מהיתרון של שני רוכבים ועד התקלה שהפרידה ביניהם.

אדם ודייויד שבעו ממעברי גבול, מג'ונגלים ולחות וזה הזמן לעצור. לכמה ימים.

השעה בבוגוטה בירת קולומביה, היתה שלוש לפנות בוקר כאשר השכמתי. לאחר קפה עם שומר ההוסטל, העמסתי את הציוד על האופנוע. עמדו לפני 20 שעות רכיבה במהלך אחד, מבוגוטה לקארטחנה כדי לתפוס ספינה.
בערב לפני, סעדתי ארוחת ערב עם פדרו סוסינצקי ומשפחתו. פדרו הוא חבר בקהילת HU בבוגוטה ושמח מאד לפגוש אותי ולערוך לי סיור בעיר. הפכנו לחברים טובים.
לאחר רכיבה א..ר…ו…כ..ה, התגלגלתי בשעריה של קרטחנה ופגשתי את דייויד, חברי הקנדי עם הב.מ.וו אדבנצ'ר 1200 החבוט שלו. הסתבר כי הספינה איתה התכוונו להפליג בדרכנו לפנמה, מתעכבת לתיקונים, כך שפשוט יצאתי להסתובב בעיר ושאלתי בהוסטלים שונים, אם ידוע להם על ספינה היוצאת לכיוון פנמה בתאריך מוקדם יותר וניתן להעמיס עליה שני אופנועים.
למזלנו מצאנו ספינת קטאמרן גדולה, שעמדה להפליג ממש באותו אחר הצהריים והקברניט יותר משמח, לצרף אותנו להפלגה.

למזלנו, התקדמנו בקלות לרציף עץ קטן וגילגלנו את האופנועים ישירות לסיפון ולהפתעתנו פגשנו שם עוד אופנוען במסע, שון מקנדה. הנוסע סביב העולם על… וספה Vespa PX200.

ביומיים הבאים הפלגנו בים הקאריבי – כיוון כללי מערבה – חולפים ליד הרי הדאריין שהשקיפו משמאל, מה DARIEN GAP , האיזור האסור למעבר בין דרום למרכז אמריקה, אותו עקפנו דרך הים. עצרנו לחניה של יומיים באיי סן בלאס San Blas Islands, מה שהסתבר כדבר נפלא, צללנו, צדנו דגים בחנית והצצנו לחיי האינדיאני בני הקונה Kuna  החיים באיים האלה.

נשות קונה

לאחר חמישה ימים מלאים בים, נחתנו בכפר קטן בשם קארטי Carti במזרח פנמה ודחפנו את האופנועים לרציף קטנטן.

קשרנו את הציוד ובדקנו את האופנועים ויאללה לכיוון פנמה סיטי. גורדי שחקים, מק-דונאלד וכבישים משובחים, היו קונטרסט חד לכל מה שהתרגלנו לו באמריקה הדרומית.
למחרת, רכבנו לבית המכס ופצחנו בקרקס המוכר גם בשם: "תהליך חציית הגבולות של מרכז אמריקה". שחיתות וחוסר יעילות מאפיינים את מעבר הגבולות עם כלי רכב, במרכז אמריקה וצפינו לגרוע ביותר. למען האמת, זה לא היה עד כדי כך גרוע ולאחר יום של ריצות סביב (צילום מסמכים, קניית ביטוח, החתמה פה, שכפול שם, שיטוט סתמי, מילוי טפסים וכו') שיחררו אותנו לתוך פנמה.

תעלת פנמה

פנמה סיטי

בשלב זה, החלטנו דייויד ואני, לרכוב יחד לגבול המקסיקני. דבר ראשון, אנחנו מסתדרים מצויין ביחד ושנית, רכיבה יחד מפשטת מאד את תהליך מעבר הגבולות, כאשר אחד מתעסק בניירת, השני נשאר ליד האופנועים ומוודא שדברים לא מתאדים להם…
יצאנו מהעיר וחצינו את גשר האמריקות הנמתח מעל לתעלת פנמה. שלט בטון מכוער לכד את עיני בו כתוב: "לציון 150 שנות נוכחות סינית בפנמה" מסתבר כי סין משחקת את המשחק הגלובאלי והיה בשלט הזה משהו אגרסיבי ומטריד. מעין אזהרה לבאות. דייויד הבחין גם הוא בדבר והוסיף: "סין סיימה זה עתה לבנות את נושאת המטוסים הראשונה שלה"… לאיזו מטרה בדיוק? ימים בוודאי יגידו.

חבר אופנוען נתן לנו כתובת אימייל של זוג מקסים, המתגורר ב"ארכיפלג בוקה דל-טורו" – ג'יאנין ופרנסיסקו. הזוג הברזילאי/ספרדי הזה, טייל בעולם על אופנועים ואופניים. אנשים נפלאים. לאחרי מסעותיהם, הם התיישבו בג'ונגל ובנו כמה צריפי עץ שאותם מכרו ברווח. הם אירחו אותנו כאילו אנו משפחה. בתחילה היה עלינו להשאיר את האופנועים בכפר דייגים קטן, בביתם של ידידיהם. רכיבת האופנועים למסתור, הייתה עבודה קשה של ממש, אך לבסוף, הצלחנו להגיע להחנות ולנעול אותם ועלינו על סירה קטנה אל האי – מקום מגוריהם של ג'יאנין ופרנסיסקו.
בילנו שלושה ימים נפלאים, בהם דיברנו על מסעות ו"החיים שלאחר המסע". בישלנו כמויות מטורפות של אוכל וצעדנו בסבך הג'ונגל, מזהים הרבה בעלי חיים. הפגישה עם הזוג הזה היתה סוג של השראה ונראה, כי הם חיים את החיים שהם חלמו.
בדמעות בעינינו נפרדנו. אך העליה שוב ברכיבה על הדרך, הייתה נהדרת עבורנו ובמהרה הגענו לסיקאולה Sixaola עיר הגבול עם קוסטה ריקה.

פרידה: מימין. דייויד, פראן, שון, ג'יאנין, עבדכם.

יוני נתן לנו טיפ טוב על חציית מעברי גבול במרכז אמריקה "תתרחקו מהמעברים הגדולים על ציר הפאן-אמריקנה" וצדק. מכאן והלאה בחרנו תמיד את מעברי הגבול הקטנים, שהיו הרבה פחות עמוסים, ללא כל ציפורי הטרף "קומבינטורים לזירוז תהליכי מעבר" המשחרים לצוד נוסע ידידותי, להרוויח על גבו.
קוסטה ריקה היא מדינה ממוקדת תיירות באופן מובהק. אך אנחנו נהנינו ממנה מאד ואפילו בילינו כמה ימים על החוף הפאסיפי. שכרנו גלשני גלים וכייפנו.
חציית ניקראגואה נמשכה רק יום ומצאנו עצמנו במהרה בהונדוראס. מצא חן בעינינו הקצב האיטי של ההונדוראים. התרשמנו מחורבות המאיה באתר קופאן. שוב, מעבר הגבול ליד קופאן Copan היה קטן והליך הכניסה לגואטמאלה היה מהיר וקל.
באותו לילה, התעוררתי באוהל שלי לשמע יריות רובים במרחק. "או לי זה לא היה רעיון כלכך מוצלח להקים אוהל כאן"… חשבתי לעצמי.

ניקראגואה

חורבות קופאן

למחרת בבוקר, בגשם שוטף, ארזנו את ציוד הקמפינג שלנו ורכבנו למפלי סמוק שאמפיי Semuc Champei – סדרה מדהימה של בריכות טבעיות ונהר הזורם מתחתם.
העצירה הבאה היו חורבות טיקאל TIKAL. האתר הוא אחד מחורבות מקדשי המאיה הגדולים במרכז אמריקה ומוקף בג'ונגל יפהפה.
הגבול עם בליז היה לא יותר מאבן זרוקה בצד הדרך. אבל, לא ידעתי אם ישראלים יכולים לקבל ויזה בגבול אם לא. בשגרירות בליז בגואטמאלה, נאמר לי כי זה תהליך שלוקח 30 יום (!!!). אך לאחר כמה בדיקות באינטרנט, גיליתי כי יש מצב לקבל ויזה בגבול עצמו. לבליז יש יחסים מתוחים עם ישראל מאז שהם (ורוב העולם) הכירו במדינה הפלסטינאית בגבולות 67.
כשדייוד נשאר לשמור על האופנועים, צעדתי לצד הבליזי של מעבר הגבול, לשאול אם אוכל לקבל ויזה. פקיד ההגירה היה ידידותי למדי. הביט לעברי, הציץ בדרכון ושאל: "יש לך ויזה לארה"ב?" "יש" עניתי. ושעתיים אחר כך כבר היינו בתוך בליז.
בליז היא המדינה דוברת האנגלית היחידה במרכז אמריקה. ויש בה מרקם תרבותי ואנושי מרתק. יש בה בני מאיה, לטינים, אנגלים. מנונטים, ערבים ואסייתים. רוב התושבים דוברי קריאולית – דיאלקט אנגלי יפה, שלמדתי לאהוב מאד. התקדמנו להופקינס HOPKINS על החוף ובילינו שם כמה ימים ואז המשכנו לבליז סיטי.

חציית נהר בצפון גואטמלה

ארבעת החודשים האחרונים היו ברובם באיזורי ג'ונגלים וכעת התחלתי להרגיש חלש, חולה ואיבדתי את התיאבון… מחלה טרופית! כשאני במסע, אני מנסה לטפל במחלות בעצמי ולרפא עצמי לבד.
כך שפניתי לאינטרנט וניסיתי לגבש דיאגנוסטקיה למחלה שחשתי ולגלות איזו תרופה עלי ליטול.
הגברת בבית המרקחת שבבית החולים, סירבה לתת לי תרופה ללא מרשם רופא. למזלי רפואה בבליז היא שירות חינם. כך שלבסוף, פגישה עם רופא ותרופה עלו ביחד 2 דולר…
דייויד המתין לי בסבלנות מחוץ לבית החולים ופשוט קפצנו על האופנועים ורכבנו לגבול המקסיקני שהיה מבורדק משהו. להפתעתנו, היינו צריכים להציג את כרטיסי האשראי שלנו, כערבון לכך שנוציא את האופנועים שלנו ממקסיקו בתוך 30 יום… לא ממש אהבתי את הרעיון, אך אלה הם הכללים כאן.

גשם, לחות. ערפל ורטיבות. אמריקה הטרופית.

הכבישים במקסיקו טובים בהרבה והדלק זול יותר, כך שהבאנו בגז בכיוון צפון מערב. לי ולדייויד הספיקו חודשים של מזג אוויר לח וטרופי וכל כך שמחנו סוף סוף לטפס לרכס המרכזי של הרי מקסיקו לתוך אויר קריר. עובדה מעניינת ששמנו לב אליה, היתה נחמדות היתר של תושבים בהם נתקלנו באיזור הזה. הפתיחות שלהם כלפינו, היתה נעימה ואמיתית יותר מזו בה נתקלנו בחלקים הנמוכים יותר של מקסיקו…
תודות לאתר הרפתקה דוט קום, יצרתי קשר עם רוכב אתגר נוסף: ערן שביט, המכיר את דרום אמריקה כאת כף ידו ונתן לי הרבה טיפים לאן לרכוב ומה לראות. למרבה האכזבה, ערן ומשפחתו נמצאים כרגע בביקור בישראל, אך המשפחה המדהימה הזו, השאירה לי את הדירה שלה במקסיקו סיטי ורשימה ארוכה של אנשים לפגוש, מקומות לבקר ואוכל לחסל 🙂
בדרך לשם, כמה שרק הצלחנו להתל במזל, המזל אזל: האופנוע של דייויד החל להשמיע קולות "קלאק… קלאקק…קלאקקק" כך שעצרנו לזרוק מבט. גל ההינע נשבר (לאחר 150,000 ק"מ). כולה נותרו לנו 250 ק"מ עד לבירה המקסיקנית. דייויד החליט לגרור את האופנוע לסוכנות ב.מ.וו. בעיר פואבלה Puebla הקרובה. האופנוע של דייויד עדיין במסגרת האחריות, כך שלא נשאר הרבה מה לעשות,  אלא להביא אותו למוסך מורשה ולתת להם לעבוד.
כשעמדנו  בצד הדרך מנסים לתכנן מה לעשות, עברה במקום קבוצה מקומית של עובדי כביש. הם הציעו לדייויד טרמפ במשאיתם. אחלה חבר'ה. הקטע הזה אגב, הדגים לנו איך מתחמקים מלשלם בכבישי האגרה (היקרים בעולם!): "פשוט תרכוב מאחורי משאית גדולה, כך שאיש לא רואה אותך וכאשר המחסום מורם, טוס בעקבותיה…"

...באמצע הדרך…

נפרדתי מדייויד בידיעה ותקווה כי עוד ניפגש בהמשך הדרך.
מקסיקו סיטי היא העיר החמישית בגודלה בעולם והגדולה בחצי הכדור הצפוני. זה שינוי עצום מחיים בדרכים ולמען האמת, זה די טוב לשבת ופשוט לעשות כלום. מאום. שום דבר – לשם שינוי.
מכאן ארכוב לכיוון קופר קניון (עוד המלצה שקיבלתי מערן) ובעוד כמה ימים, לתוך ארה"ב.

המשך יבוא
גמר חתימה טובה.
אדם.

———————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

מה שדרום אמריקה מעניקה לרוכב שמעז לקחת

רכיבת אתגר במובן הכי הרפתקני שלה: מצ'ילה לבוליביה, לפרו, לאמזונאס וברזיל, לגינאות, לוונצואלה ועד קולומביה.

אחרי שווידאתי כי דייויד זוכה לטיפול נאות ונוח בבית החולים בצפון צ'ילה, ארזתי את הציוד שלי, המשכתי צפונה וחציתי את מדבר האטקמה Atacama הנפלא.
הכניסה מפוטרה  Putre צ'ילה לבוליביה, לא היתה דבר פשוט, מאחר ופקידי המכס סירבו לעזור לי ללא תשלום שוחד. צעדתי החוצה ממשרד המכס… ארזתי בדממה את האופנוע ורכבתי לדרכי לתוככי בוליביה ללא ניירות הרישוי ואישורי המכס. "טוב, באמת עשיתי מאמץ…" אמרתי ביני לביני.
שוב מצאתי עצמי בלב האטיפלאנו Altiplano היפה – מישורי האנדים הממוקמים בגבהים של 3,500 עד 4,000 מטרים מעל פני הים. עדרי אלפקות ליכחו עשב ופסגות הרי געש, ניקדו את האופק הפתוח. השמש השוקעת צבעה הכל באדום.
לאחר בילוי של כמה ימים בלה-פאס La Paz בירת בוליביה, יצאתי צפונה לכיוון קורוייקו Coroico ומשם לגוּאָנאי Guanay, לתוככי עומק האמזון הבוליביאני.

גֶ'נס רוּפרֶכט – אופנוען גרמני, סיפר לי על המסלול המעניין הזה. עברתי בכפרים קטנים, בהם גרים דייגים וכורי זהב. הסיבוב הזה היה בסה"כ משהו בן כ-600 ק"מ, אך הדרך היתה כל כך גרועה, שזה לקח לי חמישה ימים תמימים!
לבסוף, הדרך פנתה דרומה, טיפסה שוב אל האלטיפלנו והביאה אותי לגדותיו של אגם טיטיקאקה. Lake Titicaca , למרבה המזל, היה זה היום הקצר בשנה. ה- 21 ביוני והכפריים חגגו ורקדו לבושים בבגדיהם המסורתיים. רוב הגברים היו שיכורים כלוט.
מעבר הגבול בין בוליביה לפרו היה נטוש. שוטר בודד סיפר לי כי כולם עזבו את המשמרת בגלל המהומות בדרום פרו. "מהומות?… לא שמעתי על כך דבר" אמרתי. "בסדר" הוא ענה, "תוכל להכנס לפרו, אבל אף אחד לא יחתים לך או לאופנוע שלך את הניירות, כדי לאשר שיצאת מבוליביה או נכנסת לפרו…" "או. קי. זה בסדר מבחינתי" עניתי. מאחר ובין כך וכך לא היו ברשתי אשרת כניסה או איזה שהם ניירות בוליביאניים לאופנוע.
עם כניסתי לפרו, הרגשתי שאני מגיע לעולם עתיק מאד ואכן, נוטים להאמין כי הפרואנים המקוריים חיים באלטיפלאנו כבר יותר מ 30 אלף שנים…

באותו לילה, הקמתי אוהל על שפת אגם טיטיקאקה ועם שחר עליתי צפונה. הכביש הראשי היה חסום על ידי מפגינים שכעסו על אילו שהם רשיונות כרייה שהוענקו לחברה קנדית. כדי לא לבזבז יותר מדי זמן, סטיתי מהכביש ועקפתי סביב מחסום הדרכים. היו כמה אנשים שניסו לרדוף אחרי וזרקו אבנים. אך זה היה די פשוט לתת בגז ולהתחפף משם במהירות. חוץ מזה שהם היו בסך הכל חבורת ילדים. המחסום הבא, כבר היה ממוקם במקום בעייתי יותר. ממש לפני גשר ארוך. הנהר היה רחב ועמוק ולא היה ניתן לחצות אותו ברכיבה. הצצתי במפה וגיליתי דרך עפר צדדית, כ-100 ק"מ מערבה מהדרך הראשית בין חוליאקה Juliaca לקוסקו Cuzco. שיכולה להיות חלופה לדרך הראשית הסלולה וכיוונתי עצמי אליה. ההחלטה הזו, הובילה אותי לשלושה ימים של הרפתקה הררית, רוכב בדרכי עפר קטנות וחוצה לאורך הדרך כפרים ציוריים. האנשים באיזור הכפרי, היו הרבה יותר ידידותיים ומועילים. בלילות ישנתי באוהל שלי בשק השינה. לבוש כל פיסת בגד או בד שעמדו לרשותי, כדי להתמודד בטמפרטורות המקפיאות.
קוסקו נחשבת בעיני רבים, כליבה הפועם של דרום אמריקה. ביליתי יומיים נעימים של צעידה חסרת נשימה ברחובותיה התלולים. נהנה משילוב ארכיטקטורות בני האינקה וזו הספרדית.
מאצ'ו פיצ'ו Machu Pikchu, הנחשבת לאתר מספר אחד, בכל "רשימת חובה" של מטייל בדרום אמריקה נגישה בשתי דרכים: הנפוצה ביותר היא הרכבת היקרה להחריד והשניה היא דרך הררית העוקפת את העמק הקדוש ומגיעה לכפר קטן בשם סנטה טרזה Santa Teresa. ומאפשרת התרחקות מכאלף שותפים לדרך השגרתית לאתר. בחרתי כמובן באפשרות השניה ורכבתי לסנטה טרזה. נעלתי את האופנוע בבית המלון וצעדתי רגלית למאצ'ו פיצ'ו.

האתר מאד מרשים, אך בהתחשב בעדרי התיירים המבקרים בו והעובדה כי לא מדובר ב"בירת האינקה האבודה" כי אם רק בארמון מלכותי. שמה את הדברים בפרספקטיבה נכונה ואני בכל אופן, איני רואה את עצמי מגיע לשם שוב.
הצורך בהתארגנות, גרם לי להשאר בלימה בירת פרו למשך שבוע: אוהל חדש שנועד להחליף את האוהל הישן שנלעס על ידי טרמיטים ושנתלה על לוח מודעות לכל מי שיחפוץ בו. וזוג צמיגי TKC 80 חדשים היו מאד נחוצים. כל אלה כהכנה ללג הבא של המסע; "הטראנס אמזונאס".
תהליך הוצאת האוהל ממחסני המכס, היה מסע תגליות משל עצמו. אך בסוף קיבלתי אותו מבלי לשלם גרוש.
עם סט צמיגים טרי ואוהל חדש – הייתי מוכן לג'ונגל.
התכנית היתה לחצות את היבשת ממערב למזרח. לרכוב מהאוקיינוס הפסיפי לזה האטלנטי, תוך חציית אגן האמזונאס.
עם עזיבתי את לימה, היה עלי לטפס לרכס הרי האנדים בכמה קטעים, הרבה מעל 5,000 מטרים.
נתיב לימָה-הוּאָנקָאיו-אָיָהקוּצ'וֹ (Lima- Huancayo-Ayacucho) סלול רובו עפר מחורבן ואיפשר לי הצצה לדרך החיים המסורתית של הפרואנים. רובם מתקיימים מחקלאות. מעבדים חלקות קטנות על מדרונות ההרים, מגדלים תירס, חיטה ותפוחי אדמה (אגב, מקור תפוחי האדמה הוא בפרו) ובעלי חיים כגון תרנגולות פרות כבשים וווריאציות שונות של אלפקות, גואנאקו ולָאמות, על צורותיהן השונות והמשונות.
באורקוס Urcos, הדרך פנתה צפון מזרחה ולאחר טיפוס דרמטי צנחה לאגן האמזונאס. השינוי היה כל כך פתאומי; בבוקר הייתי ב- 4,500 מטרים באחר הצהריים ב- 300!
בפוארטו מלנדונאדו Puerto Maldonado, מעבורת מעבירה מכוניות לצידו השני של נהר מאדיירה Madeira ומשם הדרך פונה צפונה אל הגבול הברזילאי.

השומרים במעבר הגבול הביטו בהערצה באופנוע שלי ובכך זכיתי בסימפטיה שקיוויתי לקבל מהם שיהיו פחות קשוחים בכל הקשור לכניסתי הלא חוקית לפרו. ונראה כי זה אכן עבד והורשיתי לעזוב את פרו ללא שום בעיה או חותמות. נציגי המשטרה הפדראלית בצד הברזילאי, היו מתחשבים למדי והחתימו את אשרת הכניסה בדרכוני בשמחה.
בשלב זה, החלו רזרבות המזומן שלי להתדלדל, מאחר וכרטיס האשראי שלי נשחק והושחת בלימה. הייתי כבר ממש על שאריות מזומן החירום שהלכו והתכווצו במהירות. ממש על טיפת הדלק האחרונה, הגעתי לפורטו וולו Porto Velho. ושם נתקעתי. אין כסף. אין דלק. אין אוכל… ישבתי בצילו של עץ, מנסה לארגן את מחשבותי, כששני אופנוענים מקומיים חלפו על פני בנפנוף יד. החזרתי נפנוף והם ניגשו אלי לפטפט. עם הפורטוגזית הבסיסת שלי, הצלחתי להסביר להם את המצב והם ללא היסוס הזמינו אותי לגור איתם עד שיגיע אלי איזה סכום כסף באמצעות ווסטרן-יוניון Western Union . היומיים הבאים, איפשרו לי עוד הזדמנות לתת מבט קרוב ממש על חיי האנשים במקום.
המארחים שלי גרים בבית צנוע מאד, כולם ישנים בערסלים שנמתחים מקיר לקיר. האוכל היה נהדר ובמקום. וביליתי זמן איכות של ממש עם החבר'ה האלה אשר ציידו אותי בנוסף, ברשימת קשרים וכתובות לכל יתרת הדרך עד לנהר האמזונס. עד אליו נותרו לי עוד אלף קילומטר.
לאחר יומיים, קמנו כולנו בזריחה, שתינו קפה ביחד ונפרדנו. לעולם לא אשכח את המשפחה הברזילאית הזו.

ה"טראנס אמזוניקה" “Trans Amazonica”. הוא פרוייקט שנהגה על ידי ממשלת ברזיל בשנות השבעים של המאה הקודמת. הכוונה היתה לסלול דרך אספלט איכותית מהעיר בלם Belem, עד לעיר הברזילאית אסיס Assis בגבול עם פרו במזרח. על ידי כך, לאפשר לברזיל גישה ושליטה על איזור האמזונאס. זה לקח עשר שנים של עבודה קשה בסביבה לא סלחנית. עד שהאוצר הברזילאי התרוקן. פשוטו כמשמעו: נותר ריק! הסתבכות ענק בכל קנה מידה. סיבות כלכליות וסביבתיות, הכריעו לבסוף את הפרוייקט וגרמו לעצירתו והברזילאים ויתרו על חלומם לסלול דרך אספלט עד לפרו. היום יש רק שאריות דרך עפר על הנתיב המקורי. יחד עם הכשרת הדרך, הברזילאים, בדרכם הברזילאית המקורית – עודדו אנשים לעבור ולהתיישב בחבל הארץ הזה, בהעניקם למתיישבים אדמות והלוואות כדי שיקימו ישובים ויגדלו גידולים חקלאיים. מקומות שהפכו לחוות גידול בקר קטנות.
בעונה הגשומה של השנה, מנובמבר עד אפריל, רוב הדרכים הללו בלתי עבירים ובעונה היבשה, יש באויר הרבה אבק אדום. "יֶבֵשה" אמרתי? מעצם היות האיזור כמעט על קו המשווה, תמיד יורד קצת גשם…אפילו בתקופה היבשה.
אנשים לאורך הדרך היו מאד ידידותיים וכל לילה בשכבי באוהל נרדמתי לצליל קולות הג'ונגל.

אחר צהריים אחד, עצרתי למלא את מנשא המים שלי ביובל סמוך, כשהבחנתי בטביעת עקבה מוכרת שקועה בבוץ. היתה לה צורת בסיס אליפטי רחב וסביבה 4 סימני אצבעות עגולות, בערך כגודל כף ידי…ממממ..יגואר!. החשיכה החלה לרדת ובידיעה כי יגוארים, כמו רוב משפחת החתוליים נחשבים מאד טריטוריאליים. קפצתי על האופנוע ורכבתי משם. כקילומטר במורד הדרך, נתקלת ב"אדון טביעות הרגלים" בכבודו ובעצמו – יגואר יפהפה שחצה את הדרך כ-100 מטרים לפני. הוא הבחין בי ובתנועה אחת אלגנטית, נעלם לתוך הג'ונגל העבות. זו תחושה נהדרת, לראות יצור מלכותי שכזה בטבע. אך היו בטוחים, כי בלילה ההוא ישנתי בסמוך לחווה כלשהי ולא בתוך הג'ונגל.
סָנטָהרֶם Santarem, היא עיירה קטנה על גדות נהר האמזונאס, שם התמזל מזלי ותפסתי את הספינה לכיוון מאקאפה  Macapa – היא בדיוק עמדה לצאת לדרכה כשהגעתי. תהליך ההעמסה של האופנוע על ספינת העץ הזו שאורכה היה כ 60 מטרים, כמעט והסתיים בנפילתי ובטביעת האופנוע בתוך הנהר. ואם לא הייתי מקבל את עזרת ההמון סביב, באיזון האופנוע בעת הטיפוס על כבש העץ המתנדנד, בין הרציף לסיפון – זה היה אכן מסתיים רע.
בסה"כ, היה די נעים להיות פאסיבי לפרק זמן וביליתי את 36 השעות הבאות, בשינה על הערסל שלי.

הקטע הבא של המסע הביא אותי אל "שלושת הגינאות": גינאה הצרפתית France Guyana הנחשבת לחלק מצרפת. סורינאם Suriname ההולנדית וגויאנה Guyana, המדינה היחדה הדוברת אנגלית, ביבשת דרום אמריקה כולה. כל אחת מהן היתה שונה בדרכה וכל גבול הוא בעצם נהר ואצלם לא שמעו עדיין על המושג "גשר". כך שתמיד יש שם מעבורת או סירת קאנו, לחצייה לנקודת הגבול בצד השני של הנהר. המדינות הלא ממש מתויירות האלו, היו מעניינות למדי והרגשתי שהן יותר קָאריביות מלָטיניות…
גויאנה אינה חולקת גבול עם וונצואלה, כך שהייתי צריך לרכוב מג'ורג'טאון Georgetown ללטם Letem ולהכנס שוב לברזיל.
הפקידים הברזילאים במעבר הגבול, היו נחמדים כתמיד – בניגוד לקבלת הפנים הקרירה לה זכיתי בשגרירות של ונצואלה בבואה ויסה Boa Visa.
"מה אתה רוצה?" שאל הקונסול הוונצואלי. "לראות את הארץ היפה שלכם" עניתי.
לקח לי 3 ימים לארגן את אישור המעבר האפשרי לישראלים בוונצואלה. אך בסופו של דבר, קיבלתי אותו. "אני נותן לך 3 ימים" הודיע לי הקונסול. הסתכלתי בויזה והבנתי כי בפועל קיבלתי ממנו 4 ימים, כי זה נועד לתאריכים; 10 עד 13 באוגוסט (10,11,12,13). מבלי לאבד שניה, עליתי על האופנוע ורכבתי לכיוון גבול וונצואלה.

משהו בכל זאת הרגיש לי בעייתי בכל הקשור לוונצואלה, כבר מההתחלה: בתחנת הגבול, פוסטרים של צ'אבס היו תלויים על כל קיר אפשרי. וכל העובדים לבשו חולצות אדומות, ממש כמו צ'אבס. פקיד ההגירה, נעדר ממקומו מסיבה לא ברורה ופקיד המכס אמר לי ולשלושים הברזילאים שהמתינו איתי, כי עלינו לחכות 3 שעות, כי כולם חוגגים כרגע איזו מסיבת יום הולדת! "אין דבר קרוב יותר לרפובליקת בננות, ממה שאני רואה כאן…" חשבתי לעצמי.
למען האמת, במדינה נורמאלית, הייתי פשוט יוצא מהבניין ורוכב לתוך המדינה ללא המסמכים, אך משהו אמר לי, כי זו המדינה המסויימת בה אסור לי לעשות שגיאות. בסופו של דבר קיבלתי את החותמות על המסמכים ושוחררתי אל תוך "הרפובליקה הבוליבריאנית של וונצואלה" Bolivarian Republic of Venezuela. השם לבד, כבר רומז איזה דברים מגוחכים אתה עומד לפגוש כאן.
עם 2,200 קילומטרים אותם צריך לכסות בשלושה וחצי ימים, בדרכים גרועות ותחבורה מטורפת. שאפתי נשימה עמוקה והמראתי צפונה. הג'ונגל פינה מקומו למרחבי הסאוונה המכוסה בעשב. "איפה כל החוות?" חשבתי לעצמי – מאז גילוי הנפט, וונצואלה התמכרה לכסף הקל והזניחה כל דבר אחר. נימוסים הם גם בעיה בוונצואלה. הוונצואלים הם אחד העמים היהירים וגסי הרוח שפגשתי אי פעם. בכל יום רכבתי כ-750 ק"מ, משחר ועד עמוק לתוך הלילה ואז חיפשתי מקום לנטות בו את אהלי.
הדרכים היו במצב ירוד, מחוררים באינספור בורות ומנוקדים בבקר שרעה לאורך הדרך, תנאים שהפכו את הרכיבה למסוכנת. זאת בנוסף לנהיגה האיומה של תושבי המקום.

כבישי ונצואלה

הדלק בוונצואלה הוא בבסיסו – חינם! סנט אחד לליטר. מדובר בדלק הזול בעולם. המדיניות המטופשת הזו של סיבסוד הדלק, מעודדת שימוש במכוניות ומשאיות ישנות מזהמות ובזבזניות, להמשיך לנוע בדרכים. מכוניות ישנות תוצרת אמריקה דילגו על הבורות ופלטו גזים ועשן לרוב.
ב-13באוגוסט, בשעה עשר בלילה, הגעתי לעיר הגבול קוקוטה Cucuta וניגשתי להחתים את הדרכון. פקיד ההגירה לא האמין שעשיתי את כל המרחק מסנטה הלנה ב-3 ימים. הוא החתים את דרכוני בחוסר רצון בולט ולא שכח לבקש 10 דולר "דמי עזיבה". באופן הכי פשוט אמרתי לו שיקפוץ ועזבתי מבלי לשלם.

גשר על נהר האורינוקו, ונצואלה

ברכיבתי החוצה מוונצואלה, נזכרתי בדברים שראיתי בה בשלושת הימים האחרונים. אני חושב כי כשהנפט יאזל (והוא אכן אוזל), וונצואלה תמצא את עצמה כמדינה מאד לא מפותחת, נחשלת ובודדה כשלצידה רק פרו ואיראן כחברים.
בלב קל ועם מיכל דלק מלא, עד קצה קצהו של פתח המילוי, נכנסתי לקולומביה ואיזה שוֹק! ממדינת משטרה יהירה, למדינה ידידותית וחיובית. פקידי מעבר הגבול, בירכו אותי בחיוך ובנימוס, הציעו לי מים לשתיה. החתימו את דרכוני ואיפשרו לי להקים אוהל בגב תחנת המשטרה.
כולם היו חביבים ונכונים לסייע. הרגשתי כי קולומביה אינה אותה "מדינה אלימה המנוהלת בידי ברוני סמים" כמו שרבים חושבים שהיא.
הכביש למדאיין Medellin היה מדהים ביופיו, עם גבעות שופעות ירק ובתים מטופחים קטנים. הקולמביאנים, בניגוד לוונצואלים – מעריכים חיי כפר ונהנים מהקרבה לטבע.
במדאיין, פגשתי את דייויד רדפורד David Radford, האופנוען הקנדי שהחלים מהתאונה ורכב מצ'ילה צפונה עד לכאן. התארגנו בהוסטל זול ושקט ויחד עם שני אופנוענים אוסטרלים (הרוכבים על זוג אופנועי ימאהה טנרה 660) בילינו כמה ימים נפלאים ביחד. נהנים מהחברותא, מטפלים באופנועים, מבשלים ונחים.
עברנו בינתיים לבוגוטה, בירת קולומביה, כאן פגשתי את פדרו סוסניצקי נציג פורום HUBB בבוגוטה, אדם נחמד למדי וצלם מקצועי שעוזר רבות לרוכבים המגיעים לכאן. כרגע אנחנו 4 רוכבים בהוסטל בשם CRANKY CORC . שני אמריקנים על DR650 דייויד ואנוכי.

קתדראלה בבוגוטה

דייויד אירגן את ההעברה של שנינו עם האופנועים על מפרשית, מהעיר קרטחנה Cartagena בצפון מערב קולומביה, לפאנמה בתוך כמה ימים ובכך, אנו עוזבים את דרום אמריקה ושמים פנינו למרכז וצפון אמריקה.

המשך יבוא – להתראות.

אדם

————————————————————————————————————-

תרגום-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

אדם ממשיך להקיף את העולם ומשתף בדרכו הייחודית:

האנשים, הנופים והמסלול האתגרי.

כבר בבואנוס-איירס

סוף סוף אחרי מאמצים רבים, מחשב הנוטבוק שלי חזר לחיים (אינשאללה) והנה עידכון לקטעי המסע האחרונים וכמה צילומים.
אחרי שעזבתי את חוות מנליק במרכז פטאגוניה, רכבתי דרומה לצפות בקרחון הפריטו מורנו (Perito Moreno). מראה מופלא של ממש. שילמתי את דמי הכניסה הגבוהים והחנתי את האופנוע בכניסה ואז צעדתי את הקילומטר וחצי עד לקרחון עצמו. כמובן תוך צילום ללא הפסקה של הנוף המדהים.

מאיזור זה דרומה, הכביש כבר הפך לאספלט סלול ולאחר לילה של קמפינג במישורי הפמפה, חציתי את הגבול בסרו קסטיו (Cerro Castillo) בחזרה לתוך צ'ילה. מגדלי הטורס דל פיינה Torres Del Paine נראו כבר ממרחק של מעל 80 ק"מ בזכות מזג האויר הנאה ששרר. שהיתי יומיים בפארק ומשם המשכתי דרומה, בדרך עפר צרה שיצאה מחלקו הדרומי של הפארק. הדלק כמעט ואזל' אך עם טיפות אחרונות (או ליתר דיוק; אדי דלק) התגלגלתי לתחנת דלק "קוֹפָּק" בעיבורה של פוארטו נאטאלס (Puerto Natales) תדלקתי וגם תיקנתי את הלפטופ הקטן שלי (הייתי צריך להסיר איזה סוס טרויאני) וכמו שבאתי להמשיך, פגשתי חבר; ג'נס (Jens) מגרמניה. ג'נס הוא מארגן מפגש  Horizons Unlimited במרכז גרמניה. נפגשנו שם ונשארנו מאז בקשר. לפרנסתו ג'נס משמש מדריך של אלדוויז ( Edelweiss Tours) – חברה ידועה למדי, של טיולי אופנועים. באירופה (ובעולם). הוא וקבוצת הלקוחות שלו, הזמינו אותי לסעוד איתם ארוחה נהדרת ולבלות את המשך היום. אנשים נהדרים.

המעבורת בתעלת מגלאן- 4.5 ק"מ בין פטאגוניה לארץ האש

כבישי הבטון הובילו אותי בעוד יומיים של רכיבה דרומה והגעתי ממש ברגע האחרון לפני שכבש הספינה קופל. מסיבה שאינה ברורה, אופנוענים זוכים להפלגה חינם, משהו שלוקח 29 דקות וחוצה את מיצרי מגלאן לטיירה דל פואגו. Tierra del Fuego)) טיפסתי לסיפון והשקפתי לכיוון מיצרי מגלאן שהיו עד לפתיחת תעלת פנמה, הדרך הראשית בין מערב אירופה לחוף המערבי של ארצות הברית. אין פלא שפנמה אוחזת בנכס בעל חשיבות אסטרטגית עצומה לארה"ב.
טיירה דל פואגו – היא ארץ האש נקראה כך על ידי מגלאן הנווט שהפליג לכאן במאה ה-16. שם המקום נובע מהאש שראה לאורך החוף. אש שהובערה על ידי ילידי המקום כדי להתחמם וכנראה לצלות אסאדו.

אריקה ויניב

במעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה, חוויתי הפתעה נעימה בדמות אריקה ויניב [יניב, אולי תיצרו איתי קשר- יוני:)] זוג ישראלי אמריקני שרכבו מלוס-אנג'לס קליפורניה עד לכאן, על שני אופנועי ב.מ.וו. דאקר 650 שלהם. חצינו את הגבול יחד והקמנו אוהלים יחד בלילה גשום וקר לצד הדרך. למחרת, מזג האויר השתפר ובהתלהבות והתרגשות רכבנו יחד לאושואייה. לאורך כל הקטע הזה חשבתי רבות על נקודת הציון הייחודית הזו ועל העובדה שהגורל זימן לי רוכב בן ארצי לחלוק איתו את הקטע האחרון של "קצה הדרך העולמית".
באושואייה הקמנו אוהלים ונחנו כמה ימים במחנה הקמפינג הפנטסטי של מועדון אנדינה (Andina). ואז נפרדנו ואני יצאתי צפונה.

למטה: גאריבלדי פאס – כמה ק"מ מצפון מזרח, לפני הכניסה לאושואייה

אושואייה. מבט ממזרח

איפסתי את מד המרחק. וחייכתי לעצמי; "מכאן, הכיוון הכללי הוא לאלסקה בצפון. רחוק, רחוק, רחוק מכאן".
בדרך פגשתי עוד אפנוען, גווידו Güido מגרמניה. לא ראינו איש את רעהו מאז שהייתי בוואלפריסו צ'ילה, וזה אכן היה נפלא לפגוש אותו ולרכוב ביחד שוב. בעיירה ריו גרנדה Rio Grande הזמינו אותנו בני משפחה מקומית, להתארח בחברתם ונענינו להזמנה ברצון. שם למדנו להכין אמפנדס, ה"בורקס" הדרום אמריקני, פחות או יותר…
ריו גרנדה היא עיר מאובקת שארגנטינה הקימה מסיבות פוליטיות (נשמע מוכר?), כדי לחזק את אחיזתה של ארגנטינה בטיירה דל פואגו. יש כאן מפעל להרכבת מכונות כביסה, מערכות טלויזיה וכדומה. הבתים ברובם חשוכים ויש במקום תחושה של נטישוּת.

21 בפברואר יום הולדתי ה-36 . גווידו ואני בישלנו עוף צלוי די טעים וסעדנו עם משפחת פרז ארוחה מהנה. לא יכולתי לבקש ארוחה או חברה מוצלחים יותר ליום החשוב הזה. ולמחרת בבוקר עם הנג אובר קליל, נפרדתי ממארחי ב Muchos Gracias por Todo (תודה רבה לכולם) ועברתי (שוב) לצד הצ'יליאני של טיירה דל פואגו ועוד כמה מאות ק"מ עד למעבורת אל היבשת.

דרום אמריקה

בעודי מחפש מקום בפאמפאס להקים בו אוהל באותו לילה, איבדתי לשניה את הריכוז ורכבתי ישירות לתוך בור עמוק. האופנוע נפל פנימה ואני טסתי קדימה מעל לכידון… קמתי על רגלי והרמתי את האופנוע תוך בדיקה מהירה לעצמי ולאופנוע. כמה שריטות, אך שום דבר לא נשבר. למזלי. זו היתה תזכורת מפחידה לשנינו, להקפיד על זהירות כפולה; כאשר רוכבים כל יום ולאורך ימים רבים באיזורים נטושים. תופסים בטחון עצמי רב וזה ממש חשוב לשמור כל הזמן על זהירות וערנות על אחת כמה וכמה כשרוכבים לבד על אופנוע.

ב ז ה י ר ו ת   א ד ם !

החבר'ה מחוות מנליק (בה התארחתי בדרכי דרומה) שלחו לי מייל קצר, בו אמרו כי הם כולם יהיו בחוות קונדור (Estancia El Condor) מצפון לעיירה אל-צ'אלטן (El Chaltén)  ב-25 בחודש וכי החלקים שהוזמנו עבור אחת ממשאיות הפורד F200  שלהם שתיקנתי, הגיעו. הדרך לחוות אל קונדור היא חתיכת 130 ק"מ של נתיב חצצי מוכה רוחות אימים… אבל איזה מקום! מדובר בחווה בת 400 אלף דונם (!) הממוקמת לרגלי הקורדיירה Cordillera. משקיפה על אגם סן מרטין (lago San martin).
אכן היה נהדר לפגוש חברים חדשים/ותיקים ובילינו לילה נפלא ביחד. אכלנו בשר בקר ונהנינו איש מחברת רעהו.

היה קשה לומר שלום לאנשים הטובים האלה, שקיבלו אותי כאחד מבני משפחתם ולא ביקשו דבר בתמורה. העמסתי את האופנוע וכיוונתי צפונה לבארילוצ'ה (Bariloche), "איזור האגמים". מקום יפהפה עם קהילות בעלות אופי אירופאי. שוויצרי, גרמני, בריטי. פניתי לדרך 7 האגמים לכיוון סן-מרטין ואז יצאתי מזרחה לעבר המדבר הפאטגוני. באחד הלילות באוהלי לצד הדרך, חזיתי בתצוגה מרהיבה של סופת רעמים וברקים באופק הרחוק (צילום עליון בפוסט).

המדבר הפאטאגוני

שני הימים אחר כך היו רטובים למדי, גשם ניתך כל היום והמים הגיעו לכל פינה… ביום הרכיבה האחרון לכיוון בואנוס איירס, פשוט ארזתי את האוהל הרטוב שלי בתוך הגשם ויצאתי מתוך שדה פולי הסויה בו לנתי להמשך הרכיבה. הדרך היתה מוצפת, לפתע האופנוע התנדדנד והתנועע מצד לצד. משהו מוזר ושונה. עצרתי. וקלטתי; הגלגל הקדמי מפונצ'ר והצמיג יצא מהחישוק. "לא…לא עכשיו!!… לא כאן!!!" חשבתי לעצמי. עצרתי בניחותא ובחנתי את המצב.

קודם כל, אספתי קצת מים מאיזו שלולית הרתחתי אותם והכנתי קפה כמו שצריך. אחר כך, השכבתי את האופנוע, הסרתי את הגלגל הקדמי, סתמתי את הנקב בצמיג. לנפח צמיג טיובלס ללא קומפרסור חשמלי, זו חתיכת עבודה. אז דחפתי פנימה פנימית וברגע שכבר עמדתי לנפח אותה, חקלאי מקומי הגיע לעזרתי. גבר בטנדר טויוטה עצר לידי ובחיוך שאל מה הבעיה. "בוא איתי לחווה שלי יש לי קומפרסור". כך עשיתי והצמיג תוקן במהירות. שמתי לב כי הבחור צולע, במבט ממוקד יותר גיליתי כי חסרה לו רגל אחת. "מה קרה לך?" שאלתי. "איבדתי רגל במלחמת פולקלנד" הוא ענה. הבטנו זה בזה בשתיקה ואחר כך הבנו שאנו חולקים בינינו הרבה מן המשותף. חייכנו. לחצנו ידיים והודתי לאיש הטוב הזה. תאמרו מה שתאמרו על ארגנטינה, אך זה מקום ידידותי.

המציל מהפאמפס ליד הטויוטה שלו

סוף סוף הגעתי לבואנוס-איירס. עיר עצומה בת 15 מליון תושבים, המכסה רדיוס של כ-40 ק"מ. עצירה ראשונה היתה במוסך אופנועני המסע הידוע: "דקאר מוטוס" “Dakar Motos”–   בבעלותם וניהולם של סנדרָה וחבייאר. המקום מפורסם בזכות הסיוע שלו לאופנועני מסע אתגרי וזה היה מקום מושלם בשבילי. תנאי אירוח פשוטים, ידידותיים ונוחים ומוסך איכותי בו ניתן לטפל באופנוע או לתקן אותו.

שני מטרים הצידה מחדר השינה הנ"ל – המוסך, עם אורח שמטפל באופנועו.

חביאר הוא ג'נטלמן אמיתי והסתדרנו מצויין. הבחנתי בדגל ישראל תלוי למעלה בתקרה. במבט קרוב יותר גיליתי את בעליו – יוני בן שלום!
האופנוע טופל. המחשב תוקן. הביטוח נעשה וחברים זכו לביקור. אנחנו מוכנים להרביץ לכביש (כלומר: "טו היט דֶה רוד") מחר.

העצירה הבאה אורוגוואי ואחר כך ברזיל.
אלה החדשות עד עתה. שמרו על עצמכם.
אדם.

——————————————————————————————————————————————————

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

אדם ממשיך סביב העולם. לאחר הפסקת התארגנות וסידורים אחרונים באירופה. המריא לצ'ילה בראשית ינואר וכבר טוחן דרכים דרומה לכיוון אושואייה. הנה הפוסט המקסים ששלח.

 

פאטגוניה

המסלול הכחול- הגעה מאירופה והאדום – דרומה לכיוון אושואייה

אהלן מאל צ'אלטן, ארגנטינה.
ביום הראשון של 2011, נחתתי בסנטיאגו בירת צ'ילה ופשוט נזרקתי לתוך חגיגות השנה החדשה במרכז העיר כשהתרמילים עדיין עלי..

וואלפאריסיו

מאחר והיה לי כשבוע "חופשי" לפני הגעתו של האופנוע לנמל וולפריסיו Valparaiso , חקרתי להנאתי את סנטיאגו רגלית במשך כמה ימים עד שהגיע הזמן ונסעתי ל"וואלפו" (היא וולפריסיו). האופנוע הגיע בזמן ונדהמתי מהיעילות הצ'יליאנית. האניה נפרקה בתוך כמה שעות ולמחרת האופנוע כבר היה איתי. לא היה צורך בתשלום נוסף, פרט לאגרות הנמל השגרתיות וכל מי שפגשתי התאמץ והשתדל לעזור לי. "וויוה צ'ילה!" Viva Chile!!!

בוואלפו פגשתי ידידה ותיקה. נפגשנו כבר ורכבנו ביחד בלאוס ותאילנד בשנה שעברה. היא חזרה בדיוק מצפון צ'ילה, היכן שהתקיים "מרוץ הדקר", מה שכנראה השפיע עליה רבות: היא הפכה לרוכבת מהירה יחסית לשנה שעברה.
התארגנתי עם האופנוע מבלי למהר. מאחר ולא היו לי זמן ותנאים לרכיבת מבחן אחרי כל ההכנות והשיפוצים בשוויצריה, עשיתי זאת כאן. לשמחתי הגדולה, האופנוע פעל באופן מושלם. ואיזו עבודה נהדרת עושים בולמי אוהלינס הקדמיים! כמו חדשים.
רכבנו דרומה לאיזור האגמים ואחר כך התחלנו את הקארטרה אוסטראל ביחד. שם פגשנו בנופים עוצרי נשימה וגשם, גשם, ג ש ם! מאחר ושנינו לנים באוהלים רוב הזמן, היה לנו רטוב וקר אך בסה"כ היינו שמחים ומרוצים… לאחר מספר ימים, "איבדנו" אחד/ת את השני/ה באיזו פניה ושוב הייתי לבדי. שלחתי לה מייל מתחנת דלק של "קופק" ואנו מקווים להפגש שוב באושואייה.

במעבורת החוצה את הפיורדים המבתרים את מסלול הקראטרה אוסטראל דרומה

חציתי את הגבול מצ'ילה לארגנטינה, במעבר הגבול ליד "לאגו חנראל קאררה". "פעם ראשונה בארגנטינה?" פקידת המכס שאלה. "לא. פעם שניה" – הייתי בארגנטינה כילד, בתקופה בה הורי עבדו כאן.
אכן הכל נראה מוכר משהו והארגנטינאים היו נחמדים. לאחר עשרים דקות, כל הניירת הייתה מוכנה ושוחררתי לתוך ארגנטינה.

לאגו (אגם) חנראל קאררה (אגם המים המתוקים הגדול בדרום אמריקה)

פניתי דרומה והצטרפתי לדרך מס' 40. היא "רוּטָה קווָארֶנטָה" Ruta 40 כקילומטר לאחר העיירה (פריטו מורנו) משב רוח סופר אימתני, הכה בי בעוצמה כזו שכמעט והתהפכתי. כך שלפחות הסיפורים ששמעתי על הקטע הזה, נכונים.
לאחר שחציתי את האנדים לצד הארגנטינאי, הגעתי לחלק היבש של פטגוניה, עם שמים תכולים וימים שטופי שמש שהיו שינוי מרענן לעומת הגשם הצ'יליאני.
אני אוהב את הדרך הפתוחה והבדידות הנידחת כאן. בכל 50 או 100 קילומטר ממוקמת חווה. רוב האנשים מגדלים בקר או צאן ובכל לילה אני מחפש גבעה קטנה או איזה ואדי, שיגנו עלי מפני הרוח וחונה מתחת לכוכבים.
אז הנה אני חונה לילה באל-צ'אלטן  El-Chalten ואחר כך ממשיך דרומה לכיוון טיירה דל-פואגו היא ארץ האש.

רפאל מימין ועובדיו

יצאנו לחפש אחרי הבקר. לאסוף אותו ולתפוס עגל אחד שהגאוצ'וס שחטו במיומנות באותו ערב. התיישבנו סביב ארוחת אסאדו נהדרת, הגירסה הארגנטינאית לבר-בי-קיו ושטפנו הכל ביין שנמזג מתוך שקי המשקה של הגאוצ'וס. אלה מיכלים העשויים עור והמכילים עד 25 ליטר של יין. "יחי החיים!!"
ערב אחד האור כבה… הגנרטור התקלקל ואני הצעתי את עזרתי כמכונאי. הצעה שהתקבלה בשמחה. כך שמצאתי עצמי מתקן את הגנרטור, טנדר ישן, עוד גנרטור, כשבינתיים השכן מהחווה השכנה עבר במקום – אז תיקנתי גם את המשאית שלו. התפלאתי כמה מעט כלי עבודה יש לחבר'ה האלה ויחד עם זאת הם חיים כאן בנוחיות ובאושר, אוהבים את סגנון החיים הזה והחופש הצמוד לו.
פטגוניה יפהפיה והאנשים כאן ידידותיים ונעימים. וכך, כשברשותי חוויה נהדרת, חברים חדשים וכמה קשרים בבואנוס-איירס ובוליביה (ובגדים נקיים) נפרדתי מהחבורה הטובה הזו ורכבתי דרומה לכיוון ריו טורביו וטיירה דל-פואגו.
החיים, מסתבר, אכן נהדרים.

להתראות בינתיים, אדם.

תרגם- יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות C לאדם שני.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

הבלוג ממשיך לארח רוכבים חברים: אדם שני המקיף את העולם כבר שנתיים, לבד על אופנוע, סיים את חציית אסיה ממזרח למערב. זה סיפור המסע שלו מטיביליסי בגאורגיה עד להפסקת מנוחה בטנריף. רגע לפני שהמריא לצי'לה להמשיך את החלק האמריקאי במסלול העולמי.

מאסיה לאירופה

הקאוקס

לאחר שלוש שעות של טיפול שורש בטיביליסי, גאורגיה, כאב השיניים שלי חלף. סוף סוף.

למחרת בבוקר הרכבתי מחדש את גל ההינע אותו פירקתי כדי לנסות ו"לסחוט" ממנו עוד כמה מאות ק"מ, בדרך לשיפוץ יסודי יותר באירופה. נראה כי הצלב (אותו מחבר המאפשר לזרוע גל ההינע לנוע מעלה ומטה בטלטלות הדרך, תוך כדי העברת הכוח לגלגל האחורי) המשומש שהתאמתי עובד בסדר ויצאנו לדרך. משאירים מאחור את בירת גאורגיה הידידותית ומטפסים לתוך רכס הרי הקואקס (Caucas) מה שנקרא אצלנו: הקָווקאז. האנשים בדרך נראו שלווים וידידותיים. אגב המושג “White Caucasian” שמשמעו "בן הגזע הלבן" המשמש את משטרות ארה"ב להגדרת גזעו של אדם, נטבע באיזור הזה על ידי אנתרופולוג גרמני שחקר את בני האיזור והתרשם עמוקות ממראם הנאה של בני גאורגיה. הוא צדק לדעתי, אכן גיליתי אנשים נעימים, אדיבים וידידותיים.

הים השחור

חוויתי כמה ימים של חקר הדרכים הצדדיות בגאורגיה, כל הדרך אל הים השחור, שם עצרתי לרגע, הבטתי ארוכות בים המנצנץ והרהרתי, איך תהיה חציית הגבול הטורקי שעמד לפני. אם גאורגיה הייתה הפתעה ידידותית, טורקיה דמתה יותר לדלי של מים צוננים בפרצוף. עם ההגעה למעבר הגבול, סימן לי איש משטרה להתקדם הלאה ולעקוף את תור המכוניות הארוך וכך עשיתי. כשהגשתי את הניירות לפקיד ההגירה, הוא חייך לעברי אך ברגע שהציץ בדרכון הישראלי, משהו בפניו השתנה כאילו אינו מאמין שאני בכלל נמצא שם. הוא שמר על אשרת רגועה, והחתים  את הדרכון. תוך מחשבה על "המשט לעזה" והגישה ה"בטוח ומנומס", שאני נוהג בה במעברי גבול נעמדתי בתור למכס כדי לקבל אישור להכנסת האופנוע. האיש הטורקי שעמד אחרי בתור שאל בחיוך אם אני גרמני. "לא" עניתי "ישראלי". שוב, העניינים התקררו עם איזכור השם ישראל ולפתע "חברי" החדש החל לדבר בהתרגשות בטורקית, כשהוא מצביע לעברי. לאחר עוד כמה דקות, פניתי אליו ושאלתי "יש איזו בעיה??…"  "הו, לא. שום בעיה.". תורי הגיע. קיבלתי אישור להכנסת האופנוע לתוך טורקיה. קניתי ביטוח מקומי עבור 10 דולר ויצאתי ברכיבה מערבה. לאורך חופו הנפלא של הים השחור.

חציית הגבול לטורקיה שלחה אותי לחשוב מחדש על הצעד הבא שלי כאן וציינתי ביני לביני: "להיות רגיש מאד למתרחש סביבי כאן בטורקיה". באותו לילה מצאתי נקודת קמפינג בתוך מטע תה. זרם שם נחל קטן מה שאיפשר לי רחצה יסודית, שהייתי זקוק לה זה מכבר.

מהגבול בין גאורגיה לטורקיה רכבתי כ – 150 ק"מ לעיר ריסה (Risa) ושם פניתי דרומה לפנים הארץ. היה משהו שסיקרן אותי בטורקיה הכפרית, לפני שאבוא בשעריה של איסטנבול. וזו היתה החלטה נכונה. מכאן ולהלאה, פגשתי אנשים ידידותיים למדי. בקפדוקיה Cappadocia הבחנתי באופנוע ב.מ.וו. R51 שנת 1950 עתיק ומשומר. הבעלים הגאה יצא מחנותו והחל לדבר איתי. כאשר למד כי אני ישראלי, שם את ידו על כתפי ואמר "אין לך במה להתבייש אדם". "יד, עשויה מהרבה אצבעות!". אחר כך חזרנו לדבר על אופנועים ומסעות ונפרדנו.

לינה בחיק הטבע הפראי בטורקיה הייתה קלה יחסית ועם המון מקומות בם ניתן לנטות אוהל. מזג האויר החמים והיבש הזכיר לי את ישראל. לפתע, אחרי 21 חודשים רחוק מהבית, חשתי געגועים הביתה.

סאקי ואכים, הניוזילנדי והגרמני שהפכו לחברי לאחר פגישה ורכיבה משותפת בעמק וואכאן בטאג'קיסטאן, שלחו לי כתובת של חבר טוב שלהם באיסטנבול והשביעו אותי "להגיע אליו כדי לנוח כמה ימים". מה שאכן עשיתי. וכך הכרתי את שוסלה Chusla וקמרון  Cameron שני  חברים אחד מניו-זילנד והשני אוסטראלי, הגרים באיסטנבול ומלמדים שם אנגלית.

האופנוע תפקד באופן בעייתי. ידעתי כי הצמיגים גמורים ועלי לחפש זוג חדש, שלא לדבר על טיפול מקיף שאני מאחר בו ואיסטנבול היא המקום הכי מתאים לעשות זאת. מצאתי שני צמיגי מישלן אנאקי והרכבתי אותם. כשסיפרתי לבעל חנות הצמיגים כי הקונטיננטל TKC 80 שהוא הוריד זה עתה מחישוקי האופנוע, עשו מעל 29,000 ק"מ הוא לא האמין. גילינו באותה הזדמנות כי חישוק הגלגל הקדמי עקום לגמרי ומתנועע חסר תקווה משמאל לימין, מעלה ומטה. "קדימה" אמרתי לעצמי.

שוסלה וקמרון – ה"חברים של החברים" טיפלו בי במלוא הרצינות ולקחו אותי להכיר את העיר ההיסטורית המדהימה הזו. חרשנו את מיטב האתרים המרתקים. פגשנו מקומיים ואפילו השתתפנו במסיבת קוקטייל בנציגות הבריטית בעיר (זו הפעם הראשונה במסע הזה ומקווה שאחרונה. אין לי שום חיבה לשגרירויות – בלשון המעטה). המעט ששהיתי באיסטנבול, איפשר לי לקלוט כי טורקיה קרועה מבפנים באופן המזכיר את ישראל. בין החברה המשכילה והמודרנית, לבין הדתיים-שמרנים, השואפים להפוך את הדמוקרטיה הנאורה שנוסדה על ידי אתא טורק במאה הקודמת – לרפובליקה איסלאמית. הצבא הנחשב לשומר הדמוקרטיה והחוקה עומד בתווך.

עם זוג צמיגים וחברים חדשים, עזבתי את איסטנבול ורכבתי צפון מערבה לכיוון בולגריה וסרביה. החורף המתקרב באירופה, גרם לי למהר מעבר לקצב שהתרגלתי לו עד עתה. ממש מעט לפני הגבול ההונגרי, גל ההינע  (הדרייב שאפט) שוב החל להשמיע קולות עזים, ידעתי כי זה רק עניין של זמן עד שהוא ישוב וישבר. "יאללה… קח אותנו רק עד הונגריה!! אל תשבר לנו כאן!!!" אמרתי לאופנוע תוך טפיחה מחבקת על מיכל הדלק השמנמן והכחול…. והאופנוע הנאמן הוביל אותי כל הדרך לתוך הונגריה. כמו תמיד. למרבה המזל מצאתי חיבור אלחוטי למחשב בתחנת משאיות בסמוך לחניון הלילה אמש. שלחתי מייל דחוף לחבר בקהילה המקומית של פורום רוכבי אופנועי האתגר העולמי: "הורייזונס אנלימיטד"  Horizons Unlimited או בקיצור HU, בבודפשט. בעיקרון קראתי "הצילו. הצילו. הצילו!" להפתעתי קיבלתי תשובה בתוך כשעה, גרגלי פאטאי Gergely Fatai המלאך הגואל שלי, הודיע כי הוא יכול לעזור והציע ליצור קשר עם סוכן ב.מ.וו המקומי, כדי לבדוק אם הוא יכול להשיג דרייב-שאפט חדש. פגשתי את גרגלי או בקיצור "גרג" בבודפשט למחרת.

בודפשט

לקחנו את האופנוע למוסך של ב.מ.וו. והזמנו דרייב-שאפט חדש. "זה יגע לכאן מחר", הבטיח לי מנהל המוסך. "או. קי. נהדר" חשבתי לעצמי. המשימה השניה, למצוא לעצמי מקום להניח בו את הראש הלילה. גרג התנצל שאינו יכול לארח אותי בהתראה כל כך קצרה. אך זו לא היתה ממש בעיה. כי היתה לי תכנית מגירה נוספת: "גלישת ספות", או בשמה הפופולארי "קאוץ'-סרפינג" CouchSerfing , אירגון ייחודי המבוסס על רשת האינטרנט, מאפשר למטיילים לארח או להתארח עם ואצל חברים אחרים בקהילה. הכל חינם אין כסף. אין מדובר רק ב"מיטה חינם", אלא בנוסף היכרות עם מקומיים ויכולת להתחבר לארצם ולאופייה הייחודי.. דוד קליין, ארח אותי באופן יוצא מהכלל לאורך שהותי בבודפשט. דוד, מטפס הרים מקצועי, הוא מאותה שנת ייצור שלי (1975), ואחלה בן אדם להיות בחברתו.

מאחר וסוכן ב.מ.וו. הודיע לי כי נפלה טעות וגל הינע לא יגיע ביום למחרת כמו שהובטח, אלא רק בעוד 15 יום (!!!!!!), נשארתי אצל דוד וחקרתי לעומק את עיר הבירה האוסטרו הונגרית היפהפיה הזו. יום אחד דוד שאל אותי אם יש לי מושג בבניה. עניתי כי אכן יש לי משהו ברקורד בנושא. מה שהוביל אותנו לפרוייקט בן עשרה ימים אינטנסיביים – בנינו משרד מסעות עבור דוד, עשוי עץ מהרצפה ועד לגג. נראה כי דוד יצא מבסוט מכל העניין ואני הרגשתי נפלא על כך שיכולתי להחזיר במשהו על האירוח לו זכיתי במחיצתו. אף שחשבתי שזה נגמר… השן שלי הודיעה לי שהיא רוצה עוד קצת קידוחים והפעם בסגנון הונגרי. רופא שיניים הונגרי קדח אותי זו הפעם החמישית במסע הנוכחי! רופא מעולה שהומלץ על ידי חברים ב- HU וכן, גם הוא אופנוען 🙂

לילה אחד בבודפשט, הגיע אימייל מהבית, מודיע כי אחד מחברי הטובים ביותר מניר-יצחק מתחתן. "האם תגיע?" שאלה אמי. לאחר הרהורים ספורים, החלטתי לטוס לישראל לשישה ימים, לבקר את הורי ולקחת חלק בחגיגת הנישואין של חברי. הנחיתה בישראל אחרי כמעט שנתיים, לוותה בתחושות מוזרות. אך כשראיתי את המשפחה והחברים, הרגשתי נהדר ובשניה אחת הרגשתי שוב בבית. זו היתה הזדמנות למפגש עם אדם (שורה זו מתורגמת תחת מחאה. יוני) שלמדתי להעריך רבות – יוני בן שלום. נפגשנו לראשונה דרך פורום אתר HU לפני כשש שנים ונשארנו בקשר מאז. כתבתי ליוני ופגשתי בו ובחלק ממשפחתו הנחמדה בבית קפה בתל-אביב. אני מתבייש להודות שבמקום לדבר עם בתו היפה של יוני, התחלנו מייד לדבר על אופנועים ומסעות… זו היתה הזדמנות טובה בשבילי לקבץ קצת אינפורמציה על מסע לאורך האמריקות. יוני נתן לי המלצות ותדרוך מקצועי. לאן ללכת מה לארוז. מחירים וכו'.

אדם ויוני

לאחר שישה ימים נמרצים בישראל, מצאתי את עצמי לפתע שוב בבודפשט. הדרייב שאפט הגיע וכבר הורכב. סוכן האופנועים התנצל על האיחור. "אין בעיות", אמרתי והודיתי לו על העזרה (מאוחר יותר למדתי שזו לא היתה אשמתו. לב.מ.וו. יש כרגע בעיה באספקת חלפים בעולם כולו).

מפגש HU

החזרה לרכיבה היתה נהדרת, חציתי את אוסטריה בצ'יק והגעתי לגרמניה. ליד שטוטגארט, פגשתי את סאבין וקלאודיו (חברים שפגשתי בקניה ובאסיה) ורכבנו ביחד למפגש HU במרכז גרמניה (מפגשי HU הם מסורת המתקיימת כמה פעמים בשנה בכל פעם, בהתאם לעונות השנה ביבשות השונות. מתאספים שם רוכבי אתגר מכל העולם למפגש של כת מאד ייחודית של שרוטי אופנועי מסע. קצת חגיגה והחלפת מידע) ברכיבה נעימה לאורך נהר נייכאר ובמעלה הגבעות של מרכז גרמניה, הרגשתי בר מזל גדול בעצם היותי בתוך חבל ארץ מדהים, רכוב על האופנוע ובחברת אנשים נפלאים.

מפגש HU

למפגש האופנועים הגיעו הרבה אופנוענים וביניהם קאז, החבר שלי מיפן, זה שחציתי איתו את המזרח הרחוק של רוסיה וסיביר ביולי האחרון. התנאים במפגש היו נהדרים: קמפינג עם חברים ביער, מפגש עם עוד הרבה רוכבי אופנועי מסע והחלפת תובנות, מידע  ונסיון רכיבה. לאחר המפגש המשכתי לתור את גרמניה ופניתי דרומה לכיוון שוויצריה לפגוש את קלאודיו ידידי (www.claudioangelini.ch)  קלאודיו ואני נפגשנו בקניה לפני שנה, כשהוא היה בתוך המסע שלו סביב העולם, על אופנוע הונדה "אפריקה טווין" האהוב שלו. הפכנו לחברים בשניה ונשארנו  בקשר מאז. כמה שבועות מוקדם יותר, שלחתי לקלאודיו מייל עם הכותרת "הצילו!", שאלתי אם אוכל להשתמש במוסך שלו כדי להכין את האופנוע לדרום אמריקה. יצרתי איתו קשר דרך ה"סקייפ", לאחר כמה מילות ברכה, טון הדיבור שלו השתנה ומעבר לקו כבר נשמע מישהו אחר… לא ההרפתקן חוצה העולם שהכרתי, אלא קצין צבא שוויצרי (שזה מה שהוא היה) יעיל ותכליתי: "תגיע לכאן ללנצבורג Lenzburg , ונפתור את זה. המוסך שלי, שלך! אין שום בעיה.

בסה"כ האופנוע פעל בסדר, אך עם 80,000 ק"מ של רכיבה שרובה דרכים גרועות, עמוס כמעט מעבר לגבול המותר. היו מספר נושאים שהיה עלי לדאוג להם וכמה התאמות ותוספות שהתכוונתי להתקין באופנוע:

1) הרפידה הקרמית של המצמד, אותו רכשתי מחברת טוראטק (יצרנית המתמחה בייצור חלקים וחלפים ייחודיים לאופנועי מסע) לא פעל באופן משביע רצון ואחרי כ- 25,000 ק"מ הרעיש מאד ולא הצמיד כראוי (לאחר פירוק המצמד, גילינו כי הסיבה היתה, כי עובי שתיים מתוך ארבע הרפידות הקרמיות, היה חצי מ"מ (עבות משתי האחרות. כתוצאה מכך, המצמד פשוט לא "ישב" ישר. יצרנו קשר ושלחנו את הדיסק לטוראטק בגרמניה, שהיו נבוכים למדי)

2) הבולם הקדמי היה הרוס. ללא שום תגובה מהשסתומים ותותבים שחוקים.

3) בהילוך הגבוה, היה צורך להחליף את המיסבים השחוקים.

4) בגלגל הקדמי. החישוק הישן והעקום כבר היה קרוב לצורת מרובע…

קלאודיו וסאבין חברתו, ארחו אותי בביתם בשוויצריה בזמן שטיפלתי באופנוע. השתמשנו במוסך הביתי הפרטי של קלאודיו והוא רכש את כל החלקים ב “Moto Mader” , סוכנות האופנועים בה הוא עובד כמנהל המוסך. “Moto Mader” הוא מקום מרשים ונחשב לאחד מעשרת סוכנויות אופנועי ב.מ.וו הגדולות בעולם.

פרט למנוע, פירקתי את כל השאר ובחנתי בדקדקנות כל חלק וחלקיק. המנוע היה טעון כמה כיוונונים והתאמות ופרט להחלפת מחזירי השמן – הקדמי והאחורי, הוא היה מאה אחוז. תיבת ההילוכים קיבלה מיסבים חדשים ומחזירי שמן – משהו שצוות BMW HP2 אצל היצרן, המליץ לי באופן אישי לעשות, לפני שאני יורד עם האופנוע לדרום-אמריקה. מצאנו הילוך אחרון משומש אבל כמעט חדש באי-ביי והלכנו על זה, במקום לשפץ מחדש את המערכת שנשחקה.

הבולם האחורי נשלח לחברת אולינס Öhlins , לצורך שיפוץ כללי והתאמנו מזלג אולינס קדמי, במקום המקורי של ב.מ.וו. תיקון הבולם המקורי באופן מקצועי, אמור היה לעלות סכום עתק שלא לדבר על כך שמעולם לא התרשמתי ממש ממה שב.מ.וו עשו לחלק שמקורו בחברת מאראזוצ'י.

קודם כל, בכדי להתאים את המזלג תוצרת אולינס (שנקנה חדש באי-ביי תמורת 500 אירו) תכננו תופסנים למזלג, חישוק, ציר ומתאם לקליפר הבלמים. בית מלאכה מקומי של חברת CNC , עשה את העבודה עבורנו. בימי ראשון קלאודיו ואני השאלנו ק.ט.מ. 990 אס חדש מהתצוגה במקום העבודה שלו ורכבנו יחד אל הרי האלפים המדהימים, כל הדרך עד למרגלות האייגר Eiger  האדיר.

הימים חלפו ולבסוף האופנוע היה מוכן. שלג וקרח כיסו את הקרקע והטמפרטורה צנחה למינוס 20 ברררררררררררר. היה כל כך קר וקפוא, שבקושי יכולתי לצאת לנסיעת המבחן שתכננתי ונאלצתי להסתפק ברכיבה איטית ל- 3 ק"מ, רק כדי לבדוק שהמערכות מתפקדות כראוי. נכון, זו אינה רכיבת מבחן אידאלית אך נראה שאצטרך להסתפק בה בשלב זה.

מאחר ומזג האויר הלך והתדרדר עוד ועוד, היה מסוכן לרכוב כל הדרך להמבורג, משם אני אמור לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה. ארזנו את האופנוע בארגז עץ, רוקנו את הדלק מהמיכל והובלנו על עגלה נגררת את האופנוע לסוכן חברת ההובלה הימית בהמבורג.

וכך, הפכתי באופן רשמי לתרמילאי! האופנוע אמור להגיע לואלפאריסו Valparaiso בצ'ילה דרך הים ב15 בינואר 2011 והטיסה שלי לצ'ילה תהיה ב 30 בדצמבר 2010.

טקס הפרידה מקלאודיו וסאבין כלל דמעות. ולעולם אהיה אסיר תודה לענק בזכות עצמו וחבר אמת.

כדי לחסוך קצת, המשכתי בדרכי בטרמפים ליער איפל בדרום מערב גרמניה, לפגוש חבר מאד מיוחד בשם ברנד טש Bernd Tesch. בעולם הדובר גרמנית, ברנד הוא מספר אחד בכל הקשור למידע, ידע והשפעה בתחום מסעות אופנועים/מול"ות ספרי אופנועים/ היסטוריית אופנועים/וכתיבה על אופנועים. בקיצור, גורו בשר ודם. בגיל שבעים לערך, האיש המיוחד הזה ראה רבות ומחזיק ברשותו מה שנראה כמסד הנתונים הגדול בעולם על רוכבי אתגר (כולל אותך יוני :)). ברנד מחזיק ספריה של מעל 900 ספרים, על מסעות אופנועים כולל זה של גבי בבלי וסיגל גבע הישראלים – בעברית כמובן. נפגשנו לפני הרבה שנים כאשר יצאתי לחצות את אפריקה על ההונדה אפריקה טווין שהיה ברשותי וזכרתי את חברי זה מאז. ברנד ערך מסיבה גדולה שכללה מדורת גזעי עץ ענקיים באמצע השלג. וכמה רוכבי אופנוע נוספים הצטרפו. היה נפלא.

ברנד טש ורעייתו

מעירו של ברנד הדרמתי ובעקבות הזמנה של חבר הגעתי לטנריף באיים הקנרים. מ ו ש ל ם! שמש. מראות נפלאים והזדמנות לשפר את הספרדית הבסיסית שלי. אדיוס!

טנריף

תרגום: יוני. C כל הזכויות לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה