תמונה אחת שווה אלף מילים.

ארבעים ושתים, אפילו יותר!

לאחר שנפרדו דרכיהם של עמיר ערן וגלעד בעקבות ההתהפכות של ערן בבאחה, עמיר המשיך בדרכו על פי התכנון. לא וויתר. הפעם, קבלו את כל התמונות ורק כמה מילים… שעיקרן: הרבה אנשים טובים באמצע שומקום.

"קראתם כאן את סיפורו של ערן, על סיפור התאונה שלו. אין לי הרבה מה להוסיף על כך. בעיני, ערן התעלה על עצמו בדרך בה הוא קיבל את מצבו הקשה והמסובך. למרות הקור העז והכאבים הנוראים, הוא הפגין אומץ אדיר. היה לי הכבוד לפגוש בו ולרכוב איתו.

המשכתי לרכוב בבאחה בדרכים רבות ובדרגות עבירות וקושי שונות. נפלתי פה ושם ופגשתי אנשים מקסיקנים נהדרים שהציעו עזרה תמיד, מבלי לרצות כל תמורה. רוב המקסיקנים החיים בבאחה קליפורניה מתקיימים במחסור ועוני ברכוש, אך בעיני הם אנשים עשירים בתוכן בנשמה ובהערכתם לחיים. אין להם הרבה – אך הם עצמם – זה הרבה. אני חי בארה"ב וכאן אני פוגש אנשים החיים בלב העושר ועדיין מרגישים חוסר ושיעמום. עוברים את ימיהם בסוג של ריקנות וחוסר משמעות. ללא מטרה ללא כיוון ממשי.

לאורך דרכי בבאחה, פגשתי גם אמריקנים מארה"ב שהפכו את המקום לביתם. כאן הם שמו לב כי החיים חופשיים יותר, דווקא בפשטות הנסוכה על הכל.

הנה התמונות, לא בסדר כרונולוגי. המסלול הקרקעי וגם המסלול האנושי."

תודה

עמיר פורת

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

איש, אישה, אוסטרליה, אופנוע.

לופ ממלבורן לאדלייד

חופשת הקריסמס ובאוסטרליה קיץ. אם אתה אופנוען החג שלך כפול!

הצג את הוראות נסיעה ל-הסיטי של מלבורן ויקטוריה, אוסטרליה במפה גדולה יותר

אנחנו שוהים ביבשת הדרומית כבר כמה חודשים טובים. ב-22 בדצמבר יוצאים פה לחופש. החיים במדינה בה החגים הרשמיים מזמנים לך במתנה שבועיים של חופש… שכנעו אותנו לעלות על האופנוע ולנסוע לכיוון כללי ממלבורן לאדלייד… אם תביטו במפה. אז אנחנו בצלע הדרום מזרחית של אוסטרליה. איזור הנהנה ממזג אויר נוח בעונת הקיץ, בזכות האוקיינוס הדרומי שבקצהו נוגע באנטארקטיקה מדרום לנו. יצאנו מערבה.
החלטנו על מסלול רגוע ורכיבה מפנקת, בלי סכין בין השיניים. למצות את המפגש הכי אינטימי עם מקום מיושב ושולי הפרא והטבע שמקיפים אותו ואין כמו אוסטרליה לספק את התערובת המנצחת הזו: ים, יבשה ושולי מדבר רחוק. עיירות ציוריות. תשתית מעולה ואמצעי תיירות. אוכל ולינה שמעניקים חוויית רכיבה מהסרטים.

כמו כל יציאה למסע רכוב שמכבד את עצמו, העמסנו כל כך הרבה ציוד מיותר, שכעבור שעה חזרנו על עקבותינו והורדנו חלק גדול ממנו בבית. כן, על אופנוע אין מקום!

יצאנו לדרך ממלבורן לכיוון ה-Grampians התכנון היה להגיע לשם, ללעוס צהריים, להמשיך לכיוון הגבול עם South Australia ולעשות את הלילה באוהל. הדרך ל-Halls Gap שזו עיירה הממקומת באמצע פארק, היתה מהממת ואם אתם זוכרים את החרקים שצחי (שהקיף את אוסטרליה לפני כמה חודשים) נתקל בהם, הארבה הזה בעצם… המממ (אני עדיין לועס בדמיוני אחד מהם) למדנו כמה דברים מעניינים מהם: אם אתם לבד על הכביש והם מונחים שם, אז להמשיך לנסוע, לא לתת לאוטובוס שמאחוריכם לעבור ו"לנקות" את הכביש מהם. כשזה קורה, הם מתעוררים וקופצים גבוה. מאד גבוה… אתם מגיעים בעקבותיו מבסוטים… ואתם חוטפים את ההרמה להנחתה שלו. וזה כואאאבב. כאילו מישהו משליך לך בפרצוף אבנים בקוטר 4 ס"מ שפוגעות…  אאאוץ'!!!
צהריים קצר בהולס גאפ והמשכנו בכיוון כללי מערבה. הגענו עד ל-Horsham שם חיכה לנו מזג אויר רטוב למדי. סלח לנו אוהל… אנחנו מצאנו מוטל ללילה.

בוקר כמו כל בוקר במסע: קמים עם דופק גבוה ועיניים לשמיים מאיימים ולאופק רחוק ומבטיח. ארוחת בוקר קלילה במזנון בסגנון של פעם והמשכנו בגשם לכיוון Naracoote ובדרך לכיוון הים. כשמצאנו את הים, גם הרוחות מצאו אותנו. זוכרים שהים הזה הוא גם שגריר של אנארקטיקה כאן, אז קיבלנו ד"ש… קור פסיכי כל הדרך. רוחות שבקושי אפשר לשלוט באופנוע …  עצרנו להתאושש למרגלות הסרטן הענקי שליד תחנת הדלק ב-Kingston עם עוד הרבה רוכבים מופתעים ורטובים. משם חתכנו למעלה, צפונה לכיוון אדלייד. נסיעה של 3-4 שעות. עם רוחות צד עצבניות שהעיפו אותנו מצד לצד והאופנוע, יש לו חיים משלו…  נסענו כל כך לאט., לפעמים ירדתי ל-60 קמ"ש, כדי להשאר בקו אחד.
אמרו קיץ בתקופה הזו…  אז אמרו. באולפני טלויזיה אף פעם לא יורד גשם… במסגרת תעתועי מזג האויר העולמי, הקיץ לא רוצה לבוא. עכשיו גשום וקר. עצרנו למנוחה על נהר ה-Murray. עורק המים ההיסטורי של חבל ארץ זה, שהרבה דרמות וטלנובלות טלויזיוניות, ליטפו את גדותיו בתסריטים מופרכים. צילומים קצת והמשכנו. נחתנו בעיר אדלייד ונכנסנו לעוד הוטל מזדמן…. מי אמר אוהל?

אדלייד, עיר יפיפיה בסגנון אירופאי מודרני. שוכנת לחוף מפרץ מפתה. יצאנו לשייט. להחליף מזג אויר דולף בדולפינים. חיפשנו וחיפשנו… אולי הדולפינים ראו אותנו. אבל אנחנו רק השתזפנו לנו בשמש. החזרנו טמפרטורות לגוף אחרי היומיים הצוננים האחרונים ודולפנים לא ראינו.
למחרת, עלינו לתצפית מעל העיר על הר Lofty היתה ראות טובה לכל אורך המפרץ. המשכנו לגן החיות המקומי לא רחוק משם. המיוחד בגן הזה: המבקרים מהלכים בתוך סביבת המחייה של בעלי החיים ואנחנו עם חיות מתחברים תמיד. מדהים. פשוט חוויה .
בבוקר, יצאנו לרכוב בדרך חזרה הביתה. שמחים, ויחד עם זאת גמורים.

עשינו 2,200 קילומטר ב-6 ימים. האמת, אנחנו לא רגילים למרחקים כאלה. (לחשוב שהמרחק האוירי בין מטולה לאילת, הוא כ-420 ק"מ – אז תעשו חשבון)
היה מעולה. מחכים לעוד הרפתקה כזו.

אסי  ומירב.

—————————————————————————————————————–

עריכה בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאסי מילר

—————————————————————————————————————-

תגים: ASI, Grampians, Halls Gap, Horsham, Kingston, Lofty, Murray, Naracoote, South Australia, אדלייד, אוכל, אוסטרליה, אופנוע, אכסניה, אסי, ארוחה, בית קפה, דלק, הוסטל, הכנות למסע, מלבורן, מלון, מסעדה, סידני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

משהו על ערך הרעוּת

וגם על התהפכות, מעוף והתעופפות. על נחיתה ותובנות.

צילום: עמיר פורת

הרהורים על (משככי) כאבים

אם הייתי זורק לכם כמה אנקדוטות הזויות אפשריות מההרפתקה האחרונה על איזו הייתם מהמרים כאמיתית:

א) לטובת חציית באחה קליפורניה קניתי צמיגי שטח מיוחדים בארה״ב אותם סחבה לבדה אשתי קרן בחודש החמישי להריונה.

ב) ההרפתקה הסתיימה (או התחילה) ביום הראשון של הטיול ולאחר 150 ק״מ בלבד של רכיבה בעקבות התהפכות שלי בלב המדבר.

ג) נתקענו במדבר בלילה בטמפרטורה של 3 מעלות מתחת לאפס, כאשר מסביבנו מסתובבים פומות ותנים רעבים

ד) הפוסט הזה נכתב אות אות ביד השמאלית (החלשה והבריאה) שלי.

נו, אז מה הניחוש שלכם…? תחשבו טוב…

ניחשתם יפה – כל התשובות נכונות!

צילום: עמיר פורת

למי שמעוניין להיזכר כיצד נולד לו הטיול בבאחה קליפורניה, מוזמן לחזור ולקרוא את הפוסט על ההרפתקה האחרונה בערוצי הנחושת (יוני קישור בבקשה).

ערן וגלעד בקופר קניון – יולי 2011

גלעד ואני הקדמנו למסע חודשיים של הכנות קדחתניות, איסוף חומר, שיחות וועידה עם אנשי קשר בעולם, רכישת ציוד ייעודי כמו הצמיגים TKC-80 מפות ייעודיות לשבילים, לימוד האזור, טיפול ייסודי לאופנוע ועוד. שלחנו את האופנועים ממקסיקו סיטי (בה אנו שוהים עם משפחותינו במסגרת עבודה) על ידי חברת משלוחים לטיחואנה וטסנו לשם בעקבותיהם. התכנית היתה לחזור משם ברכיבה ולנצל בצורה המיטבית את מעט הזמן שעמד לרשותנו -בקיצור הרבה לוגיסטיקה, חשיבה והוצאות כספיות לא מבוטלות.

אבל בעיקר היתה שם הרבה תשוקה, ציפייה, בישול חלום שהולך להתממש.

וכל זה התרסק (תרתי משמע), ביום הרכיבה הראשון ומיידית השפיע על הסביבה הקרובה והרחוקה – המשפחה המודאגת, גלעד שגם לו נהרס המסע, בקיצור; נזק סביבתי.

התוכנית

התוכנית היתה (הסימונים הירוקים במפה) להתחיל בצפון הבאחה, גבול מקסיקו ארה"ב ועשות את כל הדרך חזרה למקסיקו-סיטי. טסנו מוקדם בבוקר לטיחואנה. האופנועים כבר חיכו לנו שם. מוקד העניין היה חצייה של באחה קליפורניה (קליפורניה התחתית), לשון יבשה, המתחילה בגבול של מקסיקו עם מדינה קליפורניה בצפון ויורד דרומה,הייחודי הוא שזהו מדבר שמשני צדדיו יש ים: בצד המזרחי ים קורטז ( גולפו דה קליפורניה) צד שבאופן כללי חם יותר מבחינת אקלים וגם הים חם יותר, ובצד המערבי האוקיינוס השקט. באחה קליפורניה למעשה מחולקת לשתי מדינות בתוך הרפובליקה המקסיקנית (צפון ודרום) והשטח הכולל שלה הוא כ-140,000 ק״מ מרובעים (בערך פי 6.5 משטחה של ישראל).

באחה קליפורניה ידועה בנוף מדברי מגוון, אזורים הרריים שמגיעים עד גובה של 3,100 מטר, לצד חופים בתוליים המזכירים קצת את סיני. עיירות נופש לאמריקאים ובעיקר מרחבים עצומים בשטח ובכבישים שהופכים את הרכיבה לחוויה אדירה. באחה קליפורניה גם ידועה בעושר עצום של מיני חיות וצומח ייחודיים. בין השאר ניתן לראות שם את הקקטוס הגדול בעולם ואת הלוויתן האפור הגדול בעולם. העונה שבה שוהים הלווייתנים במימי באחה קליפורניה היא בין אמצע דצמבר לאמצע אפריל כאשר בשיא ניתן לראות אלפי לווייתנים והמלטות!

העונה עכשיו היא קרה ויבשה יותר, אולם ככל שיורדים דרומה, ניתן גם להנות ממזג אוויר יפה וככל שהולכים צפונה לתוך ההרים, ניתן אפילו להיתקל בשלג.

המסלול הכללי המתוכנן היה: גלעד (ב.מ.ו ג׳י אס 1200) ועבדכם הנאמן (ב.מ.ו ג׳י אס 1200 אדוונצ׳ר) יצאנו מטיחואנה בשעת צהריים מוקדמת מזרחה לעיירה טקטה, שם פגשנו את עמיר (ב.מ.ו ג׳י אס 800). משם יצאנו מזרחה, עד לכניסה לשביל קומפדרה שהולך דרומה עד לכביש 3. משם ירידה דרום מזרח עד וואיה דה לה טרינידד ושוב ירידה לשטח עד שמגיעים לחוות מייקס סקיי. שם תכננו לישון בלילה הראשון. למחרת, חזרה לכביש 3 והמשך ירידה דרום מזרח דרך סאן-פליפה עד לחוף גונזגה.

משם המשך לבאהיה דה לוס אנחלס או לגררו נגרו. למחרת המשך לסאן-איגנסיו עם סיור לווייתנים בלגונה הסמוכה. בהמשך רכיבה ללורטו דרך מולג׳ה. למחרת רכיבה עד התחתית לקאבו סאן לוקאס וביום האחרון בבאחה, רכיבה ללה-פאז ומשם עולים על מעבורת לעיר מאזאטלאן ( כ- 16 שעות, 150 דולר לרוכב ואופנוע ללא קבינה).

ממאזטלאן רכיבה רצופה למקסיקו סיטי דרך הכביש המהיר (כ- 1000 ק״מ).

טיסה ממקסיקו-סיטי לטיחואנה כיוון אחד עולה כ-250 דולר, ושליחת האופנוע במשלוח יבשתי עולה כ -250 דולר גם כן. עלות משוערת בטיול ליום כולל דלק, מזון ולינה – כ- 100 דולר.

מעוף הציפור

בחרתי לא להתמקד בתאונה או בסיבות (הטכניות) שגרמו לה. מבחינתי זה פחות מעניין. בקצרה אגיד שבחרנו לנסוע בשביל באורך 90 ק״מ, בו עברו ויעברו עוד הרבה רוכבי אתגר על אופנועים דומים לשלנו. השילוב של המשקל הרב של האופנוע והציוד הנלווה, השביל החולי לעיתים עם מכשולים שונים (קוליסים, בורות ושלוליות בוץ) גרמו לקושי בשליטה ובדיוק באמצע השביל וכשעה לפני אור אחרון איבוד שליטה רגעי במהירות בינונית, גרם לתאונה ברמה הטכנית. מאז אני עסוק בבחינה פנימית לסיבות העמוקות יותר שהביאו לתוצאה.

טייסי קרב שנאלצו לנטוש את מטוסם בגובה רב, מדווחים על הטראומה של המעבר החד מישיבה בתא הטייס, הנוחות, הבטחון והכוח שהיא משרה, תחושת השליטה – למצב של חוסר וודאות, אוויר קר ובעיקר חוסר שליטה על המציאות. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זו התחושה שמרגישים שעפים מהאופנוע לעבר הקרקע הקשה. בשניות או חלקיקי השניה שהייתי באוויר המחשבה שעברה לי בראש הייתה – מה עכשיו? מה הולך לקרות לי? איבוד הכרה? חומרת הפציעה?

ואז מגיעה ההתרסקות הכואבת – מכה קשה בקדמת הראש ורעש של שבירה בקסדה, גלגול ועצירה….ואז אני זוכר את השקט הפסטורלי.

כמו שאפשר לראות בתמונה התאונה קרתה במקום יפה, עצים בצדי השביל, לב המדבר ובעיקר אני זוכר את השקט, האופנוע נדם (כנראה לתמיד).

ואז אני קולט שאני בהכרה ומתחיל בבחינה עצמית – מה שבור? מה שלם?

התקלות הן ההרפתקה האמיתית – טד סימון

יד ימין החלה להתנפח ולכאוב. האופנוע מרוסק וללא חשמל. מייד הבנו שהיציאה היחידה היא עם רכב. אנחנו נמצאים 45 ק״מ מכביש אחד ועוד 45 ק״מ מכביש שני, ולאורך השביל, חוות מבודדות ומרוחקות אחת מהשנייה. מיותר לציין, שבאזור אין קליטה סלולרית.

תוך פחות משעה יירד החושך. החלטנו שגלעד ייסע בחזרה בשביל לכיוון ממנו הגענו ויחפש אנשים שיוכלו לעזור לנו (בנוסף לגלעד ואלי רכב איתנו עמיר, רוכב אתגר שכותב כאן באתר, איתו תכננו את הטיול ונפגשנו שעות מעטות לפני התאונה). מה קורה אם גלעד ייפול בשביל? איך נדע ומי יעזור לו? החלטנו שבמידה והוא לא חוזר תוך שעה, עמיר ייסע לחפש אותו.

בינתיים השמש ירדה ואיתה גם הטמפרטורות צונחות. התחלנו להתלבש (חוויה כואבת עם יד שבורה) וכבר ראיתי בעיני רוחי, איך אנחנו מעבירים שם את הלילה בתוך האוהל . זכרתי שבלונלי פלנט כתוב על חיות פראיות באזור אבל לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות.

כעבור שעה קלה, חזר גלעד מלווה בטנדר של חקלאים – הוגו נראה כבן 70 ואבא שלו (?!?) הם דאגו לנו אבל היו עם טנדר עמוס בציוד והיו בדרך לחווה מרוחקת ולכן הבנו שהם לא יוכלו לעזור. הם סיפרו לנו על דאריו, בעל חווה קרובה שיתכן ויוכל לעזור. גלעד ועמיר החביאו את האופנוע בצד השביל ונסענו עם הוגו ואביו לחווה כאשר בחוץ כבר מאוד קר.

המלאכים של השביל

אז מסתבר שגם בחוויות לא נעימות כמו תאונה יש צדדים חיוביים. נכנסנו לחווה המדברית של דאריו, ללא חשמל ריהוט או מותרות מעולמנו. אך באמצע החדר הריק, בער לו אח שחימם לנו את הלבבות. דאריו שמע בקצרה את הסיפור ואמר מייד שישמח לעזור לנו ולקחת אותנו לעיירה הקרובה. מה שמדהים עם האנשים הפשוטים הללו הוא שיש להם מעט רכוש/חומר אבל הם מייד יציעו לך את כל מה שיש להם – 2 טמאלסים (מאכל תירס מאודה מקסיקני טיפוסי) שהיו על השולחן וקפה דלוח שהוא הציע לחמם על ה״גז״ (כיריים עם עצי הסקה מתחת). עמיר היה קצת בהלם ואמר שדבר כזה בארצות הברית בחיים לא היה קורה.

על הקיר בבית הצנוע היתה תלויה פרוות פומה – חיית פרא שדאריו צד בשטח החווה …אז שמענו קצת סיפורים על רוכבים שהותקפו על ידי פומות ואריות שמסתובבים באזור…

העמסנו את האופנוע ויצאנו למסע מפרך חזרה לעיירה הקרובה. 45 הק״מ בדרך חזרה בשביל רווי הבורות גרמו לי לכאבים עזים – הרגשתי כאילו כל טלטלה מגדילה את השבר…השתדלתי לא לחשוב על זה ודיברתי עם דאריו על כל נושא… דאריו סיפר לי שבשנה שעברה חילץ 5 אופנוענים בגלל מזג אוויר סוער ותאונות…שהגענו לעיירה, דאריו הסביר שלא יוכל לקחת אותנו לטיחואנה, כי אין לו רשיונות מתאימים לרכב. לבקשתי הוא התקשר לחברו שגר בעיירה, אשר יצא ממיטתו בעשר בלילה עם הפיק-אפ שלו, כדי לקחת אותנו לטיחואנה. לא היתה להם שום כוונה לבקש כסף מעבר להוצאות הדלק.

לא הפסקתי להודות לבורא עולם ששלח לנו את שני המלאכים הללו.

גלעד ואנוכי עם דאריו ורוברטו צילום: עמיר פורת

כמה רחובות לפני בית החולים, ביקשתי מרוברטו ודאריו לעצור באיזו חתוליה (דוכן מקומי עם בשר לא מזוהה), להזמין את החבר'ה לסנדוויצ׳ים שהיו בשבילנו מעדן חצות.

כאשר הורידו אותי בכניסה לבית החולים ונפרדנו, דאריו אמר לי- אני מחכה לך כאן בשנה הבאה…

ערך הרעות

לאחר טיפול ראשוני בבית החולים, הפצרתי בגלעד שימשיך עם עמיר בטיול. הרי זה שעבורי נגמר הטיול, לא אומר שגם עבורו. ״מחר אקפל את הציוד שלי אשלח אותו הביתה ואקח טיסה בחזרה, אבל בבקשה תמשיך בטיול״. גלעד השיב בשלילה נחרצת – ״התחלנו ביחד ונסיים ביחד״ ואכן העזרה של גלעד לאורך כל האירוע ובמיוחד ביום שאחרי, בו נדרשו הכנות רבות לחזרה ואני הייתי מוגבל מאוד לעזור, היתה גדולה מאוד. אז אני מנצל את הבמה גם כדי להודות לך גלעד ומאחל לכל אחד מכם שיהיה לצידכם חבר כזה בשעת צרה ושמחה

אחרית דבר –  החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תכניות אחרות (ג׳ון לנון)

ביום המחרת, קיפלנו גלעד ואני את הציוד ואת עצמנו, חזרנו לחברת המשלוחים ושלחנו את האופנועים בחזרה למקסיקו-סיטי ואחר הצהריים עלינו על טיסה חזרה. עמיר לשמחתי, המשיך בטיול שלו כמתוכנן ונחכה עד שיחזור כדי לשמוע את החוויות שלו ולראות מה הפסדנו.

התחלתי בתהליך שיקום שצפוי להימשך כ-6-8 שבועות. מעבר לשיקום הפיזי אני עסוק בבחינה פנימית, מתוך אמונה שדברים לא קורים סתם ושלכל דבר טוב או רע יש סיבה.

כאשר בחרתי לצאת להרפתקה הזו, כמו גם להרפתקאות אחרות בחיים, הייתי מודע לסכנות , הכנתי את עצמי בצורה המיטבית תוך כדי ניהול סיכונים מחושב.

התקלה הזו, היא משהו שכל אחד מאיתנו קם איתו בראש בבוקר ויודע שיש מחיר למימוש חלומות. אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון. אנחנו מקווים שאלה שאיתנו יידעו להכיל את שעובר ויעבור עלינו. איננו יכולים להבטיח דבר לעצמנו. פרט לידיעה שנלך עד הסוף: בהתלהבות שלפני. ביצרים של תוך כדי וגם באחריות שאחרי.

וכאן אני חייב להודות לעולם, שהפגיש אותי עם קרן אשתי היקרה – השותפה המדהימה שלי שבלעדיה לא הייתי מסוגל להגשים רבים מחלומותי. על ההבנה, התמיכה והעזרה – תודה מותק!

פרידה מעמיר פורת

החיים מלאים בהזדמנויות והרפתקאות ואני מאמין כי בן אדם שלא חולם וגם מממש חלומות, הוא בן אדם מת. כבר מזמן הבנתי שצריך להיות פתוחים להזדמנויות הללו ובעיקר להעז לחלום. יש בחיים מספיק סיבות ופחדים ל"למה לא לעשות דברים". במידה והייתי מאפשר לקולות הללו שקיימים בי ובכל אחד מאיתנו להשתלט על מחשבותיי, הרי לא הייתי יוצא מהבית. לכן כבר מזמן הגעתי למסקנה שעדיף לנסות ולעיתים גם להיכשל או פשוט להבין שזה לא היה בשבילי – מאשר מלכתחילה לא לנסות. כך, בגיל 85 כשאביט לאחור ואתחיל בסיכומים אוכל להיות מרוצה מהדברים שעשיתי, ממימוש החלומות, ולא להיות מתוסכל מדברים שהייתי רוצה לעשות ולא העזתי… .

הניסיון האחרון מראה שלעתים בחיים אנחנו בונים תוכנית שלמה לפרטי פרטים אולם ליקום רצונות משלו. צריך לדעת לקבל זאת, לתת את הכבוד וההערכה, ומצד שני לא להפסיק להעז.

אני מרגיש שאצא מחוזק מההרפתקה הזו. היא תחדד לי את החושים, תגרום לי בפעם הבאה להיות יותר שקול ולתת את הכבוד המתאים לדרך, לחול, לטבע וליקום.

ההעמסה בדרך הביתה

וכן, היה שווה לעבור את מסע הייסורים הזה כדי לגלות מלאכים בשביל כמו דאריו ורוברטו, להיזכר שיש אנשים טובים בעולם עם כוונות טהורות, לקבל דוגמא חיה לערך הרעות מחברי גלעד, ולזכור את מקומי בעולם וכי יש דברים חזקים ממני..

כרגע אני חש (מעבר לכאבים) בצורך עז בחוויה מתקנת ולא אוכל לעזוב את מקסיקו עם דף פתוח. לכן אפרד מכם במילים הבאות:

בשנה הקרובה בבאחה קליפורניה!!!

ערן.

צילום: עמיר פורת

—————————————————————————————————————————

עריכה קלה- יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט (פרט לאלה שצולמו על ידי עמיר פורת)

————————————————————————————————————————–

תגים: BAJA CALIFORNIA, BMW F800gs, BMW r1200gs, BMW r1200gsAdv, eran shavit, LA PAS BAJA, Mazatlan, MEXICO, באחה קליפורניה, גלעד, הכנות למסע, חילוץ, טיחואנה, מדבר, מסע אופנוע, מקסיקו, מקסיקו סיטי, עמיר פורת, ערן שביט, פציעה, תאונה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

ממקסיקו לארה"ב. מאילתורים ותושיה טכנית,

למקדש הטכנולוגי של אופנועי האתגר.

לאחר שיצאתי ממקסיקו סיטי, ביליתי כמה ימים בעיר הקולוניאלית היפה סן מיגואל דה איינדה San Miguel De Allende. העיר הקולוניאלית העתיקה הזו שימשה כמרכז בתקופת המרד המקסיקני וגם לאחר מלחמת העולם השניה. משכה הרבה אמנים מרחבי העולם, בזכות האוירה הקולוניאלית עלות מחיה נמוכה וסביבה יפהפיה. שוטטתי בעיירה, נהניתי מהמראות והכרתי חברים חדשים. בערבים תכננתי, התארגנתי וסגרתי מנהלות לקטע המסע הבא – ארצות הברית של אמריקה.

בשלב זה האופנוע היה זקוק לקצת תשומת לב ואיזה מקום טוב יותר מארה"ב, לטיפול מושלם…?

יצרתי קשר עם כמה חברים אופנוענים ושאלתי אם הם יכולים להמליץ על מקום בו אוכל לבצע בעצמי את התיקונים הנדרשים. איפה אוכל להשיג חלקים וכו'.

שבוע חלף, והגיע הזמן לזוז.

ממש לפני שעזבתי את סן מיגואל, קיבלתי מייל מטום מאיירס, הבעלים של "טוראטק" ארה"ב Touratech USA. שבישר לי כי אני מוזמן להשתמש במוסך של טוראטק לטיפולים הנדרשים – אלה היו חדשות נהדרות עבורי.

עם החדשות הטובות האלה בראשי ועם אזהרתם של ידידי על פעילותם המאיימת של ברוני הסמים בצפונה של מקסיקו – יצאתי לדרך.

הנוף השתנה מירוק עשיר ומזג אויר טרופי, למדבר יבש. כבישי מקסיקו ונהגיה הם מאד בלתי צפויים ומאחר ורציתי להכנס לארה"ב במהירות האפשרית, עליתי על דרך המלך הראשית שהובילה למעבר הגבול מקסיקו/ארה"ב באיגל פאס, טקסס.

משהו באויר השתנה במאה הקילומטרים האחרונים לפני הגבול: התחבורה הפכה להיות פרועה והיתה באויר תחושה של הפקרות. תדלקתי בדלק מקסיקני זול ושמתי פעמי לצד הארצות הבריתי של אמריקה.

היציאה מהצד המקסיקני של הגבול נמשך רק שעה ובמהרה מצאתי עצמי חוצה גשר ונכנס לתוך ארה"ב.

ארה"ב ידועה בחוקי ההגירה הקשוחים שלה ובהכרה הזו חיכיתי בתור עם שאר כלי הרכב העמוסים במקסיקנים ורכבתי עד למחסום. גבר לבוש מדים התקרב אלי ושאל: "אזרח ארה"ב?" "לא!" עניתי. "מהי האזרחות שלך?" "ישראלי". "מה מביא אותך למדינה שלנו היום?" הוא שאל שוב. "אני רוכב על האופנוע שלי סביב העולם והייתי שמח לכלול את ארצך המעניינת במסע הזה" היתה תשובתי.

התבקשתי להחנות את האופנוע במגרש החניה ולהכנס למשרד לשאלות נוספות. להפתעתי זה נמשך 7 שעות ו 3 ראיונות שונים, עד שפקידי ההגירה שוכנעו שאין לי שום כוונה להרע. כך שלבסוף הוחתם הדרכון שלי באישור כניסה. פרטי האופנוע הוקלדו לתוך המחשב וכאשר ביקשתי העתק מודפס של כל הפרטים, נאמר לי כי "אין צורך בכך, מאחר והכל מוזן לתוך מחשבי המכס האמריקני". או קיי!

השעה היתה כבר עשר בלילה והאויר היה קר ויבש. הרשתי נפלא ונינוח, בידיעה שהצלחתי להכנס לארה"ב ובמובן מסויים השארתי את העולם השלישי מאחור. לפחות בינתיים.

ידעתי כי עומד להיערך מפגש של "הוריזון אן לימיטד" Horizons Unlimited בקליפרוניה בעוד כ 40 שעות… אז פתחתי מפה וקלטתי: 2,200 ק"מ… "למה לא?" חשבתי לעצמי. דילגתי לעבר האופנוע ובמשך שאר 38 השעות רכבתי נון סטופ לקליפורניה.

הדרך היתה נהדרת. הנהגים אדיבים והכל כאן באמריקה, פתוח 24 שעות ברציפות! בכל 5 שעות עצרתי לאוכל ודלק נחתי 45 דקות והמשכתי. הצלחתי להגיע בזמן ליום ההתכנסות האחרון ונכחתי בהרצאתו של אגדת רכיבת האתגר, טד סיימון Ted Simon על מסעו האפי סביב העולם בשנות השבעים של המאה הקודמת. לאחר מצגת השקופיות, הזדמן לי לדבר עם האיש המדהים והמוכשר הזה, אשר דרך אגב, עשה מסע שני נוסף לפני כעשר שנים בהיותו בן 72… אכן איש צנוע וממלא השראה.

למטה: צילומים מתוך מפגש HU

עם אגדת הרכיבה האתגרית – טד סיימון

המפגש הסתיים וכולם היו עסוקים בקיפול האוהלים והעמסת האופנועים. כמה אופנוענים שזה אך פגשתי פנו אלי ושאלו אם הייתי רוצה לרכוב איתם לפארק יוסמטי באותו יום. בוודאי שאני רוצה!

יחד עם ג'יימס מבריטניה (רוכב על BMW R1200ADV) ושרי-ג'ו מאוסטרליה (שרכבה על KTM 690 ENDURO), ביליתי 5 ימים נפלאים של רכיבה בפארקים של יוסמטי ודט-וואלי Death Valley. מקמפנגים ביער ובמדבר ומחליפים סיפורים על מסעותינו: ג'יימס היה רק בראשית מסעו, בדרך מאלסקה לטיירה דל פואגו (AK TO TDF) בארגנטינה ושרי הייתה כבר כשנה בדרכים. מאוסטרליה שרי השיטה את האופנוע שלה ליפן ומשם לוולאדיווסטוק ברוסיה. היא רכבה מערבה למונגוליה משם למוסקבה ולסקנדינביה. היא שלחה את האופנוע מאירופה לארה"ב. רכבה לאלסקה בקיץ האחרון וכרגע היא בדרכה דרומה למרכז ולדרום אמריקה. רוכבי מרחקים ארוכים – מקיפי עולם, אינם משהו שפוגשים בכל יום, כך שלרכוב ולשהות בחברת האנשים הנפלאים האלה, זה סוג של פריבילגיה בשבילי.

נפרדנו. הם פנו דרומה לגבול מקסיקו ואני פניתי צפונה לכיוון קליפורניה.

בעצירה באחת התחנות לתדלוק, שמתי לב כי הצמיג הקדמי שלי כל כך שחוק, עד שהאבוב הפנימי מבצבץ מתוכו! ממממ…. לפתע עלה בי רעיון: שאלתי על חנות אופנועים בסביבה ובסוג של תחושת בטן, ביקשתי לראות את מנהל המוסך "הוא שם!" אמרה לי פקידת הקבלה. ללא טקס מיוחד ניגשתי לחברי למקצוע ושאלתי אם יש לו צמיג 21 אינץ' משומש והאיש הנדיב הזה, נתן לי צמיג מוטוקרוס "21 ישן. "זה יעשה את העבודה" הוא אמר לי והרכבתי את הצמיג על המקום.

חזרתי לדרך וכעבור כשעת רכיבה החלק הקדמי של האופנוע החל להתנודד ובמהרה הבנתי, כי יש לי פנצ'ר בצמיג הקדמי! האטתי בזהירות לשולי הכביש הראשי והוצאתי את האבוב הקדמי מתוך הצמיג, הוא היה מחורר אז שלפתי את הקוץ מתוכו, הדבקתי עליו טלאי תיקון והמשכתי. כעבור עוד שעתיים, צדקתם, עוד תקר. שוב עצרתי שלפתי את הקוץ, הטלאתי את התקר. לאחר מכן… שוב. שאלתי את עצמי כמה קוצים עוד מסתתרים בצמיג ה"חדש" שלי?

לאחר הטלאי האחרון, המשכתי צפונה על כביש 395 ולבסוף הפנימית התפוצצה. למרבה המזל, זה קרה ממש בסמוך למוסך קטן, כך שדחפתי את האופנוע פנימה והתקבלתי על ידי בעל המקום. הוא אמר כי אין ברשותו אבובים לאופנוע "אבל חכה רק רגע" הוא עלה למעלה וחזר עם קופסה קטנה "זה כל מה שיש לי, פנימית של אופנים"… הבטנו זה בזה ואני אמרתי "בוא ננסה את זה!" הכנסנו את הפנימית הקטנטונת ההיא וניפחנו אותה למלוא נפח הצמיג. "שלעולם לא יחסרו לנו ניסים" אמר לי האיש הנחמד ההוא. אשר אגב, סירב לקחת כסף עבור עזרתו.

בהמשך, המדבר הפך לאט לאט לנוף כָּפרי גִבעי יפהפה מנוקד בעצי אלון ועשב צהבהב. מימיני, הרחק במזרח, נמתח רכס הרי הסיירה מתוכם זהר לעברי, הר וויטני Mt. Whitney ההר הגבוה בין הרי ארה"ב העיקרית. האמריקנים קוראים לארצם "ארץ האלוהים" ואני מסוגל להבין למה – היא פשוט יפה!

ביום המחרת, הגעתי לעיירה קטנה מצפון לסן-פרנסיסקו והתארחתי אצל חברים למסע אותם פגשתי בפטאגוניה – אריקה ויניב. זה היה נפלא לפגוש בהם שוב, ולהחליף חוויות ועידכונים. לאחר מסעם, הזוג הנהדר הזה התיישבו בצפון קליפורניה וחזר לעבודה. שמחתי לשמוע כי הם מתכוונים לחזור לישראל בשנה הבאה וסיכמנו להיפגש בארץ יום אחד.

אריקה ויניב

ממקום מושבם של אריקה ויניב, המשכתי צפונה בדרך כפרית צדדית ומאוחר יותר התחברתי לדרך הבין מדינתית מס' 5 “Interstate 5”- אחת מהדרכים הראשיות המדהימות שניתן למצוא בארץ הזו. שמתי לב, כי כיוון כל הדרכים שמספרן אי זוגי, I-5 או I-15 הוא צפון דרום וכל הדרכים שמספרן זוגי כמו I-60 או I-10 כיוונן מזרח מערב. האמריקנים אכן תכננו את תשתית המדינה שלהם באופן נוח.

מזג האויר הפך להיות קר יותר ויותר. ממש לפני הכניסה למדינת אורגון. אבוב האופניים סיים את חיי הסבל שלא יועדו לו ושוב מצאתי עצמי תקוע בצד הדרך. מאחר ולא נותרו ברשותי אבובים להחלפה, החלטתי להמשיך ולרכוב על הצמיג המפונצ'ר עד שאגיע למוסך או לתחנת דלק. העברתי להילוך ראשון ופתחתי ברכיבה איטית וקופצנית של שעה לערך בשול הכביש. לפתע חלף על פני טנדר, האט ועצר.

פנים מחייכות הציצו לעברי ושאלו אם אני צריך עזרה. "ועוד איך!" עניתי. וכך פגשתי את האנק. העמסנו את האופנוע לגב טנדר השברולט של האנק והמשכנו לכיוון העיירה הסמוכה. האנק גר באיזור החקלאי הזה ומייד אהבתי את הבחור הפשוט והשמח הזה. מאחר ולא היו כל מוסכי אופנועים בעיירה הקטנה. החל האנק – נאמן ובטוח ביכולתו לעזור לי – להרים טלפונים ובמהרה הגיע חבר שלו ונתן לי אבוב של אופנוע הארלי דיוודסון. הרכבנו את הצמיג והודתי להאנק על עזרתו.

האנק

לקמפניג בארה"ב דרושה מיומנות. ולמצוא מקום לקמפינג "מתחת לראדאר" אינו דבר קל ברוב המקרים, אך אפשרי. רוב האדמות בארה"ב מגודרות והוזהרתי לא אחת "לא להכנס למקומות מגודרים" מאחר והאמריקנים מאד רגישים לרכושם – "אחד מחוקי המערב העתיקים…"

כמה ימים לאחר מכן הגעתי לסיאטל ובניווט הג'י פי אס שלי, רכבתי ישירות לסוכנות טוראטק באירפורט רוד.

טום מאיירס בעליה של סוכנות טוראטק USA , קיבל את פני באופן אישי וסייר איתי במתחם היפה הזה הממוקם במפעל ישן ששופץ.

חוג אופנועני האתגר של סיאטל הוא רחב ויעיל והודתי לאלוהי המסעות על פגישתי עם לורה סייבר, אופנוענית אתגר וחברה שרכבה במסעות רבים, אותה פגשתי בארגנטינה. לורה הצליחה (איכשהו) לשכנע את טום ואת הבחורים בטוראטק לעזור לי, פריבילגיה ששום חברה או עסק בתחום האופנועים לא העמידו לרשותי בעבר.

כמה מהשמות הגדולים בעולם רכיבת האתגר וההרפתקה הם מסיאטל וזה היה כבוד של ממש לפגוש ולבלות זמן עם מהנדסים/צלמים/רוכבים – מקצוענים שכאלה. קהילת האופנוענים הנדיבה הזו, לא רק איפשרה לי לטפל באופנוע כי אם אירגנה עבורי מקום לשהות בו. אריק ואווה והחתול השמן שלהם – נורטון ("קומנדו"), העמידו לרשותי את החדר הנוסף בביתם והפכו אותי לבן משפחה למשך 3 השבועות הבאים. זה היה נפלא לפגוש את האנשים הנפלאים האלה ולטפל באופנוע בסדנה ראויה – הבדל של ממש מאותם "מוסכי תיקוני דרך" שהתרגלתי לסטנדרט שלהם לאורך הדרך.

האופנוע זכה למצמד חדש, מיסבים להילוך היתר. זרוע העברה חדשה לתיבת ההילוכים, האינג'קטורים נוקו ונבדקו. המנשא השבור האחורי הוחלף ונצבע באבקה. ולבסוף, הבולמים זכו לטיפול תחזוקתי אצל סוכן אוהלינס Ohlins המקומי שגם החליף את הקפיצים הקדמיים לקשיחים יותר.

ערב אחד, הוזמנתי למסיבת פרידה שטוראטק אירגנה ליונה סטריט – כנראה רוכב מירוץ הדקאר האמריקני הטוב ביותר. זה היה נפלא לפגוש רוכב איכותי שכזה ואדם נעים וצנוע כמו יונה ולראות את הימאהה 450 שלו. אני מאחל לו הרבה הצלחה במירוץ הדקאר בשבוע הבא.

בסוף השבוע, הזמין אותי טום מאיירס לפגוש אותו ואת משפחתו, בבית עץ קטן שהוא מחזיק בהרי קסקייד ויצאנו לרכיבת שטח במסלולים יפים באיזור. במהרה גיליתי כי טום הוא רוכב מיומן ביותר. בילינו ביחד זמן נפלא.

לאחד החלקים לקח כעשרה ימים להגיע מגרמניה, אך לאט ובטוח הכל התחבר והאופנוע היה מוכן לרכיבת המבחן. הייתי שבע רצון מהתוצאות.

היה זה חג ההודיה כשפול, אחד מהאנשים הידידותיים בטוראטק הזמין אותי להצטרף אליו ואל משפחתו לחג ונעניתי בשמחה.

פול

האופנוע היה מוכן. וכך גם אני. ארזתי את התיקים, הודיתי לחברי על עזרתם, סבלנותם ותמיכתם ויצאתי דרומה.

זהו לעכשיו. אגיע לאל. אי. ומשם אני מתכנן את המעבר לאוקיאניה – ניו-זילנד ואוסטרליה.

אדם.

————————————————————————————————

תרגום-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

יש רגע מזוקק אחד, שבריר שניה קטן,

בו אדם יכול לפענח את האושר.

יואב נגע בקצה. איש ומכונה, מאלסקה לאושואייה. תם המסע.

 

צ'ילה וארגנטינה , חלק 2
מאל קלפטה El Calafate, הקרחון המתנפץ Perito Moreno, התחלתי את הירידה לעבר הנקודה הדרומית בעולם. אל ארץ האש כלומר לעיר אושוואייה Ushuaia. לאחר מספר שעות, הגעתי לריו-גאייגוס Rio Gallegos. כל הדרך דרום מזרחה, הרוח הייתה פחות או יותר בגבי. עם הכניסה לעיר, פניתי לכיוון דרום, חשתי כי הרוחות הולכות ומתעצמות ומכות בתשעים מעלות מימין. משמעות הדבר, כשהבנאדם יושב על חרגול דק גזרה ושיווי משקל של בלרינה, בעת שעצרתי בתחנת הדלק, היה עלי לשבת היטב על אופנוע, לנטוע את עקבי נעלי במשטח המחוספס ולוודא שהחבר הכחול שלי אינו עף. כן, 300 ק"ג של האופנוע, כולל אני, הציוד וכל מטלטלי, נחשבו ערימת זרדים נידפים ברוחות דרום פאטגוניה, שקיבלו אותי במזג העצבני הידוע שלהן.

בריו-גאייגוס, החלטתי להמשיך באותו יום לעבר הגבול של ארגנטינה עם צ'ילה, שאותו חייבים לעבור: ארץ האש Tiera Del Fuegoהיא ארכיפלג ענק, המחולק בין ארגנטינה לצ'ילה. חלקו הצפוני שייך לצ'ילה ובכדי להגיע לחלקו הדרומי (סוף העולם, זוכרים?) השייך לארגנטינה, חייבים לעבור בשטחה של צ'ילה.
חברים, ההחלטה הנמהרת להמשיך ישר באותו יום דרומה, היתה טעות. יצאתי נחוש (ותשוש) לעבר הגבול והרוחות רק התגברו. המשכתי להתגושש ברוח תוך מאבק די אלים, כאשר האופנוע ממש נדחף מהצד על ידי הרוח בעוד אני מנסה לשמור על הכיוון, על ידי הטיית משקלי לכיוון הרוח, לנסות ולאזן אותו. המושג "חלף עם הרוח", קיבל משמעות די מעניינת בשלב זה. אבל עקשנות וחתירה לעבר המטרה, מלווה בהבנה שאת 30 הקילומטרים שנותרו עד הגבול, אני חייב לעבור, כי הדרך חזרה מסתבר – ארוכה יותר. לאחר חצי שעה לערך, הגעתי למעבר הגבול. בבניין עם גג משופע בראשו סמל צ'ילה וסמוך לו בניין של הרשות הארגנטינאית המקבילה. ניסיתי לרדת מהכלי ואני מבין שכל ירידה באופן שגרתי, תגרום לאופנוע פשוט להתהפך. מצאתי מחסה מאחורי מבנה והחנתי בזהירות את האופנוע מול קיר שהגן עלינו.
הרגשתי כמו מי שהגיח הרגע מתוך מכונת כביסה שיצאה משליטה, השעה 2 בצהרים והחלטתי שעד שתשכך הרוח, אני פשוט לא זז. השעות חולפות אך הרוח בשלה.

לאחר שעתיים, הגיעו 2 בימרים 1200 כאשר האחד גורר את השני בחבל. הסתבר שהנגרר הועף מהכביש באופן דיי קשה. הרוכב נפצע אך עדיין היה במצב שאיפשר לו להמשיך לכיוון צפון לריו-גאייגוס.
הזמן עבר מהר, כנראה שהרוח דחפה את מחוגי הזמן ועד שהבנתי מה ומי. הגיע 9 בלילה והחושך נפל על האיזור כמו שמיכה כבדה מקרח שחור. הבנתי כי את הלילה הסוער הזה אני עושה בגבול. שיחה עם שוטרי המסוף, הבהירה לי כי ישועה מהם לא ממש תבוא. יש להם חוקים והמבנים המחוממים שלהם, ממש מחוץ לתחום עבורי (דיי מתסכל). כך שאת הלילה הקר והאוורירי משהוא, ביליתי בחיבוק של כל מה שמצאתי בין חפצי שיש בו מעט חום. בתוך שק השינה הממש לא מדהים שלי … הרפתקה עד הסוף. זה מה יש !!!

למחרת התעוררתי עם שחר ועם התכווצות כואבת של שרירים קפואים. לשמחתי הרוח שככה וניצלתי את ההפוגה הזאת, כדי לרוץ כמה שיותר מהר לעבר המעבורת שחוצה את תעלת מגלאן ושתוביל אותי לארץ האש. לאחר 50 דקות, הגעתי למשטח ההחפה אליו מגיעה המעבורת. אך גיליתי לצערי כי המעבורת הראשונה יוצאת רק בשעה 8 בבבוקר ואני ב 6. לאורך הכביש המוביל לחוף המעבורות, עקפתי את שיירת המשאיות המנומנמת כשאני קפוא לחלוטין. קור שחדר את כל שכבות הביגוד שכללו כמובן ביגוד לחום והגנה כנגד הרוח. מאחת הקבינות ניבטה דמותו של אחד הנהגים המתעורר ואני ללא בושה, פשוט זינקתי אל הקבינה החמימה. מייד מצאתי עצמי מוזמן לטקס שתיית עשבי התה (מטה) Mate, הנהג דיבר איתי בספרדית שוטפת והמילה "סי" יוצאת מפי ללא הפסקה. "סי" "סי" "סי"…רק שלא יוציא אותי מהקבינה. כעבור מספר דקות של הפשרה חלקית, אני מבין שעלי לחזק בו את תחושת החמלה וההערכה אלי ומספר לו מהיכן אני מגיע. כשהוא מבין שאני מגיע מאלסקה, רבותי. כבוד ואחוות נהגי המרחקים והמרחבים שוברת שיאים. בו במקום, בשעות הבוקר, נפתחת חבילת שוקולד שאפילו סתימות שיניי חוגגות ומעדיפות את עוללות השוקולד, על נקישות הקור העז.
המעבורת חוצה את מעבר המים שנתגלה על ידי פרדיננד מגלאן ב-21 באוקטובר בשנת 1520, דרכו עבר עם שלוש מספינותיו – מהאוקיינוס האטלנטי לזה השקט (וכשהביט שמאלה ודרומה, הבחין בעשן עולה מהחוף ולכן קרא לו ארץ האש) בקטע זה מעבר המים הוא ברוחב 4.5 ק"מ וחצייתו אורכת 20 דקות של שייט באלכסון, מפאת הזרמים החזקים (עלה לי 7$ כולל האופנוע). נקודת הנחיתה הייתה שיפוע מבוטן וסלול ובו כבר המתינה שיירת משאיות בכיוון ההפוך. אחרי מספר קלומטרים, עליתי לדרך עפר שנמשכה 100 פלוס ק"מ, בסופם הגעתי לנקודת הגבול בה חוזרים לטריטוריה ארגנטינאית ולכביש אספלט ליד העיירה סן-סבסטיאן ולכביש מספר 3 , האמור להוביל אותי לאושוואייה. הרוחות חזרו מההפסקה והחלו להתגבר. הבנתי כי לאושוואייה היום –  לא אגיע. נחתתי בצהרים בריו-גרנדה Rio Grande נכסנתי מלון חמים שפיצה על ליל אמש. היה מעולה. מי שהמציא את שמיכת הפוך, היה לא פחות מגאון!!! ריו גרנדה, הקוראת לעצמה "בירת דגי הסלמון של דרום אמריקה", נראתה מאוד אפרורית ומדכאת. לא יכולתי להמנע מהמחשבה…מי אומר לעצמו: "אני הולך להתגורר לי בשום מקום…. בארץ האש"? לאט לאט, התחלתי להבין ולהפנים כי למחרת בעצם אני מגיע ליעד. לסוף המסע הרכוב. כן. התרגשתי. לפעמים ישנה שמחה המהולה בעצב. ההבנה כי חיי הנווד החדשים אליהם הורגלתי בחודשים האחרונים, עומדים להסתיים. ישנה גם מעין תחושת חיבור לכלי המתכת, שליווה אותי בצייתנות לאורך המסע. תחושה של מעין חברות בין אדם למכונה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אלו הן תחושותי.
למחרת, חזרתי לשגרת הרגלי כרוכב מסע, תוך התעלמות ממשמעות היום המיוחד הזה. בדקתי שמן, העברתי יד על השרשרת לוודא שימון. נעצתי את המפתח. סובבתי. לחיצה קלה על מתג ההתנעה והמנוע שיחרר נהמת חופש, זהה לנעימה שנשמעה חודשים קודם לכן, בפיירבנקס אלסקה. עברתי  דרך תחנת הדלק ביציאה מריו-גרנדה, ידעתי שיש מספיק דלק עד אושוואייה, אך זהו כוחו של הרגל. מילאתי מיכל ואיפסתי את מונה מספר הקלומטרים כמנהגי בתחילת כל יום.

גאריבלדי פאס. מעבר ההרים האחרון לפני הגלישה לאושואייה

הרכיבה היתה יפה. עד אושואייה, סלול כביש אספלט איכותי…עוד רכיבה? מה פתאום, זאת איננה עוד רכיבה. זאת היתה הרכיבה. רכבתי עם חיוך. סוג של אופוריה – חיוך שלא מש, כמובן עם שימת לב מירבית למתרחש סביב. לאחר כשעתיים, הציצו מהאופק שני העמודים המבשרים לי כי הגעתי לאושוואייה. זאת העיר שאני נמצא בפתח שעריה. עצרתי בצד לצילום. הנחתי את המצלמה חזרה למקומה ו….לא זז. רק צופה בשלט. כאשר הקור החיצוני אינו משפיע על גל החום הפנימי המציף אותי. חשתי חוויה עמוקה. שמחה. השלמה. אני מעריך שזה מה שאולי אני צריך להגדיר כ"אושר". חייכתי לתוך הקסדה, הנעתי את האופנוע וקדימה. לאחר מספר דקות, נכנסתי לחלקה המרכזי של העיר. שם החנתי  את האופנוע. נכנסתי לבית קפה והזמנתי (בשעה 8 וחצי בבוקר…) בקבוק בירה. מספר מקומיים שלגמו קפה ראשון של בוקר, הסתכלו בהרמת גבה על הטיפוס שנכנס כרוח סערה וירד על בירה קרה על הבוקר. ואני? …אני מה'כפת לי! אני ….פשוט מאושר!!!

לאחר מכן, מצאתי הוסטל נחמד, עם נוף המשקיף למפרץ, בו עגנו אניות המביאות תיירים לאנטארקטיקה ( 4000$ עלות הסיפור ל- 8 ימים, מתוכם 4 ימים, הם ימי הפלגה נטו: הגעה לשם וחזרה). הנוף הנשקף מההוסטל יפה, יפה מאוד. וכמאמר המשורר: (אלתרמן כנראה) ראיתי יפים ומרשימים ממנו אך לא יפים כמותו ….

נרגעתי ברחובותיה הקרירים של אושואייה. יצאתי לשיטוט בסביבתה. לכיוון הנמל ומעבר לו ללשון היבשה המובילה לשדה התעופה הקטן. טיפסתי ברכבל הסקי במעלה ההר מצפון לאושואייה. סוף העולם, אבל איזו פינה מדהימה!

זהו.
27,500 ק"מ של חום מדבריות ללא סוף. קור. שלגים. גבהים. עמקים. שבילים. כבישים מכל הסוגים. קפיצות עד בלי די ורוחות שלא ידעתי על קיומן. מפות. הכנות …. והכל ( חוץ מיומיים: יום עם אמריקאי במדינת וושינגטון ויום רכיבה עם גרמני בניקרגואה) רכבתי לבד… ממש לבד! אני ומכונת הברזל שמלווה אותי. עשיתי את זה. אני כותב שורות אלו עם חיוך של סיפוק מרוח על פניי ועם שמחה גדולה לחזור הביתה. גם המושג בית מקבל משמעות מיוחדת.

מכאן אני שולח את האופנוע לבואנוס-איירס במשאית ואני….בטיסה. לזה קוראים פינוק!!!
הכתבה הבאה, לא תהיה ברובה על אופנועים אלא על השפעת הרכיבה עליי.

עד לכתבת הסיכום. תודה.

שלכם

יואב

————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

————————————————————————————————

תגים: 1520, Argentina, Chile, El Calafate, Garibaldi Pass, KAWASAKI, Magelan, Patagonia, perito moreno, Rio Gallegos, Rio Grande, SAN SEBASTIAN, Tierra del Fuego, Ushuaia, YO, YOAV, yoav dolev, אוכל, אופנוע, אושואייה, אכסניה, גאריבלדי פאס, דלק, דרום אמריקה על אופנוע, הוסטל, טיירה דל פואגו, יו, יואב דולב, כביש, מסע אופנוע, מעבורת, מעבר גבול, סוף המסע, פאטאגוניה, קאווסאקי, רוחות, ריו גאייגוס, ריו גרנדה, תעלת מגלאן

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה