ציר בלי רֶשָע, בלי שדים ו(כמעט) בלי דעות קדומות

וורנר באוזנהארט, כבר סבב את העולם 4 פעמים פחות או יותר, הוא עשה זאת לבד על אופנוע וכתב על כך 4 ספרים. (וורנר היה פרופסור לבלשנות באוניברסיטת אוטאווה) יום אחד גיליתי שגיאה גיאוגרפית באחד מספריו, יצרתי קשר איתו ומאז הפכנו ידידים ממש. וורנר וטרודי – מעריצי ישראל מושבעים, ביקרו אותי ואת גלי כאן, כבר 4 פעמים (בכל פעם, כאשר הטמפרטורות בקנדה יורדות הרבה מתחת לאפס… אנחנו כבר מאווררים חדר).

שלושה מארבעת ספריו של וורנר

לפני כמה שנים, בדרכו מחוג הקוטב הצפוני בנורבגיה לכיוון אוסטרליה, חצה וורנר גם את איראן. באישורו אני מפרסם קטע קצר על אופנוען בארץ אסורה… כלומר לנו… כלומר בינתיים.
היחס לאיראן ותושביה, מנקודת מבט שאינה מעורבת באקטואליה הפוליטית ושאינה טעונה דעות קדומות – אלא רק ככברת ארץ מעניינת, אותה יש לחצות בדרך מטורקיה לפקיסטן – היא סוג של לוקסוס לאדם מערבי. נוסע העובר באיראן, טוב לו שיַטֵה אוזן לניואנסים שאינם באים לידי ביטוי בתקשורת המתלהמת. למפגש אמיתי וכן עם אזרחי המקום. עם נדיבותם ואנושיותם. כי מה טעם להכנס אל מעבר לוילון הכבד, אם לא הופכים זאת להזדמנות לגבש עמדה רעננה. לטוב או לרע? למה לטרוח ולהגיע למקום מסקרן כל כך, מבלי להתחבר?

המעבר לאיראן

כאוס מוחלט שרר בצד הטורקי של מעבר הגבול לאיראן בבאזרגאן (Bazargan), כל האיזור היה תקוע בשלבים הכי מטורללים של שיפוץ כללי ושיירות של משאיות עמדו אף אל גב, לאורך יותר משני קילומטרים מערבה מנקודת הביקורת. זה עתה פסק הגשם הסוער ומגרש החניה מול משרדי המכס היה לא יותר מביצת בוץ טובענית ולא סלחנית. בהיעדר כל שילוט הכוונה, נאלצתי לשאול שוב ושוב למיקום משרדי ביקורת הגבולות. ובכן, שני המשרדים; ביקורת הגבולות והמכס, שכנו בתוך אוהל בסמוך למגרסת חצץ אימתנית, שעבדה במלוא המרץ והבליעה כל צליל אנושי, שאמור היה לשמש מקום בו אדם צריך להשאל וגם לענות; מי, מאין, לאן ולמה. בסופו של דבר, זכיתי בחותמת השחרור המאשרת בדרכוני, כי הוצאתי מארצו של אתא-טורק רכב בעל שני גלגלים ומנוע.  קיבלתי הנחיות כיצד להגיע לצד האיראני ויצאתי לעברו.

בצד האיראני של הגבול שום דבר לא השתנה מאז ביקורי האחרון בשנת 1999. הכל נראה רגוע, מסודר ובשליטה. ברכותי ;'סאלאם עאלייקום', נענו ב'סאלאם' ידידותי. חיוך ולחיצת יד. ראשית, לביקורת דרכונים. אשרת הכניסה לשבעה ימים, שהכנתי מבעוד מועד בשגרירות האיראנית בטורקיה, נבדקה ונמצאה כשרה וקיבלתי חותמת כניסה. במכס בדקו את האופנוע, מספרי השלדה והמנוע מול הנתונים בתעודת הקארנה דה-פאסאג' ( Carnet de Passages en Douane ה"דרכון של האופנוע"). תלשו את הספח התחתון, מילאו את התלוש העליון באישור רשמי ושלחו אותי לדרכי, תוך אזהרה כי עלי להחליף כספים רק בבנק הסמוך. הם ידעו, כמובן, שזו אמירה ריקה מתוכן, בשוק השחור אני יכול לקבל סכום כפול עבור הדולרים שלי, מכל בנק באיראן ומנסיוני, איש גם לא יבקש ממני קבלה או הוכחה על מקור החלפת הכסף. זה אחד הדברים שהופכים את איראן לארץ מאד זולה לנוסעים זרים – השוק השחור.
נוכחתי בעובדה הזו, כבר בעצירה הראשונה. בתחנת הדלק. תחת "שער הדולר החופשי" מילוי של 26.5 ליטר, עלה דולר וחצי. בכל תחנות הדלק ניתן היה להשיג רק דרגת אוקטן אחת. אך במחיר הזה לא טרחתי כלל לשאול לאוקטן והאופנוע לא התלונן.

הכרתי את הציר הזה – אמנם בכיוון ההפוך, אך החלטתי שהפעם כדי לגוון מעט, אעצור במקומות שלא הייתי בהם בסיבוב הקודם. ואלון במלונות שלא הכרתי. איראן היא ארץ מאד בטוחה לרכוב בה, עם אנשים ידידותיים בכל מקום, נהגים תרבותיים ומתחשבים וכבישים מעולים. ושפע של תחנות שירות ותדלוק איכותיות, שהייתי צריך להזכיר לעצמי שאני כבר מזמן לא באירופה.

איך שלא יהיה, הרושם האירופאי הזה התפוגג, ברגע שהתמקמתי ללינת לילה באחד מהמלונות ה..איך לומר; 'לא שגרתיים'. כי ברגע שנכנסתי לחדרי באחד מהם – וכמו כל אדם נורמאלי, הלכתי לשחרר לחצים – גילית שנחתתי בעולם אחר; בעולם השלישי וכי עם כל החביבות ברחוב, האיראנים כופים עלי את תרבותם, במקום הכי אינטימי. כי כאשר חיפשתי את אסלת החרס בחדר השירותים המצוחצח, העלתי חרס. פשוט אין. במקומה ממוקמת בפינה עמדת חור צלפים. על פלטה מוגבהת מעט וסימן למיקום סוליות הנעליים. נכון, זו בטח לא פעם ראשונה למי שחצה את אפריקה (סביב, נגד כיוון השעון. וגם על כך יש ספר שלם. י.ב.). אבל הקונטרסט בין החזות והתכל'ס. המם אותי במשהו. כבר הייתי חלוד במקצת. כן, אנחנו האירופאים המערביים המפונקים, לא מתורגלים בהארכת גידי הברכיים, למצב מתיחה הנובע מכריעה ארוכה. והרגשתי זאת היטב. שלא לדבר על הצורך לדייק (במיקום הרגליים, שלא תחליק כף רגל לחור) במיוחד כשקמים בלילה אפופי קורי שינה… נו. הכי טוב להוריד את המכנסים והתחתונים קומפלט ולהשען על איזו תמוכה. אפשר כסא בצד או שפת הכיור הסמוך. אקרובטיקה. כבר אמרתי? אבל רגע… איפה הנייר? אין. במקום יש צינור פלסטיק גמיש תלוי על וו בקיר הסמוך. ועכשיו מגיע הקטע הכי ממזרי בתרגיל הקרקע האולימפי. עלי לפתוח את הברז, לקרב את פתח הצינור ביד ימין ולרחוץ את התחת ביד השניה. תוך שמירת שיווי משקל. כל זה מעל תהום קטנה, אבל חלקלקה ומסוכנת. ועכשיו אני מבין טוב יותר את ביזויה של יד שמאל בתרבות האיסלאם. לעולם לא נוגעים בה באוכל או באדם אחר. די. בטח הבנתם.

בקשר לאוכל איראני. אולי ישמע מופרך, כי ידוע גם ידוע, איזה נפלא המטבח האיראני. אבל אני זה אני, לא מסתדר עם טעמים פיקאנטיים. כך שהסתפקתי בתבשילי קבאב ואורז. אורז עם קבאב ולמחרת שוב קבאב ואורז, לשם גיוון. עכשיו, כדי לשטוף את הגרון, עמדו לרשותי תה או מגוון משקאות קלים כמו "זָםזָם" ו"פִּיפִּי", (תחשבו על ארוחה שבסוף מקנחים בפיפי, הזוי) המקבילים האיראניים לקוקה קולה ופפסי. אין בשום מקום בירה, יין או משהוא אלכוהולי אחר. ורמזו לי כי אם אתפס עם אחד ממשקאות השטן האלה, אזכה במלוא סאת המלקות השגורות בשריעה, בפרהסיה וללא רחמים. אז הנה, כמי שמעריך בירה טובה, אם תרצו – מצאתי מעט רשע.

איספהאן – מסגד שיח' לוטפאללה

איספהאן – מסגד שאה'

בקשר לקוד הלבוש. האם נשים איראניות אכן אוהבות ללבוש את הצ'אדור (או בפשוטת; אוהל אישי נייד) בציבור? הייתי נחוש לשאול ולברר את הנושא לפני שעזבתי את איראן. ההזדמנות נקרתה לי, כשהגעתי לסוכנות נסיעות וגסטהאוס בשם "אקבאר" בעיר בָּם (Bam).

הגעתי לשם לאחר חשיכה והתקבלתי על ידי קבוצה של שבעה איטלקים שטיילו באיראן על  ארבעה אופנועים. על שלושה אופנועים, רכבו שלושה זוגות של בעל ואישה ועל האופנוע הרביעי רכבה אישה מקומית. סולו. זה סיקרן. שאלתי אותה אם היא חוותה איזו הטרדה מהיותה אישה "לא, בכלל לא" היא ענתה. "נכון, כאשר אני מגיעה למקום ציבורי, עלי ללבוש את הצ'אדור. אם אני רוכבת או הולכת רגלית, אני זורקת את הדבר הזה מעל לבגדי הרכיבה מעור ממוגן. אך אתה רואה כאן, במקום פרטי, אני לובשת מה שבא לי". שתי גברות מצוות אכסניית "אקבאר" שנכחו בארוחת הערב, שתיהן בג'ינס אופנתי וסוודרים קלילים. אחת דיברה אנגלית טובה. שאלתי אותה איך היא מסתדרת עם הצ'אדור. היא משכה בכתפיה והשיבה : "אני לובשת את מה שחוקי התרבות והקוראן הקדוש מחייבים, אין לי בעיה עם זה" אז שאלתי אם היא יכולה להפנות אותי לפסוק בקוראן בו מצויין הדבר.

היא הפנתה אותי לאחד הגברים שהבטיח לחזור אלי עם תשובה. בבוקר בטרם עזבתי הוא ניגש אלי ואמר; "לך לקוראן הקדוש, סוּרָה מאתיים וארבע, פסוקים 30-31". וזאת עשיתי בהזדמנות הראשונה ומצאתי את הפסוק המצווה על האישה המוסלמית ענווה והשפלת מבט למול רשימה מפורטת של דמויות. האחריות על גרוי של הזולת – היא עליה. משהו שהפך לחוק מדינה. האנשים והנשים שפגשתי בהמשך הדרך לגבול הפקיסטני. "שידרו" יותר מרמז, כי יש חוק ויש מציאות. מעין קיום אישי, בתוך חוק שקבע מי שמינה את עצמו נציג של ישות בשם אללה. משהוא שאיני מסתדר איתו מצד כל  דת שלא תהיה. אבל בכניסה לאיראן חתמתי על מסמך מנדטורי, שבו התחייבתי לא לעסוק בחתירה תחת אושיות הרפובליקה האיסלאמית המפוארת.

הכמיהה והסקרנות שגיליתי לסממני צריכה ותרבות מערביים, היו מובהקים ו"שידרו" לי, כי יש בדרך איזו מהפיכה, גם אם היא תיקח קצת יותר זמן. אז המשכתי רק לצפות ולהקשיב. כעבור שלושה ימים הגעתי לעיירת הגבול זאהדאן (Zahedan) בואכה פקיסטאן . ידעתי כי עלי להערך לכניסה לארץ הבאה בנושא חשוב; דלק. באיזור הגבול מתקיים מערך ענף של הברחת דלק מאיראן לפקיסטאן, בה המיסוי על הדלק גבוה במיוחד. כך שממש לפני מעבר הגבול נעמדתי בתור בתחנת דלק, כדי לגלות אחרי כשעה שלא אזכה לקבל טיפה, כי איני שייך לקבוצה הנכונה… לכן הפנו אותי כמה ילדים, לסוחרים בצדי הדרכים בהמשך הציר – המוכרים דלק מתוך ג'ריקנים. מילאתי עד הקצה ויצאתי לכיוון פקיסטאן.

———————————————————————————————————————————————————————

תרגום ועריכה – יוני. כל הזכויות C שמורות לוורנר באוזנהארט – All rights -C- reserved to Werner Bausenhart

* חלק מהצילומים הורדו ברשות מאתרים ברשת.

** המתעניין בקניית ספריו של וורנר (באנגלית כמובן), יוכל להשיגם במחיר בסיסי ישירות מוורנר. נא להפנות אלי מייל ואני אדאג לשדך. – יוני.

———————————————————————————————————————————————————————-

תגים: Bazargan, Carnet de Passages en Douane, Iran, Werner Bausenhart, Zahedan, אוטאווה קנדה, אוכל, איספהאן, איראן, איראן על אופנוע, אכסניה, בם איראן, גסטהאוס, דלק, וורנר באוזנהארט, זאהדאן, טהרן, מאיראן לפקיסטן, מדבר, מטורקיה לאיראן, מסגדים באיראן, מעבר גבול, צ'אדור, קרנה דה פאסאג'

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לא כל מסע צריך בוץ, מדורה ואוהל. מי שחולם על מרחביה השפויים של אמריקה, כשהוא ישוב על כרום וניקל. רועם מעומק תשוקתו ונוכח במלוא תפארת אישיותו, יקבל כאן מדי פעם את הפינה של דרור עינב, מלב ליבה של האופנוענות הכי מזוהה עם רוח החופש של ארה"ב.

" באמריקה הכל אפשרי "

Easy Rider Bike Show Pomona, CA

כמו כל תערוכה נודדת של אופנועי וי-טווין "איזי ריידר" (מקור הביטוי שייך לתחום רכיבת הסוסים וזה גם שמו של הסרט המיתולוגי), מטרת המציגים לזכות בסוף סיבוב התערוכות הנודדות, בפרסי העיצוב הנחשקים ובראשם פרס "האופנוע היפה ביותר באמריקה". זכיות המכניסות אותם להיכל התהילה (והכסף) של התעשייה הפורחת בתחום האופנועים לפי הזמנה. או ליתר דיוק יצירות אמנות חד פעמיות.

אומרים שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אומרים ועושים. ראיתי זאת  במו עיני, לפחות בעקבות ביקור בתערוכת אופנועים שהתקיימה בתחילת חודש ינואר בעיר פומונה (Pomona) שבקליפורניה. תערוכה, המרכזת… איך אגדיר אותה? – עיצוב רעיונות מקוריים, פנטזיות ממומשות, לפחות בחלקן….. טוב, החוויה מתחילה כבר במגרש החניה העצום, כיאה לארה"ב. אני שם לב שכמעט ואין נוכחות של אופנועי ספורט או דו"ש. רוב האופנועים הפעם הם דגמי הקלאסיק , מה שהופך את התערוכה לא רק של אופנועים , אלא גם של מגוון הטיפוסים השונים והמשונים שעומדים מאחוריהם. בכניסה ביקשו לבדוק אם ברשותנו כלי נשק ו/או כלי משחית אחרים – הרמנו גבה,  מה ?! אחרי שנכנסנו פנימה, הבנו את פשר הבדיקה : כולם, ממש ללא יוצא מהכלל, אוחזים בידם כוס בירה. (תחשבו על כמות עמדות ההשתנה, שהחוק מחייב מפיקי אירועים שכאלה) כידוע ישנן חבורות של רוכבים ממועדונים שונים, מה שעלול לגרום, רחמנא ליצלן, לחיכוכים והתלקחות האווירה. לשמחתנו היה רגוע ויפה במיוחד. כפי שכבר הזכרתי, זה לא רק אופנועים, אלא תפאורה בדמות קשת רחבה של טיפוסים: מלאי קעקועים, מלאי בשר, שרירים, ומדושנים להפליא, לבושים בג'ינס מהוהה. חבושי בנדנות ושיער ארוך – בקיצור מדוגמים לחגיגה מושלמת! והנשים – בכלל, כל מילה נוספת מיותרת.

אופס… את האופנועים כמעט ושכחתי.

האופנועים גם הם שונים ומשונים; צבעוניים מאוד ומאובזרים להפליא. וכמו שאומרים על כלבים ובעליהם, שלפעמים עם השנים נעשים דומים זה לזה, אז גם כאן – "אראה את אופנועך ואדע מי אתה…" מאחורי הרבה אופנועים ישנו גם סיפור. למשל: אופנוע לאלכוהוליסט: אופנוע שגורר אחריו נגרר ובתוכו בר משקאות שלא היה מבייש בר בפאב מקומי. אופנוע אחר שנבנה במשך ארבע שנים ומתבלט בצבעיו המדהימים. אופנוע " לנשים בלבד" אופנוע וורוד, שהלוגו של "ברבי" מתנוסס על מיכל הדלק שלו ובתוכו גם מקום לאיחסון מוצרי איפור. אופנוע "הארלי" שצבוע בכתום ועליו ציור של נשר, הרגלית מעוצבת כדמות רגל של נשר – אמנות לשמה! אופנוע שהכידון שלו, במבט על, נראה כמו שתי חרבות. גם אופנוע "כחול לבן" היה שם: צבעו כחול ועליו ציור של מגן-דוד וכיתוב: "לא נשכח, לא נסלח" – מרגש ממש!

אופנועים שמותקנים בהם מנגנוני הרמה תוך כדי הנסיעה, ישנה אפשרות לשלוט בגובה האופנוע מעל פני הכביש. ועוד אינספור של אופנועים הזויים ויפהפיים.

כיאה לתערוכה מן הסוג הזה, גם האביזרים הנילווים תופסים מקום של כבוד, כמו למשל דוכנים של אביזרים, שעיקרם מתאים לעולם הקלאסיק: מעילי עור, תכשיטים, קסדות צבועות ומצויירות, בגדי נשים, בגדי ילדים…כן, גם לילדים יש חלק בעולם האופנועים, בהתאם לגילם כמובן.

בקיצור, כל מה שאפשר ואולי אי אפשר להעלות בדמיון; בגדול. ברעש. ובהרבה יצרים ותאווה! וכמיטב המסורת האמריקאית – על הבמה המרכזית פיזזו רקדניות ולהקות רוק חבטו דציבלים באוויר הדחוס, מנעימות את זמננו עוד יותר. והחברים – כן החברים כולם (או לפחות מרביתם) עם בירה ביד, שואגים בצחוק קולני ועל זרועות חלק מהם "תלויות" בנות זוג בלבוש מתאים… ולפעמים גם פחות… שהוא בעצם יותר…

כן, אמריקה – כמו בסרטים. רק שהפעם אני חי את המציאות.

צובט את עצמי מידי פעם כדי להבין "ההייתי או חלמתי חלום"?
שלכם

דרור עינב לוס אנג'לס, קליפורניה

——————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לדרור עינב.

תגים: Dror Einav, Easy Rider Bike Show, Harley, דרור עניב, הרלי דיוידסון, תערוכת אופנועים

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

טל שביט, חבר יקר. בְּכיר אופנועני ישראל, נהרג מפגיעת מכונית.

יהי זכרו ברוך!

זה עתה חזרתי מקיבוץ מעברות שם נטמן טל. סעו בזהירות. בבקשה!

למטה; מסע ההלוויה. מצומת גלילות, לצומת נתניה. בית-ליד. מעברות.  שני קילומטר של אופנועים מילאו את רוחב הכביש ואלפי משתתפים אבלים.

קיבלתי הרבה מיילים אישיים הנוגעים לטל שביט. המוטיב הקבוע כמעט הוא שכולם ראו בו חבר קרוב.

ההיכרות שלי עם טל הייתה טרם הקמת מגזין "מוטו" כשהוא כתב במגזין "טורבו" שנסגר בינתיים. ואני הייתי משחיל לשם כתבה מדי פעם. טל היה מנאייק של ניסוח, דיוק והגהה עברית נכונה ושל פרטים טכנלוגיים מדוייקים. סתם זיכרון קטן מני רבים: הוא ירד עלי חודש שלם, על כך שכתבתי על פרט טכנולוגי איטלקי בשם "desmo" (המשולב במנועי דוקאטי) ותרגמתי זאת "דסמו" וצריך היה להיות "דזמו" כלומר עם האות "ז".

שמרתי על קשר עם טל לאורך שנים. כשהייתי צריך ממנו כמה תובנות הקשורות לתחום הדו גלגלי, או כשעמדתי להוציא עבודת פרסום של לקוח ששיווק בארץ אופנועים.

לאורך המסע שלי, טל הגיב לכתבות ששלחתי מהדרך ויצר איתי קשר של פירגון מביך מבחינתי.

הדרך לזכור את טל לדעתי, היא להמשיך את פעילותו: להביא להכרה במי שרוכב על דו-גלגלי, כבעל זכויות על הכביש. לגרום לשליחינו בבית הנבחרים להבין, כי במקום לפתור את בעיית תאונות האופנועים בשיטת הגרזן במירור חיינו, בהטלת מיסוי וביטוח כבדים. יצירת אוירה ציבורית של "עליהום" והתרת דמנו בעיני נהגים אחרים. יעדיפו לטובת כולם, להשקיע גם בחינוך הנהג הישראלי, כדי שיפְנים, כי בכביש עוד בעלי זכות. די להסתכל במה שנעשה במדינות כמו ארה"ב. בריטניה ואוסטרליה, כדי להבין את חשיבות ההדרכה הציבורית. הנה דוגמה אחת מתוך הרבה.

תגים: Tal Shavit, טל שביט, מוטו

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

יוסי ושָני שדה משלימים את הסיבוב הרכוב בבלקן.

השענו לאחור ותיהנו!

יש משהו מרגש כשעוברים ממדינה אחת לשנייה. כאילו מתחילים מחדש. נראה גם שהגבול ביו המדינות הוא מאוד הגיוני, מעין גבול טופוגרפי. השינוי הנופי מובחן ברגע שעוברים ממדינה למדינה. כך הרגשנו שחצינו למונטנגרו, הנופים השתנו בבת אחת לנופים הרריים, יערות ארזים ואשוחים עם כפרים קטנים שממוקמים על צלעות ההרים. הרכיבה על האופנוע הייתה יותר קלה ורגועה. הכבישים טובים, התנועה דלילה והנוף מעיר את כל החושים. התחלנו בחלקה הדרומי של מונטנגרו. ירדנו מהקטע ההררי לחוף הים האדריאטי והמשכנו צפונה לאורך החוף. לקראת ערב, התמקמנו בקמפינג על חוף הים, סמוך לעיר התיירות והבילויים בודבה. (Budva) לאחר התארגנות בקמפינג נסענו לעיר עצמה. שם חיכתה לנו הפתעה – ציפינו לפגוש עיר עתיקה ומרתקת. התחלנו את מסלול הביקור בטיילת שלאורך החוף מדרום לעיר העתיקה. לאורכה מתגודדים רצף אתרי בילוי, מסעדות, ברים, בתי-קפה, פארק שעשועים, ואוסף (מדליק:)) של דיסקוטקים עם "רקדניות" שחוסכות על ביגוד ונקרא לזה; "רוקדות" במרכז הבמה, (אני דווקא הייתי מרוצה, שָני פחות) קצת לפני הכניסה לעיר העתיקה, עברנו במרינה, שם עוגנות יכטות שכל אחת נראית כמו וילה בקיסריה. העיר העתיקה עתיקה אמנם אך הכל חודש ולוטש. כל המבנים בעיר שופצו והפכו לבתי עסק יוקרתיים; גלריות, חנויות יין, מסעדות ובתי-קפה. בקטנה; הופתענו. בגדול; ההפתעה היתה לטובה.

למחרת בילינו בחופים הציוריים של בודבה וגילינו שיש לעיר שני פנים, בודבה של היום וזו של הלילה.
עזבנו את העיר המתעתעת הזו ועלינו במעלה הדרך לכיוון צפון מערב, אל מונטנגרו ההררית. הנוף כאן פשוט משגע. חצינו את עיר הבירה המודרנית פודגוריצה, (Podgorica)משם המשכנו צפונה בדרך הררית ובצמוד לנהר מורקה – ככל שמצפינים, ההרים גבוהים יותר, הקניונים צרים ועמוקים יותר והטבע עוצמתי הרבה יותר. הרכיבה על האופנוע בדרכים ההרריות והנופיות הללו, גרמו לנו להנאה גדולה. מדי פעם ירדנו לרכוב בשטח. רצינו לראות ולחוות את צורת החיים בכפרים. ראינו כפרים קטנים ופשוטים שרוב התושבים עוסקים בחקלאות. לקראת ערב, כשעדיין נסענו בשטח, פגשנו משפחה כפרית מונטנגרית שהזמינה אותנו לביתם, זו הייתה חוויה מיוחדת; משפחה רב דורית גדולה וחמה, המורכבת מהורים, ילדים, דודים, סבא וסבתא. התיישבנו איתם בחצר הבית סביב שולחן עץ ישן ושתינו תה. אב המשפחה התלהב מהאופנוע ונתן למשפחתו הסבר ממצה עליו. ראינו את ההתלהבות שלהם על כך שארחו אותנו. נכון שהם היו לנו חווייה שאני מספר עליה. אך לי ספק כי גם אנחנו היינו חווייה בשבילהם. הייתה שם שמחה ענקית. לאחר כשעה של מנוחה, המשכנו והתמקמנו ללינה בשטח. כרגיל, הכנו את ארוחת הערב; קפה אחרון מומתק בזיכרונות מהיום שעבר.

בדרכינו צפונה, עצרנו בעיירה ציורית ששמה קולשין. מקום המשרה אווירה שקטה ובמרכזה מספר בתי-קפה. התיישבנו באחד מהם לארוחת בוקר. משם המשכנו בדרך הררית ומקסימה הצמודה לנהר הטרה, המוגדר כעמוק ביותר באירופה. לקראת אחר בצהריים, הגענו למקום שמאוד ציפינו לו; הפארק הלאומי ביוגראדסקה גורה (Biogradska Gora National Park) הפארק הוא שמורת טבע, שבתוכה נמצא אחד משלושת היערות הבתוליים המוכרים באירופה. יש שם כ-100 מיני עצים. חלקם בגובה 50 מטרים ורבים מהם בגיל מעל 500 שנים. באותו אחר הצהריים, טיילנו רגלית כשעתיים סביב האגם. ההליכה היתה רגועה ונדהמנו מעושר וגודל הצמחים ומכמות המים האדירה הזורמת מכל כיוון אל האגם. פשוט מהפנט.

בלילה התמקמנו בבקתת עץ קטנה בלב היער שבתוך הפארק. להיות מחוץ לבקתה בתוך היער עבות בלילה, זו חוויה מיוחדת שקשה לתאר. החושך היה מוחלט. אני שוב מדגיש; חשוך עד כדי כך שלא רואים את קצה האף. כמו להיות בתוך מערה. למחרת התייעצנו עם פקח השמורה על מסלולי טיול. הוא הבין שאנחנו מטיילים עם אופנוע והמליץ לנו לעלות להרים ברכיבת שטח ושם לבצע מסלולים רגליים. לקחנו את המלצתו והתחלנו לטפס להרים. כבר בתחילת הדרך, הבנתי שפקח שמורה נחמד לא אומר שהוא מבין משהו ברכיבה על אופנועים. או ליתר דיוק, לא מבין כלום. הרכיבה הייתה קשה. הרבה בוץ, קוליסים עמוקים, עליות קשות עם פניות חדות. כמו כל רוכב אופטימי, חשבתי לתומי שעוד קצת קושי ולאחר מכן נגיע לדרכי שטח נוחות. אבל זה לא קרה. הדרך הפכה להיות קשה יותר ויותר. נפלנו שם והתפזרנו כמו חבילת דוּקים. היו מקרים שהיינו צריכים לפרוק את כל הציוד כדי להרים את האופנוע. למזלנו לא היו נזקים. בכל זאת היה שווה. גם הרגשנו את ההישג וגם זכניו במפגש עם מקום מהמם. הרגשנו את עוצמות הטבע שהיו שם. הנופים היו שונים ממה שהכרנו עד עתה. מרחבים מדהימים ובתוליים הצבועים בגווני ירוק חי. מידי פעם חצינו כפר קטן שיש בו 2-3 בתים. באחת העצירות בטבע, השפית הטובה באירופה, הכינה ארוחת גורמה. צעדנו לטיול רגלי קצר ומהנה ולקראת חשיכה יצאנו מהשמורה וכרגיל התמקמנו ללינה בשטח.

הדבר הראשון בבוקר לאחר היציאה מהאוהל, הוא הסתכלות ובדרך כלל התפעלות מהמקום שבו בחרנו להתמקם, לאחר מכן והחשוב מכל, הוא קפה, ולסיום, קיפול וסידור הציוד על האופנוע. אני מאוד אהבתי את הרגע בבקרים, שבו עלינו על האופנוע והתחלנו ברכיבה. זה נתן את התחושה שבכל יום התחלנו בעצם את הטיול מחדש. המשכנו צפונה, עדיין בצמוד לנהר טרה המרשים ביופיו. בהזדמנות הראשונה כשהכביש היה קרוב לנהר, עצרנו שם להפסקת שחייה ולמקלחת. לאחר כארבע שעות, הגענו לגשר הקשתות הגבוה ביותר באירופה הנִקשָת מעל נהר הטרה. הוא נבנה בשנת 1939 ונחשב אז לאחד ההישגים הגדולים בבלקן. בשנת 1941 פוצץ הגשר ע"י לוחם בשורות הפרטיזנים כדי למנוע את התקדמות הגרמנים. המשכנו לכיוון הפארק הלאומי – שמורת דורמיטור.  (Durmitor park) הנוף השתנה וכבר התחלנו לראות את פסגות ההרים האדירים שבשמורה. לאורך הדרך, חצינו כפרים קטנים שסגנון בניית גגות הבתים, מעיד על אזור מושלג בחורף. בנוסף, עדרי כבשים היו מפוזרים במישורים הירוקים לאורך הדרך. שער הכניסה לפארק היא עיירת הסקי זאבלייאק. (Žabljak) השוכנת בגובה 1500 מ' היא מספקת את השירותים הדרושים לשמורה. בעיירה יש מסעדות קטנות ונחמדות ומספר בתי מלון. כמובן שעצרנו שם לארוחת צהריים ולתכנון הביקור בשמורת הדורמיטור.

בערב התמקמנו בקמפינג מסודר בתוך השמורה. הקמפינג ממוקם בעמק, סביבו הרים אדירים שבפסגות עדיין נח שלג (רק להזכיר-אמצע חודש יולי). האווירה בקמפינג הייתה של מקום יציאה לטרקים או לטיפוס הרים. במעט הקמפינגים שהינו בהם לאורך המסע, פגשנו קרוונים, כלי רכב, חבורות אופנועים וגם שוכני אוהלים. במחנה הזה המצב שונה. רוב אוהלים היו מדגם אלפיני. גדוש מטיילים עם ציוד הליכה מקצועי, לפני היציאה לטרק, הרגשנו את האדרנלין באויר. גם לנו היתה תכנית, לבצע טרק בהרי הדורמיטור. דיברנו עם חלק מהמטיילים כדי לקבל מידע על המסלולים לדוגמא:רמת קושי, זמן, מקומות שינה בשטח. בנוסף דיברנו עם מנהל אתר הקמפינג שהתגלה כאדם חביב. גם הוא המליץ לנו על מספר מסלולים, הציע שאת האופנוע נחנה ליד משרדו. הפארק הלאומי דורמיטור נחשב לאחת משמורות הטבע היפות, המרשימות והמרתקות במונטנגרו. בשמורה יותר מ- 20 פסגות שגובהן מעל 2,000 מ'. הגבוה ביותר הוא הר בובוב (Bobov) קוק שגובהו 2,522 מ'. הפארק הוכרז בשנת 1952 ובשנת 1980 , נכנס לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו.

עם עלות השחר, היינו מוכנים לקראת הטרק בהרי הדורמיטור. הציוד על הגב כלל: שק שינה, אוהל, אוכל, ערכת בישול (סיר,צלחות,סכום) ערכת קפה, בגדים חמים, שישה ליטר מים לכל אחד, מפות, משקפת ומצלמה. כמו שציינתי, התוכנית היתה לעלות להרים, להתמקם בלילה בשטח או בבקתה הנמצאת בעמק למרגלות הר בובוב קוק. למחרת, לחזור אל הקמפינג, מצידו השני של ההר. התחלנו לטפס בתוך יער עבות שכמעט ולא חודר דרכו אור יום. העצים השכיחים ביותר הם האורן השחור, אשוח ואשור. לאחר טיפוס של מספר שעות הגענו לגבהים שמעל קו צמיחת העצים. הנופים היו מהממים, לא פחות.
חזרנו לקמפינג ולמחרת בצהריים אחרי אירגון איטי, עלינו שוב על האופנוע ועזבנו את שמורת הדורמיטור. הכיוון; דרום מערב. הרכיבה הייתה באזורים כפריים ושקטים מחוץ למסלול התיירים המקובל. עברנו בנופים בתוליים לאורך נהר ג'אסיניקה, חצינו שתי עיירות בשם ביג'לו פולג'ו ובארנה (Barna). כשעתיים מערבית לבארנה הגענו אל מעבר הגבול לסרביה.

חציית סרביה.

עברנו לסרביה בסביבות השעה שש בערב. תהליך המעבר היה מהיר וקל, אך לאחר מכן נתקלנו ברצף מחסומים צבאיים, וכל רכב נדרש לעצור להציג מסמכים. שוב הרגשנו שינוי תשתיתי עצום בין מונטנגרו לבין סרביה. כבישים צרים, בחלקם קטעים ערומים מאספלט. אך הנוף היפה היה פיצוי הולם לכך. רכבנו לאורכו של נהר גאזיבודסקו. ככול שהתקדמנו והתקרבנו לעיר מיטרוביקה (Kosovska Mitrovica) שבחבל קוסובו, הבחנו בשרידי המלחמה בין האלבנים לסרבים. קוסובו היא מהאזורים היפים בבלקן ואולי באירופה כולה. בסוף שנות ה-90 , הפך חבל ארץ זה לשדה קרב במלחמת אזרחים קשה ואכזרית. ב-17.2.2008 הכריז ראש הממשלה האשי טאצ'י, על עצמאותה של קוסובו. רוב תושביה של קוסובו הם אלבנים מוסלמים ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים.

הפעם החלטנו לוותר על אוהל ולמצוא מלון. קווינו למצוא אחד במיטרוביקה, אך כשהגענו לעיר, ראינו שוק אחד גדול מלוכלך והומה, הבנו שמכאן אנחנו ממשיכים, השעה הייתה מאוחרת היינו עייפים. יצאנו מהעיר ומצאנו מלון קטן בצד הדרך. כשנכנסנו אליו כנראה שהערנו את בעל המלון הריק והחשוך. בעל המלון היה מופתע, (מה פתאום אנשים מגיעים לְמלון להתארח? ממש הפתעה) הוא הציע לנו חדר. אך מה שעניין אותי יותר מכל, זו חניה בטוחה לאופנוע. בעל המלון הודיע לנו שהוא ישמור עליו. כדי להוכיח שהוא רציני, הוא שלף פנס גדול. לקחנו את החדר ובדקתי שאני רואה את האופנוע מהחלון. במהלך הלילה קמתי מספר פעמים, כדי לבדוק אם האופנוע עדיין שם, ראיתי מהחלון שבעל המלון לקח על עצמו משימה כמו צבאית ומאד רצינית לשמור על האופנוע. הוא עמד שם כמו חייל וביחד עם הפנס הגדול הוא שמר על האופנוע. למחרת המשכנו דרומה חצינו את פריסטינה, עיר הבירה של חבל קוסובו. עצרנו שם לקפה אך לא מצאנו צורך להתעכב שם יותר. ההמשך דרומה מאוד אפיין מדינות מוסלמיות, הרבה כפרים מוזנחים ועמוסים בתנועה צפופה. העסק הנפוץ ביותר היה מגרשי מכוניות. אין ספור מגרשי רכב וסוחרי מכוניות. מידי פעם שעשע אותנו תמרור המודיע על מהירות מקסימאלית לטנק.

לאחר עוד שלוש שעות רכיבה, הגענו שוב למעבר הגבול הדרומי של סרביה אך הפעם חצינו למקדוניה.
את מקדוניה חצינו באותו יום, מדינה הררית קטנה ויפה החלטנו להשאיר אותה כיעד לטיול הבא. בשעות הערב המאוחרות שמחנו להגיע לגבול ולחזור ליוון.

התרגשנו כשעברנו ליוון, כמעט סוף המסע, נסיים אותו במדינה שמאוד אהבנו לטייל בה. בכל מקרה רצינו להיות בסלוניקי. (Thessaloniki) מרחק הרכיבה ממעבר הגבול לסלוניקי הוא כ-200 ק"מ, בדרך תפס אותנו גשם חזק שליווה אותנו לאורך שארית היום. הרכיבה בלילה בגשם, האטה את קצב ההתקדמות. כשהגענו לפאתי סלוניקי, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. התמקמנו במלון קטן. למחרת טיילנו בעיר. סלוניקי היא עיר שוקקת חיים. במרכזה ולאורך הטיילת, מבחר מסעדות, טברנות ובתי קפה, מרכזי קניות לצד שווקים אותנטיים. ומספר אין סופי של אופנועים ברחובות. התבשמנו באווירה השמחה של סלוניקי. נהנינו לשבת בטברנה על חוף הים ולספוג את החוויה היוונית. בקיצור יוון במיטבה. בערב המשכנו לחופי כלקדיקי המדהימים, שם התמקמנו בקמפינג על חוף הים והתכוננו ליום שלמחרת.
בצהריים לאחר התארגנות, עזבנו את חופי כלקדיקי. עלינו על הכביש המהיר ושעטנו דרומה. הכבישים המהירים הם כבישי אגרה, ארוכים ובאיכות טובה. שייטנו בסביבות-130-140קמ"ש הקשבנו למוזיקה טובה שהבאנו מהבית ושוב ספגנו את הנופים המדהימים לאורך הדרך. מדי פעם עצרנו למנוחה בתחנות דלק. כעבור 300 ק"מ הגענו לחצי האי פיליון. עצרנו בעיר וולוס (volos) הממוקמת במפרץ פאגאסטיקוס. קצת קניות וכמובן כוס קפה והמשכנו לאורך החופים המרהיבים שבצד הדרומי של חצי האי. חצינו מטעי תפוחים ודובדבנים. עברנו דרך כפרים מטופחים הממוקמים על קו המים. חצי האי פיליון הוא יעד תיירותי מועדף בזכות החופים הנפלאים שיש בו והכפרים הציוריים המטפסים על הר פליאסידי.  התמקמנו בקמפינג מדהים על חוף הים הדרומי, הכנו את ארוחת הערב ונכנסנו לאוהל הקטן שהפך להיות הבית שלנו במהלך החודש וחצי של המסע.
למחרת, בילינו עד הצהריים בחוף הים. התמסטלנו מהשמש הנעימה ומחוף הים הנקי. הרגשנו רוגע שלא רצינו שיפסק. בצהריים, שוב עלינו על האופנוע רכבנו על הכביש המהיר לכיוון דרום. היינו חייבים להתקדם כדי להתקרב לאתונה. בשלב מסוים, ירדנו מהכביש המהיר והמשכנו לרכוב צמוד לחוף הים. הבנו שאת הלילה אנחנו נבלה על החוף, לקראת הערב האחרון ביחד במסע, רצינו למצוא מקום ריק ושקט.
וכך היה, התמקמנו במקום חלומי על פיסת חוף, לבד ורחוק מכל ישוב.

התעוררנו בבוקר לתוך הים, שחינו ולאחר מכן התארגנו ויצאנו לדרך. עצרנו בעיר תיבה להפסקה ולארוחת בוקר. והמשכנו עוד כשעתיים עד אתונה. העיר שנראתה לפתע על האופק, גרמה לי לצמרמורת. למרות שהמסע היה כמעט בסופו, שָני ואני היינו בעננים. הרגשנו שעברנו ביחד דבר מדהים, חצינו חמש מדינות ורכבנו על אותו מושב אופנוע כ-9000 ק"מ. הקירבה הפיסית הזאת על אותו מושב, הוסיפה לעוצמת החוויות המשותפות שחווינו במהלך המסע. באתונה טיילנו מעט, לא היה לנו זמן לסיורים מכיוון שהינו צריכים להגיע לשדה התעופה. שָני אהובתי התארגנה עם הציוד ועלתה למטוס, בעוד אני נשארתי ביוון לעוד ארבעה ימים. החלטתי לנסוע דרומה, עברתי לפולופונז, רכבתי לאורך החוף והקפתי את חצי האי ממזרח למערב. נהניתי מאזורים לא מטויילים, חופים נפלאים לצד הרים גבוהים. עצרתי למנוחה בטברנות קטנות, שוחחתי עם מקומיים. המיוחד בארבעת הימים הנוספים שהם היו ללא תכנון ומטרה.

בערב האחרון חזרתי לפיראוס, החלטתי לחפש מלון קרוב לנמל, כדי להגיע למחרת בזמן להעלות את האופנוע לאוניה. תחילה חיפשתי במרכז העיר. המלונות שראיתי שם לא מצאו חן בעיני, לא בגלל החדרים וחוסר הנוף, אלא מפני שלא הייתה חניה בטוחה וחששתי לאופנוע. נזכרתי שבמהלך הדרך, מחוץ לעיר ולא רחוק מידי, ראיתי קבוצת מלונות שנראתה לי סבירה. החלטתי לחזור ולמצוא את קבוצת המלונות. לאחר כחצי שעה, הגעתי אליהם. החניה נראתה לי בטוחה. שמחתי ונכנסתי לאחד מהם. בדקתי פרטים אצל הפקיד והבנתי מדבריו שהמלון הוא "לא שיגרתי". הוא הציע לי חדר שקט בקומת הלובי, הסכמתי אבל ביקשתי לראותו, כשנכנסתי אל חדר הוא היה חשוך מידי, גם לאחר הדלקת האורות הוא עוד היה חשוך, בנוסף כל קירות החדר כולל התקרה היו מצופים במראות. הדבר לא הפריע לי מלבד שלא היה בחדר חלון. חזרתי לפקיד ובקשתי חדר עם חלון. הוא אמר לי שיש לו בקומות העליונות אבל הודיע לי במבט מוזר, שהמלון "לא סטנדרטי" ובקומות העליונות יש רעש. מה אכפת לי רעש, העיקר חדר עם חלון. קיבלתי את החדר בקומה העליונה. הוא היה דומה לקודם כולל המראות אבל העיקר, היה בו חלון. עדיין לא קלטתי כלום. התארגנתי לשינה ואז הכול התחיל, לא הצלחתי להירדם אפילו לחמש דקות, הרעש לא היה מתנועת תיירים לעבר הנמל, אלא של גניחות של נשים שמתגברות במקצב סוער ומגיעות לדציבלים גבוהים במיוחד. התקרה והקירות רקדו לקצב הנאקות כמו ברעידת אדמה. חשבתי שבעוד רגע התקרה תקרוס ואמצא אצלי בחדר זוג בפעולה. כן, כך העברתי את הלילה האחרון שלי ביוון. למחרת בבוקר החזרתי לפקיד את המפתח, הוא חיכה עם חיוך מנומס ואני עם עיניים אדומות מחוסר שינה. עליתי על האופנוע ורכבתי לנמל. כמה סידורים פשוטים וקצרים והעלתי את האופנוע לתוך בטן האונייה. בערב עליתי על מטוס בדרכי ארצה מלא חוויות וזיכרונות. אל שָני אהובתי ולשלושת ילדי שלא ראיתי אותם כשבעה שבועות.

תודה מיוחדת לדורון שזירי איש יקר וחבר מיוחד. על הזמן הרב שהשקיע בהכנת האופנוע למסע.
דורון הוא בעל בית מלאכה ליצור כסאות גלגלים ייחודיים המיועדים לספורט הנכים.
פניתי לדורון לפני היציאה למסע, בבקשה לעזור בעניינים טכניים. ללא היסוס – דורון התגייס לפתרון, תוך תכנון ומחשבה רבה עד לפרטים הקטנים. דורון לא חסך מזמנו הפרטי ולא בחומרים איכותיים, כדי להגיע לתוצאה מושלמת וכל זאת ללא תמורה.
בארץ ובמהלך המסע, פגשנו רוכבי אופנועים רבים שהתלהבו מאיכות השיפורים שדורון הוסיף לאופנוע.

להלן רשימת ציוד והכנות.

(מתנצל על האיכות הגראפית הבינונית – יוני)

עלינו.
שָני ואני נשואים, מתגוררים בלב שמורת הטבע חי-בר יטבתה.
שָני עוד כילדה, נמשכה אל הטבע ואל עולם החי יותר מהכול. לאחר השירות הצבאי הגשימה חלום ילדות ישן, כשנסעה לטייל ביבשת השחורה. חלום נוסף שהגשימה מיד לאחר מכן, היה המסע הנפלא של שביל ישראל אותו צעדה מצפון לדרום, עוד כשהשביל היה נחלתם של מעטים ומשוגעים לדבר. מאז עסקה בעיקר בהדרכת טיולים רגליים ובטיפול בבע"ח כעבודה וכהתנדבות בארץ ובחו"ל. עד הגעתה לחי-בר יטבתה השייך לרשות הטבע והגנים בו היא עובדת כמטפלת הראשית.

בקשר אלי, הטיילות ואהבה למדבר הם הדברים שהתמקדתי בהם יותר מכל. במהלך שנותָי, הצלחתי למשוך עימי קבוצות חברים לטיולים בטבע המדברי. לא כמקצועי העיקרי, הדרכתי טיולי שטח רבים בארץ ובחו"ל.
הרכיבה על האופנועים החלה כבר בהיותי נער כשנסחפתי אחרי אחי הגדול שהיווה לי מודל לחיקוי. כשהתחלתי לשלב בין הרכיבה על האופנוע לבין אהבתי למדבר, גיליתי חיבור נוסף לטבע שגורם לי להנאה גדולה.
אני אב מנשואים קודמים לשלושה ילדים מקסימים ואהובים ליאור,דורון ותומר.
עבודתי היא כפקח ברשות הטבע והגנים מחוז אילת.

תודה-יוסי שדה.
אי-מייל:yosisade@gmail.com

ערך יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שייכות ליוסי שדה

תגים: Barna, Biogradska Gora National Park, Bobov, Budva, Cosovo, Durmitor park, Greece, Kosovska Mitrovica, Macedonia, Montenegro, Podgorica, Samar pass, Serbia, Shani Sade, Thessaloniki, volos, Yosi Sade, Žabljak, אוהל, אופנועים, אכסניה, ארגזי אלומיניום, אתוננה, בקתה, גשר, דורון שזירי, הבלקן על אופנוע, חי-בר יטבתה, חצי האי פיליון, טרק בהרים, יוון, יוסי שדה, יער, מונטנגרו, מלון, מעבורת מיוון, מעבר גבול, מקדוניה, סרביה, ערכת בישול, קוסובו, קניון, רשות הטבע והגנים, רשימת ציוד, שני שדה, תמרור לטנקים

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

תענוג לארח שוב את זאק, המֶייט שלנו באוסטרליה היוצא לממש חלום. תודו: כולנו הולכים ליהנות!

עברה כמעט שנה מאז שנפלה החלטה. יותר נכון יהיה לומר, עד שנפל האסימון.
אחרי הטיול לטסמניה, ידעתי שהגיע הזמן לטיול שחלמתי עליו כל כך הרבה זמן. יש לי את האופנוע המתאים, רוב הציוד כבר ברשותי ואת הזמן קיוויתי שאוכל להשיג עם שכנועים קלים.
להקיף את אוסטרליה, היבשת המדהימה הזו שגודלה כמעט כשל ארצות הברית ואורך חופיה כ – 36,000 ק"מ, עם גיאוגרפיה ייחודית ובעלי חיים יחודיים אפילו יותר.
התחלתי לקרוא. הרבה.
הרשת מלאה במידע מרוכבים שעשו את ההקפה ומדהים לראות כמה כל טיול שונה למרות שהמסלולים דיי זהים.
התחלתי להסתכל במפות. החלטתי על מסלול שיהיה כולו במקומות שלא הייתי בהם עדיין. מסיבה זו, ירד החוף המזרחי שאותו כבר ראיתי אינספור פעמים בין עם ברכב או ברכיבה. מאותה סיבה, לא ארכב בחופי מדינת Victoria – שבבירתה Melbourne  גרתי שנה והספקתי לטייל לאורכה ולרוחבה.
החלטתי לצאת מסידני צפון מערבה – ההחלטה להקיף את האי נגד כיוון השעון נראתה לי הכי הגיונית. תאריך היציאה יהיה בסוף הקיץ, מה שאומר שרוב הרכיבה אמורה להיות במז"ג אוויר נוח יחסית. כמו כן, בעונה זו משטר הרוחות באוסטרליה הוא נגד כיוון השעון, מה שאומר; רוח גבית רוב הדרך…

בסיבוב האחרון, ליד המעבורת המקשרת בין מלבורן לטסמניה

מסידני כאמור, התכנון הוא לרכוב צפון מערב לכיוון ה outback- האיזור האדום וה(כמעט) בלתי מיושב. לעבור בכבישים צדדיים ושבילי עפר ולא בכבישים ראשיים.
שם, ב- outback, פוגשים את אוסטרליה האמיתית, את החקלאים ורועי הצאן, הכורים ואנשים שפשוט החליטו (לפעמים מחוסר ברירה) שהכי רחוק זה הכי שווה.
הרכיבה צפון מערבה תוביל אותי לחצר האחורית של מדינות New South Wales  ו – Queensland – חצר שזכתה לפני כחודש בשטפונות הרסניים – מה שאומר, שכל מסלול שאבחר ולא יהיה על כבישים ראשיים יכול להיסתיים באחורה פנה. (מזל שצינורות המידע על מצב הכבישים, פועל כאן מצוין וכל מה שצריך, זה להרים טלפון או לגלוש לאתר הנכון – http://www.outback-australia-travel-secrets.com/outback_information.html
אחרי שאגיע ל Mt. Isa – אמשיך לרכוב מערבה ואז שוב צפונה ב – Northern Territory עד ל Darwin.
משם מערבה למערב אוסטרליה ורכיבה דרומה לאורך כל החוף המערבי  ואחריו החוף הדרומי עד ל – Adelaide. מ Adelaide – לחזור שוב לכיוון המדבר ולשוב לסידני דרך Broken Hill.
בסה"כ כ 15,000 ק"מ – כשעומדים לרשותי 60 יום. בחישוב מהיר – 50 ימי רכיבה של כ – 300 ק"מ ביום ועשרה ימי מנוחה, שיוקדשו למקומות בהם ארצה לשהות יותר מלילה, שלא לשכוח טיפול לאופנוע וגם החלפת צמיגים בדרך. 300 ק"מ ביום נראים לי מעט מדיי, מה שאומר שכנראה יהיו לי כמה ימים נוספים למנוחה.

עוד כ-5 שבועות ליציאה לדרך:)

להתראות בהמשך

צחי

ערך (קלילוֹת) – יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות C לצחי

תגים: Adelaide, Broken Hill, Darwin, Mt. Isa, New South Wales, Northern Territory, Queensland, אאוטבק, אוסטרליה על אופנוע, הכנות למסע, טזמניה, מעבורת, סידני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה