13 במרץ 2016 לירן בבוליביה – הפרק המסכם
בדרך האתגרית בסאלאר – הרבה חולמים מעטים הגשימו
הפרק המסכם את בוליביה, מתוך מסעו של לירן מרכוס המרחף באלטיפלאנו בין בוליביה לצפון צ'ילה. הנה הבלוג המפורט והעשיר של לירן.
בוליביה- לב ליבה הפראי של דרום אמריקה חלק ג'.
22.02.15
כ 20 דקות לאחר מכן חזרנו אל הג'יפ ויצאנו לכיוון מדבר המלח,המרחק מאויוני לכניסה למדבר המלח הוא כ 25 ק"מ,נהגי הג'יפים של סוכנויות הטיולים ידועים בתור נהגים שנוהגים בפראות ובמהירות שלא מתאימה לתנאי השטח ולכן קורות הרבה תאונות קטלניות שבהן מעורבים תיירים. לי זכורות 2 תאונות קטלניות בהן היו מעורבים ישראלים,התאונה הראשונה והקטלנית ביותר ארעה בשנת 2008 כאשר 2 ג'יפים התנגשו אחד עם השני וכל נוסעי הרכבים נהרגו-5 ישראלים,5 יפנים ו 3 בוליביאנים(2 נהגים ואישה שעובדת באזור),התאונה השנייה שזכורה לי ארעה בשנת 2011 כאשר ג'יפ התהפך מסיבה "שאינה ברורה" ו2 ישראליות והנהג נהרגו והישראלית השלישית למזלה נפצעה קל.משום מה כל פעם שיש תאונה שכזו ה"סיבות אינן ברורות" אך משיחה עם הנהגים המקומיים עולה שרוב התאונות מתרחשות עקב מהירות מופרזת ויש עדויות שחלק מהנהגים היו גם שיכורים.
הנהג שלנו לא שונה מחבריו הבוליביאנים וגם הוא מתחיל את נסיעתו בפראות.למרות שמנהלת סוכנות הטיולים הבטיחה שהנהג שלה זהיר ואחראי אנחנו מוצאים את עצמנו משייטים במהירות של כ 100 קמ"ש בשבילי עפר מרובים בקפיצות ובחול עמוק.רולנד ואני מוצאים את עצמנו מעירים לו כמה פעמים והנהג בשלל תירוצים מסביר שככה לא מרגישים את הקפיצות ובלה בלה בלה.אך אותנו זה לא מעניין התהפכות במהירות שכזו תהיה קטלנית,אם זה לא מספיק גם הנהגים בנתיב הנגדי (חוזרים מהסאלאר)חולפים על פנינו במהירות מטורפת,כאילו שלא נלמד כאן לקח מהתאונות המרובות שהתרחשו כאן באזור.
כעבור כ 20 דקות אנחנו מגיעים אל "הכניסה הרשמית" למדבר המלח והנהג עוצר ואומר "יש לכם 30 דקות להסתובב כאן בשוק המקומי"כולם יורדים מהרכב ואני אומר "מה לעזאזל נעשה כאן 30 דקות,בדוכנים שמסביב מוכרים בדיוק את אותם השטויות שאפשר למצוא בכל מקום אחר בבוליביה וזו עוד דרך למשוך זמן ולגרום לתייר הממוצע להוציא כסף על דברים שהוא לא יצטרך לעולם".
כעבור כ 20 דקות כבר כולם נעמדו ליד הרכב יאללה איזה בזבוז של זמן אני מת כבר להיכנס אל מדבר המלח,כמה דקות נוספות חולפות והנהג מגיע ואנחנו מתחילים בנסיעה קצרה אל עבר תחילתו של מדבר המלח.כבר בכניסה אנחנו רואים שאריות מים מהגשמים שירדו כאן לאחרונה,בתחילה מי המלח די עמוקים ונראה שהג'יפ מתאמץ לחצות את הקטע הבוצי הזה,רולנד ואני אומרים לעצמינו מזל שלא הגענו עם האופנועים,לאחר כמה עשרות מטרים הבוץ הפך למשטח מלח ענק.
כאמור סאלאר דה אויוני(Salar de uyuni) הוא מדבר המלח הגדול בעולם,וגובהו הוא כ 3,650 מטר מעל גובה פני הים,לפני עשרות אלפי שנים היה כאן אגם גדול ולאחר שהאגם התייבש נוצר מדבר המלח ששטחו מתפרס על 10,582 קמ"ר(ק"מ רבועים)לצורך השוואה השטח של ישראל הוא 20,770 קמ"ר וכאשר נכנסים עמוק אל תוך המדבר קל ללכת לאיבוד היות ולכל כיוון אליו תסתכלו תראו רק מלח פרוס עד האופק.
ע"פ הערכות השכבה העליונה של המלח הוא כ 10 מטר ועומקו הכולל הוא כ 120 מטר לפי הערכות גסות מדבר המלח מכיל כ 10מילארד טונות של מלח,כאשר תעשיות המלח כורות כ 25,000 טונות בשנה כך שהם יכולים להיות רגועים יש להם מספיק מלח לעוד כמה עשרות שנים לפחות.
קדימה מספיק נתונים בואו נמשיך בסיפור,איפה היינו?אה כן,נכנסנו למדבר המלח והנוף השתנה בחדות והפך לפלטה ענקית שמשתרעת עד האופק והמלח באזור הזה אינו לבן כמו שדמיינתי אלא בגוונים של חום ולבן,שלוליות המים יוצרות השתקפות העננים בהן מה שמוסיף על היופי הפראי.
אנחנו עוצרים לצלם פה ושם וההתלהבות בעיצומה,כעבור כמה דקות של נסיעה המלח מתחיל להפוך ללבן יותר ושלוליות המים נעלמות,ואנחנו מגיעים אל מלון שבנוי כולו ממלח,בכניסה למלון נבנה פסל ענק בצורת הלוגו של מירוץ "פריס דקאר" שבעברו היה כשמו הוא מירוץ לרכבי שטח שיצא מפריס והסתיים בדקאר בירתה של סנגל באפריקה ועקב המצב הביטחוני באזור ההוא המירוץ עבר לדרום אמריקה ועבר כאן במדבר המלח,מיותר לציין שהפסל הענק נבנה גם הוא מלבני מלח שסותתו במקום.
כל הסיורים עוצרים כאן לפריסת ארוחת הצהריים שהנהג הביא בבוקר בצידניות,ובזמן שהמתנו שיתפנה שולחן עבורנו יצאנו לצלם ולהצטלם.
מדבר המלח ידוע כמקום ליצירת פוטומונטז" היות והמלח שמתפרס עד האופק יוצר אפקט שגורם לכך שקשה לראות את הקו החיבור בין השמיים והקרקע.
שוב אני אומר כמה מזל שלא נכנסנו עד כאן עם האופנועים היות וגם כאן למרות שאין שלוליות המלח עדיין רטוב ונדבק לנעליים ויוצר שכבה דביקה ועיסתית,אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה מצטבר על הקרנף אילו נכנסתי איתו לכאן.
2 הישראליות הביאו איתן בובה בצורת דינוזאור והתחלנו להשתטות ולצלם תמונות בכל מיני זוויות.
כעבור כחצי שעה התיישבנו כולם מסביב לשולחן ואכלנו צהריים.
לאחר שסיימנו לאכול צילמנו עוד כמה עשרות תמונות ולאחר מכן נכנסנו אל הג'יפ והמשכנו בנסיעה לכיוון ליבו של המדבר,אט אט המלח הפך ללבן בוהק שוב אנחנו עוצרים לצלם ולהצטלם ולאחר מכן ממשיכים בנסיעה וכעבור זמן מה אנחנו מגיעים לאזור שמוצף כולו במים.
האזור הנ"ל מרשים ביופיו וכולם פרצו בשאגות וואוו ואיזה יופי,ההשתקפות של העננים יוצרים אפקט כאילו אנחנו מרחפים באוויר,קו האופק מטשטש ופשוט אין אפשרות לקבוע איפה השמיים מתחילים פשוט מופלא ונהדר.
השלווה והשקט שמסביב יוצרים חוויה מושלמת המרחבים מסביב גורמים לנו להרגיש שוב כמה שאנחנו קטנים בעולם הזה.
לאחר כשעה במקום המופלא חזרנו אל הג'יפ ונסענו בחזרה קצת לפני היציאה נהג הג'יפ עצר ליד האנדרטה שהוקמה לזכר 13 ההרוגים בתאונת הג'יפים שקרתה במאי 2008 עליה כתבתי קודם,הנהג שלנו אמר שהוא הכיר את 2 הנהגים ולפי דבריו אחד מהם היה שיכור ועד היום לא מובן בדיוק כיצד התאונה נגרמה במקום פתוח שכזה,התוצאות הטרגיות גורמות לכולם לחשוב שוב על צורת הנהיגה של הנהגים המקומיים שללא ספק גרמו להתרחשות התאונה הזו.
לאחר כמה דקות מול האנדרטה חזרנו לאויוני והלכנו למלון.
לסיכום אומר שמדבר המלח המופלא מדהים ביופיו ושונה מכל דבר אחר שראיתי עד היום,למרות שחלמתי לרכוב על אופנוע במדבר הנ"ל אינני מאוכזב היות והמים שהצטברו על פני המלח גרמו למחזה מרהיב ועצמתי שאין כמוהו וברור שלא הייתי רואה זאת אם הייתי מגיע בעונה אחרת של השנה ומדבר המלח היה יבש,חשוב לומר שהבחירה לא לרכוב עם האופנועים כאן הייתה אך ורק מהסיבה שמי המלח יכולים להסב נזקים חמורים למיסבי הגלגלים,מערכות הבולמים והבלמים ולמערכות החשמל של הקרנף,הדרך עוד ארוכה לפנינו ולכן אני מעדיף לצמצם סיכונים לתקלות עתידיות בהמשך הדרך.
טוב חסל פטפטת וקדימה לתמונות….
בעל המלון הולנדי גאה שהתחתן עם אישה מקומית ידוע במומחיותו בהכנת "פיצות כבקשתך" אך המסעדה שלו שנמצאת במלון נפתחת עוד כשעתיים ולכן יש לי זמן ואני מוצא את עצמי מפרק את הגלגל האחורי לראות מהיכן הנזילה ממערכת העברת התנועה אל הגלגל האחורי.בגדול אסביר שלקרנף אין שרשרת הנעה וגלגלי שיניים כמו ברוב האופנועים וכאן מערכת העברת התנועה היא בעצם ציר העברת תנועה שמחבר בין המנוע והממסר האחורי שמשנה את מהירות הסיבוב וזווית התנועה ולשם מתחבר הגלגל.
לאחר שפירקתי את הגלגל חשדותיי התאמתו ונוכחתי לראות שמחזיר השמן מראה סימני גסיסה,בדקתי את מפלס השמן בממסר ולא היה חסר לכן החלטתי שעד שאשיג מחזיר שמן שכזה(בטוח שאין בבוליביה-הדגם הזה לא נמכר כאן)אני אנקה ביסודיות את האזור ואעקוב מקרוב אחרי הנזילה.
התקשרתי לסבסטיאן חברי הטוב איתו רכבתי בקנדה ואלסקה ומאז אנחנו בקשר וסיפרתי לו על הבעיה וביקשתי שיצלם לי מספר הרכב שברשותו את המספר קטלוגי של מחזיר השמן,רולנד מחכה לחבילה שתשלח לו מגרמניה לצ'ילה ולכן הוא יבקש מאחיו לקנות מחז"ש שכזה ולשלוח אותו יחד עם החבילה לרולנד.
הרכבתי הכל ונגשתי להתקלח ומשם ישר למסעדת המלון שהייתה מוצפת בישראלים,וגם בחור אמריקאי שרכב מפרו ועד כאן על אופנוע מסוג KLR 650,פגשנו אותו אתמול באחד מרחובות העיר והמלצנו לו על המלון בו אנחנו שוהים,הזמנו לנו כל אחד פיצה כבחירתו וכעבור כ 20 דקות ישבנו לאכול,את האמת היה טעים אך לא נפלתי מהכיסא.
לקראת חצות הלכנו לישון ומחר אנחנו נעמיק אל ליבו של מדבר אטקמה בדרך מאתגרת לכיוון צ'ילה לא לפני שנעבור שוב בבית הקברות לרכבות בתקווה שמוקדם בבוקר נהיה לבד שם.
ערב יורד על הרחוב הראשי ביויוני
ואני יורד על ארוחה
לקראת 7:00 התעוררנו לבוקר קריר ויפה,למרות שאינני סומך עליה התחזית קלעה בול והשמיים כחולים ואין ענן באופק,היום אנחנו נעבור באותה הדרך בה פיליפה וסילביאנה התהפכו וכזכור הנפילה הסתיימה בשבר ברגלה של סילביאנה.
לאחר שהעמסנו את הציוד יצאנו מהמלון ונסענו אל תחנת הדלק שנמצאת ביציאה מן העיר,עצרנו לתדלק והמתדלק סירב למכור לנו דלק,לאחר דין ודברים עם המתדלק החלטנו לא לבזבז זמן ולצאת לדרך.
גם ככה מיכלי הדלק שלנו כמעט ומלאים ומהמידע שקיבלנו מפיליפה יש עוד תחנה בעיירה הבאה שנקראת סן קריסטובל שנמצאת כ 90 ק"מ מאויוני.אמרנו "שלום ולא להתראות והלוואי שתתקעו בלי דלק בתחנה" ויצאנו בפול גז מהתחנה והשארנו את המתדלק הסרבן לנשום ענן של אבק מדברי.
כמה דקות לאחר מכן פנינו מהשביל הראשי וכעבור כ 2 ק"מ נכנסנו ל"בית הקברות לרכבות" שהיה שומם ושקט,יששש בדיוק מה שרציתי להצטלם בשקט ולהנות מהמקום הזה כמו שצריך.
צילמנו את עצמינו לצד הקטרים שעמדו מלכת ולמעשה מתו כאן לפני כ 70 שנים,לא דילגנו גם על תמונה איתנו יחד עם הקטרים שלנו שעדיין כוחם במותנם וכעבור כ 45 דקות המשכנו הלאה אל עבר המדבר.
כעבור כמה דקות נוספות חזרנו אל השביל שהיה מהודק די טוב וטסנו אל עבר האופק.פתיחת המצערת גרמה לקרנף לכשכש בזנבו וענני האבק ענקיים נוצרו מאחורי גבי,ככה זה שוכבים על מפלץ שכזה במהירות תלת ספרתית,מאוחר יותר אנחנו עוד נתגעגע אל המהירויות האלו היות ומצב השבילים הלך והפך לגרוע מרגע לרגע
לאחר כשעתיים הגענו לסן קריסטובל ונסענו לתחנת הדלק,כאן המתדלק יצא לקראתנו בשמחה היות והוא חשב שהוא "דג שני דגים שמנים" ושהיום הוא יעשה מכה עלינו,הפעם בויכוח ידו על העליונה היות והוא יודע שב 400 ק"מ הבאים אין לנו סיכוי למצוא תחנת דלק,מצד שני אנחנו גם לא ממהרים היות ואנחנו מנצלים את העצירה גם כדי לנוח,אז קדימה מתחילים לדבר ולהתמקח על המחיר,לא נרבה בסיפורים שדברנו עליהם במהלך רבע השעה בה צחקנו ודיברנו עם הבחור אך בסופו של דבר קיבלנו דלק במחיר נמוך בהרבה ממה שהבחור דרש בתחילה.אמרנו תודה ויצאנו אל האופק.
מסן קריסטובל והלאה השבילים הפכו לגרועים ומהירות הרכיבה ירדה פלאים.כאן כבר אי אפשר לרכוב מהר עם אופנועים כבדים שכאלו,המשקל מורגש היטב וחסרה קפיצה אחת או פשוט בור עמוק כדי לגרום נזק לאופנוע או לעצמנו,אם לא מספיק שיש בורות עמוקים יש גם סלעים ומלכודות חול עמוקות שמפתיעות את הרוכב וגם את צמיגיו של האופנוע שבמצמוץ עין מאבדים אחיזה ומורידים את הלב לתחתונים.
כעבור כ 55 ק"מ נוספים הגענו לעיירה מאובקת בשם אלוטה (Alota) בה תכננו לישון היום,התחלנו לחפש מקום ללון בו,רולנד נכנס לברר כמה עולה ובינתיים אני שמרתי על האופנועים ופטפטתי עם זוג גרמני שבדיוק הגיע עם אחד הג'יפים שלוקחים את המטיילים מבוליביה לצ'ילה ולהפך.
כעבור כמה דקות רולנד חזר מהמלון ולאחר שהוא הבין שהם מגרמניה הם התחילו לדבר בגרמנית,בגדול הם המליצו לנו לנסוע אל העיירה הבאה בשם מאיוקו(בספרדית L כפולה מבטאים כמו יו)Mallku
שע"פ דבריהם העיירה מאוד ציורית והרבה יותר יפה מאלוטה ולכן כדאי שנמשיך לשם,אמרנו תודה והגרמנים המשיכו בדרכם.
מאיוקו
התייעצנו בינינו קלות והחלטנו להקשיב להמלצה ולהמשיך לשם/גם ככה אין מה לעשות כאן והשעה קצת אחרי אחת בצהריים כך שיש לנו עוד כמה שעות טובות עד שיחשיך,הכנסנו את היעד החדש אל ה GPS ויצאנו לדרכנו.מיד לאחר שיצאנו מאלוטה פנינו שמאלה והמשכנו עם השביל שממשיך דרומה.השביל הפך לחולי והדרך הייתה גרועה ביותר,עולים יורדים,נלחמים להישאר על הגלגלים חוצים אין ספור שלוליות עמוקות וגם כמה נחלים,מדי פעם אנחנו גם זוכים לקטעים נפלאים בהם אפשר לפתוח קצת גז אך לתקופה די מוגבלת,אה ואתם שואלים מה עם הנוף?אז תדעו לכם שהנוף נהדר,הערבות הצחיחות האלו נפרסות לכל כיוון עד האופק ומדי פעם הרים עצומים שבחלקם גם מושלגים הופכים את האווירה למושלמת,מדי פעם אנחנו נתקלים בעדרי גואנקו ואפילו בפלמינגואים שעומדים ללא תזוזה באחד האגמים בדרך,בכל זאת אין כמעט מי שיטריד אותם כאן.אנחנו נוסעים כאן כבר כמה שעות טובות וחוץ מהגרמנים לא ראינו נפש חייה,כמה ק"מ לפני הכניסה אל העיירה מאיוקו אני שומע רעש חריקה חזק מאזור הגלגל האחורי שלי,דפיקות הלב מרקיעות שחקים ואני עוצר מיד,כן אנחנו בשום מקום ובאמת אבל באמת לא מתאים להיתקע כאן העיר הקרובה ביותר היא אויוני שנמצאת כמעט 200 ק"מ מכאן.
רולנד נעצר לידי ואני מסביר לו על הרעש החריג ושאני חושש שמדובר במערכת העברת התנועה מהמנוע לגלגל האחורי,היות והרעש מגיע מהאזור הזה ומהסיבה שראיתי נזילה ממחזיר השמן של הממסר,אני עוצר מביט ולא רואה כלום,נראה גם שלא נזל הרבה שמן ולכן אני מעמיד את הקרנף על ג'ק האמצע כך שהגלגל האחורי יהיה באוויר ומסובב את הגלגל האחורי באמצעות המנוע אך הרעש נעלם,מוריד את הגלגל אל הקרקע ומתקדם כמה מטרים קדימה ומנסה גם אחורה ושום דבר הרעש נעלם,טוב בו נמשיך אל העיירה ונבדוק מה הסיפור שם.
המשכנו קדימה ונראה היה שהרעש נעלם כעבור כמה ק"מ הגענו בשלום אל העיירה.
העיירה המאובקת הזו שנקראת מאיוקו נדמה היה לרגע שאנחנו היצורים היחידים שחיים כאן באזור.השקט שמסביב נשבר על ידי נהמת המנועים שלנו ולאחר סיבוב קצר בשניים וחצי הרחובות שכאן עצרנו ליד משהו שנראה כמו בית הארחה,רולנד נכנס לברר פרטים ואני נשארתי להשגיח על האופנועים שלא תבוא איזו למה ותשב עליהם.במקרה מול בית הארחה הזה יש בית שחלקו הוא גם קיוסק קטן,קניתי לנו בקבוק שתייה וחיכיתי לרולנד שיחזור,כעבור כמה דקות רולנד חזר ואמר שהמחיר די זול ויש חנייה,יופי ניקח שם חדר,שנייה לפני שעלינו על האופנועים בעלת הקיוסק הוציאה לחם בצורת פיתות חם מהתנור,אז קפצנו על המציאה וקנינו כמה שיהיה מה לנשנש ליד הקולה.
כבר לפני כמה ימים רולנד סיפר לי שהוא רוצה לתת מתנה לילד/ה מקומי/ת ונראה שזה המקום הנכון לעשות זאת,בדיוק באותו הזמן שאנחנו שותים בהנאה קולה קרירה ילדי העיירה סיימו ללמוד ועברו לידינו,על פי המבטים של רולנד הבנתי שהוא מחפש את הילד הנכון ולו הוא יתן את המתנה.כמה דקות נוספות ומגיעה ילדה קטנה וממש חמודה אני אומר לרולנד זו האחת והוא מיד מסכים וקורא לה לבוא,רולנד מוציא מהכיס בובה בצורת ברווז שהוא קיבל מהאקסית שלו ובמקום לזרוק אותה הוא החליט להביא את הבובה איתו מגרמניה ולתת אותה לילד/ה במהלך הטיול,אם רק הייתם רואים איך הילדה הייתה מופתעת,נראה היה שזו הפעם הראשונה שהיא רואה בובה שכזו ובמיוחד שקיבלה אותה מאיזה גרינגו זר,בכלל היה נראה לנו שהילדים כאן באזור מופתעים לראות זרים שכמותנו ואולי אפילו זו הפעם הראשונה שלהם לראות אנשים זרים מקרוב.
הילדה אמרה בביישנות תודה רבה והלכה לביתה,כמה דקות לאחר מכן סיימנו את הלחם והקולה ונסענו כמה מטרים לחניית ה"מלון".
בזמן שהתחלנו לפרוק את הציוד הגיעה לעברנו הילדה החמודה שרולנד נתן לה את הבובה ובצירוף מקרים היא גם בתה של בעלת המלון.מאותו הרגע היא לא עזבה אותנו,כדי להמחיש עד כמה היא שמחה כל כמה דקות היא הלכה והחליפה שמלה,שרה ללא הפסקה,שאלה מלא דברים ואפילו תלתה חוטי קישוט על האופנועים שלנו.
לאחר ששמנו את כל הציוד בחדר ויצאנו להסתובב בעיירה כדי לראות מה יש מסביבנו.
היות ואנחנו נמצאים בגובה של מעל ל 4,000 מטר הנוף מסביב מדהים ולמרות שאין כאן כלום מסביב נראה היה שהתושבים נהנים משלווה ואושר אותם אי אפשר למצוא בחיינו המחופצים (מלשון חפצים).
כעבור כשעה חזרנו למלון ורצינו להתקלח,כנראה בזמן שיצאנו בעלת המלון נעלה את המקלחות וכאשר שאלנו מדוע היא אמרה עבור מקלחת יש לשלם,שאלנו כמה והיא זרקה מחיר שהיה קרוב למחיר הלינה במלון,רולנד ואני מיד אמרנו אחד לשני "מה לעזאזל?"ההפתעה הייתה גמורה ואנחנו החלטנו לוותר על המקלחת גם ככה אין מים חמים וקור כלבים כאן.נראה היה שכאן באמצע שום כלום התושבים מנסים להרוויח מכל דבר כדי להתקיים.
רחובות מאיוקו
מכונת (מיקסר) כביסה
טוב אז היום לא תהיה מקלחת,הלכתי לאופנוע כדי לבדוק מה פשר הרעש ששמעתי במהלך הנסיעה לכאן,מבחינה ויזואלית לא ראיתי בעיה שנראית לעין,חששתי שמפלס השמן נמוך בממסר האחורי נמוך עקב הנזילה שראיתי בדרך לאויוני יש בממסר הנ"ל רק 200 גרם של שמן גיר כך שכל נזילה הכי קטנה תשפיע על מפלס השמן.לכן בדקתי שמן בממסר העברת התנועה והמפלס היה בדיוק כמו שצריך,סובבתי את הגלגל קדימה ואחורה ולא שמעתי רעש והנחתי שאולי משהו נתקע בגלגל ולכן הרעש הופיע, נקווה שזה לא יחזור שוב.
בהזדמנות זו שטפנו את הרדיאטורים והבלמים של האופנועים ואמרנו להם שלום עד מחר.
לקראת ערב שאלנו את בעלת המלון אם יש מסעדה או שהיא יכולה להכין משהו ואנחנו נשלם על הארוחה והיא סירבה,אמרתי לרולנד "ואני לתומי חשבתי שהיא מנסה להרוויח מכל דבר כדי להתקיים",מתברר שגם בעיירה אין איפה לאכול ולכן הלכנו וקנינו עוד כמה לחמים טריים בקיוסק שממול,על הדרך קניתי כמה קופסאות טונה והנה יש ארוחת ערב איכותית,מה צריך יותר מסנדוויץ' מלחם חם וטרי וטונה בשמן.
לקראת 21:00 כבר חשוך וקריר,לפתע נכנסו לחניית המלון 4 ג'יפים עמוסים במטיילים,צחקתי לעצמי ואמרתי שאני עוד חשבתי שאנחנו הזרים היחידים שעברו פה במהלך השנה האחרונה.
אם זה לא מספיק אז לאחר שכל החברה פרקו את הציוד לחדרים הם התיישבו סביב שולחן בחדר גדול שאורגן ונפתח עבורם ובעלת המלון הוציאה סירים מלאים באוכל עבורם.אמרתי לרולנד שוב "מה זה ללכל הרוחות ההרים והנחלים?כשרצינו לאכול היא אמרה שהיא לא מבשלת ופתאום היא מוציאה סירים?היא יכלה בקלות להכין עוד 2 מנות ולהרוויח משהו גם מאיתנו"רולנד ענה ואמר "אתה צודק נראה שהתושבים כאן אינם חושבים כמונו בעולם המתועש" את האמת נראה לי שהגבתי ככה היות וההתלהבות מהסנדוויץ' טונה נעלמה כלא הייתה בעקבות ריחות הסיר עם הבשר שעבר לי מתחת לאף,נו מה לעשות ככה זה שאתה קרניבור.
לקראת השעה 22:00 הלכנו לישון מהסיבה שאין פה יותר מדי מה לעשות,ולאחר יום ארוך בו רכבנו כ 200 ק"מ לא יזיק ללכת לישון מוקדם.
בבוקר שלמחרת קמנו מוקדם העמסנו את הציוד על האופנועים ויצאנו לדרך.
לאחר כ 20 ק"מ אני שוב שומע רעש חריקה חריג מאזור הדרייב שאפט(גל הינע).רעש החריקה כל כך צורם ומזכיר רעש כמו ציר דלת חלוד.הלב יורד לתחתונים ואני עוצר מיד.בעזרת הרגלים אני מזיז את הקרנף קדימה ואחורה והרעש ממשיך,כאן הלחץ מתגבר ואני מקלל אין ספור קללות.פי כוסאומו איזה נאחס מה עושים?מבט ימינה ועוד מבט לשמאל ולעזאזל אני תקוע באמצע שום כלום בשביל עפר באמצע הערבות המדבר השוממות של בוליביה.
רולנד אומר "בוא ננסה להתקדם עוד קצת" ואני עונה לרולנד "ככה אני לא ממשיך קדימה אפילו עוד מטר".אני בועט בחול ואומר לרולנד "אני מפרק את הגלגל האחורי ונראה האם הרעש ממשיך,אם הרעש מפסיק אזי הרעש ממיסבי הגלגל ואם לא,אז אכלנו אותה".
בזריזות אני מפרק את הגלגל,מניע את הקרנף,משלב להילוך ומשחרר קלאץ' כדי שציר העברת התנועה יסתובב.מיד לאחר שהציר הסתובב רעש החריקה השמיע את קולו הצורמני.אני מנסה להקשיב ולזהות מהיכן הרעש מגיע וכעבור כדקה אני מזהה שהרעש מגיע מגל ההינע עצמו.
אני בודק שוב שמן בממסרת העברת התנועה והשמן בדיוק במפלס הנכון.כמו כן מחזיר השמן שהזיע כרגע יבש ואני מבין שפשוט אין ברירה אנחנו באמצע שום כלום וחייבים להתקדם הלאה,ולכן אני מחליט לפרק את גל ההינע(דרייב שאפט)ולראות מה קורה בפנים.
רולנד הוציא יריעת יוטה אותה הוא פרס על הקרקע כדי שאשב בנוח ואוכל להניח את הכלים והברגים עליה ולא על החול.
בסופר טנרה פירוק ציר העברת התנועה פשוט למדי,אני פותח 4 אומים ולאחר מכן אני מנדנד ומושך את הממסרת האחורית יחד עם הציר החוצה.מיד לאחר שהציר התחיל לצאת ממקומו נפלה אבן קטנה שאלוהים יודע מאיפה היא נכנסה לשם.אני ישר מבין שזו הסיבה לרעש החריקה וחיוך ענק נמרח לי על הפנים,תוך כדי כך גם האבן השנייה,זו שישבה והכבידה לי על הלב וכתוצאה ממשקלה הלב נפל לתחתונים נעלמה כלא הייתה.כי ברור לכל אחד שלא מתאים להיתקע כאן באמצע המדבר.
למעלה: כאן התמקמה האבן שהרעישה בתוך מוביל גל ההינע
אנחנו דופקים כמה תמונות,סיגריה,עוד איזה וידאו קטן ואני מרכיב הכל בחזרה למקום.תוך כדי ההרכבה אנחנו מנסים לחשוב מהיכן האבן נכנסה ומגיעים למסקנה שכנראה האבן נכנסה מהפתח שנמצא בצידה השני של הזרוע האחורית שהיה מכוסה במכסה גומי שכנראה נפל אי שם בדרך ועקב הקפיצות האבן עשתה דרכה בזרוע החלולה עד שהגיעה אל הדרייב שאפט.
לאחר שהרכבתי הכל בחזרה למרות שכבר ידעתי שפתרתי את הבעיה עשיתי ניסיון נוסף כאשר הגלגל באוויר.הנעתי שוב את הקרנף ושילבתי להילוך,שיחרור קל של הקלאץ' והגלגל מסתובב בחופשיות והרעש נעלם כלא היה יופי טופי אפשר להמשיך קדימה.קיפלתי את הכלים והעמסתי את הציוד בחזרה למקומו,את האבן הסוררת שמרתי לי למזכרת.
קדימה ממשיכים לעוד יום בערבות השוממות של בוליביה,הדרך לא פשוטה,אבנים גדולות,חולות עמוקים,שלוליות מים ומה לא,לפחות מזג האוויר יפה והנוף העצום שמסביב משוויץ בעצמתו.המשכנו עוד כ 50 ק"מ בקצב איטי מאוד,כאן השבילים במצב גרוע ביותר.בגלל שהאופנוע כבד גם ככה+הציוד בארגזים והתיק על המושב האחורי אני משתדל לא לעבור את ה 40-60 קמ"ש היות שאני שומע שארגזי הציוד/הציוד שבתוכם מקפצים ומקרקשים ומהסיבה שאינני רוצה שתושבות הארגזים יקרסו וישברו תחת משקלם הרב כמו שקרה ללא מעט אופנוענים וכך גם אצל רולנד שתיקן כבר כמה פעמים את תושבות הארגזים שלו,למרות שפעם אחת הם נשברו בגלל התאונה שהייתה לו.
כאשר השבילים אפשרו לפתוח קצת גז הגענו למהירויות שעוברות את ה 120 קמ"ש אך הקטעים האלו היו נדירים ונגמרו יותר מהר ממה שהם הופיעו לפתע,בנוסף דווקא בשבילים האלו ראינו לא פעם אחת "מלכודות חולות עמוקים" ולכן עדיף גם בהם לנסוע לאט,אך מה לעשות לפעמים הקוף שבך קופץ החוצה ולכן צריך לפתוח עיניים ולדעת כיצד לקרוא את פני השטח.
כמו כן כאן גם נתיב הנסיעה אינו ידוע ב 100% ה GPS נותן את הכיוון הכללי בו אנחנו אמורים לנסוע אך לפעמים השביל נגמר ועלינו לנחש לאן לנסוע,כמו כן במקרים רבים הנהגים שכן עוברים כאן פותחים שבילים חדשים עקב מצבם הגרוע של השבילים הישנים.
איפה היינו אה נזכרתי.כעבור כ 50 ק"מ הגענו למחסום ומיד השומר קפץ לעברינו וסימן לנו לעצור לצידו,מתברר שהגענו לכניסה לשמורת טבע בשם "אדוארדו אוארואה"(Eduardo avaroa)ועל השלט כתוב ברוכים הבאים לשמורת הטבע של חיות הבר באנדים" וואוו זה לא היה בתכנון.
נאלצנו לשלם כניסה כי פשוט לא הייתה ברירה,זה השביל היחיד פה באזור והשומר הסביר לנו ואמר"מעט מאוד אנשים עוברים פה ובכלל לראות זוג אופנועים ושני תיירים על גבם זה בכלל מקרה נדיר.בדר"כ רב התיירים שמגיעים לשמורה מגיעים מצידה השני של השמורה ובכלל אינם עוברים באזור הזה".נו יופי אנחנו איננו מטיילים רגילים ולכן אנחנו מתלהבים מהרעיון למעט הקטע של התשלום כמובן.
פטפטנו עוד כמה דקות עם הבחור אמרנו תודה ולהתראות והמשכנו קדימה אל עבר האופק.
השומר בכניסה לשמורה נתן לנו מפה וכאשר פתחנו אותה הבנו שאנחנו רחוקים מ"דרך הלגונות" בה תכננו לנסוע,הסיבה היא שאתמול הקשבנו לעצתם של שני התיירים הגרמנים שהמליצו לנו להגיע לכפר מאיוקו מה שגרם לנו לסטות מהדרך הראשית ולנסוע בדרך הזו.אט אט מתחברים לנו הדברים ששמנו לב אליהם,איננו רואים הרבה רכבים,הגענו לשמורה דרך כניסה שבדר"כ לא מגיעים אליה תיירים,השבילים גרועים עד מאוד ועוד,בדיעבד(יומיים לאחר מכן)יתברר שהשביל בו אנחנו נוסעים אינו מופיע במפות של גוגל וגם פספסנו 2 לגונות והכל בגלל שני גרמנים,האשמה גם מוטלת עלינו שהלכנו אחר המלצתם כעיוורים מבלי לבדוק קודם כל במפה מה ההשלכות של הנסיעה לכפר מאיוקו.
טוב הכל לטובה נכון?אז ניקח זאת בקלות לא נורא לפחות נוכל לומר שרכבנו בדרכים שלא כולם רוכבים בהן.
כעבור כשעה וחצי החל גשם,שיט זה רק מה שחסר לנו,עכשיו השבילים יהיו בוציים וחלקלקים,החלטנו להמשיך ולנסות לברוח מהגשם.
המשכנו כ 20 דקות בגשם קליל שלא הספיק להרטיב את האדמה יותר מדי כך שהשבילים היו רטובים אך לא בוציים יתר על המידה.
נראה שההחלטה להמשיך ולנסוע גרמה לכך שהגשם נשאר מאחורינו,השבילים מסתירים בתוכם מלכודות שונות כגון שברי סלעים חדים,אבנים גדולות וחלקות,חולות עמוקים ועוד הפתעות שכאלו ולכן תשומת הלב והריכוז ברמת דריכות גבוהה,אנחנו כל הזמן ממשיכים לטפס בגובה,4,500 מטר כעבור כמה דקות 4,600 מטר והשיא של היום ובעצם השיא של כל הטיול עד כה 4,819 מטר,כן אנחנו רוכבים בשטח בגובה שעולה על פי 2 מגובהו של הר החרמון הגבוה במדינה הזעירה שלנו.
כעבור פרק זמן לא קצר הגענו לצומת שבילים ועצרנו לצלם,פתאום הגיח טנדר מקומי במהירות ורולנד סימן לו שיאט כדי שלא ימלא אותנו באבק,הנהג כנראה חשב שרולנד מסמן לו לעצור ולכן הוא עצר לצידנו ושאל,"טודו ביין?"(הכל בסדר?)כן הכל בסדר ענינו לו,רולנד הוסיף ושאל האם יש כאן באזור מקום שאפשר ללון בו והבחור ענה שיש כמה בתי הארחה קרוב ללגונה קולורדה(Laguna colorada)שנמצאת כמה עשרות ק"מ מכאן,אמרנו תודה והבחור המשיך בדרכו,אנחנו נשארנו בצומת הדרכים עוד כמה דקות ואח"כ המשכנו לעבר הלגונה .
המשכנו לכיוון הלגונה קולורדה כמה עשרות ק"מ לאחר מכן התחלנו לראות את הלגונה מרחוק,מסביב אפשר לראות עשב ירוק לשם שינוי ועשרות למות רועות ומלחכות עשב,מזמן כבר לא ראיתי למות ועוד יותר מזמן לא ראיתי ירוק בעיניים,איזה יופי.התקרבנו עד ללגונה,כנראה שמי הלגונה הגיעו עד כאן בעבר ולכן כאן השבילים הקשים והמהודקים הפכו לאדמת חצץ דק ועמוק שמכונה ע"י רוכבי השטח כ"דשדש",הנסיעה די קשה על המצע הרך והעמוק הזה ומשקלו של הקרנף אינו מקל על התענוג,נסענו לאורכה של הלגונה ובערך באמצע הלגונה החלטנו לעצור וללכת כמה עשרות מטרים אל עבר שפת הלגונה,השמים התבהרו במקצת אך לא לגמרי וכמו כן כבר אחרי צהריים וכנראה בגלל זה הלגונה אינה נראית אדומה כמו בתמונות שראיתי באינטרנט,בתוך המים המלוחים האלו יש מלא פלמינגואים שנהנים מאכילת סרטנים קטנים שחיים באגמי המלח ומכילים פיגמנט בטא קרוטן ולכן חלק מנוצותיהם אדומות,ולא מהמים המלוחים והאדמדמים.
לגונה קולורדה
כעבור כמה דקות צעדנו בחזרה אל האופנועים והמשכנו בנסיעה אל עבר בית הארחה שנאמר לנו שנוכל ללון בו.המשכנו עוד כ 20 ק"מ והגענו לבית הארחה,פשוט באמצע שום וכלום פתאום 3 מבנים מבוץ שנבנו אך ורק עבור המטיילים שיוצאים לטיולים בדרך הלגונות,בדרך כלל הטיולים יוצאים מהעיר אויוני שבבוליביה עד לסן פדרו דה אטקמה שבצ'ילה שלשם אנחנו נוסעים,אפרופו מדבר אטקמה אנחנו נמצאים כרגע ממש בפתחו של המדבר היבש והצחיח בעולם.נראה שבית הארחה ממומן ע"י סוכנויות הטיולים ואני אומר זאת מהסיבה ששאלנו את העובדת האחראית לגבי מחירי הלינה והאוכל והיא לא נתנה תשובה ברורה ואמרה תשלמו כמה שאתם רוצים.לקחנו חדר משותף וניגשנו לשטוף את האבק והבוץ מהבלמים והרדיאטורים של האופנועים בצינור מים מאולתר שמחובר בקצהו למיכל מים גדול.כבר כמעט חושך ומתחיל להיות קר מה לעשות ככה זה שנמצאים בגובה של קצת יותר מ 4,600 מטר מעל פני הים.
מיד אחרינו הגיעו כמה ג'יפים עמוסים במטיילים ולאחר שהחשיך כולם נקראו אל המבנה שמשמש כחדר אוכל,הוגש לשולחננו תה חם וכמה ביסקוויטים והתחלנו לפטפט עם שאר התיירים ונראה היה שיש כאן מפגש של האו"ם,היה שולחן של יפנים,שולחן של בריטים,אחד של האיחוד האירופאי ואפילו נציגות אוסטרלית,ושולחן אנשים מאובקים,למי שלא הבין מדובר בנו האופנוענים,סה"כ נחמד מאוד לראות עוד אנשים לשם שינוי.
כאן כולם אוכלים אותו הדבר וכעבור כמה דקות הגיעה המנה שלנו לשולחן,צלחת ספגטי ברוטב עגבניות וגבינת עזים או יותר הגיוני גבינת למות,טרפנו בזריזות את הארוחה ומיד ביקשנו עוד מנה,מה לעשות ככה זה שרעבים,בחוץ כבר קר ורוח חזקה נושבת ומכה על קירות המבנה,לקראת השעה 20:30 נאמר לנו שעוד שעה הגנרטור יכובה ולכן לא יהיה חשמל עד הבוקר,מיד כולם הוציאו מטענים וטענו את הטלפונים שלהם,ממש עוזר חוץ משעון מעורר לטלפון אין שום שימוש אחר כאן.
למזלי במכשיר האיתור לוויני שלי יש אפשרות לשלוח הודעת אס.אמ.אס(SMS)כתובה מראש לטלפון של ההורים ככה שהם ירגעו "אין לי אינטרנט והכל בסדר איתי"כשיהיה לי אינטרנט אבא שלי יאמר לי שהוא ראה בגוגל היכן אני נמצא ואפילו יתאר לי את הבתים מבוץ מה שנקרא פלאי הטכנולוגיה.
נראה שגם היום לא נתקלח היות ובמקום אין מקלחות מסודרות נקווה שמחר נמצא מקום עם מקלחת. ב21:30 בול הגנרטור כובה ואנחנו ניגשנו לחדר שנמצא במבנה המרכזי ונסינו לישון,לרולנד היה קשה לישון עקב הגובה ואילו אני ישנתי כמו תינוק מתחת לשמיכות הכבדות שהיו בחדרנו.שינה טובה לאחר יום קשה ומלא בהפתעות בו רכבנו כ 150 ק"מ
למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם בדיוק באותה התנוחה בה נרדמתי פשוט בלתי אפשרי להסתובב או להתהפך תחת משקלן הרב של השמיכות.רולנד כבר היה ער אך התקשה לצאת מהמיטה,בחוץ קר וכנראה שבלילה הטמפ' צנחו אל מתחת לאפס.מסביב הכל שקט ומתברר שחבורת התיירים עזבו כבר את בית הארחה. התלבשתי ויצאתי להעמיס את הציוד על הקרנף ולהפתעתי גילית שהקרנף מכוסה בשכבת קרח,איזה מגניבבב, צילמתי את הקרנף הקפוא ולאחר מכן העמסתי את הציוד עליו.כמה דקות אח"כ רולנד הגיע והלכנו לשתות משהו חם בחדר האוכל,מאוד התחשק לי קפה טוב,אז הוצאתי את שקית ה"קפה טורקי" שאני סוחב עוד מניקרגואה ואני שומר אותה לאירועים מיוחדים,ללא ספק אירוע מיוחד פעם ראשונה שאני ישן מעל ל 4,600 מטר ופעם ראשונה שהקרנף מכוסה בקרח,אפילו באלסקה זה לא קרה.
רולנד גם טועם בפעם הראשונה את ה"קפה טורקי"מישראל ונראה שהוא אוהב את זה.לאחר ששתינו את הקפה ואכלנו כמה ביסקוויטים ופרוסות לחם קלוי עם גבינת צאן כלשהו או ריבה,אמרנו תודה וניגשנו לשלם שאלנו את האישה האחראית כמה עלינו לשלם והיא אמרה לא יודעת ולכן נתנו לה קצת יותר ממה שהיא ציפתה לקבל,סה"כ כ 50 בולביאנוס לאדם וכאן באזור העני של בוליביה זה המון.
עד שסיימנו לשתות את הקפה השמש המיסה את הקרח הנעתי הקרנף ורולנד ניסה ולא הצליח להניע כנראה שעקב הקור המצבר שלו ניסה לתחמן אותנו דחיפה קלה אך לא פשוטה בגובה שכזה עקב חוסר בחמצן והאופנוע הניע,ישבנו להחזיר נשימה ועל הדרך עישנתי סיגריה ולאחר כמה דקות יצאנו לדרך.
מזג האוויר נפלא והנוף מסביב משגע ושוב כמו בבוליביה הערבות השוממות נפרסות עד האופק,הרים חומים ואדירים מלווים אותנו לכל אורך היום אנחנו ממשיכים לטפס בגובה ושוב שוברים שיא כאשר אנחנו מגיעים לגובה של 4,924 מטר,כן ללא ספק גובה מרשים.למרות הגובה והדלק הדל באוקטן (84 אוקטן) והקרנף לא מתלונן אפילו לא לשנייה.כמו כן הוא אפילו יותר חסכוני בגבהים ובטמפ' הנמוכות האלו ולאחר כ 270 ק"מ מד כמות הדלק מציין חצי מיכל.
בהמשך אנחנו עוברים קרוב לגייזרים שמתיזים אדים חמים ומסריחים לאוויר ולאחר מכן אנחנו חולפים ליד לגונות נוספות ומצלמים ללא הרף.
בהמשך אני מבחין ברוכב אופנוע שמגיע ממולנו ואני עוצר בצד והוא נעצר לידי וכמעט נופל,מתברר שזה בחור אמריקאי שרכש את האופנוע מסוג סוזוקי DR650 בצ'ילה וזו הפעם הראשונה בה הוא רוכב בשטח.ע"פ זה שהוא כמעט נפל כבר הבנתי שאין לו הרבה ניסיון ולכן נתנו לו כמה טיפים והחלפנו מידע על המשך הדרך עבורו ועבורינו.בנוסף הוא שאל האם יש דלק בהמשך אמרנו לו שב 300 ק"מ הקרובים אין תחנות דלק ועליו לנסות ולקנות דלק מהג'יפים של המטיילים שנושאים מיכלי דלק על גגות הג'יפים שלהם.פשוט לא ברור הקטע הזה אנשים יוצאים אל הלא נודע מבלי לברר פרטים לפני,לא פלא ששומעים כל הזמן על אסונות שקרו למטיילים בעולם.
בהמשך אנחנו עוצרים ליד ג'יפ שעצר בצד ושואלים "טודו ביין?"(הכל בסדר?)והם עונים שכן הכל בסדר ושהם רק עצרו לצלם,על הדרך הם שאלו אם הם יכולים להצטלם איתנו וכמובן שהסכמנו,רולנד עשה טעות והציע לאחד הילדים לשבת על האופנוע ושחבריו יצלמו אותו,מה שקרה בהמשך הוא שהוא פתח פרצה שגרמה לעוד המון ילדים לומר "גם אני רוצה" כך שכ 10 דקות ילדים עלו וירדו מהאופנוע ואנחנו מצאנו את עצמינו מחייכים למצלמות כמו איזה סלבים עד שכאבו לנו הלחיים.
לאחר שכל הילדים הצטלמו המשכנו הלאה,הדרך לא פשוטה וחוץ מהסלעים והאבנים שעל הכביש נוספו למשוואה מלכודות של "פודרה",בכמה מילים אנסה להסביר למי שלא מכיר מהי "פודרה" הכוונה לגרגירי חול קטנטנים שנטחנו עד דק והפכו לאבקה בדרך כלל עקב מעבר מרובה של כלי רכב באזור.בתחילה המלכודות הנ"ל מגיעות בהפתעה ופתאום באמצע הנתיב יש בורות מכוסים בפודרה ולפעמים אפילו כמה מטרים של האבקה הזו,הפודרה כל כך רכה שהיא מזכירה קמח או מלט למי שעדיין מנסה להבין במה מדובר.
הבעיה הכי גדולה היא לזהות את המלכודות ולהימנע מהן,כמו כן בעת רכיבה בפודרה האבק שנוצר מסביב גדול וסמיך יותר.
המשכנו עוד כמה ק"מ והגענו לעוד לגונה יפיפייה,כאן הופתענו לגלות שהמקום מוצף בתיירים שהגיעו מהכיוון ההפוך והאטרקציה במקום היא בריכת מים שנבנתה במקום וכולם נכנסים לטבול במים החמים(45 מעלות), עצרנו לראות ולנוח קצת וכמובן שגם לצלם,נראה לי שכבר סיפרתי לכם שהנוף מסביב נהדר נכון?אז זהו שלא מספיק שיש מסביב הרים עצומים שחלקם מושלגים,לגונות גדולות ושקטות,למות שמהלכות ברוגע,צבעי חום אדום משגעים אז כאן יש גם כמה תיירות ותיירים בבגדי ים נהנים מהמים החמים של הלגונה.המים שזורמים לבריכה מגיעים מנביעה שיוצאת מהאדמה וזרם המים החמים מנותב אל הבריכה וממנה אל הלגונה,כך שכל הזמן המים מתחלפים ושומרים על החום שצברו במעמקי האדמה.
רולנד ואני החלטנו לוותר על השכשוך במים היות וכבר צהריים ואנחנו לא יודעים מה צפוי לנו בהמשך הדרך,כמו כן עלינו לחצות את הגבול דבר שלוקח זמן יקר לפעמים,כמו כן התבדחתי ואמרתי שכבר יומיים לא התקלחנו ולא נעים לנו לזהם את מימי הבריכה בזיעה ובאבק,נשארנו שם קצת יותר מחצי שעה ורולנד דיבר עם כמה תיירים גרמנים שאני מקווה שלא נתנו לו עצות כמו הזוג משלשום,טוב יאלה אמרנו שלום לכולם והמשכנו אל עבר האופק,מד הדלק מראה שיש עוד כרבע מיכל והדרך עוד ארוכה,נקווה שכמות הדלק תספיק עד למעבר הגבול,אנחנו נמצאים כבר במדבר אטקמה(Atacama)המדבר הצחיח והיבש בעולם,יש שטוענים שכבר למעלה מ 400 שנה לא ירד כאן גשם רציני וכמות המשקעים השנתית עומדת על 1 מילימטר בשנה.
טוב אז מגשם לא צריך לחשוש כאן.מסביב גם הנוף החל לתפוס צבעים חדשים וההרים הענקיים הפכו לאדמדמים ובחלקם צהובים,למרות שאינני נמנה בקבוצה של חובבי המדבר אני נהנה מהרגע כי פשוט נפלא כאן.
מדי פעם אני מבחין בסלעים ענקיים שמונחים ונראים שאינם שייכים אל הנוף ממש כאילו נחתו מהשמים.
המשכנו לנסוע והשביל הפך לגרוע ביותר לסלעים,אבנים ובורות אנחנו כבר רגילים אך כאן התווספה לה שכבת פודרה ענקית לאורך כמה ק"מ טובים,על פי הסימנים של רכבים שכבר עברו כאן נראה שבחלק מהמקומות שכבת הפודרה עוברת את ה 40 ס"מ אם זה לא מספיק הג'יפים שהגיעו ממול יצרו ענני ענק של אבק עצומים,גם רולנד אכל כמות אדירה של אבק שהקרנף העלה מאחוריו,בחלק מהמקומות הפודרה הייתה כל כך עמוקה שנראה היה שחצי גלגל שקוע באבקה הזו.עוד דבר שקורה באדמת פודרה הוא שבנסיעה איטית אפילו הגלגל הקדמי של הקרנף מעלה ענני אבק שמכסים את כולי באבקה המלכלכת הזו.
כעבור כמה עשרות ק"מ הגענו ללגונה האחרונה לגונה ורדה(Laguna Verde)שאמורה להיות בצבע ירוק תכלת אך בשעת הצהריים המאוחרות כנראה וזווית השמש לא אפשרה לראות את הצבעים הנ"ל,צילמנו קצת והמשכנו אל עבר 2 מבנים וכבר מרחוק ניחשנו שזה כנראה מעבר הגבול לצ'ילה.
לגונה וורדה
שני המבנים שראינו מרחוק בקצה הלגונה אכן היו מעבר הגבול לצ'ילה,פתאום באמצע שום כלום בלב הערבות השוממות החליטו להציב כאן את שני המבנים האלו עם מחסום ברזל פשוט שכתוב עליו אלטו(Alto) "עצור" שכל אחד יכול לחצות מבלי לעצור.עצרנו וניגשנו אל עבר המשרד,המשרד מלא בניירת ונראה שהבלגן חוגג כאן,מה שטוב הוא שאין פה תור בכלל ולכן מילאנו את פרטינו בטופס שהוגש לנו ומסרנו לשוטר הגבולות,הוא הסתכל עלינו במבט עייף החתים את הדרכונים בחותמת יציאה ואמר "אדיוס"(להתראות).עניתי לו "אדיוס אמיגו" והמשכנו אל עבר עמדת הגבול של צ'ילה.ללא ספק מעבר הגבול הכי הזוי עד כה בטיול.
ממידע מוקדם ידענו שעמדת הגבול של צ'ילה נמצאת בעיירה סן פדרו דה אטקמה(San pedro de atacma)ועלינו לנסוע עוד כ 50 ק"מ עד לסן פדרו.נורית הדלק כבר מהבהבת כ 30 ק"מ,כבר כמעט 400 ק"מ על המיכל דלק הזה ואני מקווה שאגיע עד לעיירה מבלי שאצטרך להשתמש בדלק הרזרבי שבארגזו של הקרנף.המשכנו בנסיעה וכעבור כ 20 ק"מ פתאום ראינו משהו שחור שממשיך עד האופק.וואוו איזה כיף סוף סוף לאחר כ 550 ק"מ שוב אספלט.אי אפשר לתאר כמה שמחתי לראות שוב את השחור הזה למרות שהאספלט לא היה חדש הוא נראה שחור מתמיד בימים אחרים הייתי מתלונן שהוא ישן ואינו סלול ברמה טובה אך כאן זה סיפור אחר.
צילמנו את הרגע והמשכנו אל סן פדרו דה אטקמה.מכאן ועד סן פדרו יש ירידה ארוכה שאינה נגמרת,כדי לחסוך בדלק אני מכבה את המנוע של הקרנף ומדרדר אל האופק,פה שברתי שיא אישי חדש 29.5 ק"מ של דרדור ללא מנוע במהירות של 80-110 קמ"ש ללא מנוע,גם רולנד כיבה את המנוע בקטע הארוך הזה וניסינו לראות מי מתדרדר יותר מהר והקרנף פשוט התגלגל חלק ורולנד לא הצליח לעקוף אותי,רולנד מדי פעם הניע את המנוע ועקף אותי אני לא נשברתי והמשכתי להתדרדר וליהנות מהשקט הפסטורלי של נסיעה במהירות ממוצעת של 90 קמ"ש כשרק רעש הרוח נשמע בקסדתי.
קצת לפני סן פדרו הירידה נגמרה והתחיל להיות חם ויבש מתמיד היות וירדנו מ 4,500 מטר ל 2,400 כן "איבדנו" 2,100 מטרים בגובה הברומטרי,פתאום שמתי לב שרולנד נעלם מאחור עצרתי ושבתי על עקבותיי,ראיתי שרולנד עומד בצד ומיד הבנתי שפשוט האופנוע של רולנד נתן את פמפומיו האחרונים היות והדלק במיכל האופנוע שלו אזל,רולנד תדלק את המיכל עם הג'ריקן הרזרבי שלו ואני אמרתי שאני אנסה להמשיך עד שהדלק יגמר מעולם לא נגמר הדלק במיכלו של הקרנף ואולי עכשיו זה יקרה.
אך לא הצלחתי להגיע עד אל העיירה ומיד נכנסנו אל עמדת ביקורת הגבולות הצ'יליאנית,גם פה השוטרים היו נחמדים,כמה טפסים,מכס ואנחנו שוב תיירים חוקיים כאן(כבר נסענו 50 ק"מ בתוך צ'ילה ללא אשרות שהייה).
בוליביה לסיכום-
סה"כ היינו בבוליביה כחודש בו רכבנו כ 4,000 ק"מ.ללא ספק חוויה נהדרת ,בוליביה הפראית ברובה שוממת והנוף בה מגוון, ממדבריות עצומים ועד ג'ונגלים סבוכים, הרים ופסגות מושלגים דרכי עפר טובות ובעיקר גרועות, חלק מהאנשים אינם מקבלי פנים כל עוד הם חושבים שאתה אמריקאי, אך למזלנו גם פגשנו אנשים מדהימים כמו אדוארדו וחבריו בסנטה קרוז המפותחת והעשירה. הבדלי המעמדות באוכלוסיה נראים כל הזמן או שאתה עשיר או שאתה עני. בדיוק כמו מצב הדרכים: או שיש כביש או שהדרך גרועה במיוחד. בוליביה נחשבת למדינה מפגרת לעומת שכנותיה והעלויות בה נמוכות להפליא. הסיפור היחיד שהכי הפריע לי בבוליביה הוא מחיר הדלק לזרים, לא מספיק שהדלק שזמין כאן הוא 84 אוקטן שבחלק מהתחנות הדלק גם נמהל ומעורבב עם מים ולא רק זה, תחנות הדלק בחסות הממשלה מכפילות את מחיר הליטר עבור רכבים שאינם נושאים מספר בוליביאני.
שוב אומר, בוליביה מדינה נפלאה בעלת נוף מופלא ותרבות עשירה, אינני יודע האם אחזור לשם שוב, אך ללא ספק אני ממליץ לכל מי שחושב או עובר באזור לבקר בארץ הזו.
אדיוס בוליביה ויוה צ'ילה.
בפוסט הבא- ממשיכים צ'ילה מדבר אטקמה,סנטיאגו,ודרומה אל ארגנטינה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.
——————————————————————————————————————-
כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס
——————————————————————————————————————-
מאת: יוני ·
קטגוריות: כללי ·
לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
