חוזר לארח בבלוג את ערן וגלעד.

הנה הם שני נציגינו הקבועים במרחבי הפלא המקסיקני. שישה ימים של שכרון חושים לטיני:

הרבה זמן חיכיתי לחופשת דצמבר, לצאת למרחבים הגדולים שמקסיקו מאפשרת להרפתקניה ולהרגיש את הרוח מלטפת את הקסדה.
גלעד ואני יצאנו ממקסיקו סיטי לכיוון צפון ביום האחרון של שנת 2010
יצאנו על הכביש המהיר מספר 57, כאשר ידענו שבין מקסיקו-סיטי לסאן לואיס פוטוסי – (San luis potosi) נקודת ציון בציר הרכיבה של היום הראשון, האופציה הנוחה היא הכביש המהיר (כביש אגרה). זאת, אף שאנחנו משתדלים לנסוע כמה שניתן, על כבישים הציבוריים האיטיים יחסית ויחד עם זאת מעניינים הרבה יותר מבחינת הנוף, האנשים, הכפרים הטיפוסיים וכמובן הפניות והפיתולים.
לאחר כ – 400 ק"מ רכיבה באוטוסטרדה, עם עצירה לארוחת בוקר בדרך, הגענו לסאן לואיס פוטוסי. עיר מדברית משהו המרמזת לך שאתה יוצא מהאיזור ה"מתורבת" המרכזי של מקסיקו ונמצא בפאתי אזור המדבריות הצפוני והמרתק.
כאשר חצינו את העיירה המנומנמת הרגשנו שהפרנו את השלווה…לפנינו נתגלו רכבות מסע, גברים עם כובעי ומגפי בוקרים, שוטרי תנועה עם מגפיים שחורים בוהקים. משם המשכנו לעיר סקאטקאס, נקודת העצירה ליום הראשון.
ידענו שבדרך לסקטקאס מצפה לנו רכיבה של כ – 300 ק"מ על דרך ציבורית שהיתה במצב מצויין וחלק גדול ממנה עם שני מסלולים בכל כיוון. אולם הדבר שפחות ציפינו לו, היתה המחלחמה הרצופה ברוח העזה שכמעט והעיפה אותנו מהדרך. שמרנו על מהירות שיוט של 140 קמ"ש אבל רוח הצד היטתה את האופנוע בזווית חדה באופן קבוע ומדי פעם היכו בנו משבי רוח שממש העיפו אותנו לשוליים…הנוף מדברי וציורי מאוד והדרך ריקה מכלי רכב…מדי פעם חצה את הכביש כדור קוצים גדול שהתגלגל ברוח ממש כמו במערבונים.
הגענו לסקאטקאס בשעות בין הערביים, עייפים מאוד מהרוח העזה. הגענו למלון היפה במרכז העיירה וכאשר שאלנו את בעל הבית איך מגיעים לחניון הקרוב, הוא פשוט הזמין אותנו להיכנס עם האופנועים פיזית לתוך החצר הפנימית של המלון.

סקאטקאס (Zacatecas) היא עיירה קולוניאלית ציורית מאוד שנמצאת בלב אזור של מכרות (של מדינת סאקטקאס) . בבוקר עלינו עם האופנועים לרכס ממנו נשקף נוף מרהיב על העיירה ועל האזור כולו

לאחר ארוחת בוקר נעימה וטעימה, על הרכס יצאנו לדרכנו.
ביציאה מהעיירה היתה לגלעד הברקה. כאן גם המקום לציין שמאז הטיול האחרון התחדשתי בג'י.פי.אס גרמין זומו 660 כזה שהותאם לאופנוענים עם שלל תכונות: עמידות במים, מסך מגע שעובד עם הכפפות ועוד.
שמנו לב כי ישנה אפשרות, לבחור ציר נסיעה בדרך עפר וגלעד הציע שננסה להתחיל את היום מחוץ לדרך הסלולה (למרות שחיכו לנו 300 ק"מ והיתה זו שעת צהריים…).
ואכן, ביציאה לכביש הבינעירוני מכשיר הניווט הראה כי ישנה דרך עפר ועלינו עליה. נכנסו לאזור שדות פסטורלי ויפה, אולם מהר מאוד הבנו שקיים פער בין הדרך שמראה הג'י פי אס, לבין הדרכים שאנו רואים בשטח. לצערנו לא היתה דרך אחת טובה שניתן היה להמשיך איתה הרבה, ולכן מצאנו את עצמנו מזגזגים בדרכים קטנות בין השדות ימינה, ושמאלה, אחורה וקדימה. אם צריך להיות כנה, אז כמובן זה המקום להודות שהיה כיף קצת להתלכלך בחול, להזיע, להרגיש שטח, אבל היה ברור שרחוק לא נגיע. לאחר כשעה וחצי של התברברות קיבלנו החלטה נבונה, לחזור לדרך המקורית ולשים פעמינו לכיוון העיר דוראנגו (Durango) , בה תיכננו ללון באותו לילה.

הדרך לדוראנגו היתה נחמדה עם מעבר בכפרים טיפוסיים ושוב, רוח עוצמתית שהקשתה על הרכיבה.
דוראנגו היא עיירת מערבונים מדברית אשר בסביבתה צולמו מאות מערבונים בשנות ה – 60-70 של המאה הקודמת.
לאחר מקלחת וללא ציפיות ויצאנו לרחוב. להפתעתנו גילינו עיירה תוססת עם חיי לילה מעניינים מאוד וכך בתום קטע הליכה במדרחוב, מצאנו את עצמנו בפאב הכי חם בשכונה .
גולת הכותרת של הטיול היתה – ללא ספק – היום השלישי. יצאנו מדוראנגו לכיוון העיר מסאטלאן ( Mazatlan) ששוכנת על חופיו של האוקיינוס השקט (מרחק של כ – 300 ק"מ). ביציאה מהעיר, פגשנו בנוף עוצר נשימה וכבר בהתחלה עצרנו לנו בנקודת תצפית יפה, שם נתקלנו בחבר לדרך, תושב דוראנגו, שרוכב על אופנוע מאותה המשפחה, הוא נתן לנו מידע חיוני על המשך הדרך ועדכן אותנו שבאוקטובר יתקיים המפגש השנתי של מועדוני הרכיבה של ב.מ.ו בעיר דוראנגו. כמו כן הוא סיפר שבעוד כ – 50 ק"מ אנחנו צפויים להיפגש עם הרבה רוכבים – ימי ראשון הם ימי המפגש שלהם.

הנופים היו עוצרי נשימה וחצינו יערות בגובה של 2800 מטרים מעל פני הים. הגענו לבקתת המפגש בה פגשנו כ-40 רוכבים מהסביבה, אשר התכנסו לארוחת בוקר משותפת. הורגש שכולם מכירים את כולם ולכן אנחנו היינו האטרקציה היומית. בחוץ חנו אופנועים מכל הסוגים והדגמים והאנשים היו נחמדים מאוד. שמענו סיפורים של אלו שרכבו עם האישה עד לארץ האש בדרום ארגנטינה, או מאחרים שעלו עם האופנוע עד לאלסקה. בעיקר קיבלנו עוד מידע חיוני על המשך הדרך והרבה מאוד הפחדות.
עמוד השדרה של השטן, הינה דרך שכבשו לפני כשבעים שנה, בין רכס ההרים לבין עיר הנמל מזאטלאן. לנמל זה מגיעות סחורות רבות והדרך נכבשה על מנת לאפשר מעבר של הסחורות על גבי משאיות כבדות למרכז המדינה. העבודה נמשכה שנים רבות ועלתה הרבה מאוד כסף וההתוצאה היא ללא ספק אחת הדרכים המרתקות ביותר בעיני הרבה אופנוענים הרבים שפוקדים אותה וגם בעינָי מן הסתם.
הנוף ציורי משני הצדדים, רכסי הרים, וואדיות. באמצע הדרך ישנו קיר גדול עליו מוקירים תודה באותיות קידוש לבנה למהנדס שניהל את הפרוייקט המרשים ואף מצויינות העלויות לסלילת הדרך.

שמענו מהרבה מאוד אנשים שטיילו בדרך זו, שהסכנה הגדולה ביותר היא הסיבובים החדים כל כך, בהם המשאיות הכבדות והארוכות לא יכולות להסתובב כראוי ולכן הן נאלצות לחסום את כל הדרך…
על כן היינו דרוכים מאוד לאורך אין ספור הפניות החדות. הדרך יפייפיה, מאתגרת, טכנית, ובעיקר מתישה. לאחר עשרות רבות של סיבובים חדים, הרגשתי שאני חייב לעצור למנוחה ובעיקר לספק לגוף מקורות אנרגיה. עצרנו במכולת קטנה בדרך ובזמן שאני זללתי סנדוויצ'ים גלעד פשוט תפס תנומת צהריים על מדרגות סמוכות.

בסך הכול ארכה הנסיעה כתשע שעות ברוטו ויש לציין כי גם שהדרך היתה מעייפת מאוד, היא היתה בלתי נשכחת.

הגענו לטיילת של מסאטלאן בדיוק בשקיעה וביחד עם מזג האוויר החמים התחושה היתה נהדרת.
לאחר מקלחת ומנוחה קלה, יצאנו לארוחת ערב נעימה עם אלפרדו חברי משכבר הימים (סיפור ארוך…. לא יעבור את העריכה של יוני חחח..(לא נכון – יוני:)) והלכנו לישון עייפים שבעים ומרוצים.
למחרת בבוקר, הבחנתי במסמר תקוע בגלגל האחורי שלי (כבר אמרנו שטיול ללא פנצ'ר הוא לא טיול לא?) ועצרנו ביציאה מהעיר במוסך אופנועים פשוט שנתן לנו שירות מעולה, מהיר וזול.

יצאנו לדרך לכיוון עיירת הנופש המפורסמת פוארטו וויארטה,  (Puerto Vallarta) מרחק של כ – 460 ק"מ

פוארטו וויארטה הינה עיירת נופש חשובה במקסיקו, היא שוכנת על חופי האוקיינוס השקט. בעיירה קיימת תנועת תיירות ערה ביותר גם מקומית ובעיקר זרה מצפון אמריקה ואירופה. קיימים בה מלונות בכל הגדלים והמחירים. התמקמנו לנו במלון נעים בתחילת הטיילת ויצאנו לנו לשוטט. האווירה היתה מקסימה וידידותית מאוד. התפוסה בעיר היתה קרובה ל -100 אחוז, הברים והמסעדות הרבות עבדו במלוא המרץ, מופעי רחוב ואוירת חג.
למחרת בבוקר ביציאה מהעיר, גלעד הבחין בירידה בלחץ האוויר בגלגל האחורי שלו. אחת מהטעויות שעשינו היתה לא להחליף את הצמיגים שלו לפני הטיול מכיוון שהוא הגיע עם צמיגים שחוקים מאוד, עניין לא מאד בטיחותי.
מנקודה זו ועד סיום הטיול היינו צריכים לעצור כל 200 ק"מ בממוצע למלא אוויר בצמיג האחורי שלו שכנראה כבר היה צריך החלפה דחופה.
הדרך מפוראטו וויארטה לקולימה, (Colima) אורכה כ- 450 ק"מ של נוף ציורי – הלכה לאורך קו החוף ולעיתים עלתה על גבעות סמוכות מהן השקיף נוף מהמם של האוקיינוס.
הגענו לעיר קולימה, אך החלטנו להתאמץ עוד קצת ולישון את הלילה האחרון בלגונה הנמצאת כ – 25 ק"מ מעל העיר קולימה ומומלצת על פי מדריך לונלי-פלנט. חצינו את העיירה וניצלנו את המעבר בה לקניות בסופר לטובת בישול בסיר הפוייקה שהביא איתו גלעד, הצלחה גדולה מאוד מהטיול הקודם…. טיפסנו מגובה של כ- 500 מטר בה שוכנת העיר, לגובה של כמעט 2000 מטר בה שוכנת הלגונה. הגענו בשעת לילה, התמקמנו לנו בצימר נחמד וגלעד הכין לנו פוייקת בשר טעים ומזין.
בבוקר התארגנו מוקדם לקראת יום הטיול האחרון שהיה צפוי להיות ארוך (כ -800 ק"מ). לאחר כוס תה על הגזייה על שפת הלגונה היפה יצאנו לדרכנו.

יצאנו בכביש הציבורי לכיוון העיר גאוודלחרה (Guadalajara), כאשר 150 הק"מ הראשונים עוברים למרגלותיו ומצדדיו של הר הגעש נבאדו דה קולימה , שהינו הר הגעש הפעיל ביותר במקסיקו כיום. הוא מתנשא לגובה של כ -4200 מטר מעל פני הים. השמיים היו כחולים, מזג האוויר היה נפלא ומהר הגעש עלה עשן סמיך (ההר התפרץ לאחרונה בשנת 2005 וגרם לנזק סביבתי לא מבוטל).

הדרך היתה מקסימה עם נוף כפרי ומפותלת בפניות יפות.
בשעת צהריים מוקדמת, עצרנו לאכול ועשינו הערכת מצב לגבי ההמשך. עדיין היינו רחוקים מהבית והיה לנו ברור, שזוהי נקודה טובה לעשות מעבר מהדרך הציבורית לדרך האגרה המהירה, על מנת שנוכל להגיע הביתה בשעת ערב סבירה (לא לאחר רדת החשיכה) ולתת נשיקה לילדים לפני שהולכים לישון.
את המשך הנסיעה עשינו על הדרך המהירה שעוברת ליד העיר מורליה, (Morelia) וגמאנו את 400 הק"מ בכ- 4 שעות.
הסימן הכי טוב המבהיר לך שהטיול נגמר והגעת למקסיקו-סיטי, הם הפקקים שתמיד מקבלים את פניך לא משנה באיזו שעה או מאיזה כיוון אתה מגיע…
ההתאוששות מהטיול לקחה לי כמה ימים טובים, גם לתת לגוף מנוחה מהמאמץ וגם לעכל את כל המרחבים הפתוחים, הנופים והאנשים הנפלאים שפגשנו בדרך.
מקסיקו לא מפסיקה להפתיע, המסקנה שגם חיים שלמים לא יספיקו כדי לראות את כל מה שהמדינה הזו יכולה להציע שרירה וקיימת, וכל מה שנותר הוא לפנטז ולתכנן את הטיול הבא.
דרישת שלום ממקסיקו
ערן שביט

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט

תגים: Colima, Durango, Guadalajara, Mazatlan, MEXICO, Morelia, Puerto Vallarta, San luis potosi, Zacatecas, אוטוסטרדה, אופנועים, גלעד, גרמין זומו 660, כביש אגרה, מקסיקו, נופים, סיר פוייקה, סקאטקאס, ערן שביט, פנצ'ר

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

(מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק כאן . בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה)

לפני כמה שנים נתקלתי איפהשהו במרחבים הוירטואליים של אתרי המסע, במשפט המופיע כאן על רקע התמונה. אימצתי אותו. הוא מדגיש משהו ממהות היציאה למסע שכזה. אחרי כחמישה עשר מפגשים עם קהלים שונים שהזמינו אותי להרצות בפניהם על המסע – הרצאה שבה אני מספר לא רק על הדרך, יופיה וההרפתקה שבה, אלא גם על הסיבות וההכנות – יש במיני פוסטר הזה… "תקציר לחולם". הנה הוא לפניכם 🙂

תגים: הוראות הפעלה לחולם, הרפתקה, מיני פוסטר

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

הבלוג ממשיך לארח רוכבים חברים: אדם שני המקיף את העולם כבר שנתיים, לבד על אופנוע, סיים את חציית אסיה ממזרח למערב. זה סיפור המסע שלו מטיביליסי בגאורגיה עד להפסקת מנוחה בטנריף. רגע לפני שהמריא לצי'לה להמשיך את החלק האמריקאי במסלול העולמי.

מאסיה לאירופה

הקאוקס

לאחר שלוש שעות של טיפול שורש בטיביליסי, גאורגיה, כאב השיניים שלי חלף. סוף סוף.

למחרת בבוקר הרכבתי מחדש את גל ההינע אותו פירקתי כדי לנסות ו"לסחוט" ממנו עוד כמה מאות ק"מ, בדרך לשיפוץ יסודי יותר באירופה. נראה כי הצלב (אותו מחבר המאפשר לזרוע גל ההינע לנוע מעלה ומטה בטלטלות הדרך, תוך כדי העברת הכוח לגלגל האחורי) המשומש שהתאמתי עובד בסדר ויצאנו לדרך. משאירים מאחור את בירת גאורגיה הידידותית ומטפסים לתוך רכס הרי הקואקס (Caucas) מה שנקרא אצלנו: הקָווקאז. האנשים בדרך נראו שלווים וידידותיים. אגב המושג “White Caucasian” שמשמעו "בן הגזע הלבן" המשמש את משטרות ארה"ב להגדרת גזעו של אדם, נטבע באיזור הזה על ידי אנתרופולוג גרמני שחקר את בני האיזור והתרשם עמוקות ממראם הנאה של בני גאורגיה. הוא צדק לדעתי, אכן גיליתי אנשים נעימים, אדיבים וידידותיים.

הים השחור

חוויתי כמה ימים של חקר הדרכים הצדדיות בגאורגיה, כל הדרך אל הים השחור, שם עצרתי לרגע, הבטתי ארוכות בים המנצנץ והרהרתי, איך תהיה חציית הגבול הטורקי שעמד לפני. אם גאורגיה הייתה הפתעה ידידותית, טורקיה דמתה יותר לדלי של מים צוננים בפרצוף. עם ההגעה למעבר הגבול, סימן לי איש משטרה להתקדם הלאה ולעקוף את תור המכוניות הארוך וכך עשיתי. כשהגשתי את הניירות לפקיד ההגירה, הוא חייך לעברי אך ברגע שהציץ בדרכון הישראלי, משהו בפניו השתנה כאילו אינו מאמין שאני בכלל נמצא שם. הוא שמר על אשרת רגועה, והחתים  את הדרכון. תוך מחשבה על "המשט לעזה" והגישה ה"בטוח ומנומס", שאני נוהג בה במעברי גבול נעמדתי בתור למכס כדי לקבל אישור להכנסת האופנוע. האיש הטורקי שעמד אחרי בתור שאל בחיוך אם אני גרמני. "לא" עניתי "ישראלי". שוב, העניינים התקררו עם איזכור השם ישראל ולפתע "חברי" החדש החל לדבר בהתרגשות בטורקית, כשהוא מצביע לעברי. לאחר עוד כמה דקות, פניתי אליו ושאלתי "יש איזו בעיה??…"  "הו, לא. שום בעיה.". תורי הגיע. קיבלתי אישור להכנסת האופנוע לתוך טורקיה. קניתי ביטוח מקומי עבור 10 דולר ויצאתי ברכיבה מערבה. לאורך חופו הנפלא של הים השחור.

חציית הגבול לטורקיה שלחה אותי לחשוב מחדש על הצעד הבא שלי כאן וציינתי ביני לביני: "להיות רגיש מאד למתרחש סביבי כאן בטורקיה". באותו לילה מצאתי נקודת קמפינג בתוך מטע תה. זרם שם נחל קטן מה שאיפשר לי רחצה יסודית, שהייתי זקוק לה זה מכבר.

מהגבול בין גאורגיה לטורקיה רכבתי כ – 150 ק"מ לעיר ריסה (Risa) ושם פניתי דרומה לפנים הארץ. היה משהו שסיקרן אותי בטורקיה הכפרית, לפני שאבוא בשעריה של איסטנבול. וזו היתה החלטה נכונה. מכאן ולהלאה, פגשתי אנשים ידידותיים למדי. בקפדוקיה Cappadocia הבחנתי באופנוע ב.מ.וו. R51 שנת 1950 עתיק ומשומר. הבעלים הגאה יצא מחנותו והחל לדבר איתי. כאשר למד כי אני ישראלי, שם את ידו על כתפי ואמר "אין לך במה להתבייש אדם". "יד, עשויה מהרבה אצבעות!". אחר כך חזרנו לדבר על אופנועים ומסעות ונפרדנו.

לינה בחיק הטבע הפראי בטורקיה הייתה קלה יחסית ועם המון מקומות בם ניתן לנטות אוהל. מזג האויר החמים והיבש הזכיר לי את ישראל. לפתע, אחרי 21 חודשים רחוק מהבית, חשתי געגועים הביתה.

סאקי ואכים, הניוזילנדי והגרמני שהפכו לחברי לאחר פגישה ורכיבה משותפת בעמק וואכאן בטאג'קיסטאן, שלחו לי כתובת של חבר טוב שלהם באיסטנבול והשביעו אותי "להגיע אליו כדי לנוח כמה ימים". מה שאכן עשיתי. וכך הכרתי את שוסלה Chusla וקמרון  Cameron שני  חברים אחד מניו-זילנד והשני אוסטראלי, הגרים באיסטנבול ומלמדים שם אנגלית.

האופנוע תפקד באופן בעייתי. ידעתי כי הצמיגים גמורים ועלי לחפש זוג חדש, שלא לדבר על טיפול מקיף שאני מאחר בו ואיסטנבול היא המקום הכי מתאים לעשות זאת. מצאתי שני צמיגי מישלן אנאקי והרכבתי אותם. כשסיפרתי לבעל חנות הצמיגים כי הקונטיננטל TKC 80 שהוא הוריד זה עתה מחישוקי האופנוע, עשו מעל 29,000 ק"מ הוא לא האמין. גילינו באותה הזדמנות כי חישוק הגלגל הקדמי עקום לגמרי ומתנועע חסר תקווה משמאל לימין, מעלה ומטה. "קדימה" אמרתי לעצמי.

שוסלה וקמרון – ה"חברים של החברים" טיפלו בי במלוא הרצינות ולקחו אותי להכיר את העיר ההיסטורית המדהימה הזו. חרשנו את מיטב האתרים המרתקים. פגשנו מקומיים ואפילו השתתפנו במסיבת קוקטייל בנציגות הבריטית בעיר (זו הפעם הראשונה במסע הזה ומקווה שאחרונה. אין לי שום חיבה לשגרירויות – בלשון המעטה). המעט ששהיתי באיסטנבול, איפשר לי לקלוט כי טורקיה קרועה מבפנים באופן המזכיר את ישראל. בין החברה המשכילה והמודרנית, לבין הדתיים-שמרנים, השואפים להפוך את הדמוקרטיה הנאורה שנוסדה על ידי אתא טורק במאה הקודמת – לרפובליקה איסלאמית. הצבא הנחשב לשומר הדמוקרטיה והחוקה עומד בתווך.

עם זוג צמיגים וחברים חדשים, עזבתי את איסטנבול ורכבתי צפון מערבה לכיוון בולגריה וסרביה. החורף המתקרב באירופה, גרם לי למהר מעבר לקצב שהתרגלתי לו עד עתה. ממש מעט לפני הגבול ההונגרי, גל ההינע  (הדרייב שאפט) שוב החל להשמיע קולות עזים, ידעתי כי זה רק עניין של זמן עד שהוא ישוב וישבר. "יאללה… קח אותנו רק עד הונגריה!! אל תשבר לנו כאן!!!" אמרתי לאופנוע תוך טפיחה מחבקת על מיכל הדלק השמנמן והכחול…. והאופנוע הנאמן הוביל אותי כל הדרך לתוך הונגריה. כמו תמיד. למרבה המזל מצאתי חיבור אלחוטי למחשב בתחנת משאיות בסמוך לחניון הלילה אמש. שלחתי מייל דחוף לחבר בקהילה המקומית של פורום רוכבי אופנועי האתגר העולמי: "הורייזונס אנלימיטד"  Horizons Unlimited או בקיצור HU, בבודפשט. בעיקרון קראתי "הצילו. הצילו. הצילו!" להפתעתי קיבלתי תשובה בתוך כשעה, גרגלי פאטאי Gergely Fatai המלאך הגואל שלי, הודיע כי הוא יכול לעזור והציע ליצור קשר עם סוכן ב.מ.וו המקומי, כדי לבדוק אם הוא יכול להשיג דרייב-שאפט חדש. פגשתי את גרגלי או בקיצור "גרג" בבודפשט למחרת.

בודפשט

לקחנו את האופנוע למוסך של ב.מ.וו. והזמנו דרייב-שאפט חדש. "זה יגע לכאן מחר", הבטיח לי מנהל המוסך. "או. קי. נהדר" חשבתי לעצמי. המשימה השניה, למצוא לעצמי מקום להניח בו את הראש הלילה. גרג התנצל שאינו יכול לארח אותי בהתראה כל כך קצרה. אך זו לא היתה ממש בעיה. כי היתה לי תכנית מגירה נוספת: "גלישת ספות", או בשמה הפופולארי "קאוץ'-סרפינג" CouchSerfing , אירגון ייחודי המבוסס על רשת האינטרנט, מאפשר למטיילים לארח או להתארח עם ואצל חברים אחרים בקהילה. הכל חינם אין כסף. אין מדובר רק ב"מיטה חינם", אלא בנוסף היכרות עם מקומיים ויכולת להתחבר לארצם ולאופייה הייחודי.. דוד קליין, ארח אותי באופן יוצא מהכלל לאורך שהותי בבודפשט. דוד, מטפס הרים מקצועי, הוא מאותה שנת ייצור שלי (1975), ואחלה בן אדם להיות בחברתו.

מאחר וסוכן ב.מ.וו. הודיע לי כי נפלה טעות וגל הינע לא יגיע ביום למחרת כמו שהובטח, אלא רק בעוד 15 יום (!!!!!!), נשארתי אצל דוד וחקרתי לעומק את עיר הבירה האוסטרו הונגרית היפהפיה הזו. יום אחד דוד שאל אותי אם יש לי מושג בבניה. עניתי כי אכן יש לי משהו ברקורד בנושא. מה שהוביל אותנו לפרוייקט בן עשרה ימים אינטנסיביים – בנינו משרד מסעות עבור דוד, עשוי עץ מהרצפה ועד לגג. נראה כי דוד יצא מבסוט מכל העניין ואני הרגשתי נפלא על כך שיכולתי להחזיר במשהו על האירוח לו זכיתי במחיצתו. אף שחשבתי שזה נגמר… השן שלי הודיעה לי שהיא רוצה עוד קצת קידוחים והפעם בסגנון הונגרי. רופא שיניים הונגרי קדח אותי זו הפעם החמישית במסע הנוכחי! רופא מעולה שהומלץ על ידי חברים ב- HU וכן, גם הוא אופנוען 🙂

לילה אחד בבודפשט, הגיע אימייל מהבית, מודיע כי אחד מחברי הטובים ביותר מניר-יצחק מתחתן. "האם תגיע?" שאלה אמי. לאחר הרהורים ספורים, החלטתי לטוס לישראל לשישה ימים, לבקר את הורי ולקחת חלק בחגיגת הנישואין של חברי. הנחיתה בישראל אחרי כמעט שנתיים, לוותה בתחושות מוזרות. אך כשראיתי את המשפחה והחברים, הרגשתי נהדר ובשניה אחת הרגשתי שוב בבית. זו היתה הזדמנות למפגש עם אדם (שורה זו מתורגמת תחת מחאה. יוני) שלמדתי להעריך רבות – יוני בן שלום. נפגשנו לראשונה דרך פורום אתר HU לפני כשש שנים ונשארנו בקשר מאז. כתבתי ליוני ופגשתי בו ובחלק ממשפחתו הנחמדה בבית קפה בתל-אביב. אני מתבייש להודות שבמקום לדבר עם בתו היפה של יוני, התחלנו מייד לדבר על אופנועים ומסעות… זו היתה הזדמנות טובה בשבילי לקבץ קצת אינפורמציה על מסע לאורך האמריקות. יוני נתן לי המלצות ותדרוך מקצועי. לאן ללכת מה לארוז. מחירים וכו'.

אדם ויוני

לאחר שישה ימים נמרצים בישראל, מצאתי את עצמי לפתע שוב בבודפשט. הדרייב שאפט הגיע וכבר הורכב. סוכן האופנועים התנצל על האיחור. "אין בעיות", אמרתי והודיתי לו על העזרה (מאוחר יותר למדתי שזו לא היתה אשמתו. לב.מ.וו. יש כרגע בעיה באספקת חלפים בעולם כולו).

מפגש HU

החזרה לרכיבה היתה נהדרת, חציתי את אוסטריה בצ'יק והגעתי לגרמניה. ליד שטוטגארט, פגשתי את סאבין וקלאודיו (חברים שפגשתי בקניה ובאסיה) ורכבנו ביחד למפגש HU במרכז גרמניה (מפגשי HU הם מסורת המתקיימת כמה פעמים בשנה בכל פעם, בהתאם לעונות השנה ביבשות השונות. מתאספים שם רוכבי אתגר מכל העולם למפגש של כת מאד ייחודית של שרוטי אופנועי מסע. קצת חגיגה והחלפת מידע) ברכיבה נעימה לאורך נהר נייכאר ובמעלה הגבעות של מרכז גרמניה, הרגשתי בר מזל גדול בעצם היותי בתוך חבל ארץ מדהים, רכוב על האופנוע ובחברת אנשים נפלאים.

מפגש HU

למפגש האופנועים הגיעו הרבה אופנוענים וביניהם קאז, החבר שלי מיפן, זה שחציתי איתו את המזרח הרחוק של רוסיה וסיביר ביולי האחרון. התנאים במפגש היו נהדרים: קמפינג עם חברים ביער, מפגש עם עוד הרבה רוכבי אופנועי מסע והחלפת תובנות, מידע  ונסיון רכיבה. לאחר המפגש המשכתי לתור את גרמניה ופניתי דרומה לכיוון שוויצריה לפגוש את קלאודיו ידידי (www.claudioangelini.ch)  קלאודיו ואני נפגשנו בקניה לפני שנה, כשהוא היה בתוך המסע שלו סביב העולם, על אופנוע הונדה "אפריקה טווין" האהוב שלו. הפכנו לחברים בשניה ונשארנו  בקשר מאז. כמה שבועות מוקדם יותר, שלחתי לקלאודיו מייל עם הכותרת "הצילו!", שאלתי אם אוכל להשתמש במוסך שלו כדי להכין את האופנוע לדרום אמריקה. יצרתי איתו קשר דרך ה"סקייפ", לאחר כמה מילות ברכה, טון הדיבור שלו השתנה ומעבר לקו כבר נשמע מישהו אחר… לא ההרפתקן חוצה העולם שהכרתי, אלא קצין צבא שוויצרי (שזה מה שהוא היה) יעיל ותכליתי: "תגיע לכאן ללנצבורג Lenzburg , ונפתור את זה. המוסך שלי, שלך! אין שום בעיה.

בסה"כ האופנוע פעל בסדר, אך עם 80,000 ק"מ של רכיבה שרובה דרכים גרועות, עמוס כמעט מעבר לגבול המותר. היו מספר נושאים שהיה עלי לדאוג להם וכמה התאמות ותוספות שהתכוונתי להתקין באופנוע:

1) הרפידה הקרמית של המצמד, אותו רכשתי מחברת טוראטק (יצרנית המתמחה בייצור חלקים וחלפים ייחודיים לאופנועי מסע) לא פעל באופן משביע רצון ואחרי כ- 25,000 ק"מ הרעיש מאד ולא הצמיד כראוי (לאחר פירוק המצמד, גילינו כי הסיבה היתה, כי עובי שתיים מתוך ארבע הרפידות הקרמיות, היה חצי מ"מ (עבות משתי האחרות. כתוצאה מכך, המצמד פשוט לא "ישב" ישר. יצרנו קשר ושלחנו את הדיסק לטוראטק בגרמניה, שהיו נבוכים למדי)

2) הבולם הקדמי היה הרוס. ללא שום תגובה מהשסתומים ותותבים שחוקים.

3) בהילוך הגבוה, היה צורך להחליף את המיסבים השחוקים.

4) בגלגל הקדמי. החישוק הישן והעקום כבר היה קרוב לצורת מרובע…

קלאודיו וסאבין חברתו, ארחו אותי בביתם בשוויצריה בזמן שטיפלתי באופנוע. השתמשנו במוסך הביתי הפרטי של קלאודיו והוא רכש את כל החלקים ב “Moto Mader” , סוכנות האופנועים בה הוא עובד כמנהל המוסך. “Moto Mader” הוא מקום מרשים ונחשב לאחד מעשרת סוכנויות אופנועי ב.מ.וו הגדולות בעולם.

פרט למנוע, פירקתי את כל השאר ובחנתי בדקדקנות כל חלק וחלקיק. המנוע היה טעון כמה כיוונונים והתאמות ופרט להחלפת מחזירי השמן – הקדמי והאחורי, הוא היה מאה אחוז. תיבת ההילוכים קיבלה מיסבים חדשים ומחזירי שמן – משהו שצוות BMW HP2 אצל היצרן, המליץ לי באופן אישי לעשות, לפני שאני יורד עם האופנוע לדרום-אמריקה. מצאנו הילוך אחרון משומש אבל כמעט חדש באי-ביי והלכנו על זה, במקום לשפץ מחדש את המערכת שנשחקה.

הבולם האחורי נשלח לחברת אולינס Öhlins , לצורך שיפוץ כללי והתאמנו מזלג אולינס קדמי, במקום המקורי של ב.מ.וו. תיקון הבולם המקורי באופן מקצועי, אמור היה לעלות סכום עתק שלא לדבר על כך שמעולם לא התרשמתי ממש ממה שב.מ.וו עשו לחלק שמקורו בחברת מאראזוצ'י.

קודם כל, בכדי להתאים את המזלג תוצרת אולינס (שנקנה חדש באי-ביי תמורת 500 אירו) תכננו תופסנים למזלג, חישוק, ציר ומתאם לקליפר הבלמים. בית מלאכה מקומי של חברת CNC , עשה את העבודה עבורנו. בימי ראשון קלאודיו ואני השאלנו ק.ט.מ. 990 אס חדש מהתצוגה במקום העבודה שלו ורכבנו יחד אל הרי האלפים המדהימים, כל הדרך עד למרגלות האייגר Eiger  האדיר.

הימים חלפו ולבסוף האופנוע היה מוכן. שלג וקרח כיסו את הקרקע והטמפרטורה צנחה למינוס 20 ברררררררררררר. היה כל כך קר וקפוא, שבקושי יכולתי לצאת לנסיעת המבחן שתכננתי ונאלצתי להסתפק ברכיבה איטית ל- 3 ק"מ, רק כדי לבדוק שהמערכות מתפקדות כראוי. נכון, זו אינה רכיבת מבחן אידאלית אך נראה שאצטרך להסתפק בה בשלב זה.

מאחר ומזג האויר הלך והתדרדר עוד ועוד, היה מסוכן לרכוב כל הדרך להמבורג, משם אני אמור לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה. ארזנו את האופנוע בארגז עץ, רוקנו את הדלק מהמיכל והובלנו על עגלה נגררת את האופנוע לסוכן חברת ההובלה הימית בהמבורג.

וכך, הפכתי באופן רשמי לתרמילאי! האופנוע אמור להגיע לואלפאריסו Valparaiso בצ'ילה דרך הים ב15 בינואר 2011 והטיסה שלי לצ'ילה תהיה ב 30 בדצמבר 2010.

טקס הפרידה מקלאודיו וסאבין כלל דמעות. ולעולם אהיה אסיר תודה לענק בזכות עצמו וחבר אמת.

כדי לחסוך קצת, המשכתי בדרכי בטרמפים ליער איפל בדרום מערב גרמניה, לפגוש חבר מאד מיוחד בשם ברנד טש Bernd Tesch. בעולם הדובר גרמנית, ברנד הוא מספר אחד בכל הקשור למידע, ידע והשפעה בתחום מסעות אופנועים/מול"ות ספרי אופנועים/ היסטוריית אופנועים/וכתיבה על אופנועים. בקיצור, גורו בשר ודם. בגיל שבעים לערך, האיש המיוחד הזה ראה רבות ומחזיק ברשותו מה שנראה כמסד הנתונים הגדול בעולם על רוכבי אתגר (כולל אותך יוני :)). ברנד מחזיק ספריה של מעל 900 ספרים, על מסעות אופנועים כולל זה של גבי בבלי וסיגל גבע הישראלים – בעברית כמובן. נפגשנו לפני הרבה שנים כאשר יצאתי לחצות את אפריקה על ההונדה אפריקה טווין שהיה ברשותי וזכרתי את חברי זה מאז. ברנד ערך מסיבה גדולה שכללה מדורת גזעי עץ ענקיים באמצע השלג. וכמה רוכבי אופנוע נוספים הצטרפו. היה נפלא.

ברנד טש ורעייתו

מעירו של ברנד הדרמתי ובעקבות הזמנה של חבר הגעתי לטנריף באיים הקנרים. מ ו ש ל ם! שמש. מראות נפלאים והזדמנות לשפר את הספרדית הבסיסית שלי. אדיוס!

טנריף

תרגום: יוני. C כל הזכויות לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

תגים: Adam Shani, Bernd Tesch, Cappadocia, CNC, CouchSerfing, HU, Lenzburg, Moto Mader, Öhlins, Risa, Turkey, Valparaiso, אדם שני, אוסטריה, איסטנבול, בודפשט, גאורגיה, גרמניה, דרייב שאפט, הונגריה, הים השחור, חופשת מולדת, טוראטק, טורקיה, טיביליסי, טנריף, כאב שיניים, מאסיה לאירופה, מוסך BMW, מעבר גבול, מפגש הורייזון אנלימיטד, משלוח ימי, קי.טי.אם, קלאודיו, קמפינג, שוויץ, תחזוקת אופנוע

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

שוב הבמה ניתנת לחברים.
פגשתי את ערן וקרן שביט אחרי המסע, כשבאו לביקור מולדת בישראל. עוד אנשים נפלאים שעקבו אחרי מסעי. הבמה שלהם (גם אם באיחור אופנתי) קריאה מהנה, יוני.

מקסיקו המהפנטת

שלום רב לכולם שמי ערן שביט ואני כותב לכם ממקסיקו הרחוקה בה אני מתגורר בשנתיים האחרונות כשליח של הסוכנות היהודית ביחד עם אשתי קרן ובני איתָי שנולד לפני חודשים בודדים. אתחיל עם קצת רקע על עצמי ואגלוש לטיול האחרון על האופנוע שלי ב.מ.ו 1200 אדוונצ’ר שנת2007
אהבתי לאמריקה הלטינית החלה במסע בן שנתיים שעשיתי בדרום אמריקה בין השנים 2001-2003 בתקופה זו חוויתי את האנשים הלטיניים המקסימים והחמים, העניים בממון אבל עשירים בשמחת חיים, בפתיחות וברוגע מעבר לחברויות מדהימות  שזכיתי והרבה חוויות מעצבות שעברתי, רכשתי את השפה הספרדית ברמה גבוהה, דבר שהפך כל טיול ביבשת לחוויה מסוג אחר, בה אני מסוגל להתחבר בקלות למקום ולמקומיים ועל ידי כך לחוות חוויות בעוצמות גבוהות.
האהבה לכלי רכב דו גלגליים היתה אצלי מאז ומעולם. כאשר הגענו למקסיקו, חיכתה לי הצעה לקנות ב.מ.ו דאקאר 650 משומש במצב מדהים) ובמחיר מגוחך לעומת  מחירו בישראל ( המחירים במקסיקו של כלי הרכב פחות או יותר דומים למחירים בארצות הברית ואם מחפשים טוב אפשר למצוא כאן מציאות.

רכבתי על הדאקאר במשך כשנה וחצי בתוך מקסיקו סיטי הענקית והסבוכה וגם בכמה טיולים ארוכים לתוך נופי הארץ העצומה.
הדקאר היה למעשה האופנוע הראשון, קל ונוח מאוד לרכיבה בכביש ובשטח ומתאים לרכיבה עירונית ובינעירונית.  באחד הטיולים הגדולים שעשיתי איתו למרחק כשלוש שעות צפונית למקסיקו סיטי, בעודי נוסע לבד במהירות של 140 קמ"ש, עקף אותי אדוונצ'ר בזלזול … במשך כחצי שעה ניסיתי להיצמד אליו…עד שהגענו לעמדת תשלום בכביש האגרה. עצרנו כדי לפטפט …פגשתי זוג יפיופים בני 40 ממקסיקו סיטי, מצויידים מכף רגל ועד ראש במיטב הציוד . כאשר שאלו אותי לאן מועדות פניי עניתי את שם הכפר הקרוב למקום, כאשר שאלתי לאן מועדות פניהם הם אמרו לי: "ניו יורק". לרגע התבלבלתי וחשבתי אולי ישנו איזה כפר בשם ניו יורק בסביבה, שאיני מכיר. אבל כוונתם היתה לעיר המפורסמת ניו יורק… הם הסבירו לי שהבן שלהם נמצא במחנה קיץ שם והם "קופצים" לבקר אותו …כך חודש בשנה, הם עולים על האופנוע ונוסעים ליעד אחר בצפון אמריקה. מאז ידעתי שאני רוצה גם שיהיה לי אדוונצ'ר מקסיקו, המדינה ה – 15 בגודלה בעולם ושחוגגת בימים אלו 200 שנות עצמאות התברכה בכמעט 2 מיליון ק”מ מרובעים, הכוללים אוצרות טבע רבים: חופים קאריביים, חופים באוקיינוס השקט, הרים והרי געש מושלגים, מדבריות, דיונות, ג'ונגלים, אתרי עתיקות, נהרות, אגמים ובעיקר הרבה מאוד תרבות, צבעוניות, אוכל מתובל ופיקנטי, אנשים חמים ופתוחים שדווקא מהפשטות שלהם יש כל כך הרבה מה ללמוד. כך שאתם יכולים לדמיין שבשנתיים שליחות, אפשר לראות מעט מאוד מהמדינה וכנראה צריכים חיים שלמים או יותר, כדי באמת לראות חלקים נרחבים ממנה.

הפעם אספר לכם על טיול בן שלושה ימים שעשיתי לאחרונה עם גלעד, חבר ושותף לרכיבה ולשליחות שרוכב על ב.מ.ו. ג'י .אס 1200 שנת 2008.  הפעם יצאנו למדינת  Guerrero . מקסיקו מחולקת ל – 31 מדינות בדומה לארצות הברית פחות או יותר, המנוהלות על ידי משטר נשיאותי . מדינה זו מפורסמת בזכות עיר הבירה שלה Acapulco, עיר נופש השוכנת על שפת האוקיינוס השקט והתפרסמה מאוד בשנות ה – 70 גם בזכות הסדרה "ספינת האהבה" אבל לא רק. בין מקסיקו-סיטי לאקפולקו, מחבר כביש אגרה (Cuota) מהיר מאוד ואיכותי. אורכו כ 360  ק"מ. בדרך חוצים את מדינת מורלוס וביום טוב ניתן לעשות דרך זו ב – 4 שעות.  החלטנו הפעם לטייל בדרך הציבורית (Libre), דרך שמצד אחד – באופן טבעי היא הרבה יותר איטית מכיוון שיש בה לרוב מסלול אחד לכל כיוון, כלי רכב איטיים. היא חוצה הרבה מאוד כפרים בדרך, כוללת הרבה מאוד פסי האטה (שבמקסיקו הם מכת מדינה). מן הצד השני –  יתרון הדרכים הציבוריות, הוא כי כך מתחברים יותר לנוף ולייחוד שבדרך וליופי האמיתי של הארץ הזו.  גלעד ואני חילקנו את רשימת הציוד בין שנינו, כקונספט לטיול קבענו, שסיר הפויקה שגלעד קנה באנגולה, יהיה אורח הכבוד בטיול. כך שהיה ברור, שאנחנו הולכים גם לעשות קמפינג בחופים הבתולים שבמדינת גררו. גם המחצלת מדליית-אל-כרמל, זכתה לצאת לטיול ושימשה אותנו בכבוד ראוי לציון, בעודנו ישנים על החוף תחת כיפת השמיים.

גלעד

יצאנו בשעת בוקר מהבית שלי במרכז מקסיקו סיטי לכיוון דרום. היציאה מהעיר היתה לשמחתנו, חלקה. יצאנו דרך כביש הטבעת (Periferico) שיכול להיות לעיתים פקוק מאוד. מזג האוויר היה פשוט מושלם. השמיים היו כחולים וניתן היה לראות את ההרים המקיפים את העיר.  ביציאה לכיוון העיר קווארנבקה בחרנו לעלות על הכביש החופשי.  הקטע הראשון של הדרך, עולה בהרים בדרך מפותלת ויפייפיה וכעבור כ – 30 ק"מ, הגענו לנקודת הציון הראשונה, שהיא הכפר הקטן Tres Marias  אשר בסופי שבוע משמש כמעוז רוכבי האופנועים, שמגיעים אליו בהמוניהם . הדרך למעשה חוצה את הכפר ובמרכזו יש עשרות רבות של דוכני מזון ומסעדות עממיות. בסוף שבוע, יש בכל רגע נתון לפחות 500 אופנועים החונים משני צידי הכביש ועוד הרבה מאוד שפשוט חוצים את הכפר.  מכיוון שהגענו באמצע שבוע,  הכפר היה די ישנוני. התיישבנו לנו ליד אחד הדוכנים לארוחת בוקר דשנה וצבעונית, כפי שניתן לראות  בתמונה כאן.

לגבי האוכל במקסיקו, אפשר או לאהוב אותו או לאהוב אותו מאוד…ואחרי שנתיים כאן, למותר לציין שאני אוהב מאוד את האוכל, שכמו המדינה ותרבותה, הוא מאוד צבעוני, מגוון וכולל הרבה מאוד ניגודי טעמים – כמו למשל שילוב של חריף ומתוק. גלעד הזמין את המנה האהובה עליו Chilaquiles, שזוהי למעשה צלחת של נאצ'וס, חתיכות טורטייה בצורת משולש מטוגנות שוחות ברוטב סלסה) אדום או ירוק (חריף פחות או יותר) לבחירתך, ועליהם שלל תוספות לבחירה: ביצת עין, גבינה מגורדת, רצועות עוף וכדומה. מעדן! אני הזמנתי שתי Quesadillas שאלו למעשה הטוסטים המקסיקניים, עשויים מטורטייה ובתוכם גבינה מותכת עם תוספות כבקשתך.  כמובן שאי אפשר שלא להזמין במקסיקו צלחת של גוואקמולי, סלט האבוקדו המפורסם ומיץ תפוזים סחוט טבעי. כך במשך שעה קלה, התענגנו מהשמש ומארוחת הבוקר הטעימה. המשכנו לכיוון העיר Cuernavaca עיר הבירה של מדינת Morelos. הדרך החופשית לקחה אותנו דרך מרכז העיר, מצד אחד פקקים ורעש מצד שני רחובות יפים, מבנים עתיקים, ככרות והרבה אווירה.  לאחר שעברנו את קאוורנבקה, המשכנו בדרך והגענו לכפר Taxco, כפר קולוניאלי ציורי ותיירותי, ששווה מאוד ביקור. אולם הוא לא היה בתוכנית שלנו ולכן עקפנו אותו כדי להימנע מפקקים במרכז הכפר. לאחר מכן הגענו לעיירה Iguala, והמשכנו לכיוון העיר Chilpancingo,  כ – 100 ק"מ מפרידים ביניהן.  הדרך היתה יפה וציורית והנה גלעד סימן לי לעצור בפתאומיות.  מסתבר שדבורה הצליחה להשתחל לו בין הקסדה למעיל ועקצה אותו.  האזור התנפח והאדים, אבל לא היה הרבה מה לעשות. הנוף בנקודת העצירה היה יפה מאוד ולפתע עבר טוסטוס ועליו ציידנית שעשה לנו שלום.  ביקשתי ממנו שיעצור לידנו וצילמתי אותו ואת גלעד ביחד. לילד קוראים כריסטיאן ובצידנית הוא לוקח טורטיות מכפר אחד לשני. בכניסה לצ'ילפנסינגו, ראיתי דוכן כובעי סומבררו ציורי וביקשתי מגלעד לעצור כדי להצטלם.  הבחור היה נחמד ושוחחנו קצת ובינתיים, בחורה שהציצה ממכונית אמריקאי גדולה, שרקה לנו, מה שגרם לעלייה זמנית באגו של הרוכבים…  עצירה לתדלוק ומנוחה קלה – מכיוון שכבר היתה זו שעת אחר הצהריים, אחרי הרבה שעות רכיבה אינטנסיבית מעייפת בחום כבד. ידענו כי לפנינו עוד דרך ארוכה עד לחוף בו תכננו לישון.  טרם יציאתנו מהבית, החלטנו לא לרכב בחושך ועכשיו הזמן לא היה לטובתנו.

אכלנו כמה חטיפי אנרגיה. שתינו מיץ ויצאנו לדרך לכיוון Tierra Colorada  עיירת דרכים חמודה, ללא יומרות גדולות. משם הדרך מתפצלת וניתן להמשיך דרומה ישירות לאקפלוקו שלא הייתה בתכנית. או לקחת את הפיצול דרום מזרחה לכיוון העיירה Ayutla ולאחר מכן לרדת לחופים הפתוחים באזור זה.  לטעמי קטע הדרך בין טיירה קולורדה לבין איוטלה, היה היפה ביותר.  מדובר בכ – 80 ק"מ של דרך צדדית צרה ומפותלת עם נוף עוצר נשימה.  הרבה ירוק, הרבה הרים, נהרות רחבים, בהם המים זורמים בשפע.  הדרך היתה גם מפחידה לעיתים, מכיוון שבחלקה היו בורות עמוקים, שהצריכו תמרון עם האופנועים הכבדים וקטעי עפר. בחלק מהסיבובים החדים היו קטעים של חול ואבנים קטנות שהקשו מאוד לשמור על אחיזת כביש.
כאשר הגענו לעיירה איוטלה, תפס אותנו גשם שוטף. השעה היתה כבר מאוחרת.  כדי לתפוס מחסה פשוט נכנסנו לחניה מקורה של בית פרטי על הכביש. ירדנו מהאופנועים עייפים מאוד מהרבה שעות רכיבה ומהקטע האחרון, שהיה ללא ספק יפה אבל מתיש מאוד, עם כל הפניות והכביש המשובש. שתינו ואכלנו חטיפים והחלטנו לעלות על חליפות הסערה לקטע האחרון של 80 ק"מ, עד לחוף המבטחים תרתי משמע.  השעה היתה כבר בסביבות 18:00 היינו ממש על הקצה מבחינת כניסה לרכיבה בחושך, דבר שניסינו כאמור להימנע ממנו. לאחר כמה דקות בחנייה, יצא בעל הבית לקראתנו ובמקום לכעוס, היה מאוד ידידותי כהרגלם של המקסיקניים, החמיא לנו על האופנועים ואף הזמין אותנו להעביר אצלו את הלילה. אבל אנחנו באמת רצינו להגיע לחוף. להפתעתנו הרבה כאשר עזבנו את העיירה, הגשם הפסיק לחלוטין .מה שנקרא גשם מקומי… כך שהתבשלתי בתוך חליפת הסערה ולא רצינו לעצור ולהוריד אותה.  הכביש המשיך להיות משובש. ועייפותנו וחוסר סבלנות, הביאו אותנו לקצה המסוכן של הרכיבה.

הגענו לעיירה Copala , הקרובה מאוד לחוף "שלנו", ולפתע גילינו שברחוב הראשי מתקיימת תהלוכה צבעונית של אנשים בתחפושות, תזמורות והרבה שמחה. עצרנו לתדלוק אחרון ושייטנו לנו לחוף Playa Ventura שם קיבלנו המלצה על זוג שוויצרים שיש להם אתר קמפינג בחווה שלהם על החוף.  הגענו בחושך ולא זכינו לראות את המקום ויופיו. התקבלנו בסבר פנים. אבל מה שבאמת רצינו באותו רגע, זו מקלחת ולישון. אחרי 12 שעות בדרכים, תחת השמש והחום, מזיעים ודביקים. אחרי מאמץ פיזי לא פשוט עם האופנועים הכבדים.
היינו לבדנו בחוף ונשאר לנו עוד פרוייקט אחד לאותו הערב – הפויקה.  לאמיתו של דבר, אני הייתי שפוך ולא ממש תפקדתי וגלעד תפעל את הפויקה כמעט לבדו. ישנו על המחצלת הדרוזית תחת כיפת השמיים והיה לנו לילה נעים מאוד עם רחש הגלים ברקע. לסיכומו של היום הראשון רכבנו כ – 520 ק"מ ב – 50 קמ"ש מהירות ממוצעת וצריכת דלק סביב ה – 6 ליטר ל – 100 ק”מ עשינו זאת ב – 12 שעות ברוטו, מתוכן כ – 10 שעות רכיבה נטו. כשהתעוררנו, חיכתה לנו ארוחת בוקר מפנקת ואף זכינו לדבר קצת עם בעלת הבית, אשר מתגוררת במקום ביחד עם בעלה ושתי בנותיהם כבר 15 שנים . היא סיפרה שהשכנים מהחוות הסמוכות – כל חלקה על החוף משתרעת על שטח של כמה דונמים טובים – הם ברובם אירופאים. חלקם מגיעים לתקופה בשנה וחלקם גרים שם. החלטנו להמשיך בדרכנו ושמנו פעמינו לכיוון אקפולקו.  החום הכבד והלחות המסו אותנו בתוך מעילי הרכיבה . הדרך מלאה בפסי האטה אבל למען האמת, עם האופנועים האלו את רובם עוברים במהירות כמכשול קליל . כאשר הגענו לכניסה לאקאפולקו, נזכרנו שוב איך נראית עיר גדולה עם פקקים, צפיפות ודביקות. הרבה לחץ ובאלאגן.  עלינו על כביש איכותי המטפס על הרכס לתצפית מרשימה מאוד על המפרץ, מעגן היאכטות והעיר עצמה

החלטנו לפנק את עצמנו בארוחת צהריים בעיר לפני שנמשיך לחוף הבא וגלעד משום מה בפעם השנייה מאז שאנחנו מכירים ומטיילים, החליט לגרור אותי למסעדת Hotters "שדיים". כי "בא לו לאכול כנפיים". שאלתי אותו מה יקרה אם מנת היום תהיה חזה?
המקום היה נחמד עם אווירה טובה ומלצריות שבעיקר לא כל כך לבושות. אה כן, היו גם דליי כנפיים מתובלות ובירה קרה . החננו את האופנועים בפתח המסעדה ואחת המלצריות הפחות לבושות והיותר חמודות, התחילה להזיל ריר ולפלרטט איתנו…לא חוויה מאוד מומלצת עבור נשוי מאושר ואבא טרי… כך או כך, יצאנו מהמסעדה עם חיוך מטופש מרוח לנו על הפרצוף ועברנו לשתות קפה בסטארבאקס הסמוך.
כשיצאנו לדרך, הרחוב הראשי של הטיילת היה עמוס מאוד בתנועה ונאלצנו להזיע ולפלס את דרכנו בין מכוניות והרבה מאוד מוניות ואוטובוסים. חוויה מפוקפקת להפליא… בעודנו עומדים ברמזור אדום –  חוויה נדירה במקסיקו – לעמוד ברמזור אדום. כי בדרך כלל פשוט נוסעים, הגיח שוטר רכוב על אופנוע, הודיע לנו שעברנו את קו העצירה וביקש שנעצור אחרי הרמזור…לאחר שנתיים במקסיקו, זה ברור מתלכתחילה שלא באמת מעניין את השוטר כלום אלא לקבל 5-10 דולר שוחד… דבר שבמקסיקו לומדים, שהוא לא בדיוק שחיתות או שוחד כמו שאנחנו כישראלים מתייחסים אליו. אך באותו רגע, לא התחשק לנו לתת לו אגורה… אז ראשית נקטנו באסטרטגיה של "לא יודעים ספרדית, רק אנגלית" וברור ששוטר תנועה אפילו בעיר כה תיירותית, לא מדבר מילה באנגלי.  התחיל פינג פונג: הוא מנסה להסביר לנו בספרדית שעברנו את קו העצירה ונעמדנו על מעבר החצייה… והאפשרויות הן שהוא ייקח את הרשיונות שלנו איתו ומחר נצטרך להתייצב בתחנת המשטרה כדי לשלם את הקנס, שזה קשקוש גמור ורק מוכיח את רצונו בשוחד מהיר… חלק מהשיטה שלהם זה להוציא טבלת מחירים ולהראות לך כמה לכאורה אמור להיות הקנס… כדי שתרצה לגמור את זה מהר מולו בעשירית מחיר. אבל היינו עקשנים. אמרנו לו שאנחנו בדרכנו מחוץ לאקפולקו והוא מוזמן לתת לנו קנס במקום או לקרוא למשטרת תיירים…אחרי כמה דקות ארוכות של שיח חרשים בהן חיכינו לראות מי ימצמץ ראשון, הוא התייאש, הבין שלא יקבל את הבקשיש שלו והחליט לשחרר אותנו.

משם המשכנו לכפר Pie de la cuesta שנמצא כ – 15 דקות צפון מערבית לאקפולקו על קו החוף. גם שם נכנסנו לאתר קמפינג על החוף . עשינו מקצה שיפורים לפויקה בדמות עוף שלם מתובל שקנינו בכפר.  מרביתם של חופי הרחצה ברצועת החוף הזו שטיילנו בה, מסוכנים מאוד לרחצה ומתאימים לגולשים אמיצים ומנוסים, גלים גבוהים וסחף עוצמתי. קיימים מספר חופים בהם יש מפרץ טבעי ואז יותר בטוח לשחות. בבוקר, מייד ביציאה מאתר הקמפינג, מחשב הנסיעה של גלעד, התריע כי לחץ האוויר בגלגל האחורי ירד בצורה משמעותית. הבנו שככל הנראה יש לו תקר. הרי טיול בלי פנצ'ר לא נחשב טיול.
מאחר והיינו בתוך כפר, החלטנו לנסוע לפנצ'רמאכר המקומי וכאשר הגענו אליו, נתקלנו בשירות לא נחמד ולא נעים. ולכן ויתרנו. המזל היה שחודש לפני הצטיידתי בערכת תיקון פנצ'רים וכן במשאבה חשמלית ניידת, שמתחברת לכניסה החשמלית של האופנוע מתחת לסבל האחורי וכך מצאנו את עצמנו בפעם הראשונה מתקנים פנצ'ר בעצמנו. חוויה מתקנת תרתי משמע . לאחר עיכוב ביציאה, המשכנו בדרך וכשהגענו לאקפולקו עצרנו לתדלוק ולארוחת בוקר מהירה בדוכן דרך.

חצינו את אקפולקו – הפעם דרך מערכת מנהרות משוכללת ומפוארת שהובילה אותנו הישר ליציאה הצפונית מהעיר. החלטנו לחזור על כביש האגרה המהיר,  – היה עלי להגיע בחזרה הביתה בשעת אחר צהריים מוקדמת, בגלל מחוייבות בעבודה. הכביש המהיר למקסיקו סיטי באורך של 360 ק”מ לא היה מבייש אוטוסטרדה בשום מדינה מערבית מודרנית. הוא חדיש וברמת גימור גבוהה מאוד והנוף הנשקף ממנו, מרהיב. לאורך כל הדרך, עולים ומטפסים מגובה פני הים, עד לפס הגבוה ביותר בגובה של כ – 3200 מטר ולאחר מכן יורדים שוב לעמק בו נמצאת מקסיקו סיטי בגובה של כ – 2300 מטר.  שלטי הגבלת המהירות במקסיקו מציינים 110 קמ”ש אבל הקשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט והבאנו את האופנועים קרוב מאוד מאוד לקצה גבול היכולת שלהם. מה שכן, תחנות הדלק פרוסות עד קאוורנבקה במרחקים יחסית גדולים ובגלל המהירות הגבוהה בה נסענו צריכת הדלק היתה גבוהה בהרבה מהרגיל ולכן גלעד מצא את עצמו כ – 40 ק”מ לפני העיר קוורנבקה, עם נוריות אזהרה מהבהבות ומעט מאוד דלק במיכל 20 ליטר בדגם שלו, ( 33 ליטר בדגם שלי). כך שנאלצנו להוריד מהירות, כדי לחסוך בדלק. גלעד הגיע לתחנת הדלק עם ליטר אחד בלבד במיכל. נסיעה כה ארוכה במהירות כה גבוהה ובחום, גם היא מעייפת והיינו חייבים עצירה של אנרגיה לפני שאנו ממשיכים.  המשך הדרך היה חלק ובהגיענו למקסיקו סיטי, לקחנו את האופנועים ישר לשטיפה, לאחר שבאמת הזיעו הרבה בשלושת הימים. לסיכום הטיול, רכבנו כ – 1200 ק”מ במהירות ממוצעת של 60 קמ”ש וכ – 20 שעות רכיבה נטו. טיול כזה נותן לי ברמה האישית המון אנרגיות וכוח להמשיך בעשייה החינוכית בה אני עוסק, ובעיקר נותן מוטיבציה לתכנן את הטיול הבא…(על הפרק קיימת הזמנה לנסיעה בת 10 ימים לניו אורלינס בארה"ב, בעייתי מבחינת העבודה), ורצון של גלעד ושלי לטפס לקניון דל קוברה בצפון מקסיקו, קניון שהוא גדול יותר מהגראנד קניון האמריקאי…

המשך יבוא… להערות, הארות, ולמי שמעוניין לתכנן טיול במקסיקו אתם ממש מוזמנים לכתוב ל:  eranmexico@gmail.com כל טוב ורכיבה בטוחה ערן שביט מקסיקו.

ערך יוני.  כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לערן שביט

תגים: Ayutla, Chilpancingo, Copala, Cuernavaca, Guerrero, Iguala, MEXICO, Mexico City, Pie de la cuesta, Playa Ventura, Quesadillas, Tierra Colorada, Tres Marias, אוכל, אופנועים, אכסניה, אקפולקו, בית קפה, גלעד, האוקיינוס השקט, כביש אגרה, מקסיקו, מקסיקו סיטי, משטרה, נופים, ערן שביט, קמפינג, קרן שביט

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

כבר כאן, התנצלות בפני מי שהגיע לבלוג שלי לקרוא על מסעותי על אופנוע. אני סוטה לרגע מהנתיב ונוגע בנושא שהוא חשוב לא פחות, או בעצם, הרבה יותר.

לפני כמה ימים, בשעת לילה, ליוויתי זוג חברים לביתם באחד הרחובות השקטים בעירי. כמה עשרות מטרים לפני שהגענו, ראיתי מכונית מפוארת מסוג לקסוס, חונה ולאחוריה צמוד לוח רישוי דיפלומטי ובו דגל קטן של צ'ילה. לרגע הרגשתי את העיקצוץ הנעים של מפגש עם חבר רחוק, או לפחות נגיעה בזכרון חי ממקום שהשאיר בי התרגשות. נזכרתי לשניה במסעי בדרום צ'ילה בקאראטרה אוסטראל ובאנשים הנעימים שפגשתי בסנטיאגו בירת צ'ילה. "הי" אמרתי לחברי. "לא ידעתי ששגריר צ'ילה גר מולכם…" "זה לא שגריר צ'ילה" ענה לי אריה, "זה ביתו ומכוניתו של יהורם גאון, הוא קונסול הכבוד של צ'ילה בישראל…"

לפני שנה בדיוק, ב-12 בדצמבר 2009 חזרתי לארץ לאחר מסע לאורך כל האמריקות, מרחק כ-42 אלף ק"מ שנמשך בדיוק 210 ימים – שבעה חודשים.

לאורך השנה מאז חזרתי, הבנתי משהו. הבנתי שאני יושב על רפסודה הנטועה למקומה בעוגן של אהבה וגעגועים ובניגוד לכל הגיון – האי שלי מתרחק ממני.

מחד, היה משהו במרחק בו הייתי, בניתוק, שמנע התעסקות יומיומית בחווייה הישראלית. מאידך, המסע היה גם סדנה אישית לבחון את האמיתות שלי ולהעמיק בהן. שלחתי הרבה מבטים מפוכחים על חיי כאן ועד כאן. בחנתי מחשבות ותובנות, שהעמידו אותי רענן מול הרבה הנחות ואמונות. אהבה וזכרונות. געגועים וכעסים. חרַטות והשלמות. התמלאתי מרץ, נכונות, כוונה פנימית ושמחת יצירה. ידעתי כי לאחר שעשיתי משהו מכונן כמו מסע בודד רצוף סיכונים, אני שלם ונכון לחזור לאהובַי . לביתי. לארצי. לנוף ילדותי. להתכרבל בערכי ובמשמעויותַי.

מאז אני נלחם כל בוקר לא לשוב על עקבי. לא. אין הכוונה למסע. הכוונה לאותו הרגע, לאותו הצומת בו החלטתי, שאני נלחם על דברים שאני מאמין בהם ולא נכנע במלחמה היומיומית המתנהלת כאן על מה, מי ולאן פני הארץ. הארץ, שאני אוהב כל כך ואיתה ובה אנשים יקרים לי. האמינו לי, זה קשה. לא אחת אני מתעורר בבוקר מדוכא מהיכרות חדשה ומקורית עם כלים יצירתיים, שממציאים אנשים שכל עניינם כפיית האידאולוגיה שלהם עלי. עיוותי מוסר סדרתיים. רוע וטפשות. רמיה ושחיתות. שנאה, שנאה, שנאה. חוסר סובלנות וגזענות. נהנתנות, ניצול וחוסר אכפתיות. קידוש ה"אני" בכל מחיר והעלאה באש – אם בזדון ואם בטפשות – ארבעים אלף דונם של ערכים שנטענו כאן דורות על דורות. עץ לעץ. שתיל לשתיל.

התנחלות בגדה המערבית

פתאום התחדד לי כי במשחק הדמוקרטי הישראלי, הפירוש המעשי של המילה "רוב", הוא: כי הרוב שוחט את המיעוט. או ליתר דיוק את ה"מנוצחים". בבחינת "יַּכּוּ אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל נְשָׁמָה וְאֶת חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ:  וְאֶת כָּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם" (יהושע י"א) מי שזכה בבחירות (שאינו בהכרח הרוב) אינו רואה עצמו מחוייב לשום אג'נדה משותפת, אלא רק לזו שלו. בתוך אותו "רוב", שהוא בעצם אוסף מיעוטים, יש אין ספור קבוצות משנה, מעין כנופיות סכינאים מוציאים לפועל, המובילות את רמיסת המיעוטים שהפסידו בבחירות,

ביתר שאת ואכזריות. שולחות קבוצות אלה את ידיהן אל כל חלקה טובה. רומסות ברגל גסה ובסגנון פונדומנטאליסטי, כל תהליך. כל דעה. כל דרך. כבר לא מדובר רק בהפקרת המיעוט הערבי כאזרחים סוג ב'. אלא בהובלת חוקים גזעניים ואפלים שאינם ניתנים לפירוש אחר. כבר אין מדובר בהזנחת החינוך – אלא בהעדפה תחת חוק – של קבוצת אוכלוסיה אחת על אחרת. אם זו הדמוקרטיה, כלומר הרוב מקודש, אז כנראה שגם גרמניה הנאצית היתה לגיטימית כדמוקרטיה. הרוב המוחלט בחרו בהיטלר.

הפיכת המושג "מוצא מזרחי" לתת תרבות נלעגת ופרימיטיבית, מקורו בניכוס התואר על ידי קבוצת עסקנים מושחתים ורב בראשם.  כבר אין מדובר בשאלה האם יש טעם להשקיע בקידום השלום – אלא מה יהיה הנשך לאותן קבוצות מושחתות, כאילו השלום רע להן. כבר לא מדובר בעתיד של כולם – כי אם כמה עמוק יש לנעוץ את שורשי מיעוט פולש לשטחים כבושים, כדי למנוע את השלום. כבר אין מדובר בחלוקת נטל ומשאבים – כי אם קביעה בחוק כי יש שמחוייבים לשלם ויש רבים שזכותם לקחת ללא תמורה או לזכות בזכויות יתר אם כאזרחים האוחזים כמונופול את המדינה בגרונה – כדוגמת חברת-חשמל ואם כחוג סגור של אנשי עסקים וטייקונים, המתנהלים ככלכלה בתוך כלכלה. כבר אין בושה בהעסקת מי שהיה בעל משרה ציבורית, בתפקיד בכיר בחברות פרטיות, שעיסוקן נוגע לתחום עליו היה מופקד עד לאחרונה כשליח ציבור ושותף לסודות. אין היום תחום, פשוט אין, שבו אם לא תקים לובי,  או תשכור לוביסט או סוללת עורכי-דין, תצליח לקדם משהו. אין מדובר על מלון קזינו בחוף או בשמורה, כי אם טיפול בזכויות בסיסיות של נכים, קשישים, נוער במצוקה, נפגעי תאונות דרכים, נשים מוכות, נפגעי פשע רגיל ויומיומי, נפגעי זיהום, בהגנה בפני תאוות בצע מצד מונופולים דורסניים.

ועכשיו דוחפים חוקים נגד מי שדתו אינה יהודי.

הכניסה ליהודים אסורה – אירופה 1939

פרט לוויכוחים היסטריים סביב מענה לפחדים ואסונות: מי יותקף? מי ירצח? מי תאנס? מתי תהיה רעידת אדמה? מי יפוטר? למי תהיה פצצה? מי יענש על ידי אלוהים? אין כאן היום אג'נדה לאומית. האידאולוגיות מתו ואיתן ביחד המדינה שלי. לא זו המוחצנת, היהירה, ההייטקיסטית, הצבאית, הזוכה בפרסי נובל, מדע או אֶמי. לא זו עם ארבעה בתי קפה אופנתיים בכל רחוב כמעט. וסדרות ריאלטי בינלאומיות. אלא המדינה, שבמח העצמות שלי שבמחזור הדם שבי, שייצגה עבורי תמיד את פסגת המוסר ואי הפחד מהשונה והאחר. זו שיצאתי איתה למסע רחוק, עטופה בזהירות בתרמיל מחשבותי. המדינה שלימדה אותי שירים כמו "אליפלט" ו"השמלה הסגולה" שהדהדו באוזני, דומע ומתגעגע כמו משוגע – כשרכבתי במרחבי המדבר הפרואני… הארץ שקלטה את סבי שברח מהנאצים באיטליה ואבי שהגיע מהודו. שנתנה יד לעולים חדשים. לדתיים, לחילוניים ולחלשים ב"מקוה ישראל". זו, שהנשיא שלה גר בצריף עץ ומנהיגים שסרחו לקחו אחריות. מדינה שהעמידה מולי אנשים כמו אליעזר מרכוס, עזרא כדורי, אברהם הרצפלד, הרב קוק, לובה אליאב, ואפילו מנחם בגין. שלימדו אותי לאהוב אותה ללא תנאי.

העדרותי הארוכה מהארץ דמתה להסרת העיניים ממחוגי שעון וכשחזרתי הבחנתי בתזוזתם האדירה. המדינה שלי פשוט גוססת. אפילו אופוזיציה אין. כלומר יש. סוג של קואליציה דרג ב'. אבל המדינה שלי כבר מוכנעת. ובכניעותה היא ויתרה. היא מחכה למכת החסד. החל באיש ברחוב המקבל את המצב כגזירה משמיים. וגומר בשליחַי בבית הנבחרים; חברי הכנסת המובטלים וחסרי השם. אלה המבלים ימיהם בציפייה "לכבוש" מידי המיעוטים השולטים את ההגה, איתו ידרסו אותם בחזרה. סוג של נקמה פונדומנטליסטית משלהם ובדרך הם מיישרים קו עם אותם כוחות אפלים המשתמשים בדמוקרטיה כדי לקעקע את עקרונותיה.

אז איך עלי להגדיר את אופיין הכללי של עמדותי? אם לא הבנתם, אני איש מרכז ושמאלה. לא שמאלני, אלא הומאנו-ריאליסט. אני מאמין כי דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא קודם כל שמירה על החלש. איני סוציאליסט, אלא נושא נטל המאמין כי קיומנו כאן כעם, עיקרו בחלוקה שוויונית של החובה והאחריות ושל פירותיהן. אידאולוגיה ומוסר הם נכסים בסיסיים – ולכל הצדדים יש מהם. אך ההבדל המהותי בין אידאולגיית השמאל לבין זו של אנשי הימין, הוא שבימין משתמשים בנשק יום הדין : הפחדה: תחזיק את העדר מפחד ורועד והכל כבר יזרום. ואיומים לא חסרים; החל בעולם המוסלמי וכלה בשכן שלך ממול. כולם רוצים את רעתך. כולם, ללא יוצא מהכלל חורשים מזימות. יעודנו בחיים הוא "להראות להם". מהצד השני השמאל הקיצוני חי בסרט על "פרחים בקנה" ו"יהיה בסדר". בואו נוותר על הכל, נאמין לכל ונראה מה יהיה. נכה על חטא כסוג של אורח חיים, נגיע לכל דיון מצטדקים, שפופים ואשמים. נרחם קודם כל על מצוקת האחרים ורק אז נדאג לעניי עירנו.

ההבדל המעשי הגדול בין הקצוות, הוא שאנשי הימין ביססו את הנכסים שלהם גם בערכים חומריים. מעין מדינה בתוך מדינה. מאחרי כל סיסמה, קם ישוב. מאחורי כל משפט אידאולוגי, נסלל כביש. מאחורי כל הכרזה, חוקק חוק, (כמו סיפוח הגולן). ול"מדינה" הזו יש גם צבא גלדיאטורים עם ברק בעיניים, הגדלים בתוך מערכת חינוך יעודי, המישרים קו עם אידאולוגיית אני ואפסי. לך תעקור ותשנה מציאות שיש לה דינמיקה משלה והשפעה מיידית על עוצמתה הכלכלית של המדינה. ומה עשה השמאל? כתב מאמרים המאוחסנים בפורמט אנלוגי במקרה הטוב, או כלוחות במסדרת אותיות עופרת בבית דפוס של עיתון "דבר". שנמחק זה מכבר. ומה עשה המרכז הפוליטי? התפשר עם כולם. ממש יחסי כוחות.

אני יודע. דברים לא יסתדרו מעצמם. צריך להאמין. גם בקטן. להיות מעורב. להשפיע. במעט שאני יכול, אני משתדל לתרום ולהוכיח שהשינוי אפשרי. קל מאד "לרדת" על הדור הצעיר. מצפים מאנשים בגילי "לכעוס" על צעירים שלכאורה נראים מרוחקים ועסוקים רק בעצמם. אך אצלי זה ממש הפוך.  איני מוצא שום צורך לרדת עליהם. אני מאמין גדול. ממש מאמין ענק ואופטימי במה שקורה היום בתעשיית ובשפת המדיה הצעירה והמתפתחת. רשתות חברתיות. תקשורת בזמן אמת, פתוחה ורצופה. חדשנות טכנולוגית ויצירתיות המקרבת בין אנשים. מעוף בו העתיד נראה נהיר יותר. אני מאמין שהחזרה לשפיות תגיע משם. היום המידע הגלוי ובר הדיון יביא למעורבות גדולה יותר של הרבה יותר אנשים. יש סיכוי עצום ליצירת לחץ ציבורי אמיתי לשינוי. כבר אין צורך לצאת בגשם להפגנה. עם שלטי נייר וססמאות. די להעמיד נושא לדיון פתוח ברשת חברתית תוך יצירת כלים כמו פורומים, או קבוצות עניין כדי לחולל שינוי. נכון הכלי הזה אמור לשרת את כל הדעות וכבר "זכיתי" לביקור הטוקבקיסטים שלוחי הרסן והנוסח, מגוייסי הימין הקיצוני.

אך אני מכיר יותר מאיש צעיר אחד/ת, שמודע לצורך לקחת אחריות כ"מבוגר אחראי". הרואה את כל התמונה וגם עושה זאת. אנשים צעירים שלא יחברו לגב רכבם מספר דיפלומטי של מדינה זרה – עם כל החשיבות שבקשרים עם העולם – לא יעזו להתהדר בזה שהם כאן. אבל בעצם כבר שם.

לסיום, סליחה. כבר אמרתי למישהו שהחיים הם מסע גם מבלי לצאת לעולם על אופנוע. מייד נשוב למסע. דיווחי מסעות בשפע, נמצאים בעריכה.

תגים: אזרח זר, אחרי הנחיתה, הרהורים, ישראל

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה