דרך, אלא ערימות חצץ גס שאותו ניתן לעבור במשאית או ג'יפ, אך אופנוע מהסוג המצ'וקמק עליו רכבו, פשוט סירב להמשיך. הוסיפו לכל זה את התקלות המכאניות שחזרו כמה פעמים ביום, חוסר החמצן למנוע וכאמור הילוכים שאינם עוברים. כמובן באותן נקודות הכי מעצבנות. ותבינו מה זה מסע השרדות.

בדרך פגשו יוסי ויורם, זוג ישראלי צעיר שאיתם בילו כמה ימים ברכיבה משותפת. במלאת שבוע ליציאתם ממנאלי הגיעו לאיזור העמק הפורה ולעיר לה, היושבת בגובה נסבל של כ 3500 מ'. צעירים שהם פגשו בלה, לא האמינו שהם הגיעו בדרך הזו. אומרים שעד היום מסתובב סיפור בלה, העובר ממוצ'ילר למוצ'ילר, על שני החבר'ה האלה (שחצו את השישים זה כבר). שעשו משהו בין חסר אחריות, לחד פעמי. או אם תרצו, נועז.  ברגע שיורם ויוסי הגיעו לשם הם טילפנו לג'וני משכיר האופנועים במנאלי והודיעו לו איפה בעיר הם הפקירו את האופנועים, שמיררו להם ת'חיים (אבל גם הוסיפו לחייהם הרבה טעם)  לאחר מנוחה ראויה, עלו על אוירון וחזרו דרומה לכיוון ניו-דלהי. התמונות מדברות בעד עצמן.

——————————————————————————————

החל מהשבוע אני ללא אופנוע. מתנייע עם מה שיש. הפוסט הבא יזכיר נשכחות.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and גלריה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

אדם שני באפריקה

לאלירן ולאחרים ששלחו אלי מייל אישי. אני לא לבד. ממש לא. למותר לציין את חבורת ה"קָמוּקוֹת", שהיו הראשונים בארץ, שלקחו את רכיבת האתגר על אופנועים באופן מעורר השראה, למחוזות נדירים של יופי והרפתקה. את ידידָי ערן שפיצר ועומר כנעני, שרכבו על אופנועיהם לקצות עולם בתנאים יותר קיצוניים משלי. או שני רוכבים שגם כתבו ספרים על מסעותיהם; סיגל גבע (סוף העולם שמאלה) שהקיפה על אופנוע את אוסטרליה וגבי בבלי (המסע הגדול), שחלף על אופנועו גם באירן, בימים מסוכנים. ולא שכחתי את קבוצות רוכבי האופנועים שעוד לפני הקמת המדינה יצאו לאירופה דרך סוריה והיו בהם שהגיעו על אופנועים גם לדרום-אמריקה. וידוע על עוד עשרות רוכבים ורוכבות ישראלים, שאיני מכיר אישית. שקפצו מהמציאות היומיומית לתוך הגשמת חלום רכוב, אי שם באפריקה באמריקות, באוסטרליה, במזרח ובאסיה. לבד, בזוג או בקבוצה. בלי בלוג או מנגנון דיווח שוטף. אם אצליח, אנסה לתת להם במה גם כאן.

אדם שָנִי

עושה את זה ממש בגדול!!!

לפני כשש שנים בעיצומן של ההכנות למסע שלי, מצאתי באחד הפורומים בנושא רכיבות אתגר סביב העולם, תגובה לאחת ההתייחסויות שלי. התגובה הגיעה מניגריה והכותב היה ישראלי בשם אדם שַני שעבד שם כנציג של חברה אמריקאית בתחום הטכנולוגיה. אדם סיפר לי שהוא מנצל עד תום את שהותו באפריקה וכבר חרש אותה, לפחות במדינות ובאיזורים הקרובים לניגריה. נשארנו בקשר פה ושם דרך הפורום. לפני כמה שבועות, אדם חידש את הקשר. מסתבר כי הבנאדם כבר מעל עשרה חודשים, בתוך הגשמת החלום שלו. רוכב על אופנוע סביב העולם! הוא יצא מדרום אפריקה שם רכש אופנוע ב.מ.ו. מדגם HP2 למבינים שבנו. מדובר בדגם אינדורו שהוא בעצם BMW r1200gs עם אוריינטציית שטח קיצונית. הנחשב באמת למלך המוחלט של רכיבת האתגר בעולם. נקודה. נועד למי שמתכוונים לבלות את רוב המסע בדרכים לא סלולות, או ליתר דיוק להמציא דרכים חדשות. אדם איבזר אותו בארגזים ותוספות כמו מגן גחון. בולמי אוהלינס מגינים ועוד. התקין מיכל דלק מוגדל ויצא לדרך מדרא"פ לנמיביה. אנגולה, זמביה (שהיוותה אתגר של ממש). טנזניה. בורונדי. רואנדה. אוגנדה. קניה. אתיופיה. ומשם לקח טיסה להודו. רכב לנפאל. הטיס לתאילנד. רכב ללאוס ועכשיו הוא בקמבודיה. מתכונן להטיס האופנוע ליפן ובחודש מאי לקחת מעבורת מיפן לרוסיה לעיר ולאדיווסטוק,העיר המזרחית ביותר ברוסיה ולצאת משם מערבה למונגוליה ולמרכז אסיה בכיוון טורקיה. משם למערב אירופה. ממערב אירופה, יטוס לדרום אמריקה ויתחיל לטפס צפונה. מצפון אמריקה יעבור לאוסטרליה וזהו…!!!

ביקשתי מאדם רשות לספר על המסע שלו כאן בקיצור. לא ידוע לי על בלוג שהוא כותב. אך ברגע שיהיה, אדאג לשים קישור. בינתיים הנה אחד הפורומים בו אדם מופיע עם קטעים וצילומים מההרפתקה שלו.

להלן כמה תמונות מהמסע של אדם:

בלאוס

——————————————————————————-

מסע לדרך-המשי

הצילום למעלה, העיר בוכרה (היפה) באוזבקיסטאן (ותודה למשה כ"ץ:)) – לקוח מתוך דיווח מסע של רוכב אנגלי בשם קולבאץ' וניתן להתרשם מהמסלול שלו בכתובת הזו.

בימים אלה אני מכין יחד עם החברה הגיאוגראפית, מסלול למסע רכוב לדרך המשי הצפון-מערבית. הכוונה לארגן בקיץ הקרוב, קבוצה של מקסימום 12 רוכבים ומינימום 8, למסלול בן 21 יום. הנתיב יעבור בצד המערבי של דרך-המשי. ויכלול ליווי של שני מדריכים רכובים. רכב ליווי ובו רופא ומכונאי ומקום לציוד, ומושבים למורכבים/ות שלא ירצו לרכב כל הדרך. אנחנו עושים עכשיו את החישובים ומניח שהדיווח המדוייק יגיע בקרוב ולא רק בבלוג הזה. אם זה מעניין מישהו, כבר ניתן ליצור קשר.

——————————————————————————-

(כמעט) הכל, זה כסף!

אם תקלידו "יהונתן בן שלום" בגוגל, תגיעו למונח בתחום המיסוי, שסביר להניח כי רואה חשבון המכבד את עצמו כבר למד אותו ולקוחותיו הרוויחו הרבה כסף מהתקנה הנקראת על שמי. לא. לא. זו אינה הלצה או היתלות היתולית בצירוף מילים מקרי בגוגל. זה ממש אני. כלומר חשבון הבנק של גלי ושלי סידר לקהילת העסקים העברית, הרבה מאד שקלים. ולאוצר המדינה את ההיפך. לא איני איזה רובין הוד, או דון קישוט, היוצא מול כל העולם בדהרה ובידי מסמך שכותרתו "תביעה ייצוגית". בסך הכל עמדתי על שלי בבית המשפט ובית המשפט העליון הסכים עמי. לא אחת השתעשעתי ברעיון שאם על כל הצלחה של רו"ח בעזרת התקנה הנ"ל, היה מעביר לי עשרה שקלים. היום הייתי מכסה לפחות את אותם 136 אלף ש"ח שהמשפט ההוא עלה לי נטו מכיסי. אבל נעזוב, חשבון זה מדעים מדוייקים לא פנטזיות.

נזכרתי בכך ובתרבות ה"תרומה לקהילה", כשבאתי לחפש ספונסרים למסע שלי, הבנתי עד כמה אני חלוד כשמדובר בגיוס כסף. יצא והמסע עמד בפני מימוש, בדיוק בזמן בו פרץ המשבר הכלכלי העולמי. הצונאמי של המשבר הכלכלי האמריקאי, הגיע לכאן במהירות מטורפת ובעודי מסתובב עם רשימה של תורמים-שותפים פוטנציאלים, שלדעתי תמיכה במסע שכזה יכולה לסייע להם במהלך שיווקי, או חיזוק מעמדם בתודעה. הבנתי אחרי חמישה טלפונים לאנשי קשר, כי הדבר משול לדיבור על חבל בבית התלוי.  וכי בזכות העובדה כי לחלקם הגעתי עקב קשרים, טריקת הטלפון היתה נינוחה ולא אגרסיבית ממש. בקיצור זה היה איום ונורא. חישבתי על פי הערכה מוקדמת, כי אצליח לגייס לפחות 20 אלף דולר מתוך תקציב מסע מוערך של 50 אלף דולר. לשם כך הכנתי מצגת דעתנית ומפורטת, על פי מיטב הידע והכשרון העיצובי שלי. עם המון מידע על איך, ומתי ואיפה. על יכולותי התקשורתיות וכו' ושלחתי לאנשים שונים בדואר רגיל ואלקטרוני.

יצאתי מתוך הנחה, כי יש איפה שהוא מישהוא, שיודע להשתמש בכלי שנקרא "חסות" אבל גיליתי שהשוק הישראלי רחוק מאד מהסטנדרט העולמי בתחום. וכאן "חסות" זה מימון הצגות "ריאליטי" בהן הכל נמצא בשליטה ולכן אין סכנה מפאשלות ובעיקר, החשיפה הדרמטית מובטחת. נפלתי על התעשיה הזו כמו איזה אסטרונאוט תרתי משמע. התגובות היו פשוט. אפס. שיחת נימוס במקרה הטוב. הבנתי כי למסע הזה אצא על חשבוני קומפלט. אבל היה בסדום צדיק אחד קוראים לו רמי יגרמן, ורמי היה בתקופה ההיא בעלים ומנהל "קרט", המייבאים בין השאר את מצלמות Canon לישראל. רמי קיבל אותי במשרדו במאור פנים והתעניינות אמיתית, ונכון היה לתת הרבה יותר ממה שדרשתי. הוא חיבר אותי שוב למשהו ערכי ומקצועי. הוא החזיר בי סוג של אמונה במי שיכולים וגם עושים. לא כנדבה. אלא כסוג של סחר חליפין.

יום אחד בהיותי בערוץ נחל יבש, בתחנת דלק דפוקה במדבר צחיח ליד מישורי הנאסקה בדרום פרו, פתחתי את דואר הג'י-מייל שלי ומצאתי שגם "קמור" יבואני אופנועי  BMW לארץ, בצעד מעורר התרגשות והערכה, החליטו לתרום למסע שלי כספונסרים. הם חיזקו בי שוב את התחושה, שיש עוד אנשים המסוגלים לחשוב אחרת, מחוץ לקופסה ולתת לתחושות להוביל החלטות עסקיות. אני מרגיש כי בשני המקרים "סיפקתי את הסחורה" והיד שלי על מצערת האיזכור והתיגמול, עוד נטויה.

כספים

המסע כולו עלה בסוף כמאה ושלושים אלף ש"ח. למשך שבעה חודשים בדיוק נמרץ, מחוץ לגבולות המדינה. כולל הכל. (הממוצעים מתייחסים לשילוב ההוצאות בצפון, מרכז ודרום אמריקה. עלויות ציוד חדש כוללות הוצאות בתחום גם בארץ). ההוצאות כאן כוללות גם את עלויות הצטרפותה של גלי לקטע בן 5 שבועות.

להלן פירוט כללי מקורב:

טיסות והובלות – כ- 16,000 ש"ח

אופנוע יד שניה – נקנה ב- 11,200$ נמכר ב- 9000$ = 2,200$ – שהם כ- 9,000 ש"ח

איבזור ייעודי אופנוע – כ-7,000 ש"ח

טיפולים וחלפים – כ-12,000 ש"ח

ציוד ולבוש רכיבה חדש- כ-  9,000 ש"ח

ציוד שוטף חדש (קמפינג, לבוש רגיל, כלי בישול וכו') 6,000 ש"ח

תקשורת, כולל כל הציוד – 10,000 ש"ח

דלק ואגרות-  180 ש"ח ממוצע ליום = 32,500 ש"ח (180 ימי רכיבה)

מזון – 70 ש"ח ממוצע ליום = 10,500 ש"ח

לינה – 40 ש"ח ממוצע ליום = 8,400 ש"ח

כל מיני (מתנות, אירוח, תרופות, פאשלות, פינוקים, טיפים וכו') – 11,000 ש"ח

כמובן, שהעלות הזו אינה כוללת מחירי ציוד (כולל ציוד רכיבה של גלי) שנקנה לאורך שנים ונלקח למסע. הוצאות ממוקדות מסע, לאורך שמונה שנים של הכנות. מה שמוסיף עוד כמה עשרות אלפי שקלים לנזכר למעלה.

כך שאם ניתן לנקוב בסכום כולל ממש. עלות ההרפתקה נעה סביב ה- 45,000$

(הנ"ל אינו כולל ירידה דראסטית בהתפרנסות)

המשך יבוא

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה    

זהו, המסע תם

השלג שחגג איתי את צאתי צפונה מאושואייה נטש אותי כמאה קילומטר משם. אני חוזר על אותו כביש ממש ואותה מעבורת שתחצה את מיצר מגלאן ואל העיר ריו גאייגוס. החלטתי לעשות את כל המרחק הזה בנסיעה רצופה אחת.

העלייה צפונה לבואנוס איירס מרחק של כ-3000 ק"מ, היא קטע שניתן לקרוא לו מנהלתי, יחד עם זאת, זו רכיבה אתגרית לכל דבר. נכון שהגעתי לקצה, אך גם בדרך למעלה, יש די מקומות מעניינים ודרך תובענית.
בריו גאייגוס השתכנתי באותו חדר והחלפתי צמיג אחורי במוסך קרוב, מצמיגי השטח שהרכבתי בסנטיאגו צ'ילה לפני  כ- 4500 ק"מ, כבר לא נשאר הרבה. כביש מספר 3 הוא איכותי, מסלול אחד לכל כיוון וכל מה שראיתי בדרך שעלתה עד לפוארטו סאן יוליאן (Puerto San Julian), היו שדות פאמפאס צפופי שיחים ומגודרים בגדר הדרום אמריקאית הסטנדרטית שגובהה שמונים ס"מ והמחולקת לקטעי עמודי עץ בני 8 כלונסאות דקים ואחד עבה, בינהם מתוחים 5 חוטי מתכת. עדרי מקנה ובקר רעו במרחבים ומדי פעם חצתה את הכביש להקת גואנקו, אשר דילגה מעל לגדר בקלילות ונעלמה לתוך האופק.

ביום השני הגעתי לסן יוליאן. מקום שמאד רציתי להכיר מקרוב. זה התחיל ממפגש שלי עם ספריו של אנטואן דה סנט אקזיפרי, הדוכס/טייס/סופר הצרפתי ,שידוע יותר כמי שכתב את "הנסיך הקטן". עם משל החיים, שהוא ארג שם בדמיון ויד קלה, גדלו דורות של אנשים שלמדו משהו על פרספקטיבה. הספר שלו שאהבתי מכל, היה ספרון קטן שנכתב ב-1931  ותורגם בידי מנשה לוין עוד בשנת 1946 ; "טיסת לילה". (הוצאת ספריית פועלים) בין דפיו מספר סנט אקזיפרי על התקופה טרם מלחמת העולם השניה, בה עבד כטייס באוירונים שהובילו דואר מארץ האש לבואנוס איירס. התאהבתי בספר. היה בו סיפור על העזה מול מחוייבות. ריחוק מול קרבה. סקרנות למרות הרבה ידע. צפיפות מול ריקנות. הוא ידע למלא כל מישור ריק בפאמפאס וכל גבנון בענני קומולונימבוס שראה באופק, בתיאור עוצמתי. הזדהתי עם יכולתו לראות מרחבית באופן יוצא דופן. התחברות רגשית לסובב אותו, כזו הלוקחת בחשבון כל כך הרבה נקודות מבט ולא רק פיזיות. הוא דיבר על בדידות, על טבע אנושי, על כמיהה, פחד, געגוע. הוא ידע לצבוע בכמה שורות מנוסחות, דברים פשוטים לכאורה ולהעבירם מתיאור מקרה חסר חשיבות, לאמירה ערכית. את הספר הזה אני נושא איתי לכל מקום. גם במסע הזה הוא שכב שם בתחתית הארגז הימיני. שמא אזדקק לכמה רגעים של שאר רוח. לא הוצאתי את הספר עד שהגעתי לסאן יוליאן. המקום מוזכר כאחת מתחנות התדלוק שמטוסו היה נוחת בה. שם נקרא המקום "כפר קטן". היום זו עיירה החיה מעבודה בתעשיית הנפט באיזור ומעצם מיקומה לחופו של מפרץ שליו.

למפרץ הזה הגיע ב- 31 במרץ 1520 פרדיננד מגלאן ויסד את פוארטו סאן יוליאן. מגלאן שסבל רבות מתככים, בגידות, בריחות ומרידות של אנשי צוותו. תלה כאן שניים מהמורדים. לימים ( 1578) הגיע גם פרנסיס דרייק הימאי הבריטי, שהחל כשודד ים והמשיך לתוך דפי ההסטוריה כמגלה ארצות בשם בית המלוכה (בעיקר בזכות העברת האוצרות ששדד למחסני הכתר) וערף על החוף את ראשו של סגנו המורד. הגעתי לכאן בשעת בין ערביים, נסיעה של שלושה קילומטר מזרחה מהכביש הראשי. את מרכז העיירה חוצה רחוב ברוחב מאה מטר, במרכזו גן נשוב רוחות. באתי לטיילת לאורך החוף, בה עמדו שתי אנדרטאות, אחת בדמות אניית מפרש לציון הגעת מגלאן למקום והשניה מטוס מיראז' שהוצב על עמוד בטון לזכר הנופלים במלחמת פוקלאנד בשנת 1982. על חרטומו מצויירות שלוש משחתות, שכנראה היה שותף בפגיעה בהן. ניכר, כי בקיץ המפרץ הרחב תוסס בתיירים שבאים לחוף השטוח והמזמין. ואולי שתי האנדרטאות הפכו כבר מזמן לעוד אובייקט בסגנון "תחכה לי עם הקניות ליד המיראז'". והנה אני מגיע לכאן להזכיר מישהו, שאין מצב לדחוק אותו לתוך היסטוריית הגיבורים הרשמיים של המקום. סנט אקזיפרי חזר לצרפת (אחרי שהות בארה"ב) למרות גילו המבוגר, הצטרף לצבא צרפת החופשית ויצא לכמה גיחות הפצצה וקרב אל מול מטוסי גרמניה, במרחב האוירי שבין דרום צרפת לחופי איטליה. הוא אבד בים מול חופי מרסיי באחת הגיחות האחרונות של המלחמה. (לפני זמן לא רב טען חוקר צרפתי כי מצא את שרידיו). ישבתי שם על שפת המדרכה מול החוף ושוב קראתי את הפרק בו הוא מספר על ההגעה למקום…
"…אגב ירידה במנוע מואט מעל סאן יוליאן, חש פביאן עייפות מתפשטת בו. כל מה שמנעים חייהם של בני אדם נתעצם והלך לנגד עיניו: בתי מגוריהם, בתי הקפה הקטנים שלהם, האילנות שבצילם הם מטיילים. משול היה פביאן לאותו כובש המשקיף בערב נצחונותיו על פני ארצות קיסרותו ומגלה את האושר הענוותני של הבריות. פביאן הרגיש שצריך הוא להניח את נשקו מידו, לחוש בכובד גופו, בפיקוק אבריו, – גם היסורים הם לו לאדם מידה של עשירות – להיות אדם פשוט, המביט בעד החלון ורואה חזות שמעתה ואילך לא תחול בה תמורה. כפר זעיר זה, הוא היה מקבלו. לאחר שאדם מרבה לבור, מסתפק הוא במקרה שנזדמן לו ויכול הוא לאהבו. מקרה זה מגבילך בדומה לאהבה. משתוקק פביאן להאריך באותו כפר ימים ושנים, ליטול שם חלקו בנצח…" כמה מדוייק.

יצאתי למחרת מסאן יוליאן. חלפתי ליד מה שנראה לי כמו המנחת הישן, בו כנראה השתמש גם סנט אקזיפרי והגעתי לקומודורו ריבדיבה (Comodoro Rivadiva) העיר הגדולה בפטגוניה, המשמשת כמרכז תעשיית הנפט של ארגנטינה. אולי העיר המלוכלכת ביותר שראיתי בכל המסע. שקיות ניילון שמתעופפות כנראה מהמזבלה העירונית, שאיזה חכמולוג מיקם ממערב לעיר בה מנשבת רוח מערבית קבועה, היו דבוקות לכל גדר, חוט, קיר או שלט ואנשים מהלכים להם ברחובות מטונפים, משליכים עטיפות ארטיקים למדרכה ולא ממצמצים. עמדתי לרגע להסתכל וראיתי שזו מציאות, לא מקרה בודד. הזוי זו מילה ממעיטה. בינתיים נודע לי  כי יואן וונסה, שני הרוכבים הבריטים שגלי ואני פגשנו באקוודור, במדבר בפרו וגם בקוסקו. הכל במקרה. נמצאים בעיירה כמאתיים ק"מ מערבה. קבענו שהם באים לאיזור שלי ונבלה יום ביחד. הם  סיפרו בבואם כי יש באופנוע שלהם נזילה מהבולם האחורי, ובעיקרון אחרי ההתהפכות בבוליביה, הם ממעיטים כמה שניתן לרדת לדרכי עפר. בתכניתם להגיע רק עד לקרחון פריטו מורנו ומשם לחתוך הביתה. בדקתי את הבולם שלהם. לי הוא נראה תקין. ישבתי ערב שלם עם שניהם ושכנעתי אותם כי לקרבה כזו לאושואייה על אופנוע, הם כבר לא יגיעו לעולם והם חייבים לעשות מאמץ ולהצמד לתכניות שלהם. למחרת הם אכן יצאו לשם (הגיעו וכרגע כבר עולים צפונה).

תכננתי להגיע לחצי האי וולדז, שמורת טבע לחופיה מגיעים יונקי ים, החל בלוייתנים ועד אריות ופילי ים וגם להקות פינגווינים, שזו עונת הדגירה שלהם. בקיצור, אתר חובה. לשם כך גלגלתי עצמי לעיירה פוארטו מאדרין (Puerto Madrin) היושבת בתוך מפרץ מאורך ושקט. שכרתי חדר ב- B&B  ויצאתי מוקדם מאד ליום רכיבה ארוך בדרכי עפר של השמורה העצומה, קפצתי מנקודת תצפית אחת לרעותה. מהלך כולל של כ- 400 ק"מ.  בשמורה, חופים המעוצבים ומסודרים כדי לקלוט את התיירות הרבה המגיעה לכאן. פרט למקומות בהם בעלי החיים חוצים את הגדרות ואז הם ממש לרגליך, יש ללכת בשבילים מגודרים ומסומנים כדי לא להפריע להם. פינגווינים ואריות-ים שוכבים להם שם כאילו אנחנו לא קיימים. אינם  בורחים  ואינם חוששים. חווייה מתקנת, למי שרגיל שרוב בעלי החיים בטבע נעלמים כשהוא מתקרב.

נכון, אני כבר מקפל את המסע אבל עייפות היא אוייב מספר אחד של מי שנוהג או רוכב ולכן החלטתי לרבוץ יום שלם על חוף הים הנעים בפוארטו מאדרין ופשוט לנוח בין דפיו של ספר.
בדרך לבואנוס איירס עברתי עוד בעיירות טרס ארויוס  (Tres Aroyos) ואזול (Azul)  ובחלוף שמונה ימים, באתי אחר צהריים אחד לתוככי בואנוס איירס. שם כיוונתי למקום הנקרא "דקאר מוטוס" שהפך כבר למוסד בעל שם עולמי בקרב רוכבים המגיעים לדרום אמריקה או עוזבים אותה על אופנוע. זוג (יהודים) הוא מכונאי והיא אשתו הנחמדה, הקימו מוסך היושב בשכונת פלורידה בשולי העיר. בו ניתן לקבל שירותי תיקונים וטיפולים לכל סוגי האופנועים המגיעים ליבשת, (שלא תמיד ליצרן או לדגם יש כאן איזה כיסוי מקצועי) ובפינת המוסך, חדר המכיל 4 מיטות, מטבחון ומקלחת חמה. מאחור, חצר בה ניתן להקים אוהלים למי שמתאים דווקא קמפינג. ניתן להסתייע בהם בארגון הטסה החוצה מארגנטינה, או עזרה בשחרור מהמכס למי שמגיע. כבר מהדרך שריינתי לעצמי מקום כאן. חבייאר וסנדרה קיבלו את פני בחמימות. והתארגנתי כאן להכנת האופנוע להטסה בחזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה.

זורייק מצ'כיה 3 שנים עם הפסקות, על האופנוע סביב העולם.

ברנד מגרמניה (משמאל) בא להשלים המסע בדרום אמריקה. אחרי איחסון של האופנוע כאן לכמה חודשים.

כריס בן 26 (משמאל) מוונקובר קנדה, בדרך לאושואייה על ק.ל.ר.

DV מגרמניה בן 32, רפד רכב במקצועו, נוסע בהפסקות סביב העולם כבר שנתיים

בואנוס איירס בה יצאתי לשוטט היא עיר מ ד ה י מ ה . כן, ממש בקיצור. מטרופולין גועש כלי רכב. עטור שדירות עצים ופארקים, רחובות רחבים ובניינים מקסימים ביופיים ובאיכות תחזוקתם. נראה כי בשעת צהריים כל 13 מליון התושבים  יורדים ביחד לאכול. ולאכול בארגנטינה למי שלא תפס עוד, זה לא כדי להיות שבע, זה כדי להיות שמח. ממסעדות אסאדו בחזיתן מסתובבת קרוסלה של בעלי חיים משופדים, סביב מדורת גחלים ועד למסעדות בריאות הכי יאפיות, עם אוכל ירוק, צלחות מרובעות ושישה סוגי קפה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה. כאן ההפסקה בצהריים היא קודש. אך הפיצוי מגיע בערב בה שעת הסגירה נמתחת וחיי הלילה תוססים כאן ברמות.

בבואנוס איירס

לאחר יומיים רכבתי לשדה התעופה כדי לשלוח את האופנוע חזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה (לא ניתן להעלותו לארץ, עקב חוק האוסר יבוא של כלי רכב שגילם מעל שנתיים). פירקתי ממנו מספר חלקים כדי להקטין את נפח האריזה ואורז מקצועי, עטף אותו לנגד עיני למשלוח. מלגזה איטית נשאה את חברי הקשוח למסע, כפות אך זקוף, לתוך מחסן משלוחים אפל.

זה אכן הפוסט האחרון הנוגע למסע והמשוגר במהלכו. אך זה אינו סופו של הבלוג. הכתיבה מהדרך הייתה אתגר לא קטן כשלעצמו. אף שאני חי בארץ מול מחשב רוב הזמן. ההחלטה שכפיתי על עצמי להכין כתבה מהדרך על כל קטע מסלול, דרשה ממני משמעת ברזל, כוחות והרבה אילתור. כמו בהכנת הפוסט הזה, בישלתי את הרעיונות תוך רכיבה. בהפסקות הייתי רושם על פתק שמות אנשים, מקומות או גבהים. לעיתים הפתק היה אובד או נרטב בגשם ומתפורר. הייתי מכניס בסוף היום דברים לטיוטה בפנקס. מתחיל לערוך לפי סדר. מחטט באינטרנט לחפש קישורים. במפות, לעדכן שמות. נכנס למחסן הצילומים, לארגן משהו רלבנטי מהעבר. לעיתים בחושך, ישבתי לאייר משהו שישאר לי בזכרון. ואז פעם בשבוע, הייתי מקדיש בממוצע שבע שעות. כן, שבע שעות. שנהניתי מכל שניה בהן, לכתוב ולערוך את הפוסט, מחזור התעסקות שכלל כתיבה, מחיקה, עריכה ותיקונים ואז הכנסת תמונות. לעיתים, באמצע הכנסת הדברים הרשת נפלה, או שהמחשב פתאום שבת או כבה, לפני שעשיתי "סייב". ואז הכל מהתחלה. באוהל, בתחנות דלק. בצריפים דלוחים או במסעדה שכבר רצו לסגור והשאירו לי יציאה לחשמל, אז ישבתי ברחוב עד הבוקר להשלים. וגם האופרציה להכנס לשידור הישיר אצל אבי אתגר, ברשת ב' בשבתות, כשבארץ צהרי היום ואצלי שלוש לפנות בוקר, באיזה חור ביוקון או במקסיקו באוהל רטוב, או בהוסטל בין שמונה אנשים ישנים בחדר משותף. מה שחייב אותי לצאת לקור בחוץ לדבר לרדיו כאילו אני באיזה אולפן וגם לנסות לזכור הכל ולהישמע מעניין וקולח.

לשבת פעם בשבוע עם המידע והחומרים ולנסות לדחוס הכל ל-1200 מילה עבור "וואי-נט". כשברור לי שאני מדבר לקהל שונה, המחפש מקצב וניסוחים שונים. שם חשבתי לא מה לכתוב, אלא מה לקצץ. גם בידיעה כי בזירה הזו מסתובבים הרבה סכינאים גסי רוח, שמדגימים יותר מכל את כוחה של תיבת התהודה הציבורית חינמית הזו, לשלוף שדים ולשגרם לחלל בלי לדפוק חשבון. תא ווידוי בו אנשים אומרים עלי דברים, אבל מתכוונים לעצמם. לקח לי זמן להבין זאת. היו גם שצדקו בביקורתם. בתחילה ניסיתי ליצור קשר עם כמה קיצוניים ממש והצלחתי. לחלקם הצלחתי להסביר.  עם זאת, אני רוצה להודות לגרועים שבמגיבים שירדו מתחת לחגורה. כי הם נתנו לי נקודות שפל אנושיות, להשוות אליהן דברים בחיי ולכן באופן אבסורדי, אני מעריך אותם.
גם אם בסופו של דבר יצאתי למסע פיסי תובעני. הדיווח השוטף, נתן לי מימד נוסף שבו בעצם דיברתי דרככם עם עצמי בקול רם, וחוויתי את הצדדים האינטלקטואליים והרגשיים של מה שהמסע היה בשבילי. יש לי כוונה לספר כאן עוד על הנחיתה בארץ ולהכין פוסט פרטני ובו ביקורת וחוות דעת הוגנת, על הציוד שלקחתי איתי. שוודאי יעניין מספר ניכר מקוראי. ואני מניח שיהיו עוד אי אילו עניינים שאגלה כי עלי להעלותם לכאן. מקווה שאשב במהרה להפוך את המסע הזה לספר, שיכיל מן הסתם הרבה דברים שטרם סיפרתי עליהם, מעצם היותי בתוך הדבר עצמו וניתן לכתוב עליהם רק ממרחק. וגם מפאת רגישותם של ארועים ואנשים, דברים שנכון להכניס רק לספר.

יחד עם זאת. עוד בטרם אני נוטש את דרום אמריקה, חשובה לי הבעת התודה הפומבית. לאנשים יקרים שהיו לידי ואיתי לפני ולאורך הדרך. זה נכון, נסיעה למקום רחוק, מקרבת:

גלי שלי. האדם, האהבה והחברה הכי גדולים שזכיתי בהם בחיי. בנותי אילאיל, טל ותמר הנפלאות שלי, שהעניקו לי מכוח אהבתן. להמשיך ולחתור הלאה. לאחותי שירלי שלא חסכה כלום, כדי לסייע לי בכל ההתארגנויות ביציאה לדרך בקליפורניה. לשלמה שובל גיסי שללא היסוס העמיד את כל כולו לידי שם בניכר. ולנורית אחותי שבארץ. שכיסתה לגלי ולי את הגב בכל רגע. ובנשימה אחת כי גם זו משפחה ולעיתים אף יותר; מיכלי ומוסי חברי האהובים שהשתרעו עשרות פעמים על גדרות וליוו את גלי ואותי בכל הקשיים שנערמו, שתיחזקו לי את מצב הרוח באופן שוטף ומלטף עד כדי מבוכה. לעומר לוי שהסתער על הכנת הבלוג שלי והבאתו לרמה מקצועית כמו שרציתי. ואיפשר לי לנהל אותו באופן שוטף, תוך התגייסות בלילות ארוכים של תקלות וניתוקים. לרוניתי וגידי, זיוית ואודי, אלפא ואילן, שליוו אותי בהכנות ואחריהן. ליורם יוסי ודניאל, חברי הקרובים. לאורלי ברק. רפי ויגאל חברים ותיקים לעבודה. לגרסיאלה למשה ותמנע. תודה ללקוחותי. כולם עודדו אותי ושמרו איתי על קשר. תודה לעומר כנעני שישב איתי כמה פעמים, על המסלול והוסיף מנסיונו באמריקה הלטינית, בה רכב לאושואייה על אופנוע כשנה לפני. מיקי קאופמן וגדעון עמיחי חברי הטובים. לבועז ארוך ממוסך משין גן בבנימינה, שהכין אותי לקטע המכונאי במסע. לחברי במועדון אופנועי השטח של ב.מ.וו. תודה לרמי יגרמן הנפלא מ"קרט" יבואני מצלמות "קאנון" לישראל, שהיה הראשון לתרום ממש למסע.  ותודה לאנשי "קמור" יבואנית אופנועי ב.מ.וו לישראל, שהתגייסו לעזור באמצע הדרך. תודה לאבי אתגר ולרשת ב'. לאיווי ועמית מ- Ynet. לאנשים הנפלאים מהחברה הגיאוגרפית ששמעו על המסע שלי ועודדו. לכל האנשים המדהימים שארחו אותי בביתם: סינדי וערן בלב מדינת וואשינגטון. הגר ועופר בסיאטל וואשינגטון. רוני ואדם בקאלגרי קנדה. היידי ורפי בקאמאריו קליפורניה. עמיר פורת בסן דייגו. ירון ניר בן דודי ואסטריד בטפוזטלאן מקסיקו. ג'ראלדין ואילן בוואחאקה מקסיקו. רוזי ואבי בלימה פרו. עשרות אנשים טובים שכתבו לי מיילים אישיים עם הצעות והזמנות לארח אותי תחת קורתם, במסלול שעברתי. הרבים שתרמו מהידע שלהם על מקומות או חידושים עדכניים לאורך הציר. לוורנר באוזנהארט ידידי, שהקיף כבר את העולם על אופנוע כמה פעמים, שאמר לי בפשטות "ג'אסט גו!" וכמובן לכל מי שהתיישב להגיב לבלוג הזה. חברים קיימים, חברים שחזרנו להיות וחברים חדשים. אין לשום אדם מושג כמה הקשר הזה חשוב לי. כי למדתי במסע לא רק על ארצות, על תרבויות עתיקות, על רכיבת אופנועים ועל השרדות במקומות מאתגרים. קיבלתי שיעור מדהים על מי שחיים סביבי בחיי השוטפים, מהמעגלים הכי קרובים ועד לאנשים רחוקים חסרי פנים, שוודאי לא אפגוש לעולם. עם עוצמה אנושית, נשמה וטוב לב נדירים. וכמו שאני יודע שהגשמת החלום שלי עוררה אחרים להאמין ביכולתם לממש חלומות. גם אני מודה למי שפיזרו לעברי מעט אבק כוכבים והשראה בדרך לקצה הדרך. כולכם הייתם בכיס שהכי קרוב ללב. וכשהיה לי באמת בודד וזיפת על הנשמה אך גם בהרבה רגעי אושר, זכרתי וחיבקתי את כולכם. הייתם איתי. אין לכם שמץ שימצהו של שימצון של מושג, כמה התעלות ושמחה הוספתם לחיי.

תודה.

מהקצה הצפוני, בפונדק קאריבו במחנה הקודחים בדד-הורס, פרודו ביי. אלסקה.

…ועד לקצה הדרומי, בפארק להפאטייה אושואייה, ארגנטינה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 45 תגובות, הוסף תגובה