אירופה אביבית ושלושה הפורחים מאושר

השועלים חוקרים את נפלאות כבישי צפון איטליה ושוויץ ומתקרבים לקו הגמר

הצג את הוראות הגעה אל Sirmione, Italia במפה גדולה יותר

פרק 23

בוקר אור ללוקסמבורג הגשומה אחרי חגיגות ליל אמש. הרקיע, כרגיל בשלו אחרי הפסקה מתוכננת לרגל חגיגיות האתמול (לא פייר…). היעד להיום, צרפת וסיום בבאזל, שוויץ. אנחנו "עולים על הניילונים" ונאטמים היטב, תפילת דרך רטובה…במגרש החנייה ויוצאים לדרך.  15 ק"מ של רכיבה ואנחנו חוצים את הגבול לצרפת. (זה רק קו דמיוני שנמתח על הכביש…) ועל השילוט מופיע Metz, Nancy, Paris והאמת, לרגע חלפה מחשבה בראשי האם "לקחת" ימינה …? כולה 370 ק"מ…??? כמו שהרעיון הגיע, כך הוא חלף – לא משנים את המסלול ולא מתרחקים ממינכן.

השמש שהאירה פניה במלוא עוצמתה, הרחיקה את העננים ותפסה את מקומה ברקיע. התחלנו להתבשל בתוך "הניילונים", אז עצרנו בתחנת דלק צרפתית ראשונה. עלינו על קייצי, תדלוק, בדיקות שמנים ובלאי צמיגים והלאה לשוויץ.
לא לפני, תשלום אגרת כבישים, ומו"מ בצרפתית מרוקאית… בין אורי לדודה היושבת בבוטקה לקבלת הנחה. הניסיון לא צלח ואנחנו משלמים 7.8 יורו לשלושת האופנועים. המשכנו ברכיבה בכביש הראשי והנוף השתנה לגמרי. הדשא הירוק, שליווה אותנו עד עתה, הפך לצהוב בהיר וכיסה שטחים נרחבים וגדולים, כמות העצים פחתה אף היא והמרחב החדש הנגלה לפנינו מקבל גוונים אחרים ויופי מיוחד וכמו מדברי.
הכביש התפתל קלות, מכיל שלושה נתיבים בכול כיוון ורחב ידיים ומגרה.
וזה בדיוק הזמן, לנקות קצת את השסתומים אחרי ימים ארוכים של גשם ונסיעה איטית מאד. בתנועת ראש מוסכמת מראש, נכנסנו למבנה בנתיב המרכזי; שולה ופופקין בחוד, אורי ועבדכם, במאסף. מכונה מיומנת ומשומנת היטב הציגה "מפגן צרפתי" מקצועי ומרשים.
ימבה של אדרנלין וחיוך, שנמתח מאוזן לאוזן ליווה אותנו במשך דקות ארוכות של רכיבה. סטינו מהכביש הראשי לרכיבה מאתגרת נוספת בדרכים כפריות. הנוף סביבנו היה מנוקד מבנים ובתי מגורים צמודי קרקע, חלקם ישנים מאד וצבועים בשלל גוונים. היו בהם רבים המקורים בגגות רעפים אדומים. היו בתים סמוכים מאד לכביש הראשי כאילו, חצה אותם לשניים. סוף האביב ותחילת הקיץ אותת בשלל גווני ירוק וצהוב: צמחיה עשירה וצבעונית, עיטרה את אדני חלונות הבתים ואת הערוגות לאורך המדרכות והכיכרות בנתיב הנסיעה. בשטחים המעובדים, נמתחו שורות של כרמי גפנים (צרפתים… לא ?) ושדות תירס כשטיחים עד האופק צבעו בירוק את החללים בין הבתים והשרו אווירה כפרית ומיוחדת. ניחוח שונה ומשכר עמד באוויר.
החיבור שלנו ביחד עם האופנועים בתוך הגלויה המצוירת הזו והכל-כך אמיתית, חיה ונושמת. חלום חי המרחיב את בית החזה, מעצים ומחסיר פעימות עמוק בתוך הלב. שלחנו תנועות ידיים משתאות זה לזה, בהתרגשותנו לנוכח היופי הפשוט והמדהים, ליבנו עלה על גדותיו לנוכח המראות סביב.

חזרנו לכביש הראשי ולראשונה העיר באזל, על השלטים ואוטוטו פגשנו את שוויץ. חצינו את הגבול לשוויץ והמשכנו עם כביש E25 עד למחלף שהוריד אותנו לתוך באזל. השעה היתה כבר 17:00 והתחלנו בחיפוש אחר בית מלון. זוכרים את חגיגות ליל אמש…? אז, גם פה הכינו חגיגות…פסטיבל קונצרטים בעיר. תיירים גרמנים הציפו את העיר ונשכבו על כל המיטות הפנויות. שעתיים של סיבוב מתיש ב- 12(!) בתי מלון בעיר העלה חרס. בבית המלון האחרון (השייך לאותה רשת של המלון בו שהינו בלוקסמבורג) ביקשנו עזרה (Please Help…) ומצאו עבורנו מקום לינה בלוצרן, המרוחקת 96 ק"מ מבאזל. מנוחת לוחם קצרה, עדכון שולה בפרטי היעד ויאלללללה  לדרך. תדלוק ביציאה מהעיר ופרארי באדום בוהק נעמדת מאחורינו לתדלוק (כמה מרשים וסקסי…) ראינו בכך סוג של סוכריית ניחומים.
13 ק"מ לפני היעד נשבר ענן כועס ומלא בנוזלים מעל ראשינו וליווה אותנו עד לפתח המלון בלוצרן. רטובים ונוטפים כמו רשת דייגים ברגע משיכתה מהים, החנינו את האופנועים במגרש החנייה ונכנסנו למלון. קיבלנו את החדר המיוחל (ושוב, ללא אינטרנט…), מקלחת מהירה ויצאנו לבילוי לילי קצרצר ובעיקר כדי ללעוס משהו במרכז המסחרי הקרוב אלינו.
שבעים, עייפים ומותשים לאחר יום רכיבה מתיש ונשפכנו למיטות.

גם בבוקר הגשם לא הפסיק לרדת. מתחנו את ארוחת הבוקר והתעכבנו מעט, מתוך תקווה לשיפור במזג האויר. אך כלום. הגשם המשיך. האמת… מבאס!
ושוב לביגוד הצוללנים; לבושים ואטומים יצאנו לכבוש את העיר והמדינה. היעד להיום, סירמיונה, איטליה.
למרות הגשם המעצבן, רכבנו לסיבוב היכרות והמשכנו דרומה על כביש E25 לכיוון לוגאנו. תמורת כ- 30 ק"מ נוספים של רכיבה, החלפנו את הנוף המישורי בנוף הררי שנשק לאגם רחב ידיים ומלא עד גדותיו. מזג האוויר השתפר והגשם פסק. ולראשונה מאז נורבגיה, חזרנו לרכוב בתוך מנהרות. לעיתים מסודרות זו אחר זו (נושמים אוויר לשנייה… ונכנסים מיד לבאה בתור). הארוכה שבהן הייתה 17 ק"מ (באר-שבע להבים – מתחת לאדמה…- מדהים). תנועת כלי הרכב הנכנסים לתוך המנהרה והעומס בתוך המנהרה מווסתים ע"י רמזורים בכניסה וניידת משטרה הממתינה בצד. בשונה מחדרי הקירור בנורבגיה, כאן, המצב הפוך; נכנסנו למנהרה עם בגדי הסערה מניילון והחום היה ממוזג ונורמאלי. אך לאט, תוך כדי רכיבה בתוך המנהרה מזג אוויר החל להתחמם וגלים של חום וזיעה הציפו אותנו. המשכנו בתוך התנור המחומם כשאנחנו מתבשלים לארוחת גורמה.17 ק"מ הבוערים ביותר שרכבתי מעודי, ואפילו רכיבה בחום יולי אוגוסט שלנו לא משתווה למה שחווינו. ביציאה מהמנהרה עצרנו בתחנת הדלק הראשונה והתפשטנו לגמרי "מהתנור הבוער". בתחנת הדלק פגשנו כמה יצירות מוטוריות ושתיים מהן מדגם פרארי במצב מושלם ומעורר קנאה, שייכות למועדון החמש השוויצי.

מנוחה והתרעננות וחזרנו לכביש המונח ומתפתל בעמק, בינות להרים הנישאים אל על והצבע הירוק העז הבוקע מתוכם. שלג עדיין בצבץ לו בפסגות ההרים הגבוהים ומפלים ספורים שטפו זרמי מים. עיירות קטנות מפוזרות בתוך העמק משולבות באיזורי התעשייה המקומית המתפתחת בו. מחלף לוגאנו וירדנו לעיר. על הכוונת, לק מקורר להתרעננות של  Ice Cream מקומי ב- Centre. רכיבה עירונית בעיר יפה וססגונית ועם הרבה אופנועים שנעים בכבישים. החנינו את האופנועים על המדרכה (כי ככה, כולם עושים…אז גם אנחנו) ויצאנו רגלית לתור אחר גלידריה מקומית. התיישבנו באמצע המדרחוב ושלושה גביעי גלידה בחמישה טעמים שונים (ועם קצפת כמובן…) מצאו את דרכם אל קיבתנו. העיר המשיכה בשלה עם שגרת היום ואנחנו בדרכנו להשתלב בתוך ההמון, לחוש ולנשום את אווירת המקום. חופש, שלווה ורוגע אפיינו את המדרחוב. תושבים בעבודה, בקניות, באכילה, טיילו להנאתם חלקם עם כלביהם. המשכנו בטיול בעיר והגענו אל המרינה. ברווזים וברבורים שייטו חופשי במים ובינות לסירות. פופקין החליט, שהם רעבים ותרם את הסנדוויץ' היומי (וזה לא כשר…) לארוחת הצהריים, הברבורים אכלו ממש מכף ידו.

ביי ביי ללוגאנו והלאה לאיטליה. קדחנו עוד שתי מנהרות ובמרחק 20 ק"מ מהעיר, חצינו את הגבול. המשכנו את הרכיבה בדרכים כפריות. הפעם אנחנו באיטליה. שלוש מדינות ביום אחד, כמו שלוש תמונות שונות ומיוחדות. הכפרים האיטלקיים בואכה Menaggio נראים שונה ואחר : בגוונים, בארכיטקטורה, בצפיפות, בתרבות ובפשטות המרהיבה. הרחובות צרים ומחושבים לשני רכבים בדיוק, עם מילימטרים ספורים בין המראות. הקירות החיצוניים של המבנים, נמצאים בסמוך מאד לשוליים והקו הלבן נושק לקיר. דלתות הכניסה לבתים משיקות לכביש הראשי ומבואת כניסה מינימליסטית מפרידה את בעל הבית מהכביש הראשי. צמחייה ירוקה ועשירה צומחת למרגלות הבתים ועד האגם. מכוניות נוסעות מהר כמו באיטליה ורכבי מיני קטנים, נמצאים בכל פינה. עצירת מנוחה בסניף של ב.מ.וו מקומי מעורר התפעלות, שוטפים את העיניים ממבחר הכלים והציוד בחנות וכמעט, שמתבצעת נסיעת מבחן על 1600GTL.

הנסיעה בתוך הכפרים גזלה זמן ממושך בגלל הכבישים הצרים והתנועה ההערה. 41 ק"מ = שעה של רכיבה.
פאב מקומי של גמלאי איטליה מושך את עיננו ואנחנו עוצרים למנוחה. שתייה קרה לפי הזמנה מגיעה בתוספת חטיפים. ספרדית, איטלקית ואנגלית מהולים האחד בשני וחוויות וצחוקים מבית הגמלאים, ממלאות את החלל. ההווי המקומי קסום ואותנטי ואנחנו נושמים עוד רגעים, בשגרת היום המקומי. המשכנו לטפס צפונה במעלה האגם, עד ל- Sorico ומשם דרומה, מזרחית לאגם לכיוון Lecco. רכיבה של 120 ק"מ על הכביש המהיר A4 הביאה אותנו לעיירה Sirmione השוכנת על שפת אגם Garda.
שני סימיונים רכובים על אופנוע מובילים אותנו לצימר מקומיB&B .
21:30, צלצול בפעמון הכניסה ואנחנו לוקחים את החדר המיועד לשלישייה.
מקלחות וכביסה ביד, מסיימות את יום הרכיבה הארוך והמהנה.
אז, לילה טוב לכם, מתחנת השידור בסימיונה
וסליחה על האיחור.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

אם תחבורה היא מדד. אז רוסיה על הג'אנטים!

מכוניות ואופנועים. כבישים דפוקים ותרבות נהיגה כוחנית, שיקפו לשועלים יותר מכל את רוסיה המבולבלת.

אך אנשים טובים, היופי והאוכל עזרו להתחבר. יומיים הספיקו!

סן פטרסבורג פרק 19
לילה קצר ולינה ארוכה בתוך שק השינה על הספה הפינתית הגיעו לקיצם בשעה 08:30 בבוקר. אלכס ואשתו יצאו לעבודה (ועשו הרבה רעש…) ומקס נותר במיטתו בקומת האחמי"ם ביחד עם פופקין. יצאנו החוצה לבחון ולראות לאן הגענו אתמול בשעות הקטנות של הבוקר וזאת מה ראו עיננו. בחניון מאולתר על אבני חצץ עומדים 3 הארלים וסירה, ביואל אחד, ג'יפ משותף למועדון, עמדת גריל על גחלים, חצר אחורית גדולה ומשטחי עץ רבים, המשמשים כשביל גישה לבית. למרות החששות הגדולים, האופנועים שלנו נותרו נעולים ובמקומם. הבית נרכש ושופץ (ועדיין בתהליכי שיפוץ…) לפני כשנה מכספי החברים ומשמש כנקודת מפגש ובילוי למועדון הרוכבים. מסביב לבית, השוכן בפרבר כפרי בשולי העיר, נמצאים בתים נוספים. כמה גרוטאות של מכוניות וכלים מוטוריים ישנים ומשונים מוגנים בחורשה ענקית המקיפה את השכונה.

מקס התעורר ליום חדש ופגש באור יום את שלושת השועלים.
כוס קפה שחור טורקי של בוקר (שהבאנו מהבית…) ביחד עם אלכס והתחלנו בהתארגנות לרכיבה למרכז העיר. תדלוק ראשון בתחנת דלק רוסית, בעלות של 27 רובל כ- 70 סנט לליטר (בהחלט זול ומאד…) וסדרת תמונות התלהבות שלנו ושל עובדי התחנה ביחד עם השוטר השומר. השמש בצבצה מבעד לעננים ונראה, שהולך להיות לנו אחלה של יום. רכיבה מנהלתית ואיטית (כי אי אפשר אחרת על כבישים איומים שכאלה…) כשמקס לקח את ההובלה (זוכרים, שולה לקחה חופש מאולץ…) ואנחנו בטור מאחוריו.
על הכביש נעות המון מכוניות של פעם ובגיל של המדינה כמו – לאדה, ריגה, דאצ'ה, פביה וכול מיני מוטציות מוטוריות רוסיות משונות ועתיקות, ביחד עם מכוניות חדשות ומבהיקות מהדגמים המוכרים גם לנו.
המוביל (מקס אם שכחתם…) רוכב עם ידיים מתוחות ומושטות אל על ומסמן לנו בתנועות ידיים לימין שור ולשמאל שור בהנפת יד אגרסיבית ומאיימת משהו… עם שתי אצבעות שלופות בכול פעם שאנחנו צריכים לבצע פנייה,
לצעירים שביננו… זה, מזכיר את שיעורי הנהיגה של פעם עוד בטרם המצאת הוינקרים. בפניות הוא ביצע סיבוב רחב של סמיטריילר, חסם את התנועה ואפשר לכולנו להשתלב לנתיב  ואפילו, כשהוא התכוון לבצע עצירה מוחלטת, הוא הרים את יד שמאל מתוחה וישרה אל על ובתנועת כף יד הורה לעצור ואנחנו כמו חיילים ממושמעים ביצענו.
השעה 12:00 ואנחנו בכניסה למרכז העיר, מאות אנשים ומכוניות ברחובות וכבישי העיר (מזכיר במעט את ההמולה במנהטן…), צמחייה צבעונית עשירה ומגוונת מעטרת את עמודי הרחוב, המדרכות ואיי התנועה. מבנים נמוכי קומה – עד 5 קומות מקסימום, צמודים האחד לשני במגוון צבעים עכשוויים וסגנונות עיצוב, ארכיטקטורה ואדריכלות המרמזים על ההיסטוריה שחלפה לה.

המלון ממוקם בלב מרכז העניינים ובחזיתו מגרש חנייה פרטי של כ- 20 מטרים. האופנועים הושכבו אחר כבוד למנוחה בת יומיים ונקשרו בתנוחת "כפיות" בחזית הבניין ובסמוך למצלמות האבטחה ועיניה הפקוחות של אולגה. אולגה, פקידת הקבלה קיבלה את פנינו ומסרה לידינו את החדר, למען האמת, סוויטת דופלקס של ממש. נפרדנו מ- 10,000 רובל עבור התענוג ועלינו לחדר. עינכם הרואות כמה מפואר ומפנקת הסוויטה (ותגידו, שלא מגיע לנו להתפנק קצת אחרי 8232  ק"מ…).
הג'קוזי בקומה השנייה הפך במהרה לאמבטיית כביסה ברגליים ומעקה המדרגות הספירלי הפך לחבל כביסה לולייני. מנוחת שנ"צ של  "הלוחם בדרכים" נפלה על כולנו, ולאחר מכן מקלחות והברקה (כי אתמול זה לא יצא…) ירדנו לארוחת צהריערב במסעדה של המלון. המסעדה ממוקמת בקומה השנייה של המלון ומעוצבת בעץ גושני כהה, תפאורה ותאורה מיוחדים. המלצריות לבושות בלבוש מסורתי והאוכל בתפריט על טהרת המטבח הרוסי.
מלצרית מקסימה ושמה אלכסנדרה, דוברת אנגלית מעולה (איזה כייף, סופסוף אפשר לתקשר פה…) מגיעה לשולחננו. ביחד איתה בחרנו מהתפריט את המנות הצמחוניות עבורי, "הכשרות" לאורי ואת כל מה שנותר לפופקין. עינכם הרואות כמה מגוון ויפה נראה המזון ובהחלט גם טעים להפליא. הקינוח הותאם במיוחד עבורנו, עם 3 כדורי גלידה על מצע תותים, קצפת וסירופ שוקולד ובתוספת עוגת אגסים ולימון.
האוכל לסוגיו השונים, הגיע במעלית פנימית לחדר האוכל ישירות מהמטבח בקומת המרתף והוגש לשולחנות.

שלוש שעות של ארוחת  מלכים, מהנה ומשביעה ולאחריה יצאנו לסיבוב היכרות עם העיר הגדולה. המוני אנשים מכול המינים והצבעים, מסתובבים ברחובות. מכוניות נעות במהירות מופרזת…תחרויות מהירות בין כלי רכב ואופנועים אל מול עינם הפקוחה של השוטרים והעוברים ושבים. רעש מחריש אוזניים של מפלטי המכוניות ואגזוזי האופנועים על הכביש המרכזי (רולטה רוסית כבר אמרתי…)  ותוך כדי, שתי תאונות קורות ממש לידינו ואנחנו מתלבטים האם לגשת למשטרה ולמסור עדות… מופעי רחוב של להטוטנים  וקהל גדול של סקרנים ובתוכם אנחנו מריעים ומתלהבים, מכוניות ישנות מדגמים של תחילת המאה (במצב מעולה… ולא מביישות את מועדון החמש…) נעות באצילות על הכבישים. תוך כדי הסיור הלילי ברחובות המוארים והססגוניים של העיר. לפתע, אני מבחין בווספה 50 כחולה ,יפיפייה ומדוגמת, המזכירה לי בעונג את תחילתה של האופנוענות שלי.
הבילוי הלילי מסתיים בפאב השכונתי על הרחוב הראשי ב- 02:00 לפנות בוקר.

בוקר שני בסנקט פטרסבורג מתחיל עם שמש ושמיים כחולים ובתוכנית להיום – לאחר ארוחת הבוקר (והכנת הסנדוויצ'ים…) עוד כמה סיורים במוזיאונים, מבנים עתיקים, שוק פשפשים מקומי וכנסיות הקרובות למלון.
לאחר יומיים וחצי מלאים, מסעירים וגדושים בשפה הרוסית בעיר היפה והמטופחת עם האנשים והנשים היפות (רק חבל שלא דוברים פה אנגלית…) אמרנו ביי ביי לעיר ויצאנו ברכיבה עירונית צפופה, יחד עם אחד ההארליסיטים לכיוון הלסינקי. 168 ק"מ ואנחנו במעבר הגבול הרוסי, מוסרים בחזרה עם תעודות הרישוי שקיבלנו ומקבלים חותמת OUT רוסית על הדרכון בדרך לפינלנד.

כמה טוב לחזור ולרכוב על כביש E18 הפינלנדי, הרחב, הנקי, עם מהירות מותרת של 120 קמ"ש. הכביש והפסקת הרכיבה בת היומיים, מבקשים מאתנו להיכנס לטיסת מבנה, האדרנלין זורם ובעוצמה בכל הגוף והרצון לרכוב עוד ועוד מקנן בתוכנו למרות העומס הפיזי והמנטלי של המסע. 202 ק"מ נוספים עוברים במהרה ובעזרתה האדיבה של שולה (שחזרה לשידור..) אנחנו מוצאים את עצמנו בלובי המלון בהלסינקי. קיבלנו דירת שלושה חדרים מרווחת בקומה השמינית של המלון. עייפים, ומותשים עברנו למצב אופקי ונרדמנו תוך שנייה.
בבוקר נחצה את הים הבלטי במעבורת לכיוון שוודיה.
ניפגש בפרק הבא ובשבדיה שוב.
לילה טוב ושבת שלום מכולנו, (נכון, קצת באיחור).
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

השמש כבר החלה להנמיך והצללים שהתארכו בישרו חשכה מתקרבת. במסענו ניסינו להימנע מרכיבה בחשכה והגברנו מעט את המהירות כדי להספיק את דקות האור שעדיין נותרו. בפאתי העיירה מצאנו את חורשת החלומות שלנו ונסתרים בין העצים הקמנו את חניון הלילה. האופנועים הוחנו בחצי עיגול ויצרו מתחם סגור ומוגן בו הקמנו את האוהלים. השולחן המתקפל נפתח וסביבו סודר המטבח ואמצעי הבישול. לאחר הארוחה שהורכבה מסלט ירקות, חזה עוף חרוך ותפוחי אדמה התרווחנו בכיסאות וניסינו בפעם המאה להעריך את יכולתנו מול האתגר של מחר – המעבר של הר פתקא שאין כל דרך לעקוף אותו. ההר מתחיל שרשרת הרים שכדי להגיע אליהם ולחצות אותם חייבים לעבור דרכו, מעדויות וליקוטי אינפורמציה על הדרך ידענו שאחרי ההר הזה הדרך נפתחת והיא סלולה היטב ומאפשרת התקדמות מהירה אבל המעבר היחידי בהר משום מה עדיין לא נסלל והוא דפוק לחלוטין, משובץ באבנים ובורות ופה ושם דרדרת של אבנים ועיקולי דרך מבעיתים ללא גידור וללא הגנה מפני מעידה וצניחה אל התהום. על נסיון החציה של פתקא כבר הוקרבו חייהם של מספר מטיילים ואת לקחי מעידתם ניתחנו ולמדנו.
הנתון שהכי הפחיד אותנו היה משקל האופנועים. הצמיגים טובים, המתלים מצוינים, בלמים מעולים וכל החבילה המוטורית שלנו – הכי טוב שיש. אבל המשקל של הציוד ההכרחי שלקחנו כולל צמיגים רזרביים, מים, ציוד אישי, חלקי חילוף וכלי עבודה – זה היה מוגזם וידענו שחוק שבע המעלות עשוי להיבדק מחר ואולי להכריע אותנו ומזה חששנו יותר מכל – בעמידה ישרה או בנסיעה המשקל לא מורגש ואין בעיה אבל במצב של עצירה כאשר האופנוע  עומד ישר מספיקה סטיה של מעלה או שתיים מעבר לשבע כדי שהרגל לא תצליח לתמוך את המשקל העצום והאופנוע נופל, זו יכולה להיות נפילה של כלום, ממצב עמידה או החלקה קלה ובדרך כלל לא נגרם נזק אבל אי אפשר להרים ולייצב את האופנוע לבד והשותפים צריכים לעצור ובכוחות משותפים להרים ולנסות איכשהו להתקדם, כל עצירה כזו מעקבת בדקות ארוכות את ההתקדמות ותולשת באכזריות את האנרגיות הדרושות להמשך ומזה חששנו יותר מכל. הלילה עבר ללא אירועים מיוחדים ומעט מתוחים הכנו את הקפה והעוגיות של הבוקר, כל אחד ארז את ציודו והפעם בהקפדה מיוחדת, קשירות כפולות והדוקות ומעט אחרי שהשמש כבר נגלתה במלואה יצאנו מהחורשה ולאחר כשישה ק"מ נצבנו למרגולתיו של פתקא והנתיב החצצי שעולה לפסגתו..

ערן שפיצר, שריגים

[הקטע המקסים הזה נכתב כתגובה לבקשתי ממשתתפי האתר: "לכתוב את המילה הרפתקה". כל מילה נוספת מיותרת. (יוני)]

—————————————————————

כל הזכויות C שמורות לערן שפיצר.

—————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

קודם כל: אופנועים

יאללה לדרך. הפוסט הראשון, יש בו אולי אינפורמציה יבשה. אך תהיו בטוחים שהאדרנלין הרטיב להם את הגרביים.

"אז הנה זה מתחיל, הגענו היום למינכן בטיסה ישירה אחרי שעות המתנה ארוכות ומתישות בנתב"ג. מזוודות עמוסות לעייפה בציוד רכיבה וכל מיני …ודיילת חמודה שוויתרה לנו על קרוב ל- 700 ₪ עודף משקל בתנאי שנממן לה את לימודי רכיבת האופנוע שלה…

מימין לשמאל: איציק, מיכאל, אורי.

מזג האוויר במינכן, גשום אף יותר מהתחזיות האינטרנטיות שבדקנו בבית.

הגענו לעיירה בשם Landshut כ-35 ק"מ ממינכן לקבלת האופנועים. ההגעה לעיר הייתה באוטובוס היוצא מנמל התעופה במינכן בעלות של 10.5 יורו לאדם. נסיעה של 40 דקות, הביאה אותנו לתחנת האוטובוס המקומית.

להצגת מפה- לחץ כאן

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה    

מסע לנורדקאפ. מעֵבֶר לחוג הקוטב הצפוני.

"החיים זה כמו רכיבה על אופנוע; אם לא נותנים בגז, נופלים!"

שלושה חברים מצטרפים להרפתקה דוט קום. תוכלו ללוות את המסע הכי קרוב להתרחשותו. סיפורים וצילומים ככל שהם ימצאו לנכון לשתף. 🙂

המסלול יוכנס עם היציאה לדרך: התחלה-מינכן (סימון ירוק). יעד-נורדקאפ (סימון אדום)

"ב-26 במאי 2011 אנחנו יוצאים, 3 רוכבים. לממש חלום; הגעה רכובה לנורדקאפ בצפון נורבגיה. התכנית בגדול: טיסה למינכן, השכרת אופנועים ויציאה צפונה. קילומטרז' מתוכנן: כ-12,000ק"מ. מדינות במסלול: גרמניה, דנמרק, שוודיה, נורווגיה, פינלנד, רוסיה, אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, צ'כיה, אוסטריה. חזרה: 28 ביוני. יש תכנית מפורטת של יום ביומו. אך ניתן לאירועים ולהחלטות שבדרך להוביל את הסיפור.

פרק 1: רגע לפני נקודת היציאה.

מי אנחנו?

מיכאל פופקין:
"בשנת 1962 בהיותי בן 15, נפגשתי לראשונה עם רוכב דו- גלגלי. 'השאלתי' את הוספה מאחי מריו ויצאתי לסיבוב.
באחד הצמתים, בסנטה-פֶה בארגנטינה מקום הולדתי, צץ לו פתאום רוכב אופניים שניסה ללא הצלחה לעבור את הצומת. הפגישה הייתה בלתי נמנעת – נכנסתי בו בחוזקה באמצע אופניו.
ושנינו, הזר ואנוכי, החלקנו על האספלט החם עד שנעצרנו בשפת הכביש. קמתי, נעמדתי לידו, כול גופי היה מרוח ב'דם', כן! הבחור הוביל למערתו, שני כדים גדולים של יין אדום שהתנפצו על האספלט ביחד איתנו ושנינו היינו ספוגים באדום המשכר. למזלי, לא היה זה דם…
בשנת 1967 במלחמת ששת-הימים, עליתי לארץ לבד, במסגרת הנוער הציוני לקיבוץ עין-השלושה, כדי להציל את המולדת. עוד לא נחתתי והמלחמה נגמרה. לא לדאוג, היו לי מספיק מלחמות גם אחרי זו. בארץ חזרתי לחלומי הישן והתחברתי שוב לרכיבה על דו-גלגלי. במשך השנים קיימתי כמה מסעות רכובים בארץ וברוב מדינות אירופה. גם עם אשתי ועם חברים.
תכנון המסלולים היא מלאכה אהובה עלי. ההכנות הן חלק מרתק ולא פחות מרגש מהמסעות עצמם. בתכנון המסלולים לרכיבה משותפת, אני ער למשמעות הרכיבה הקבוצתית, בה ברור כי כולנו תחת אותם שמיים – אך לא רואים את אותו האופק."

אורי חכימיאן:
"אני יליד 1955, משנת 1978 הפכתי אהבה למקצוע ועבדתי כמורה לנהיגה ומשנת 1984, במשך כ-17 שנים, לימדתי רכיבה על אופנועים. כיום בעל בי"ס לנהיגה – 'עתיד הנגב' בבאר שבע. כמי שבשבילו רכיבה היא קודם כל אהבה, הצטרפתי מדי פעם לטיולי אופנועים עם חברים מהדרום. לימים, רכשתי אופנוע מסוג בנדיט 1200 מודל 2001 והצטרפתי רשמית למועדון רוכבי האופנועים הדרומי – שועלי המדבר. בשנתיים האחרונות אני מעורב בפעילותו ומשתדל לתרום, יחד עם חברים נוספים, לעיצוב אופיו של המועדון.
בשנה האחרונה הצטרפתי למועדון האופנועים הישראלי אך חשתי כי הוא כמועדון, לא כל כך עונה על צרכָי, מכיוון שאינו מכיר בייחודיות של רוכבי הדרום. לפני כשנה, אחד מחברי למועדון 'שועלי המדבר', העלה את הרעיון למסע ארוך באירופה… כמובן שנדלקתי. מסע שהוא הזדמנות להגשמת חלום אישי. יחד עם מיכאל פופקין, שמשקיע ועובד נמרצות למימוש הנסיעה ועם איציק שפר שהצטרף למסע ועובד שעות נוספות מול סוכן גרמני שאנו אמורים לשכור אצלו אופנועים…
הנה אנחנו, שלושה שועלי מדבר ותיקים, מלאים בנסיון חלומות ותכניות, עם כל ההתרגשות והציפיות, אני מתחיל במשפט פשוט: 'שניסע בשלום ונחזור בשלום'..."

איציק שפר:
"מהיום שאני זוכר את עצמי, אהבתי מוטוריקה ומכונאות בכלל ודו"ג בפרט. פירקתי, הרכבתי ולמדתי הרבה תוך כדי התנסות אישית.
המפגש הראשון שלי עם דו"ג ממונע ואמיתי אחרי רכיבה ארוכת שנים על אופניים, היה כמו מגנט, כבר לא יכולתי לחכות יותר…ובגיל 15, כשהיה בידי סכום כסף אותו חסכתי מעבודה בחלוקת עיתוני בוקר, הלכתי ורכשתי וספה 50 בצבע תכלת, מודל 1968 – ועם האגדה הזו, התחלתי את מסע חיי בעולם הדו-גלגלי הממונע. כמובן, שרישיון לא היה וגם לא יכול היה להיות לי, מפאת גילי. אז פירקתי והרכבתי, קלקלתי ושברתי, שיניתי וצבעתי. ואחרי הלימודים ובסופי שבוע, רכבתי בשבילי הגינה וגם העזתי לחרוג לדרכים בשכונה, עד להוצאת הרישיון המיוחל… התרגשות שסחפה אותי כמעט בכל רגע, לאורך 34 השנים שעברו מאז. רכבתי על מגוון קטנועים ואופנועים: הונדה 50. ג'ילרה.  "תרנגול" – ב.ס.א.350. "גמל" – מצ'לס. וספה ראלי 200, בתקופת השירות הצבאי, ימאהה סופר טנרה XTZ (הרבה שנים) ועוד רבים. "מטפס" בנפחים, בשנתונים ומתרגש בכל פעם מחדש…כאילו זו הפעם הראשונה. עד לאופנוע הנוכחי שלי: BMW 1200 RT המהמם.
האהבה לאופנועים וחיידק הרכיבה עוברים כנראה בתורשה. שלושת ילדי המקסימים, רוכבים גם הם על אופנועים (HD125 ,BIG800 ,DL1000).
לצאת לטיול משפחתי או סתם לארוחת צהרים כשכולם לבושים היטב ורכובים על אופנועים, זו חווייה מדהימה בפני עצמה. טיולי אופנועים בארץ ובחו"ל (מחברות במועדון ישראלי, פרלמנט, שועלי המדבר, חברים מילדות ועוד…) כמו גם, סתם רכיבת חופש בשישי בצהרים או שבת בבוקר הפכו לחלק מחיי. כשהגעתי לגיל חצי מאה…הגיע הזמן לקבל מתנה דו"גית ליומולדת ובגדול!!!
הרעיון לצאת לטיול האופנועים לנורדקאפ (הנקודה הצפונית ביותר באירופה אליה ניתן להגיע בכלי רכב) נולד במוחו הקודח של פופקין לפני כשנה ומיד קסם ודגדג, ברור היה לי, שאני מצטרף.
התחלנו בחשיבה, הכנות, קניות, גלישות באינטרנט, חיפוש אחר אופנועים וחנויות השכרה, בחינת עלויות, בחירת מסלולים מעניינים ומאתגרים, אתרים ונופים.
ברצוננו לשתף חולמים ורוכבים אחרים, בסיפור המסע שלנו ובחרנו באתר הרפתקה דוט קום, לחלוק דרכו את החוויות איתכם, לנסות ולתת לכם את האווירה וההתרגשות שבהגשמת חלום, על פני 12,000 ק"מ. מסע שיחצה 15 מדינות במשך 32 ימי רכיבה. נדווח מדי פעם מהדרך ונצרף צילומים או מפות. נשמח לתגובות או שאלות.
והמשאלה שלי: 'שנצא חברים ונחזור, עוד יותר חברים'…"

תודות:

מסע שכזה אינו סיפור זול. נכון, יש חסכונות ויש תקציב, אך תמיד יש הוצאות בלת"מ ותקלות. למזלנו, יש סביבנו אנשים שיודעים לתת כתף ולהשתתף:

"אריה נגררים" מדרך חברון 9 בבאר שבע, יצרן מפלטים, רדיאטורים, ארגזי רכב ונגררים איכותיים מעל 20 שנה. בפיקוח מכון התקנים. באריה נגררים ניתן להתקין ווי גרירה לרכבים פרטיים או מסחריים, לתקן רדיאטורים גם לאופנועים וטרקטורונים. ניתן לבצע תיקוני ריתוך בכל מתכת – ומי כמונו האופנוענים יודע להעריך זאת – אלומיניום, נחושת, כסף פלדה ועוד. גם הוא נרתם ותרם.

אנא כנסו לקישור כאן ותוכלו לקבל עוד מידע על הספונסר הנדיב שלנו. תודה!

{נכון הקטע הנ"ל נראה כמו פרסומת. לא ממש אכפת לי. ההיפך, מי שתורם לענף הדו-גלגלי יקבל פרסומת והרבה! (יוני)}

להתראות. נמשיך לעדכן מהדרך.

———————————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————————

.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום and כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה