הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

22 באוקטובר 2012 אדם שני בפרת' אוסטרליה

מנוחת סופשבוע של משחקי חול

בדיונות של פרת'


הצג את הוראות נסיעה ל-Perth, Western Australia, Australia במפה גדולה יותר

IMG_7864.JPG

ברכות מפרת' העיר הכי מערבית באוסטרליה.

פרת' Perth היא מקום נחמד. אחד המקומות היותר נעימים שראיתי במסע. תוך צעידה ברחובותיה, מישהו קרא בשמי ופגשתי את ג'ורג', רוכב אופנועי מסע מעולה מאנגליה, אותו פגשתי כשרכבתי בנפאל לפני כשנתיים וחצי… יומיים לאחר מכן נפגשנו שוב ורכבנו לדיונות חול – משהו כמו שעתיים רכיבה צפונית מפרת' לסוף שבוע. אחלה חבר'ה.

אני מתכוון להשאר כאן מעט ואז להמשיך בדרכי.

הנה כמה תמונות לקינוח

להשתמע.

אדם שני

—————————————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולטקסט שמורות לאדם שני

—————————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

24 ביוני 2012 אדם ֹשָני באוסטרליה – 1

אוסטרליה מרככת בירוק את הנחיתה של אדם

ואז הוא מגיע אל לב היבשת, עם החום והחמימות האנושית.

 

IMG_6473.JPG

הייתה שעת לילה מאוחרת כשהמטוס שהביא אותי מניו-זילנד נחת בשדה התעופה של בריסביין Brisbane ולאחר נוהל דרכונים מקוצר, שוחררתי לחופשי לתוך מרחבי אוסטרליה.
האופנוע הועמס על מטוס מטען באוקלנד ממנה באתי – באותו בוקר והובטח לי כי יגיע לבריסביין ביום שלמחרת.

Brisbane airport.JPG

שדה התעופה בבריסביין

כך שהתוכנית שלי היתה פשוטה למדי: לישון על ספסל בשדה התעופה. להשכים מוקדם בבוקר. לצעוד למסוף המטענים. לקחת את האופנוע מהמכס ולרכוב אל השקיעה.
למחרת נאמר לי במחלקת המטענים של קוואנטאס, כי האופנוע לא הגיע ולאחר מספר בירורים הבנתי, כי המְּשָלֶח לא רשם את המשלוח בזמן כפי שהבטיח – בקיצור – עלי להמתין 5 ימים עד שהאופנוע יגיע. זה הזמן לתוכנית B.
הוסטל ”Yellow Submarine hostel”  הפך לבית ומפקדה זמניים ומשם הבנתי מתי האופנוע אמור להגיע. רכשתי ביטוח צד שלישי לאוסטרליה והכנתי את כל הניירת. ההוסטל היה פקוק במטיילים צעירים שחיפשו עבודה כמו זאבים מורעבים וזו הייתה החשיפה הראשונה שלי לכלכלה האוסטרלית המשגשגת.
ניצלתי את הזמן עד שהאופנוע יגיע, להעמיק היכרות עם בריסביין והופתעתי מקצב ועומס התנועה של עיר הומה ותוססת. מאד שונה מקצב החיים הכפרי לו הורגלתי עד לאחרונה בניו-זילנד.
לבסוף, האופנוע הגיע וחילצתי אותו מהמכס, תוך מעבר חלק במחלקת הביקורת הידועה לשמצה של רשויות הפיקוח. הודות לכמה חברים אוסטרלים שפגשתי בדרכים, שיעצו לי "לנקות את האופנוע עם מברשת שיניים" לפני שאני שולח אותו לאוז. כי אוסטרליה מאד מקפידה במניעת כניסה של מחלות ומזיקים ממדינות אחרות. הוגן למדי.
וכשהאופנוע וכל הציוד שלי איתי. יצאתי לדרך.

IMG_6226.JPG

רכבתי לאורך החוף המזרחי דרומה דרך ביירון ביי Byron Bay ועצרתי בביתו הכפרי של חברי הטוב קיין אינגליש Cain English. פגשתי את קיין ורכבתי איתו במרכז אסיה ב-2010 וזה היה נהדר לפגוש את הבחור החיובי והמוכשר הזה בביתו, יחד עם אשתו ובנם התינוק. "מייט, תישאר כמה שתרצה" קיין אמר ובילינו שבועיים יחד בשוטטות רכובה באיזור.
החוף המערבי של אוסטרליה מאד ירוק ושופע יחסית לחלק הפנימי של היבשת. הנוף ומזג האויר היו מושלמים.

Cain&Yevonn.JPG

איבון, קיין וקיין הקטן

מקופס הארבור Coffs harbor המשכתי לאורך החוף המזרחי, כל הדרך עד לסידני Sydney וחציתי את גשר הנמל Harbor Bridge הידוע לתוך העיר. החניתי את האופנוע ויצאתי רגלית לכיוון בית האופרה Opera House – רק אז לפתע קלטתי…שהנה אני כאן, עם האופנוע כל הדרך, בצד ההפוך של העולם. באוסטרליה הרחוקה. עומד כמו מול "השער של הודו" Gate of India במומבי…הרגשתי כאילו אני בעצם ב..הודו.
חברים של חברים אירחו אותי בסידני, כך שהחניתי את האופנוע בחצר האחורית שלהם ובמשך כמה ימים יצאתי לטייל בעיר הרב תרבותית הזו.

ברוב המדינות בהן אני מבקר, אני מנסה לראות את עיר הבירה. כך שבמהרה, מצאתי עצמי שוב רוכב ימים שלמים וישן באוהל שלי בצד הדרך בלילות, בדרך לקאנברה Canberra עיר הבירה של אוסטרליה. קאנברה מצטיינת בתכנון טוב ונראה כי כל דבר יעיל ונמצא בדיוק במקום. אך כמו ברזיליה בברזיל ולאגוס בניגריה, אין לה נשמה ולבטח אינה מעניית ומלהיבה כמו סידני ומלבורן.
חודש וחצי עבר. ביקרתי חברים וראיתי את הערים הנוצצות. באדלייד התמזל מזלי ופגשתי את הוריו של קיין והתארחתי בביתם. הם היו מאושרים לזכות בעוד "בן" שוב תחת קורתם והשקיעו הרבה להראות ולהתגאות בעיר הידידותית שלהם.

לילה אחד, שמעתי את "הקול" קורא: "אדם, הגיעה העת לאואוטבק – חבר…"
לא ניתן ללמוד על מדינה מבלי לבקר בערים הראשיות שלה ופגישה עם הדברים המרגשים שבה. אבל האואוטבק היה הסיבה העיקרית שהניעה אותי להגיע לאוסטרליה וכבר הייתי חסר סבלנות להגיע לשם.
מוקדם בבוקר עזבתי את אדלייד ופניתי צפונה לכיוון פורט אוגוסטה Port Augusta ואז צפון מזרחה לכיוון ברוקן היל Broken Hill . בתוך 100 ק"מ, הנוף השתנה ובמקום הגבעות השופעות ירק, פגשתי שיחים יבשים. אדמה צחיחה למחצה ושטוחה ככל שהעין יכולה לראות. "בסופו של דבר, עזבתי את הגשם מאחורי .." חשבתי לעצמי.

בדרך פגשתי שני רוכבים מקומיים; אחד על דאקר 650 והשני על הונדה XR650R. התחברנו ליומיים רכיבה משותפת עד לברוקן היל, שם נפרדנו. הם פנו מזרחה לכיוון ניו-סאוט'-ווילס NSW ואני פניתי לסופרמרקט גדול וקניתי אספקה לשבוע: טונה, פאסטה, תה, סוכר, חלב יבש, פירות יבשים, שיבולת שועל וקצת לחם.
זו היתה עיירה קטנה וקשה להאמין כי זו עיר הולדתה של BHP mining company חברת הכרייה הגדולה בעולם! אגב, החברה עדיין מחזיקה את המטה הראשי שלה בברוקן היל, היכן שהיא החלה לפעול ולי יש הרבה הערכה להם על כך שלא שכחו מאיפה הם באו ומכבדים את מורשתם.
הדרך הסלולה נסתיימה. הוצאתי מעט אויר מהצמיגים ונתתי בגז לכיוון ווייט קליפס  White Cliffs . סיימון, חבר של קיין (שגם בו פגשתי במרכז אסיה, בה הוא רכב יחד עם רעייתו מוניקה) עובד בווייט קליפס כאח והזמין אותי לבקר אותו.
עשרת הימים הבאים היו נפלאים; פגשתי הרבה אנשים מעניינים ביקרתי במכרות האוֹפָּל Opal (לשם) המקומיים ופגשתי ב"רופאים המעופפים" “Flying Doctors”.  זה אירגון שלא למטרות רווח, המטיס רופאים וצוותים רפואיים למחוזות וקהילות בעומק האאוטבק Outback (ואנחנו מדברים על מרחקים של אלפי ק"מ ממרכזים רפואיים).

סיימון וצוות המרפאה של ווייט קליפס

בבוקר העזיבה שלי את וויט קליפס, ארזתי את האופנוע ונפרדתי בברכת שלום מוקדמת מכל מי שהכרתי כאן; סיימון שארח אותי במרפאה. טוני צייד הקנגורו שלקח אותי יום אחד ל"צייד רוּ". “Roo Shootin’” סמילי וברט Smiley and Bert, שני הכורים הזקנים שעזרתי להם לתקן את המחפר שלהם ועוד כמה. הם התאספו כולם, ערכו שולחן נאה בחוץ וכולנו ישבנו ושתינו יחד ספל אחרון של קפה. רגע לפני שדילגתי לאוכף האופנוע, הם נתנו לי מעטפה. "זה בשבילך אדם. בשביל מי שאתה!" אם אמרו לי.
לכולנו עמדו דמעות בעיניים. ובעודי מתרחק, ידעתי כי הייתי בר מזל לפגוש אנשים יוצאי דופן שם. איזו זכות גדולה.
באותו לילה, באוהל, פתחתי את המעטפה שניתנה לי בבוקר ומצאתי כרטיס ברכה שהם כולם הכינו לי וסכום כסף שהם הוסיפו "בשביל הדלק". באמת אנשים טובים לצידי הדרך.
הרכיבה הייתה טובה מאד – רוב הימים השכמתי עם שחר (תאמינו או לא), בישלתי ארוחת בוקר (שיבולת שועל, פירות יבשים וקפה) וארזתי את המחנה. האאוטבק האוסטרלי הוא מקסים- מרחבי אין סוף לא מיושבים – רובם מאד יבשים עם תחנות דרך קטנות בכל 300 -400 ק"מ עם מספר בתים, חנות, תחנת דלק ובר. זהו. כל הדרכים הן דרכי עפר. חלקן מלאות מהמורות, חלקן טובות יותר ומהודקות.
בכל ערב פונקתי באתר חניה פראי ואישי משלי – רכיבה קצרה של ק"מ לצד הדרך והקמתי שם את אוהלי. המדבר שקט בלילות. היה לי זמן לקרוא וליהנות מהבדידות וההתייחדות עם הטבע.

לאחר שבוע רכיבה, הגעתי לעיירה קטנה בשם אודנדאטה Oodnadatta (אגב, בה נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה באוסטרליה מעולם: 50,7 צלזיוס. בשנת 1960. העורך) עצרתי לתדלק בתחנת הדרכים המקומית “Roadhouse”  הכוללת משאבות דלק, מוסך, מסעדה ומוטל. תדלקתי והתיישבתי לאכול את הארוחה החמה הראשונה מזה ימים כשתפס את עיני המוסך הסמוך… היו שם הרבה ג'יפים מקולקלים, משאיות ובולדוזרים. לפתע עלה בי רעיון. נכנסתי למוסך ושאלתי את הבחור שעבד על אחד הרכבים, אם הוא זקוק למכונאי. "מכונאי! אני זקוק לעשרה מכונאים, למה? אתה מכיר מישהו כזה?"… "אדם שני לשירותך!" אמרתי לו.
גוייסתי למשרה בו במקום ונערך לי סיור מסביב. אני כאן כבר חודש. מתקן כל מה שזז וגם מתדלק מסוקים שנוחתים במקום. אודנדאטה היא עיירה זעירה שרוב תושביה הם אבוריג'ינים. עבודה כאן, מעניקה לי לא רק אפשרות לראות את אורח החיים האבוריג'יני מקרוב, אלא גם לחסוך $ נחוץ למדי, למימון יתרת המסע.
יש קבוצה מעניינת של טיפוסים כאן בעיירה ובחוות הבקר "תחנות" הסמוכות (יש בהן שגודלן עולה על שטחה של ישראל!), סוג הבוקרים שאתה צפוי לפגוש במקומות נידחים שכאלה – אנשים החיים בפשטות ורואים הכל באופן ברור. אני אוהב את המקום!

זהו בינתיים.
תשמרו.
עד לפעם הבאה.
אדם.

—————————————————————————————————————————-

תרגום ועריכה, יוני. כל הזכויו C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

9 באפריל 2012 אדם עושה את זילנד החדשה

ארץ רחוקה וחברים קרובים

אדם שני מגיע לגן העדן הדרומי. לגעת בחלומות

IMG_5834.JPG



הצג את הוראות נסיעה ל-Auckland, New Zealand במפה גדולה יותר

"גבירותי ורבותי", קראה הדיילת, "צר לנו להודיע לכם כי למטוס יש אי אילו תקלות טכניות ונישאר בפיג'י כמה ימים כדי לתקן זאת". עברו כ-10 שעות מאז המראנו מלוס אנג'לס והמטוס היה זקוק לכמה תיקונים. כולנו שמחנו על כך שלא התרסקנו. אך מעל לכל מצא חן בעינינו כי אייר-פאסיפיק אירחו את כל הנוסעים בבית מלון נחמד למדי באי האקזוטי. ביליתי את הימים הבאים בשוטטות רגלית באי, בנסיון לספוג את התרבות הפאסיפית.
יש באי מן עירוב מעניין של פולינזים והודים והיתה תחושה של מקום רחוק ונידח המתקיים לו "מתחת לרדאר".
לבסוף, המטוס תוקן והמשכנו בדרכנו לניו-זילנד. נחתנו באוקלנד Auckland.
שוב, גיליתי כמה קשה לי להאמין כי הנה אני כאן, בארץ זרה ורחוקה ."עשיתי זאת!", לחשתי לעצמי- "אני בניו-זילנד".
סאקי, החבר אותו פגשתי ואיתו רכבתי במרכז אסיה ב-2010 , הזמין אותי להתארח במחיצתו בעת שהותי בניו-זילנד, הוא הגיע לאסוף אותי משדה התעופה. היה נפלא לפגוש בו שוב. קישקשנו על הא ועל דא, כל הדרך על לביתו הקטן בגבעות הירוקות מצפון לאוקלנד.
היינו ערים כל הלילה וסאקי סיפר לי על מעשיו לאחר המסע הגדול שלו; הוא שב הביתה וחזר לעיסוקו כאנימטור דיגיטאלי, עובד פרילנס עבור אחת מחברות הסרטים הגדולות של ניו-זילנד.

With Saki in NZ.jpg.jpg

במטבח של סאקי

האופנוע שלו – אותו BMW650 ישן, חנה שם לידנו ולרגע הייתי שוב במרומי הרי הפאמיר, מנסה לחצות עם סאקי את זרם המים העמוק והגועש עם האופנועים כשבסמוך לנו מצוק תלול.
למחרת בבוקר, השכמנו לקול צלצול הטלפון של ה"גורו". או זה המוכר יותר כדייויד, הרוכב הקנדי בו פגשתי כל כך הרבה פעמים בדרום אמריקה! הוא בדיוק סיים את הסיבוב שלו בניו-זילנד. לא עבר זמן והאופנוע שלו התגלגל לפתח ביתו של סאקי וחגגנו יחד את ערב השנה החדשה. בילינו יומיים נהדרים בסיומם דייויד המשיך בדרכו לאוסטרליה.

New Years with david in NZ.jpg

עם דייויד

מאחר והאופנוע שלי נשלח לניו-זילנד בדרך הים, עמדו לרשותי כמה שבועות עד למועד הגעתו, סאקי רב התושייה, "מצא" פתרון מושלם למלא את זמני: אני אשפץ מהיסוד את האופנוע שלו! כמובן ששמחתי לעזור למארחי ובמהרה פיזרנו את הדאקר המסכן על רצפת החנייה הביתית… "אתה בטוח שאתה יודע איך לחבר את כל החלקים חזרה ביחד?" הוא שאל. "אל דאגה מייט, תמשיך להבריג…"
בזמן הפנוי שלנו לאחר העבודה הזו, לקחנו את הקייאק של סאקי ויצאנו לדוג. ניו-זילנד בורכה בנופי טבע עשירים ושמורים במיוחד ודגים יש בשפע. לרוב היינו חותרים כ-3 ק"מ מהחוף, עוגנים ודגים כמה שעות. כמעט תמיד הצלחנו לדוג כמה דגים לארוחת ערב, מה שהוסיף טעם לחווייה הגסטרונומית וגם עזר במלחמה הקבועה של חסכון בתקציב…

בערבים סאקי עזר לי לתכנן את מסלול הסיבוב שלי בניו-זילנד והסביר: "בעיקרון, ניו זילנד עשויה משני איים; הצפוני והדרומי" גודלה כגודל בריטניה ומונה כ-4 מליון תושבים, רובם ממוצא בריטי ויש אוכלוסיה בת כחצי מליון ממוצא מאורי – הפולינזים שחיו כאן טרם הגיעו הבריטים.
קראתי עוד ועוד ומצאתי כי ני-זילנד הייתה המדינה הראשונה בעולם שהעניקה זכות בחירה שווה לנשים, המדינה הראשונה שהנהיגה מערכת רווחה. ני-זילנד היא הלוחמת העקשנית בעולם נגד כל מה שקשור לאנרגיה אטומית ובאופן כללי מדינה מתקדמת מאד.
יום אחד קיבלנו טלפון מרובי, סוכן המשלוחים שהודיע "האופנוע שלך כאן מייט!" מבלי לבזבז שניה, טסתי מאוקלנד שבאי הצפוני, לדנדין Dunedin באי הדרומי ונחתתי לתוך הכורסה של רוג'ר, איש נחמד החבר באתר קאוץ'-סרפינג שאירח אותי בכיף.
צלצלתי לרובי – סוכן המשלוחים וקבענו להפגש למחרת בבוקר ברציף.
בבוקר, צעדתי מביתו של רוג'ר לנמל קטן ופגשתי את רובי –  האיש שאירגן את כל המשלוח של האופנוע מקליפורניה לניו-זילנד.
מצאתי איש ידידותי למדי באמצע שנות החמישים שלו, עמוס בתשוקה לאופנועים ורכבים אמריקנים קלאסיים. פעם בחודש, רובי טס לקליפורניה כדי לרכוש אופנועי הארלי דייוידסון, ממלא בעשרה מהם מכולה, קונה ערימה של חלקי חילוף עבורם ומשיט הכל לעיר שלו דנדין. היו כמה רוכבים שפגשתי בדרכים שהזכירו את שמו וכך הגעתי אליו, כדי להשתמש בשרותי המשלוח שלו. אחלה עיסקה. הכל קליל, ללא שום צורך לארוז את האופנוע בארגז ייעודי. אין טוב מכך!
האופנוע חנה בשלווה בסככה סמוכה. ניגשתי אליו והנחתי את כף ידי על מיכל הדלק הכחול. "מה העניינים?" שאלתי אותו בשקט. כשעמדתי ליד האופנוע שלי, הרגשתי מייד שחזרתי הביתה ולפתע, הייתי שוב בדרכים.
פרט למצבר מת, האופנוע היה 100%, רובי עזר לי להניע בעזרת כבלים מהטנדר שלו ואיחל לי דרך צלחה. יצאתי לרכיבה קצרה בסביבות דנדין – עיר עם מורשת סקוטית ותיקה ותוך חיפוש חנות בה ביקשתי לקנות מצבר חדש, סיכמתי לעצמי שאכן, לצאת על אופנוע ולהקיף את העולם היה חתיכת רעיון נהדר.
מנהל המכירות של סוכנות הארלי-דייוידסון, הכיר אותי מתוך כתבה שקרא אודותי באינטרנט ונתן לי מחיר מיוחד למצבר חדש ומאד צהוב. הודתי לברנש הנחמד הזה ויצאתי למסע שלי בניו-זילנד… על ידי פירוק חצי מהאופנוע לצד הדרך; גלגל אחורי, מפלט, בולם וכו'. כל זה, רק כדי לדחוף את המצבר למקומו. כן, כך בנוי אופנוע BMW HP2.

Installing a new Battery.jpg.JPG

הכנסת המצבר ל-HP2

עזבתי את דנדין ורכבתי לעבר קצהו הדרומי של האי הדרומי לעיר אינברקרגיל Invercargill. למקום מוכה הרוחות הזה אין הרבה מה להציע למטייל השגרתי, פרט לעובדה כי זו עיר הולדתו של ברט מונרו Burt Munroe ושם נמצא אחד מאופנועי האינדיאן סקאוט  Indian Scouts מודל 1920 שלו בתצוגה בחנות הכלים וציוד הבניה המקומית.
את ברט מונרו שיחק אנתוני הופקינס באופן יוצא מן הכלל, בסרט הנפלא; "האינדיאני המהיר בעולם" “The world’s fastest Indian”,  בו מסופר על המהנדס האוטודידאקט, שבנה באופן ידני את הצילינדרים, הבוכנות ומוטות השסתומים במנוע והתאים את האופנוע שלו באופן כלכך טוב, שהוא הגיע איתו למהירות של פי ארבע מהמודל הסדרתי. הוא שבר את שיא העולם לאופנועים מתחת ל-1000 ס"מק במישורי המלח של בונוויל bonaville בארה"ב.

ביליתי שם אחר צהריים, בחקר האופנוע ועוד כמה פרטים מהציוד שהוא השאיר אחריו, בטרם הלך לעולמו ויצאתי לדרך מעט לפני חשיכה.
אחד המקומות היותר מוכרים בניו-זילנד הוא איזור הנקרא "מילפורד סאונד". פארק לאומי גדול המכוסה ביער ומבותר בפיורדים רבים ונהרות בכל מקום. לשם כיוונתי בהמשך. חגגתי את יום הולדתי במנוחת קמפינג של כמה ימים וזינוק לשחיה בעירום במים הקפואים. אחלה מקום.
כבישי ניו-זילנד צרים וסלולים באופן גס. אך הסכנה הגדולה היא אלפי התיירים השוכרים קראוונים גדולים ומשוטטים בכל מקום. רוב המקומות המעניינים היו צפופים ועמוסים, אך שוב, תמיד מצאתי לעצמי פינה רגועה לנטות בה את האוהל. ברוב הפעמים, בחינם.
האי הדרומי נחצה במרכזו על ידי רכס הרים הנקרא "האלפים הדרומיים". הרכס הכביר הזה, כולל מראות ותצפיות נפלאים, כבישי רכיבה מענגים, נהרות שוצפים, קרחונים ועמקים רחבים. הטבע בניו-זילנד הווא מדהים ואין פלא שהוא מושך בכל שנה כל כך הרבה תיירים.
חלק גדול מהכלכלה הניוזילנדית מבוסס על חקלאות – ויש הרבה מאד חוות בכל מקום ונראה לי כי רוב האנשים שם די שמחים בחלקם.

בעיר קרייסטצ'רץ' Christchurch פגשתי חבר מישראל שלקח אותי לסיבוב בעיר והראה לי את מרכז העיר, שספגה רעידת אדמה חזקה אך לפני שנה. "העיר ממוקמת בתפר שבין שני לוחות טקטוניים ותזוזות מתרחשות כל הזמן".
מזג  האויר בניו-זילנד יכול להשתנות בתוך שעה. הם אומרים כי אתה יכול לחוות ארבע עונות ביום אחד! ואכן, חוויתי תערובת מזג אויר. כולל שבוע של גשם רצוף שכמעט הטביע אותי ואת האוהל שלי. יינן בעמק מרלבורו Marlborough valley העניק לי מחסה וקצת מהיין הלבן המשובח שלו ושילח אותי חם ושמח לכיוון המעבורת בעיירה פיקטון Picton בדרך לחצות בחזרה לאי הצפוני.

Wine country.jpg.JPG

IMG_5896.JPG
לילה לפני כן, פרנסיס – חבר ותיק מאפריקה התקשר אלי באי-מייל והודיע לי שהוא יודע שאני בניו-זילנד והתעקש שאבוא לבקר אותו. ובכן, פרנסיס לא היה חייב להתעקש כלכך. שמחתי מאד לראות אותו ואת רעייתו שוב, כך שתדלקתי את האופנוע בוולינגטון Wellington, קיפלתי את מפות האי הצפוני לתוך תא המפות של תיק המיכל. ויצאתי מזרחה.
לפנות ערב, הגעתי לכפר הקטן בו הם מתגוררים וחיפשתי את מספר הבית שלהם בחשיכה. "אדם!!!" שמעתי צעקה ולפני שהבנתי מה ומי, פרנסיס עמד לפני. רכבתי בעקבותיו לבית הסמוך ובלינו את הימים הבאים בעידכונים הדדיים על הקורות אותנו מאז הפעם האחרונה. נפגשנו בשנת 2000, כשהייתי במסע האופנוע הראשון שלי באפריקה. האנשים הנפלאים האלה מצאו אותנו לצידי הדרך והזמינו אותנו להתארח למשך שבועיים. מאז הם היגרו לניו-זילנד לחיים חדשים.

Togerher again with Fay and Francoise.jpg.JPG

עם פרנסיס ופֶיי

הם נתנו לי תחושת בית אמיתית. משהו שמטיילים יודעים להעריך (אוכל, מקלחת וישר למיטה) ולאחר כמה ימים, באמת היה קשה להפרד מהם.
סופה גדולה היתה בדרך, כך שרכבתי במהירות חזרה לביתו של סאקי ליד אוקלנד. למחרת הלכתי לשגרירות האוסטרלית ונרגעתי למדי כשנוכחתי לדעת שבקשת הויזה האוסטרלית אושרה. פוואאההה. קבלת הויזה הזו היתה קשה עבורי משום שהאוסטרלים חרדים מכניסת זרים למטרות עבודה בלתי חוקית וכו' ואנחנו הישראלים נמצאים בראש הרשימה המבישה הזו. לאחר שהבקשה הראשונה שלי לויזה נדחתה. קיין, רוכב אוסטרלי שפגשתי במסלול הרי הפאמיר באסיה וחזר בינתיים הביתה, שלח לשגרירות האוסטרלית באוקלנד מכתב בו המליץ לתת לי אישור, בהבטיחו להם שאין לי כל כוונה רעה וכל רצוני הוא לתור את ארצם. איזה איש!
לאחר אירגון כל הסידורים עם חברה להובלה בשם "גרין פרייט" כדי לשלוח את האופנוע מאוקלנד לבריסביין שבוע לאחר מכן, יצאתי ברכיבה לכף ריינגה Cape Reinga בקצה הכי צפוני של האי הצפוני של ניו-זילנד.
המקום עצמו היה יפהפה ונראה באמת כמו קצה העולם, עם תצפית למפגש בין ים טסמניה לאוקיינוס הפאסיפי האדיר.

בדרך חזרה לאוקלנד, בחרתי בכביש המערבי שחלף בסמוך לכפרים מאורים קטנים ויערות עצי קאיורי. עצי הקאיורי הם עצים גבוהים וחסונים, ממש כמו האנשים המאורים שבעיני הם האנשים בעלי מבנה הגוף המושלם ביותר שפגשתי מימי.
לאחר חזרתי לאוקלנד, נכנסתי למוד של אירגון המשלוח, טלפונים, אי-מיילים, טיסות ותחשיבים. לאחר עוד קצת בדיקה ובירורים, היה ברור כי משלוח אל מעבר לים טסמניה זה עסק יקר למדי. ואם ניו-זילנד נראית קרובה לאוסטרליה על המפה. זה בכל זאת סיפור של 2000 ק"מ ושלוש וחצי שעות טיסה. "גרין פרייט" היא חברה מאד מוכרת בתחום כך שבחרתי בה לבסוף.
"תנקה את האופנוע במברשת שיניים לפני שהוא יישלח לאוז. ותרחץ את כל ציוד הקמפינג שלך" היו עצות שקיבלתי. כך שביליתי חצי יום ברחיצת כל הציוד שלי שוב ושוב, כדי להיות בטוח. רכבתי מוקדם לשדה התעופה ומצאתי את משרד נציגי חברת השילוח. סיכמנו שאני אביא את האופנוע בבוקר ואמריא לאוז באותו ערב, גם האופנוע יוטס לאוז באותו ערב עצמו כך שאוכל להוציא אותו מהשדה בבריסביין כבר למחרת.
היו כמה ימי עיכוב, כך שנאלצתי להשאיר את האופנוע ברשות חברת השילוח ולהמריא כבר בערב שסוכם עליו, כדי לא להחמיץ את הטיסה שלי.

In Auckland Airport, bike is ready to ship to OZ.jpg.JPG
אנשי חברת אמירת'ס Emirates קצת התבלבלו כשראו את הדרכון הישראלי שלי והלכו לאן שהוא, לברר אם אוכל לעלות לטיסה או לא. במהרה הכל הסתדר והיתה טיסה נעימה בה שוחחתי כל הדרך לבריסביין Brisbane, עם סמיר מביירות.

ביקורת הדרכונים עברה עם חיוך.

ועם חיוך ענק על פני, נכנסתי ליבשת/מדינה האחרונה במסע שלי – אוסטרליה.

—————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לתמונות ולסיפור שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

4 בפברואר 2012 אדם שני. פרידה מצפון אמריקה

הפרק האמריקני מסתיים

תוך מסע בנוף אנושי ופגישה עם אגדה

אופנוען רפד, אופנוען חוטב, אופנוען חבר ואופנוען גיבור אמיתי.

USA2 020.jpg

סוף השבוע הנעים של חג ההודיה עם פול ומשפחתו טס ממש ושוב הגיע הזמן להמשיך.
סוכן המשלוחים בנמל לונג-ביץ', קליפורניה, שלח לי מייל בו הודיע כי הם מתכוונים להעמיס מכולה לניו-זילנד בעוד כשבועיים, כך שהיה עלי למהר ולרכוב דרומה. הודיתי לפול ולכל החברים החדשים שלי באיזור סיאטל, העמסתי הכל על האופנוע ולחצתי על כפתור המתנע…ו…שום דבר לא קרה.
זה באמת היה קטע מצחיק, לאחר טיפול מקיף ויסודי באופנוע…בסוף הוא אינו מניע. נו. נראה כי לפעמים העיסוק המתמיד בתחזוקת האופנוע, יש בו משהו סזיפי. לאחר בדיקה מהירה, גילינו שהמצבר התרוקן בלילה מסיבה כל שהיא. אז פול הביא את הכבלים והניע את המנוע בדרך המוכרת. זהו, נפרדנו.
השמש יצאה וכל התחושות שליוו אותי בדרכים הפתוחות, התעוררו בתוכי; חופש מוחלט…
חבר אותו הכרתי בפורום הרוכבים של הורייזונס אנ'לימיטד the HUBB לפני כמה שבועות, סיפר לי על חנות אופנועים באורגון בה אוכל לקנות סט צמיגי Heidenau K60 . כך שראשית פניתי לשם.
כך פגשתי את דון וובר בעליו של בית מלאכה קטן שמתמחה בבניית מושבי אופנועים לפי הזמנה. באולבני, אורגון.
דחפתי את האופנוע לתוך המוסך של דון והרכבנו זוג צמיגים חדשים.
"מה מצב מושב האופנוע שלך?" שאל דון. "מתפרק" עניתי. מושב האופנוע היה אותו מושב איתו יצאתי לדרך לפני כשנתיים וחצי והגיל אכן ניכר עליו.

לאחר ששמע  על המסע שעשיתי עד אליו. דון הציע באדיבותו, לבנות לי את המושב מחדש. בחינם. הוא קרע את המושב הישן ותוך צפיה במלאכתו, הבנתי שאני רואה רב אמן תוך ביצוע יצירת מופת. דון תלש את מצע הספוג הישן, מדד את תנוחת הישיבה שלי על האופנוע. הדביק והתאים את הספוג החדש בהתאם. התוצאה הייתה מושב חדש ויפהפה, טוב בהרבה מזה המקורי והישן.

Don Weber at work.jpg

דון

הודתי לדון על נדיבותו והמשכתי. ניסיתי להמנע מכביש I-5 הסואן. נסעתי בדרכים צדדיות יותר. ובאחת העצירות בצידי הדרך פגשתי את רנדי "החוטב".
רנדי יצא מהיער, צעד לעבר האופנוע ולעברי וכך הפכנו לחברים מיידית. ה- HP2 שלי תפס את עיניו, כי רנדי עצמו רוכב על אופנוע BMW R1200ADV, כשאינו עובד בחברה לכריתת עצים שבבבעלותו.
הסתבר, כי יש לנו חבר אופנוען משותף, אלכס סמית'. אחד מ"נערי סיאטל" המפורסמים, אותו פגשתי לפני שלושה חודשים בקולומביה! אכן עולם קטן…
ביליתי כמה ימים עם רנדי וצוות החוטבים שלו ביערות. כריתת עצים, היא אחד העיסוקים הקשים שראיתי מימי. רנדי ואנשים הם מהקשוחים שניתן לפגוש ויש להם גם לב ענק. בדרך כלל רנדי רוכש חלקת יער, חוטב את הגזעים הטובים, גורר אותם לדרך הסמוכה ומשנע אותם משם במשאיות יעודיות. לאחר מכן הוא שותל עצים צעירים במקום, כדי להבטיח שהיער ימשיך לצמוח כראוי. החבר'ה האלה עובדים ימים ארוכים ביער, חורף וקיץ ונראה שהם נהנים מכל רגע. כששאלתי את רנדי איך הוא הגיע לכל העסק הזה של כריתה, הוא השיב, כי לאחר שהשתחרר משירות במרינס, הוא קנה מסור שרשרת והתאהב בו…וכעבור שנה, כבר היה בעליה של חברה לכריתת עצים…

לאמריקנים יש חיבה יתרה לרובים ואקדחים ולכמה מהם, הזכות לרכוש אקדח היא משהו שמביע חופש. לכולם יש אקדחים ורובים, כך שדי מהר מצאתי עצמי מוזמן לצאת ולירות איתם, אני מניח כי זה סוג של בילוי משותף שמחבר בין האנשים במקום הזה. מטרת הירי שלנו היתה – מכל הדברים בעולם – מחשב לאפטופ ישן!!! ריסקנו אותו בשמחה ילדותית.
לאחר כמה ימים ביער, רנדי אירגן לעצמו כמה ימי מנוחה והשאיר בשטח את המנהל שלו. רכבנו יחד  לקרייטר-לייק פארק Crater lake park. מכתש וולקני יפה שהיה מכוסה שלג בעונה הזו. צילמנו כמה תמונות והמשכנו לנבאדה החמה יותר.
היינו בדרך לרינו Reno בנבאדה לקבל את פניו של דאנה – חבר של רנדי שחזר זה עתה  מ"סיבוב" (7 חודשי שירות) באפגניסטן. דאנה כמו רנדי, הוא איש מרינס גאה, והיה די מעניין לדבר עם דאנה על נסיונו באפגניסטן…
למחרת התיישבנו יחד לארוחת בוקר ענקית ואיש יצא לדרכו: דאנה לאשתו ומשפחתו, רנדי חזרה ליערות העבותים של אורגון ואני, לסן-פרנסיסקו "תשמור על עצמך שם" אמר רנדי "עם כל ההיפים אוכלי הגראנולה האלה"…
חבשתי את הקסדה ורכבתי לדרכי תוך מחשבה איזה בר מזל אני שיצא לי לפגוש אנשים טובים שכאלה.

הדרך הראשית הובילה אותי לצידו השני של הביי ברידג' Bay bridge ובמהרה מצאתי עצמי בסן-פרנסיסקו. לאור קרני השמש האחרונות הצלחתי לתפוס את הגשר עם האופנוע בחזיתו.
פאטריק, אופנוען אותו פגשתי כשהייתי בפנמה, אירח אותי לכמה ימים ולקח אותי לתייר בעיר המקסימה הזו. זה היה נפלא לשהות שוב במחיצתו של רוכב אתגר ולהתחבר שוב לזכרונות המסע שסיימנו זה עתה בדרום ומרכז אמריקה. יום אחד, צעדנו לכיוון מרגלותיו של גשר הזהב העצום. כשהגענו למקום, מלאי השתאות מהמבנה האלגנטי והמרשים. שומר הפארק הגיע לפטפט איתנו.  הוא אמר: "היו ימים, בהם עברו כל יום מתחת לגשר 30 אוניות משא עמוסות מכולות, לכיוון סן-פרנסיסקו. עכשיו, עם כל המיתון הזה, אני סופר 3 אוניות בממוצע ביום"… "אימפריה בנסיגה" חשבתי לעצמי וכאילו קרא את מחשבותי, פאטריק הגיב ואמר: " קליפורניה גוססת; כל התעשיה שלנו היא היום בסין וכל ניהול רשתות התקשורת עברו להודו"…

פאטריק

זה היה שלוש לפנות בוקר כשיצאתי מהמיטה. גם פאטריק התעורר וקם ולגמנו יחד את כוס הקפה האחרונה לפני שלחצתי את ידו לשלום. "תשמור על עצמך אמיגו"… הוא קרא. שחררתי את הקלאץ' ורכבתי לתוך החשיכה.
הרחובות התלולים של סן-פרנסיסקו היו ריקים ובמהרה חציתי שוב את גשר המפרץ ועליתי על דרך המלך I-5  דרומה. הטמפרטורות היו מעט מעל האפס, אז עצרתי בתחנה לתדלק ולשתות קפה. "איזה סוג של אופנוע זה?" שאל אותי בעל המקום שנראה ממוצא הודי… ",BMW" אמרתי, היה לו חוט אדום קשור סביב שורש כף היד וטורבן לראשו. הוא הבחין במבטי ואישר; "אני סיקי מאמריצאר בצפון הודו".
"למה אתה רוכב כל כך מוקדם?" הוא שאל ואני עניתי, כי יש לי פגישה חשובה בהמשך, פגישה לה אני מחכה כבר זמן רב.
נפרדתי ממנו והמשכתי לתוך הלילה הצונן.
הבוקר זרח לאיטו ולאחר שחלפתי על פני המרכז התעשייתי של בייקרספילד, פניתי לדרך צדדית ופניתי מזרחה לכיוון אגם איזבלה. הבתים התמעטו והגבעות היו מכוסות עצי אלון יפים ועשב. נחל זרם במקביל לכביש. שום כלי רכב. בוקר מושלם לרכיבה.
הגעתי לכאן כדי לפגוש את דייב בר Dave Barr. דייב הפך לאגדה בעולם האופנועים, לאחר שרכב על אופנוע סביב העולם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, על ההארלי דייוידסון "שאבל-הד" “Shovel Head”  הישן והמתפרק שלו משנות ה-70. לפני שנים רבות, כאשר סירבו להושיט לי עזרה בשגרירות ישראל (שוב) במאוריטניה, חבר צרפתי חילץ אותי וסיפר לי כי מאמצָי מזכירים לו מישהו שהוא פגש בקונגו עשר שנים קודם לכן ושמו דייב בָּר.
השם נתקע לי בראש. וכשהמשכתי והגעתי לאירופה עם האופנוע שלי (אפריקה טווין) השגתי את ספרו של דייב “Riding the Edge”  וקראתי אותו לאורך המשך המסע שלי אז לנורד-קאפ בנורבגיה.
הדבר המדהים בקשר לסיפור של דייב, הוא לא המסלול הקשה בו בחר לסובב את העולם, כשהוא חוצה את קונגו, את הסהרה, סין הנידחת והחלק הפנימי של מונגוליה וסיביר. זו לא הייתה העובדה שהוא השתמש באופנוע לא ממש שגרתי לסוג כזה של מסעות. כי אם העובדה שדייב איבד את שתי רגליו במהלך שירות צבאי. ועשה מסע יוצא דופן ללא יכולת להשתמש ברגליו.
ספרו של דייב השאיר עלי רושם כזה, שחיפשתי ומצאתי את כתובת המייל שלו ויצרתי קשר עימו כדי להביע את הערכתי למה שעשה.
הסתבר כי דייב הזה, אזרח אמריקני, התנדב לשרת בצנחנים שלנו, בצה"ל, זאת לאחר שנתיים בהן שירת בוויטנאם כאיש מארינס ולאחר 3 שנים בישראל, הוא המשיך ושירת בצבא דרום-אפריקה, שם איבד את שתי רגליו בעליית רכבו על מוקש כשלחם בבוש באנגולה.

ביומיים שאחר כך, דייב אירח אותי והראה לי את הסביבה. היה מעורר השראה לראות איך דייב מנהל את חייו השוטפים בעצמו. נוהג, הולך ורוכב על אופנועיו והכל על הפרוטזות שלו.
(הוספה של העורך: חבריו של דייב מגדוד 890 בצנחנים, יזמו כנס מחזור בשנת 2011 אליו הם הטיסו אותו והשיקו אתר קטן בעברית לכבודו.) הנוף באיזור היה שונה מזה שהכרתי לאורך החוף; הרים חשופים וערבות נרחבות. גם האנשים הו שונים מאד, שמרניים הרבה יותר ואדוקים מאד. בכנסייה הבפטיסטית המקומית פגשנו את הכומר, אופנוען בעצמו, שהתעניין מאד במצב בישראל. הוא הזמין אותנו לארוחת ערב ולאחר מכן ישבנו כולם וצפינו בעימות הטלויזיוני של המפלגה הרפובליקנית – לקראת הבחירות. "אובמה מנסה להרוס את אמריקה" אמרו כולם…

דייב בָּר

המיתון העולמי היכה את את אמריקה קשות ושלח הרבה מהם לשאול שאלות ולחשוב על דרכם בחיים. גם ההתחממות הגלובאלית היא נושא "חם", יש אמריקנים רבים שאינם מאמינים כי הכדור שלנו הולך ומתחמם וכי לבני האנוש, יש אכן השפעה על הסביבה…
למחרת יצאנו לרכיבה קצרה ביחד, רכיבה שהייתה בעיני סוג של מחווה וכבוד אמיתי. דייב הוא רוכב מצויין והיה לי קשה לשמור על הקצב שלו.
נפרדנו ואני מקוה לפגוש שוב יום אחד, את האיש המקסים הזה.
מבודפיש Bodfish, ליד הפארק הלאומי סאקויה Sequoya Nat. Park, שמתי פני ליעד האחרון שלי בארה"ב. נמל לונג ביץ' קליפורניה. סוכן ההובלה פגש אותי במחסן שלהם ולקח את כל המסמכים שלי למשרדי המכס. לאחר המתנה ארוכה, הסתבר שכאשר נכנסתי לארה"ב (בטקסס) פקידי המכס במקום לא הקלידו את נתוני האופנוע למחשבי רשות המכס. זעמתי, כי ביקשתי מהם אז באופן מיוחד אישור כתוב על כניסתי ונאמר לי; "אין צורך, כאן זו ארה"ב!" ובכן, ארה"ב או לא, אני תקוע כי מישהו אחר לא מילא את תפקידו כראוי וכדי לסבך, איש בתחנת הגבול שם בטקסס, אינו זוכר כי ראה אותי נכנס דרכם עם אופנוע…
זו הייתה בעיה גדולה, כי האניה לניו-זילנד, עמדה להפליג ביום שלמחרת ולא ממש התחשק לי לחכות עוד חודש בגלל זה!!!
לאחר הרבה טלפונים, הבנתי שהדברים לא מתקדמים לשום מקום והחלטתי לרכוב לגבול המקסיקני בטיחואנה, כ-200 ק"מ בכיוון דרום. לעשות פניית פרסה ולשוב לארה"ב באותו רגע, תוך החתמת כל מסמכי שוב.
"הרגע ראינו אותך יוצא" אמר איש המכס המבולבל במעבר הגבול. הסברתי לו מה קרה והוא חייך וחתם לי שוב בדרכון "הנה אני מצרף את מספר העובד שלי, כך שאם שוטרי המכס בלונג ביץ' יעשו לך בעיות, תגיד להם לצלצל אלי". אנשים טובים.
היה זה כבר הרבה לאחר חצות, כך שרכבתי 100 ק"מ לכיוון לונג ביץ' והקמתי אוהל להמשך הלילה מאחורי כנסייה. למחרת בבוקר, הייתי על הרגליים עם שחר והגעתי בזמן לסוכן ההשטה שעיכב את העמסת המכולה במיוחד בשבילי. מסרתי את הניירות, קיבלתי את אישור היציאה מהמכס וארזתי את כל הציוד שלי בתוך ארגז ואז כבלתי אותו למיכל הדלק הכחול. בתוך דקות, האופנוע הועמס ונקשר בתוך הקונטיינר. ו…פוףףף "הצלחתי!" אם הייתי מאחר ביום אחד, הייתי מאחר את האניה והייתי צריך להמתין חודש שלם עד לאונייה הבאה.
אחר הצהריים מונית לקחה אותי לשדה התעופה, לבוש בציוד הרכיבה שלי ואיתי 20 קילו של חלקי "טוראטק" כמטען יד.

Packed and ready for sea travel to NZ.jpg

עליתי לטיסה בשדה התעופה LAX . המטוס המריא סוף סוף ופנה דרום מערבה כשהוא משאיר את קו החוף של קליפורניה מאחור. תוך טיסה מעל לאוקיינוס הפאסיפי, הבטתי בקו החוף הנעלם ונוכחתי, כי פרק נוסף במסע הזה תם ובמהרה, פרק חדש יחל.

האמריקות מאחורי, אוקיאנייה מונחת לפני.

תודה
עד לפעם הבאה.
אדם שני

——————————————————————————————–

תרגום יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לאדם שני

——————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

26 באוקטובר 2011 יואב-מגואטמאלה לקולומביה – כתבה 5

תכינו את ה-WOW

השלמת חציית מרכז אמריקה ואיגוף ממזרח לעבר חופי קולומביה.

והמצלמה של יואב מתחילה להחזיר את ההשקעה

IMG_0649.JPG

הכניסה לגואטמאלה היתה חלקה, רק שעתיים. בגבול שנראה כאילו אתה ממלא תפקיד בסרט של אינדיאנה ג'ונס. שוק בגדים כמו שוק הכרמל, כשליד הבאסטה של החמוצים, יש מחסום גבול. נראה שסביב מעבר הגבול קמה עיירה קטנה, שלקח כחצי שעה לחצות אותה ואז נכנסתי להרים הגואטמאליים. הנוף סביבי היה מדהים, אך לצערי לא היה באפשרותי לצלם מאומה. לא יכולתי לעזוב את הכידון או למצוא חנייה סבירה לצד הדרך. כי הכביש היה במצב ממש איום; בורות, שוליים חסרים, מפולות בוץ מימי הגשם הרבים שירדו באזור בתקופה שבה חציתי. המשכתי לכיוון אנטיגואה. לא הצלחתי להגיע אליה ביום הראשון.
אני חש חובה לציין, כי חשוב לדעת כיצד להכנס לדברים, אך לא פחות חשוב, לדעת כיצד לצאת מהם. והסיפור שלי הוא על עננים: יוצא לפעמים, שאני נכנס לענן וכעבור מספר דקות רכיבה, יוצא ממנו… אך את הענן ההוא לא אשכח. התחיל טיפטוף קט ואני רואה את העלייה שלפני. לחיצה על הגז ואני בתוך הענן אך אבוי… לא רק שהענן אינו מסתיים, אלא שהראות יורדת לרמה של 5 מטרים קדימה, לכל היותר. לצערי, אין לי מאותתים כפולים. אז אני מפעיל את האיתות לפנייה ימינה וזאת בכדי שנהגי המשאיות שדוהרות על הכביש, יראו את החרגול הכחול שאני רוכב עליו. לא די בערפילים הדחוסים העוטפים אותי, מתחיל להחשיך ואינני רואה כל מוטל או עיירה בנמצא. (וזכרו אחד הכללים שלי במסע הזה; לא לרכוב בשעות החשיכה וזה גם היום הראשון שלי במדינה חדשה) עצרתי בצד הדרך אצל מוכר קפה. התחממתי קצת ובאין ברירה, המשכתי. נסיעה מאוד איטית, החושך והראות הלקוייה, עשו את שלהם ובנוסף – ארובות השמיים החלו להפתח בכל העוצמה. לאחר עוד 10 ק"מ לערך, משפחה יושבת בסככה לצד הדרך. עם הספרדית הקלולקת שלי, שאלתי על מוטל והם לשמחתי הרבה, הצביעו לאחור. מסתבר שחלפתי על פניו, הוא נמצא ממש 20 מטרים מהנקודה בה עצרתי (ואללה, לא ראיתי כלום…עייפות). בכל מקרה, איך שאני נכנס למוטל ומכבה את המנוע, האחראי על השיבר שם למעלה, נתן עוד סיבוב לברז והסכר בשמיים נפתח באופן שהיה הופך את המשך הרכיבה, לשייט קייאקים בנהר לבן. החלפתי בגדים למשהו יבש יותר ובירכתי על מזלי הטוב.

בבוקר למחרת, המשכתי לכיוון אנטיגואה אליה הגעתי בשעות הצהרים. התמקמתי במלון ויצאתי לשוטט בעיר הקולוניאלית המדהימה הזאת, שהקפידה לשמר את הרחובות והמבנים העתיקים ולשלב בה הרבה אטרקציות מודרניות: בתי קפה סטייל תל-אביב וחנויות קונספט יאפיות ומעבר לכביש, חניון אוטובוסי-תרנגולות מצועצעים ושוק ירקות ופירות לטיני תוסס. יש בה קהילה של ישראלים, אך אני פגשתי רק במקצתם, חבר'ה אחרי צבא וכולם כמובן בקבוצות. חבל, ה"קאפסולה" הישראלית הסגורה והמשוריינת, מונעת מהם לדעתי, לחוות מפגש אמיתי עם סביבה אנושית; כי תיירם אחרים שאמרו שישמחו לטייל עם ישראלים הרגישו דיי דחויים בקהילה הישראלית. חזרתי למלוני הנפלא והמשכתי בדרכי למחרת.

לאחר יומיים באנטיגואה, יצאתי לכיוון הונדורס. כמדינה המושחתת במרכז אמריקה, בה המינהל האזרחי עובד בשיטות עתיקות – הכניסה להונדורס מאוד קשה ומעייפת: "לך צלם". "בוא", "תלך" וכו'. בקיצור, 3 עד 4 שעות של כמעט בכי, על חוסר היכולת שלהם לתפקד. להכניס את הפרטים של האופנוע שלי למחשב שלהם, לקח שעתיים וחצי וחברים יקרים, אין הרבה פרטים להכניס. (מס רישוי, מספר שילדה, יצרן, מדינה, צבע הרכב, שם שלי ומספר פספורט …זהו) מסתבר שגם אלה העובדים בגבול שנים, לא מכירים את התוכנה שבה הם משתמשים. מאוד מתיש. בכניסה להונדורס, הערב כבר ממתין במרחק של כשעה בלבד והגשם שוב רדף אחרי. לאחר כשעה, מצאתי מוטל נסתר ועד עכשיו איני בטוח שהיה זה מוטל…אך ניתן היה להכניס לתוכו את האופנוע והרי זה מה שחשוב. לאחר שיחה על קפה, הסכים בעל המוטל שהוא רופא בהכשרתו, להכניס את האופנוע לסלון (אני חושב שיש לו טעם טוב !!!)

יומים לאחר מכן, הגעתי לגבול עם ניקרגואה. המעבר עבר חלק וברכיבה מהירה כיוונתי לעיר הקולוניאלית היפה, גרדנה.
את הנסיעה הזאת עשיתי יחד עם עוד 2 אופנוענים: אחד בחור מניקרגואה על הרלי והשני בחור גרמני על הונדה טרנסאלפ. (הוא התחיל את המסע שלו בוונקובר-קנדה) בדרך, כ-130 ק"מ מהגבול, אני רואה מולי שני אופנועים. כמובן שניפנפתי לשלום ואת מי אני רואה ??? כמובן אופנוע גרמני ענק כחול …כן את אדם שָני מקדימה ואחריו עוד אופנוע ב.מ.וו. ג'י.אס. עמוס ציוד ומדבקות. וכך, הרצון לפגוש באדם איפה שהוא בדרך לשיחה על קפה – פג.  אבל אני בטוח שניפגש בארץ …או בת"א או בקיבוץ. מי יודע ???

לאחר 4 שעות הגענו לגרנדה, שגם היא עיר מדהימה ביופיה. כאשר החלק העתיק שלה בהשראה ספרדית קולוניאלית, ממש מזכיר סוג של נווה-צדק רק הרבה יותר ישן נושן.

מקום האופנועים… בסלון

גרנדה נמצאת בחלקה הדרומי של ניקרגואה ומשם כשעה וחצי עד הגבול עם קוסטה-ריקה. בגשם סוחף כל, במעבר הגבול עם קוסטה-ריקה כבר חשים קדמה, סדר ומאור פנים לתייר. תשלום של 2 $ מגרז היטב את התהליך שמסתיים תוך שעה בלבד.  אכן נראה כי כאן העניינים קצת יותר מפותחים מהמדינות הלטיניות הקודמות. אני מחליט, כי יהיה נחמד לרכוב למקום בשם פאצ'ה מאמא. המקום נבנה בהשראתו של ישראלי בשם טיוהר (שמו המקורי הוא משה קסטיאל). המקום משמש מקור משיכה של הרבה מערביים המחפשים את עצמם. אני מעריך שזו סוג של בריחה – שלפעמים הינה חיובית – מהמציאות המערבית כפי שאנו תופסים אותה. הסיפור הוא כזה: לפני כעשרים שנה, הייתי ביפן ומכרתי תמונות. היו לי 2 שותפים. השותף הראשון בעיר נגויה היה מושיק קסטיאל. הוא המשיך לטייל במזרח ובהודו. עבר בפונה אצל אושו או משהו כזה, הוא טוען כי חווה התגלות. דבר אשר גרם לו להתבונן בצורה חדשה על המציאות. הוא ועוד מספר משקיעים, רכשו לפני כ- 10 שנים 2500 דונם אדמה די קרובה לים ושם הם הקימו את האתר הזה. אז חשבתי שזה יהיה נחמד לבקר אותו. כמובן לאחר מסע יפה אך מפרך בדרכים לא סלולות, הגעתי. אך לצערי, אין בנמצא אף אדם. מסתבר שזו לא העונה ובעונה זאת, מושיק נמצא בכלל ביוון… לאחר גיחה לישראל. אך יש שם קהילה ישראלית קטנה שאימצה אותי לשני לילות. הם בנו לעצמם בית בלב הג'ונגל. הבית מאוד יפה, פשוט ופונקציונלי. היה ממש כיף.

הבעלים הישראלי שאירח אותי, אמר לי שמהפ'צה-מאמא אני יכול לפנות שמאלה להמשך הדרך, שכמובן אינה סלולה. עלי לעבור על 3 גשרים קטנים ואחרי עוד 30 ק"מ, אגיע לכביש …אבל הפתעה. אני רוכב לכיוון דרום ואז אני רואה נחל ובצידו השמאלי יש גשרון המיועד להולכי רגל ואופניים… או אופניים עם מנוע עזר. או.קיי. גירדתי ת'ראש – כלומר את הקסדה. לקח לי 2 דקות להבין, כי המארח שלי התכוון שאני צריך לעלות על הגשר הזה. העלייה על הגשר שהוא ברוחב של לא יותר ממטר היא בזוית של 30 מעלות. זיעה קרה נטפה ממצחי ועליתי לקצה של הגשר. עכשיו היה עלי לחצות אותו מן הסתם. החצייה היתה מלווה עם רגליים בצדדים הנוגעות בשפתי הגשר, ממש בקצוותויו והידיים על הברקס הקדמי והקלצ' …רגע מפחיד. עברתי את הגשר הראשון ואז הגיע השני שכבר היה הרבה יותר קל.  אבל את השלישי, ממש לא צפיתי. זה היה גשר מהמקצה האולימפי של הישרדות: 50 מטרים מתנדנדים של גשר תלוי מעל נחל שוצף. הגשר זז כמו ערסל ואני עליו מחפש ישועה. מהעבר השני של הגשר, התייצבו כמה מקומיים מחכים לראות אופנע כל כך גדול – במונחים שלהם, נופל לנהר. שיהיה מה לספר בערב סביב ארוחת הטאקו והטאקילה היומית. אבל הרסתי להם את החווייה (כן, אני קצת מפריז… בסה"כ אנשים נחמדים) עברתי עליו ….לאורך 3 דקות ארוכות כנצח ואני בעברו השני. ברוך שפטרנו !!! (או בעצם, חווייה שאזכור לכל חיי) ומי אמר שאין אלוהים ?? (אני).
המשכתי לכיוון החופים בצד הדרום מערבי של קוסטה ריקה, לראות קצת גולשים …

לאחר עוד מספר ימים של איסוף עצמי, המשכתי דרום מזרחה לכיוון פנמה. הכוונה המקורית היתה לשהות יומיים בפאנמה-סיטי ומשם להמשיך לכיוון מעגן בו אשכור ספינה שאיתה אעקוף בים את הדריאן גאפ הבלתי עביר – ממזרח, אל החלק הדרומי של יבשת אמריקה – לכיוון קולמביה. טלפון קצר לגסט האוס שדרכו יצרתי קשר עם בעלי היאכטה הנ"ל, הבהיר לי כי עלי להיות שם כבר למחרת. אז יאללה בגאז. רכיבה הורסת ישבנים של 10 שעות, הביאה אותי מהעיר דויד לעיר פורטובלו במזרח פאנמה. חציתי את הגשר מעל תעלת פאנמה ראיתי אניות ענק חולפות, אך לצערי לא נכנסתי לפאנמה-סיטי שקו הרקיע שלה נראה מרשים ומסקרן עם גורדי שחקים מקצה האופק לקצהו.

לבסוף הסתבר כי הקדמתי… השייט יצא לדרך רק לאחר 3 ימים. יאכטה באורך 41 פיט – גיגית. קשירה רצינית של האופנוע לסירה. כיסוי ביריעת פלסטיק כחולה וקדימה. השייט עבר דרך האיים הקריביים של סאן-בלאס לכיוון קרטחנה.

זהו. כעבור 5 ימים של מים, איים, שקיעות מטורפות ואנשים מחייכים, הקטע הימי הגיע לסיומו. קרטחנה נקשרה ליאכטה ונחתתי בחופים הטרופיים של קולומביה. מכאן אני ממשיך לעיר מדאיין ומשם אחצה את קולומביה לכיוון אקוודור.
סביר להניח, כי כעת כשאתם קוראים את הפוסט, אני כבר עמוק מדרום לקולומביה. אעדכן בקרוב.
תודה חברים. על התגובות והסימפטיה.

יואב.
—————————————————————————————————-
ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב.
—————————————————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »