ביקורת ציוד מסע אמריקות יוני

זה המשך הפוסט הקודם. (אולי יהיה גם חלק ג' בקרוב) מה שבטוח שאני כבר מבשל את הפוסט על הנחיתה. אחרי חודש של פרספקטיבה – אני מבין שלוקח לי יותר מדי זמן לנחות, להסתגל, להתגלגל. פרטים בקרוב…

אוהל

תיאור המוצר: דגם זוגי "Fat Frog" תוצרת נורט-פייס, נקנה בארה"ב. מרחב פנימי לשניים + ציוד. אטום ויציב לרוחות. חשובה הייתה לי גם ה"מרפסת" המחופה בכניסה, לשמירת ציוד. כמובן גם משקל קל ונפח איחסון מינימאלי. האוהל היה בשימוש לכל אורך הרכיבה בצפון אמריקה ומספר פעמים בלבד במרכז אמריקה. מקיטו בדרום אמריקה הוא נשלח לארץ.

ביקורת שימוש: יתרונות: בד איכותי. צלעות אלומיניום איכותיות ביותר. חיבורים ולולאות ותפירה בהקפדה יתרה. קל ומתקפל לאריזה קטנה מאד. מהירות הקמה ופשטות. חלק עליון מבודד ממים. גודל חלל פנימי נדיב. בעיות: רצפת אוהל חדירה למים או לחות מקרקע רטובה. חלק אחורי נמוך מדי.
לסיכום: ארמון קומפקטי להרפתקן הבודד. דרגה אחת מתחת לאוהלי סערה למטפסי הרים בתנאים קיצוניים. אם צופים גשם, יש לחשוב על זווית המדרון ולחפור תעלת ניקוז מים סביב. הצבע הכתום אצלי הוא הכרח. כך אני מובחן בשטח, בעיקר מפני מכוניות שמסתובבות בחניוני קמפינג ועלולות לדרוס. הצבע הכתום הזוהר של השכבה החיצונית, מסייע לזיהוי גם במקרה חילוץ. יתדות: קניתי יתדות אלומיניום בנפרד. בנויות חומר מאסיבי שננעץ בקלות והחזיקו גם במתיחה קיצונית. משטח פלסטי מתחת לאוהל: שמשונית הכי פושטית טובה גם כמשטח שיזוף על החוף, מפת שולחן בטבע או להצללה חפוזה בה לא רוצים להקים אוהל. לשים לב שמתאים לגודל השטח שהאוהל מכסה, שיש טבעות מתיחה, ורצוי שוב, שיהיה בצבע בולט, מהסיבות הנ"ל.
משהו אישי: יש הרבה, אבל אסתפק באיכות ההגנה שלו בפני יתושים. אלה מכסים באביב כעננים, את יוקון ואלסקה. בשלב מסויים לא הצלחתי לזוז מהאוהל מטר מבלי לחטוף עקיצות. הפתרון. הלכתי עם שכבת הרשת של האוהל עלי, כשרק רגלי במגפיים בולטות מלמטה עד למקלחת וחזרה. מצחיק אבל עובד.
מזרן מתנפח. שק שינה. כרית תופחת: מזרן דק (עוביו כ-2 ס"מ כאשר הוא מנופח) המתנפח מעצמו. כלומר, המבנה הפנימי שלו בנוי כך שהוא שואף לחזור למצב זקוף ולכן עם פתיחת השסתום, הוא שואב אויר לתוכו וניתן לנשוף עוד לצורך קביעת הקשיות. נקנה בארה"ב. מוצר מעולה! גם נוח וגם מבודד מקור האדמה. שק השינה הישן והטוב שמלווה אותי כמה שנים לטמפרטורות עד מינוס חמש. כרית תופחת מאליה. נקנתה בארה"ב, גודלה כשהיא מקופלת כגודל בקבוק קטן של מים מינראליים. היה חשוב לי לתת מנוח נכון לראש שנשא כל היום קסדה.
לסיכום: פרט לאוהל, דרושה השלמה של מעט דברים. חשוב לבדוק אותם באופן מעשי לפני שיוצאים לדרך. הם יעשו את כל ההבדל בין מנוחה, לבין אי נחת.
משהו אישי: זה קשור לאיכות שירות. המזרן שקניתי בסניף אר.אי.איי. בברקלי, היה מחורר כנראה טרם הקניה. למרות שימוש מאסיבי בו כשטיח מתחת לאוהל, ולמרות שהיה מטונף ומלא בוץ. הוא הוחלף ללא כל שאלה נוספת בסניף אר.אי.איי ביוג'ין אורגון. אפרופו אורגון: במדינה הזו אין מס קניה ולכן היא מקום מועדף לקניית ציודים (פרט לקניית אופנוע, שלא כמו בקליפורניה, אינו אפשרי בה לתושבים זרים) הדבר משתלם אם אינך תושב המדינה (בניהול המיסוי באורגון בשורה התחתונה, המדינה לא מפסידה כי תושבי אורגון משלמים מס הכנסה גבוה יותר).

פנסים ותאורה

תיאור המוצר: פנס ראש ארבעה נורות תאורת לד. עם שני מצבים: מהבהב ורגיל. נקנה בארה"ב. נועד לשימוש עיקרי ושוטף לכל סוג התארגנות לילית. החל בבישול, חיפוש בורג שנפל או מפתחות ועד קריאת ספר, היה בשימוש יומיומי. פנס אצבע קצר, נורת לד בודדת, הוחזק בכיס המעיל הפנימי שימש לחירום. היה בשימוש הרבה פעמים להאיר את תוככי התיקים או האופנוע. פנס תלוי עם נורה 12 וולט, המתחבר למצבר האופנוע עם שני תנינים, בכבל של 1 מטר. מפיץ אור סביב, נועד להאיר משטח עבודה, לתיקון או טיפול לילי באופנוע או לתאורת רקע להתארגנות לילית ולמפגשים חברתיים בחניוני קמפינג. היה בשימוש כמה עשרות פעמים. נתרם בפאטגוניה לנהג שנתקע לידי בריו-טורביו. (בנוסף ובהקשר לתאורה, רכשתי כמה מדבקות מחזירות אור והן הודבקו סביב האופנוע והארגזים. עוזר באבחנה ומקדם בטיחות, גם בדרך וגם בחניונים.)

מפוח אויר

תיאור מוצר: מפוח חשמלי בגודל אייפון בערך, תוצרת סין. נקנה בסוכנות ב.מ.וו בסן-דייגו. הכנתי שקע יעודי בחיבור ישיר למצבר, במיקום קבוע שבלט מתחת למושב, אליו ניתן להתחבר בקלות. המכשיר היה בשימוש פעמים אין ספור. עם כניסה לשטח הורדתי אויר וביציאה מהשטח ניפחתי שוב. כמובן גם אחרי תיקון תקרים וסתם בריחת אויר לא ברורה. שייך לאגף הכלים ההכרחיים במסע גלגלי כלשהו.

בישול ואכילה

הפסקה באמצע הדרך בין לימה לנאסקה בפרו. הזמנו את שני האנגלים הנחמדים איאן וונאסה לכוס תה.

תנור בישול:

תאור המוצר: מבער בישול המבוסס על דלק הניתז בלחץ (פרימוס) תוצרת קולמן: (מיוצר בסין) נקנה בסופרמרקט בסן-דייגו, כולל מנגנון פנימי (כבל פלדה דקיק) לניקוי של נקב הדיזה. עובד על כל סוגי הדלק. רצוי להשתמש בבנזין לבן. קל להצתה ולשימוש בכל תנאי וגם בגבהים או ברוח עזה. (בצפון אמריקה היה ברשותי תנור קטן ומתקפל תוצרת "סיג" השוויצרית, שנקב הדיזה שבו היה נסתם בכל יום מחדש.)
משהו אישי: בשני מקרים השתמשתי בו רק לחימום כפות ידי שקפאו ממש. פעם אחת בקולד פוט אלסקה ובפעם השניה בקראטרה אוסטראל בצ'ילה. ערב הטיסה חזרה הביתה, על אף שהסברתי לפקידי חברת התעופה שהמיכל ריק ואין בו כל סיכון. התנור נעלם במרתפי החקירות של מערך הבטחון של חברת התעופה "דלתא" ולא זכה להגיע לארץ. (מעניין לאן הולכות כל ההחרמות הבטחוניות האלה? אני חושב שמגיע לי פיצוי. או לפחות הסבר).

כלי בישול ואוכל:

סיר ומחבת כולל מכסה אחיד. שקניתי אצל רוכל בצד הדרך בבאחה קליפורניה. כוס מתכת בעלת דופן כפולה, הישנה והטובה שהבאתי מהארץ. סכו"ם עשוי טיטאניום שנקנה בחנות אר.אי.איי. סכין חיתוך פשוטה וחדה מהמסדרון השני משמאל בסופר מרקט סתמי בברקלי. מיכל פלסטיק ובו סבון נוזלי וחתיכת ליפה. כל הכלים תפקדו טוב למידות המזון שבישלתי. הסכום היה קל לניקוי. (בריו גאייגוס ארגנטינה, רכשתי תרמוס מתכת קטן, בו שמרתי מים רותחים להכנת תה בדרך)
משהו אישי: באיידהו קניתי בחנות אופיס-דיפו ב- 3 דולר ארגז פלסטיק משרדי המיועד לאיחסון תיקים בגודל איי4. הוא שימש אותי לאורך כל שאר המסע, לאיחסון המזון וכלי האוכל. פרט לחוזקו, יתרונו בכך שניתן לפתוח אותו מהצד, להכניס ולהוציא דברים, גם מבלי לפרק את כל הציוד מעליו.

אוכל קבוע

מה זה? ערכת מזון יבש קבועה, אותה איחסנתי בעומק ארגז האוכל והיא שימשה כחירום. תכולה: קופסת טונה במים. קופסת רסק עגבניות. חבילת ספגטי. מעט מלח. כוס סוכר. שקית קפה קטנה. 20 שקיקי תה. חבילת מציות. שקית סוכריות גומי. בקבוק מים בינוני. השתמשתי בתוכן הערכה כשבע פעמים (ותוכנה חודש מן הסתם אחר כך) כשהגעתי למצב בו לא מצאתי מקום לאכול, או שלא קניתי מזון טרי להכנת ארוחה נורמאלית. סוכריות גומי מנטה חריפות במיוחד (כאלה שחריפותן יוצאת מהאף), שימשו לי ללעיסה בקטעי דרך ארוכים במיוחד, לשמירה על עירנות.

רחצה והגיינה

תיק קטן שהכיל סבוניה. מברשת ומשחת שיניים. מכשיר גילוח. קוצץ ציפרניים. שמפו קטנטן. מגבת דקה מחומר דמוי פליס הסופג המון ומתייבש במהירות. לא צריך יותר וגם ניתן להשלים ציוד בכל שוק הכי נידח.

שקים אטומים, תרמיל גב

תיאור מוצר: ארבעה שקים אטומים עשויים בד סינתטי שזור כמו של מצנחים, בעל מנגנון קיפול וקשירה המונע כניסת מים. שק אחד נועד לבגדים והשני לציוד הקמפינג. שני שקים נותרו כגיבוי. תרמיל גב קטן בו אוחסן המחשב אך גם שימש לשוטטות רגלית במידת הצורך.

ביקורת ציוד: יתרונות: גמישות שימוש. ניתן לקשור את השקים מעל לארגזי האופנוע וגודלם משתנה בהתאם לכמות הציוד הנדחס בהם. הגנה מצויינת בגשם. בעיות: בד עדין מדי אחרי ארבעה חודשים החל להקרע.

לסיכום: עדיף שקי גומי או פלסטיק מאסיבי. יקרים הרבה יותר. תרמיל הגב הקטן, חשוב גם ברכיבה זוגית. כשרכבנו, נשאתי אותו על גבי והוא שימש את גלי, כתא לציוד שנזקקה לו תוך כדי רכיבה. כמו משקפיים, ליפסטיק, קרם שיזוף וכו'

משהו אישי: בחרתי בשקים בצבע כתום זוהר. זה סייע בזיהוי האופנוע מאחור. במעבר הגבול בין קוסטה-ריקה לפנמה, שוטר עם סיגריה, חורר בטעות כמה חורים באחד השקים.

קשירה: 6 חבלי גומי שזור עבים במיוחד, בעלי קרסים מנירוסטה שאינה מתעוותת. כאלה שמוכרים בחנויות לציוד יאכטות. מאפשרים מתיחה עד אין קץ ונחשבים בטוחים יחסית. לא "קפצו" אפילו פעם אחת ואיפשרו אריזה או פריקה מהירים.

מנשא מים

אף שלקחתי איתי מהארץ את המנשא הנאמן והטוב שלי תוצרת "שורש". גיליתי אחרי כמה ימים כי הוא מכביד. לא נדרשתי ממש לשתות מים תוך כדי רכיבה. ומשקלו על הגב הטריד. לכן העדפתי לנעוץ שני בקבוקי מים מינראליים גדולים, בין גומיות הקשירה ומדי עצירה לגמתי ישירות מהבקבוקים. לדעתי מנשא המים טוב לרכיבת ראלי או שטח ממש, בהם אין זמן או אפשרות לעצור ואין מקום לשאת מים בתוצרת בקבוקים. וכמובן מתאים למסע רגלי, בו נשיאת מים על הגב, היא הנוחה ביותר.

אופנוע

האופנוע ביום רכישתו

תיאור המוצר: אופנוע BMW r1200gs שנת 2005 יד שניה, נקנה עם 13 אלף מייל. שלושה ארגזי איחסון מפלסטיק תוצרת היצרן. אחד מכל צד ואחד למעלה מאחור. האופנוע הספציפי הזה, כולל בולמים מיוחדים תוצרת אוהלינס, וכמה תוספות כגון מנופים מתכווננים. אור בלם מהבהב. מידרכים קפיציים. מערכת אי.בי.אס. כך קניתיו. הוספתי רק מגביה כידון, עוד שקע לחשמל והחלפתי מצבר.
ביקורת מוצר: יתרונות: הרבה מאד! מנוע חזק וגמיש. מרווח גחון נדיב ומאתגר עליות מדרגה. כושר נשיאת משקל ונפח ציוד מרשימים. כמה מנגנונים "סלחניים", החל במערכת ההילוכים וכלה בהנדסת הגוף (אין שלדה) ומערכת הבולמים הייחודית, העוזרים לשמור על כיוון התנועה המתוכנן, מפצים על רעידות ומכשולים, בעיקר ברכיבת שטח. מערכת העברת כוח סגורה (דריישאפט) שאינה זקוקה לטיפול יומי. בולמי אוהלינס (תוספת) המתכווננים בקלות, גיהצו את הדרכים באופן מושלם. בלמים חשמליים, קדמי ואחורי מופעלים ביחד בקלות באצבע אחת. מושב (מקורי) נוח ומפנק בעל שני מצבי גובה. תנוחת ישיבה המאפשרת ראיה למרחק. מגן רוח אפקטיבי (לגובה שלי) מיכל דלק מחזיק כ- 400 ק"מ במהירות ממוצעת של +90 קמ"ש. למרות הממיר הקטליטי, המנוע הסתדר פה ושם גם עם אוקטן ירוד. לאורך כל 42 אלף הקילומטרים, רוב המערכות תפקדו ללא דופי. כולל מחמם הידיים שגילית כי הוא אולי ה"צעצוע" הכי חשוב להתפנק איתו ברכיבה שכזו. המנוע לא איבד שמן מעבר לסטנדרט, המערכות החשמליות עבדו מצויין. הבלמים מצויינים. ארבעת מהבהבי החירום הם הכרח מבורך. ארגזי הפלסטיק מעולים, עברו התעללות שיטתית וטילטולים במשקל כבד. עשויים כנראה מחומר קשוח במיוחד, כולל האוזניים עליהם הם תלויים, ששרדו הרבה קפיצות שהיו קוטמות כל וו פלסטיק מוכר לי. מפתח הסוויץ' מתאים לכל מנעולי התיקים והרמת המושב. צמיגי טיובלס קלים לתיקון והחלפה. סט כלי עבודה מקורי בסיסי. עונה על כל הצרכים. (קניתי סט משופר הכולל מפתחות כוכב וראצ'ט חזק. נורת בקרת תקלות. ועוד כמה פריטים כמו איזוליר בנד עבה וחזק במיוחד). בנוסף נשאתי כל המסע מיכל 5 ליטר של דלק חירום, בא לידי שימוש שלוש פעמים.

האופנוע בדאלטון היי-וויי אלסקה

בעיות: קריאות לוח נתונים דיגיטאלי בעייתית, בשתי רמות: 1) עקב קונטרסט חלש בין ספרות ואותיות לרקע. בעידן בו כל צג פושט של גאדג'טים, משתמש בסקלת צבעים מרנינה, החוסר הזה מרגיז במיוחד כשזקוקים למידע מהיר כדי לא להסיר את העיניים מהדרך. 2) אין לי מושג מה עבר על מי שתכנן את מד הדלק. במקום לתת פירוש פשוט ולוגי של מצב הדלק במיכל, הסמן המציין את כמות הדלק, נראה כמגדל קווים אופקיים שקופצים מגובה לגובה כמו באקוולייזר, מקשים מאד לדעת כמה דלק נותר במיכל. (יחד עם זאת, יש פונקציה המודיעה על הצג, כמה ק"מ יש לך לעבור עוד, עם יתרת הדלק במיכל, כשזו יורדת מתחת לכמות מסויימת). חסר שעון אנלוגי. מד גובה וטמפ' שהם תוספות מחוייבות (ודי זולות לשילוב) לרכיבת שטח אתגרית. לאורך הדרך נשרפו כ-10 נורות דרך ואור גבוה. והמאותתים הקדמיים נתלשו ( מנגנון פופ-אאוט מאפשר הקלקה שלהם חזרה למקומם, ללא נזק ממשי) כעשר פעמים, כמעט בכל נפילה. הנדסת רגלית הצד של הדגם הזה, אינה לוקחת בחשבון מצב בו האופנוע עמוס ומרכז הכובד עולה – בעברית – האופנוע נופל כמו עץ כרות. לכן אירגנתי כפיס עץ קשור בחוט, ששימש אותי כתותב משלים להגבהת הרגלית, מה שחייב טקסי עצירה ועמידה מביכים למדי. (הרגלית שופרה, במודלים חדשים יותר של הדגם). מגן הבוץ האחורי נשר במהרה, ואופסן עד לסוף המסע.

קיצור דרך השטח בנבאדה…

מה הייתי מוסיף עוד: מגיני מנוע ועליהם משענות רגל קדמיות. הגנות למכסי שסתומים ולצינורות ומשאבות שמן הידראולי. מגן רוח גבוה יותר. אור קדמי נוסף. צופר חזק יותר. כיס לתלות שטויות על מגן הרוח הקדמי או לצידי מיכל הדלק.
סיכום: מוניטין אמינות שהוכיח את עצמו בגדול! יש לזכור כי האופנוע לא הוכן על ידי צוות טכני מיוחד. אני איני מכונאי מקצועי ומאחר והגעתי עם תקציב מדוד, שקלתי כל תוספת או אביזר או חלק חילוף. אף שהחלטתי לפני היציאה לדרך, לבחון גם דגמים של יצרנים אחרים, אני שמח בבחירתי. הגם שדגם 2005 הוא הראשון בסדרת ה- 1200 ג'י.אס. הוא פעל ללא דופי. (פרט לשלושה מקרים בהם המנוע יצא מדעתו באמצע שום מקום, פירוק והרכבת שגויים של גלגל. שכמעט עלו לי בתאונה שמשמעה נפילה לתהום בקלומביה. ונורת האי.בי.אס. ששיגעה אותי אחרי נפילות). ידעתי כי יכולת ההישרדות של אופנוע, נשענת על שני מרכיבים עיקריים: איכות האופנוע ואיכות הרכיבה. או יותר נכון, הבנת המגבלות של שני המרכיבים. הקפדתי מאד על רכיבה "מתחשבת", כלומר ידעתי כי אוכל להסתדר ללא מצלמה או מגפיים ואפילו ללא אוכל. אבל ללא האופנוע, אני תקוע או מקפל את המסע הביתה. לכן שמרתי רוב הזמן, על מהירות בין 86 ל-95 קמ"ש. זו לא היתה רק רכיבת אופנוע, כי אם השתלבות תחושתית עם כל חלקי המכונה. פרט להתמקדות ברכיבה נכונה, המותאמת לתנאי הדרך באופן בטוח ומקצועי. האינטואיציות שלי לקחו בחשבון בכל רגע, את ההתנהלות הטכנית של האופנוע ופעלתי עלפיה. הכרתי וידעתי איך כל תת מערכת, בורג וחלק עובדים ואיך כל האופנוע מתוזמר ברמה הכי יסודית.

האופנוע בלהפטאייה, קצה היבשת הדרומית

כל החלפת הילוך הייתה אצלי כמו לפרק פצצה, עשיתי זאת בכוונה והתעמקות. ללא טראח ובום או בעיטות במנוף ההילוכים, גם ברכיבה בתנאי שטח קשים ומנערים שדרשו אגרסיביות. כל התנעת בוקר נעשתה בסבלנות. בחנתי, בדקתי והקשבתי. הקפדתי מאד על טיפולים וחלקים בזמן. ידעתי כי כדי להחלץ מצרה, אני עלול להזדקק למוסך מיוחד עם מכשור ייחודי, לכן הכנתי עצמי באופן הכי יסודי, עוד לפני צאתי את הארץ וזה הוכיח את עצמו. בטרם יצאתי לדרך רכשתי מכשיר דיאגנוסטיקה קטנטן ומיוחד, שמאפשר (באמצעות בלו-טוט') קריאת תקלות המדווחות ממחשב האופנוע ישירות ללפטופ או לסלולר שלי. המכשיר לא חובר אפילו פעם אחת.

מכשיר הדיאגנוסטיקה, גודלו כגודל חפיסת סיגריות

הגנת אופנוע

נשאתי איתי כיסוי אופנוע מלא, אותו השלכתי על האופנוע בכל חניה ארוכה. והמשפט "רחוק מהעין – רחוק מהחשק (להתעסק איתו)" נכון. מנעול פרסה "קריפטונייט" אותו רכשתי לפני כעשור אצל בני בייקר בתל-אביב, הושחל בגלגל הקדמי ובנוסף, האופנוע כולל מערכת הזעקה מקורית ואימובילייזר במפתח הראשי.

משהו אישי: כבר ביציאה לדרך הסתרתי את סמל ב.מ.וו שבשני צידי האופנוע. הדבר נעשה כדי להרחיק טרדנים שהסמל משדר להם "מישהו עשיר" שאפשר להיטפל אליו וכמובן למנוע שלל מאספני מזכרות. היו כמה מקרים בדרום אמריקה בה קיבלתי הצעות לקנות את האופנוע מצד אנשים שעשו רושם שהיו שמחים לקחת אותו גם בחינם. וכדאי להתרחק מהם מהר. אחרי שחשפתי הסמל חטפתי הטרדות אבל גם מבטי הערצה. בהרבה קטעי דרך, בעיקר באמריקה הלטינית בשולי ערים גדולות, פגשתי רוכבי אופנועים קטנים -ברוב המקרים תוצרת סין, ש"ניסו" לגרור אותי להתחרות בהם ולהוכיח משהו. חייכתי לעצמי … הם בטח חושבים ששרדתי כמה ת'לפים ק"מ, רק כדי להתחרות בהם בשכונה… במקרים האלה, הורדתי מהירות במופגן.

עזרה ראשונה

תיאור המוצר: שלוש תת מערכות: 1) עזרה מיידית, כוללת תחבושות אישיות, רגילה בכיס המעיל, ואחת גדולה בכיס המכנס. חוסם עורקים, בכיס המעיל האחורי. קרם נגד שיזוף בכיס מאחור. קופסה קטנה עם גלולות לשיכוך כאבי ראש.  2) תיק בד ובו תחבושות. משולשים. פדים. חומרי חיטוי לשיפשופים. משחות. מספריים. כפפות גומי. פלסטרים בגליל רחב. שמיכת אלומיניום. סיכות בטחון. בארגז השמאלי מאחור. 3) שקית תרופות: נגד שלשול, כנגד כאבים, הורדת חום, טיפות עיניים, אף, אזניים. משהו נגד בחילות וכו'. מד-חום. בכיס השקוף בשרוול המעיל השמאלי, החזקתי פיסת פלסטיק ובה כתובים בטוש לא מחיק. שם, נתוני סוג דם, טלפון חירום וכו'.
שימוש: תרופות להורדת חום נשלפו כמה פעמים. גלולות נגד כאבי ראש שיניים ושרירים יותר מעשר פעמים. טיפות עיניים הרבה פעמים. פלסטרים ומשחות פה ושם. תרופה לעצירת שלשול, כמה פעמים. גלולות להשקטת כאבי גב (בעקבות הרמות אופנוע) פעמיים. הצטננות פעמיים. טלק בין אצבעות הרגליים, לפעמים. קרם שיזוף כל כמה שזכרתי.
משהו אישי: במדבר האטקאמה התהפכתי שלוש פעמים. בפעם השניה. במהירות של כתשעים קמ"ש בדרך עפר מבותרת, לא התכוננתי לפניה של תשעים מעלות ימינה מעבר לעליה מהירה. עפתי קדימה ושמאלה. הייתי בטוח שזהו – גמרתי עם רגל שמאל, שהתעקמה באופן לא טבעי פנימה וימינה. שכבתי בצד נשען על מרפקי, משנן את כל רפרטואר הקללות שספגתי בחיי בלב הלבנט, מנער את הרגל באויר לאט לאט. וכמו שחקן כדורגל שחוזר לשחק אחרי שמקסחים אותו בכל הכוח, עשיתי סיבוב בהליכה, שהפכה לריצה קלה ודילוגים וכעבור כארבעים דקות החלטתי שהרגל בריאה. קשרתי סביב הברך משולש, הצלחתי להרים האופנוע והמשכתי. עד היום היא עוד כואבת. אבל הרבה פחות.

בידור

אייפוד קלאסיק/נאנו
תאור מוצר: מערכת שמע הכוללת המון מוסיקה שהוכנסה לשם מלב התרבות המוסיקלית שליוותה אותי כל חיי. החל באופרות של פרנץ ליהר הגרמני, דרך ליל חניה של אלתרמן או בכי של פוליקר ועד לאינפופים רויי הסמים של איימי ויינהאוס. אמנם הכנסתי מוסיקה אבל לא ממש הקפדתי על בחירת הקטעים החביבים עלי.  זוג אוזניות תוצרת "קוס" שקניתי ב"הדר" ברחוב החשמונאים בתל אביב, שייחודם בכך שהם כוללים קונוס ספוגי הנכנס לתוך האוזן ומאפשר האזנה נקיה מרעשים! (ניתן לפנות במקום לאיתן. שאמון על התקנת אוזניות קבועות לקסדה עם אפשרות האזנה למגוון צרכי שמע). האייפוד קלאסיק הוחלף בקיטו (גלי הביאה לי את האייפוד נאנו שהשארתי בבית) הוא מוקם מתחת לכיסוי השקוף של תיק המיכל, מה שאיפשר לי לחיצה על הדלקה ועצירת פעילות המכשיר תוך כדי רכיבה. אבל לא לדפדף בו תוך שימוש בגלגל המולטי טאצ' שמופעל רק באצבעות חשופות. מסקנה: יש להכין את הפליי ליסט בהקפדה לפני עזיבה לחו"ל. נוכחתי לגלות שגם אחרי שהאייפוד טבע במים הוא חזר לפעול אחרי ייבוש. לא בטוח שהאייפוד טאצ' לסוגיו נוח להפעלה למי שעוטה כל היום כפפות.

מפות

כמו שציינתי בביקורת מכשיר הג'י. פי.אס. – אני פריק של ניווט מתוך מפה. ככה אני מתכונן ומתחבר למסלול הצפוי לי בכל מימד. ולכן מפה תמיד הייתה תלויה לפני על מגן הרוח. קניתי עוד בארץ סט מפות של צפון, מרכז ודרום אמריקה. מפת דרום אמריקה מפורטת אותה קניתי בכסף טוב אצל "אביגדור" ברחוב החשמונאים בתל-אביב הסתברה לי כפאדיחה. הקנ"מ שלה היה שגוי עוד בהדפסה וכל ק"מ שצויין שם, היה שווה חצי ק"מ. אני מניח שהמו"ל ובית הדפוס עלו על התקלה, אבל בכל זאת סוכן ומפיץ זריזים ותחמנים הוציאו את המפות השגויות לשוק ואני שנסמכתי על הקנ"מ, נפלתי עד שפיענחתי את התקלה. לכן שווה לבדוק בשבע עיניים לפני שיוצאים לדרך. לסיכום הנושא, כשחזרתי, פגשתי את אביגדור בחנותו. הוא נדהם לשמוע על העניין וביחד מול המפה שהייתה איתי במסע, ערכנו בדיקה. ואכן צדקתי. בדקנו את המהדורה החדשה של אותה מפה והתקלה כבר תוקנה בה.

תובנות ציוד

קשה לבוא עם הכרזות פסקניות שיתאימו לכל אחד. יחד עם זאת, לגבי מה שאני חוויתי הבנתי ש:

– יש חשיבות לבחירת הציוד ואיכותו אבל לא פחות חשובים הם איכות השימוש והידע בהפעלתו. קח את מה שמתאים לך, הוא לא תמיד מותג מוביל.

– כל פריט חייב התנסות לפני שהוא נלקח. בכל הקשור לביגוד. לינה. כלי אוכל. לקחת מעט אבל את הכי מתאים. פרט למצלמה ותיעוד. טלפון ותקשורת. אין צורך בשום כפל מערכות או גיבוי.

– אין רע במכשור משומש או ישן, לא כל פריט צריך להיות בחזית הטכנולוגיה. רצוי לקחת דברים מהשורה השניה. לעיתים הם עדיפים.

– האופנוע הוא המלך. בו מתחיל ונגמר המסע. לכן הכר אותו על בוריו. בעיקר אותן תקלות פשוטות, כמו תיקון תקר או חיבור כבל או זיהוי סתימת דלק. אין צורך לקחת מוסך שלם, תמיד אפשר לאלתר.

– דלק יש בכל מקום. אבל אין זה אומר שתמצא אותו (כי התחנה סגורה) או שימכרו לך (כי יש הקצבה) או שיתאים לך (כי יש רק אוקטן נמוך) לכן תמיד קח גיבוי. ואל תאמר לעצמך "אמלא בתחנה הבאה". תמלא עכשיו!

– אוכל מכל סוג, יש בשפע בכל מקום. אף שלא ממש התאהבתי באוכל מבוסס קמח תירס ושעועית. כצמחוני שרדתי מצויין.

– ברכיבה על אופנוע, למשקל יש השפעה גדולה על איכות המסע. לכן הטכניקה היא: ביציאה מעמיסים הכל, ואז חושבים שוב…ומורידים שני שליש. ועם זה יוצאים. (לי לקח 5000 ק"מ להבין שלא די לוותר על שליש ביציאה, מה שעלה לי 142$ , מחיר משלוח חבילה מפיירבנקס אלסקה לארץ).

–

תגים: Fat Frog Tent, gs911, North Face, אוהל, אוכל קבוע, בידור, ביקורת אופנוע, ביקורת ציוד, גזיה, דלק, הגנת אופנוע, הרפתקה מאלסקה לאושואייה 2009, כלי בישול ואכילה, מנשא מים, מפות, משאבת אויר, עזרה ראשונה, פנס ראש, פנסים, שקי אריזה ותרמיל, תובנות ציוד

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

ביקורת ציוד 1 מסע אמריקות יוני

צילום כללי טרם היציאה לדרך. על  חלק מהפרטים כאן ויתרתי לאורך המסלול.

ראשית התנצלות: כמו שהבטחתי לששת קוראי האופנוענים, אני מביא את הפוסט הכי לא מעניין (או אפילו משעמם) את מי שצדדים טכניים או רשימת "אפסנאות", ממש לא מדברים אליו.
בפוסט הזה אנסה לכסות באופן שיטתי, רק את תחום ביקורת הציוד הפיזי שיצא איתי לדרך, לא אנתח את אותו "ציוד" נפשי ואותן מיומנויות שאצרתי בתוכי לקראת המסע או במהלכו. ולא אדון בנושאים יצירתיים, ערכיים ומערכתיים רחבים ושונים, שמקומם בבמה גדולה ומקיפה יותר ושיופיעו מן הסתם בספר שאני כותב כרגע. כאמור, הציוד הוא אותם פריטים שנשאתי איתי על האופנוע ושימשו אותי למימוש החלום.
מי שעיין בטור ההכנות למסע כאן בבלוג שלי, מצא את פירוט רשימות ההכנה שכללו עשרות משימות ביניים בתחומים שונים ומורכבים. הרשימות נערכו בעקבות איסוף נתונים ובניית תכנית מסע מפורטת. מקורות המידע היו רבים ומגוונים. כמובן דרך גלישה בתקשורת הוירטואלית וחיפוש באין ספור אתרים, בלוגים, מאגרי מידע ומעקב אחרי מילות חיפוש והגדרות, שהחלטתי שהן מייצגות נושא שאני חייב לדעת או להכיר לקראת המסע. פרט לאיסוף מידע בניתי מיומנות וצברתי נסיון הדרגתי, בכל אותם תחומים פיזיים, טכניים ונפשיים המחוייבים מאופי המטרה שלי. מימוש האתגר תוך חישוב סיכונים. אירגון וחלוקת משאבים. בטיחות וביטחון. דיווח אותנטי חי, תיעוד פנימי ויצירתי ושמירת קשר. התמודדות עם בדידות חוסר וודאות ודבקות במשימה.
אחד הנושאים ב"עץ" המשימות אותו בניתי ושנערכתי לקראתו, היא הכנת רשימת ציוד. לשם כך השתמשתי ברשימות של מי שכבר ערכו מסעות מהסוג הזה וכמובן בנסיון נצבר שלי במסעות רכובים רבים והתנסות בפרטי איבזור רלבנטיים. הדבר נוגע למגוון גדול, החל בבחירת סוג הגרביים, מערכות עזר אלקטרוניות, לינה, בישול עזרה ראשונה וכלה בהחלטה על דגם האופנוע.

אז בבקשה

בגדי רכיבה:

מעיל רכיבה

תיאור המוצר: דגם BMW Rally Pro 2 שימש אותי גם לרכיבה יומיומית בשנתיים האחרונות. מיגון גב, מרפקים, כתפיים מחומר גמיש הניתן לפירוק, המוסיף משקל אליו התרגלתי במהרה. מידת המעיל גדולה במספר שלם מהמידה הרגילה שלי. למעיל שלוש שכבות: חיצונית, ברזנט, בחזית שני כיסים עליונים הנסגרים ברוכסן, כיס פנימי. שני כיסים תחתונים הנסגרים בוולקרו , השכבה החיצונית כוללת שתי סדרות של רוכסני איוורור בצדדים. כיס אחורי המתפרק לפאוץ' נישא. סגירת צווארון וקצה שרוול מוולקרו. שכבת ביניים: מאווררת מתפרקת באמצעות רוכסן. שכבה פנימית: אטומה למים ובעלת מרקם פליס בבטנה וכוללת כיס אטום לגשם.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוח ושימושי. מערכת מיגון מעולה שהוכיחה עצמה בכמה נפילות קשות. כיסים קדמיים מכילים הרבה. כיס/פאוץ' אחורי מרווח. בו איחסנתי ניירת ומסמכי אופנוע למעברי הגבול. רוכסנים נוחים לשימוש גם עם כפפות. פתחי איוורור נוחים ויעילים. מחזירי אור מובנים, עושים את העבודה מצויין. בעיות: שכבה חיצונית חדירה למים. כדי למנוע הרטבות, יש ללבוש את השכבה הפנימית האטומה, אבל השכבה החיצונית הסופגת מים הופכת המעיל לכבד. חסר כיס חיצוני אטום למים באופן מוחלט, להחזיק בו מסמכים רגישים. תופסני הוולקרו בצווארון ובקצות השרוולים אינם יעילים. חסרים מאד תופסני עטים או אזניות, על השרוול או במקום אחר.
לסיכום: מעיל מצויין. בכניסה לאיזורים מועדי גשם, רצוי לעטות מעיל ניילון מעל.

משהו אישי: "ארנק הגנבים" אוחסן בכיס הקדמי הכי בולט. (ארנק גנבים, הוא ארנק המיועד להמסר לשודד במידה ואתקל באחד כזה. בו החזקתי כמה שטרות. כרטיסי אשראי ורשיון נהיגה שפג תוקפם ותמונה של פרצוף כלשהו. לשמחתי הגיע אמנם לידי שימוש מבלי להשאיר משקעים. שוטר חביב בדרך צדדית בהונדורס, אימץ את תכולתו ונפרד ממני בהצדעה מחוייכת. הוא היה הראשון מבין 5 שוטרים הונדוראים, שכיבדו אותי בחיטוט בארנקי. אכן הכנסת אורחים) הרווח הקיים בכיסים הפנימיים, בו ממוקמים מגיני הכתפיים, שימש לי כסליק לכסף מזומן לעת צרה. בכיס השרוול השמאלי, איחסנתי את כרטיס האשראי עטוף בפיסת נייר סתמית. מעיל הרכיבה של גלי. תוצרת דיינז

מכנסי רכיבה

תיאור המוצר: דגם ,Venture תוצרת Tourmaster נקנו בחנות ציוד רכיבה בסן חוזה קליפורניה. שלוש שכבות, ניתנות להפרדה. פנימית – מרופדת, אמצעית – אטומה למים. חיצונית – רשת מאווררת. רוכסנים בקצות המכנס ובחנות. סגירה בכפתור "תיק-תק". אפשרויות הרחבה והצרה של המותן באמצעות תופסני וולקרו. מיגון בברכיים. ריפוד נוסף בעכוזים.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוח מאד לרכיבה ארוכה. כל השכבות חוסמות רוח. השכבה הפנימית מחממת גם בתנאים קיצוניים. כאשר חם נשארים עם השכבה החיצונית המרושתת ועדיין נהנים מהמיגון בברכיים. רוכסן וסוגר תפקדו מצויין. התאמת רוחב מותן פשוטה ונוחה. בעיות: תפירה לא איכותית. פעמיים נאלצתי לתפור מחדש חיבורים שנפרמו. חסרה הגנה על חלקי המכנס הבאים במגע עם בליטות מתכת בצידי האופנוע. אולי פיסת עור או פלסטיק.
לסיכום: מציאה שהוכיחה את עצמה.
משהו אישי: גם כאן שימשו כיסי מגיני הברכיים כסליק לכסף. מכנסי הרכיבה של גלי. תוצרת ב.מ.ו ממוגנות.

מעיל ומכנסיים לגשם:

תיאור המוצר: אף שיש הרוכבים עם אוברול סערה מלא. אני מעדיף את שני החלקים. ברוב המקרים רכבתי רק עם החלק העליון. הם נקנו עוד בארץ, חסרי מותג. תוצרת סין. המכנס עשוי שתי שכבות, כולל כתפיות ושני כיסים אטומים. המעיל עשוי שתי שכבות, סגירת רוכסן ואבטחת וולקרו. שרד כעשרים אלף ק"מ, לפני שהחל להחדיר מים. קניתי בשוק בקוסקו פרו, מעיל פלסטיק חדש פשוט וזול ששרד עד לסוף המסע.
משהו אישי: לקראת גשמים עזים בעיקר באיזורים החמים. כאלה שהפתיעו אותי. קניתי בשוק מטריה זולה, גדולה וחזקה, שהייתה תקועה מקופלת בצד האופנוע. מייד עם פתיחת הברזים בשמיים, הייתי עוצר בצד, פורש אותה ונשאר ישוב על האופנוע. זה היה נהדר. את הטריק הזה למדתי מטד סיימון, שרכב סביב העולם כבר לפני כארבעים שנה. מכנסי הגשם שימשו את גלי להגנה גם בפני הרוח.

כפפות

תיאור המוצר: תוצרת ב.מ.וו מסדרת Rally Pro 2 נקנו בארץ. כפפות קיץ קצרות, עשויות עור קנגרו. בגב בד סינתטי מאוורר. פלסטיק חיצוני המגן על פרקי בסיסי האצבעות. סגירה באמצעות תופסן וולקרו. בגב אצבעות הכפפה, פסי גומי הפועלים כמגבים לניקוי משקף הקסדה בגשם.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוחות ביותר. העור אינו מתכווץ או מתקשה אחרי הרטבות. מגינות מצויין על כפות הידיים בנפילה או שפשוף (נבדק לצערי בתנאים אמיתיים). תפירה וגימור חזקים ושורדים. מגבי הכפפות פעלו מצויין. בעיות: סוגר הוולקו אינו מחזיק מעמד די זמן.
לסיכום: הכפפות הטובות ביותר שאני מכיר לרכיבת אתגר. לרכיבה במזג אויר קר. רצוי שיהיו מחממי ידיים בידיות האחיזה של האופנוע. כדי לשפר פעולת הוולקרו יש לנקות את ה"קוצים" מדי פעם. עם הכניסה לאיזור האנדים המושלגים, קניתי בעיירה אסקל בארגנטינה, כפפות סקי שהוכיחו יעילות בקור העז.
משהו אישי: הכפפות שלי הן בנות שלוש שנים של רכיבה אינטסיבית ויומיומית. וחצו גם את המסע הזה ללא כל בעיה. הכפפות של גלי מאותו דגם בדיוק. (לאחר חזרתי לארץ, ברכיבה הראשונה לעבודה, שכחתי לרגע אותן על מושב האופנוע, כשהבחנתי בכך, חזרתי לאפנוע כעבור 5 דקות. הן כבר נעלמו… לעומת זאת; לאורך המסע (ואפילו במצרים למשל, באחד המסעות האחרים שלי), הכפפות חיכו כל הלילה על מושב האופנוע ברחוב סואן ואיש לא נגע בהן…)

קסדה

תיאור המוצר: System 5 תוצרת ב.מ.וו. (מיוצרת במקור על ידי "שוברט") קסדת פולימר שלמה עם חלק קדמי מתרומם. פתחי איוורור מתכווננים מעל למצח ומעל לסנטר.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוחות מופלגת. מפנקת. שקטה יחסית ברכיבה מול רוח. זווית ראיה צידית מלאה. הרמת חלק קדמי ושחרור נעילה ביד אחת, הרמת משקף נוחה. משקף עמיד יחסית לשריטות. הגנה בפני הצטברות אדים. בעיות: ריפוד פנימי מתבלה מהר. קושי להפעיל מווסתי אוורור ביד עטויה כפפה, תוך כדי רכיבה. משקף מאבד את יכולתו למנוע הצטברות אדים לאחר זמן קצר יחסית. חסרה מצחיה לקטעי רכיבה מול שמש נמוכה. משקל.
לסיכום: בבחירת קסדה, אני הולך רק על כאלה עם אופציית פתיחה של החלק הקדמי. הדבר חשוב במיוחד כדי להחשף במהירות בפני זרים. בידיעה שאין תחליף לפנים מחייכות במפגש ראשון. זו הקסדה השלישית שלי מהתוצרת הזו.
משהו אישי: בקור המקפיא של צפון אלסקה, ישנתי לילה אחד באוהל, חבוש בקסדה… הקסדה של גלי היא מאותה תוצרת עשויה סיבי קרבון.

מגפי רכיבה

תיאור המוצר: Alpinstar Tech 3 (ארץ ייצור קמבודיה). מגפיים גבוהות, עשויות פולימרים בדרגות חוזק וגמישות שונים. ארבעה סוגרי קרס המהודקים בעזרת מנופים קפיציים. נקנו בחנות אביזרי רכיבה בסן חוזה קליפורניה.
ביקורת שימוש: יתרונות: נוחות מאד גם להליכה. קלות יחסית. סוליה עמידה לשיפשופי כביש. חרטום קשיח מגן על חזית כף הרגל. סוגרי קרס איכותיים וקלים לתפעול מהיר. בעיות: חדירת מים מיידית עם כל טפטוף. אינן מבודדות מקור. אינן גמישות דיין, שימוש במנוף העברת ההילוכים משמאל, דורש הרמת והורדת הרגל כולה. עובי החרטום מחייב הרחבת הרווח בין משענת רגל שמאל למנוף העברת ההילוכים.
משהו אישי: הייתי שומר שקיות ניילון בכל הזדמנות כדי לעטוף את הרגל בתוך המגפיים כאשר צפיתי יום גשום. צעדתי במגפיים מספר קילומטרים בג'ונגל האפל של צפון מזרח גואטמאלה מתוך הבנה שהן תשמורנה על רגלי מפני צרות שעלולות להגיח מהצמחיה הנמוכה. בשתי נפילות מפוארות, המגף שמר באופן מרשים, על הרגל שנלכדה מתחת לאופנוע.

כיסוי ראש מחמם:

תיאור המוצר: כובע גרב עם פתח לעיניים תוצרת Polartec. עשוי פליס. נקנה לפני מספר שנים בארץ. לשימוש בתוך הקסדה וגם מחוצה לה.
ביקורת שימוש: יתרונות: שומר על חום הראש. נוח מאד להניח ולהסיר את הקסדה. ללא קסדה, פשוט מקפלים את החלק התחתון כלפי מעלה. הדגם עם הצווארון הארוך, מגן גם על הצוואר מפני הרוח ברווח בין הקסדה למעיל. בעיות: חוטי הפליס בחלק הפנימי מדגדגים באף ונכנסים לפה. זה מאד מעצבן.
לסיכום: אל תצאו בלעדיו לרכיבה. (יש גם כיסוי ראש קייצי)
משהו אישי: בהגיעי לתחנת דלק בשולי מנגואה בניקראגואה, נכנסתי גם לקיוסק שהיה בה, כדי לקנות שתיה. הסרתי את הקסדה אך שכחתי להסיר את הכיסוי ולרגע חשבו שבאתי לשדוד אותם. כמובן שהכיסוי הוסר וזכיתי מייד לטפיחות וצחוקים מסביב.

אטמי אזניים

תיאור המוצר: מהסוג בו משתמשים במטווחים שצורתם קונית עגלגלה (לא אלה המעוצבים כגליל) עשויים חומר ספוגי רך במיוחד. קניתי בחנות במטווח כעשרה זוגות טרם יציאתי מהארץ.
ביקורת שימוש: יתרונות, מונעים רעש רוח הפוגעת לאורך זמן באיכות השמיעה. אינם חוסמים לחלוטין רעשים ולכן אינם פוגמים בקשר עם הסביבה, ניתן לשמוע רעשים כגון צפירות או חריקות. מונעות כניסת חרקים לאוזן תוך כדי רכיבה באיזור מוכה מעופפים זעירים. בעיות: בשימוש ארוך, עלולות לסתום האזניים עקב דחיפת הדונג הטבעי שבאוזן פנימה. למי שאינו רגיל לאטמים, הם עלולים לגרום כאבי אזניים או פריחה בעור. יש להשוות לחצים בעליה לגבהים או ירידה מהם.
לסיכום: יתרון גדול בהשקעה פיצפונת. אני רוכב איתם כל השנה, כל הזמן. אביזר העוזר לשפר את הריכוז ברכיבה. יש יצרנים המוכרים אטמי אזניים מסיליקון המקבלים את צורת תעלת האוזן ולכן נוחים יותר. הבעיה היא שכך האטימה לרעשים מוחלטת, כי תמיד צריך לשמוע משהו מהסובב את הרוכב.
משהו אישי: טוב גם למי שרוצים לתפוס תנומה. זה קרה לי בחניון בדרום הבאחה במקסיקו, כשלחוף הגיעה בשעה מאוחרת, חבורה של צעירים צעקנים ואני הייתי חייב להמשיך לישון.

כובע יומי

תיאור המוצר: כובע מצחיה כולל מגן עורף (כובע "ליגיונרים") עשוי כותנה, אותו קניתי לפני שנים בחנות של לנד-רובר בסקוטלנד.
ביקורת שימוש: יתרונות, מגן מצויין על החזית וגם על העורף. ניתן לקפל את סרח העורף לתוך הכובע ולהלך בו גם ללא הוילון הזה מאחור. בעיות: כבד מעט, יש המעדיפים כובעים עשויים בד סינטטי.
לסיכום: אם כובע, אז שיגן גם על העורף.
משהו אישי: בעת רכיבה הכובע היה נעוץ ותפוס בין גומיית הקשירה לשק החפצים מימין מאחור, מה שאיפשר לי לשלוף אותו במהירות עם כל עצירה. כשהגעתי ל"גשר האמריקות", העובר מעל תעלת פנמה הכובע נשמט. גילית זאת רק אחרי מספר קילומטרים. חזרתי לאחור בתנועה הכבדה שהיתה אותה שעה על הגשר האדיר ומצאתי אותו מגוהץ היטב וטיפה מסמורטט, אבל הוא חזר לתפקד ועדיין איתי.

משקפי שמש

תיאור המוצר: תוצרת "בולה" מיוצרות בצרפת. דגם שאינו ברור לי, כמובן עדשות מסננות קרינת יו.ווי. מאופיינות במיפתח עדשות גדול ומסגרת הנוטה לאחור בצדדים ומכסה את מלא שקע העין בפני חדירת רוחות מהצד.
ביקורת שימוש: יתרונות: מבנה מצויין לרוכבי אופנוע (או אופניים) השומר על העין גם מהצד. קל משקל ועם זאת מבנה מאסיבי ועמיד לחבטות נפילות ועיקום. זרועות בכיפוף קל, נכנסות בקלות לרווח בין הראש לקסדה. בעיות: מנגנוני צירי הזרועות אינם מסיביים דיים ואינם ניתנים לתיקון במידה ומשתחררים או מתעקמים. במקרה כזה המשקפיים חסרות ערך וזה מרגיז במיוחד, במותג ששמו (ומחירו) הולך לפניו. העדשות נשרטות בקלות.
לסיכום: משקפי שמש הם חובה ברכיבה בתנאי שמש. בשימוש בשילוב קסדה, הן נשרטות כל הזמן. לא חייבים לקנות מותגים. היום כל העדשות מסננות ורובן גם איכותיות ברמה האופטית. חשוב שיהיה נוח.
משהו אישי: בשלב מסויים, פשוט קניתי בשוק של קיטו באקוודור, 4 זוגות משקפיים חסרי מיתוג, בשויי 20 שקלים הזוג והם שימשו אותי עד סוף המסע. החלפתי זוג מדי כמה שבועות ואת המשומש השלכתי.

משקפי קריאה

תיאור המוצר: 4 זוגות משקפיים מספר 2 . שנקנו במבצע בסופר-מרקט השכונתי שלי. דגם מאסיבי בו העדשות בתוך מסגרת מלאה. זוג אחד נשמר קבוע בתיק הלפטופ. זוג אחד בכיס השמאלי של מעיל הרכיבה. אחד בארגז כלי העבודה והנותר באחד מארגזי הצד. עד תום המסע רק זוג אחד נשבר לחלוטין.

ביגוד רגיל:

מלמעלה בכיוון השעון: גרבי צמר סינתטי. מכנס תחתון-פליס. חולצה יומית בד נושם מהיר ייבוש. חולצת פליס. כובע צמר אלפקה סרוג. תחתוני חצי בוקסר. מכנסי נורט' פייס.

חולצות: שלוש חולצות טי מבד סינטתי נושם, שתיים קצרות אחת ארוכת שרוול. חולצת פליס שרוולים ארוכים, גיבוי לחימום. מכנסיים: זוג אחד של מכנסי נורט' פייס מבד סינטטי הניתנות לקיצור באמצעות רוכסנים. גרביים: 4 זוגות גרבי צמר סינטטי גבוהות. תחתונים: חצי בוקסר צמוד , מבד סינתטי משולב כותנה. גומי מותן רחב. מכנס תחתון ארוך: פליס דק תוצרת Sub Zero כובע גרב: צמר סרוג נקנה בשוק של קוסקו פרו.
ביקורת שימוש: יתרונות: חולצות קלות משקל מהירות ייבוש גם מזיעה וגם מכביסה. מה שאיפשר החלפה יומית אחרי שטיפה מהירה. מכנסיים בצבע אפור כהה. בד חזק גם הוא מהיר ייבוש לאחר כביסה לילית, שומר על חום הגוף. קליל משקל מתקפל לגודל חפיסת סיגריות. כולל המון כיסים. הזוג שלקחתי איתי, ברשותי כבר שנתיים.  גרביים סופגות זיעה מרפדות את פנים המגף ומחממות. מהירות ייבוש. תחתונים, הגומי רחב אינו חורץ את העור, פרופיל ה"בוקסר" שומר שהתחתונים לא יתקעו בתוך החריץ (סליחה) או המפשעה, בעיקר עקב ישיבה ארוכה ומיטלטלת. כובע גרב: אין כמו צמר טבעי, שתי שכבות והגנה על האזניים.
לסיכום: כשמחשבים כל גרם וכל סמ"ק, צריך לקחת מעט אבל את הטוב ביותר. אין צורך בגיבוי ציוד. במקרה ונעלם או נקרע, יש די מקומות לאורך הדרך להשלמה במחירים זעומים.
משהו אישי: בהגיעי לביתם של ערן וסינדי במדינת ואשינגטון השארתי להם את מעיל הפליס שלי. הספיקה לי השכבה הפנימית של מעיל הרכיבה. ופרט לחולצת טריקו מכותנה שקיבלתי מתנה מרפי והיידי בקאמריו קליפורניה וכובע צמר בשוק של קוסקו, לא הוספתי שום דבר למלאי הביגוד. תחתוני הפליס הארוכים אצלי כבר מעל 15 שנה. ועשו מילואים בלבנון.

נעליים

תיאור המוצר: נעלי ריצה משומשות תוצרת סאקוני. סנדלי קרוקס אצבע (אילת) מגומי.
ביקורת שימוש: הנעליים שימשו אותי להליכה ביעדים שהגעתי אליהם. למרות רצוני לא הצלחתי לדחוס לסדר המסע אימוני ריצה כמו שחשבתי מראש. סנדלי האצבע שימשו בעיקר לכניסה למקלחות אך גם לשוטטות. שני הפריטים האלה תיפקדו נפלא.
משהו אישי: בקצלטננגו-שלה בגואטמאלה, נעלמו לי הנעליים וחיפשתי לקנות חדשות במידה 46. מסתבר כי אין להשיג מידה שהיא מעל 44 בכל רחבי העיר הגדולה, כי סטנדרט מידות הרגליים במרכז אמריקה קטן יחסית למה שמקובל אצלנו. לכן נאלצתי להסתובב שבוע בסנדלי האצבע ולקראת אירוע הסיום בבית הספר לספרדית, קניתי בכל זאת זוג נעלי עור חציות (בשווי כארבעים ש"ח) שלחצו לי רצח. בתום הטקס נתתי אותן מתנה לבנה של מריאולה, המורה שלי לספרדית.

ציוד תקשורת ותיעוד:

מחשב נייד נוטבוק

תיאור המוצר: דגם wind, תוצרת msi(סין). נקנה בארץ באייבורי מחשבים כחודש לפני היציאה לדרך. כולל את כל תוכנות הניהול השגרתיות. עכבר אלחוטי של מייקרוסופט. מטען ומתאם שקעים אוניברסאלי. אזניות ומיקרופון לא ממותגים במחיר 40 ש"ח, לשימוש בסקייפ. תיק נשיאה של היצרן. הרד דיסק חיצוני 320 ג'יגה תוצרת Seagate. מאריך כניסת יו.אס.בי. דיסק און קי 4 ג'יגה. לוח ועט אלקטרונית Bamboo, לרישום וציור וירטואלי, תוצרת Wacom.
ביקורת שימוש: יתרונות: מחשב, כל היתרונות הידועים של דור הנוטבוקים למיניהם. החל במשקל וגומר ביעילות. בחרתי בדגם זה לאחר חקר שוק. והוא הוכיח שרידות יוצאת דופן. חטף מכות. נפילות. גשם. שמש ישירה. מעיכה ומה לא ותמיד תמיד נדלק ועבד כמו שד. מקשים נוחים מסך איכותי. סוללה מאריכת שימוש בקיצור תותח שעמד בתנאי קרב.  עכבר אלחוטי יתרון בסביבות ללא משטח עבודה תקני, אלא ברכיים ברוב המקרים. מתאם שקעים מיותר, התקע הוחלף פעמיים בהתאם לסוגי התקעים בארצות שפגשתי בדרך. האזניות והמיקרופון הפשוטים, אף שריפוד הספוג התפורר אחרי חודשיים, עשו עבודה עניינית וטובה. הרד דיסק חיצוני תיפקד מצויין. לוח גראפי, מצויין, מהיר תגובה ומדוייק, עבד בכל תנאי שטח. בעיות: משטח המגע של המחשב איבד רגישות מסויימת. העכבר האלחוטי שבק אחרי חודשיים והוחלף בעכבר אופטי רגיל.
לסיכום: חבילת תיעוד, מידע ותקשורת שעבדה מצויין. למרות התעללות רצופה של טלטלות הדרך. המיקרופון והאוזניות שירתו את כל התקשורת שלי עם העורף, כולל הראיונות ברשת ב'. המחשב שימש גם לתכנון צירים ושימוש במשטח הציור הדיגיטלי שאיתו רשמתי רישומים בשטח. אם יש מחשב נייד קטן יותר ובעל תכונות מקבילות, הוא אפילו עדיף.
משהו אישי: על המחשב איחסנתי בין השאר צילומים של נופים מהארץ שיכולתי להציג למארחי. במפגש עם משפחה נוצרית אדוקה בגואטמלה, הם ביקשו שהמחשב עם תמונה של נצרת (אותה הורדתי מהאינטרנט) על המסך, יעמוד בזמן הארוחה על השידה הסמוכה כדי שיוכלו לברך על המזון בנוכחות המקום הקדוש. השימוש בסקייפ (במסלול המאפשר חיוג לכל טלפון) הועדף על שימוש בסלולר והוכח כחסכוני צלול ויעיל יותר.

מצלמה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תיאור המוצר: Canon Powershot SX1is עם זום אופטי כפול 20. 10 מגה פיקסל. יכולת צילום וידאו היי דפינישן, אותה קיבלתי מחברת "קרט" יבואנית "קאנון" לישראל. הכנסתי כרטיס זיכרון 8 ג'יגה.

ביקורת שימוש: יתרונות: קלה לתפעול מסך צפיה מתכוונן וגדול. מעבר לצילום וידאו בלחיצת כפתור פשוטה אחת. איכות תמונות מעולה. סוללות אצבע AA סטנדרטיות ניתנות להשגה בכל מקום. בעיות: אורך חיי סוללות קצר מחייב שימוש בנטענות, לא תמיד הייתה אפשרות לטעון. בנוסף, לאופנוען, כפתורים קטנים וקרובים מדי זה לזה ולכן קשה לשימוש עם כפפות ומדי פעם נלחצו כפתורים בטעות.
לסיכום: מצלמה תותחית אמיתית. ניהול מידע אינטואיטיבי פשוט להבנה ושימוש. ביצועים מדוייקים בתנאים קשים ממש. חטפה מכות. נפילות. מים. חום. לכל אורך המסע היתה תלויה על צווארי חשופה. לרגע לא הייתה מכוסה או שמורה בתיק. ותמיד חזרה לתפקד נהדר. ווידאו מדהים באיכותו.
משהו אישי: בדרך למקדשי הטיקאל בצפון מזרח גואטמאלה המצלמה פשוט טבעה בגשם. ייבשתי אותה מעל למנוע האופנוע החם והיא חזרה לתפקד. מאחר וצילמתי הכל לבד, פרט לכמה מקרים בהם נענו עוברי אורח לצלם אותי. וכאמור, לאורך המסע כולו המצלמה היתה תלויה על צווארי כדי לאפשר מצב "פוינט אנד שוט" ולכן פיתחתי שיטה לצילום תוך תנועה; סטילס ביד ימין ווידאו ביד שמאל. לבקשה שלי מטוקבקים בוואינט, להציע תחליף לחוסר בכפתור הפעלה בצד שמאל של המצלמה, חלקם הציעו להפוך את המצלמה. פתרון אשר בעת רכיבה, דורש יותר אקרובטיקה מלהשחיל חוט בקוף של מחט, תוך רדיפה אחרי קוף.

מצלמת קסדה

תיאור המוצר: תוצרת Oregon נקנתה בארה"ב. הותקנה על חרטום האופנוע. במשפט קצר: בזבוז כסף, איכות עדשה וצילום איומים. 2 ג'יגה על כרטיס נשלף. נפלתי עם מצגת משכנעת למוצר ירוד ומיותר, שאינו מיישר קו עם טכנולוגיית ווידאו הכי פשוטה שיש ברוב מכשירי הסלולר. בזבוז שווה-ערך לעלות דלק לעשרים ימי רכיבה. (נשלחה הביתה אחרי שבועיים).

ג'י. פי. אס.

תיאור המוצר: דגם ZUMO 550 תוצרת Garmin. כולל מפות צפון אמריקה מקצועיות  ומלאות, מפת מרכז ודרום אמריקה בסיסית שקיבלתי מעומר כ, הוכנסה למכשיר ואיפשרה זיהוי מיקום. המכשיר כולל שני ערוצי בלו תוט', אחד להנחיות נסיעה, השני לסלולר ומוזיקה. ניתן לאחסן במכשיר אמ.פי3, בצפון אמריקה ניתן לקלוט רדיו לווייני ולהתעדכן בתנאי מזג האויר הצפויים על הציר. (שתי פונקציות שלא השתמשתי בהן).
ביקורת מוצר: את המכשיר קניתי כשנה לפני המסע. יתרונות: ניכר כי המכשיר נבנה במיוחד לאופנוענים, מסך ברור גם בשמש ישירה. מסך מגע המגיב ללחיצה גם בכפפה גסה. כפתורי הפעלה בצד שמאל. שורד וויברציות קיצוניות וגשם שוטף בעיות: אין.
לסיכום: אחלה צעצוע מדוייק וידידותי. המון פונקציות ומידע. ציון מאה!
משהו אישי: מד המהירות באופנוע היה במיילים. הג'י.פי.אס כוייל לדווח בק"מ ועזר לי לדייק עם ההרגלים שלי. פרט לכך, בכל רגע יכולתי לראות סטטיסטיקה. גבהים והערכת יתרת דלק מול מרחק צפוי. אף שהמכשיר מצויין, אני נהנה יותר מניווט קלאסי. לכן ניווטתי תוך לימוד ציר ממפה. והשתמשתי בתחכום הג'י.פי.אס. רק בהגיעי לערים ובחיפוש כתובת ספציפית בהן.

אוזניות ומיקרופן לקסדה

תיאור מוצר: תוצרת Cardo נקנו בארץ לפני שלוש שנים. טכנולוגיית בלו תוט'. מאפשרות קליטה ושידור אלחוטית של שיחות עם קסדת המורכב מאחור. קבלת וניהול שיחות סלולר או ג'י.פי.אס. טעון התקנה והשחלת חיווט. סוללות נטענות.

ביקורת שימוש: יתרונות: מופעל ללא מגע יד. אוזניות טובות. תפקד מצויין מול הג'י.פי.אס. שלי. בעיות: הפעלה באמצעות קול דורשת סדרת צרחות או שריקות כדי להכניס המערכת לעבודה. מנגנון אחיזת המיקרופון פשוט וחלש לעבודה רצופה, בה זרוע המיקרופון נעה כל הזמן עקב חבישה והסרת הקסדה. אי נוחות רבה מחוסר אפשרות להשתמש רק באוזניות ולהסיר את המיקרופון, במקרה של רצון לשימוש רק בפונקציית קבלת הנחיות קוליות מהג'י.פי.אס למשל.

לסיכום: דגם בעייתי לחלק מהצרכים שעלו במסע שלי. (יחד עם זאת, יש ליצרן הזה דגמים חדשים. "מחלה" של כל מוצר טכנולוגי המתיישן שניה אחרי שקנית אותו )

משהו אישי: עם הצטרפותה של גלי. לאחר יום מתסכל של צרחות בתוך הקסדה במטרה להפעיל את המיקרופון. הסרתי את מערכת הקארדו. השתמשנו באינטרקום חוט רגיל, תוצרת NADY שקניתי לפני שלושים שנה, עשה עבודה טובה בהרבה. רק נדרשנו להכניס לנוהל ניתוק חוטים, טרם ירידה מהאופנוע.

משואת חילוץ

תיאור המוצר: משואת חילוץ לוויינית תוצרת SPOT שנקנתה בארה"ב. משגרת אותות באמצעות רשת לווייני הג'י.פי. אס. העולמית. שתי פונקציות: פונקציה של חירום ופונקציה של איכון (להודיע בבית שהכל בסדר תוך ציון מיקום על מפות גוגל) הרעיון: שיגור אות מצוקה, נקלט במטה החברה בהולנד, הסגורה בהסכמים מול יחידות חילוץ בכל פינה בעולם. משם יוצאת הוראת חילוץ לכוח משטרה או צבא מקומי הקרוב לנקודת ההתרחשות. הוא אמור לחלץ את הנפגע לבית החולים הקרוב (משם, מטפל הביטוח של הנפגע) אם החילוץ הוא בשטח עירוני. הדבר מטופל מן הסתם על ידי המשטרה המקומית. אך אם הוא קורה בלב הג'ונגל. יגיע הליקופטר עם יחידת חילוץ בתוך 5 שעות מקסימום. פרט לקניית המכשיר (150$) יש עלות ביטוח של כ- 170 $ לשנה.

ביקורת מוצר: יתרונות: שקט נפשי. גם לרוכב וגם לעורף. בלחיצת כפתור מכל נקודה בעולם, בים או ביבשה, החילוץ כבר בדרך (על איתות שוא יש קנס כבד. ויש די זמן לאותת על לחיצה שגויה של כפתור החירום) בעיות: לא ידוע לי.

לסיכום: גאדג'ט חובה למטייל ההרפתקן, ביחיד או בקבוצה. לדעתי שווה כל גרוש.

משהו אישי: ת'אמת. לא חשבתי מה יקרה אם לא אוכל ללחוץ על כפתור החירום, במידה ואפצע קשה.

שעון יד

תיאור המוצר. תוצרת POLAR בן 4 שנים. צג דיגיטאלי. כולל פונקציות רבות ושעון מעורר. השעון תפקד מצויין. השעון המעורר היה חשוב ויעיל. הספרות קטנות מדי והקונטרסט שלהן עם הרקע בעייתי ומקשה על האבחנה. בעת רכיבה נעזרתי רק בשעונים המופיעים בלוחות השעונים של האופנוע והג'י.פי.אס. מסקנה: עדיף שעון אנלוגי, בו ניתן לראות את השעה באופן נהיר ומהיר יותר.

תגים: Alpinstar Tech 3, BOLE, Canon Powershot SX1is, Cardo, Garmin ZUMO 550, GPS, msi Wind, Seagate, spot, System 5, Wacom, אופנוע, אטמי אוזניים, ביגוד, ביקורת ציוד מסע, ג'י.פי.אס., הרפתקה מאלסקה לאושואייה 2009, כובע מצחיה, כיסוי ראש, כפפות רכיבה, מגפי רכיבת אופנוע, מחשב נייד, מכנסי רכיבה, מעיל רכיבה, מצלמה, מצלמת קסדה, משואה לווינית, משקפי קריאה, משקפי שמש, נעליים, סוללות, קסדת אופנוע, שעון יד, תקשורת

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

קיפול המסע – בחזרה בארה״ב

האופנוע אחרי הנחיתה בנמל התעופה של סן פרנסיסקו

צפירה קלילה של מונית מעבר לדלת הברזל, בשעה שלוש ועשרים בבוקר, במוסך/אכסניה "דקאר מוטוס" בעיבורה של בואנוס איירס, מצאה אותי מוכן עם היד על ידית המנעול. כבר שעה שאני נפרד מסך החפצים, הצורות והריחות של המקום הזה. תרמיל הגב ובו כל אותם דברי ערך שלא שלחתי יחד עם האופנוע בטיסת המטען לסן-פרנסיסקו, הונח במושב האחורי, אני אוהב להפרד בחתך. אחרי שהתיישבתי מאחורי הנהג המנומנם, לא הבטתי יותר לאחור. רציתי שהמראות האחרונים שיחרטו בזכרוני, לא יהיו פרספקטיבה של התרחקות מבעד לשמשה אחורית של מכונית – זווית חביבה על תסריטאי סיפורי מסע, אלא לשמר את פרטי חוויית המקום בו שהיתי 7 ימים.

יצאתי שוב לדרך. והפעם במערומי. כלומר מופשט מכל מה שהרכיבה הדביקה לי לגוף לאורך שישה חודשים וחצי. ללא אופנוע מתחתי, ללא ארגזי ושקי ציוד דחוסים. ללא גומיות קשירה מעוכות. בלי מגפי הרכיבה הבלויים, הכפפות שהתקשו ממלחי זיעה. כל האינסטינקטים שלי שאולפו וכויילו לסולם רגישויות ותגובות בעוצמות לא שגרתיות, עמדו דרוכים מאחורי סכרים שעמדו להפתח. חשתי את רחשו החלק והזר לי, של מנוע המונית. את עומק הריפוד של המושב שנשא אותי במין עיטוף מפנק ונשכח. נשענתי בזהירות חשדנית ימינה לכיוון חלון הרכב. ומידי פעם חיפשו עיני את המראות העגולות משני צדדי כאשר עקפנו רכב, או כשחלפנו על פני מבנה שרציתי להעיף בו מבט נוסף. בחלל הפנימי עמד ניחוח ווניל תוצרת מכון רחיצה. לא הרחתי בנזין ולא חשתי את משב הרוח וריחות הגשם שירד בלילה על השדרות בהן עברנו. לקח לי כמה שניות להבין שאני יכול לגרד בראש באופן פשוט כי כבר איני חבוש קסדה. ההכרה כי מישהו אחר לוקח אחריות על הדרך. תפסה אותי זקור חושים. אתם מכירים וודאי את התחושה בה אינכם סומכים על הנהג שמוביל אתכם ועסוקים כל הזמן בניתוח אופן תנועת הרכב והתנהלות הנהג. לראשונה מזה חודשים אני יכול להביט לאורך חמש דקות רצופות הצידה. אבל מחזיר בכל כמה שניות את המבט לפנים. נהג המונית שתק. גם אני. הגם שכבר אמרתי בליבי אלף פעמים, שדברים זזים כל הזמן וצריך לדעת להיפרד, מצאתי עצמי מהרהר ברגע הלא ממוקד והמתמשך הזה של פרידה מדרום-אמריקה. ניסיתי להעתיק את מחשבתי מנושא לנושא. הייתי דחוס ועמוס בפתיתי זכרון מהמסע ובהתרגשות משלב הקיפול. וכמה שהתאמצתי לא הצלחתי להחליט מה אני בעצם מרגיש.  ניסיתי לחשב קדימה את המצפה לי ביום הפעיל שהחל בקניית כרטיס טיסה דרך אתר אינטרנט ואמור להסתיים בשיחת טלפון לשירלי אחותי, שתאסוף אותי בשדה התעופה של סן-פרנסיסקו כשאגיע לשם.

שדה התעופה הבינלאומי של בואנוס-איירס מופעל ביעילות של מדינה מודרנית. קניתי כרטיס שידלג אותי צפונה דרך שדות התעופה של לימה בפרו וזה שבסן-סלבדור. יחד עם המתנה לטיסות קישור, מדובר במסלול של כ- 14 שעות.  אני אוהב טיסות ארוכות. את נסיוני בתחום רכשתי בתקופה בה הייתי סטודנט והתפרנסתי מכך. חוקי ההתנהלות החברתית של הנוסעים במטוסים, אשר רק עליהם אפשר לחבר בלוג אנתרופולגי שלם – זהים ונכונים לכל חברות התעופה ולא השתנו לאורך השנים. תא הנוסעים הדחוס במטוס עליו עליתי, היווה גם הוא קונטרסט לחוויית הבדידות, החופש והמרחב ממנה אני מגיע. ארבע עשר שעות, הן זמן מצויין להתחיל ולהתרגל לכך שמישהו נוגע במרפקך כל הזמן. מישהם מודיעים הודעות ברמקול ואינך יכול סתם כך פתאום, לעצור בצד הדרך מול מופע מפתיע של עננים או ים, על ידי הורדת רגל ימינה. חשתי בדגדוג בקצות שפתי תוך דיפדוף בחוברת מוצרי הדיוטי פרי בה ראיתי צילום פרסומת לשעון שכותרתו "אם יש בך יצר הרפתקנות" עם ציור של אופנוע במרכזו. ועיינתי בחיוך במפות קווי הטיסה של חברת התעופה. אשר בשבילה מעבר מעל מקסיקו למשל, הוא לא יותר מקו ישר מעל שטח בצבע חום בהיר מבלי להתחשב בכל מסלולי הרכיבה המדהימים, הכפרים והאנשים שחייכו אלי מתוך הזכרון. הסתכלתי על מגש המזון המופשר וכוס המיץ הממותק, כמו מתוך כלוב זכוכית ולא יכולתי להכניס דבר לפה. הכל נראה לי כלכך דיגיטאלי, פלסטי, אסתטי וסינתטי. התגעגתי לסיר פאסטה ברוטב בוץ ודג שטוגן על מחבת מפוייחת בסככת דרכים ליד ריו-טורביו או באוהל בטיקאל.
החניה בלימה ארכה שלושים וחמש דקות, בהן ראיתי מחוץ לאולם ההמתנה את ענני הערפל והאובך שרבצו על העיר, שכנראה לא התפוגגו מאז גלי ואני יצאנו מכאן לפני מספר חודשים. שמתי לב לכך שאני מחייך כל הזמן לעבר כל מי שאני נתקל בו. ומשום מה כולם מחייכים אלי.

מלימה ועד סן-סלבדור השמים היו מרופדים בעננים מזדמנים ומדי פעם קרחות שמים שפערו את הנוף למטה לתצפית מהנה, קו החוף המערבי של מרכז אמריקה הופיע בחלון מימין כמו נימה בהירה התוחמת אינסוף תכלכל מנוקד במשברי גלים לבנים. מבעד לגיבועי עננים שרבצו על היבשת הציצו ראשי הרים, חלקם הרי געש מחודדים. נהרות ואגמים ניצנצו בקריצות זהובות וכסופות כמו דיפדוף מהיר בספר מואר. מהגובה הזה קיבלתי זוית ראיה רחבה ובלתי צפויה, על אורך הקטע המרכז אמריקני שעברתי. כמו לשבת מעל ארגז חול עצום ולשחק בצעצועי חלום שכבר הוגשם. לראות הר ולומר "עליתי אותו", להבחין במדבר ולדעת שעברתי בעדו ולגלות שם למטה תהומות מעליהן עברתי בלב רוטט, שהם עכשיו לא יותר משריטה קטנה בשולי החלון האליפטי לידי במטוס. בטיסה מעל מזג האויר, נראו ענני סדן שתחת סערות עזות מתוצרתם חלפתי כמה פעמים, ועכשיו הם כמו מצנפות גמדים בתנומה. אני מתחיל להפנים את עוצמת החווייה שעברתי, אני מזהה בקו האופק של רגשותי, את גל המשוב הענק הדוהר לעברי באיטיות אך בנחישות של בולדוזר, אבל עדיין איני מבין.
הפרש השעות בין ברקלי בצד המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו לבין בואנוס-איירס הוא מינוס ארבע שעות. מה שהעמיד את הפרש השעות שלי מישראל על מינוס תשע. תעתועי השעון הביולוגי נתנו בי משהו מתסמיני ה"שיכור המודע". כזה שמאנפף כמו אידיוט ומאמין לכל שטות. ועם המבט הזה הופעתי בפני משמרת הלילה של ביקורת הדרכונים הארה"בית. שנציגיה הבינו ישר שאני הולך להרדם להם על הדלפק ולכן נשאבתי בשיא של 30 שניות חזרה לתוך קליפורניה. זו קיבלה אותי במשב רוחות חורף קפואות, שרמזו לי כמה קשה יהיה למכור כאן אופנוע בקרוב.
כשעברתי את סף ביתה של שירלי הבנתי שהשלמתי מעגל. והדבר הודגש עוד יותר כשירדנו לקפה "צ'יז בורד" שברחוב שאטוק. שם בסמוך לאותו שולחן בו חגגנו את יציאתי למסע לגמנו שוב קפה חזק עם עוגת הגבינה הייחודית.

רחובות ברקלי סיטי הסמוכים לאוניברסיטה, הם מקום נפלא להוריד בו הילוך. לחזור לאט לאט לסגנון חיים ותרבות, בהם אם רק נדמה לנהג שאתה עומד לחצות כביש. הוא כבר מחכה בעצירה מלאה לפני מעבר החצייה הקרוב.  משהו שהכה בי מהצד השני של המשוואה התרבותית אותה חוויתי לאורכה של אמריקה הלטינית. למחרת הגעתי שוב לשדה התעופה ואחרי תשאול וחתימה על טפסים במשרדי המכס, הוצאתי את האופנוע ממחסני אמריקן איירליינס, .

ניכר כי מישהם במחלקת הבטחון של ארה"ב עברו ביסודיות על כל הציוד שלי קרעו את שק החפצים לגזרים ונעלו את המזוודות באופן שגוי. הוזהרתי עוד בבואנוס-איירס כי האגף למלחמה בסמים של מערכת הבטחון האמריקנית מסננת באופן הדוק כל מטען המגיע מדרום אמריקה. אני בעד ולכן גם לא ממש היה אכפת לי. העיקר שהאופנוע הגיע שלם. בתוך עשרים דקות חיברתי את המשקף, את המצבר. הרכבתי לו את הגלגל הקדמי, ניפחתי. ויצאתי לסוכנות אופנועי ב.מ.וו בסאן-רפאל, כדי להחליף כמה חלקי פלסטיק שנשברו במהלך המסע. לקראת הערב הצעתי אותו למכירה באתר קרייגליסט ובאתר  "יד-שתיים" בישראל בעזרתו של זאביק גמפל ידידי.

אחרי כמעט 42 אלף קילומטר רכיבה רצופה במטען מלא. בדרכים מתישות ומטלטלות. כך נראה אופנוע ב.מ.וו. אחרי רחיצה בסבון וניגוב פשוטים למדי. מאד רציתי להביאו לארץ, אבל לצערי הדבר אינו ניתן. הייתי צריך לתרץ להרבה רוכבים שפגשתי בדרך, למה אני מספר להם כמה מודרנית, כיפית והגיונית מדינת ישראל ובנשימה אחת להסביר להם שהיא לא מאפשרת למי שמשלים מסע כזה, לחזור עם האופנוע לארץ. לא הצלחתי להסביר.

במשך שהותי בברקלי, ליוותי את שירלי בתהליך שיפוץ הבית שלה שנמצא בשלבים מסיימים. עם מעט נסיוני בשיפוצים, השתדלתי להיות נוכח באותם דיונים קריטיים עם קבלני המשנה השונים, שעדיין חושבים שיש לדברים מסויימים תוקף רק עם הם מובנים על ידי גבר.

לאחר כמה ימים, החלו להגיע פניות של מתעניינים בקניית האופנוע, אך כנראה שהחורף שסבב ברחובות, הרתיע קונים פוטנציאלים מלהגיע. תהליך הגמילה שלי מרכיבה היה איטי ולא רציף. היו בקרים שהסרתי את הכיסוי מעל האופנוע שעמד בחניה הסגורה ופשוט הבטתי בו ארוכות, תוך גילוי עוד חלק שאולי דרש חיזוק, או ניקוי, או החלפה. במין הרגל כזה מיששתי שאכן הארגזים מחוברים היטב ומגן הרוח אינו מתנועע. ליד האופנוע נערם הציוד בשני תיקי בד שהיה ברור לי כי אני הולך לשלם על משקל יתר בטיסה הביתה ולכן כבר תכננתי מה מהם אני משאיר אחרי. סידור הציוד וחלוקתו לפי נושאים ושימוש, היה בו עדיין מאותו הרגל אוטומטי שנשאר בי מהדרך.

בעת שהותי אצל שירלי, נסענו יום אחד לסיבוב בעמק נאפה ליהנות מיין וגבינות. כמי שמעורב במיתוג יקב "עמק האלה" בארץ, רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולבקר בכמה יקבים שסיקרנו אותי. להרגיש ולגעת בחומרים מהם בנו את מיתוס האיכות של יקבי חבל נאפה. ביקרנו ביקב מונדאבי שנראה יותר כאתר תיירות וביקב סאטויי (Sattui) שנראה יותר כאתר פיקניקים וגם חלפנו בכמה יקבים משפחתיים צנועי מראה. איני מומחה לטעימת יינות ולכן לא אפליג בתיאורים הנגזרים מהטרמינולוגיה והפואטיקה הייננית. אבל אני בטוח שאם הייתי כזה, יכולתי למלא שלושה פוסטים רק בביטויים מקצועיים מעולם היין. יש משהו בנוף. במרחבי וצבעי הכרמים המלווים את כביש מספר 29 העולה צפונה, שמרטיבים את החיך.

יקב מונדאבי

תחושה שאתה נמצא במקום הנכון, להזרק בו לתוך הנאה קולינארית יוצאת דופן, מפרגנת, איכותית. ממקום המשדר צלילי "זבת חלב ודבש" אפשר לצפות רק להפתעות טובות. שירלי ואני שוטטנו בכמה מעדניות שהציגו את תנובת העמק. גבינות. דגים. לחם. בשרים (בהם לא נגענו. צמחונים). סלטים, מחמצים וירקות. כאלה שרק הליכה בינות לדוכנים משרה תחושת עונג ומספקת הנאה הזכורה לי מביקורי בטוסקנה או פרובנס. חגגנו את היום בארוחה בחיק הטבע.

בתום שבועיים הגעתי לשדה התעופה ועליתי לטיסת דלתא חזרה לארץ. האופנוע לא נמכר והושאר בחניה של שירלי עד שיגיע קונה, אולי עד שיעבור החורף.

הזמן הצהוב הזה בו ישבתי בצומת וחיכיתי, היה חשוב. כמו ישיבה בתא להשוואת לחצים בטרם חזרה למציאות שכבר נקשה על דלת הלפטופ שלי, בדמות מיילים ופניות, שהתחלתי לקבל מחיי שהשארתי שם מעבר לים. אנשים שמתגעגעים, משימות שיש לבצע וחשבונות בנק שיש למלא מחדש. ברור היה לי כי שום דבר גדול לא השתנה והמציאות אליה אני חוזר, מוכרת ככל שתהיה – תדרוש ממני סוג של זהירות והסתגלות מחדש ואני נכון לכך בכל חושי. ביציאה בשדה התעופה בארץ, המתינה לי חבורה של נשים יפהפיות, גלי ובנותי. וגם יורם, דניאל ויוסי חברי. קפצנו ורקדנו והתחבקנו כמו שיכורים ואז נסענו הביתה.

HOME SWEET HOME

(בהכנה: פוסט בקרת ציוד מקיף. ואולי עוד כמה דברים ששכחתי בדרך)

ולסיום, שוב השיר שפורסם באחד הפוסטים הראשונים ותוקפו נכון מתמיד.

תגים: Berkley, Boenos Aires, Cragelist, Mondavi, Napa Valley, Shirley, The Cheeseboard, Wine, אוכל, אמריקן איר ליינס, ארה"ב, בואנוס איירס, בית קפה, ברקלי, דקאר מוטוס, הרכבת אופנוע, הרפתקה מאלסקה לאושואייה 2009, יין, יקב מונדאבי, לימה, מוסך BMW, מכירת אופנוע, מכס, משלוח אוירי, נאפה ואלי, סן פרנסיסקו, סן-סלבדור, קיפול המסע, קרייגליסט, שירה, שירלי

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

זהו, המסע תם

השלג שחגג איתי את צאתי צפונה מאושואייה נטש אותי כמאה קילומטר משם. אני חוזר על אותו כביש ממש ואותה מעבורת שתחצה את מיצר מגלאן ואל העיר ריו גאייגוס. החלטתי לעשות את כל המרחק הזה בנסיעה רצופה אחת.

העלייה צפונה לבואנוס איירס מרחק של כ-3000 ק"מ, היא קטע שניתן לקרוא לו מנהלתי, יחד עם זאת, זו רכיבה אתגרית לכל דבר. נכון שהגעתי לקצה, אך גם בדרך למעלה, יש די מקומות מעניינים ודרך תובענית.
בריו גאייגוס השתכנתי באותו חדר והחלפתי צמיג אחורי במוסך קרוב, מצמיגי השטח שהרכבתי בסנטיאגו צ'ילה לפני  כ- 4500 ק"מ, כבר לא נשאר הרבה. כביש מספר 3 הוא איכותי, מסלול אחד לכל כיוון וכל מה שראיתי בדרך שעלתה עד לפוארטו סאן יוליאן (Puerto San Julian), היו שדות פאמפאס צפופי שיחים ומגודרים בגדר הדרום אמריקאית הסטנדרטית שגובהה שמונים ס"מ והמחולקת לקטעי עמודי עץ בני 8 כלונסאות דקים ואחד עבה, בינהם מתוחים 5 חוטי מתכת. עדרי מקנה ובקר רעו במרחבים ומדי פעם חצתה את הכביש להקת גואנקו, אשר דילגה מעל לגדר בקלילות ונעלמה לתוך האופק.

ביום השני הגעתי לסן יוליאן. מקום שמאד רציתי להכיר מקרוב. זה התחיל ממפגש שלי עם ספריו של אנטואן דה סנט אקזיפרי, הדוכס/טייס/סופר הצרפתי ,שידוע יותר כמי שכתב את "הנסיך הקטן". עם משל החיים, שהוא ארג שם בדמיון ויד קלה, גדלו דורות של אנשים שלמדו משהו על פרספקטיבה. הספר שלו שאהבתי מכל, היה ספרון קטן שנכתב ב-1931  ותורגם בידי מנשה לוין עוד בשנת 1946 ; "טיסת לילה". (הוצאת ספריית פועלים) בין דפיו מספר סנט אקזיפרי על התקופה טרם מלחמת העולם השניה, בה עבד כטייס באוירונים שהובילו דואר מארץ האש לבואנוס איירס. התאהבתי בספר. היה בו סיפור על העזה מול מחוייבות. ריחוק מול קרבה. סקרנות למרות הרבה ידע. צפיפות מול ריקנות. הוא ידע למלא כל מישור ריק בפאמפאס וכל גבנון בענני קומולונימבוס שראה באופק, בתיאור עוצמתי. הזדהתי עם יכולתו לראות מרחבית באופן יוצא דופן. התחברות רגשית לסובב אותו, כזו הלוקחת בחשבון כל כך הרבה נקודות מבט ולא רק פיזיות. הוא דיבר על בדידות, על טבע אנושי, על כמיהה, פחד, געגוע. הוא ידע לצבוע בכמה שורות מנוסחות, דברים פשוטים לכאורה ולהעבירם מתיאור מקרה חסר חשיבות, לאמירה ערכית. את הספר הזה אני נושא איתי לכל מקום. גם במסע הזה הוא שכב שם בתחתית הארגז הימיני. שמא אזדקק לכמה רגעים של שאר רוח. לא הוצאתי את הספר עד שהגעתי לסאן יוליאן. המקום מוזכר כאחת מתחנות התדלוק שמטוסו היה נוחת בה. שם נקרא המקום "כפר קטן". היום זו עיירה החיה מעבודה בתעשיית הנפט באיזור ומעצם מיקומה לחופו של מפרץ שליו.

למפרץ הזה הגיע ב- 31 במרץ 1520 פרדיננד מגלאן ויסד את פוארטו סאן יוליאן. מגלאן שסבל רבות מתככים, בגידות, בריחות ומרידות של אנשי צוותו. תלה כאן שניים מהמורדים. לימים ( 1578) הגיע גם פרנסיס דרייק הימאי הבריטי, שהחל כשודד ים והמשיך לתוך דפי ההסטוריה כמגלה ארצות בשם בית המלוכה (בעיקר בזכות העברת האוצרות ששדד למחסני הכתר) וערף על החוף את ראשו של סגנו המורד. הגעתי לכאן בשעת בין ערביים, נסיעה של שלושה קילומטר מזרחה מהכביש הראשי. את מרכז העיירה חוצה רחוב ברוחב מאה מטר, במרכזו גן נשוב רוחות. באתי לטיילת לאורך החוף, בה עמדו שתי אנדרטאות, אחת בדמות אניית מפרש לציון הגעת מגלאן למקום והשניה מטוס מיראז' שהוצב על עמוד בטון לזכר הנופלים במלחמת פוקלאנד בשנת 1982. על חרטומו מצויירות שלוש משחתות, שכנראה היה שותף בפגיעה בהן. ניכר, כי בקיץ המפרץ הרחב תוסס בתיירים שבאים לחוף השטוח והמזמין. ואולי שתי האנדרטאות הפכו כבר מזמן לעוד אובייקט בסגנון "תחכה לי עם הקניות ליד המיראז'". והנה אני מגיע לכאן להזכיר מישהו, שאין מצב לדחוק אותו לתוך היסטוריית הגיבורים הרשמיים של המקום. סנט אקזיפרי חזר לצרפת (אחרי שהות בארה"ב) למרות גילו המבוגר, הצטרף לצבא צרפת החופשית ויצא לכמה גיחות הפצצה וקרב אל מול מטוסי גרמניה, במרחב האוירי שבין דרום צרפת לחופי איטליה. הוא אבד בים מול חופי מרסיי באחת הגיחות האחרונות של המלחמה. (לפני זמן לא רב טען חוקר צרפתי כי מצא את שרידיו). ישבתי שם על שפת המדרכה מול החוף ושוב קראתי את הפרק בו הוא מספר על ההגעה למקום…
"…אגב ירידה במנוע מואט מעל סאן יוליאן, חש פביאן עייפות מתפשטת בו. כל מה שמנעים חייהם של בני אדם נתעצם והלך לנגד עיניו: בתי מגוריהם, בתי הקפה הקטנים שלהם, האילנות שבצילם הם מטיילים. משול היה פביאן לאותו כובש המשקיף בערב נצחונותיו על פני ארצות קיסרותו ומגלה את האושר הענוותני של הבריות. פביאן הרגיש שצריך הוא להניח את נשקו מידו, לחוש בכובד גופו, בפיקוק אבריו, – גם היסורים הם לו לאדם מידה של עשירות – להיות אדם פשוט, המביט בעד החלון ורואה חזות שמעתה ואילך לא תחול בה תמורה. כפר זעיר זה, הוא היה מקבלו. לאחר שאדם מרבה לבור, מסתפק הוא במקרה שנזדמן לו ויכול הוא לאהבו. מקרה זה מגבילך בדומה לאהבה. משתוקק פביאן להאריך באותו כפר ימים ושנים, ליטול שם חלקו בנצח…" כמה מדוייק.

יצאתי למחרת מסאן יוליאן. חלפתי ליד מה שנראה לי כמו המנחת הישן, בו כנראה השתמש גם סנט אקזיפרי והגעתי לקומודורו ריבדיבה (Comodoro Rivadiva) העיר הגדולה בפטגוניה, המשמשת כמרכז תעשיית הנפט של ארגנטינה. אולי העיר המלוכלכת ביותר שראיתי בכל המסע. שקיות ניילון שמתעופפות כנראה מהמזבלה העירונית, שאיזה חכמולוג מיקם ממערב לעיר בה מנשבת רוח מערבית קבועה, היו דבוקות לכל גדר, חוט, קיר או שלט ואנשים מהלכים להם ברחובות מטונפים, משליכים עטיפות ארטיקים למדרכה ולא ממצמצים. עמדתי לרגע להסתכל וראיתי שזו מציאות, לא מקרה בודד. הזוי זו מילה ממעיטה. בינתיים נודע לי  כי יואן וונסה, שני הרוכבים הבריטים שגלי ואני פגשנו באקוודור, במדבר בפרו וגם בקוסקו. הכל במקרה. נמצאים בעיירה כמאתיים ק"מ מערבה. קבענו שהם באים לאיזור שלי ונבלה יום ביחד. הם  סיפרו בבואם כי יש באופנוע שלהם נזילה מהבולם האחורי, ובעיקרון אחרי ההתהפכות בבוליביה, הם ממעיטים כמה שניתן לרדת לדרכי עפר. בתכניתם להגיע רק עד לקרחון פריטו מורנו ומשם לחתוך הביתה. בדקתי את הבולם שלהם. לי הוא נראה תקין. ישבתי ערב שלם עם שניהם ושכנעתי אותם כי לקרבה כזו לאושואייה על אופנוע, הם כבר לא יגיעו לעולם והם חייבים לעשות מאמץ ולהצמד לתכניות שלהם. למחרת הם אכן יצאו לשם (הגיעו וכרגע כבר עולים צפונה).

תכננתי להגיע לחצי האי וולדז, שמורת טבע לחופיה מגיעים יונקי ים, החל בלוייתנים ועד אריות ופילי ים וגם להקות פינגווינים, שזו עונת הדגירה שלהם. בקיצור, אתר חובה. לשם כך גלגלתי עצמי לעיירה פוארטו מאדרין (Puerto Madrin) היושבת בתוך מפרץ מאורך ושקט. שכרתי חדר ב- B&B  ויצאתי מוקדם מאד ליום רכיבה ארוך בדרכי עפר של השמורה העצומה, קפצתי מנקודת תצפית אחת לרעותה. מהלך כולל של כ- 400 ק"מ.  בשמורה, חופים המעוצבים ומסודרים כדי לקלוט את התיירות הרבה המגיעה לכאן. פרט למקומות בהם בעלי החיים חוצים את הגדרות ואז הם ממש לרגליך, יש ללכת בשבילים מגודרים ומסומנים כדי לא להפריע להם. פינגווינים ואריות-ים שוכבים להם שם כאילו אנחנו לא קיימים. אינם  בורחים  ואינם חוששים. חווייה מתקנת, למי שרגיל שרוב בעלי החיים בטבע נעלמים כשהוא מתקרב.

נכון, אני כבר מקפל את המסע אבל עייפות היא אוייב מספר אחד של מי שנוהג או רוכב ולכן החלטתי לרבוץ יום שלם על חוף הים הנעים בפוארטו מאדרין ופשוט לנוח בין דפיו של ספר.
בדרך לבואנוס איירס עברתי עוד בעיירות טרס ארויוס  (Tres Aroyos) ואזול (Azul)  ובחלוף שמונה ימים, באתי אחר צהריים אחד לתוככי בואנוס איירס. שם כיוונתי למקום הנקרא "דקאר מוטוס" שהפך כבר למוסד בעל שם עולמי בקרב רוכבים המגיעים לדרום אמריקה או עוזבים אותה על אופנוע. זוג (יהודים) הוא מכונאי והיא אשתו הנחמדה, הקימו מוסך היושב בשכונת פלורידה בשולי העיר. בו ניתן לקבל שירותי תיקונים וטיפולים לכל סוגי האופנועים המגיעים ליבשת, (שלא תמיד ליצרן או לדגם יש כאן איזה כיסוי מקצועי) ובפינת המוסך, חדר המכיל 4 מיטות, מטבחון ומקלחת חמה. מאחור, חצר בה ניתן להקים אוהלים למי שמתאים דווקא קמפינג. ניתן להסתייע בהם בארגון הטסה החוצה מארגנטינה, או עזרה בשחרור מהמכס למי שמגיע. כבר מהדרך שריינתי לעצמי מקום כאן. חבייאר וסנדרה קיבלו את פני בחמימות. והתארגנתי כאן להכנת האופנוע להטסה בחזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה.

זורייק מצ'כיה 3 שנים עם הפסקות, על האופנוע סביב העולם.

ברנד מגרמניה (משמאל) בא להשלים המסע בדרום אמריקה. אחרי איחסון של האופנוע כאן לכמה חודשים.

כריס בן 26 (משמאל) מוונקובר קנדה, בדרך לאושואייה על ק.ל.ר.

DV מגרמניה בן 32, רפד רכב במקצועו, נוסע בהפסקות סביב העולם כבר שנתיים

בואנוס איירס בה יצאתי לשוטט היא עיר מ ד ה י מ ה . כן, ממש בקיצור. מטרופולין גועש כלי רכב. עטור שדירות עצים ופארקים, רחובות רחבים ובניינים מקסימים ביופיים ובאיכות תחזוקתם. נראה כי בשעת צהריים כל 13 מליון התושבים  יורדים ביחד לאכול. ולאכול בארגנטינה למי שלא תפס עוד, זה לא כדי להיות שבע, זה כדי להיות שמח. ממסעדות אסאדו בחזיתן מסתובבת קרוסלה של בעלי חיים משופדים, סביב מדורת גחלים ועד למסעדות בריאות הכי יאפיות, עם אוכל ירוק, צלחות מרובעות ושישה סוגי קפה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה. כאן ההפסקה בצהריים היא קודש. אך הפיצוי מגיע בערב בה שעת הסגירה נמתחת וחיי הלילה תוססים כאן ברמות.

בבואנוס איירס

לאחר יומיים רכבתי לשדה התעופה כדי לשלוח את האופנוע חזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה (לא ניתן להעלותו לארץ, עקב חוק האוסר יבוא של כלי רכב שגילם מעל שנתיים). פירקתי ממנו מספר חלקים כדי להקטין את נפח האריזה ואורז מקצועי, עטף אותו לנגד עיני למשלוח. מלגזה איטית נשאה את חברי הקשוח למסע, כפות אך זקוף, לתוך מחסן משלוחים אפל.

זה אכן הפוסט האחרון הנוגע למסע והמשוגר במהלכו. אך זה אינו סופו של הבלוג. הכתיבה מהדרך הייתה אתגר לא קטן כשלעצמו. אף שאני חי בארץ מול מחשב רוב הזמן. ההחלטה שכפיתי על עצמי להכין כתבה מהדרך על כל קטע מסלול, דרשה ממני משמעת ברזל, כוחות והרבה אילתור. כמו בהכנת הפוסט הזה, בישלתי את הרעיונות תוך רכיבה. בהפסקות הייתי רושם על פתק שמות אנשים, מקומות או גבהים. לעיתים הפתק היה אובד או נרטב בגשם ומתפורר. הייתי מכניס בסוף היום דברים לטיוטה בפנקס. מתחיל לערוך לפי סדר. מחטט באינטרנט לחפש קישורים. במפות, לעדכן שמות. נכנס למחסן הצילומים, לארגן משהו רלבנטי מהעבר. לעיתים בחושך, ישבתי לאייר משהו שישאר לי בזכרון. ואז פעם בשבוע, הייתי מקדיש בממוצע שבע שעות. כן, שבע שעות. שנהניתי מכל שניה בהן, לכתוב ולערוך את הפוסט, מחזור התעסקות שכלל כתיבה, מחיקה, עריכה ותיקונים ואז הכנסת תמונות. לעיתים, באמצע הכנסת הדברים הרשת נפלה, או שהמחשב פתאום שבת או כבה, לפני שעשיתי "סייב". ואז הכל מהתחלה. באוהל, בתחנות דלק. בצריפים דלוחים או במסעדה שכבר רצו לסגור והשאירו לי יציאה לחשמל, אז ישבתי ברחוב עד הבוקר להשלים. וגם האופרציה להכנס לשידור הישיר אצל אבי אתגר, ברשת ב' בשבתות, כשבארץ צהרי היום ואצלי שלוש לפנות בוקר, באיזה חור ביוקון או במקסיקו באוהל רטוב, או בהוסטל בין שמונה אנשים ישנים בחדר משותף. מה שחייב אותי לצאת לקור בחוץ לדבר לרדיו כאילו אני באיזה אולפן וגם לנסות לזכור הכל ולהישמע מעניין וקולח.

לשבת פעם בשבוע עם המידע והחומרים ולנסות לדחוס הכל ל-1200 מילה עבור "וואי-נט". כשברור לי שאני מדבר לקהל שונה, המחפש מקצב וניסוחים שונים. שם חשבתי לא מה לכתוב, אלא מה לקצץ. גם בידיעה כי בזירה הזו מסתובבים הרבה סכינאים גסי רוח, שמדגימים יותר מכל את כוחה של תיבת התהודה הציבורית חינמית הזו, לשלוף שדים ולשגרם לחלל בלי לדפוק חשבון. תא ווידוי בו אנשים אומרים עלי דברים, אבל מתכוונים לעצמם. לקח לי זמן להבין זאת. היו גם שצדקו בביקורתם. בתחילה ניסיתי ליצור קשר עם כמה קיצוניים ממש והצלחתי. לחלקם הצלחתי להסביר.  עם זאת, אני רוצה להודות לגרועים שבמגיבים שירדו מתחת לחגורה. כי הם נתנו לי נקודות שפל אנושיות, להשוות אליהן דברים בחיי ולכן באופן אבסורדי, אני מעריך אותם.
גם אם בסופו של דבר יצאתי למסע פיסי תובעני. הדיווח השוטף, נתן לי מימד נוסף שבו בעצם דיברתי דרככם עם עצמי בקול רם, וחוויתי את הצדדים האינטלקטואליים והרגשיים של מה שהמסע היה בשבילי. יש לי כוונה לספר כאן עוד על הנחיתה בארץ ולהכין פוסט פרטני ובו ביקורת וחוות דעת הוגנת, על הציוד שלקחתי איתי. שוודאי יעניין מספר ניכר מקוראי. ואני מניח שיהיו עוד אי אילו עניינים שאגלה כי עלי להעלותם לכאן. מקווה שאשב במהרה להפוך את המסע הזה לספר, שיכיל מן הסתם הרבה דברים שטרם סיפרתי עליהם, מעצם היותי בתוך הדבר עצמו וניתן לכתוב עליהם רק ממרחק. וגם מפאת רגישותם של ארועים ואנשים, דברים שנכון להכניס רק לספר.

יחד עם זאת. עוד בטרם אני נוטש את דרום אמריקה, חשובה לי הבעת התודה הפומבית. לאנשים יקרים שהיו לידי ואיתי לפני ולאורך הדרך. זה נכון, נסיעה למקום רחוק, מקרבת:

גלי שלי. האדם, האהבה והחברה הכי גדולים שזכיתי בהם בחיי. בנותי אילאיל, טל ותמר הנפלאות שלי, שהעניקו לי מכוח אהבתן. להמשיך ולחתור הלאה. לאחותי שירלי שלא חסכה כלום, כדי לסייע לי בכל ההתארגנויות ביציאה לדרך בקליפורניה. לשלמה שובל גיסי שללא היסוס העמיד את כל כולו לידי שם בניכר. ולנורית אחותי שבארץ. שכיסתה לגלי ולי את הגב בכל רגע. ובנשימה אחת כי גם זו משפחה ולעיתים אף יותר; מיכלי ומוסי חברי האהובים שהשתרעו עשרות פעמים על גדרות וליוו את גלי ואותי בכל הקשיים שנערמו, שתיחזקו לי את מצב הרוח באופן שוטף ומלטף עד כדי מבוכה. לעומר לוי שהסתער על הכנת הבלוג שלי והבאתו לרמה מקצועית כמו שרציתי. ואיפשר לי לנהל אותו באופן שוטף, תוך התגייסות בלילות ארוכים של תקלות וניתוקים. לרוניתי וגידי, זיוית ואודי, אלפא ואילן, שליוו אותי בהכנות ואחריהן. ליורם יוסי ודניאל, חברי הקרובים. לאורלי ברק. רפי ויגאל חברים ותיקים לעבודה. לגרסיאלה למשה ותמנע. תודה ללקוחותי. כולם עודדו אותי ושמרו איתי על קשר. תודה לעומר כנעני שישב איתי כמה פעמים, על המסלול והוסיף מנסיונו באמריקה הלטינית, בה רכב לאושואייה על אופנוע כשנה לפני. מיקי קאופמן וגדעון עמיחי חברי הטובים. לבועז ארוך ממוסך משין גן בבנימינה, שהכין אותי לקטע המכונאי במסע. לחברי במועדון אופנועי השטח של ב.מ.וו. תודה לרמי יגרמן הנפלא מ"קרט" יבואני מצלמות "קאנון" לישראל, שהיה הראשון לתרום ממש למסע.  ותודה לאנשי "קמור" יבואנית אופנועי ב.מ.וו לישראל, שהתגייסו לעזור באמצע הדרך. תודה לאבי אתגר ולרשת ב'. לאיווי ועמית מ- Ynet. לאנשים הנפלאים מהחברה הגיאוגרפית ששמעו על המסע שלי ועודדו. לכל האנשים המדהימים שארחו אותי בביתם: סינדי וערן בלב מדינת וואשינגטון. הגר ועופר בסיאטל וואשינגטון. רוני ואדם בקאלגרי קנדה. היידי ורפי בקאמאריו קליפורניה. עמיר פורת בסן דייגו. ירון ניר בן דודי ואסטריד בטפוזטלאן מקסיקו. ג'ראלדין ואילן בוואחאקה מקסיקו. רוזי ואבי בלימה פרו. עשרות אנשים טובים שכתבו לי מיילים אישיים עם הצעות והזמנות לארח אותי תחת קורתם, במסלול שעברתי. הרבים שתרמו מהידע שלהם על מקומות או חידושים עדכניים לאורך הציר. לוורנר באוזנהארט ידידי, שהקיף כבר את העולם על אופנוע כמה פעמים, שאמר לי בפשטות "ג'אסט גו!" וכמובן לכל מי שהתיישב להגיב לבלוג הזה. חברים קיימים, חברים שחזרנו להיות וחברים חדשים. אין לשום אדם מושג כמה הקשר הזה חשוב לי. כי למדתי במסע לא רק על ארצות, על תרבויות עתיקות, על רכיבת אופנועים ועל השרדות במקומות מאתגרים. קיבלתי שיעור מדהים על מי שחיים סביבי בחיי השוטפים, מהמעגלים הכי קרובים ועד לאנשים רחוקים חסרי פנים, שוודאי לא אפגוש לעולם. עם עוצמה אנושית, נשמה וטוב לב נדירים. וכמו שאני יודע שהגשמת החלום שלי עוררה אחרים להאמין ביכולתם לממש חלומות. גם אני מודה למי שפיזרו לעברי מעט אבק כוכבים והשראה בדרך לקצה הדרך. כולכם הייתם בכיס שהכי קרוב ללב. וכשהיה לי באמת בודד וזיפת על הנשמה אך גם בהרבה רגעי אושר, זכרתי וחיבקתי את כולכם. הייתם איתי. אין לכם שמץ שימצהו של שימצון של מושג, כמה התעלות ושמחה הוספתם לחיי.

תודה.

מהקצה הצפוני, בפונדק קאריבו במחנה הקודחים בדד-הורס, פרודו ביי. אלסקה.

…ועד לקצה הדרומי, בפארק להפאטייה אושואייה, ארגנטינה.

תגים: Azul, Boenos Aires, Comodoro Rivadiva, Dakar Motos, Patagonia, Puerto Madrin, Puerto San Julian, Tiera Del Fuego, Tres Aroyos, Viedma, אופנועים, אושואייה, איאן וונסה, אכסניה, אנטואן דה סנט אקזופרי, אריזת אופנוע, ארץ האש, בואנוס איירס, בע"ח, דברי תודה, הוסטל, הנסיך הקטן, הרפתקה מאלסקה לאושואייה 2009, חצי האי וולדז, טיירה דל פואגו, טיסה, טיסת לילה, כביש 3, כביש אגרה, מגלאן, מדבקות, מדבר, מוסך, מעבורת, משלוח אוירי, נופים, ניקוי אופנוע, סיכום, סן יוליאן, פאמפאס, פוארטו מאדרין, פטאגוניה, פינגווין, פרנסיס דרייק, צמיגים, ריו גאייגוס, רכיבה קבוצתית, שלג

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 45 תגובות, הוסף תגובה    

ממש בקצה שם למטה

בכניסה לאושואייה – סוף הדרך

אחרי שהתלהקתי לשלושת הרוכבים שפגשתי באספרנצה (Esperanza) שבעה בתים ותחנת דלק בצומת מרכזי, שמנו את העיר ריו גאייגוס (Rio Gallegos) על החרטום והסתדרנו במבנה זיגזגי שבו כל אחד ראה את האופנוע שמאחריו. אנט ודונאלד רכבו על אופנוע אחד בראש, אני באמצע וג'ון מאחור. מהירות שלא עברה את השמונים. ריו גאייגוס היא העיר הדרומית ביותר בחוף האטלנטי של ארגנטינה, לפני המעבר לטיירה דל פואגו. לעיר הזו הגיעו בשנת 1905 שני פורעי חוק אמריקנים מיתולוגיים שנמלטו מארצם. בוץ' קאסידי וסאן-דאנס קיד, שדדו את בנקו דה לונדר'ס בעיר ונמלטו עם 20,000 פזו. מאוחר יותר דווח כי נהרגו בקרב אקדחים בסן וינסנט בבוליביה בשנת 1909. אני מניח כי מיקומה האסטרטגי, (600 ק"מ מזרחית ובאותו קו רוחב לאיי מלוינאס/פולקלאנד הנתונים למחלוקת בעלות שגם הביאה למלחמה, בין ארגנטינה לבריטניה) הפך אותה לעיר רוויית מחנות צבא ואכן רחובות העיר נראים כאילו עוצבו  וסויידו בידי רס"ר בסיס. מצאנו בקלות את מלון בסטון שהדבר הכי חשוב בו היה החימום שעבד בכל העוצמה ועזר לנו להשיב קצת דם לקצות האצבעות.

חילקתי חדר עם ג'ון, איש מחוספס, חביב ושתקן בן חמישים ושש, נהג משאית בחופשה של שנה, אותה לקח מחברת הובלות באיזור פורטסמות' באנגליה. ג'ון יצא למסע שלו על סמך חלום ישן (נשמע מוכר). מכאן הוא יחזור באיגוף מערבי לבואנוס -איירס ומשם ישוב לאנגליה, בה ינוח חודש ואז הוא מתכוון לצרף אליו חבר ולחצות את אירופה ואסיה עד לקצה במזרח סיביר. זו היתה הזדמנות מיוחדת לצפות במישהו כמוני מהצד. ג'ון עטור קעקועים צבעוניים, מתפקד כמו חייל ממושמע. לפני השינה הוציא פנקס עבה מסודר בטורים וראשי פרקים. בהם הכניס שמות מקומות, מרחקים, נתונים טכניים. ושתיים שלוש הערות. הוציא קלסר מפות וסימן בטוש זרחני את המסלול שעשה היום. ג'ון מתכוון לכתוב ספר, אף שהשוק הבריטי רווי ספרי מסעות אופנועים, הוא מאמין שיש לו נקודת מבט שונה. סיפר כי בנו ובתו העובדים בנמל פורטסמות' מתנגדים לכל הטירוף שאחז בו. וצווארה של חברתו לחיים כבר מונח על כתף זרה. עם כל אופיו השתקן, ג'ון פרץ לתוך הדממה עם משפטים שנגעו לייחודם של מקומות ואופיים של אנשים שפגש בדרך. ג'ון ביקר בישראל כמה פעמים ואף שקשה לדבר על המזה"ת בלי אקטואליה, הוא נמנע מכל הערה או דיון בעל אקצנט פוליטי.
יצאנו מריו גאייגוס דרומה בשעה שבע לערך, הרגשתי את הדופק פועם בצדעי כשעברנו מתחת לשלט הראשון במסע בו הופיעה אושואייה כיעד בהמשך הציר. שותפי החליטו שאני אוביל. שמרתי על מהירות של 85 קמ"ש ולפתע חשתי שאני רוצה שהזמן יאט ודברים ייעשו בקצב בו אוכל לעכל את עוצמת החוויה שהעמידה את הלב שלי במבחן, כמו התעטשות נשלטת.

השטח היה מישורי לחלוטין, ללא עץ אחד, מרופד שדות שיחים ומרעה צהבהבים בגובה כמטר, אשר נמתחו עד טבעת האופק סביב. מדי פעם הציץ מהסבך ראשו של אדם, שהניף חכה והעיד על כך שנהר חבוי חותר בקרבת הכביש. לאחר כשעה בה גשם, שלג ורוח צד חיפשו רוכבים להתעסק איתם, באנו למעבר הגבול לצ'ילה. כדי להגיע לאושואייה בקצה ארגנטינה, יש צורך לחלוף בשטח צ'ילה לאורך כ- 200 ק"מ. אין ברירה (אלא אם בוחרים בנתיב ימי עוקף) ולכן שוב כל הפרוצידורה שהטוב בה כאן הוא, שנציגי שתי המדינות יושבים באותו בניין וכל הנדרש, הוא מעבר מאולם אחד לזה הסמוך לו. אנט ודונלד ניהלו את הליך הטפסים לכולנו. הם בני 49 , הורים לשלושה, שבאו לרכב שנה שלמה בכל האמריקות, אחרי שמכרו את חוות הכבשים שלהם בסמוך לקרייסצ'רץ באי הדרומי של ניו-זילנד, דונאלד עבד כמה שנים גם כמנהל חברת אופנועים ושניהם נראו לי רוכבים מהסוג הרגוע. במעבר פגשנו את אנטון, אוסטראלי בן חמישים, טכנאי בובות רובוט בתעשיית הקולנוע, שהגיע רכוב על ב.מ.וו 800 חדש. הוא בדרכו להגר לאנגליה והחליט לעבור עם האופנוע בדרום אמריקה לפני. עוד שותף לשיירה בדרך לאושואייה.

מיצר מגלאן הוא מעבר מים ברוחב 24 ק"מ. מעבורת-נחתת עובדת שם סביב השעון ועושה נגלות של עשרים וחמש דקות לכל כיוון. היא בנוייה כך שהחרטום והירכתיים הם בעצם כבש מקופל המוטל לחוף להעמסה או פריקה. תחילה עלו משאיות אחריהן מכוניות פרטיות ולבסוף אנחנו נדחקנו ברווחים. ים ער טלטל את הספינה שנעה באיגוף כדי לשוט במאונך ככל הניתן לכיוון הגלים. כשנפתח הכבש לחופה של טיירה דל-פואגו פרצנו כולנו בקריאות שמחה. אנשי הצוות עמדו סביב וחייכו בשביעות רצון מול ההתרגשות שהפגנו.

הנחיתה בטיירה דל פואגו

טיירה-דל-פואגו. שלוש מילים שסיכמו עבורי הרבה מעבר למשמעותן, הרקע ההיסטורי והקשרן למקום. זה עוד אייקון אתגרי שראיתי תמיד מול עיני. יעד מסקרן, ייחודי, אפוף ניחוח של קצה הדרך האולטימטיבי, של מקום בתול וראשוני, לא רבים הגיעו אליו בדרך הזו. ואם מעבר מרווח הדאריין במרכז אמריקה הוא בשבילי אתגר, שאני רוצה לשוב אליו יום אחד. כאן אני מגיע לסיפוק סקרנותי המלאה, גם אם לא מסוכנת או רצופה קושי קיצוני.
בארץ האש קיבל את פנינו נוף גבעי שבינות לחמוקיו התנדנדו בהנהון אצילי, עשרות חרגולי מתכת שינקו נפט מבארות. ליד חלקם ניצב עמוד , בראשו דלקה אבוקת אש, בה נשרפו גזים עודפים שנפלטו מהבאר. אכן ארץ האש. שמה ניתן לה על ידי פרדינאנד מגלאן בשנת 1520, כשעבר בדרכו לחפש מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לשקט (שאת שמו נתן לו מגלאן) וראה את מדורות ילידי המקום מאירות מתוך היבשה מדרום לנתיב בו חלף. לפנינו דרך עפר של כ- 120 ק"מ. נהג מקומי הציע לנו לנסוע בציר המערבי, כי המזרחי עמוס משאיות שעלולות לסכן אותנו.

ריו גרנדה מכריזה על עצמה כבירת הסלמון של דרום אמריקה

דרך העפר היתה איכותית ומטופלת. מצאתי עצמי נודד עם מחשבותי מעבר למה שראיתי. הרגשתי פתאום מין שלווה שצנחה עלי. חשתי כמו עלה קליל שצנח לתוך אגם שקט וטבעות הגלים נעו בו למרכז במקום לשוליים. מהאדוות השתקפו פיסות עננים, פני אנשים וצללי מראות שעברתי בהם. נזכרתי בנוף האלסקי, במרחבי יוקון, בדמויות. ידעתי שבשעה הזו כבר צהריים בבית, שגרת יום רגיל. ואצלי מעין ערב חג ממש. כל כך רציתי להרגיש את החיבוק של גלי ברגע הזה. לשתף. רציתי להגיע כבר לאושואייה, אבל מהעבר השני ניסיתי לדחות את הרגע, להתענג על כל מטר וכל מחווה שהנוף, הריחות והאנשים שאיתי שלחו לעברי. לאחר המעבר חזרה לשטח ארגנטינה. מול סן סבאסטיאן, הכביש הסלול חזר. הגענו לעיר ריו גראנדה (Rio Grande) שם התגלגלנו לתוך "הוסטל ארגנטינה", שמתמחה באירוח ענייני והוגן של מטיילים הנמצאים בדרך מ-ואל אושואייה. אני בטוח כי לעיר הזו יש מה להציע גם למחפשים עניין בעל אופי תיירותי אך אותנו לא עניין כלום. כבר רצינו להגיע לקצה.

כבר בשעה חמש, מצאתי עצמי שוכב בחושך בעיניים פקוחות מתכנן את האריזה וההסתערות דרומה, ללג האחרון והמרגש של המסע. לפי קצב הנשימות של ג'ון ואנטון, הבנתי שגם הם ערים ולכן בלי יותר מדי הקדמות הדלקנו את האור והלכנו למטבח לחמם מים לקפה. באויר עמדה שתיקה. אני מניח שכל אחד התכנס באותם דברים שהגעה לקטע הזה הציפה בו וג'ון אמר: "זהו, לעזאזל אנחנו הולכים לסגור את הסיפור" ואנטון ענה "לא יקירי אנחנו רק פותחים אותו" ואני, שתקתי. העפתי מבט מהורהר לכיוון האופנוע המטונף שלי שעמד בחצר מאחור והנהנתי לעברם בהסכמה לשני המשפטים גם יחד. אנט ודונאלד הגיחו מחדרם בקצה המסדרון. ארזנו ויצאנו.

מדרום לריו גרנדה, עשרות קילומטרים של כביש עטורים חלקות עצי מחט, הסובלים מטפיל שהכה בהם כמעט ללא יוצא מהכלל. מאות אלפי עצים זקופים אך מתים, מהם משתלשלים זקני צמח טפיל. בקריאת חומר מקדים על האיזור הזה, למדתי שהדבר נובע מסוג של עש המכלה יערות שלמים גם בצפון אמריקה ושפלש לכאן. הדרך בה נלחמים כאן בתופעה היא ויתור על סוג עצי המחט שנפגע ושתילת יערות בעצים מסוג אחר, העמידים בפני המזיק. ואכן ראיתי ייעור חדש ורענן בסמוך לזה הקמל.

הגענו לאחר כשעה וחצי לעיירה טולהוין  (Tolhuin)לחופו של אגם פאגנאנו (Lago Fagnano) המאורך המגיע מדרום מערב. בטולהוין נכנסנו לקונדיטוריה אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה, הנטועה במקום המרוחק הזה כמוסד המכניס לדעתי לעיירה תשעים אחוז מהעוברים בקרבתה. בה ניתן ליהנות מעושר של מאפים, עוגות, סנדביצ'ים וסוגי שוקולד שטרם פגשתי לאורך מסעי ביבשת.

זהו נגמרו העיכובים, עלינו לכיוון רכס ההרים המסתיר מדרום לו את אושואייה וחלפנו בפאס גאריבאלדי, בגובה 430 מ', שם עצרתי בפעם האחרונה להסתכל לאחור. הנוף היה מעורפל מעט כאומר לי "חלאס, תן בגז. תגיע כבר. אין יותר עצירות." ובתוך עשרים דקות של ירידה ארוכה ומפותלת, ניצבנו ליד שלט העץ המסוגנן בכניסה לעיר הדרומית בעולם. נעמדנו זה אחרי זה לצילום על רקע השלט. אנט אחזה במצלמת הקאנון שלי כדי להנציח את הרגע בשבילי, מגדלת הכבשים הקשוחה הזו לא מצמצה והמשיכה לצלם ביד יציבה, גם כשעלו דמעות אושר בעיני. דונלד ניגש אלי והניח יד על כתפי ואמר בפשטות "הי בחור, עשית זאת. מזל טוב".

ירדנו בכביש החוצה את העיר למערבה ועלינו על הדרך המובילה לתוך פארק לה-פאטאייה (La Pataia) שבקצה שלה מסתיימת הדרך הדרומית בעולם. נסיעה איטית הביאה אותנו בסוף 20 ק"מ לקצה שביל עפר מהודק. בדמיוני שמעתי את הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר מס 23 של מוצרט. אולי היצירה הכי עצובה המוכרת לי.

שם ליד שורת עמודי עץ נמוכים, עמד ילד קטן מתולתל לבוש מכנסי "אתא" קצרים, לרגליו סנדלי עור תנ"כיות ובידו שקית נדודים בה אולר, קופסת גפרורים – ממנה עלה קולו של צרצר. שממית בצנצנת מחוררת. מפוחית, מימיית פלסטיק, זנב עיפרון לעוס ומחברת משבצות עשרים דף עם ציורים של מטוסים, דינוזאורים וסירות מפרש. הנמשים על אפו הזהיבו לאור השקיעה. הוא הביט לעברי והרים בהיסוס כף יד קטנה לשלום חטוף ומבוייש. נעץ בי מבט ממזרי וקמוץ עיניים. ירדתי לאט מהאופנוע והתקרבתי אליו. אף ששפתיו נמתחו לחיוך, בעיניו נקוו דמעות כאמבטיות קטנות העומדות לגלוש. רציתי ללטף את ראשו הקטן אך כשנגעתי בו, הוא נמוג כמו בועת סבון למליוני רסיסים בכל צבעי הקשת. שלום יונתן הקטן, ילד מוכה מאשקלון שחלם תמיד לברוח הכי רחוק שאפשר. הפכת חלום למציאות. הגעת! אפשר לחזור.

בקצה הכי דרומי של הדרך הסלולה הכי דרומית בעולם – בהגדרה המקובלת – עומד שלט עץ המכריז כי זהו. כאן זה באמת נגמר. מכאן ועד לאלסקה המרחק הוא 17,848 ק"מ בקו ישר. מד המרחק שלי הראה 38,387 ק"מ ומונה מספר הימים עמד על 176, מהרגע בו הפעלתי אותם ביציאה מביתה של שירלי אחותי בברקלי הסמוכה לסן-פרנסיסקו שבקליפורניה. נעמדתי עם כל החבורה שהמקרה בחר בה לחלוק איתי רגע חשוב בחיי, לכמה צילומי חובה ולעשר דקות של תהילה, היינו אופנוע הב.מ.וו ואני לצוות רוכבי האתגר הדרומיים ביותר בעולם.

לאחר טקס הצילומים, שלפתי מתיק המיכל חמישה ממתקי שוקולד וליקר. אותם קניתי במיוחד בטולהוין. והרמנו אותם באמירת "לחיים". תיירים שהגיעו למקום באוטובוס, הבינו את גודל הרגע, מחאו כפיים וכמה ניגשו להצטלם איתנו.

זהו, נגמר.

שהיתי באושואייה יומיים. שכרתי יחד עם ג'ון ואנטון חדר משותף בהוסטל "דרייק", לא רחוק ממרכז העיר ויצאנו להסתובב רגלית ברחובותיה ולחקור את איכות הפאבים האיריים הסמוכים (מעולים). כמה פעמים ביום טפחנו זה על שכמו של זה בהתרגשות. ברור כי אושואייה מעבר להיותה עיר סואנת בת שישים ומשהו אלף תושבים, חיה ונושמת תחת הגדרתה כעיר הדרומית בעולם. לנמל הקטן שלה מגיעות אניות טיולים, הפורקות בעונה אלפי תיירים ולכן התשתית התיירותית עובדת כמו מכונה. אושואייה שוכנת לחופה של תעלת ביגל. המעבר הימי בין שני האוקיינוסים מדרום לטיירה-דל-פואגו, על שם אוניית המחקר "ביגל" (שהיא עצמה נקראה על שמו של כלב) שעברה כאן בשנת 1827. (כעשרים ק"מ מדרום מזרח למפרץ, באי נאבארינו, בהמשך ארכיפלג ארץ-האש, שוכנת העיירה פורטו ויליאמס הצ'יליאנית, הטוענת לכתר הישוב הדרומי בעולם. זו עיירה שתושביה רובם ככולם משפחות אנשי צבא צ'יליאני המשרתים באיזור. ולמעשה גם ביבשת אנטארקטיקה יש התנחלויות מקצועיות של גופי מחקר וארצות שאינן מוכרות כישובים במובן המקובל של המונח).

שלום אושואייה

יומיים לקח לי להתאושש ממכת הרפיון, הורטיגו והשכרון בהם לקיתי, השתדלתי כל הזמן לשאול את עצמי עד כמה התחושות שלי עכשיו, עונות לציפיות שהיו לי מאז אותו יום בו הכרזתי באוזני עצמי, כי אגיע מפרודו-ביי שבצפון אלסקה, לאושואייה על אופנוע. ניסיתי ברגעים של ריכוז, להכנס לראש של עצמי אז, לנקודות המבט ומחשבות שהיו לי בטרם יצאתי לדרך וניסיתי להשוותן מול המציאות התחושתית שהייתי בה עכשיו. לא שיערתי כמה הדברים שונים, אחרים, מטלטלים. גם שהגעתי לסוף הדרך שם למטה למטה, הרגשתי הכי גבוה שאפשר. הייתי כחולם. ראשית התיישבתי ושלחתי מיילים למשפחה, לחברים ולכל מי שעמד לצידי בהכנות למסע ולאורך הדרך. הרגשתי שזה רגע שכולם חיכו לו. מי בחרדה ומי בבטחון שהדרך תצלח. וכמו כל תייר מצוי, כיליתי את השעות האחרונות בחנות מזכרות הכי קיטשית וקניתי כמה שטויות קלות משקל, כמו סיכות ומדבקות. שלחתי מספר גלויות והתכוננתי לתנועה צפונה, לקטע רכיבה מנהלתי של כ- 3,000 ק"מ, (כמו המרחק בין תל-אביב לרומא) לכיוון בואנוס-איירס, ממנה אני מתכוון לקפל את המסע חזרה הביתה. מחכה לי עוד דרך ארוכה של סיכום ועיכול. בתוך תוכי המסע לא יסתיים לעולם. אבל כאן, איפה שהדרך נגמרת – ידעתי כי ההרפתקה של חציית האמריקות על אופנוע,  הגיעה לקצה.
בבוקר יום ראשון השמונה בנובמבר, הוצאתי את האופנוע, המלך הממזר של המסע מחצר האכסניה ובסופת שלג שהלכה והתגברה, ארזתי הכל ויצאתי על ציר מספר 3 צפונה.

בפעם הבאה: בחזרה צפונה. סאן יוליאן שריגשה אותי. שמורת הפינגווינים בפנינסולה ואלדז. בואנוס-איירס והקיפול הביתה.

תגים: Esperanza, La Pataia, Lago Fagnano, Magelan, Patagonia, Rio Gallegos, Rio Grande, Tiera Del Fuego, Tolhuin, Ushuaia, אופנועים, אושואייה, אכסניה, ארץ האש, בארות נפט, ביגל, ג'ון, גאריבלדי פאס, דארוין, דונלד ואנט, דרום אמריקה על אופנוע, דרך 3, הרפתקה מאלסקה לאושואייה 2009, הרצאות על מסע אופנוע, טיירה דל פואגו, מיצר מגלאן, מעבורת, מעבר גבול, פארק לה-פטאייה, פטגוניה, קונדיטוריה, קיד וקאסידי, קצה הדרך, ריו גראנדה, רכיבה קבוצתית

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 60 תגובות, הוסף תגובה