לרכוב את החלום

מניו יורק לקי-ווסט

חלום ילדות לחצות את ארה"ב מניו יורק ועד קי ווסט. החלום במסע זה תמיד קינן בי. וכשיצאתי לגימלאות מצאתי כי זה הזמן להערך לקראת מסע חוצה יבשת. פינטזתי על קרוואן, על וואן, רכב פרטי כלשהו ובלבד להגשים חלום ואז עלה בי הרעיון לעשות זאת באופנוע. רעיון שבתחילה נראה מופרך אך עם הזמן שחלף ראיתי כי זו יכולה להיות הרפתקה בפני עצמה. בתחילה קבעתי לעשות זאת באירופה. ב-2017 רכבתי לבדי על אופנוע ובמשך 4 חודשים הקפתי את יבשת אירופה ונגעתי ב-4 קצוותיה. אבל החלום לחצות את ארה"ב לא הרפה ממני. שנתיים חלפו עד שגמלה בי ההחלטה לצאת ולהגשים החלום. יוני 2019 יצאתי לניו יורק ולמחרת יום הנחיתה כבר הייתי עם האופנוע על הוואן המסחרי של אחי המתגורר בניו יורק ועשינו דרכינו לאסוף את האופנוע החדש מסוג ק.ט.מ 790 שאחי רכש קודם לכן. אחרי זה המשכנו בנסיעה של עוד כשעתיים לעיירה דייויס במערב ווירג'יניה. המטרה: בילוי מספר ימים ברכיבה במסלולי שטח בעיקר המצויים ברכסי ההרים. אני כלל ללא ניסיון, עתיד לבצע זאת באופנוע כבד מסוג במוו 1200 והחששות גברו. אחי לעומתי, מנוסה והשתדל להרגיע אותי. הבטיח כי ידריך אותי בשיטת הרכיבה עד שאדע לבד לגבור על מכשולי דרך.

בשעת אחר צהרים הגענו לעיירה דייויס מחוז kanaan (כנען) והשתכנו במוטל מקומי. העיירה הציורית לרגלי רכס ההרים השרתה אווירה רגועה ושלווה. שעת אחה"צ ובמגרש החניה בחזית המוטל חנו כבר מספר אופנועי שטח מדגמים שונים שרמזו כי בעליהם רוכבים מקצועיים. חלק מהאופנועים היו עדיין על עגלות גרירה או על טנדרים וטרם נפרקו. חבורה זו של רוכבים מגיעה מכל רחבי ארה"ב ומתכנסת לרכיבות משותפות. חבורה מלוכדת ומגובשת אשר מצויה בקבוצת וואטצאפ ונקראים מידי פעם לרכיבה משותפת. לחיצות ידיים והסתחבקות של חבר'ה המכירים כבר זמן רב. כמו חברים ליחידת מילואים. ג'ון. ג'ים. רוב. כריס. סטיב. גלין. ברני ועוד.. חברים כולם. ההתארגנות במוטל הייתה זריזה. הכל סודר מראש כולל ציוות של זוגות לכל חדר. אני ואחי התארגנו על חדר מרווח יחסית. בשעת ערב התאספנו 5 מחברי הקבוצה ברחבת הכניסה למלון וקבענו לצאת לבר מקומי בשם Country Roads saloon בעיירה הסמוכה בשם Thomas. מתוך המועדון עלתה מוסיקת קאנטרי שניגנה להקה בת 4 נגנים וזמרת שהנעימה בקולה שיר כפרי קופצני. התיישבנו סביב שולחן והזמנו לאכול. המועדון התמלא. השירים התחלפו והזמן חלף לו העייפות אפפה אותי. הגיע זמן לפרוש וחזרנו למוטל. בוקר יום המחרת וההמולה מעבר לדלת החדר רועשת. זה בה וזה נכנס. טיפוף של צעדים כבדים על ריצפת הפרוזדור מעידה על התארגנות. גם אני התלבשתי ויצאתי מצוייד ועטוף לפי הסטנדרט המחייב. וכן גם אחי בג'אקט מכנס ומגפיים תואמים. הקריאה להתכנס בחוץ נשמעה על ידי ג'ים מנהל הקבוצה. והרוכבים ממושמעים כמו ביחידה צבאית, מתאספים ומתכנסים סביבו. התידרוך ברור ונערך מול מפה המשתקפת ממסך טלויזיה המחובר ללפטופ ברכב ומציגה את מסלולי השטח לפי דרגות קושי. התדריך כלל מרחקים, יכולת עבירות. סוגי קרקע ושטח, תחנות דלק וכן כללי זהירות וחירום. בסיום, כל אחד קיבל מפה טופגרפית בה סימונים בצבעים שונים המציגים דרגות קושי. אחי וחבריו בחרו לצאת במסלול נוח בו אוכל להשתלב בשליטה על אופנוע בדרכי העפר.

לאחר התדריך והזנת הקורדינטות במכשיר ה-GPS יצאנו לדרך.

ג'ון משיקגו ויטרינר במקצועו רוכב על קטמ 1090. רוב עו"ד מניו יורק רוכב על סוזוקי 350. אחי בקטמ 790 ואני עם המפלצת במוו 1200. אופנוע כבד שהשליטה בו בדרך העפר לא הייתה נוחה ואף מפחידה. מהמורות דרך. בוץ וחצץ. דרדרת של אבנים, סלעים ונתיבי מים שחצו את שביל העפר, חייבו אותי להיות הדוק סביב כיסא האופנוע וקשוב בקסדה להוראות של אחי שלא הפסיק לתדרך ולהסביר על אופן הרכיבה הנכונה והדרכים להתגברות על מכשולי דרך.

חבריו רכבו בקלילות ופתחו פערי מרחק אולם בכל צומת שבילים הם המתינו לי ושאלו אם הכל בסדר איתי. מה אגיד… הכל טוב תמשיכו אני אחריכם. המאמץ היה לא קטן ולמרות זאת הייתי בשליטה מלאה על האופנוע. אחי תמיד בקשר איתי באמצעות האינטרקום בקסדה הזהיר מבורות פתע ומאבנים חדות. ממהמורות מבוץ מפיתולים חדים במיוחד ושלוליות מים. ואני הרוכב המתלמד מקשיב ומיישם הלכה למעשה את כל מה שאמר. הדרך בעלת פיתולים רבים. בוצית מאוד. קרני השמש לא חדרו את צמרות העצים ממעל והדרך בוצית רוב הזמן וחלקלקה. הצמיגים לא משהו והם ללא אחיזה כנדרש. אני רוכב בעינטוזי דרך על האופנוע וכך גם הביטחון שלי עולה. יחד עם זאת המתח היה רב ואני בחששות גומע מרחקים וצולח מכשולים. יערות ורכסים, אזור המהווה אתגר מהנה לרוכבי שטח. כך ביליתי 4 ימים של הנאה ברכיבת שטח. ללא אספלט ללא כל זכר לציוויליזציה. רק עפר ועצים. אתגר אשר יכולתי לו. בכל יום גמענו קרוב ל-250 ק"מ של דרכי עפק בהרי מערב ווירג'יניה. ימים מהנים בעבורי שהקנו לי מיומנות וביטחון עצמי ברכיבה על אופנוע בדרכי עפר. כל יום שעבר עליתי בדרגת הקושי. אחי היה מרוצה מאופן ההתקדמות, השליטה באופנוע ובקצב הרכיבה שלי. החברים. באחת הפעמים לקראת סוף יום, הם הביעו פליאה ביכולת הראשונית שלי לחצות קטע המכונה בלאק ווטר. (Black water). קטע דרך בו מצויים סלעים ובולדרים וחצייתם מחייבת שליטה רבה מאוד. מים ניתזים מכל עבר מרבצי סלעי גרניט מוטים בזויות שונות והן בעצם משטח חלקלק המסכן אותי בנפילה ונזק לגוף ולאופנוע. לא ידעתי זאת קודם לכן. בעבורי זו הייתה הפתעה. מעין בוחן פתע. ואני חציתי זאת במאמץ ותוך סיכון עצמי ושל הכלי. חציה שלוותה במאמץ פיזי רב וריכוז עצום של התקדמות ללא נפילה תוך מהמורות וטילטולי אין סוף עד לסיום במעלה המכשול המאתגר. צלחתי זאת ללא נפילה כלל! חציתי באופן מושלם את המעבר האיום והדבר עורר השתאות ופליאה מצד הרוכבים שהמתינו לי במעלה הקטע. בהגעתי למעלה, התקבלתי במחיאות כפיים בלחיצות יד וטפיחות כתף מצד הרוכבים. היה זה כאילו סיימתי מסלול מכשולים בטירונות. ג'ון קבע שאני כבר מוכן לחצות את מסלול ה-BDR. ומסלולי הקולורדו כבר אינם מכשול בעבורי. חייכתי וכולי עדיין רועד מהתרגשות. לא מבין על מה המהומה. אחי מגיע אליי ומחבק אותי ואומר "הנה. אתה רואה. הצלחת לחצות מה שאחרים כשלו בו. ואתה הצלחת בפעם אחת והראשונה שלך". אני עדיין לא מבין מה שהוא אומר אבל נוכחתי כי היה זה באמת קשה. אחי האמין בי ולכן בחר בקטע זה כאחרון לפני שמסיימים את הרכיבות בחופשת סופ"ש שלהם.

אין ספק שמסלול זה האחרון היה אחד המאתגרים שעברתי בחיי. הימים שקדמו היו במסלולי עפר וחצץ ומעט שלוליות בוץ שהכינו אותי לזה. והדרכתו של אחי עזרה לי מאוד הצלחתי לרכוש את המיומנות בעת רכיבת שטח. הודות לאחי צלחתי דרכי עפר. את "סלע הדב" ואת "שביל הנחש" ואת "הבלאק ווטר" האיום. ועוד… בסיום ימי הרכיבה חבריו לקבוצה חזרו לעיסוקיהם. אלה בניו יורק ואלה בפילדלפיה. זה בשיקאגו וזה בפינסלבניה… ועוד.. את האופנועים העמיסו על עגלות ויצאו חזרה לביתם.

המפגש הבא יהיה כבר כשג'ים מנהל הקבוצה יזמן אותם בוואטצאפ הקבוצתי במהלך הימים הבאים לרכיבה קבוצתי לסופ"ש הבא. כולם כבר נסעו ואני נותרתי עם אחי מתכננים את המשך המסע שלי דרומה, עד קי ווסט. לאחר שקבעתי את המסלול. יצאתי לדרך ולאחר כשעתיים של רכיבה כבר הייתי בכניסה לפארק שנאנדואה (Shenandoah) שתחילתו בעיירה פרונט רויאל, וירגיניה. כביש הסקאי–ליין ("Skyline") הוא ארוך ומסתיים עם תחילתו של כביש הבלו רידג'. לאחר תשלום של 17 דולר בדלפק הכניסה נכנסתי לפארק והתשלום תקף ל-7 ימים בהצגת החשבונית. קיימת מפת מסלול גם בשפה העברית. במהלך הרכיבה עצרתי בנקודות תצפית מרהיבות. לאורכו של הכביש מצויות נקודות חניה מסודרות המציגות נופים מהפנטים. הכביש בפארק נמתח לאורך של 105 מייל (כ-170 ק"מ) ועם עצירות ונופים הניגלים בדרך. אין סיכוי לסיים את הרכיבה ביום אחד או יומיים. התחלתי במסעי על הסקאי ליין בוירגיניה והמשכתי על הבלו רידג' במערב וירגיניה עד טנסי. אורכו של הבלו רידג' 450 מייל (כ-720 ק"מ). בדאך עצרתי לצפות בנופים. מבט במפת המסלול הביאה אותי להחלטה שאבלה כאן שבוע ימים. יצאתי שלם בהחלטה זו לדרך המפותלת. הרשויות בפארק הציבו שילוט נוח לאטרקציות. לאלה שברגל או בכלי רכב. כל שילוט מעניין בפני עצמו. "הסלע על הצוק" "מפל מים נסתר" "מערת דובים.." פארק דיג. ועוד כהנה וכהנה אטרקציות שכדי להשלים את כולן נדרשים ימים רבים ואף אוליי שבועות, רק כדי להקיף את כל האתרים שהפארק מציע. אני הסתפקתי בסלע על הצוק אליו טיפסתי רגלית 3.5 ק"מ ממגרש החניה. חמוש בחליפת רוכבים ללא מים (טעות איומה). כמעט והתייבשתי. לולא זוג מקומי שנתנו לי בקבוק מים. ההגעה לסלע הייתה מפרכת אך גם משתלמת. שם כבר בילתי זמן של שעה במנוחה ובהנאה מהנוף הירוק שהציע העמק והרכסים ממול. כשחזרתי לרכב הנופים מפתים לעצירות חוזרות ונישנות כאשר כל עצירה מגלה גלויית נוף מהממת. וכן גם אטרקציות שאינן מותירות את המטייל אדיש למראה ההסבר עליהן בלוח המידע המוצב בסמוך לנקודת תצפית. כאן ירידה לנחל המציע מפלי מים.. ואו טיפוס לעבר מגדל תצפית המשקיף לנוף סביב. כאן קיר טיפוס ואו גלישה ממצוק. שם גן חיות או מרכז מבקרים עם מוזיאון מקומי. בדרך מעניינת מפתה ומחייבת זמן ארוך הרבה יותר כדי להקיף את כל האטרקציות. מידי פעם כשעצרתי לנוח ואו לתצפית נוף פגשתי בתיירים ובמקומיים שהתעניינו בי ובאופנוע. מידה של פליאה הייתה בהם כשאמרתי שהגעתי מישראל ואני עושה דרכי עד לקי ווסט וחזרה לניו יורק. הייתי כבר רגיל לזה אך הם האמריקאים במיוחד. לא רגילים לפגוש בישראלי חוצה את מזרח ארה"ב באופנוע מדגם זה. חמוש בכובע אדום עליו רקומה הכתובת: "טראמפ 2020". הכובע שחבשתי בעצירות היווה נושא לשיחה. ותמיד זה התחיל בנימה של קריאת חיבה ואגודל כלפי מעלה היו אומרים לי.

"אנחנו אוהבים את הכובע שלך". "I like your hat" ככלל האמריקאים עם חביב. תמיד הייתה פניה לשלום או בוקר טוב גם כשחלפת על מי שאינו מוכר לך. אדיבות כלפי השני היא מנת חלקם של האמריקאים. ציפיתי שכך יהיה ואכן עם נחמד הוא. מיד עם סיומה של הבלו רידג' אשר לו גם נופים מטריפים וגבהים של מעל 3000 מטר מצאתי עצמי במחוז צ'ירוקי– טנסי.

חווית הרכיבה שארכה 6 ימים כאשר בכל יום אני גומע מרחק של 150 עד 200 ק"מ הייתה מהנה ומסקרנת כאחד משום מקומות נפלאים שעברתי ואנשים מופלאים שהכרתי. בכל שעת אחה"צ הייתי יורד מהרכס לעבר אחד מהמוטלים שהזמנתי יום קודם. למחרת היום הייתי חוזר למסלול מהנקודה בה הפסקתי וכך מתקדם עד סוף היום.

את מסלולי הרכיבה סיימתי בערב יום העצמאות של ארה"ב. תושבי העיירה מאגי וואלי ישובים מחוץ לבתים. על טנדרים במדרכות ובמדשאות ציבוריות ממתינים בסבלנות למופע הזיקוקים אשר החל רק לאחר רדת החשיכה. משהו בסביבות 10 בלילה. המופע היה מרהיב והכיל את כל הפרוטכניקה ותצורות הזיקוקים כיאה למופע אמריקאי. שואו שהאיר את השמים החשוכים.

ביום המחרת כבר עשיתי דרכי על כביש 76 במטרה להתחבר דרומה לכביש 109 בעיקר לקטע מאתגר הקרוי בשם זנב הדרקון. (Tail of the Dragon) קטע כביש שאורכו 11 מייל עם 138 פיתולים בזוויות שונות. רבים קיפחו את חייהם ברכיבה לא אחראית. ובעת שעשיתי זאת, הייתי חייב לנקוט בכל כללי הבטיחות שאימצתי לעצמי. 11 מייל של פיתולים חדים עיוורים בסיבוב הבא ובמבט קדימה שלא יחצה רכב ספורט ואו אופנוע כביש לא זהיר את קו ההפרדה. רבים עושים זאת. קטע כביש המושך איליו רוכבים ונהגים ברכבי ספורט כדי לחוש את הפיתול. הדרקון אכן מסלק בקלות מזנבו את הלא זהירים. מצבות מוצבות לצד פיתול בקטעים השונים שלו. עשיתי זאת פעמיים. הדרקון דווקא חיבב אותי. הזהירות שנקטתי ברכיבה וסלח לי על היכולת לחצות בלי טעויות. המשכתי בדרכי לעבר דרום וירגיניה ובדרך עצרתי במארוויל צפון קרוליינה. סוף שבוע של שישי שבת עשיתי במלון. היה זה זמן כביסה ומנוחה לאחר רכיבה ממושכת ומתוחה שעברתי קודם לכן. ההתארגנות חשובה לפני הרכיבה הממושכת דרומה ניצלתי גם את הזמן הפנוי לטיפול תקופתי לאופנוע במרכז BMW באשוויל. ביום ראשון כבר עשיתי דרכי לדרום קרוליינה לבקר את העץ העתיק בארה"ב. המרחק הוא יומיים ולכן עצרתי באנדרסון ולמחרת כבר הייתי בעיר צארלסטון. השעה היא שעת צהרים מזג אוויר לח וחם וטיפטוף קל של גשם מלווה את כניסתי לעיירה. תיירים הולכים אנא ואנא. סוסים גוררים כרכרות עמוסות תיירים סוסים והעגלון מסביר לישובים בכרכרה על מראות העיר צארלסטון היא העיירה אשר אליה הגיעו לראשונה עבדים. לכאן הגיעו לראשונה ומכאן הם נמכרו על ידי סוחרי עברים לבעלי החוות. המוזיאון מציג את הליך מסחר זה מצוי ממול לבניין בית המשפט המחוזי. (כמה אירוני). ביקרתי במוזיאון והתרשמתי קשות מאופן ניצול העבדים על ידי בעלי החוות בדרום ארה"ב. ההרגשה לא נעימה בסיום הביקור שנותרתי ישוב בספסל בחזית המוזיאון. נותרתי עוד זמן מה ויצאתי ברכיבה לכיוון העץ העתיק בשם Angel Oak Tree הממוקם דרומית לעיר צארלסטון דרום קרולאינה.

עץ מרשים שגילו מוערך בין 400-500 שנה ומהווה אטרקציה למבקרים בעיר. את הדרך דרומה כבר עשיתי באופן מהיר יותר. שעת אחה"צ וכל שרציתי זה לצמצם טווח עד לקי ווסט. הרי כל מה שאפגוש בדרך זה בונוס מבחינתי. עזבתי את דרום קרולאינה ונכנסתי לג'ורג'יה ואת הדרך לג'קסונוויל פלורידה עשיתי בחטף. כביש 17 מצרלסטון הוביל לכביש 95 חלפתי על העיירה סוואנה, ברונסוויק שנראו דומות לעיירות האחרות שחלפתי עליהן בימים האחרונים וזה די לא הביא לכדי עצירה והתעניינות אישית. משעממות הן.

חזרתי לכביש 17 דרומה והנה אני בקו המפריד בין ג'ורג'יה לפלורידה. עצרתי לצילום מול השלט פלורידה והלחות היכתה בי. העיירה גקסונוויל לא מבשרת דבר מה מיוחד. הגעתי למוטל "אקסנטד אמריקה" והתארגנתי למנוחת לילה. יום המחרת יצאתי ללא ארוחת הבוקר. המטרה היא להגיע לחופי פלאם ביץ'. עליתי על כביש 95 ולאחר זמן התחברתי לכביש A1A דרומה. כביש זה צמוד לקו המים נושק לחופים שטופי שמש ומתרחצים רבים שרועים על החול הזהוב. החוף הרחב איפשר נוחות רבה למתרחצים. הכביש ארוך וצמוד לקו החוף. מלונות רבים נטועים סביב. היקרים ממזרח לכביש וצמודים למים. הזולים יותר בצידו השני, המערבי של הכביש. לא הייתי במצב רוח לרדת לחוף. מסיבות שונות של זמן, ביגוד מתאים, אבטחת האופנוע וציודו. על כן החלטתי להמשיך דרומה למרכז קנדי (נאס"א) המרחק היה כ-70 ק"מ אותם עשיתי בזריזות.

הכבישים בפלורידה מוחים ורחבים. ישרים כסרגל ומאפשרים רכיבה נוחה עד כדי שיחרור ידיים מהכידון משום קונטרול קרוז באופנוע. הזמן והמרחק הצטמצמו ולאחר ביקורי במרכז נאס"א יצאתי חזרה לכביש 95 המוביל עד מיאמי שם בסופ"ש של יומיים מנוחה במלון בוטיק ומקסים בשם Patio New Yorker.

ההפתעה נעימה. מלון קובני ומוסיקה תואמת בוקעת מהבר הצמוד. את היומיים כבר ניצלתי לביקור במרכז העיר התוססת. המאוד תיירותית ומציעה אטרקציות רבות של שמש חופים הפלגות וכמובן מסעדות ומוסיקת רחוב בשפה לאטינית בעיקר. לאחר שספגתי די ונחתי מספיק ביומיים אלה, יצאתי לכיוון היעד הסופי שלי. לעבר הנקודה עליה חלמתי מאז ומתמיד. לקי ווסט. התרגשות אחזה בי ביום ראשון של השבוע. מזג אוויר של שמש הבטיח יום נעים ולח. יצאתי ארוז כהלכה מהמלון לכיוון דרום. נותרו לי 250 ק"מ עד לסיום. הרכיבה התנהלה בנוחות ובין שלוליות גשם שהצטברו מגשמי לילה. הכביש רחב ופתוח. המקומיים טרם יצאו לבילוי של יום ראשון ואני ניצלתי זאת לרכיבה זריזה בחציית העיר דרומה.

כביש ארוך וישר כסרגל ומשני צידיו פרוש האוקיאנוס האטלנטי. סירות דייגים ואו אופנועי ים חורצים במים ומותירים שובל לבן. השמיים כחולים אולם מדרום מתעבים עננים מעל קי ווסט. אבל זה לא עשוי להשפיע. גשם טרופי זה הוא ארעי ונמשך דקות ספורות ומיד כבר השמש מייבשת את כל הרטיבות. הגשר הארוך מעל המים היה מקסים בעיני. תמיד חלמתי על נסיעה על הגשר במכונית אבל הנה התמזל מזלי ואני עושה זאת ברכיבה על אופנוע. נעמדתי עליו וכך רכבתי מעל הגשר כשמשני צדדיי האוקיאנוס ההרגשה היא של השגיות. מאות קילומטרים עברתי כדי לחוש בהרגשה עילאית של רגעי עונג והשגיות. כשם שרבים היו בנורד-קאפ, כך גם רבים עוד יהיו שם אזיי לעצמי אמרתי זה הולם גם למקום זה. לקי ווסט. רבים היו כאן וגם אחריי. אני הייתי שם וגם כאן. קצוות עולם. הדרך נמשכה והובילה לעיירה שקטה עם רחובות ציוריים שהובילו אותי עד לנקודה התיירותית בה מוצב עמוד המסמן את הנקודה הדרומית ביותר והקרובה ביותר לקובה. מרחק של 91 מייל מחופי קובה. תיירים רבים עומדים בתור בשמש הקופחת ובלחות הגבוהה. העמוד מצוי בקרן רחוב באחד מרחובותיה הדרומיים של העיר. נעמדתי מול עם האופנוע. הצטלמתי ובכך אישרתי: הגעתי למקום אותו רציתי מאז התגבש החלום. מעתה כל שאראה בדרך חזרה יהיה בונוס עבורי. ביקרתי במס אתרים בעיר כולל הבית הלבן הקטן בו התגורר נשיא ארהב הארי טרומן. מרפסת תצפית על המים. ביתו של ארנסט המנגווי. מצודת זאקרי וכן רכבתי להנאתי ברחובות סופג מהאווירה הדרומית של ארה"ב. אין כאן חובת חבישת קסדה על כן הסרתי מעליי קסדה ומעיל רכיבה (חם ולח) וכך רכבתי "חופשי" ברחובות העיר וכן גם את הדרך חזרה לכל אורכה של פלורידה חזרה צפונה.

את מסעי וחציית ארהב בקו המזרחי שלה השלמתי. הרגשתי סיפוק מלא מהחוויות ומעצם הרכיבה הממושכת. הנופים אינם כה מעניינים בדרך דרומה אולם חוויית הרכיבה מילאה בי תחושה של הנאה מרובה. הנקודה הדרומית קראה לי ומילאה בי את המוטיבציה לרכב ולהנות מהדרך. החוויות שהצטברו הוסיפו נופך נוסף על ההרגשה שהציפה אותי בשמחה וגאווה ומילאה אותי גם במידה רבה של סקרנות במפגש עם אנשים מקומיים ואחרים במסע עצמו. עתה כשאני עושה את דרכי חזרה לניו יורק ההרגשה האישית שלי היא של סיפוק עצום ממסע לא הרפתקני ויחד עם זאת, בהחלט ממצה ובעל השגיות של הגשמת חלום ילדות. חציית הגשר המוביל לקי ווסט וביקור בנקודה הדרומית ביותר בארהב. אבל זה עדיין לא נגמר. בסה״כ תם ולא נשלם המסע באר״הב. נותר עוד החוף המערבי וצפונה לאלסקה. את זאת אותיר לפעם הבאה.

כעת במסע זריז חזרה עד ניו יורק לקראת מפגש עם המשפחה. לרגל הולדת נכדתי הראשונה.

ועד לפעם הבאה אתברך בברכת "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" בהולדת נכדתי ובהגשמת חלומי.

—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנפתלי חאזי

——————————————————–

תגים: naftali hazi, טיול אופנוע בארה״ב, למיאמי על אופנוע, מניו יורק לקי ווסט על אופנוע, ניו יורק על אופנוע, נפתלי חאזי, צפון קרוליינה על אופנוע, רכיבה בבלו רידג׳

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

תגים: amit niv, nimrod sadot, אסיה על אופנוע, דרך המשי על אופנוע, טורקיה על אופנוע, מישראל לאירופה על אופנוע, נמרוד שדות, עמית ניב, קירגיסטן על אופנוע

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הדרך לדרך המשי

פרק ראשון : הגעה ליוון, מעבר לטורקיה :

זה אשכרה קורה. שלושת המילים האלו לא הפסיקו לרוץ לי בראש מהרגע בו נמרוד ואני סיימנו את המסע הכנה בו דימינו את העמסת האופנוע עוד בארץ, יצאנו לאילת וחזרנו, סהכ 600 קמ, יומיים של רכיבה עם האופנוע עמוס בציוד, פנצ'ר באילת בגלגל אחורי והריסת שקע הטעינה של הפלאפון שלי עקב הויברציות שמייצר מנוע הסינגל של הסוזוקי dr שלי, עוד לא יצאנו וכבר התחילה קארמת ההרפתקה לשלוח אותות הבנה בנוגע לאחריות לציוד, תלות הנווד בכלי הניוד, כלי התקשורת ובעיקר בתכנון.

30.5 – רכיבה לנמל חיפה, שליחת האופנועים ליוון :

השעון מצלצל, השעה 5:15 בבוקר. לא ישנתי מי יודע מה בעיקר עקב ההתרגשות מהאירוע הקרב ובא. אך ההתרגשות שגרמה בקלילות לחוסר השינה, גרמה גם להשכמה זריזה וחדה.
אחד הדברים שאתה מוכרח לסגל לפני מסע מהסוג הזה זו הקינאה לציוד, הקינאה לטפסי הזהות ובגדול, לוודא כל הזמן שאתה לא שוכח את הדברים שלך בשום מקום. כנווד אתה מרגיש שאתה תלוי ברוב הדברים אותם אתה לוקח וחלק מהדברים הם פריבילגיה נפרדת, כמו ערסל מתקפל למשל.

ובכן, וידאתי את כל הציוד, דחפתי איזה סנדביץ' או שניים ויצאתי לדרך מועמס למסע הרפתקאות עם כמות ציוד שלא הייתה מביישת את גדולי השופוהוליקים של ציודי המסעות.
התכנון היה להיפגש עם נמרוד ב6:15 בכניסה למושב "בית עוזיאל" ומשם לרכוב לחיפה.
לוח הזמנים היה מעט לחוץ אך שנינו על אופנועים חשבנו שנגחך ל"מרפי" בפנים, זאת אומרת, גם אם יש תאונה או פקקים בדרך, אנחנו עם האופנועים ננצח. כך, עם אופטימיות גדולה תיארנו לעצמינו שלא רק שנספיק להגיע לנמל בחיפה בשעה בה קבענו עם חברת הספנות (8:30), בטח גם נקדים בצורה כזו או אחרת, אולי אפילו נספיק לאכול ארוחת בוקר, שמחים, רגועים ומקדימים תרופה למכה.
אך מרפי לא פראייר, לאחר 25 דק נסיעה אני מרגיש את זנב האופנוע שלי מרקד כמו בלרינה על הכביש, נמרוד עולה מולי בקשר ומוודא איתי האם אני מכיר את מה שהוא בוודאי רואה.. בוודאי שהכרתי והרגשתי, משהו לא טוב בזמן – על הפנים נחת לי על כתפיי האופטימיות והוריד אותי חזרה לקרקעת הקארמה של ההרפתקה, של לקיחת האחריות, של הלמידה מטעויות ובעיקר, הצורך בקבלת החלטות זריזה לאורך חלון ההזדמנויות הקצר.

זה היה על כביש 6, קצת אחרי המנהרה שליד בן שמן.
עצרתי בצד, במפרץ החירום הראשון שראיתי, השעה הייתה 6:43. לעולם לא אשכח את המילים הבאות שנמרוד אמר לי, פשוטות אמנם אך בעלות משמעות עמוקה לרצף האירועים הקרבים לבוא, והמילים היו : "אחי, יש לך פנצ'ר."
ירדתי מהאופנוע ואני זוכר שלא האמנתי שזה קורה שוב, רק לפני כמה ימים החלפתי לפנימית heavy duty חדשה שמטרתה היא למנוע ממני להתמודד עם מצבים מהסוג הזה בטח בזמנים מהסוג הזה, זו הייתה אמורה להיות פוליסת הביטוח שלי כנגד מחטים למיניהם שיעשו לי חור הפנימית וימנעו ממני לממש את לוח הזמנים הלחוץ. קיללתי את עצמי בפנים, כעסתי על עצמי שלא לקחתי את זה שיכול לקרות דבר כזה בחשבון וכבר יום לפני שלחתי את האופנוע לחיפה, זה היה פותר הכל.

מהר, היינו צריכים לקבל החלטה מה עושים.
2 דק והגלגל היה בחוץ, מפרקים, ומנסים להפריד את הצמיג מהג'אנט ללא הצלחה. צריך להבין, יש המון שיטות שמקלות על הפרדת צמיג האופנוע מהג'אנט, אנחנו שני צעירים מסוגלים, לא הכרנו אותן, עברו 5 דק, 10 דק, ובכל פעם העובדה שיצאנו חסרי ניסיון בנושא החלפת הפנימית מכה בפנינו, פעם אחר פעם.
לפתע משאית עוצרת לידינו, בהמשך המפרץ.

המשאית יוצא בחור צעיר, שואל אותנו מה קרה, אני מראה לו את חתיכת הצינור שנכנס לי בצמיג והוא לאחר שיחה בה הוא מבין שאנו עלולים לאבד הזדמנות פז לממש את לוח הזמנים שלנו, מתחיל לפרק את בצמיג, תוך כדי מספר שהוא היה מכונאי אופנועים פעם, תוך 3 דק הצמיג כבר היה בחוץ.

לפעמים במצבים הכי מחורבנים, מגיע אליך האדם הבדיוק נכון לתת מענה למצב המחורבן.
קרנתי משמחה, הרגשתי שניצחנו את מרפי שוב, כוחות אופל הפסידו ואנחנו עוד רגע ממשיכים את דרכונו באופטימיות שעכשיו היא כבר מחוזקת יותר מבעוד מועד.

לאחר ניפוח הפנימית, אני מביא את הגלגל לאופנוע על מנת לחברו שוב ואז.. פוףףף. לאט לאט יוצא האוויר שוב. הצמיג ניזוק מבפנים וכנראה קרע את הפנימית. ההסבר לכך הוא שצמיג בנוי מצמות מתכת גמישות בתוכו וכאשר חדר המסמר העצום והארור אליו הוא הפנה את צמות המתכת כלפי פנים הצמיג ובכך קרע את הפנימית וכנראה יקרע שוב ושוב ולכן צריך להחליפו.
עכשיו השעה כבר הייתה 7:30.

שאריות לחץ אטומי שמלוות באמונה שעדיין ניתן להספיק למעבורת בזמן לאט לאט נעטפות בפסימיות וייאוש אשר דוחפים אותך להתחיל להסתכל קדימה ולא לבכות על החלב שנשפך.

אני מתחיל לחפש גרר שייקח אותי לפנצ'ריה אבל.. 7:30 בבוקר, מי עובד עכשיו? הזמן דוחק והלחץ העטוף בייאוש עולה ועולה.
נמרוד מתקשר לחברת הספנות אחרי שסיכמנו בינינו שנבטל את הנסיעה לנמל חיפה ונדחה אותה לשבוע הבא.. ואז שוב, משפט שלא אשכח, "אחי, אין מעבורת בשבוע הבא, אנחנו נצטרך לדחות בשבועיים".
אין סיכוי, פשוט אין סיכוי. אמרנו למזכירה שם שנגיע עד 10:00 ויהי מה!
זה אולי נשמע קליל לדחות בשבועיים כי זה לא עניין של חיים ומוות אבל צריך להבין שמבחינתנו זו הייתה בדיוק אותה הרגשה שאתה מרגיש לפני כל דבר גדול שתיכננת במשך חודשים, הכל הלך כראוי, תכנון לפרטים יצא לפועל בצורה מופלאה ואז, פופ! רציפות ההגשמה נעצרת בגלל משהו שלא תלוי בך והוא במקרה שלנו לוח הזמנים של המעבורת.
אין סיכוי, אנחנו מגיעים.
עכשיו כבר הייתי חדור להשיג את מבוקשי בכל מחיר, הרגשתי באמת כאילו חיי תלויים בהגעה למעבורת הזו.
ובכן, מי יהיה מוכן לקחת אותי תמורת סכום ראוי לנמל חיפה מהנקודה הארורה הזו בכביש 6?

קיבלתי מספר טלפון של גרריסט מאבא שלי, קראו לו "טיבי". כשדיברתי איתו הסברתי לו על הסיטואציה ועל הצורך שלנו לפעול בחדות ובמהירות על מנת להגיע בזמן למעבורת, הוא ברוב טובו זורם איתי והרגשתי ממנו אפילו דרך הטלפון שהוא ייתן הכל על מנת להביא אותנו אל היעד בזמן. כך היה, הייתי נפעם ממסירותו של אדם שאינו מכיר אותי לביצוע ההעמסה, הנסיעה והדאגה ללוח הזמנים שלנו. הוא כל כך התרגש מאופי המסע שאנחנו מתכננים לעשות שהוא פשוט פעל כמו 3 אנשים ודאג לנו כמו 10. טיבי הוא בחור חזק, באזור גיל ה – 60 אך צעיר ללא חת בנפש.

אין ספק שמלוא החוויה איתו לא הייתה האקטים הפיזיים שבהם הוא הוכיח שגיל זה רק מספר אלא בשיחות שהיו לנו בדרך לנמל, בחור מצחיק אופטימי, בדיוק מה שהיינו צריכים על מנת להרגע ולחזור לנשום.
הכל היה מצוין עד שהבנתי שתהיה בעיה להכניס את הרכב של טיבי ביחד עם העגלה והאופנועים בשער הנמל.
אני אחזור אחורה טיפה, מכיוון והצמיג האחורי שלי היה מפונצ'ר ולא היה לי מענה מספיק זריז לתקן אותו, העמסנו אותו עם הפנצ'ר על העגלה של טיבי בהחלטה שפשוט נפרוק אותו ישירות אל בטן האונייה, "יהיה בסדר אמרתי לעצמי, מצאנו פתרון חד לבעיה גדולה אחת, נמצא לכל אחת אחרת." ובכן מימוש הגישה הזו בא לידי מבחן שוב, היינו צריכים למצוא דרך לקבל אישור להכניס את הרכב של טיבי ואת טיבי עצמו לתוך איבריו הפנימיים של הנמל. לאחר שיחה כם המזכירה של חברת הספנות,
קיבלנו מספר של הסוכן שתפקידו לנהל את כל תהליך הרישום שלנו ושל האופנוע בנמל, בעצם, "האיש עם הקשרים". קראו לו רן.

מיד התקשרתי אליו והסברתי לו על הסיטואציה והוא כמו טיבי מקודם החל מהר מאוד להזיז את גלגלי השיניים ותוך דקות ספורות השיג לנו אישורים, שוב.. הודות לאיש הנכון בזמן הנכון במצב מחורבן – נתנו מענה לבעיה.
כמה אדרנלין יכול לזרום לך בגוף תוך כדי שאתה יושב על כיסא ולא מזיז שריר.
רצף ההרמוניות בהן אתה נופל לתהום ומוצא חבל למשיכה גורם לך להיות בהיי מסוים, היי שהוא לא אנרגטי במיוחד אלא בעיקר מרגיע, משרה בך כוח לבצע הרבה משימות בו זמנית אך במעטפת של רוגע מוחלט, של אופטימיות וקור רוח.

טיבי באיזשהו שלב יחד עם יחסי הפתיחות המהירים שנוצרו בינינו עקב החוויה העצימה הודיע לנו שהוא מוכרח לאכול משהו, בחיוך כמובן. נסיעה של שעה וחצי חשבתי לעצמי "בטח הבחור צריך קפה ומשהו לנשנש", שעה כל כך מוקדמת לעשות מעבר מ 0 ל – 100 קמש בטח מעייפת ומעוררת תיאבון. סיכמנו איתו שיוריד אותנו בכניסה למשרד חברת הספנות וילך לאכול.
השעה הייתה 10:00, הגענו בזמן, לא להאמין, אחרי כל התקלות הגיעה הגאולה.
נמרוד ואני יורדים מהרכב בכניסה לבניין בו ממוקם משרד המזכירה של חברת הספנות.
ממהרים לנו במעלה המדרגות על מנת לקבל את ה"ok" שכל כך חיכינו וציפינו לו וכך היה, שילמנו לא פחות מ450 יורו למעבורת ועוד 300 ש"ח מס נמל, אין ספק שאחת העובדות הכואבות בדרך למימוש מסע מהסוג הזה היא תשלום למעטפת למימוש ביצועה. אבל לא היה שמץ של תחושה שלילית בזמן התשלום, כל התהליך בוצע בהתרגשות והחיוך מאוזן לאוזן, חיוך של ניצחון, עשינו את זה ויש עוד הרבה לפנינו.
לאחר הוכרת התודה למזכירת החברה שלה חלק לא קטן במתן המענה לבעיית הזמנים – המשכנו במסע להעמסת האופנועים למעבורת.
השעה כבר הייתה 11:00, טיבי, נמרוד ואני, מחכים בשער הכניסה לאישור הקשיח על מנת שנוכל להוביל את האופנועים לתוך הנמל. כל 10 דק אני מתקשר לרן הסוכן והוא באופטימיות מבשר לי להסיר דאגה מליבי, הוא בדרך, הוא יטפל בהכל.
ואכן הוא מגיע, בחור שחום, תווי פנים רזות ועיניים שמבשרות אמת וטוב, מתקתק את כל מה שצריך ומכניס אותנו פנימה.
בזמן שנמרוד ואני מחתימים טפסים באחד מהמשרדים בנמל שנראה כמו איזה בסיס מפוזר של חיל הים, טיבי משחרר את רצועות המתיחה מהאופנועים ומכין אותם לפריקה עבורנו, היה מרגש לראות את המסירות של הבחור שכנראה נבעה גם מטוב ליבו אך בוודאי גם מרצונו לשוב כבר הביתה.

קטע מצחיק עם הנמל, תהיתי בהתחלה מדוע צריך סוכן פנימי שיוביל אותך לכל נקודה, הרי נמל צריך להיות משהו מסודר, מלא בהגדרות, כך חשבתי.
כשנכנסנו פנימה עם רכבו של רן הסוכן הבנתי שמי שלא היה בנמל לפני בחייו – בקלות יכול לאבד את עצמו.
חלל אספלט אשר עליו מצויירים קוים מפרידים רק לשם אישורי הבנייה והעבודה, משאיות נוסעות לאורך ולרוחב, רכבי נמל חונים בחניות יצירתיות ומבנים בעלי קטגוריות שונות מפוזרים ברחבי הנמל אליהם מכוונים שלטים עם ראשי תיבות שאדם שאינו עובד בנמל לעולם לא יבין, לכן – צריך סוכן נמל שיוביל אותך בתוך המבוך ובין המכשולים לקבלת החותמת.

סיימנו את תהליך הטפסים במשרד המכס, משם חברנו שוב לטיבי, פרקנו את האופנועים והצבנו אותם בבטן האוניה. אלה היו רגעים מרגשים, זהו פיזית האופנועים עצמם כבר בשלב מתקדם לעבר קו ההתחלה של ההרפתקה המיוחדת שלנו,
ואנחנו? שוב, לקחנו נשימה, הודנו בכל ליבנו לכן הסוכן לטיבי הגרריסט ולכל האנשים שעזרו לנו לברוח מלהבות מדורתו של מרפי הארור שהוא בעצם – אנחנו לוקחים סיכונים, עושים טעויות של מסע ראשון אך בחדות מטרה מוצאים פתרון

נחיתה ביוון

10 ביוני 2019 טורקיה

טורקיה, אתמול Nimrod Sadot ואני עברנו את החצי (אחרי 4 ימי נסיעה), נסענו בתוכה כבר באזור ה2000 קמ. אחת המדינות היפות שראיתי,

נופים מתחלפים כל כמה עשרות קילומטרים, לצד ערים גדולות מצאנו כפרים שכוחי אל שנראה כאילו לא שמו לב שהעולם התקדם והתפתח.. ילדות נוסעות על טרקטור באמצע עיר גדולה, סבתא מכוסה שרוכבת על חמור בחום של 30 מעלות, קפדוקיה.. חבל ארץ מדהים שבעבר עקב פעילות געשית שקרתה באזור נוצרו בו צורות קרקע מטורפות (נראה קצת כמו בולבולים ענקיים), קניון ענקי שנקרא. Ihara valley בו גרו בני אדם לפני אלפי שנים בתוך מערות חצובות וניהלו אורך חיים הזוי למדי.. עצרנו גם במקום שנקרא pamukale מן תל גבוהה שכולו סלע בצבע לבן אשר משקיף על עמק ירוק במרכזו וטיפה אפילו מדברי בחלקו, מלא במעיינות חמים, גם תופעה נדירה ויפייפיה.
בקיצור.. מעניין פה.
ולכל מי שחשב או חושב שמסוכן לטייל פה בטורקיה, צודק, מפחיד לטייל במדינה זרה, במיוחד כשבראשה עומד אדם אשר תומך ביריבות שלנו, החשד והחשש נע מעל ראשינו, כשאנחנו ממלאים דלק, כשאנחנו נשאלים מהיכן אנחנו.. אך לאחר הרבה מאוד קילומטרים, הרבה מאוד פרצופים ושיחות קטנות, נרגענו.. לפתע הרגשנו אפילו בבית, העזנו קצת יותר, לדבר, להכיר.
יאללה יצאנו לdark canyon (נחל פרת). נעדכן בהמשך 

———————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמית ניב ונמרוד שדות

—————————

 

 

 

 

תגים: amit niv, nimrod sadot, טורקיה על אופנוע, לדרך המשי על אופנוע, מישראל לטורקיה על אופנוע, נמרוד שדות, עמית ניב

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אמא רוסיה וערבות מונגוליה

סמיי היתה העיר האחרונה בה ביקרתי בקזחסטן. סיפור עצוב עבר על העיר הזו לפני עשרות שנים בתקופת האימפריה הסובייטית, עם הניסויים הגרעניים שהיו פה. נהניתי בעיר נעימה והאנשים המאוד סימפטיים בהשוואה לערים אחרות עד עתה.
מפה הצפנתי לעיר ברנאול ברוסיה. מעבר הגבול היה ללא בעיה מיוחדת והגעתי למוטל נחמד מאוד בברנאול. מראש ידעתי שאשהה פה יומיים, אך מזג האויר ההפכפך השאיר אותי לשלושה ימים וזה היה טוב. היה איתי פה רוכב גרמני שמטייל גם הוא דיבר אנגלית טובה, אז ארחנו אחד לשני חברה, יצאנו לאכול יחד ודיברנו הרבה (הוא יצא מברנאול יום לפני, למרות מזג האויר ורכב לצפון רוסיה ) אני במחשבותיי כבר חושב על מונגוליה, אך לא ידעתי עד כמה יפה הנתיב לשם העובר דרך הרי האלטאי, דרך משגעת במיוחד לרוכבי אופנוע. הנוף משגע, תוואי הדרך וגם מזג האויר היו מושלמים למעט הפיסגה שטמפרטורה שם היתה 3 מעלות. רכבתי לאיטי עם הרבה הפסקות שלושה ימים קסומים. לדעתי היפים ביותר עד עכשיו.

בגבול מונגוליה פגשתי בחמישה רוכבים צרפתיים. החלפנו חוויות. הכניסה למונגוליה עברה בסדר ולמזלי השתחררתי ראשון, הנפקתי ביטוח מונגולי ויצאתי לדרך בידיעה שפה מחכות לי רק דרכי עפר – אך להפתעתי, אחרי כ-20 ק״מ, פתאום כביש אספלט עד לעיר הקרובה אולגי. הנופים פה משגעים, המרחבים העצומים, הכפרים היושבים באמצע שום מקום, נותנים לך תחושה כמה אנחנו בני האדם ״קטנים״

מאולגי המשכתי לעיר חובד. גם כאן בידיעה מוקדמת כי מצפה לי איפשהו רק דרך עפר. אך שוב… כביש אספלט! בדרך פגשתי זוג ניוזילנדי (הגבר בן 72 ואשתו 65, אז מי שחושב שזה מאוחר מידי… אז לא!) הרוכבים לכיוון ההפוך ממני: ממזרח למערב. יצאו מיפן לאנגליה. שוחחנו די הרבה באמצע הדרך והם סיפרו שמחכה לי כ-200 ק״מ של דרך עפר בין אלטאי לבאיינחונגור עיר הממוקמת ממש באמצע מונגוליה. עכשיו אני מוכן. ואכן אחרי קילומטרים ספורים מהעיר אלטאי דרך העפר הופכת להיות שביל שהופך להיות הרבה שבילים…

ואני צריך לבחור באיזה מהם לרכב. כל עוד הכיוון נכון, לא ממש חשוב באיזה מהם תבחר. נתקלתי בדרך במעט מאוד תנועה. יש ומדי פעם הייתי שואל נהגים לראות האם אני בדרך הנכונה, כי החיווי במכשירי הניווט מיקם אותי הרחק מהכביש המסומן במפה. הדרך היתה די אתגרית, האופנוע, אני והציוד שוקלים למעלה מ-300 ק״ג. למזלי לא היו נפילות ויחד עם זאת, היה יום קשה. עד לקטע הזה, חוויתי את יום הרכיבה הארוך ביותר: 420 ק״מ שמתוכם כ- 200 ק״מ רכיבת שטח. לא היה קל.
בדרך לאולן בטר עצרתי גם בארבאיחאר המייצגת סדרת עיירות קטנות, טיפוסיות למנגוליה, הנופים שבדרך משתנים כל הזמן, פעם יותר ירוק, פעם אדום, חום על כל גווניו, אוהלי יורטים ועדרי בקר על סוגיו לאורך כל הדרך. פשוט נפלא. המונגולים שפגשתי היו אנשים נפלאים, למרות שלא היתה שפה משותפת, נוצר קשר והבנו אחד את השני. המונגולים נותנים כבוד לטבע ובמיוחד לאדמה. שמתי לב כי לאורך המסלול שלי במונגוליה אין כמעט אם בכלל גידולי אדמה.
הכניסה לעיר הבירה אולן בטר הייתה נוראית, עומסי תנועה שלא ראיתי בשום מקום אפילו לא אצלנו. הגעתי לאכסנייה ״אואסיס״ ם כוונה לשהות בה יומיים.

והמחשבות כבר בולדיווסטוק, בקצה הכי מזרחי של רוסיה הענקית. יומיים נחמדים ב״אואסיס״ מקום מפגש של כל סוגי המטיילים מכל קצות העולם. שווה! הרבה סיפורים וחוויות, רוכב ברזילאי ששהה פה הראה לי בפנקס שלו את התאריך בו יצא מברזיל: 24.4.2016 לא יאומן. הבחור בן 51, מטייל בכל העולם. בכל שנה מאחסן את האופנוע ביעד אליו הוא מגיע לחודש ויוצא לחופשת מולדת וחוזר חלילה, ניסה לשכנע אותי לרכב איתו למאגאדן (לא קרה)
התחלתי להצפין לכיוון העיר אולן אודה ברוסיה וככל שהצפנתי כך הנוף התחיל להיות ירוק יותר, עצים אותם לא ראיתי בדרום ובמזרח מונגוליה.

מעבר הגבול לרוסיה היה חלק והנה הגעתי לאולן אודה. מכאן יצאתי לקטע ארוך של 9 ימי רכיבה לולדיווסטוק. רוב הדרך הכביש היה טוב, למעט קטעי כביש בתיקונים. הנוף סביב הדרך ירוק מאד ועל הכביש אין תנועה רבה. עיקר הרכבים בהם נתקלתי היו משאיות תובלה. רכבתי במעין נסיעה מנהלתית רק כדי להגיע ליעד. בדרך העדפתי להכנס לכפרים למצוא מקום לישון ולא במוטלים שבצידי הדרך, כך יכולתי להכיר אנשים יותר מקרוב וזה מה שאכן קרה: למשל באחד המקומות הייתי צריך קשר לוויפיי כדי לבדוק מייל, אז נכנסתי לחנות ושאלתי האם יש פה וויפיי או איפה יש. היה שם בחור שכנראה הבין שאני קצת במצוקה, הזמין אותי לביתו וחיבר אותי לוייפיי, הכיר לי את משפחתו. דיברנו ארוכות, קיבלו את פני בכיבוד. היה נחמד.

ההגעה לולדיווסטוק הייתה די מרגשת, חבל שמזג האויר היה אפרורי וגשום.

התחלתי מייד בסידורי מעבר עם האופנוע במעבורת לדרום קוריאה
ההתארגנות על המעבורת הלכה חלק וביליתי בוולאדיווסטוק יומיים. כאן פגשתי די במקרה את הבחורה ההולנדית שרוכבת לבדה כבר כמעט שנתיים – זאת שפגשתי בקירגיסטן. היתה שמחה גדולה לשנינו.

זהו, כמו שתוכנן, הפלגנו והגענו לדרום קוריאה. ומכאן כבר הזמנתי, סגרתי וקבעתי יום לטיסה
ליבשת השלישית במסע: לאחר אירופה ואסיה – לאמריקה… לקנדה. עד לטיסה יש לי 4 ימים לטייל בדרום קוריאה ומקווה שמזג האויר יהיה טוב.

בהיבטים של איכות וניהול מדינה, דרום קוריאה שאפה מאז ומתמיד להגיע לרמתה של יפן ואכן בעיני היא מגיעה, חשתי בכך כבר בשחרור האופנוע בנמל, פקיד שהתלווה אלי מהתחלה עד הסוף, עם כל הניירת מוכנה ועבר יחד איתי את כל התהליך ולפני שהלך שאל אם הוא יכול לעזור בעוד משהו, יפה מאוד. האנשים פה מאוד נחמדים. הכל מצוחצח ומתוקתק הכבישים, התמרורים, הניקיון, גנים ציבוריים. בקיצור הכל. תענוג!! היום רכבתי בדרך מקסימה. נראה לי שמזג האויר הולך לגשום – חבל. זהו.

אצלי הראש כבר בקנדה. טיילתי יום נוסף צפונית לסיאול והגעתי לסיאול במזג אויר אפרורי וגשום. מצאתי מקום להשתכן פה 3 ימים. אתייר את העיר ככל שאוכל. יש בסיאול המון תיירים – בעיקר קוראנים. ולהתארגנות האחרונה: כרטיס טיסה עבורי – יש! ביום שלישי הולך לארוז את האופנוע וביום רביעי – טסים.

מקווה שהכל יעבור בשלום.

זהו! נגמר הפרק האסייתי. כמעט 23,000 ק״מ. 13 מדינות. המון חוויות. גם קשיים (בעיקר רגשיים) ויותר מכל; הזיכרונות שנשארים מכל האנשים שפגשתי.
להתראות באמריקות.

—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר

—————————————————————-

תגים: shmula, דרך המשי על אופנוע, הטסת אופנוע מדרום קוריאה לקנדה, חציית אסיה על אופנוע, לוולדיווסטוק על אופנוע, מונגוליה על אופנוע, ממונגוליה לולדיווסטוק על אופנוע, מעבורת מרוסיה לדרום קוראיה, סביב העולם על אופנוע, שמולה, שמולה רוכב את דרך המשי

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

"על האופנוע צפונה"

בשנה שעברה דייויד יצא לדרך המשי וחזר עם סיפור דרך נהדר ועשרות מעריצים. השנה הכיוון הוא צפונה לנורד קאפ בנורבגיה. יחד איתו יצא גם דורון בורנשטיין

השנה מביאה עמה הרפתקה חדשה.
5 ביוני 2019

עולים צפונה עד ל נורדקאפ Nordcap, בצפונה של נורווגיה, שלל מדינות, תרבויות ונופים מרתקים, בניגוד למסע מזרחה, כאן הציוויליזציה זמינה למלך הכביש, GS 1200 BMW אשר נותר מבוייש משהו בהמתנה בשנה שעברה.
ידידי Doron Bornstein הצטרף אלי למסע , גם הוא רוכב על אופנוע זהה.

התכנית היא לטפס מיוון לבולגריה, רומניה, הונגריה, סלובקיה, פולין, ליטווניה, לטביה, אסטוניה, רוסיה, פינלנד, נורווגיה, שוודיה, דנמרק ומשם עדיין לא ברורה הדרך חזרה.

אספנו את האופנועים ב 3 ליוני, הנמל בלבריו היה עמוס באופנועים ישראלים, כולל ה DR650 שהיה איתי במזרח ועבר לידיו של Nimrod Sadot שיוצא השנה גם הוא לדרך המשי.
Noam Razi, Ron Kesteher חוזרים משבועיים ביוון ואלבניה ויש תמונה קבוצתית למזכרת.

Gadi Ramon אירח אותנו בפנינת החמד שלו ב Pigadion יומיים, כך שהספקנו לטייל ולרכב בסביבה מקסימה.

Mount Othrys שם גרו הטיטנים שקדמו לאלים היוונים היה יעד חובה לדורון, טפסנו אליו בגשם שוטף, דורון הרגיש אנרגיות חזקות ואני הרגשתי רטוב לגמרי  אתרי ארכאולוגיה מדהימים בסביבת סלוניקי
Pella, Vergina ועוד, סביבה מרתקת, עשירה גם בהיסטוריה יהודית.
חלומות נועדו להגשמה.

על האופנוע צפונה" 2

"בולגריה יפתי".ארץ הניגודים, נופים מדהימים, עושר טבעי, מים, ירוק עמוק, הרים גבוהים, מישורים חקלאיים ללא קץ, עושר של מעטים אל מול עוני מרוד בפרובינציה הכפרית,

ערים מתחדשות ודגש על ריכוזיות יתר בבירה סופיה.

אין סכוי למצותה במספר ימים, נגענו בפנינים, התענגנו על מסלולי רכיבה עתירי פיתולים בדרכים ההרריות, על המזון המשובח והזול והאנשים מסבירי הפנים אם כי בבולגרית בלבד .
בולגריה עמוסה באנדרטאות, רובן מציינות את גבורי האומה,

 

קורבנות מלחה"ע השנייה ועוד קודם לכן בקרבות השחרור מהאימפריה העותמנית, כל האנדרטאות מוזנחות בצורה מבישה, מאד אופייני למדינות הקומוניסטיות לשעבר שהתמערבו.
מחוזות שלמים ניזונים מדגי הפורל, זזת ימינה שמאלה יש בריכות לגידולם, בכל נהר או אגם, לדעתי אצל הבולגרים, גם באמבטיה בבית שוחים פורלים .
לא פקששנו את מנזר Rila, מערת Yagodina, ערים יפות

וכמובן בילינו לילה ב Motocamp Bulgaria (למעלה כאן) ב Ruse, אכלנו לסיום דגים במסעדה צפה על מימי הדנובה, חומה ולא כחולה, העברנו למצב dynamic ובמהלך זריז יחסית חצינו לרומניה. מעבר חלק ומפתיע.

חלומות נועדו להגשמה.

"על האופנוע צפונה" 3
רומניה – מקום לחזור אליו.

המיתוסים התנפצו ברעם.
1. רומני גנב – יצאנו מרומניה שלמים וללא כל חוסר.
2. רומני תמיד עם שרשרת וצמיד זהב – כלום, כנראה היהודים לקחו את כל הזהב איתם ארצה 
3. קבב רומני מלא תבלינים ושום – לא מצאתי כזה, הקבב היה בשר משובח, לא עמוס בתבלינים, כזה שלא נזכרים בו שעות לאתר הארוחה.

ועוד ועוד.

מעברי ההרים הקלאסיים מדהימים. טראספארגאשן (למעלה כאן) היה סגור מק"מ 104, גם הדרך עד למחסום וממנו חזרה היתה יפיפיה.

קבב מדהים במסעדה רומנית קטנה, אף מילה באנגלית אבל הכל עובד.
טרנסאלפינה בגשם שוטף שרק העצים את החווייה, תענוג אמיתי.

נופים מתחלפים, אופנועים מכל אירופה והסיום בסיביו המפתיעה ביופיה , היה מושלם.
ספסל העץ בכניסה לכל חצר בית בכפר, הוא בעצם מוסד.
רוכבים בהמון כפרים שנותרו מאחור, בעלי הבית ובעיקר זקנות כפריות יושבות להן שעות בחוץ ומתבוננת בכל מי שעובר ברחוב הראשי.

ככל שהכפר פרמטיבי יותר כך צופים ביותר יושבי ספסלים.
ויתרנו על הבירה בוקרשט, קשה לעמוד בלו"ז המסע אם לא מוותרים פה ושם.

הרומנים היו נעימים וחמים מאד, המון "פנסיונים" פשוטים בכל פינה.
סכום, מאד אהבתי, אוכל מעולה, טבע מדהים, אנשים טובים והכל בעלויות שאינן גבוהות.

חייב להשלים את רומניה ולעומק.
חלומות נועדו להגשמה.

–
הונגריה בקטנה – זה ממש לא נחשב ביקור.
הונגריה אחרת ושונה.
מרגע חציית הגבול להונגריה הסתיים הברדק הרומני, לא שאיני מאוהב בו אבל זהו, תם פרק.

”
הכל אסתטי ומסודר, הכבישים, הבתים הכפריים, הנהיגה מוסדרת ומפוקחת והמצערת נרגעת, במיוחד בקווים הלבנים האלה….
התכנון היה לגעת בחלקה הצפון מזרחי של הונגריה, עיר המחוז הינה דברצן.
עיר אוניברסיטאית, הכל סביבה, כ 400 סטודנטים ישראלים שלומדים רפואה יחד עם שלל סטודנטים מרחבי העולם.
אינפורמציה מפורטת קבלנו מסטודנט ישראלי אותו פגשנו בסטארבקס המקומי עם אביו, הם לא היו לבדם, היו עוד שתי משפחות אברכים ישראליים, יותר עברית מכל שפה אחרת.
יריד ספרים במדרחוב,

תחושה של תרבות ברחוב, נימוס הונגרי.
בבוקר רכיבה לא ארוכה וחצייה ל סלובקיה.

תם פרק הונגריה, קצרצר, לא ממצה וגם לא נחשב בקור.
חלומות נועדו להגשמה.

"על האופנוע צפונה" – 5
סלובקיה – קומפקטית ויפיפיה.

הסכם שנגן והגבולות הפתוחים, העבירו אותי בפעם הראשונה במסע את הגבול בין הונגריה ל סלובקיה כמעט ללא שהרגשתי.
הנוף משתנה, הרי הטאטרה הנמוכים היו הראשונים בתור, ובהמשך הגבוהים שמעבר להם שוכנת פולין.

הרגשה נעימה ורוגע בכל מקום. נוהגים בד"כ בהתאם לחוקים, משטרת תנועה פעילה , ספרו לי כאן שהם מקבלים בונוסים עבור דו"חות.

ערים עתיקות משוחזרות ושמורות מאד, טירה עתיקה עם טיפוס אתגרי.

בפעם הראשונה בחיי זכיתי להנחת senior בכניסה לאתר, צחקתי פנימה וחשבתי שרק אצלינו מחכים שתהיה זקן מרוט כדי להתחשב בך.

למרגלות הטאטרה נתקלנו בהמון רוכבי אופניים, צועדים וטרקיסטים מכל המינים, משפחות שלמות מתנפלות על מסלולי ההליכה בהרים, אלה שעם בוא הקיץ נחשפו משכבות השלג.
אתרי סקי, פארקי מים והמון אנשים תאבי חיים וטבע, מאד אהבתי.

עונת טיולי בתי הספר בעיצומה כאן, כיתות כיתות הם מתייצבים באתרים השונים, נחמדים, שומרי סדר, והרבה מורים צעירים, יש כבוד למקצוע החשוב.

לא נכנס לפוליטיקה באף מדינה,גם לא כאן, אבל המדינה והאנשים נחמדים וסלובקיה זוכה אצלי לציון גבוה ועם פוטנציאל לחזרה.

בטיפוס על הטאטרה עקפנו בשיא הגובה 3 קטנועי למברטה עתיקים,

נתנו פייט רציני ובהמשך נפגשנו, הסתבר שיש בזאקופנה – פולין כינוס למברטה שנתי, כ 1000 כלים מרחבי אירופה, תמונות בהמשך כמובן כי איך אפשר לוותר 
חלומות נועדו להגשמה.

"על האופנוע צפונה" 6
פולין (פולניה) – ארץ לא לנו לעולמי עד.
פוסט שונה משהו.
זהו לי בקורי הרביעי בפולין.
לפני 30 שנה ליוויתי משלחת נוער לסיור בכל אתרי השואה.

שנתיים אח"כ, בערוב ימיו, הסכים אבי לעשות בקור שורשים איתי ואחי,גם כאן בקרנו בכל אתרי השואה הקלאסיים ואיתרנו את מקומותינו הפרטיים, מקום הולדתו , בתי הספר, מקום עבודתו ועוד.
הבקור השלישי היה נסיעת עסקים ב 2010 בה פגשתי אנשי עסקים מקומיים בוורשה .
בראשונה חוויתי עמוקות את תולדות וסבל עמנו בשואה, תוך מתן דגש פנימי להיסטוריה הפרטית.

בבקור השני, המשפחתי, חווינו עם אבא את תחושותיו, בכיו, רגשותיו, אך יותר מכל את תחושת הניצחון הפרטי שלו והכללי של עמנו.
הנה הוא עם שני בניו, גאה, מסתובב בארץ לא מפותחת ללא חשש ומורא והשגיו מנצחים את זיכרונותיו הקשים.

בבקור העסקים השלישי, מעט הפולנית ששמעתי חזרה אלי, בארוחת הערב אותה ארגנו החלו לשתות ולצחוק ואני פשוט לא יכולתי לסבול אותם בדמייני מיהם, מי משפחותיהם והיכן היו בימים האפלים ההם.
המסע הפעם חייב אותנו לחצות את פולין, ערב החצייה חשתי עד כמה זה מיותר עבורי.

אולי בהשפעת מותה של אמי לאחרונה, היא שחוותה על בשרה בדרך הכי קשה את תלאות הנאצים ושותפיהם הפולנים, היא ששנאה את האחרונים יותר מהצורר הנאצי.
נגררתי פנימה בקושי רב כאשר משימה אחת לבצוע עמי, בקור בכפר/עיירה בה נולדה אמי Stochek הצלחתי למצוא גם אנדרטת זכרון קטנה בפאתי הכפר, ובקור בכפר בו הפולנים ששמרו תמורת ממון רב על אחיה, הרגום לאחר זמן קצר.
Wengrow. המון דברים הפריעו לי הפעם, כעסתי על הארץ שהתפתחה כ"כ, על הצעירים הרבים שחיים היטב, חלקם אפילו נחמדים, על מפגשים עם יהודים שחווים אנטישמיות ונשארים כאן כשראשם מורכן ועוד ועוד.
החלטתי לא לשוב לאתרי השואה הקלאסיים, לא חשתי צורך בכך. לא צילמתי תמונות נוף יפה ו/או מבנים מרשימים, אנשים חיים ועוד.
תאטרון האבסורד הזה בא מבחינתי לידי ביטוי בביאליסטוק, עיר בה התקיימה קהילה יהודית בת כ 60 אלף איש וכולה הושמדה. בעיר בה הפוגרומים חזרו ונשנו לאורך ההסטוריה, בעיר בה נשרפו למוות בבית הכנסת 3000 יהודים, בעיר הזאת המחזה הסוראליסטי פשוט הדהים אותי.
בככר העיר, פסטיבל מוסיקה יהודית, על הבמה מוזיקאי יהודי אחד, זמרת פולניה מנסה לשיר בעברית, פולנים שיכורים מרקדים לפני הקהל לצלילי המוזיקה, בדוכן בצד, תור ארוך של פולנים ממתין לקבל, אוזן המן, מצה וחתיכת קוגל יהודי.
מאחורי הבימה הצבא הפולני פרש כלי מלחמה, משגר קטיושות, תותח מתנייד ותערוכת נשק, נושקת לתערוכה, הבזיליקה הענקית של מריה, מלאה עד אפס מקום במאמינים, בוגרים והרבה צעירים, זה המקום ממנו יצאו בזמנים רעים המונים מוסתים לטבוח ביהודים.
מחר אני לא כאן.
יוצא עם מועקה גדולה ועם מחשבות נוגות על היהודי הנודד, זה שתמיד חי בחצר האחורית של עם אחר, שתמיד היה ונשאר זר, על הוורסיה העכשווית של הישראלי הנודד, זה שמשאת נפשו דרכון אירופאי ושוב לחיות בקרב עם אחר אשר לעולם יראה בנו יהודים, זרים, פרזיטים וכל השאר.
מקומינו בארץ שלנו, ישראל, חובה עלינו לשמור על הנכס הזה מכל משמר, פנימה והחוצה.
זוכר ולעולם לא סולח.
מחר אפנה את מחשבותי להמשך המסע.
חלומות נועדו להגשמה.

"על האופנוע צפונה" 7
ליטא / ליטווניה – לא סגור עליה.

יש לה זכות גדולה לליטא, אליה יצאתי מפולין וסגרתי פרק.
החברות בהסכם שנגן ובאיחוד האירופי נוח מאד לחוצי המדינות, שלט שמזכיר לך ותו לו.
המוטיב הדתי הבולט בכל המדינות אותן חציתי עד כה, חוזר ונשנה גם כאן, הישובים בנויים סביב הכנסה, הקתדרלה אם יש והכל צלוב כאן.
Kaunas קובנה עיר מתחדשת,

מבנים עתיקים שחודשו, בתי קפה ומסעדות בלב הרובע העתיק, העיר היתה יפה,

מתומצתת ובזה הסתיים ספורה.
ביציאה מהעיר מתחיל הספור של ליטא, חקלאות, ועוד חקלאות,

שדות חיטה ודאג גידולים ללא קץ, מטופחים בצורה מעוררת השתאות.
הדילר המקומי של ג'ון דיר מחזיק בחצרו 10 קומביינים חדשים ומבריקים, ואם הוא מביא אז הוא גם מוכר.
ממש אסם תבואה ענק שהזכיר לי תמונות משנה שעברה באותה עת, ברוסיה.
הבתים אומרים הכל.

המון ישובים ישנים, בתים מעץ מטים ליפול, באמצע הכפר 3 בלוקים של שיכון סובייטי קלאסי, סתם נטועים שם ללא טעם וריח.
עברתי את ליטא בחטף יחסית, ארוחת צהריים מאוחרת, שתי נקניקיות עם תוספת וכוס בירה, 4.5 אירו, כן זה המטבע החוקי כאן וזה נוח.

גבעת הצלבים אתר מטורף, התמונות תדברנה בעד עצמן.

אלפי צלבים תקועים באדמה ובכל יום נוספים חדשים. האמת היא שקשה לי עם המוטיב הדתי הנוצרי הכ"כ עמוק אליו נחשפתי כאן ובמקומות נוספים.
בשעה מאוחרת, יש אור מלא עד 23:00, עצרתי במכולת מקומית, קצת צידה והתמקמתי בקמפינג נחמד.

הבלטיות בנויות לרוחב סגרת מצערת והופ עברת מדינה.
חלומות נועדו להגשמה.

"על האופנוע צפונה" – 8
לטביה – יפה וחזקה.

הרכיבה בבלטיות, מדרום לצפון חוצה גבולות במהירות מסחררת.
המעבר הרצוף ביניהן גורם לי להשוות ביניהן, אני עושה זאת בפרמטרים השוואתיים אישיים ולא אוניברסליים, כגון תל"ג, הכנסה לנפש וכדומה.

מראה עיניים בעיקר, מחירים לארוחות, איכות השרותים השונים, הבתים, המבנים, כמות שרידי הממשל הקומוניסטי, הטכנולוגיה בחקלאות, מידת הציות לחוקי התנועה, איכות הכבישים ועוד ועוד.
אני כותב כעת אחרי יומיים באסטוניה, שהיא הפוסט הבא, אבל יכול לומר כי לטביה מסתמנת כמנצחת והחזקה בין השלוש.

ריגה בעלת מרכז משוחזר ומשופצר, יפה ביותר.
ספינת תענוגות, עמוסה באלפי תיירים אמריקאים, עגנה בעיר באותו בוקר, העיר היתה מוצפת בהם, לרגע תהיתי האם ראיתי את קפטין סטובינג ברחוב 
כשמשלמים על קפה 3 יורו זה אומר הרבה על העיר.

המכוניות חדישות, פקקי תנועה סבירים, אלגנטיות אירופאית, אין ספק שהיא מדורגת גבוה.

בתום הביקור בריגה יצאתי להגשים חלום, לרכב כמה שיותר, וכמה שיותר קרוב, לחופי הים הבלטי, הצלחתי, אם כי נאלצתי לרכב בדרכי עפר לא סלולות אך מרתקות, "הקדמי" בלשון הרוכבים, שהיה עם סדק קטן, שילם את המחיר, אצטרך להחליפו מחר.
היערות והים הבלטי הם כנראה מטיב מרכזי בחיי התושבים.

חופים שלאורכם המון אזורי שהייה, קמפינגים קטנים, מלונות לא גדולים והרבה אנשים.
לצידי היערות חנו מאות מכוניות, סתם באמצע שום מקום.

הסתקרנתי, עצרתי ובדקתי, הם אוספים פירות יער לסוגיהם, הולכים כפופים במעבה היער עם שקיות ומלקטים.
אהבתי את לטביה, אנשים מאירי פנים, תחושה של סדר מערבי, נעימה.
מחרתיים אכתוב על אסטוניה ממנה אני נהנה כעת.
חלומות נועדו להגשמה.

חלומות נועדו להגשמה.

"על האופנוע צפונה" – 9
אסטוניה – הפתיעה בגדול.
איזו הפתעה נעימה אסטוניה.
בכל חלק שלה בו עברתי נהניתי מאד ורציתי עוד.

היא שונה משתי קודמותיה, ליטווניה (ליטא) ולטביה. האוריינטציה והחיבור שלה הוא צפונה, לפינלנד, היסטורית, תרבותית ואפילו השפה דומה מאד לפינית.
המדינה יפיפיה, עושר של יערות ושטחים חקלאיים, רשת הכבישים בד"כ מפותחת ובמיוחד לאורך צירים חשובים.

עברתי במעבורת לאי Sarremma אל תנסו אפילו לבטא זאת, אין מצב להצלחה  אי מקסים, יערות, חופים, חקלאות ותיירות.
סה"כ כ 20 אלף תושבים ביום טוב, רבים נאלצים לצאת לתקופות עבודה ביבשת ובפינלנד, עקב העדר תעסוקה באי.
מדיניות הממשלה כאן, לאחד משקים לחוות גדולות, פגעה ברבים מהחקלאים, חוות גדולות ומתקדמות רואים לאורך כל הדרכים.

טאלין עיר יפה ובמיוחד הרובע העתיק על שלל המבנים שהשתמרו ושוחזרו.

בסוכנות במוו המקומית טיפלו בי היטב, החלפתי שני צמיגים לאחר שהקדמי ניזוק ברמה מסוכנת והאחורי כבר נתן עבודה.
מנהל מחלקת האופנועים התלהב מהאורח, קבלתי אפילו מתנה שימושית, בנדנה.

בטאלין חבר אלי שוב Doron Bornstein ויחד חווינו מעבר ארוך אבל רגוע משהו, אל תוככי אמא רוסיה במעבר הגבול Narva.
האסטונים, בעיקר הכפריים, אוכלים המון ונראים בהתאם, המנות שקבלתי באי היו ענקיות ובלתי צפויות, אבל טעימות משהו.

את הפוסט אני כותב הערב בסנט פטרסבורג, בה נשהה כמה ימים טרם שנצפין עמוק לכיוון Murmunsk. אפרד לכמה ימים והפוסט הבא יספר על רוסיה, רמז, היתה סופר מעניינת עד כה.
חלומות נועדו להגשמה.

"על האופנוע צפונה" – 10
רוסיה – מרתקת.
מסנט פטרסבורג למורמנסק,
צפון מערב רוסיה.
רוסיה חזקה, עוצמתית ועדיין משמרת יראה שלטונית כבעברה האפל, אתה חש בזאת בכל פינה.
רוסיה עם נופים עוצרי נשימה, יערות עד, אגמים, ימים, מפרצים, נוף ללא גבולות.
ערים מרכזיות מטופחות ומושקעות, היסטוריה, תרבות וקידמה.

רוסיה זנחה את הפריפריה, ערים עיירות וכפרים שהיוו כוח אדם למפעלי ענק קפאו במקומם, מתפוררות, עוני, דלות ועולם ישן, צעירים שנטשו וזקנים חסרי כל, תמונות קשות.
מחנות צבא נטושים או ישנים, שדה תעופה צבאי נטוש, הנגרים חלודים מכוסים בעשבי בר ומיג 23 מוצב לראווה בין בתי השכונה שהיתה מגורי המשרתים בבסיס הסמוך.
ברוסיה של הפריפריה כולם חיילים, כולם לבושים בבגדים מנומרים.
הרוסים אוהבים לדוג, אוהבים קמפינג וחיים הרבה מחוץ לבתים ולדירות הקטנות.
אנדרטה זה שמה השני של רוסיה.

בכל פינה מוצבת אנדרטה או פסל של לנין, אלפי אנדרטאות מנציחות אירועים היסטוריים,

הרבה מאד ממלחהע השנייה, בעיקר ציון עמידתם האיתנה של החיילים והאזרחים אל מול המתקפות הנאציות.
אלמנטים צבאיים, כלי נשק, חלקי מטוסים ועוד, משמשים כמוניומנטים להנצחה.
העם הרוסי והצבא האדום ראויים בעיני להערכה רבה על ההקרבה והנצחון הגדול על גרמניה ובאמת רגשו אותי אתרי ההנצחה הללו.

רוסיה של עושר מופלג בערים הגדולות, מרדף אחרי מותגי המערב ואימוץ הרגלי חיים מערביים, מכוניות יוקרה, תרבות Show off אבל מוגזמת לחלוטין.

חצינו את הגבול מאסטוניה, מעבר של כ 3 שעות, יכולנו לקצר אם הכרנו את הפרוצדורה והזמנו תור מראש.

אף מילה באנגלית, מה שהפך להרגל בהמשך, למעט סנט פטרסבורג, אבל התרגומון האוטומטי של גוגל יסייע ואף יגרום להרבה צחוקים עם המשתתפים.
נכנסת לרוסיה של הפריפריה, הרגשת מיד בשינוי, כבישים עלובים, בתי עץ מתפוררים, עולם שעצר מלכת, עד שהגעת לקרבת העיר הגדולה.

סנט פטרסבורג
עיר מופלאה, נעימה, מעניינת מאד, נוחה להתמצאות ומרוכזת דיה ע"מ לאפשר מיצוי האתרים המרכזיים בהליכה רגלית.
נשותינו הצטרפו אלינו ל 4 ימים וזו היתה מתנה אמיתית, כיף של בילוי משותף וחמצן להמשך לכולנו.
חגיגות סיום הלימודים נחגגו בערב הגיענו, מאות אלפי בני אדם (לא מוגזם!!) זרמו למרכז העיר שהפך לרצף של מדרחובים חסומים לתנועה.
מופע זיקוקים ענק עם אפקטים שמעולם לא ראיתי התחיל בשעה אחת בלילה, גם אז היה עדיין אור יום.
מעל גבי רפסודות שהוצבו בנהר Niva שוגרו הזקוקים במשך קרוב לשעה.
העיר היתה השער למערב עוד מימי הצארים שחשקו בתרבות הצרפתית, האיטלקית, האירופית, סגנונה, אדריכליה ואוצרות התרבות שלה.
מוזיאון ההרמיטאז' הממוקם בארמון החורף שבעיר מכיל אוצרות אומנות מרשימים, אוספי הצארים והמשפחות העשירות, יצירות שנלקחו מהגרמנים במהלך הכיבוש, רובן כאלה שנבזזו ע"י הגרמנים.
אלה בזזו, אלה גנבו ועד היום מתקיימים מאבקים משפטיים.
אתרים רבים נוספים בעיר, אוירה נעימה, אוכל טוב, והופ, שלום לנשים, הצפון קורא לנו.
כביש E105 יהווה ציר הטיפוס צפונה בואכה מורמנסק.
ישנו במעבה היער, בבקתת עץ נחמדה, ישנו במלון קטן לחופי הים הלבן, אל מול האי סלובצקי, האי בו בילה אלכסנדר סולזניצין בגולג המפורסם שהיווה הבסיס לספרו
"ארכיפלג גולג" ובעוד מקומות קטנים ומעניינים לאורך הנתיב.
האוכל של הבבושקות במסעדות דרכים קטנות היה מופלא, פעם אחת המרתי אותו ב KFC, ראיתי את השלט ואיך אתאפק 
מעט תחנות דלק לאורך הנתיב, חייבים למלא היכן שיש ולא רק כשצריך, קטעי כביש גדולים בשיפוץ, נסיעה ארוכה בדרך כורכר מאובקת, ים של משאיות ענק והרבה הרבה ק"מ.
ברוסיה במיוחד, ההתלבטות בין ההתקדמות בנתיב למול עצירות הצילום, היא בלתי פוסקת.
לא ברור לי מדוע רוסיה הזאת לא נקראת גם כן ארץ אלף האגמים, יש בהחלט, האמינו ספרתי 
חציית החוג הארקטי היתה חגיגה, התמונות ידברו בעד עצמן.
ההגעה למורמנסק היתה שיא, הטמפרטורות צנחו, נכנסנו העירה כמעט ב 2100 ועדיין אור יום מלא.
מורמנסק סיקרנה אותי מאד, ספורי הצי הרוסי, הצוללות הגרעיניות, אוירה של תככים ומזימות סובייטיות.

היא אכן כזאת, עמוסה בהנצחת עמידת העיר במצור הגרמני, לא נכנעה וראוייה לכל ההערכה.
אנדרטת איליושה המרשימה נבנתה להנצחת גבורת העיר.

בסיס איסטרטטגי סובייטי מצפון לעיר לחופי המפרץ סקרן אותנו, ניסינו להגיע לאזור, במחסום צבאי עטו עלינו, כאילו 007 הגיע על אופנוע.
קצת צילומים הבוקר ויצאנו ממנה לעבר הגבול הפיני.
הדרך של כ 350 ק"מ הדהימה ביופיה.

ציר בינות ליערות ואגמים, בכל עצירה הותקפנו ע"י להקות ענק של יתושים, לאורך הדרך נצפו סה"כ כ 15 מכוניות ושני מחסומים צבאיים, הפעם אפשרו לנו לעבור לאחר בידוק ורישום.
מעבר הגבול לפינלנד שומם לחלוטין, למרות שכולם היו בשבילנו, הכל הלך באיטיות אבל נגמר.

יצאנו מרוסיה, תחושות מעורבות, חשתי הקלה מסוימת, האח הגדול ליווה אותי בכל פינה, בכל מקום בו לנו, צילמו את כל עמודי הדרכון שלי (דרכון עם 70 עמודים עמוס בויזות וחותמות מכל העולם), מאידך אהבתי את רוסיה מאד, הנופים הבתוליים והפראיים, אנשים טובים, גם אם התקשורת בעיניים וגוגל, אוכל טעים ועדיין זולה מאד למטייל הזר. הבחירה בנתיב היתה נכונה, נופיו הטבעיים והאנושיים ייחודיים, מרתקים, ובהחלט נותנים טעם לעוד, ולעומק.
אחלה רוסיה שבעולם.

חלומות נועדו להגשמה.
(עם Doron Bornstein
כבר חודש ו 7500 ק"מ.)

"על האופנוע צפונה" – 11

פינלנד בקטנה.
נורווגיה בענק.

תהיתי באשר לנורווגיה, האם היא יפה יותר?
או ארוכה יותר?
התשובה היא כמובן יפה יותר, שכן היא יפה גם לרוחב 
אתמול סיימתי שבועיים מלאים בנורווגיה בשייט לדנמרק.
האופנוע על הליפט במוסך במוו נחמד וחדיש בדנמרק, מחליף שמן ופילטר, אז יש זמן לכתוב.
פינלנד היתה קצרה מאד, גשם ויתושים, חצינו מרוסיה חזרה לציוויליזציה, לילה אחד והופ אנחנו בנורווגיה.
גשם, רוח, וקור היו מנת חלקנו בכל חלקה הצפוני של נורווגיה.
הדרך לנורדקאפ ארוכה, מקסימה, משבי רוח חזקים מכים בך בפתאומיות, משאיות שחוצות מולך מטלטלות אותך שבעתיים מהרגיל והרכיבה הארוכה בגשם גם היא לא להיט.
אבל הנוף והיופי עוצרי הנשימה לא נותנים לכלום להפריע.
מזג האוויר בנורדקאפ טריקי מאד ולנו לא היה ממש מזל. במשך יומיים הטמפרטורה היתה סביב 5 מעלות ומטה, גשם, ערפל וים של תיירים שהגיעו באוניית טיולים עצומה.
התמקמנו בקמפינג סמוך, בקתה לשניים קטנטנה, אבל מגוננת.
צילומים עם הגלובוס המפורסם, ביקור בכפר הדייגים הסמוך, זה שנחשב לכפר הצפוני ביותר, ומתחילים את הדרך מטה.

נורווגיה גן עדן לאופנועים, לא בכדי פוגשים המון בכל פינה, הרוב כמובן אירופאים, להם הדרך פשוטה בהרבה, אבל גם מקומיים בטיול של כמה ימים.
הכרויות קצרות, חברויות של יומיים, רכיבות קצרות משותפות והעיקר האהבה המשותפת לרכיבה.
נורווגיה המדינה הכי מתקדמת בכל הקשור לרכבים חשמליים.
כל רכב חדש רביעי שנמכר הוא Tesla, ים מכוניות חשמליות אחרות ותשתית תומכת לטעינה מהירה.
הנורווגים שומרים מאד על הסביבה, מכבדי חוק ובמיוחד הגבלות המהירות, לעיתים זה מטריף, התייחסותם לאופנועים חיובית ומתחשבת, כמו אצלינו בדיוק 
בנורווגיה הקמפינג מותר בכל מקום, למרות זאת היא נקייה כבית מרקחת.
אלפי קרוואנים עצמאיים ונגררים מציפים את כבישיה בעונה הזאת. רבים מהנהגים בקרוואנים אינם מנוסים וחווינו לא מעט "כמעטים" בעקיפות שלהם. היתרון הגדול שלהם שכאן הם יכולים לעצור ללילה בכל פינה, מה שנקרא כאן
Wild camping במעבורות השתמשנו למכביר, השיטה מתקתקת להפליא, אחרי שתי מעבורות אתה מומחה ויודע שאפשר לעקוף את כל התור וכך לצאת מהמעבורת ראשון, או גם, איך לעגן את האופנוע עם רצועות בהפלגות הארוכות יותר.
המדינה יקרה מאד אבל בטיול שלנו קצת הורדנו עלויות שכן חלקנו הוצאות לינה ברוב הזמן ואפילו שכנעתי את דורון לישון בקמפינג .
הידעתם שהיטלר ראה בנורווגים את טוהרת הגזע הארי ולכן עודד חיילים גרמנים לחבור ולהינשא לנשים נורווגיות ב 5 שנות הכיבוש הנאצי?
בתום המלחמה נשים אלה נודו ע"י החברה הנורווגית, חלקן אף נשפטו, חלק מהן עזב לגרמניה עם ילדיהן והעניין במשך שנים היווה נושא שבמחלוקת.
רק בשנת 2018 ראש הממשלה הודה שהממשל טעה, והתנצל בפני כל אותן נשים.
נקודות שיא רבות יש בה, קשה לציין את כולן אבל עבורי ה נורדקאפ היה שיא אחד, השני היה דוכן המטיף, Priekestolen
אליו הגעתי אחרי טיפוס רגלי ממושך.

הדרום האיר פנים קצת יותר.

ברגן שנחשבת לעיר הגשומה ביותר בנורווגיה, קבלה אותנו עם מזג אויר שמשי וחם.
אחרי כחודש וחצי בדרכים אחותו של דורון, נילי,

המתגוררת בברגן, העניקה לנו תחושה ביתית אמיתית, אפילו כביסה מהירה וכמובן מיטב התבשילים המקומיים, איך לא, בשר איילים משובח עם תפו"א, משובח!! .
שבועיים ארוכים טיילנו בנורווגיה, זה במפורש לא מספיק ואפשר בהחלט להעמיק ולהוסיף הרבה טרקים רגליים.
בברגן בילינו יחד בשוק הדגים המפורסם.

בהשוואה ללפני 40 שנה, בביקורי הראשון, נהיה מסחרי מאד, יקר מאד, אבל טעים לפחות כמו פעם.

בצהרי היום בברגן נפרדנו בחיבוק, אני המשכתי בדרכי לסטוונגר ודורון נשאר כמה ימים נוספים למשפחתולוגיה.
כמה מקומות שאסור להחמיץ בנורווגיה לטעמי:
נורדקאפ
דוכן המטיף
נרוויק
איי לופוטן
טרונדהיים
קרחון בריקסדאל
דרך הטרולים
הדרך האטלנטית
ברגן
סטוונגר
ובטח שכחתי עוד אחרים.
קחו בחשבון שהמרחקים, בעיקר בצפון עצומים, כיף עצום לרכב בה אבל לוחות הזמנים מתארכים.
בתקופה הזאת של הקיץ, שעות האור הן 24 שעות בצפון, לא אטמת, לא ישנת.

נורווגיה מתייצבת בשורה אחת עם המדינות היפות בעולם, אני עוד אחזור לכאן על בטוח.

אמש עברתי במעבורת ענקית לדנמרק ומכאן אני ממשיך מנהלתית דרומה לביקור משפחתי בצרפת, משם בגדול דרך איטליה אגיע ליוון, לבריו, שאפשר כבר לקרוא לו נמל הבית 
עם ההגעה ארצה אכתוב נתוני סכום וגם כמה מילים על האופנוע האולטימטיבי לטיול אדוונצר מסוג זה
BMW 1200 GS
תודה לשותפי הוותיק לטיולים דורון, כרגיל היה כיף יחד.
אנחנו תיקו לדעתי בסיוע בהרמת האופנוע 

חלומות נועדו להגשמה.

—————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדייויד זילברשטיין

————————————————————-

תגים: אירופה על אופנוע, אסטוניה על אופנוע, דייויד סילברשטיין, ליוון על אופנוע, ליטא על אופנוע, לנורד קאפ על אופנוע

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה