באפריקה יש הרבה פילים, תנינים, מטוסים,

סירות קאנו, אופנועים ואחד רום בן אליהו!

[youtube_sc url="http://youtu.be/T9JFi8withE"]

הבלוג של רום כאן

ודף הפייס של רום כאן

זה היה הפיל השלישי שחצה את הכביש כמה מאות מטרים לפני שגרם לי להבין למה נהג משאית הזקן ממעבר הגבול אמר לי לא להוריד לרגע את העיניים מהכביש. חלקה הצפוני של בוטסואנה הוא כמו ספארי אחד גדול. אין שום גדרות המפרידות בין הכביש לשטחי חיות הבר. פילים, ג'ירפות, זברות, פרות וחיות אחרות פשוט מתפרצות לכביש וגורמות למפגשים בלתי נעימים.
בכדי לא ליצור הפרדה בשטחי הטריטוריה ולפגוע בתנועות הנדידה של החיות בין העונות החליטו בממשלת בוטסואנה פשוט להגביל את מהירות הנסיעה ל-80 קמ"ש.
כדי לסבר את האוזן, שטחה של המדינה הזאת גדול פי 28 משטחה של ארצנו הקטנטונת.
תארו לעצמכם מה היה קורה בארץ אם היו מורידים קצת את מהירות הנסיעה בכביש שש.

לאפריקה יש את הקצב שלה ובתור אורח אני צריך להתאים את עצמי לקצבה ולהיעזר בסבלנות ובערנות גבוהה במיוחד. כבר ידעתי נסיעות ארוכות ומשעממות בחיי אך בבוטסואנה הגעתי לשיאים חדשים.
הגעתי למאון, עיר בדרום דלתת-האקוונגו הגדולה והייחודית בעולם.
מצאתי מקום להניח את האוהל ללילה על שפת נהר רחב שוליים יפיפה ושורץ קרוקודילים ויצאתי לבדוק מה יש לאיזור הביצתי ביותר בעולם להציע. באחת הירידות לנהר עמד בחור צעיר ולחוץ ליד טנדר עם עגלה שתקועה במצב ר' [מצב שמגיעים אליו אם לא יודעים לעשות רוורס עם עגלה] כשניסה להוריד את העגלה למים כדי לאסוף את חבריו שהיו עם סירה במים.
עצרתי לידו והצעתי את עזרתי: "למזלך פגשת את אלוף מושב חרות ברוורס עם עגלה לשנת 2008" אמרתי לו וחילצתי את סירת חבריו השיכורים מהמים.

אחד מהם, קטוע רגל, החזיק בשק גדול שבתוכו היה תנין צעיר. מאוחר יותר התברר שאת רגלו החסרה איבד כמה שנים קודם לכן ממסע ציד דומה באותו נהר על ידי קרוקודיל ענקי ורק במזל נשאר בחיים.
"החייה הזאת אכזרית, היא נתפסת עלייך ומתחילה להסתובב ולמשוך אותך פנימה לתוך המים עד שאתה טובע, הסיכוי לההחלץ מזה הוא אפסי" סיפר לי הבחור הצעיר והלחוץ. הציג את עצמו כטייס וכאות תודה לעזרתי, הציעה לי להצטרף אליו למחרת לטיסת ראווה מעל האיזור לראות להקות של פילים מהאויר.
לא יכולתי לסרב. אני מתחיל לצבור שעות טיסה כה רבות שבסוף אצא טייס מכל הסיפור הזה…

הסיפור של הבחור קטוע הרגל ריתק אותי וסיקרן אותי לראות את התנהגותם של הקרוקודילים במים.
לא רציתי לקחת סיכון גדול מידי והחלטתי לנסות למצוא מישהו שאני יכול לסמוך עליו, בעל ציוד מתאים וניסיון בתחום.
מצאתי דייג מקומי עם קאנו ישן מעץ ומקל ארוך שבעזרתו הוא מתמרן והחלטתי שזה הבן אדם המתאים ביותר למשימה.

שילמתי לו כמה ג'ובות ויצאנו במעלה הנהר למצוא קרוקודילים. הגענו לאיזור ביצתי פראי ויפייפה, השתקפות העצים על המים יצרו אשלית מראה כה אמיתי שהיה קשה להבדיל בין שמים וארץ.
הדייג תימרן את הקאנו בין שיחים וקני סוף המחוברים בקורי עכביש גדולים וחזקים שנתפסו רובם על פני וגרמו לי לחבוט בעצמי בפראות כדי להעיף אותם ממני וכמעט הפכתי את הקנו.
הרגשתי חוסר שיוויון קל כשהיתושים האימתניים לא חדלו לתקוף רק אותי למרות שהייתי לבוש מכף רגל ועד ראש והדייג עם מכנס וחולצה קצרים לא ניראה מוטרד אפילו לרגע.
משפחה של היפופותמים רבצו להם לא רחוק מאיתנו, ציפורים התעופפו וזימרו סביבינו, אלפי יבחושים נכנסו לנחירי ואוזני אך שום קרוקודיל לא נראה באופק.
"יותר מסוכן מלראות קרוקודיל זה לא לראות קרוקודיל" אמר הדייג וצמרמורת קלה עברה בגופי.
מידי פעם הדייג חבט בקנו עם המקל הגדול כדי לנסות לגרום לתזוזה במים, אך שום דבר לא קרה.

שקיעת שמש אפריקאית אדומה ליוותה אותנו בדרכנו החוצה מהנהר. אחרי הדלתא, היה לי דבר נוסף להספיק בבוטסואנה וזה לראות את שמורת המחאדיחאדי – אגן מלח ענקי  שמזכיר את הסאלאר בבוליביה.

בהצעתו של מקומי שפגשתי, נמנעתי מלהכנס מהדרך "הרגילה והמשעממת" לדבריו והמשכתי לדרך "המיוחדת"
עמוד אבן ישן ודהוי סימן בחץ את הכיוון לשמורת האגן והצביע על שביל צר שהתפתל ונעלם בין שיחי הסוואנה.  בלב -ממש לא שלם- התחלתי לרכוב על השביל המוביל לשמורה.
ילד עירום שישב ועשה את צרכיו ליד השביל התרומם ורץ לכיווני בהתרגשות עם חיוך גדול מלא בזבובים וביקש נדבה.
לפי תגובתו הבנתי שכנראה מטיילים נוספים עוברים בשביל הזה וזה בטוח להיכנס. נתתי לו 10 פולה, נייר טואלט והמשכתי פנימה.

חיפשתי סימן טרי שלי צמיגים שעברו לפני, אך השביל היה מלא בעקבות של בעלי חיים ולא נראה ששום רכב עבר שם בימים האחרונים.
הדרך הלכה ונהייתה חולית וטובענית יותר ככול שהמשכתי פנימה. עצרתי מספר פעמים וחשבתי לחזור על עקבותיי אך הרגשתי שזו תהיה החמצה לוותר בשלב הזה, הורדתי עוד אויר בצמיגים והמשכתי. ניסיתי להגביר קצב כדי להגיע באור יום לקמפ-סייט שנמצא בתוך השמורה.

החול הרך הפך לפודרה טובענית שגרמה לאופנוע להיזרק מצד לצד ללא שליטה, הייתי חייב להמשיך במהירות ולשמור על מומנט גבוה כדי לא להתחפר ולשקוע. הרגשתי כמו לוחם שוורים היושב על גבו של שור זועם המנסה לזרוק אותי מעליו ונלחמתי בכל כוחי להישאר על האופנוע ולא ליפול או לצאת מהקוליס. האבק והזיעה הקשו עלי מאוד והחלטתי שאם אמשיך אני עלול להיפצע ולהישאר זרוק לבד בשטח. עברו כמה שעות מאז שנכנסתי לשטח ועוד לא ראיתי נפש חיה.

סיימתי את הקטע הקשה וראיתי בגי' פי אס שנותרו לי עוד 30 ק"מ ליעד.

בשלב זה בטחוני להמשיך היה מעורער לחלוטין והשעה הייתה מאוחרת מידי בכדי לחזור בחזרה את כל הדרך. הרגעתי את עצמי בכך שבמצב הכי גרוע אעשה את הלילה בשטח ואחזור למחרת בבוקר. האזור היה עשבי ומלא בשיחים גבוהים שהגבירו את חששותיי למפגש עם חיות טרף במהלך הלילה.

פחדתי, ממש פחדתי והתחלתי להילחץ שלא לצורך.
ירדתי מהאופנוע, שתיתי מים וליקקתי קצת מחפיסת השוקולד שנמסה מהחום.

הדבר הגרוע ביותר במצבים כאלו זה לתת לפחד להשפיע על שיקול הדעת. צריך להירגע, לשמור על קור רוח ולמצוא פתרון.

פתחתי מפה וראיתי שהשביל רץ במקביל לאגן המלח בקו אווירי של פחות מקילומטר אחד.
בהעדר אפשרויות נוספות, ירדתי מהשביל ונסעתי באזידוך דרך הסוואנה לכיוון אגן המלח בתקווה שיהיה יבש וקל יותר לרכוב עליו.

עד שהצלחתי לפלס את דרכי בין השיחים ולהגיע אל משטחי המלח האדירים, השמש החלה לשקועה והגעתי בדיוק בזמן לשעות דמדומים שצבעו את האופק בגוונים עדינים של ורוד וסגול ורק פס דקיק הפריד בין המישור האין סופי לרקיע.
עקבות ישנות של בעל חיים גדול מילאו את השטח בבורות עגולים והצורות היחידות ששברו את המישור המוחלט היו צלליות רחוקות של בנות יענה שרצו להן לכל מיני כיוונים ללא היגיון.

עצרתי לרגע להתענג על הרגע הקסום הזה. דבר שאני נמנע ממנו בכל מחיר הוא רכיבה בחושך והחלטתי שעדיף לעצור ולהתמקם ללילה בלב השממה הזאת.

בישלתי קוסקוס עם שעועית, קידשתי על כניסת השבת ונשכבתי להסתכל על השמיים המוארים.

הירח זרח בדיוק מעלי והכוכבים היו קרובים יותר מאי פעם. רוח קרירה נשבה וצננה את גופי.
שמחתי שלא ויתרתי.

————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור, לצילומים ולקטעי הוידאו שייכות לרום בן-אליהו

————————————————————————————————————–

תגים: BMW F800gs ADV, ROM BEN ELIYAHU, אופנוע באפריקה, אוקאוונגו על אופנוע, אפריקה מדרום לצפון על אופנוע, אפריקה על אופנוע, בוצואנה על אופנוע, טיול אופנוע באפריקה, מסע אופנוע באפריקה, רום בן אליהו

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

הכנת האופנוע לעולם אינה נגמרת.

סיאטל, קנדה, ונקובר וחברים

המספר והרשיונות הגיעו סוף סוף

לירן חיכה שבועות לניירת בצפון מדינת וושינגטון אך המשיך בתיאור המפורט והמצולם של כל מה שזז או עומד בדרכו. קבלו טעימה מהבלוג המקסים של רוכב מיוחד (יוני)

וושינגטון- סיאטל והחצייה לקנדה.

לאחר כשבועיים במוטל בהם בעיקר נחתי וטיילתי באזור, קיבלתי טלפון מדניאל שבקליפורניה שהמעטפה ממשרד התחבורה הגיעה אליו והיא כבר בדרך אלי לכתובת של המוטל ותוך יומיים היא אמורה להיות אצלי ישששש,
אני כבר מת להמשיך לקנדה, שבועיים במוטל שהאופנוע נח בחוץ זה יותר מדי, מה גם שהויזה שלי לארה"ב מוגבלת ל 90 יום, היות ונכנסתי עם דרכון אירופאי, הסיבה שהחלטתי להיכנס לארה"ב עם דרכון אירופאי ולא ישראלי היא אך ורק בגלל הבירוקרטיה והעליות שכרוכה בהוצאת ויזה בדרכון הישראלי, שגם זה לא ברור מדוע הם יוצרים את כל הבאלגן הזה, הרי אנחנו נחשבים לחברים הטובים ביותר שלהם במזרח התיכון, אבל עזבו אותכם מזה עם דרכון אירופאי כל מה שנדרש הוא למלא פרטים באתר הוצאת הויזה ESTA לשלם 14$ ומיד כאשר לוחצים "אשר" הויזה מאושרת.
בדרכון הישראלי יש לשלם כ 160$ לקבוע תאריך לראיון-תמונות, טביעות אצבעות להביא 1001 אישורים שאני בחור רציני וכו' וגם אז זה לא בטוח תלוי איך המראיין קם באותו הבוקר, אז נסתדר ונהיה רק 3 חודשים בארה"ב.
אז איפה היינו, דניאל שלח לי את המעטפה ותוך יומיים היא תהיה אצלי, למחרת אני מקבל שיחת טלפון נוספת מדניאל ובה נאמר לי שהגיעה עוד מעטפה ובה יש את הרישיונות, את הראשונה הוא לא פתח ולכן חשב שמדובר במספר והרישיונות, מתברר שזה היה רק המספר, בנוסף ולאחר אין ספור נדנודים לסוכן הביטוח בנושא כיסוי הביטוח גם בקנדה, קיבלתי אימייל ובוא נכתב שהביטוח נותן כיסוי מלא גם בקנדה אך יש להוציא תעודה מיוחדת המתאימה לקנדה וזה לוקח 14 ימים.
מיד בבוקר התקשרתי לטלפון שהסוכן נתן לי ענתה לי בחורה נחמדה, הסברתי לה את הסיפור והוספתי שאין לי שבועיים ובעת רכישת הביטוח נאמר לי בפירוש שאין בעיה ואני יכול לנסוע מיד לקנדה, היא אמרה שאין מה לעשות וזה לוקח 14 ימים בגלל שזה נשלח אך ורק בדואר, היות והאמריקאים פוחדים מביקורות שליליות הבעתי את אכזבתי ואת חוסר המקצועיות של הסוכן שלהם שממנו רכשתי את הביטוח ודרשתי שישלחו זאת בדרך המהירה ביותר אלי, למרות שנציגת הביטוח אמרה שרוב הסיכויים שלא אצטרך להציג תעודה זו ביקשתי שתשלח.
אז עכשיו לאחר שהמספר והרישיונות אינם באותה המעטפה ותעודת הביטוח בדרך אלי כנראה שאאלץ להישאר פה שבוע נוסף איזה באסה, איך הדברים משתנים בפחות מ 12 שעות, אז עכשיו אני יושב וחושב איך לשנות את התכניות כך שאספיק לראות כל מה שרציתי בזמן לפני פקיעת הויזה,3  שבועות זה כמעט שליש מהויזה.
החלטתי שאני אראה את כל מה שרציתי גם אם זה יהיה כרוך בנסיעות ארוכות, ממש ארוכות אבל חכו זה יהיה בהמשך, בינתיים יש לי עוד שבוע באזור מה עושים?
להרים מסביב כבר נסעתי, ציוד כבר יש לי, בלוג כבר פתחתי, מה נשאר לעשות?
אז אתם זוכרים שהייתי בגן עדן לאדוונצ'רים ולא היו רגליות מברזל לסופר טנרה?

הבולמים המסומנים בחץ חשופים ללא ה"גרביים"

הבולמים לבושים בגרבי ההגנה

בבוקר התקשרתי ובדקתי והרגליות במלאי כרגע, קצת אור בקצה המנהרה, אז קדימה עוד נסיעה לגן החלומות TOURATECH , לאחר כשעה הגעתי לחנות שוב אני מוצא את עצמי מסתכל, מתלהב ומוציא ריר על כל הציוד והאופנועים שבחנות.
קניתי את הרגליות וגם "גרביים" -מגנים למחזירי אבק ושמן של המזלג הקדמי.
בגדול, בלי להיכנס למכניקה בתוך הטלסקופים של המזלג הקדמי יש נוזל הידרולי שתפקידו יחד עם שאר המכלולים בתוך הטלסקופ לשכך את פעולת המתלה הקדמי גם בפתיחתו וגם בכיווצו-מגנים אלו נועדו להגן על מחזירי האבק והשמן של הטלסקופים הקדמיים, עלות החלפת וזמן החלפת האטמים יקרה וארוכה, ושוב לא מתאים להיתקע בדרך רק בגלל זה.
את הרגליות החלטתי לא להרכיב אז שאשבור רגלית מקורית ואצטרך להרכיב את החדשות, אם לא אשבור אמכור אותם במחיר שקניתי.
לאחר מכן אני שוב בסיאטל אתן לה הזדמנות נוספת הרי בפעם הקודמת הייתי עייף ועצבני מדי בכדי להסתובב קצת בעיר ועכשיו יש לי זמן פנוי לראות חלק מהעיר הזו.

התחלתי להסתובב ברחובות העיר ורציתי לצלם את נוף העיר, לאחר כשעה כשלא הצלחתי למצוא נקודה טובה, באחת הפניות הבחנתי ברכב אמפיבי מפוצץ בתיירים וראיתי שכתוב עליו שהוא עושה סיורים לתיירים בסיאטל, מיד הישראלי שבי יצא החוצה וחשבתי לעצמי "מצויין הוא בוודאי לוקח אותם למקומות השווים" החלטתי לעקוב אחריו ברחובות העיר עד שהוא החליט להיפטר ממני ונכנס למים, קרוב לנקודה שהוא נכנס למים יש פארק ציבורי צפונית לעיר שמשקיף על כל נוף העיר, היה שווה הסיור בחינם הזה…
חניתי בחניה המסודרת לקחתי את המצלמות ויצאתי לטיול רגלי, הפארק היה מלא באנשים שניצלו את היום השמשי לצאת החוצה וליהנות מיום קיצי שכזה, חלקם/ן משחקים בכדור, חלקם/ן קוראים ספר וחלקם/ן משזפים את עורם.
מדי פעם ממריאים מטוסים עם מגלשיים מחופי המפרץ, מגניב אף פעם לא ראיתי בלייב מטוס נוחת/ממריא מהמים. לאחר יום מהנה חזרתי למוטל וחשבתי מה לעשות למחרת, יש משהו שמציק לי במגן גחון של האופנוע, המהנדסים המהוללים של ימאהה החליטו שאת אחד הברגים המחברים את המגן מנוע צריך לחבר ישר לעוקת השמן (מה קוראים לה קרטר) של המנוע, מקריאה בפורומים שונים בחו"ל עלה לא פעם אחת שבמידה והמגן גחון פוגש איזו אבן או סלע המכה מועברת דרך הבורג הנ"ל ישר לעוקת השמן וגורמת לשבירתה, המשמעות נזילת שמן המנוע ותקיעה באמצע שום מקום,לא מתאים לי.
יש הטוענים בעולם שהמהנדסים של ימאהה תכננו את האופנוע ואביזריו הנלווים בזריזות ולכן פחות הקפידו על פרטים קטנים.
היות ומגיל צעיר מאוד אחי ואני התעסקנו עם כלי עבודה וציוד טכני שהיו בביתנו. כבר כילדים היינו מתקנים אופניים לכל החברים בשכונה, רק בזכותו של אבא שלנו מכונאי מוכשר של טנקים ומכונות (באזרחות) שלימד אותנו ונתן ונותן טיפים בעת ביצוע עבודות עם כלים אלו, הפכתי בעצמי לאיש טכני וכמכונאי של מסוקים, מטוסים, אופנועים, רכב צמ"ה ובקיצור כל מה שיש לו מנוע, את החוש הטכני ירשתי ממנו נקודה.
לכן החלטתי למצוא פתרון יצירתי וזול לנושא הבורג הסורר.

אך לשם כך אצטרך כלים כגון מקדחה, מסור ואולי רתכת וחומרים כגון ברגים וחתיכות מתכת שאין לי אז מה עושים?
חיפשתי מסגר בישוב הקרוב למוטל ולאחר שמצאתי אחד החלטתי לנסוע לראות מה מי מו, במקום מצאתי בחור בשם ג'ון שמתעסק בהכנת סורגים ושערים לבתים נכנסתי אליו ושאלתי האם הוא יכול לעזור לי בשינוי שברצוני לעשות, הוא אמר לי שהוא מאוד רוצה לעזור לי אך היות שהוא לא מוסמך ואסור לו לעבוד על אופנועים שלא שלו.
אמרתי בקול "חבל אני מכונאי אך אין לי את הכלים ואם היה לי הייתי עושה זאת בעצמי"
ג'ון אמר לי שהוא רוכב בעצמו על אופנועים "ושאין בעיה 50$ ואתה יכול להשתמש בכל מה שיש בסדנה" מגניב לחצנו יד ועברתי למוד יצירתי, לקחתי שני פסי מתכת שלאחר כיפופם וקידוחם אחבר אותם בצד אחד למגן המנוע ובצד השני לשלדה של האופנוע.
לאחר מדידות ואין ספור שינויים הגעתי לצורת התומכים שרציתי, פירקתי את המגן בכדי לקדוח גם לו שני חורים, ולאחר מכן הרכבתי אותו למקומו עם התומכים החדשים, ללא הבורג המעצבן, אותו אשמור למקרה שהתומכים שהכנתי יכשלו או לא יהיו טובים להמשך הדרך.
שמח ומאושר שעוד אבן ירדה לי מהלב שבתי למוטל וחיכיתי לדואר.

לאחר כמה ימים בהם המשכתי לנוח וגם להסתובב באזור הגיעו מעטפות הדואר בהפרש של כמה ימים ביניהם בסדר הבא:
מספר רישוי לאופנוע, שמח ונלהב הרכבתי את המספר תוך כדי שמטפטף גשם למרות ששאר המסמכים עדיין לא הגיעו.
למחרת הגיע אישור ביטוחי לקנדה ויומיים למחרת הרישיון רכב יש אני עף מוושינגטון בהקדם האפשרי.
במהלך שהותי במוטל, פגשתי כמה אנשים ששוהים שם תקופה לא קצרה מסיבות שונות. חלקם מחנים שם את הקרוואנים שלהם וחיים בהם כי זה פשוט יותר זול מלהשכיר דירה, נפרדתי מכל חברי המוטל ובעליו ויצאתי לכיוון קנדה.ל אחר כשעה הגעתי לגבול, החצייה לקנדה הייתה מהירה ופשוטה פחות מ 10 דקות וכבר הייתי בצידו השני של הגבול, כמה פשוט וקל, כמה שאלות החתמת הדרכון וקדימה אני משוחרר, סע יש עוד אנשים בתור, נקווה שגם החצייה בחזרה תהיה מהירה כמו זו.

עצירה מהירה לצילום עם השלט ברוכים הבאים וקדימה לוואנקובר, לאחר כמה מטרים אני מבחין בשלטי הגבלת המהירות כתוב KM/H איזה כיף מצד אחד אני רגיל למידות האלו מצד שני כבר התרגלתי לצריכת הדלק והמהירות ע"פ מיילים,אז שוב דרושה תקופת הסתגלות, עצרתי שוב בכדי לשנות את נתוני החישוב ממייל"ש לקמ"ש במד המהירות וב GPS והמשכתי לכתובת של רן בוואנקובר, את רן לא הכרתי לפני זה,

רן המארח הנדיב והמיוחד מואנקובר

הוא יצר קשר איתי לאחר שהוא קרא כאן בבלוג שאני בדרך לאלסקה, הוא שלח לי הודעה ושאל אם יהיה לי לזמן לעצור ולהיפגש איתו, כמובן אמרתי, אם לך יש זמן לקרוא את הסיפור שלי אני אמצא זמן להיפגש איתך, תשמעו הכרתי בן אדם וחבר חדש לחיים, אמנם נפגשנו רק לכמה שעות אבל היה מעולה.
רן כבר מעל ל 20 שנה גר בקנדה ורוכב בעצמו, כרגע על קווסאקי ורסיס, רן יצא לטיולים ארוכים סביב ארה"ב וגם לו יש סיפורים נפלאים, הלכנו לארוחת צהריים למסעדה סינית נחמדה מול מקום עבודתו.
נתתי לרן את הכבוד להזמין היות ואינני בקיא בשמות המפוצצים של המאכלים הסיניים, את רצועות העוף והבקר כל אחד צולה לעצמו על מעין גריל קטן, כוס תה סיני עם ריח מוזר וכמות של צלוחיות מפוזרות על השולחן עם מאכלים משונים אך טעימים, אכלתי כמו משוגע היה פשוט טעים ונהדר …

המשך הסיפור בבלוג של לירן

לדף הפייס של לירן

———————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————-

תגים: LIRAN MARKUS, ארה"ב על אופנוע, החוף המערבי על אופנוע, טוראטק סיאטל, טיול אופנוע בוושינגטון, טיול אופנוע בצפון אמריקה, לירן מרכוס, מסע אופנוע באמריקה, מסע אופנוע בקנדה, על אופנוע לונקובר

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

משחקים בארגז החול הגדול

ובשמיים הפתוחים של דרום היבשת

[youtube_sc url="http://youtu.be/hvP5ztZsYBM"]

קמתי בבוקר במצב רוח קרבי במיוחד, קיפלתי את הציוד ויצאתי לכיוון סווקופמונט, העיר השניה בגודלה בנמיביה.
מצב רוחי היה גרוע והחלטתי לנסות לרומם קצת את האוירה. מצאתי בפלאפון כמה שירים של המלך, הנסיך והדוכס (אייל,שלומי ופרץ) והרמתי חפלה שלא ניראתה כמותה בכל הסוואנות של נמביה גם יחד. אפילו בנות היענה והאנטילופות שקפצו לי לתוך הגלגלים של האופנוע רצו להצטרף. הגעתי לסווקופ אחרי 6 שעות מתישות, נעצרתי עלידי שוטר במעגל התנועה בכניסה לעיר, שיירה ארוכה של מכוניות שחורות ורכבי משטרה חלפו על פניי, ראש ממשלת נמיביה בכבודו ובעצמו.
החלטתי שזה זמן מתאים ללכת לדבר איתו על המצב בארץ ולצלם אותו נותן כמה מילות חיזוק לישראל.

הדבקתי את השיירה ונצמדתי לשוטר המאסף. הדגנרט היה כל כל כך מרוכז בלחטט באף שלא שם לב שאני אחריו. נכנסנו לתוך בסיס של חיל הים. חשבתי לעצור לבקש רשות אבל החלטתי לשמור על המומנטום, להצדיע בבטחון לשומר בכניסה ולהמשיך אל תוך הבסיס. שכבר הייתי ממש קרוב קפצו עלי כמה מהמאבטים והתחילו לתחקר אותי. אמרתי להם שבאתי להצטלם עם ראש הממשלה, הם צחקו עלי ואיימו לעצור אותי אם לא אסתלק משם. למזלם הייתי אחרי 6 שעות רכיבה רצופות והייתי חייב להשתין אחרת לא הייתי מוותר להם כל כך בקלות.(;

למזלי, חודשיים קודם לכן קיבלתי מספר של בחור בשם רודי שגר בעיר סווקופמונד, כל מה שידעתי עליו זה שהוא אלוף נמיביה במוטוקרוס. זה הספיק לי כדי לדעת שזה אדם שאני יכול לסמוך עליו ולהשאיר אצלו את האופנוע בבטחה.

רודי קיבל את פניי בשמחה, ואמר שיעזור עם מה שצריך ושאני יכול להשאר לכמה זמן שארצה.
מהבית שלו יצרתי קשר עם היחידה שלי ועם חברים בארץ וגילתי שרוב חברי הקצינים בכלל לא גוייסו , "תשאר, העם בינתיים מסתדר בלעדייך" הרגיע אותי אחד החברים.

כשהעניין של החזרה נדחה לבינתיים , יכולתי להתפנות לדברים הפחות דחופים כמו לתקן את הנזילה של האופנוע או לרכוב עם רודי בגן עדן לאופנועים שסובב את ביתו, בין גבעות לס לדיונות זהבהבות ענקיות הנשפכות אל הים האטלנטי.

רודי פתח את שלושת דלתות החנייה האוטמטיות שלו ולסתי צנחה מטה.
שלושה אופנועי מוטוקרוס חדשים, שני טרקטורונים, אופנוע ים, מכונית ראלי וטרופי טראק עמדו שם והתחננו בפני שאעלה אליהם, שאפרק להם את הצורה. "הולך להיות לנו כיף השבוע" אמר לי רודי וטפח על שכמי

רכבנו במשך שבוע שלם כל בוקר עד שכל שרירי גופי (הלא מאומנים) עייפו.
בעודנו יושבים על אחת הדיונות ומסדירים נשימה הגיח מטוס קרב סיני וחג מעלינו למשך כמה שניות, רודי ראה שאני מתעניין במטוס ושאל אם אני מעז לטוס עם מטוס כזה
גיחכתי בזלזול ושאלתי אותו מה הביג דיל כולה מטוס סיני ישן.

….

יום למחרת הגענו למחסן גדול בשדה תעופה קטן לא רחוק מביתו, גיסו של רודי, טייס קרב נמיביאני הוציא את מטוס הקרב הסיני שלו. התיישבתי בתוך הקוקפיט המשני ולמען האמת אפילו מעט חששתי. רגע לפני שסגרתי את תא הטייס שמעתי את רודי מתגרה בגיסו "רום אומר שהטייסים הישראלים לא סופרים אותנו…״ תראה לו מזה.

דף הפייס של רום

הבלוג של רום

—————————————————————————————–

כל הזכויות C  לסיפור לצילומים ולקטעי הוידאו שייכות לרום בן אליהו

—————————————————————————————-

תגים: אפריקה על אופנוע, דרום אפריקה על אופנוע, מסע אופנוע באפריקה, נמיביה על אופנוע, רום בן אליהו

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מפרייזר איילנד לקיירנס

קמפסייטס, אוכל והחום רק עולה

12.7"מסתבר שברווזים כן אוהבים קוסקוס"

קמנו ב0700, אבל התארגנו לאט יחסית אחרי שנת לילה טובה. היום נוסעים ל-נוסה. יצאנו לדרך ועברנו בחופים יפהפיים כמו קולום ביץ' וסנשיין ביץ' ונהנינו מהנוף ומהשמש הנעימה. מה יכול להיות רע?
הגענו לנוסה והתפנקנו בקפה וגלידה. 22 מעלות מרגישים לנו כמו שיא הקיץ אחרי הקור הגדול של ויקטוריה…
עצרנו באינפורמיישן כדי לקבל קצת מידע על המקום ולהחליט איפה ישנים היום. נוסה מחולקת לשני חלקים – נוסה הדס ו-נוסה וויל ואחרי התייעצות קטנה החלטנו לנסוע לכיוון נוסה-וויל כדי למצוא מקום לישון. כשהגענו, הופתענו מהמחיר הגבוה שגבו מאיתנו – 46 דולר, שזה בערך פי שניים מהמחיר ששילמנו עד כה. כנראה שזה המחיר שנצטרך לשלם במקומות שהם יותר תיירותיים… לא רק שגבו מאיתנו מחיר מאוד גבוה גם היו מאוד לא נחמדים אלינו ואסרו עלינו לחנות את האופנוע ליד האוהל, אלא בחנייה מרוחקת. הקמנו את האוהל על גדות האגם. השטח עליו בנינו את האוהל היה חולי ולא נעים, אבל לא נתנו לזה לבאס אותנו. בסופו של דבר גם הבאנו את האופנוע לידינו כי לא יכולנו להרשות לעצמנו להשאיר את כל הציוד בלי השגחה.
השכנים שלנו היו זוג אוסטרלי צעיר ונחמד שהגיעו מבריסביין שהביאו איתם קיאקים כדי לדוג. דיברנו קצת ונהנינו מהשקיעה היפה. אחרי הנסיעה המסורתית לסופר, הכנו ארוחת ערב מפנקת של חזה עוף, קוסקוס וסלט וגילינו שהברווזים שהסתובבו סביבנו מאוד אוהבים קוסקוס 🙂
שטפתי כלים בחברתו של אופוסום קטן וחמוד והלכנו לשבת קצת במבטבח המשותף.
במטבח פגשנו חבורה של הולנדים צעירים ונחמדים ואפילו הספקנו לדבר קצת עם המשפחה בבית, למרות הרעש מסביב.. אנחנו מאוד מודאגים מהחדשות שמגיעות מהארץ ומקווים לשמוע חדשות טובות בקרוב.

13.7 "טיול מאורגן או לא טיול מאורגן"

איזה לילה! חצי לילה לא ישנו בגלל שכמה חברה גרמנים שחנו לידינו היו שיכורים בטירוף וכנראה שננעלו מחוץ לרכב שלהם, צעקו המון ועשו רעש מטורף. השכנים החמודים שלנו מבריסביין ניסו להשתיק אותם אבל זה לא ממש עזר… אנחנו רטנו קצת באוהל, אבל לא אמרנו כלום כי הבנו שהם שיכורים ולא רצינו שיתחיל בלאגן. במצבים כאלה אנחנו מעדיפים להתבאס עם עצמנו אבל להשתדל להתעלם (אפילו שזה ממש קשה!), לעשן סיגריה ולנסות לחזור לישון… לא ממש ישנו בחצי השני של הלילה, אז הבוקר שלנו היה לא פשוט.
יצאנו לכיוון הארווי-ביי ובתכנית שלנו להגיע לשם ולנסות להבין איך אנחנו מגיעים ל-פרייזר איילנד. פרייזר איילנד הוא אי חולי ממזרח להארווי ביי ואמור להיות מדהים שם. אנחנו רוצים להגיע לשם, אבל מבינים שהכניסה לשם היא רק לרכבי ארבע על ארבע והאופנוע לא בא בחשבון.
הגענו לתחנת המידע וכרגיל היתה שם גברת סופר נחמדה שהעמיסה עלינו המון מידע. שקלנו לשכור רכב 4 על 4 ולנסוע לאי עצמאית אחרי שנשאיר את האופנוע באחסנה, אבל אחרי בירור קצר הבנו שנצטרך להפרד מיותר מ600 דולר בשביל זה וזה קצת יותר מידי בשביל התקציב שנתנו לטיול הזה בייחוד בהתחשב בזה שעוד נצטרך להוסיף את העלות של הקמפינג, אוכל וכל מה שמסביב. האלטרנטיבה היתה להצטרף לטיול מאורגן של יום אחד לאי. רק הביטוי "טיול מאורגן" עושה לשנינו צמרמורת, אבל כנראה שלא תהיה ברירה אם אנחנו רוצים לראות את האי.
בינתיים התמקמנו בקמפ סייט ממש ממש נחמד על פי המלצת הגברת באינפורמיישן והקמנו את האוהל על גדת אגם יפה, עמוס בברווזים ואווזים שנהנו מפירורי כריך עם גבינה צהובה שחלקנו איתם.
קפצנו לסופר לקנות קצת מצרכים לארוחת ערב ואחר כך לחוף הים לראות את השקיעה. הגענו שתי דקות אחרי שהשמש כבר שקעה, אבל עדיין נהנינו מהנוף ומהשמיים שנצבעו בצבעים ורודים ויפים.
ארוחת הערב שלנו היום היתה קוסקוס (באופן מפתיע) וקציצות בקר ברוטב אדום. אנחנו מבשלים על טרנג'יה עם שני סירים קטנטנים ולאט לאט הופכים מומחים לבישול בשני סירים, שלא נדבר על כמה יצירתיים אנחנו בבישול קוסקוס עם כל מה שאפשר. נוח לסחוב את הקוסקוס וקל מאוד להכין אותו, אז אנחנו פשוט מחליפים תוספת בכל פעם. עוד משהו שלא אסי ולא אני נוכל לאכול כמה חודשים אחרי שהטיול הזה יגמר!
עכשיו אנחנו יושבים קצת במין לאונג' נחמד ומנסים להקליד קצת מהיומן במחשב ולהעלות תמונות. אנחנו נאבקים עם ההקלדה כי ה-אופיס לא עולה לנו במחשב אז אולי נדפיס קצת ב-נוטפד אם לא היה ברירה…
אין לנו עדיין תכנית למחר, ולא החלטנו מה ואיך נעשה עם פרייזר איילנד, אבל היה לנו יום נהדר היום וזה מה שחשוב!

14.7 "הטיול השנתי"

היום אין לנו תכניות, חוץ מלמצוא דרך להגיע מחר לפרייזר איילנד. קפצנו לקבלה בקמפ סייט שבו אנו נמצאים כדי לקבל עצה ובסוף התברר לנו שהם בעצמם עושים בוקינג לטיולים מאורגנים לאי! שמחנו מאוד והזמנו טיול של יום אחד למחר שבו עושים טיול באי ורואים את יערות הגשם, החופים ועוד כמה מקומות שאמורים להיות יפים. שנינו לא מתלהבים מהרעיון של טיול מאורגן שקצת מזכיר לנו טיול שנתי בבית הספר, אבל מכיוון שזו נראית כמו האופציה היחידה שלנו לראות את האי, החלטנו שאנחנו הולכים על זה.
עכשיו כשסידרנו לנו את מחר, נשאר לנו יום שלם פנוי היום להנות מהאיזור שבו אנו נמצאים, בלי לחץ ועם מינימים נסיעות. קפצנו לחוף הים וישבנו לאכול ארוחת בוקר שהיתה מפנקת למדי והקפה, לשם שינוי, היה איטלקי ומצוין. עשינו טיול לאורך החוף ואז הלכנו לחפש לאסי כובע לטיול של מחר. השמש באוסטרליה צורבת מאוד והקרינה פה חזקה, אז אנחנו מנסים להיות ממושמעים ולמרוח את עצמנו או לשים כובע כשצריך. לא תמיד קורה, אבל משתדלים…
בדרך פגשנו זוג מבוגרים סופר נחמדים שמטיילים על אופנוע ויסטרום כמו האופנוע הקודם שהיה לאסי והחלפנו חוויות. לא יוצא לנו לפגוש הרבה זוגות על אופנועים פה, או הרבה רוכבי אופנועים בכלל, שזה קצת מפתיע ואנחנו תמיד שמחים לפגוש רוכבים ולהחליף חוויות ועצות.
לא מצאנו כובע בטיילת אז החלטנו להמשיך למרכז הקניות הקרוב ובאמת אחרי שיטוט קצר מצאנו כובע נחמד לאסי. אני רק שמחה שאני הבאתי איתי כובע מהבית, כי לראש הגדול שלי נראה לי שהיה קצת יותר קשה למצוא פה כובע 🙂
חזרנו לקמפ סייט ואכלנו בביסטרו של המקום פיצה וצ'יפס. כמות הג'אנק פוד שאנחנו אוכלים פה היא ממש מזעזעת, יהיה קשה להגמל מזה בסוף הטיול… בכלל, באוסטרליה נראה כאילו אין הרבה מודעות לאוכל בריא ובכל מקום תמצא בעיקר לחם לבן או מאפים מקמח לבן, המון סוכר לבן ואפילו מרגרינה! מרגרינה! מי לעזאזל אוכל היום מרגרינה. וצ'יפס, וגבינה (או משהו שנראה כמו גבינה) ובייקון והכל מטוגן. דברי החלב פה די מזעזעים ובייחוד בטיול כזה שאין לך אפשרות לסחוב איתך הרבה אוכל ולבשל כל הזמן, אתה מוצא את עצמך אוכל די הרבה ג'אנק. אפילו לפירות ולירקות פה אין ממש טעם, שלא נדבר על זה שהם יותר יקרים פה מבשר.

 

15.7 "Maybe the Dingo ate your baby"

התעוררנו בשש בבוקר (!!!) להספיק להסעה של 0730 לפרייזר איילנד. הסעה! מרגיש קצת כמו בית ספר. אני עדיין חצי ישנה, התארגנו מהר ואחסנו חלק מהדברים בלוקרים שהיו בקמפ סייט כי קצת חששנו להשאיר הכל באוהל. כמובן שבקושי הספקנו, אבל בסוף מצאנו את עצמנו דחוסים בשני מושבים צרים באוטובוס, קצת כמו ב"אלכס חולה אהבה" בסצנה שהם נוסעים לטיול שנתי, רק שלא היה לנו למי על מי לזרוק ביצים.
האוטובוס המשיך לאסוף עוד כמה אנשים מבתי מלון שונים באיזור והגענו למעבורת. כרגיל, אני גוועתי ברעב כי שכחנו לקחת את הלחמניות שקנינו וקיוויתי שיהיה משהו לאכול על המעבורת. מזג האוויר היה אפרורי וקודר למדי מה שלא ממש עזר להעיר אותנו.
המעבורת העמיסה את כל הרכבים תחילה ואז אותנו. האוטובוס שבו נטייל על האי הועמס גם הוא, אוטובוס גבוה ומיוחד, 4 על 4 כמו יתר הרכבים שיגיעו לאי. כשהגענו לאי, המראה הראשוני היה די מאכזב. זה היה נראה כמו אותו היער שראינו בחלק גדול מהנסיעה שלנו ולא ראינו שום דבר מיוחד. היה לנו מדריך שמנמן ונחמד בשם דייב שהיה גם הנהג של הרכב והוא פילס את דרכו בדיונות בצורה מקצועית למדי. נדהמנו מהדרכים שהיו חוליות וצרות והאוטובוס הטלטל מצד לצד כל הדרך. דייב הסביר לנו קצת על האי עד שהגענו לאגם יפה בשם "לייק מקנזי", שהוא אגם מים מתוקים המוקף בחול לבן ויפה שמורכב רובו מסיליקה. בכלל מזג האוויר הקודר, גם האגם נראה אפרורי למדי ולא ממש יכולנו להנות מהיופי שלו. לדעתי ביום יפה המקום הרבה יותר מרשים. כמה אנשים בחרו לשחות שם, אבל היה ממש קריר אז אנחנו החלטנו להמנע. מהאגם המשכנו ליער גשם בשם "סנטרל סטיישן". עצם הרעיון שיער גשם ובו עצי ענק מלבלב על דיונות חוליות הוא הזוי למדי, ועד עכשיו לא ממש מבינים איך העצים שורדים שם ומגיעים לגבהים שהם מגיעים. יש שם עצים בני כמה מאות שנים, שרכים ודקלים יפהפיים, ונחל של מים מתוקים וצלולים זורם ביניהם. המים שם נקיים ואתה יכול (אם תבחר) לשתות מהם. בשלב הזה התחיל לרדת גשם, אבל היינו מוגנים יחסית ביער. היה יפה וקסום ונהנינו שם מאוד.
כמה שמחתי כשהבנתי שהתחנה הבאה שלנו היא ארוחת צהריים! נסענו למעין בית הארחה על האי ואכלנו שם, מה שהרגיש בדיוק כמו ארוחה בחדר אוכל של הקיבוץ. אכלנו עוף, אורז ופלאפל בטעם של פעם (באמת היה לו טעם כאילו הכינו אותו פעם).
משם המשכנו לתחנה הבאה שבעינינו היתה היפה ביותר – "75 מייל ביץ'". זוהי רצועת חוף הנמשכת לאורכו של האי והיא גם למעשה הכביש המהיר של האי, ויש שם משטרת תנועה ותמרורים וכל מה שהיית מצפה מכביש מהיר (חוץ מכביש). מותר לנסוע שם 80 קמש וזה מה שדייב החביב והשמנמן עשה. לשמחתנו לא הרבה זמן אחרי שנכנסנו לחוף / כביש ראינו כארבעה כלבי דינגו (שהם למעשה יותר זאבים מכלבים) והתלהבנו מאוד. זה לא אירוע שכיח לראות דינגואים באוסטרליה ואנחנו תמיד שמחים לראות פה חיות בטבע. העצירה הבאה היתה כדי לראות את שרידי האנייה "מאהינו", שהיא אנייה טרופה ממלחמת העולם הראשונה. השרידים שלה חלודים ואכולים ממי הים המלוחים והרוח ולא נראה כי ישרדו עוד שנים רבות. בחנייה גם ראינו עיטים מדהימים וצילמנו אותם. אני משוגעת על ציפרים בכלל ועופות דורסים בפרט וכל מפגש כזה מרגש אותי מאוד (ונראה לי שלאט לאט גם אסי נכנס לעניין). ברגע שאסי מבין שראיתי ציפור יפה, הוא גם מיד מבין שהמצלמה נעלמה..
כשהגענו ל"איליי קריק", גילינו שהנחל הזה מזרים כחמישה מיליון ליטרים של מים מתוקים מיערות הגשם לתוך הים בכל שעה. 5 מיליון! איזה בזבוז….
איליי קריק היה התחנה האחרונה שלנו באי ומשם נסענו בנסיעה מטלטלת למדי חזרה למעבורת שתיקח אותנו חזרה ל"מיינלנד". הגענו למעבורת בתזמון מושלם לראות את השקיעה ואפילו התמזל מזלנו לראות לוויתני האמפבק וכמה דולפינים. בונוס לא רע ליום כזה 🙂
הגענו לקמפ סייט אחרי פיזור של כל האנשים בבתי המלון, עייפים אך מרוצים. אסי פינק אותנו לארוחת ערב כשקפץ להביא לנו המבורגרים  ואז מקלחת ולישון. עוד יום נהדר עבר על כוחותינו.

16.7 "חם, חם, מתחמם"
התחלנו בנסיעה צפונה אחרי שייבשנו את האוהל שהיה רטוב כולו מהלחות. כיוון כללי – גולדסטון. הדרך מתחילה להשתנות, גם הצמחייה ובעלי החיים והטמפרטורה מתחילה לעלות. אסי כבר הוריד את השכבות הפנימיות של החליפה של האופנוע, אני עדיין לא, מחכה שיתחמם עוד קצת.
ראינו בדרך המון קני סוכר ושדות מצהיבים וזה שינוי משמעותי מהנופים הירוקים שהורגלנו בהם עד עכשיו. הדרך די משעממת אבל עדיין יפה.
בימים האחרונים יש המון עבודות בדרך וזה די מעכב אותנו.
לקראת הצהריים הגענו לגולדסטון וחיפשנו קמפ סייט, מה שהסתבר כמטלה לא פשוטה בעיר הזו. דרשו מאיתנו מחירים מופקעים על קבינ'ז עלובים ובשום מקום לא היה מקום לשים את האוהל. ניחמנו את עצמנו בפיצה האט ואחרי עוד קצת חיפושים מצאנו מוטל נחמד ב110 דולר. נראה כאילו זה היה בניין משרדים או אחסון כלשהו בעבר שהוסב למלון, אבל היה נקי ומסודר וזה הספיק לנו. כשהלכנו לישון גילינו שהחדר שלנו צמוד לפיר המעלית כך שיכולנו לדעת בדיוק מתי משתמשים בה, אבל היי, עצם העובדה שיכולנו לקום באמצע הלילה לעשות פיפי בלי לנעול מגפיים ולצעוד לשירותים זה כבר שדרוג נהדר!

17.7 "כשרעבים הכל טעים"

התעוררנו בבוקר במוטל הנחמד שלנו, אני שוב רעבה והגב של אסי תפוס. מה חדש.
העמסנו את האופנוע ויצאנו לדרך לכיוון מקום שנקרא "קלייר'ז ווייו" בדרך ל-קיירנס. ידענו שהדרך תהיה יחסית משעממת והנמכנו ציפיות המהקום בו נישן הלילה. הטמפרטורות טיפסו לשיא של 29 מעלות והיה חם!! זה הספיק גם לי כדי להוריד את השכבות הפנימיות והחמות של המעיל והמכנסיים. בעצירת ביניים בצד הדרך, כשאני עדיין מארגנת את עצמי, עף ענף גדול מהעץ. מזל שאני מתארגנת לאט והייתי עדיין עם הקסדה. אחח… הדברים הקטנים שמשמחים אותך בטיול.
המשכנו צפונה והתפעלנו מרכבת ארוכה עמוסה בפחם שנסעה במקביל אלינו. היו בה עשרות קרונות, והאורך שלה היה מדהים. מה שעוד איפיין את הדרך היום היה הכמות העצומה של פגרי הקנגורו שהיו מוטלים בצד הכביש ובגלל החום הגדול הסרחון היה בלתי נסבל. כשאתה על אופנוע, אתה לא מפספס שום גרגר של ארומה, בין אם זו פריחה נהדרת ובין אם אלו פגרים של קנגורו שניסו לחצות את הכביש בתזמון גרוע.
אנחנו לא רוכבים מוקדם מאוד בבוקר או כשמחשיך כדי לא לפגוש קנגורו עם תזמון גרוע וחוש שמיעה בינוני.
סביב השעה 1500 הגענו ל-קלייר'ז וויו אחרי סה"כ 310 ק"מ של נסיעה וגילינו שזו בעצם שכונה קטנה באמצע שום מקום, עם קראוון פארק אחד שהמכולת הקטנה שיש בו היא למעשה הסופר השכונתי ואין שום דבר במרחק של כ80 ק"מ צפונה מכאן. קיבלו את פנינו בנחמדות ופגשנו בחור מבוגר ומוזנח למדי שהביע התפעלות מהאופנוע תוך כדי שאכל תירס עם הקליפה והשערות, מה שהצחיק אותנו מאוד. גם הציעו לנו לבוא לפאב המקומי בערב לאכול ארוחת ערב שהיתה מורכבת מקציצות ואני הייתי בטוחה שמכינים את הקציצות האלה מכל הפגרים של הקנגורו שראינו בדרך…
מיקמנו את האוהל באמצע החורש, ממש קרוב לשפת הים וחיפשנו במכולת מצרכים כדי שיהיה לנו ממה להכין ארוחת ערב. לחם קפוא וקופסה של תירס יהיו נהדרים יחד עם הטונה שיש לנו באופנוע (או לפחות כך חשבנו). קנינו גם חלב לקפה  (או לפחות זה מה שחשבנו) שגילינו שהוא למעשה שמנת מתוקה ממש שניה אחרי שמזגנו אותו לקפה. משמין, אבל טעים לאללה.
החלטנו לבלות את הערב שלנו ב"פאב" שהיה בקמפ סייט עם כל המקומיים שהתאספו שם. ניצלנו את הזמן לכתוב קצת יומן ולהתחמם מהמדורה, עד שהגיע בחור נחמד ושאל אותנו אם ראינו את ה"אורח" שבא לבקר אותנו. אני בהתלהבות שלי, בטוחה שהגיע משהו פרוותי וחמוד לבקר, קפצתי מהכסא כדי לראות מה יש לי מתחת לרגליים וכשקלטתי את הפיתון הענק, זרקתי כל מה שהיה לי בידיים וברחתי משם כל עוד רוחי בי, משאירה את אסי המום (הוא לא ידע שאני יודעת לרוץ כל כך מהר…). הבחור שמצא את הנחש דאג להרגיע אותי שאין לי מה לדאוג, שהרי זה לא נחש ארסי. מקסימום הוא יחנוק אותי למוות ואז יאכל אותי. וגם אין לי מה לדאוג כי "לא נראה לו" שיש עוד כאלה איפה שהאוהל שלנו נמצא. וואללה, עכשיו אני רגועה…
הלכנו לאוהל, אני עם הפנס, בטוחה שכל ענף שבור הוא נחש שזומם להכיש אותי… הוצאנו את ארוחת הערב המפנקת שלנו, חיממנו את הלחם הקפוא בטרנג'יה ופתחנו את הטונה. כשפתחנו את התירס הבנו שקנינו למעשה מין ממרח תירס מרוסק במרקם של קיא, מה שגרם לנו להסתפק בלחם עם טונה לארוחת הגורמה של היום.

18.7 "עונת הקציר"

לא הכישו אותנו נחשים בלילה! איזה יופי. אפשר לארוז ולצאת לדרך צפונה, לכיוון "בואן", נסיעה של מעל 300 ק"מ.
המון קני סוכר בדרך והמון עופות דורסים אורבים מעל, מחכים לנחשים, זוחלים ויונקים קטנים שיתגלו ברגע שהקומביין הגדול יקצור את הקנים. עכשיו עונת הקציר ורכבות מיוחדות עמוסות קנים קצוצים נוסעות על מסילות מיוחדות בשולי הכביש. יש לא מעט מזקקות של סוכר בדרך וארובות גבוהות מתמרות מעל, נושפות קיטור סמיך ולבן. אני חמושה במצלמה, לא מפסיקה לצלם את הנוף, אבל העופות הדורסים דורשים את המצלמה הגדולה וקצת יותר זמן ותשומת לב. אני מקווה שבהמשך הדרך תהיה לי הזדמנות לצלם כמה מהם.
עצירה לארוחת צהריים ב-מקיי וממשיכים. הגענו ל-בואן סביב 1500. העיירה נראית שקטה ויחסית ריקה מאנשים, אבל יכול להיות שזה מכיוון שיום שישי היום ובשעה הזאת עיירות קטנות תמיד דלילות בתנועה.
מצאנו קראוון פארק נחמד ליד המרינה והחלטנו לפנק את עצמנו ב-קבין ולא באוהל היום. קפצנו לסופר ולטיול קטן באיזור. בסופר היו הרבה טיפוסים די מפחידים ולא סימפטיים, נראה לי שהעיירה הזאת לא משהו. גליתי שמדד מעניין למצב בעיירות שאתה מגיע אליהם הוא התור לטבק בחנות. ככל שהמצב הסוציואקונומי נמוך יותר – כך התור גדול יותר.
קנינו לנו 2 סטייקים וירקות לסלט ועלינו לנקודת תצפית יפה לראות את הים.
חזרנו לקמפ סייט, עשינו כביסה והכנו לנו ארוחת ערב מפנקת. ראינו קצת טלוויזיה והחדשות תסכלו אותנו מאוד בצורה שבה מציגים פה את ישראל והמצב בארץ, אבל אני מניחה שזו גם קצת אשמתנו. הפתרון הזמני שלנו לזה היה לכבות את הטלויזיה ולנסות להנות מהמשך הערב בלי לחשוב יותר מידי על הצרות בבית ולנסות להנות מהזמן שלנו כאן

19.7 "RUN FORREST, RUN!"

נותנים בגז היום צפונה. כל הכביסה שלנו התייבשה לשמחתנו, אורזים הכל ויוצאים לכיוון אינגהאם \ פורסט ביץ'. את ההמלצה על פורסט ביץ' קיבלנו מאישה נחמדה שפגשנו באחד מהקמפ סייטס הקודמים שהיינו בהם. ככלל, למדנו שהכי טוב לקבל המלצות ממטיילים אחרים לגבי מקומות שכדאי או לא כדאי ללכת אליהם.
גם היום מצפים לנו מעל 350 קמ של רכיבה. שוב המון קני סוכר, שוב המון עופות דורסים. עכשיו גם התקופה שבה עושים שריפות מכוונות כדי למנו שריפות ענק בחורש, אז רואים המון שטחים שרופים ומלאים באפר. חוץ מזה רואים בדרך גם שטחים גדולים עם אקליפטוסים כרותים, אלהים יודע למה, אולי כדי לבנות כאן משהו חדש או כדי לסלול כבישים. בכל מקרה, זה לא נעים לראות את הענקים האלה שוכבים על הרצפה. כמו בימים האחרונים, גם היום אנחנו נתקלים בהרבה עבודות בכבישוזה לא עוזר לנו להגיע מהר ליעד הבא.
עלינו למצפה יפה בשם "אינקרמן". העלייה למצפה היתה תלולה ומפותלת ונהנינו מאוד מהרכיבה למעלה. הסוללה של המצלמה שלי נגמרה בדיוק לפני העליה, אז הפעלנו את מצלמת הראש של אסי כדי שיהיה לנו במה להזכר בעוד כמה שנים 🙂
מהמצפה יכולנו לראות את כל העמק ואת נהר "אייר" העצום והשפך שלו לים. הנוף היה יפה והמראה של שדות קני הסוכר מלמעלה היה מרשים מאוד. מהמצפה המשכנו לכיוון "טאונסוויל" ואחרי עצירה קצרה המשכנו לכיוון פורסט ביץ'. הקמנו את האוהל בזריזות והכנו ארוחת ערב. הקמפ סייט הזה היה ממש על שפת הים והיה אוויר נהדר. פגשנו שכנה נחמדה בת כחמישים שטיילה בגפה ובצד השני שלנו היתה משפחה גדולה ורעשנית שהכינה אוכל "ריחני" במיוחד. שמנו לנו קצת מוזיקה והלכנו לישון, מאושרים.

20.7 "חם בחורף וקר בקיץ"

התעוררנו לבוקר לח במיוחד , מה שהיה צפוי ברגע שהקמנו את האוהל כל כך קרוב לשפת הים. בגלל שהאוהל שלנו עמד בצל, לקח לנו המון זמן לנגב אותו ולייבש אותו מכל הרטיבות ויצאנו רק בסביבות 10:00 לדרך. מתרגשים, כי היום מגיעים ל-קיירנס!
עצרנו בעיירת חוף יפה בשם "הינצ'ברוק" ושתינו קפה מול הים, כשמולנו שני איים יפים. בדרך צפונה ראינו המון מטעי בננות ומאות דונמים של קני סוכר, שהולכים ומתרבים ככל שאנחנו מצפינים. הנוף מתחיל להוריק והופך יפה והררי יותר מרגע לרגע. עברנו את "איניספייל" והגענו לקיירנס שהזכירה לשנינו קצת את אילת בגלל החופים, הטיילת ובתי המלון. העיר היתה עמוסה בתיירים והיתה גדולה ועמוסה יותר ממה שהורגלנו בימים האחרונים. אכלנו ארוחת צהריים במחיר מופקע כמצופה מעיר מתויירת כזאת ויצאנו לחפש קמפ סייט ללילה. הכל היה עמוס, כי מסתבר שבניגוד לויקטוריה וניו סאות' וויילס, פה זה "פיק סיזן" כי מזג האוויר יפה וכולם עולים צפונה לחפש קצת חום. פה חם בחורף וגשום בקיץ, אבל לחורף קוראים "העונה היבשה" ולקיץ "העונה הרטובה". לא יותר קל פשוט להפוך ביניהם??
לא מצאנו שום מקום להקים בו את האוהל, אז נאלצנו לקחת קבין יקר יחסית בעיירה קטנה ומקסימה מחוץ לעיר, שהיתה מוקפת בגבעות ירוקות ויערות גשם יפהפיים. קפצנו לסופר כדי לקנות מצרכים לארוחת ערב, התעדכנו קצת בחדשות מהארץ ונחנו קצת כדי לאגור כוחות להמשך.
עוד יום נפלא עבר!

21.7 "גם בזוגיות אפשר לישון באלכסון"

היום אנחנו חייבים למצוא סידור לינה להמשך השבוע כי לאסי יש את טקס האזרחות שלו ביום חמישי והוא טס למלבורן כדי לקבל את התעודה. אנחנו מאוד מתרגשים לקראת הטקס, אבל זה עושה לנו קצת צרות מבחינת לוחות זמנים…מכיוון שבקמפ סייט שבו התמקמנו אתמול אין מקום בשבילנו בהמשך השבוע, חיפשנו מקום אחר ומצאנו קמפ סייט נהדר שנקרא "קול ווטרס". נישן באוהל היום ומחר ואז נעבור לקבין לעוד שלושה ימים בו אהיה לבדי, בחושך, עד שאסי יחזור ממלבורן.
קפצנו לקיירנס כדי לקנות לאסי כרטיס טיסה למלבורן והחלטנו לנסוע כ60 ק"מ צפונה לטיול בעיר שנקראת "פורט קמפבל". לא ידענו מה לצפות מהעיר, אבל לא רצינו לבזבז את היום הזה בישיבה בקמפ סייט. כמה שמחנו לגלות שהדרך לשם היתה יפהפיה! חופים משגעים וצוקים גבוהים, דרך מפותלת וכיפית ביותר לנהיגה. גם העיירה שהגענו אליה היתה קסומה ונהנינו מהשמש. טיילנו קצת וישבנו לאכול ארוחת צהריים. לא יכולנו להתעכב שם הרבה כי היינו צריכים לנהוג חזרה לפני שיחשיך, אז יצאנו לכיוון הקמפ סייט כשסיימנו לאכול.
הקמנו את האוהל על משטח משופע מאוד, כי לא היה מקום יותר נורמלי לישון בו וקיווינו שלא נתגלגל בלילה לתוך נחל הצבים שזרם בסמוך… בערב התפנקנו לנו על סלט פירות שהכנו ובעיקר נהנינו מכך שיכולנו לשבת מול המטבח המשותף ולצפות בכל הקשישים רוקדים ומשתכרים לצלילי זמר קאנטרי שהנעים את זמננו..
נהנינו מכל רגע והלכנו לישון מאושרים וקצת מקנאים בעצמנו בכמה כיף לנו 🙂

22.7

היום לא היו לנו תכניות. הנסיעה של אסי למלבורן לטקס האזרחות ביום חמישי קצת מגבילה אותנו, אז נאלצנו לוותר על נסיעה ל"קוקטאון" והחלטנו לנסוע צפונה לראות קצת תנינים במקום שראינו אתמול בדרך לפורט קמפבל. היה פשוט משוגע! ראינו תנינים ענקיים ומפחידים, אבל גם ראינו קואלות פרוותיות וחמודות, קנגורואים ו-וולאביז. ראינו גם 2 קוקברות שעמדו בצורה מוזרה על הרצפה ליד הקואלות. היינו בטוחים שאלו בובות או פוחלצים כי נראה לנו מוזר שהן לא עפות, אבל אז הבנו שאלו ציפרים שנפצעו מרכבים והובאו לשם לשיקום. הן לא יכולות לעוף… עצוב. אני משוגעת על הציפור הזאת, גם בגלל שהיא יפה כל כך, אבל גם בגלל שהקולות שהיא משמיע נשמעים כמו צחוק משוגע. בימים האחרונים אני טורחת להזכיר לאסי בקשר של הקסדה בכל בוקר איך הם נשמעים, ולא אתפלא אם בקרוב אסי יתחיל להשתיק את הקשר שלו…
ראינו מעין מופע של תנינים, אבל לא קרקסי כזה, אלא יותר חינוכי והמנחים הסבירו קצת על התנינים והאיזור שבו הם חיים. אח"כ היה מופע דומה עם נחשים, וגם שם הסבירו מה לעשות במקרה של הכשה. אני, כמובן, אתעלף או אקבל התקף לב אם משהו כזה יקרה, אז בשבילי זה לא רלוונטי, אבל הקשבתי למקרה שאצטרך לעזור למישהו אחר ושמחתי לעצמי שהבאנו איתנו תחבושת אלסטית.
בצהריים יצאנו לשיט מהנה בנהר וראינו עוד קצת תנינים, כולל תנין בן 100 או משהו כזה עם שן אחת. הסבירו לנו על ההבדל בין תנינים של מים מלוחים לכאלו של מים מתוקים וגם הסבירו איך להמנע מלהאכל על ידי תנין. מסתבר שזה שימושי כשאתה בחלק הצפוני של אוסטרליה, לשם אנחנו נוסעים. מעודד.
נהנינו מאוד בפארק וחזרנו לאוהל החמים והנעים שלנו עייפים ומאושרים.

23.7 "חומוס בטעם של במבה"

היום עוברים לקבין, ומחר טקס האזרחות של אסי במלבורן! מתעוררים לעוד בוקר לח, מייבשים את האוהל ומעבירים את הציוד לקבין. היינו מאוד עייפים ולא היה לנו כל כך חשק לנסוע לשום מקום, מה גם שהאופציות שלנו לטיולים של יום אחד באיזור היו מוגבלות.
אחרי שארגנו את כל הציוד, נחנו קצת בקבין ובצהריים נסענו לשטוף את האופנוע. אח"כ עלינו למצפה יפה שצופה אל סכר מדהים שיוצר אגם יפהפה. הדרך לשם היתה מפותלת וארוכה וראינו המון רוכבי אופניים שזהו בשבילם מסלול אימונים. נהנינו מאוד מהנוף הקסום.
היינו כבר די רעבים, אז קפצנו לסופר לקנות מצרכים וכשהגענו לקבין אסי פינק אותנו בחומוס תוצרת בית (החומוס פה מזעזע), בשר עם פטריות וסלט ירקות. בגלל שלטחינה שקנינו היה קצת טעם של חמאת בוטנים גם לחומוס היה קצת טעם של במבה, אבל נהנינו בכל מקרה.
מחר לפנות בוקר אסי יוצא במונית לשדה התעופה לטיסה שלו למלבורן ואני קצת עצובה, לא יכולה לחשוב על כך שאבלה את היומיים הקרובים בלעדיו….

24.7 "השמש עוד תזרח ואני אהיה אזרח"

התעוררנו הבוקר בארבע, כי המונית של אסי הגיעה לאסוף אותו לשדה ב0445. הכנתי לאסי כריכים לטיסה ונפרדנו זמנית… היה לי כל כך קשה לחזור לקבין לבד ולא הצלחתי להרדם שעות ארוכות. החלטתי לקום ולעשות כביסה בינתיים וסידרתי קצת את הקבין. אח"כ עוד קצת טלויזיה וציפייה דרוכה לטלפון מאסי שיספר לי שהגיע בשלום למלבורן.
בגלל שאני לא משתמשת בטלפון לשיחות בכלל מאז שאני פה, לקח לי דקה להבין שהטלפון שלי מצלצל, אבל שמחתי מאוד לקבל את השיחה המיוחלת מאסי.
הטקס של אסי היה אחר הצהריים והתרגשתי מאוד לראות את התמונה שלו עם תעודת האזרחות שקיבל! הגעגועים לא פשוטים לשנינו, אבל אוטוטו נפגשים שוב!

——————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות להדר ולאסי

—————————————————————————–

תגים: ASI AND HADAR IN OZ, ASI MILER, BMW F800gs ADV, אוסטרליה נגד כיוון השעון, אוסטרליה על אופנוע, אסי והדר סביב אוסטרליה, אסי מילר, אסי מילר באוסטרליה, הקפת אוסטרליה על אופנוע, טיול אופנוע באוסטרליה, מזרח אוסטרליה על אופנוע, מסע אופנוע באוסטרליה, שניים על אופנוע באוסטרליה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הרבה רוכבים חולמים על מונגוליה

מעטים מגשימים זאת

מונגוליה
בדרך לגבול מונגוליה פגשנו את ג'יימי, כתב במגזין אופנועים בריטי בשם bike שקיבל אופנוע מבחן מסוזוקי והוא רוכב איתו מלונדון ועד למפעל ביפן דרך כל הדרכים הקשות של אסיה. ג'יימי התכוון לחצות את מונגוליה לבדו אבל שמח מאוד כשהזמננו אותו להצטרף.
יצאנו מרוסיה, השוטר הרוסי איחל לנו בהצלחה עם חצי חיוך. חיכינו לשוטרים המונגולים שיחזרו מארוחת צהריים. זה כנראה הגבול היחיד בעולם שנסגר לארוחת צהריים של השוטרים. המעבר היה מהיר ומצחיק. השוטרים שולחים אותך מאחד לשני ובחזרה, אבל עם חיוך.
רכבנו ל olgii שבעים קילומטר בשביל ונפגשנו שוב עם רון ודין במלון הזאב הכחול

עד מהרה הפכנו לחבורה של חמישה אופנועים שבחשש מה רוצים לחצות את מונגוליה.
ניסיתי שוב לתקן את הבורג של הבולם האחורי שהתחיל להרעיש בנסיעה לפה ובנסיון לסגור את הבורג קרעתי את ההברגה. כל מי שניסה לתקן אופנועים בחייו יודע על מה מדובר. ובזכות התכנון הגאוני של מהנדסי במוו אין אפשרות לתקן את זה בלי סדנה של מקצוען. עישנתי כמה סיגריות ברצף מנסה להחליט מה עושים והחלטתי שאני ממשיך ככה, עם בורג שאי אפשר לחזק אותו. מקווה שזה יחזיק לפחות עד רוסיה שם אולי אצליח למצוא מישהו לתקן.
יצאנו בבוקר והתכווננו לרכוב לפחות מאתיים קילומטר. התחלנו במאה קילומטר של קפלי קרקע, שוב מבחן לעצבים שלי ולחוזק הבורג של הבולם האחורי שלי. זה המשיך במאה קילומטר של חול עד שהתעייפנו ועצרנו לחניית לילה.

וכך העברנו שמנה ימים של רכיבת שטח בתנאי דרך משתנים. אין כבישים, יש דרך שנוצרה מנסיעה רבת שנים של כלי רכב. דילגנו כל יום לעיר אחרת, חלק מהלילות חנינו בצידי הדרך, חלק בבתי הארחה חמש כוכבים מונגולים, אם יש מים בברזים אומרים תודה ושותקים. פגשנו את המקומיים שנעים בדרכים וזללנו ארוחות מונגוליות.
אחרי יומיים רכיבה מזג האויר השתנה לגשום מה שהופך את הדרכים לבוציות ובלתי אפשריות לאופנוע. וכך זוכים לימי מנוחה כשמחכים שהדרך תתיבש. רוכבים עוד יום, בלילה יורד גשם ומחכים עוד יום שיתייבש. בכל זאת רוכבים הרבה בבוץ וזה קשה.
לאחר שמנה ימים הגענו לאספלט, אומרים שברדיוס של חמש מאות קילומטר מהבירה אולנבטר יש כבישים. אז יש, רק שהם שבורים ברובם. בכל זאת זה עדיף מבוץ.

שמחנו להגיע לאספלט, הרכיבה במונגוליה קשה, בעיקר כשגשום ובעיקר עם אופנועים גדולים וכבדים. כולנו הבטחנו שיום אחד נחזור למונגוליה עם אופנוע קטן. המונגולים נוסעים בדרכים האלו עם כל סוגי הרכב האפשריים, אבל כלי הרכב הנפוצים ביותר פה הם אופנועים סינים בגודל של אופניים, לכל ילד פה יש אופנוע כזה.
הגענו לאולנבטר בירת מונגוליה אחרי עשרה ימי רכיבה, עייפים אך מרוצים. מונגוליה היא בהחלט חוויה יוצאת דופן.

התמקמנו במלון oasis, מקום המפגש של אנשים שחוצים את אסיה. גיליתי ששוב נשבר הבורג של הבולם האחורי, אני כבר לא מתרגש, התרגלתי. ולמזלי קניתי כמה ברגים כאלה ברוסיה.
מפה דרכינו נפרדות. רון ודין רוכבים לוולדיווסטוק ברוסיה ומשם טסים חזרה לאוסטרליה. ג'יימי ממשיך עם הסוזוקי למפעל ביפן.

עבורינו המסע הסתיים. אולנבטר היא סוף המסע. מפה ניסע לבלות כמה ימים באגם בייקל ברוסיה. משם דרכינו נפרדות לזמן מה. בת' נוסעת לוולדיווסטוק לשלוח את האופנוע ולטוס חזרה לקליפורניה. ואני חוזר ברכיבה דרך רוסיה עד ליוון וכנראה הבייתה.
מאחל לכולנו שקט ושלום.
שלום

[youtube_sc url="http://youtu.be/fipUKi4BHf8"]

הבלוג של דין

——————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור לקטעי הוידאו ולצילומים שמורות לבת' אנדרסון ושלום בן-צבי קזז

——————————————————————————————————————-

תגים: ASIA ON A MOTORCYCLE, BETH ANDERSON, MONGOLIA ON A MOTORCYCLE, SHALOM BEN ZVI KAZAZ, SILK ROAD ON A MOTORCYCLE, דרך המשי על אופנוע, טיול אופנועים באסיה, מונגוליה על אופנוע, מישראל למונגוליה על אופנוע, מסע אופנוע באסיה, שלומי בן צבי קזז, שלומי ובת' חוצים את אסיה על אופנוע

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה