אין כמו מסע ספונטני

להציף את כל הטוב שברכיבה אתגרית

(14 יולי עד 05 אוגוסט 2021)

22 ימי רכיבה בקרואטיה והמדינות המקיפות אותה.

שלום לכולם,

מהמסע האחרון שארך כמעט 3 חודשים, (סן חוזה – למיאמי) שבתי ארצה בספטמבר 2019, דקה לפני שהמגיפה ההזויה פשטה בעולמנו…

אז כמו כולנו, התייבשתי… חלמתי על יציאה לאירופה עם האופנוע שלי למספר חדשים במרץ 2020, אז חלמתי… ובמקביל, התחלתי להכין לעצמי רכב overland תוך תקווה שיגיע רגע בו אוכל לצאת לתקופה ארוכה עוד יותר ולהפליג למחוזות החלום הנסתרות…

והנה הגיע חלון זמן שנראה כי ניתן לממש אותו, ויש מצב לתכנן מסעונצ'יק באזור הבלקן, שתמיד נשמע קסום, והתחלתי לבדוק איך מתקדמים.

ראשית, הגדרתי לעצמי את פרק הזמן, כשלושה שבועות, אולי קצת יותר, ולמרות שזה נראה לי קצר מדי לממש מסע, החלטתי ללכת על זה.

עכשיו, דילמה – אופנוע שלי, או שכור? גם כאן מהר מאד היה ברור כי לשלושה שבועות לא ממש משתלם להשיט את האופנוע, אז החלטתי ללכת על שכור. המחשבה הראשונה היתה לשכור אופנוע ביוון, אבל בדיקת הנתונים הראתה שאין אפשרות לצאת מיוון עם אופנוע שכור ולכן האופציה "היוונית" ירדה מהפרק, גם המחירים להשכרת אופנועים ביוון גבוהים יחסית.

התחלתי לבדוק אפשרות לשכור אופנוע במדינה אחרת, וקרואטיה נראתה אפשרות טובה ממספר בחינות, מדינה שמאד מסקרנת לרכב בה, מוקפת במדינות נוספות עם פוטנציאל רכיבה מכובד, ומחירי השכרת האופנוע סבירים.

בדקתי שתי סוכנויות, אולם פסלתי אותן בשל תחושה של אי אמינות, או יותר נכון הרגשתי שאין לי חיבור לחברה' האלה, והמשכתי לחפש.

רצה המקרה, ובטיול בארץ עם דורון גולן, הוא סיפר לי על אשר וקסלר, חבר הרפתקה, אשר יש לו נסיון מצויין עם בחור שמשכיר אופנועים בקרואטיה – ודורון חיבר אותי אל אשר, אשר קישר אותי לבחור בקרואטיה, ומכאן הכל היסטוריה, כמו שנאמר…

יצרתי קשר עם הבחור, דארקו שמו, בחור מאד מאד סימפטי, אישר לי שבאפשרותו להעמיד לרשותי F750GS שנת 2019, עם קילומטראז' נמוך ומחיר אטרקטיבי לשלושה שבועות.

הבחור נשמע מאד הגון, סרב לקבל מקדמה להבטחת העסקה, והרגיע אותי "אשר שלח אותך, אז הכל בסדר"

התארגנתי, כרטיס טיסה, ביטוח בריאות ופינוי חלון הזמנים.

ב 13 יולי נחתתי בזאגרב, אחרי טיסת לילה עם קונקשן באיסטנבול (לא היו טיסות ישירות לתאריכים שהיו נוחים לי), נכנסתי למלון, למנוחה, וקבעתי עם דארקו ליום 14 יולי, לקבלת האופנוע.

ואכן, ב 14 ליולי, הופיע דארקו עם ואן גדול, ובתוכו האופנוע, נראה חדש, 14000 קילומטר עליו, והוא לאחר טיפול. האופנוע הגיע עם שני ארגזי צד BMW  מקוריים (פלסטיק) וארגז אחורי KAPA ומשקף גבוה.

חתמתי חוזה מסודר. אשר כלל ביטוח מורחב (אבל עם השתתפות עצמית) וקיבלתי מדארקו את רשיון הרכב, עותק החוזה ו green card – נייר שכידוע נחוץ למעברי גבול –(ובכולם כמעט ביקשו לראות אותו).

כבר באותו בוקר, הסתבר לי שדארקו הוא בחור מזן אחר, חביב, מקצוען, ושמח לעזור בכל. הוא מסר לי מפה טובה של קרואטיה, והיה מוכן עם טיפים לצירי רכיבה טובים, חולצת המותג שלו, ומיכל ספריי שימון לשרשרת…

נפרדנו, והתחלתי לארגן את הציוד שלי למסע, הבאתי איתי מעט בגדים, אוהל, ציוד קמפינג מינימליסטי (ערכת קפה ומעט מאד כלים), ביגוד רכיבה (מעיל קייצי שהסתבר כבחירה נכונה מאד) והגנה מגשם אפשרי (מכנסי ומעיל ניילון איכותיים).

תכננתי לצאת מייד לדרך, אך הסתבר לי שהמשקף גבוה מדי, ומפריע לי בעיניים, התקשרתי לדארקו, שהנחה אותי להגיע לכתובת לא רחוקה, לשם הוא הגיע עם משקף חדש, נמוך יותר, ובזאת נפתרה הבעיה… גבהתי..

עצרתי בחנות לציוד אופנועים, רכשתי מתקן לטלפון נייד RAM במחיר קריעה 140 אירו…

לקראת צהריים יצאתי לדרך בשמחה…

כמה מילים על התכנית הכללית כפי שראיתי אותה –

קרואטיה ממוקמת בלב הבלקן, מוקפת במונטנגרו, בוסניה/הרצגובינה, סרביה, הונגריה, סלובניה ואיטליה, מה שהביא אותי למחשבה, שהדבר הנכון לעשות בכללי הוא לצאת מזאגרב דרומה, לרכב בצד המערבי; חוף האדריאטי. להגיע למונטנגרו, אלבניה, בוסניה, צפון מזרח קרואטיה, דרום הונגריה, דרום אוסטריה, סלובניה, נגיעה באיטליה, וחזרה לקרואטיה לחצי האי האיסטרי בצפון מערב קרואטיה.

בעצם סוג של סיבוב מעגלי נגד כיוון השעון מקיף קרואטיה.

על מנת לבחון כמה מציאותי התכנון הזה, מדדתי מרחקים באופן גס, וציירתי לי שלוש אפשרויות:

הראשונה; הרגועה ביותר, היתה מעגל של כ-2500 קילומטר רכיבה.

השניה, בינונית; 3500 קילומטר.

והשלישית; 4500 קילומטר, שזה יכול היה להכיל גם את אלבניה וצפון יוון.

בחלוקה למספר קילומטרים יומי זה נתן בין 150 עד 250 קילומטר רכיבה ממוצעת ביום.

היה ברור לי שאצטרך להתגמש בהתאם לקצב הרכיבה בפועל, וכך היה.

אז יצאתי כאמור ב 14 ליולי לפניה"צ, מזאגרב לכיוון אגמי פליטוויצ'ה המפורסמים – שנמצאים כ 140 קילומטר מזאגרב בכיוון דרום מערב. לקראת אחר הצהרים המאוחרים, נכנסתי לבית הארחה בכפר נחמד, תוך כוונה לקום בבוקר ולבצע את הסיור הרגלי באגמים. המיקום של בית ההארחה היה כשני קילומטר לפני האגמים, כפר חקלאי קטנטן, עם חניה סגורה לאופנוע – אידיאלי.

 

 

לינה – כאן המקום לספר שאני לא מזמין אף פעם מלון/צימר/קמפינג מראש! העקרון המנחה, רוכב רק בשעות היום, ובאזור השעה שלוש אחר הצהרים, בדרך כלל על ארוחת צהרים נחמדה, מחליט לאיזה אזור אגיע באותו יום (בדרך כלל כ-50 קילומטר קדימה) ובוחר מקום לינה, מזמין (בדרך כלל booking.com) כך שאני מגיע באזור 17:00-18:00 למקום, הכל ברגוע.

לשמחתי והפתעתי בקרואטיה ויתר המדינות יש היצע עצום של rooms או כמו שזה נקרא כאן SOBE או Apartment עם נוכחות לאורך רוב המסלול ובמחירים מאד נמוכים, למרות שאני מסתןבב שם בשיא עונת התיירות. המחירים נעו בין 17 ל 40 אירו ללילה, בדרך כלל לא עברתי את ה 25, ובמקומות פשוט נהדרים, מארחים נחמדים, מיקום נפלא, בדרך כלל בכפר קטן או באמצע יער, או מרחבי שדות וכרמים – תענוג.

לא אפרט יום יום בפרטי פרטים, פשוט לא להלאות אתכם…

 

בבוקר המחרת  יצאתי לביקור באגמים שהוכרזו כאתר מורשת עולמי של אונסקו, ובצדק! פשוט פנינת טבע ענקית, המון אגמים בצבעים משגעים, מפלי מים בלי סוף, ומסלולי הליכה באזור מקסים. קיימים מספר מסלולים, הקצר, כשלוש שעות, הארוך כ 6 שעות, כמובן שהלכתי את הקצר, מה שלא חסך לי את העליה המפרכת חזרה מהאגמים לאזור החניה ….

דוגמית של תמונות מהאגמים – אטרקציה מרהיבה בכל קנה מידה!

 

מכאן, המשכתי ל ZADAR עיר חוף מקסימה, עם עיר עתיקה יפיפיה, ואטרקציה ייחודית בעולם של מוזיקת חלילים הנוצרת מרוח המגיעה מהים ונושפת בצינורות אשר הותקנו על קו המים, חלילי טבע, ביקור מגניב למי שעובר בסביבה. חפשו בגוגל Sea Organ – Zadar  בהחלט מגניב.

 

 

מכאן  המשכתי בכללי לכיוון דרום מערב, עצירה בפארק אגמים נוסף KRKA שלטעמי, היה יותר נחמד מפליטוויצ'ה, פשוט חייב פחות הליכה, ויתרה מכך, ההגעה לכניסה לאגמים כרוכה בשייט נחמד בנהר מרשים, כייף יומי.

במשך כל המסע, הקפדתי מאד לרכב אך ורק בכבישים קטנטנים, לא עליתי לכבישים מהירים (למעט יום אחד גשום במיוחד, בו רציתי לברוח לאזור פחות גשום…)

הנסיעה בכבישים הקטנים, הובילה אותי למקומות מדהימים, דרכים יפיפיות, כפרים אותנטים, שבדרך כלל אתה מוצא בהם איזו מסעדת דרכים נחמדה, עם תנור ענק בחוץ, שם מסתובב להנאתי כבש על שיפוד מעל גחלים או אש לוחשת… והריחות גורמים לאופנוע לעצור לבד…

אחד הדברים שמאד נהניתי לראות, בהרבה כפרים, חסידות מקננות בקצה עמודי חשמל, מסתבר שבלא מעט עמודי חשמל רגילים, הוסיפו שלד ברזל עגול בקצה, מה שמאפשר לחסידות לבנות קן יציב וגדול, וזה מקסים לראות אותן.

המשך רכיבה דרומה לאורך החוף, כאשר הרכיבה בכביש המזוגזג ממש על קו המים היא הנאה מיוחדת בפני עצמה, עשרות מפרצונים, עשרות מרינות בגדלים שונים, המוני נופשים, קמפרים, אופנועים וכל כלי אופייני לחופשה – היה שם.

בערב הגעתי לעיר בשם Marina שהיא בעצם עיר עם מרינה ענקית, בדרכי דרומה… אני מציין את הארוע כדי לספר על "חווית" הלינה, הפחות נעימה במסע הזה… כדרכי בקודש, הזמנתי מקום בבית הארחה, והגעתי למקום, פגשתי אשה מבוגרת שלא דוברת שום שפה, קיבלתי מפתח, וכאשר רציתי לשלם, שמתי לב שהגברת מנסה לגבות ממני מחיר גבוה בכ 15% יותר מהמחיר שצויין בבוקינג… העמדתי אותה בעדינות על טעותה, ונכנסתי לישון.

למחרת היום, המשכתי בדרכי, ואז אני מקבל מייל מבוקינג, שמספר לי כי לא הגעתי אתמול לבית ההארחה, ומבקשים שאאשר להם שאכן כך (noshow) מה שכמובן היה מופרך, והבנתי שהגברת דיווחה להם על אי הופעתי כנראה על מנת לא לשלם לבוקינג את העמלה… עדכנתי את בוקינג שכן ביצעתי כניסה למקום, וישנתי את הלילה שנת ישרים, לשמחתי, צילמתי כמה תמונות במקום, כך שיכול הייתי להוכיח את דברי… בכל אופן, המקום עצמו, Marina היה נעים, והמשכתי דרומה בהנאה.

הגעה ל Slano, עוד עיר חוף נחמדה, עצרתי כאן ללילה, במטרה לקום בבוקר ולשוט לקורצ'ולה.

מ Slano רכבתי צפונה לעיירה בשם  Orebic' (מבטאים "אורביץ') שם עליתי על מעבורת לאי קורצ'ולה, האי שעל פי התפיסה הקרואטית היה ביתו של מרקו פולו, ואפילו קיים שם בית מרקו פולו. האיטלקים טוענים שאין הדבר נכון, ומרקו פולו הוא בכלל איטלקי…

לא משנה, עליתי למעבורת, ובעצת חברנו דורון קדמיאל, התמקדתי בעיר קורצ'ולה עצמה, עיר עתיקה יפיפיה, ואכן קיים שם בית מרקו פולו, אז הלכתי לבקר, אבל התבאסתי, הבית היה סגור, מרקו לא היה בבית… השארתי לו פתק שעוד אשוב… אולי 

אבל הביקור באי, ובעיר עצמה, והחוויה של המעבורת, היו מהנים כשלעצמם.

המשכתי דרומה, בדרך לדוברובניק, ביצעתי מעבר גבול ראשון, למי שלא מכיר, במסגרת ההסכמים בין מדינות הבלקן לאחר המלחמה הקשה בשנות ה 90, בוסניה קיבלה "מסדרון" אל חוף הים האדריאטי, וקיימת בעצם רצועה ברוחב של כ 15 קילומטר, אולי קצת פחות, אשר חותכת למעשה את קרואטיה, מהחלק הדרומי שלה, דוברובניק ודרומה.

לכן, חייבים בעצם להכנס לבוסניה/הרצגובינה, ולאחר כ 15 קילומטרים, שוב מעבר גבול, חוזרים לקרואטיה.

דוברובניק היא העיר הגדולה הדרומית ביותר בקרואטיה, עם עיר עתיקה מרהיבה במרכזה, מושכת המוני תיירים, ובצדק. הקדשתי למקום זמן לסיור נחמד בעיר העתיקה והמשכתי דרומה למעבר הגבול עם מונטנגרו אשר כבר יושבת הרבה זמן בפנטזיה שלי בראש…

מעבר גבול למונטנגרו… ארוע עם מוסר השכל…

הגעתי למעבר הגבול, בשלב הראשון לצד הקרואטי, מקום מסודר ונעים, המעבר זורם והכל נראה טוב… אלא שבמעבר הגבול הנך נדרש להציג דרכון, אישור חיסון קורונה, רשיון רכב, green card וחוזה השכרת הרכב/אופנוע… והנה ההפתעה, רשיון הרכב, הגרין כארד והחוזה, נעלמו… מפשפש בכיסים, כלום! מחפש בתיק גב, כלום, מחפש בארגזי האופנוע והצ'ימידן – כלום… הפאניקה גוברת, לא יכול היות שהגעתי עד כאן ואיבדתי את הניירת הכי חשובה, שבלעדיה לא אוכל לחצות גבולות… מעמיד את האופנוע בצד המבנים של מעבר הגבול, מפרק כל דבר אפשרי הופך כיסים, מחפש בבגדים שבשקית כביסה – כלום! מעלה פוסט מתבאעס לפייסבוק, מתקשר לדארקו (שהשכיר לי את האופנוע) ומנסה למצוא פתרון…

יושב בצד מעבר הגבול, מבואעס תחת, ופתאום מגיעה ההארה! רגע, יש לי פאוצ' נסתר בתחתונים בצד הישבן, פאוצ' שאני מסתובב איתו כבר 20 שנה בעבודה ובטיולים, ולא מרגיש או זוכר בכלל שהוא עלי…

בהתרגשות רבה, שולף את הפאוצ' – עם ישראל חי! הניירת נמצאה.

מייד מעדכן את דארקו והחברים, מרגיע את כולם ומנסה להרגע בעצמי מהטמטום שאחז בי…

מוסר השכל:

1. שמרו את כל הניירת יחד, כולל דרכון – כך שתמיד תוכלו לזכור איפה הם, כי הדרכון בשימוש הרבה פעמים, וקל יותר לזכור.
2. לא להילחץ… שבו בשקט, היפכו עוד ועוד ועוד את הכל, ובסוף זה יימצא באיזה תא ששכחתם ממנו… עובדה

———————————————–

מעבר הגבול היה חלק, גם בצד של מונטנגרו, ונכנסתי לארץ המובטחת.. הרבה שנים אני מפנטז על טיול במדינה הזו, קראתי עליה הרבה, והיה ברור שיהיה מאד מגוון ומענין לעבור בארץ אשר היתה מעורבת (אם כי יחסית לא חזק) במלחמת הבלקן, והצליחה לצאת מהמלחמות עם תנופת פיתוח יפה, שמירה על הטבע המדהים, ונחמדות התושבים הנהדרת.

היות ושעת אחר הצהרים התקרבה, החלטתי לישון מעט לפני קוטור, העיר המרתקת בחוף האדריאטי, אותה אבקר למחרת.

עכשיו סיפור נחמד, הזמנתי בבוקינג צימר שנקרא Popovic V&A, שילמתי, ושמתי בגוגל מפות את שם המקום – ורכבתי, הגעתי לכפר נחמד, והניווט הביא אותי למקום שנראה כמו צימר.. עצרתי, אף אחד לא מדבר אנגלית, תפסתי אחד שחצי מבין, הראתי לו את ההזמנה, ושאלתי אם פופוביץ זה כאן, אישר לי, והלך לקרוא לאיזו גברת, שהודיעה לי (בתרגום סימולטני של הבחור) שהכל מלא אצלם… לא עזרו לי ההוכחות… ניסיתי להסביר לבחור שיש לי הזמנה לצימר של פופוביץ' ואז הוא אומר לי "כל הכפר כאן זה פופוביץ'…" נקרעתי מצחוק, מסתבר שפופוביץ' זה שם משפחה בערך כמו כהן בארץ,,, ועוד יותר מרוכז…

לקצר, נתתי לבחור את הטלפון של המקום שהזמנתי, הוא התקשר, ואמר לי "אהה, זה בכפר הסמוך, Kavac שמו…"  וכיוון אותי להגעה.

הגעתי למקום קסום, בית שממוקם בחלק העליון של הכפר עם נוף יפה לים ולאיים, זוג חמוד שמתקשר איתי בעזרת גוגל טרנסלייט, והכל טוב. קיבלתי דירה שלמה, חדשה לחלוטין, עם מרפסת לנוף, והכל טוב.

בבוקר רכבתי לקוטור, בהתרגשות, כי קראתי ושמעתי רבות על העיר העתיקה במקום, ויותר מזה, על הדרך שיוצאת מהעיר במעלה ההר, שלא מעט חברים בקבוצה הזהירו אותי שלא אחמיץ…

העיר העתיקה היתה באמת מאד מיוחדת ויפה, הקדשתי לה את הבוקר, ויצאתי לכיוון נייגושי, הכפר הקטן בפיסגת העליה הנפלאה אשר כוללת 52 פיתולים. חלום! רכבתי לאט, ליהנות מכל פניה ומספר פעמים עצרתי במפרצים חניה כדי לצלם ולהינות מהחוף האדריאטי והעיר קוטור הפרושים למטה.

בהגעה לנייגושי, רכבתי מעט בסביבה, כפר קטן ויפיפה. נכנסתי לאכול צהרים במסעדת מלון גדול במקום, כאשר בין השולחנות מסתובבים טווסים, כמו חלום, כייף לחכות לאוכל…

מנייגושי המשכתי לכיוון פארק לובצ'אן וההר המרשים שבמרכזו, הדרך היה מלווה בערפל סמיך וראות למרחק 20 מטר בקושי, רכבתי בתוך ענן סמיך! עד כדי שהתלבטתי אם אני עושה נכון שאני עולה לפיסגה, כי קיים סיכוי שלא אראה כלום, אבל אופטימיסט נשאר אופטימיסט, גם כאשר החבל על הצוואר, המשכתי, ובאמת, לקראת החלק האחרון התבהרו השמים, העננים המשיכו לדרכם, כך שבהגעה לפיסגה נהניתי מנוף מדהים.

מפארק לובצ'אן, התחלתי למשוך לכיוון ימת שקאדאר, שמפורסמת בהיותר אתר אקולוגי ייחודי, עם בעלי חיים וציפורים במגוון עצום (אפילו חתול לא ראיתי שם…: ) את הביקור לשקאדאר תיכננתי למחרת היום, וסגרתי מקום לינה בצימר, שבדיעבד אני יכול לומר שהיה המדהים ביותר בכל המסע. מצאתי אותו בבוקינג, נקרא Novak apartments וזה בעצם בית אבן יפיפה, בכפר גבוה עוד לפני ימת שקאדאר, עם נוף עוצר נשימה, של נהר מהמם ומפותל המזין את ימת שקאדאר.

בעלי המקום, זוג בשנות ה 40, מקסימים, נובאק הבעל איש חביב, וכמובן כמעט ולא מוציא מילה באנגלית, אבל אשתו, BEBA  נחמדה, והכינה לי ולעוד זוג אורחים ארוחת ערב דגים – דליקטס.

בבוקר נהניתי מארוחת בוקר מדהימה, ועזבתי את המקום בצער, לכיוון ימת שקאדאר.

ימת שקאדאר, משתרעת על שטח גדול, כאשר כ 70% ממנה נמצאות במונטנגרו, ו 30% הנותרים בשטח אלבניה. רכבתי בעצת יקירנו אבי פלדמן לחלק הדרומי של הימה, כמעט עד גבול אלבניה, ואז שבתי וחציתי לחלק הצפוני, המשך רכיבה באזור כפרי יפיפה, כולל פגישה עם שני נערים בני 15 לערך שהתלהבו מהאופנוע, והצטרפו אלי למחצית השעה כאשר הם רכובים על קטנוע קטן, ומובילים אותי בדרך עפר לחוף המוכר רק למקומיים על שפת האגם. חוויה נחמדה.

משם המשכתי לכיוון פודגוריצה, בירת מונטנגרו, כאשר בדרך עצרתי להסתפר במספרה נחמדה באחד הישובים בדרך לפודגוריצה, בסיום התספורת, ביקשתי לשלם, והספר אומר: 3 אירו… פדיחה, מה, אתן לו 3 אירו בלבד? עבד 20 דקות… נתתי לו 5, והרגשתי שעדיין אני מנצל אותו…

 

בפודגוריצה עשיתי סיבוב קטן, אין הרבה מדי מה לראות במקום, ויצאתי לכיוון קניון טארה בצפון מזרח מונטנגרו, אשר נחשב לאחת האטרקציות היותר מרשימות.

ואכן, קניון מרהיב, 400-500 מטר של קירות הרים אשר בתחתיתם זורם נהר הטארה, עם גשר יפה מעל הנהר, תחנות ZIP LINE  (אומגה בלשוננו) מעל הנהר, להנאת התיירים. התמקמתי ללינה בצימר עם נוף לגשר, במבנה עשוי עץ, ומסעדה בקומת הקרקע. כייף.

למחרת בבוקר חיפשתי לצאת לסיור ג'יפים שיקח אותי לתחתית הערוץ, אבל היות והענין חייב השארת האופנוע לזמן ארוך ללא השגחה, ויתרתי די בצער.

המשכתי צפונה, בקטע רכיבה בכביש המוביל לבוסניה/הרצגובינה, ובעצם מתנהל לאורך נהר טארה. דרך מרהיבה, כאשר לפתע מתגלה לעיני אגם בצבע טורקיז/ירקרק בעוצמה שטרם ראיתי! ושוב אני מוצא את עצמי צועק בקסדה כמה יפה העולם בו אנו מעבירים את פיסת חיינו…

רכבתי במהירות של 20 קמ"ש, וכל כמה קילומטר עצרתי, לא רציתי שייגמר… באחת העצירות, פגשתי רוכב אופניים שוויצרי, בחור בסביבות גיל 30, יצא לפני כ 4 חודשים מהבית, והוא רוכב לסין… כן, קראתם נכון, הוא בדרך לסין… יקח כמה שייקח… זה כמובן משך אותי לשיחה של חצי שעה לתהות על קנקנו, ומצאתי שפשוט הבחור חלם על מסע כזה, והנה זה מגיע…  תענוג! כמובן שבראש עלה לי דור ברזילי שלנו, שהוא לא לבד…

המשכתי לאורך האגם המהמם הזה, כאשר בדרך ראיתי עוד מספר נקודות של זיפליין, עליהן ויתרתי בצער… והגעתי למעבר הגבול Hum כאן פגשתי את הבלקן בצורה הפחות מלהיבה שלו… מעבר הגבול בצד המונטנגרי היה מתוקתק ויפה, מתנהל בסדר מופתי ומהיר… ואז, רכיבה של כ500 מטרים, תוך חציה של גשר מלוחות עץ אשר ממבט אחד עליהן אתה לא בטוח אם זה יחזיק את האופנוע, אבל לפני, וגם אחרי, מכוניות עברו עליו, אמנם תוך חריקות ונדנודים של חלק מהלוחות, אבל עברו, אז עברתי, והגעתי ל"מעבר הגבול" בצד הבוסני, אני שם את זה בגרשיים, כי מה שהיה שם זה לא ממש מעבר גבול, זה תא פיצפון, אולי מטר וחצי על מטר וחצי, בתוכו יושבת בקרית הגבול, מותשת מחום, סובלת בלי ספק, ובודקת ניירת מלאה לכל רכב, מחזה מעורר רחמים, ובצד הדרך, שני קונטיינרים שהם "המשרדים" כנראה, מונחים בשמש הקופחת, לא נראו מזגנים בסביבה…

טוב, עברתי, ומתחילה הרכיבה בבוסניה/הרצגובינה – 30 קילומטר של "כביש", מהמורות ובורות, קטעים לא סלולים, הנאה מפוקפקת, וזה כביש שמקבל תיירים שנכנסים לבוסניה…

לאחר כ 30 קילומטר, הגעתי לכביש סביר. הדבר הבולט בו זו כמות האכיפה, בכל כפר או עיירה בדרך ראיתי משטרת תנועה, מפעילי רדאר, רכבים סמויים, ורוב הנהגים נוהגים כחוק!

הגעתי לעיירה GORAZDE  שם נכנסתי למלון בשם קזבלאנקה, מלון חדש, כ 30 חדרים, ואני האורח היחיד…

להזכיר, בוסניה היא מדינה עם אוכלוסיה מוסלמית די רחבה, ובצמוד למלון מסגד לתפארת, ובסביבות 6 בערב, אללה ואכבר צועק מהרמקולים, הימים ימי עיד-אל-אדחה, זיקוקי דינור וחגיגה מהמסגד… אני מתקשר בוידיאו לחבר טוב שלי, ערבי מטירה, שואל לשלומו, ומשאיר לו לשמוע את הרמקול מהמסגד, והוא שואל אותי: איפה אתה? אני עונה לו, אני בטירה, הוא שואל – חזרת? ואני צוחק ומעדכן אותו שאני מרגיש בבית…

בעלי המלון, מנסה לפנק אותי בכל דרך (אורח יחיד…) ומשקה אותי בקפה ומשקאות קלים במסעדה, אשר יש בה לא מעט תושבים מקומיים. גם ארוחת הבוקר מפנקת ברוחב לב מוסלמי ידוע. תענוג.

בבוקר, המשך רכיבה לסארייבו, ביקור באטרקציות המרכזיות, כולל נסיון לבקר בבית הכנסת המקומי (סגור)  לינה בסארייבו והמשך בבוקר לכיוון MOSTAR  לחזות בגשר המפורסם…

הגעה למוסטאר, התמקמות בחדר נחמד, לא רחוק מהגשר המפורסם, וכמובן, ביקור ראשון בגשר, אשר באמת נפלא למראה, ומפוצץ תיירים. כמובן גם הרחובות המובילים לגשר מלאים בחנויות תיירים, מזכרות, בתי קפה, מסעדות וכו'.

עיירה נחמדה, שחיה בעצם מהגשר הזה. חד משמעית.

בבוקר, שוב ביקור בגשר, ויציאה ברכיבה לכיוון DARVISH HOUSE  שהוא אתר תיירות מפורסם מעט צפונית מזרחית למוסטאר. גם כאן כמות תיירים, זרים ובוסניים, רבה מאד.

לפני הצהרים, רוכב צפונה לכיוון BANJA LUKA  ומתמקים מעט לפני העיירה, אצל בחור בשם מירוסלאב, שמחזיק בית על הנהר VRBAS  , פינה קסומה, עם בית קפה חביב ממש על המים. מירוסלאב מציע לי לאחסן את האופנוע בתוך הגראג' הסגור שלו – כמובן בשמחה.

בבוקר, סיבוב בבאניה-לוקה, כולל ביקור במרכז תרבות ישראלי Arie Livne Jewish Cultural Centerאrie Livne Jewish Cultural Centerרבות ישראלי ו – כמובן  בית על הנהרדות וכו'.

אשר באמת נפלא למראה, ומפוצץ תיירים. ים, הימים ימי ע

מסתבר שיש כזה, ובאניה-לוקה עיר תאומה עם מודיעין…

יציאה מבאניה-לוקה לכיוון צפון, הכוונה לצאת מבוסניה, לחצות את צפון מזרח קרואטיה ולהגיע לגבול עם הונגריה.

 

בדרך פגשתי בעצירת רענון, זוג רוכבים גרמני, הגיעו על GS1250  מברלין, והם בדרך לים השחור… חמודים ברמות, רכבנו יחד צפונה, והתמקמנו לפני הגבול עם קרואטיה, בעיירה קטנה בשם Kapela Dvor במלון Kurija Jankovic , מבנה אשר הוקם במאה ה 19 על ידי משפחת ארוסטוקרטים מהאזור, ושימש אותה עשרות שנים, מאוחר יותר הפך לבית ספר, ננטש, ולפני מספר שנים שופץ ושומר, וכיום משמש כמלון מיוחד במינו.

 

יצאנו לאכול פיצה לא רעה, וחזרנו לישון, בבוקר המשכנו לרכב יחד עד הגבול הקרואטי, שם נפרדנו, הם המשיכו מזרחה, ואני צפונה לכיוון הגבול ההונגרי.

כבר במעבר הגבול ההונגרי הרגשתי את חוסר הנחמדות של ההונגרים, ובהמשך, בחיפוש אחרי סים כארד מקומי, הבנתי שכנראה הנחמדות לא ממש נפלה עליהם… לפיכך, המשכתי מזרחה ונכנסתי לסלובניה, אין מעבר גבול בין שתי המדינות (לפחות לא בכביש הצנוע בו רכבתי) שלט קטן מעדכן אותך שאתה עכשיו בסלובניה, המשכתי ברכיבה עד לנקודת העצירה באותו לילה, שוב, אחד המקומות המרהיבים במסע, חווה לגידול גפנים וייצור יין, LOVREC FARM  , באזור מדהים ביופיו, מזכיר מאד את טוסקנה, והמשפחה בעלת הכרמים והיקב, מחזיקה מספר חדרי ארוח. חלום!

יציאה מהחווה בבוקר, רכיבה לאורך נהר Drava הענק והמדהים, הגעה למאריבור, סיור בעיר והמשך רכיבה מזרחה, כניסה קלה לאוסטריה, שניצל מעולה במסעדה כפרית, וחזרה לסלובניה, עד לעיירה בשם Ravne Na Korosem וכניסה למלון Delalut מלון הכי יקר במסע הזה, 50 אירו… צחוק….

אני כבר ב 29 ליולי, וב 30 מתוכנן לפגוש באזור Bled בסלובניה, חבר אשר נמצא בשליחות בוינה, איתו קבעתי לרכב בסופ"ש.

יצאתי מהמלון לכיוון כללי של ימת Bled והגעתי לאזור העיר Kranj הסמוכה ל Bled, שם התמקמתי שוב בחווה נחמדה,

של זוג מקומי אשר רכש את החווה לפני כ 25 שניה, חווה גדולה, שטח של כ 40 דונם, לא רואים בתים של שכנים בסביבה, מקום פסטורלי, עם המון המון המון כלי עבודה חקלאיים עתיקים, אבני ריחיים לייצור שמן ויין, מחרשות, עגלות עץ ועוד המון פריטים שמעוררים את הנוסטלגיה והאהבה לאוירה של פעם.

 

בני הזוג, ברדה ומרקו, ושלושת בניהם (שאחד מהם משחק בנבחרת סלובניה בכדורסל שהפסידה לישראל…) סופר נחמדים, וצברתי עוד היכרות עם מקומיים מענינים.

בבוקר ה 30 ליולי, המשכתי לעיירה Bled למפגש עם החבר, גולן שמו, אשר יצא בסביבות 10 בבוקר מוינה, נתן בגז, והגיע לבלד בסביבות 4 אחר הצהרים, רכיבה של למעלה מ 400 קילומטר…

בזמן שנותר לי להמתין לגולן, רכבתי סביב אגם בלד היפה, ובאחת העצירות שמעתי בפעם הראשונה במסע הזה עברית… (לא שהיה חסר לי..) שתי בנות צעירות, שאחת מהן חיה במינכן, יצאו לסופ"ש באזור הימה המרהיבה הזו.

אחר הצהרים חברתי לגולן, ישבנו על קפה, והזמנו מקום לינה בצימר מול בית הקפה..: , סידור די נח.

בבוקר התעוררנו לגשם, לא חזק, אבל משמעותי, התמגנו ויצאנו לכיוון אגם Bohinj שמדרום מערב ל Bled- רכיבה בגשם אשר פסק לקראת הגעתנו לאגם. הפסקת התרעננות והמתנה קלה שהגשם ייעלם לחלוטין, ולשמחתנו התחלף במזג אויר נעים לרכיבה – יצאנו לכיוון Vershic pass מעבר הרים מפורסם, בלב פארק Triglove, נסיעה בכביש 203 ובהמשך כביש 206 המומלץ, שוב פיתולים בכמות מסחרית, עליה לגובה 1600 מטר לערך, ועצירה במעבר ורשיץ.

הכייף בעליה למעברי הרים כאלה הוא שאתה יודע שמחכה לך עוד חוויה בירידה ממנו, עם כל הפיתולים המהנים… כייף של יום.

הגענו לעיירה קארנישקה-גורה, בקצה כביש 206, שם עברנו את הלילה, וביום ראשון בבוקר גולן יצא ברכיבה חזרה לוינה, בגשם שוטף! זה היה הגשם הכי חזק שפגשנו, גולן ברכיבה צפונה ואני ברכיבה לכיוון דרום, כאשר הכוונה הכללית למשוך לכיוון Pula בדרום חצי האי האיסטרי, הממוקם בצפון מערב קרואטיה… אבל רגע, קודם כל צריך להתמודד עם המבול… לפיכך, ובניגוד לכל הימים עד כה, החלטתי לעלות לכביש המהיר, ולתת בגז על מנת לצמצם את זמן הרכיבה בגשם. על פי אפליצקיית מזג האויר בה אני משתמש (The Weather Channel) ואשר הוכיחה עצמה כמאד מדוייקת גם במסעות הקודמים, ראיתי שאם אמשוך לגבול סלובניה איטליה (טרייסט) יש סיכוי טוב שאסיים עם הגשם… וכך עשיתי – רכיבה במבול סוחף בכביש המהיר, אבל במהירות יחסית גבוהה, קיצרה לי את זמן הגשם משמעותית. הייתי ממוגן כך שלמעט רטיבות קלה בנעליים, נשארתי יבש.

הגעתי לגבול סלובניה – איטליה, והחלטתי להכנס לטרייסט, גם מתוך געגוע לשפה, גם מתוך געגוע לקפה המעולה והגלידה. מימשתי הכל!

שבתי לכביש, ורכבתי שוב לפרק זמן קצר לסלובניה, ואז לקרואטיה לחצי האי האיסטרי בצד המערבי שלו, שהוא מדהים בחופים ובעיירות הנופש, וההשפעה האיטלקית מאד מאד בולטת במקום.

עצרתי לצהרים, והמשכתי דרומה לאורך החוף תוך כניסה לעיירות הנופש מדי פעם, אלפי תיירים, קייץ במיטבו.

מדי פעם אתה פוגש על הדרך דוכנים למכירת מוצרים שונים, פירות, גבינות, ושנאפס… על יד אחד הדוכנים הללו, אשר מוכר שנאפס, ראיתי מכונית רנו 4, אדומה, רכב מיתולוגי, שעורר בי מייד זכרונות מהתקופה שהיה לי אחד כזה בשנות השמונים…

עצרתי ליד הדוכן, הפסקת מים, והתקשקשות נחמדה עם המוכר, בחור בשם פטריק, קרואטי, במקור מסרביה, אשר אביו עבר לקרואטיה, יש לו משק קטן עם כל מיני עצי פרי, והוא מייצר שנאפס בכל מיני טעמים, לימון, דבש, פירות יער, תפוחים, וכל מה שרק נדמה שקיים.

הבהרתי לו שאלכוהול ואני לא ממש מתחברים, פשוט לא טעים לי, אבל לעומת זאת, ענין הרכב שלו, מאד מאד מסקרן.

מסתבר שהבחור עם הרכב הזה כבר 10 שנים, המכונית משנת ייצור 1981, ונוסעת… פטריק עשה איתה מסעות באירופה, והגיע לפורטוגל!

פתאום הבחור מציע לי לעשות סיבוב על הרכב, לא יכולתי לסרב, ועשיתי נסיעה קצרה של כ 10 דקות, בהנאה אמיתית!

כאשר חזרתי המשכתי לשבת עם פטריק, שנתן לי בקבוק שנאפס דבש קטן מתנה, בכל זאת, גאווה מקצועית…

המשכתי ברכיבה, והתמקמתי ללילה בבית הארחה מהמם בשם La Parenzana שנמצא לפני העיר Buje על ציר המשמש כחלק ממסלול הג'ירו ד'איטליה, מרוץ האופניים השני בחשיבותו אחרי הטור דה פרנס…

מלון מקסים, מבנה אבן משופץ, מטע קטן של עצי זית בחזית המלון, ובו מסעדת גורמה, שהיתה מלאה באורחים, והצטרפתי כמובן לחגיגה.

למחרת בבוקר המשכתי ל Pula סיבוב לא ארוך בעיר, ויציאה לכיוון הצד המזרחי של חצי האי האיסטרי, בכיוון רייקה, עיר הנמל הגדולה.

נסיונות למצוא צימר לאותו הלילה עלו בתוהו, כל האזור מפוצץ תיירים, ולמרות אלפי חדרי הארוח, הכל מלא…

לפיכך, התמקמתי בערב הזה בקמפינג מצויין, בין Pula לרייקה, בשם Autocamp Draga קמפינג אשר הפתיע אותי ברמתו, גדול, מרווח, נקי ומטופח, כבישים בין אזורי הקמפינג, מקלחות מצוחצחות, מינימרקט, כביסה וכל מה שצריך. מדשאות מטופחות למיקום האוהלים, פשוט קמפינג לתפארת. האמת, בארצות הברית ישנתי הרבה מאד בקמפינגים, לא זכור לי קמפינג ברמה שכזו.

סוף סוף הצדקתי את סחיבת האוהל … שלושה לילות לסיום, הנה באה ההזדמנות. אמת, שמחתי, ומאד נהניתי, מסביב שכנים מכל מיני ארצות בסביבה, הזמנתי זוג גרמני לקפה שחור… ככה גם נתתי לערכת הקפה לזכור שהיא קיימת…

הגענו ל 3 לחודש… צריך להתחיל להתקרב לזאגרב, ב 5 מחזיר את האופנוע…

יצאתי ברכיבה לכיוון זאגרב, שוב, דרכים קטנטנות, החלק הראשון לאורך החוף המזרחי של חצי האי האיסטרי, ובהמשך משכתי לכיוון קארלובק שנמצאת כ 60 קילומטר מזאגרב.

לינה במלון חביב, Amarillis ובבוקר רכיבה לזאגרב, עם עצירה בקארלובק וסיבוב בעיר, הפסקת קפה והמשך רגוע.

4 אוגוסט – הגעה לזאגרב, הפעם לקחתי שני לילות במלון מצויין, שנמצא ממש במקום הכי מרכזי בעיר, בקצה רחוב הליכה אשר מכיל את כל המסעדות והפאבים הכי מגניבים בזאגרב, וויב כייפי. המלון, Hotel Academia חדש יחסית, חדרים מצויינים, ושרות מעולה.

תכנון הזמן הנותר היה לביצוע בדיקת קורונה לפני טיסה ב 5 לחודש, ואז החזרת האופנוע לבחור המדהים ממנו השכרתי, וטיסה מתוכננת ל 6 לחודש בבוקר.

אבל… יום חמישי, 5 אוגוסט הוא מסתבר יום העצמאות של קרואטיה, הכל סגור, כולל מתחמי בדיקות הקורונה….

פקידת הקבלה המדהימה במלון, חרשה טלפונים ובישרה לי כי ב 5 לחודש, במרחק 2 רחובות מהמלון, תמקם ניידת בדיקות, בדיוק לצורך הזה. וכך היה. הסתדרתי.

ביום חמישי, לאחר הבדיקה, קבעתי עם דארקו, ממנו שכרתי את האופנוע, בשעה 12:30 אצלי במלון. הבחור הגיע כמו שעון, עם הואן הנחמד שלו, החנה אותו, והודיע לי שהזמין מקום במסעדה סמוכה לחגוג את סוף המסע….

אכלנו צהרים ארוחת גורמה, והבחור מתעקש לשלם על הארוחה! לא עזרו תחינותי, ונסיונותי להסביר לו שאם אני, תימני עם אישורים, מציע לשלם על הארוחה, שלא יחמיץ…  לא עזר.

הבחור שילם, יצאנו, העמסנו את האופנוע ונפרדנו בחיבוק.

תם עוד מסע (קטן אמנם, אבל יש המתעקשים שזה מסע…)

סך הכל רכבתי 22 יום, 3710.8 קילומטר, במזג אויר נפלא, נופים מדהימים, אנשים הכי אנשים שיש, הנאה מושלמת.

והכי נפלא – נשמתי ירוק כל המסע, ממש, אני רוכב ביערות ואזורים ירוקים ומרגיש שהאויר מסונן, תחושה מופלאה.

שמחתי לשתף בזמן אמת, ולרשום את המגילה הזו, אולי זה יהיה נחמד לחלק מהחברים.

לסיום, רוצה להעלות כמה תובנות וטיפים למי שאי פעם יתכנן סיבוב בקרואטיה ובכלל:

1. מוניות מהשדה – UBER ולא לעשות את הטעות שלי, משום מה שכחתי שיש UBER  ולקחתי מונית אלק רשמית מהשדה למלון בעיר – הבחור פשוט השחיל אותי…
2. בכל המדינות שרכבתי, ורכבתי רק בכבישים קטנים, יש מגבלות מהירות שנעות בין 40 ל 80 קמ"ש – חשוב להקפיד לא לחרוג בצורה בוטה – יש בכל הבלקן המון המון משטרה שאוכפת. וחוץ מזה, הכי כייף לרכב לאט…
3. לינה – כל הבלקן מפוצץ בצימרים, בתי הארחה, שלטים של Rooms/Apartments/Sobe בכל מקום, וקל מאד למצוא מקומות לינה מצויינים במחירים מגוחכים ! אני שילמתי בין 15 ל 40 אירו ללילה, הכי יקר היה מלון, 55 אירו פעם אחת, והמקומות ברובם קסומים. אני מדבר על תקופת השיא בתיירות! למעט ערב אחד, לא היתה כל בעיה לעצור בסביבות 3 אחר הצהרים לקפה או ארוחה, ולהחליט עד לאן אני מתכנן להגיע בשעתיים הקרובות, ולמצוא מקום מתאים, להזמין (במרבית המקרים דרך booking.com ) כך שממש אין דאגה.
4. מעברי גבול – להגיע מסודרים! ניירת נדרשת: דרכון, אישור חיסון קורונה/תו ירוק (הישראלי תקף), רשיון רכב של האופנוע, חוזה שכירות, גרין כארד – לא היתה בעיה בשום מעבר גבול. מה שכן, אם מתכננים לעבור במעברי גבול שאינם בכבישים הראשיים, חובה לבדוק קודם האם המעבר פתוח לזרים, היות ויש מעברים אשר משמשים רק את התושבים המקומיים ואין אפשרות לתייר לעבור בהם. קרה לי פעם אחת.
5. לא רוכבים בחושך!!! – הרבה מאתנו אמרו זאת, אבל חשוב לי להזכיר שוב. אין טעם לרכיבה בחושך, לא יכולים להנות מהנוף, נסיעה בסוף היום, מן הסתם קצת יותר עייפים, ומחוייבים בריכוז גבוה יותר. בקיצר – לא רוכבים בחושך!!
6. לא להתחייב מראש על מלונות ונקודות הגעה, הדבר הופך את הרכיבה לבעייתית – אתה עם תחושה שחייב להגיע למקום X וזה חד משמעית פוגם באפשרות להנות ברגוע מכל רגע… מלון מזמינים לקראת אחר הצהרים.
7. נהגים מקומיים ותרבות נהיגה מקומית – קחו בחשבון שבכל מדינה יש את הייחודיות שלה בהקשר זה, בחלק מהמקומות, נהגים חסרי הבנה, חלק נהגים מצויינים, מה שמחייב אותנו להיות אלה שלוקחים את האחריות! זה בידיים שלנו. אני בגישה שאם הייתי מעורב בתאונה, אני לא הייתי בסדר (לא מתכוון לצד החוקי) – אני כאופנוען חייב לקחת בחשבון את כל השטויות שכל נהג יעשה, לכן הריכוז חשוב, וההבנה שמרבית נהגי המכוניות לא מבינים בכלל מה זה כלי דו גלגלי ולא סופרים אותנו.

אז בכל מדינה – לפחות בימים הראשונים, חשוב להקדיש שימת לב ללימוד תרבות/חוסר תרבות הנהיגה במקום. זה מציל חיים.

נשתמע במסע הבא…. אינשאללה בקרוב…

---

———————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות

———————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

בזמן שכולנו אמרנו ״יום אחד…״

אירה ויואב כבר היו בתוך הסיפור…

בפעם השלישית

הטיול הגדול 2.0

13.6.2021 – תל אביב – 3 ימים לתחילת הטיול.

אני אוהב לכתוב סיפורים קצרים בדרך כלל כשאני מתחיל לכתוב עם רעיון כללי ומשפט פתיחה אך אין לי מושג איך יסתיים הסיפור, הסוף מגיע תוך כדי כתיבה.

בניגוד לנוהג הקבוע של "בוא נתחיל ונראה לאן נגיע" הפעם תכננו לעומק הטיול. בדקנו את מזג האוויר הצפוי לאורך כל המסלול (קר שם!), בחנו מקומות לינה לאורך הדרך (יש לנו רתיעה עקרונית מאוהלים וכיפת שמים מעל הראש בלילה) ואפילו הכנו בנק מטרות לאתרים שנרצה לבקר בהם. בקיצור היינו מוכנים…. ואז הגיעה הקורונה וקורקענו למשך שנה וחודשיים. אנחנו לא היחידים שהקורונה שינתה להם תוכניות (מי יותר ומי פחות) כך שקשה לנו להתלונן, מה גם שניצלנו את הזמן לשהות של שנה במצפה רמון וממש לא סבלנו.

 

התכנון המקורי היה אמור לעבור ב: רומניה, סרביה, הונגריה, קרואטיה, סלובקיה, אוסטריה, גרמניה, צרפת, בלגיה, הולנד, דנמרק, שבדיה, נורבגיה, רוסיה (הרבה רוסיה), מונגוליה, קזחסטאן, קירגיסטאן, אוזבקיסטאן, טג'אקיסטאן, טורקמניסטאן, איזרביג'אן, גאורגיה, ארמניה, טורקיה, בולגריה, יוון ורומניה. וכך זה היה אמור להראות:

הערכנו את הטיול בשנה פחות או יותר, קייץ באירופה וצפון רוסיה וחורף על שפת הים הכספי, הים השחור ויוון, סטפן קנה לנו גיפ ברומניה והכל היה ערוך ומוכן.

והנה אנחנו באיחור של שנה יוצאים… אלא שהפעם חוקי המשחק יהיו שונים, אנחנו יודעים היכן נתחיל (ביאשי ברומניה), מתכננים לבלות מספר שבועות ברומניה וניסע לכיוון כללי מערבה (ניסע לכיוון אירופה מאחר והדיווחים על מצב הקורונה שם אמינים יותר) וכל מדינה שתסכים לקבל אותנו (ולא מקורננת) ניסע אליה.

זה לא הטיול הארוך הראשון שלנו ועל הטיול הקודם (האמריקות) אפשר לקרוא באתר הרפתקה כאן (אם תקישו בתוך האתר בחלונית החיפוש "אירה ויואב" תוכלו לראות את כל הפוסטים). וככה הוא נראה:

---

———————————————–

כל הזכויות c לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

——————————————————————–

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מסע ספונטני לכרתים אבא ובן

המלצה למסע ספונטני להרפתקנים מתחילים קרוב נגיש וזול.

 

יומן ממסע האופנוע הראשון שלי לחו"ל מלפני כמה שנים טובות.

במהלך השירות הצבאי הוצאתי את הרשיון שלי לאופנוע. בשחרור מהצבא אבא שלי הציע שניסע שנינו למסע אופנוע ביחד באחד מאיי יוון.
יצאנו למסע של שבוע כל אחד על אופנוע באי כרתים. זה היה המסע הספונטני הראשון שלי בחו"ל.

התכנון היה פשוט, "תשתחרר מהצבא ושבוע אחרי זה נקנה כרטיסי טיסה לנמל התעופה הרקליון באי כרתים, ניקח איתנו תיק גב, ארנק וקסדה ומשם נסתדר.

ספונטניות כזו לא חדשה לי ולאבא שלי. מאז ומתמיד ככה אנחנו מטיילים, ומאז שיש לי רישיון ככה אני מטייל גם על אופנוע, לרוב בלי יעד ותוכנית בלי לדעת איפה אני אשן הלילה.

וככה היה. 3 ימים לפני היציאה קנינו כרטיסי טיסה. לא ידענו מה נעשה כשננחת.
עלינו לטיסה כל אחד עם תיק גב קטן וקסדה תלויה עם רצועה על הכתף.
בתוך התיק היה: בגד ים, סנדלים, ארנק, רישיון נהיגה, רשיון בינ"ל, מגבת, מברשת שיניים, מטען לפלאפון, חולצה ומכנס ספייר ורצועת קשירה שתשמש אותנו לקשור את התיק לאופנוע. הכל עלה איתנו למטוס ובנחיתה לא היינו צריכים לחכות למזוודות ויכולנו ישר לצאת לדרך.

יצאנו מהשדה ותפסנו את נהג המונית הראשון שראינו. "קח אותנו למקום שאפשר להשכיר בו אופנוע" והוא לקח אותנו למאליה. כל מה ששמעתי על המקום הזה הוא שכל קיץ ערסים בני 16 מגיעים לעיר הזו למסיבות. בדרך למאליה הכבישים מלאים בבני עשרה אירופאים רכובים על קטנועים  וטרקטורונים שבקושי מגרדים את המהירות המומלצת. מנצלים את השמש הים תיכונית ורוכבים בלי חולצה עם בגד ים וכפכפים וכמובן בלי קסדה ושיער מתנפנף ברוח.

מסיבוב קצר ברחובות של מאליה ראינו כמה וכמה סוכנויות אופנועים וטרקטורונים. רובן משכירות קטנועים עד 125 סמ"ק שמותאמים לקהל הצעיר וחסר הרישיון שהצגתי קודם. אבל למי שישקיע כמה דקות נוספות ימצא סוכנויות שמשכירות גם במוו גדולים או ימאהה בינוניים, ואם לא במאליה אז בעיר הבירה הרקליון.
השכרנו כל אחד ימאהה xt660x גרסאת הסופר מוטו של הטנרה 660. קל יותר וזריז יותר עם צמיגי כביש שחוקים לגמרי ולוח שעונים מזייף לחלוטין.

האופנועים האלה ראו כמה תיירים עוד לפנינו.
חברת ההשכרv דרשו לראות רhשיון בין לאומי uהצלחנו לסגור את שני האופנועים בפחות מ90 יורו ליום (לשניהם) ל4 ימים מלאים.

האי כרתים הוא האי הכי גדול מאיי יוון ואורכו הוא 250 קילומטר ממזרח למערב. יש כביש אחד לאורך האי וכמה שחוצים אותו לרוחב. לא היה לנו שום תכנון חוץ מלחזור לשדה התעופה אחרי שבוע של רכיבה. מספיק זמן כדי לחקור את כל קצוות האי הקטן, לטפס להרים ולרדת מהשבילים הראשיים.

כל רצועת החוף מלאה טברנות ומפרצי חוף כחולים, סירות דייגים קטנות בצבע לבן עוגנות כמה מטרים מקו החוף. כל כמה מאות מטרים נגלה אלינו מפרץ חדש קטן ואינטימי שנראה כאילו הוא בבעלות פרטית של הטברנה המקומית.

בכל יום רכיבה סביב הצהריים חיפשנו לנו מקום לישון. או שהיינו מחפשים ב google maps ועושים השוואת מחירים. או שהיינו שואלים את המקומיים במסעדה או בבר והם היו מפנים אותנו למקומות אירוח בקרבת מקום. הכל כל כך פשוט וזמין. אין שום צורך להזמין מראש. הצלחנו למצוא חדרים עם שתי מיטות במקומות ממש יפים ונעימים במרכזי העיר ובמרחק הליכה מהים בפחות מ50 יורו ללילה. ואם הייתי רוצה לישון בשק שינה על אחד החופים אני בטוח שזה לא היה מפריע לאף אחד.

זה היה בסוף ספטמבר אחרי עונת התיירות, וברוב המסעדות והטברנות היינו הלקוחות היחידים אז לא זכינו להופעה של להקה יוונית עם בוזוקי ושבירת צלחות. כשרצינו משהו זול וזריז נכנסנו לסופר הקרוב וקנינו לחם ונקניק עם גבינה מקומית, בירה או בקבוק יין לבן וסגרנו ארוחה לשנינו בפחות מ20 יורו.

הכביש הראשי שחוצה את האי הוא כביש דו סטרי עם נתיב אחד לכל כיוון, ללא חומת הפרדה וללא שוליים. הנהגים המקומיים עוקפים וחותכים ונותנים לרוכב הרגשה של שדה קרב. מזל שאפשר לרדת מהכביש הראשי ולטפס להרים. ההרים לא גבוהים במיוחד אבל הנוף משתנה לחלוטין ממישור החוף למעברי ההרים המפותלים המובילים לרחובות הולנדיים צרים שלא פעם מכוסים תקרת עצי פרי ובוסתנים לצידי דרך. פעמים בודדות ירדנו לשטח ודרכי עפר אבל לא זה היה סגנון הטיול המתוכנן אז ניסינו להימנע מדרכים כאלו, למרות שיש אינסוף שבילי ודרכי שטח לחקור באי.

תושבי הכפרים הקטנים בהרים, רובם מבוגרים וגמלאים, לא פעם שיכורים מאוזו, לא משנה מה השעה ביום, משחקים קלפים או דמקה אבל תמיד לבושים בחליפה מסוגננת הנודפת ריח חזק של אניס וכמה כתמי ציזיקי. בכפרים חיים אורך חיים צנוע. בהרבה מקרים בלי גז וחשמל. צריך להבין יוון זו אחת המדינות העניות באיחוד האירופי והחיים באי שמתבסס כולו על תיירות ומעט חקלאות עונתית לא מאפשרים חיי מותרות לתושבי הקבע של האי. רוב היוונים שתפגשו בערים, במסעדות, בבר ובבתי המלון עובדים שם רק בתקופת הקיץ ונלחמים על כל יורו בכיסו של התייר העובר לפניהם ברחוב.

לא ידוע לי מה המצב בכרתים לאחר תקופת הקורונה אבל סביר להניח שהכלכלה והתיירות יתקשו מאוד להשתקם אחרי משבר כזה והפסקה מוחלטת של יותר משנה.

בכל מקרה, כרתים הוא יעד קרוב, זול ונגיש במיוחד. מושלם להרפתקנים בתחילת דרכם במסעות על אופנוע שרוצים לצאת להתנסות בחוויה ספונטנית קלילה ובטוחה.

---

——————————————–

כל הזכויות c לסיפור ולצילומים שמורות לגל אקרמן

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

בגלל יקי

או גרוטנוע 2020

 

כתב וצילם ג'. פנדר
צילם את התמונות היותר טובות מרטין ב.
 צילם את התמונה הכי טובה שחר מלמד

 

הגרוטנוע הוא מסע שארגנה החברה שמוציאה את מסעות הגרוטארלי. בנובמבר 2020, אחרי כ- 40 מסעות גרוטראלי הם הוציאו לדרך את הגרוטנוע הראשון.
מי שסיפר לי על חוויית הגרוטראלי הוא חבר בשם יקי. נפגשנו בנסיבות שבהן נהוג לדבר על הא ועל דא והוא סיפר על החוויות ממסעו הראשון. יקי הוא איש חיובי, גם במעשיו וגם בהשקפת העולם שלו, ותיאורו התמציתי של המסע ושל האתגרים שעמם התמודד יצרו בי חשק רב לנסות, אלא שלא הייתי בטוח שאני רוצה לעשות זאת במכונית.
בשנים האחרונות אופנועים מעסיקים אותי מאוד. בכל שנה ב- 13 השנים האחרונות הצלחתי לערוך לפחות מסע אחד לבד או עם אחד מחברי סינדיקט ה- HKL. תכנון מסע והכנת הכלים עבורו נמשכים מספר חודשים וזו תרפיה מצויינת בתקופות שבהן אינני יכול לרכוב.
המסע שתכננתי לאביב 2020 הוא מסלול הנקרא Nevada Back Country Discovery Route או בקיצור NVBDR, מגבול אריזונה-נוואדה, מערבה לגבול נוואדה-קליפורניה, ואז צפונה ומזרחה לגבול נוואדה-איידהו. 1600 ק"מ של דיונות, טרשים, מדבר גבוה והרים מושלגים. התחלנו להתכונן בסוף שנת 2019: כרטיסים נקנו, ציוד הוזמן, אבל במרץ 2020 כבר היה די ברור שבחודש מאי מרטין ואני לא נצא ל-NVBDR.
כל מי שמכיר קצת את הכרונולוגיה של 2020 יודע שעבור הרבה אנשים זו שנה קטסטרופלית. למזלי, ההשפעה עלי ועל משפחתי היתה קטנה אבל השגרה הכפויה של הסגר, או הסגר מרצון שגזרנו על עצמנו, היתה בלי ספק "מבאסת".
ואז בין הסגר הראשון לסגר השני נתקלתי במודעה על מסע הגרוטנוע. ההגדרות היו כלליות מאוד אבל נרשמתי מיד.
אחרי כמה ימים קיבלתי מחגית, מארגנת המסע, אישור הרשמה ופרטים נוספים על הראלי. הפרט החשוב היה שהמסע יתקיים על קטנועים.
הגישה שלי למכונות היא מעט רומנטית. יש מכונות שאני אוהב ויש כאלה שלא, מעדיף ישן על פני חדש, לא אוהב לזרוק כלים או מכשירים ומתקשה למכור כלי רכב שכבר נמצא בבעלותי. מכלול הסיבות הללו הביא אותי לכך שלא רציתי להשתתף במסע עם קטנוע אלא עם אופנוע ישן, עדיף אנגלי, ועדיף מכולם, טריומף.
בדקתי מה מפורסם למכירה באתר יד 2 והיו שם כמה אופנועיBSA M20/M21 עם שסתומים צידיים, טריומף T100 משנת 72' ושני רויאל אינפילד בערך מאותן שנים.
כתבתי לחגית ושאלתי אם יסכימו לקבל אופנוע שיוצר לפני חמישים שנים או יותר. לשמחתי היא השיבה בחיוב.
כאמור ההעדפה שלי היא לטריומף. התקשרתי אל המפרסם, מר ג'. בשיחה הוא חזר על הכתוב במודעה: האופנוע נדיר, במצב מצוין, ועבר שיפוץ לפני מספר שנים על ידי מומחה. הוא אמנם לא רכב עליו בשנים האחרונות אבל מניע אותו מדי פעם רק למלא דלק ולנסוע.
ג' אולי בא בימים, אך לא איבד את חוכמת סוחרי הסוסים ודאג להסביר לי שזה אופנוע למבינים בלבד ושמדובר בדגם משטרתי חזק, אמין בצורה יוצאת מגדר הרגיל. קבענו להפגש בביתו בשבת בבוקר.
הביקור היה עצוב ומאכזב. יש משפט שאומר One man’s junk is another man’s treasure אבל כאן ההפך היה הנכון. בסככה פתוחה במישור החוף עמדו אופנועי BSA M20 וטריומף מתחת לשמיכות צמר צבאיות ומסביבם היו פזורים חלקים רבים אחרים. הטריומף היה במצב נורא: חלודה, מצמד תפוס, גומיות סדוקות, קסטומיזציה מכוערת וספק אם האופנוע הונע בעשר השנים האחרונות. הבעלים שבעליל ראה בו אוצר הצהיר שאם אני רציני הוא מארגן מצבר חדש ומניע אותו למחרת. כשהרהרתי בתמונת המציאות בדרכי חזרה הביתה, הבנתי שלא יכולה להיות כאן עסקה מעשית עבורי וחזרתי הביתה לחפש אופנוע אחר.
אתר יד שתיים הציע בחירה בין רויאל אינפילד לבין BSA. ההיסטוריה של רויאל אינפילד מעניינת. החברה פעלה בבריטניה מראשית המאה העשרים עד לסוף שנות השישים. עד לשנות החמישים נחשבה לחברה חדשנית יחסית, בין היתר היתה הראשונה שהכניסה בייצור סדרתי זרוע אחורית עם קפיצים ובולמי זעזועים לאופנועים. משמעות הדבר היא שבעוד באופנועי ה- BSA שעמדו למכירה היה מתלה אחורי קשיח, או מתלה אחורי מסוג plunger שניחן במהלך מינימלי, שני האינפילדים שעמדו למכירה היו עם בולמים עם מהלך של כ- 100 מ"מ. עבור רכיבה בדרכים משובשות בגרוטנוע הבדל כזה הוא דרמטי.
פרט מעניין נוסף הוא שבתחילת שנות החמישים החברה הקימה בהודו מפעל להרכבת הדגם הבסיסי שלה, הנקרא Bullet. בתחילה, המפעל הרכיב קיטים שסופקו מבריטניה ובשנות השישים עבר לייצור מלא של האופנוע. המפעל ההודי המשיך ליצר גם לאחר שהחברה הבריטית נסגרה, ועד לשנה שעברה, עדיין ייצר את הבולט בשינויים קטנים לעומת המקור.
נטיית הלב שלי משכה אותי דווקא אל ה- BSA. אם כבר החלטתי לסבול מהמוזרויות של אופנוע אנגלי, אז כדאי לקנות אופנוע שבאמת יוצר באנגליה. גם אם התכנון שלו מיושן, לפחות איכות הייצור באותן שנים היתה טובה. חוץ מזה נתקפתי ברגש נוסטלגי. האופנוע הראשון שרכבתי עליו, היה נורטון צבאי של חברי מוס (Moose), שיש לו מאפיינים דומים ל- BSA. הרעיון להחזיר אופנוע צבאי לרכיבה במדבר קרץ לי מאוד.

המוס, הנורטון הצבאי ואני בראשית שנות ה-90'

יש לי כמה חברים טובים, את רובם פגשתי עוד בשנות ה-80'. אחד היתרונות של חבר טוב, זו האפשרות להתייעץ עמו בכל דבר. אבל ידוע שאנשים אינם פתוחים לקבל עצות שאינן תואמות את הנחת המוצא שלהם, ולכן אני משתמש במגוון הדעות שבין חברי ובהיכרות רבת השנים בינינו בכדי להפנות לכל אחד מהם רק את השאלות שאני מעריך שהתשובה אליהן תתמוך בתוכנית הפעולה שלי. למעשה שטותי מסוג זה, אין חבר מתאים יותר מהמוס להיוועץ בו.
התקשרתי אליו ביום ראשון בבוקר ותיארתי בפניו באופן כללי את הראלי ואת הלבטים שלי בין האינפילד ל- BSA. הרעיון מצא חן בעיניו מיד. הוא התלהב במיוחד מרעיון של קטנוע בשטח, אבל אחרי שדנו בחוויה שהוא חווה בחולות געש בקיץ 94', הוא הסכים עם ההסתייגות שלי ממסע על קטנוע. דנו קצת ב- BSA מול אינפילד והוא צידד באינפילד במיוחד משום שבעיניו מלהיב לקחת דיסק (משחזת צידית) ולהתחיל להסיר מהאופנוע את כל מה שלא נחוץ למסע. ב- BSA עם אילן יוחסין מכובד לא ראוי לנהוג כך.
ביליתי את שאר היום בסקירה ראשונית של הדגם ואפשרויות האבזור שלו. כתבתי לשני המפרסמים ביד 2. אחד מהם, הראל, ענה לי (סימן טוב) וקבענו פגישה.
הציפיות שלי היו נמוכות, לפני כמה שנים קראתי את ספרו של Gordon Bunker "התהוותו של אופנוען" (The Making of a Motorcyclist) ובספר הוא טבע את המונח 20 footers – אופנועים שנראים טוב ממרחק של 20 רגל ומעלה:
"ההתבוננות בהם מעלה פרץ של נוסטלגיה וחזיונות של אומנים בסדנאות ישנות, עמלים לבנות את האופנועים ורוכבים בלבוש רכיבה היסטורי חוצים על גבם יבשות. לאופטימיסט קל ללכת שולל סביב הדמיונות הללו, אבל עליך להתקרב (לכדי פחות מ-20 רגל) ומה שתראה זה אגד מפוקפק של זבל ביצור המוני." כנציגים נאמנים לקטגוריה בחר באנקר את הרויאל אינפילד ואת האורל . הוא הוסיף ואמר על אופנועים אלו ש"הם משתייכים לקבוצה של אופנועים שצריכים לעבור ישר מהארגז שבו הם מסופקים לפח המיחזור".
מצב האופנוע היה נאמן לתיאור של באנקר. הוא שופץ בהודו לפני ייבואו לארץ כרכב אספנות. האופנוע היה שמיש, הניע, טפטף שמן והיו עליו פריטים רבים שהמתינו למשחזת של המוס. אחד הדברים שהפתיעו אותי היה רגלית הילוכים ארוכה.

שאלתי את הראל מה זה והוא הסביר "אתה בהודו, בדיוק קנית זוג נעליים חדשות ואתה לא רוצה ללכלך את חרטום נעל שמאל עם רגלית ההילוכים, אז אתה מעלה הילוכים בדריכת עקב". הבנתי, אני מניח שזה מצוין גם למי שרוכב בסנדלים או בנעלי אצבע. כך אותר הפריט הראשון עבור המשחזת של מוס. סיכמנו על מחיר ועל הצעדים שהראל התחייב לטפל בהם (כיוון שסתומים, טסט וטיפול בנזילות השמן). שלב א' הושלם- יש אופנוע!
הבולט (האנגלי) זכה להצלחה יחסית בזירת תחרויות הטריאל בשנות החמישים. בשונה מהיום, האופנועים ששימשו אז לתחרויות שטח היו קרובים מאוד לאופנועי כביש סטנדרטיים עם שינויים קלים בפריטים כמו כידון, מושב, גלגלי שיניים ומגן מנוע. הודות למסורתיות הבריטית, יש אנשים שעדיין מתחרים עם אופנועים דומים בתחרויות שמיועדות לדגמים שנבנו בהתאם למפרטים שקדמו ל- 1965 (הן נקראות Pre 1965 Trial).
ניתן לראות תמונה של אופנוע כזה בהספד ל John V. Brittain שזכה בתחרויות רבות בסוף שנות ה-50' בקישור הזה

מקיומן של תחרויות אלו נובע יתרון מהותי בכך שעדיין ניתן לרכוש חלקים כאלו גם עתה, וניצלתי את עשרת הימים שנדרשו להראל להכין את האופנוע, לחיטוט באתר של חברת Hitchcock’s המתמחה בחלקים של רויאל אינפילד.
מחגית שמעתי שההרשמה לגרוטנוע איננה מלאה וחלקתי זאת עם חברי אורי ומרטין. כשתיארתי למרטין את תוכניות השדרוג וההערכות שלי לראלי הוא אמר שני דברים מפתיעים:
הראשון היה שהוא יכול לראות איך נמוג בלוז (blues) הקורונה מפני, והשני, שנאמר ברגע של חולשה, שהוא מוכן להצטרף. פניתי לחגית ובדקתי אם יוכל להצטרף על גבי אינפילד משנה מאוחרת יותר. משהשיבה בחיוב הורחב החיפוש לאופנוע נוסף.
את האופנוע המבוקש מצאתי שוב דרך יד 2, רציתי את דגם הקלאסיק עם המושב הבודד. שוחחתי עם המוכרים והם אמרו לי שהאופנוע חדש לגמרי ובמצב מצוין ונסעתי לראות אותו. ניכר היה שהאופנוע פרט על נים בחוש האסתטי של בעליו שהשקיע בעיצוב Café Racer באיכות נמוכה; הסרת מושב הנוסע, עיטוי סעפת הפליטה בסרט סיבי זכוכית והחלפת המראות המקוריות בכאלה שהיו קטנות (ולכן לא פרקטיות), כבדות, וגם לא עמידות. הוא איבד בו עניין, קנה אופנוע אחר והעמיד את האינפילד מתחת לעץ ברחוב. לאופנוע יפני זה כנראה לא היה משנה הרבה, אבל על ההודי החינני ניכרה השפעת איתני הטבע בהתחמצנות של הציפוי והצבע. המצבר היה גמור והשרשרת חלודה (ובדיעבד גמורה).
בשונה מהחויה עם הראל, העסקה לא הייתה נעימה במיוחד, אבל הואיל ונשארו כחודשיים לראלי, וגם החגים והסגר השני עמדו בפתח, החלטתי להשלים אותה ולהתקדם בהכנת האופנועים. סיכמתי עם המוכר על העברה בנקאית וסיכמנו שהוא יטעין את המצבר ויתדלק את האופנוע בכדי שאוכל לאסוף אותו ברכיבה ולא אזדקק לגרר.
ב- 26/8/2020 אספתי את האינפילד "החדש" (להלן "ההנפילד") משכונת יוקרה במרכז הארץ. המוכר לא רצה להעביר בעלות באופן מקוון אז נאלצתי לפגוש אותו בדואר. בעמדנו בתור הוא חלק איתי את רשמיו מהמגורים בארץ:
"זו ארץ קשה, האנשים קשים".
בצענו את העברת הבעלות (לא לפני שנאלצתי לקפוץ לכספומט משום שבדואר לא מקבלים כרטיסי אשראי והמוכר הגיע לדואר ללא כסף), ונסענו לביתו לאסוף את האופנוע. העמסתי למכוניתה של אשתי את החלקים השונים שפורקו מהאופנוע ואף שהמוכר אמר שהטעין את האופנוע כל הלילה, נדרשנו שוב לכבלים בכדי להתניע אותו.
לדעתי יש שלושה מבחנים פשוטים שמאפשרים לתהות על קנקנו של זר:
1. האם הוא אוסף את הגללים של כלבו ברחוב
2. האם הוא משאיר אשפה במכונית שכורה
3. האם הוא מוסר כלי רכב ללא דלק
ביציאה משכונת המגורים נדלקה נורית הדלק. עצרנו לתדלוק, אשתי סיפקה לי כבלים ומצבר להתנעה מחודשת וההנפילד קירטע כל הדרך למוסך של משה שבהוד השרון. באמת מדינה קשה עם אנשים קשים…
כשחזרתי לעיין בספרו של באנקר נזכרתי בקטע נוסף בפרק העוסק בתחזוקה:
"כל פריט מכאני שמוזנח או 'נטחן' ( hammered במקור) ע"י בעליו הוא מחזה עצוב. יש לי שכן שנוהג במכוניותיו באופן חסר רחמים וזו סיבה מספקת עבורי לא לרצות להתיידד עימו. כמו עם אדם המצליף בסוס … אין לי שום עניין להתקרב אליו."
למחרת שכרתי נגרר ונסעתי לחדרה כדי לאסוף את האופנוע של הראל. כפי שהראל הבטיח, האופנוע היה מוכן, מתודלק, מכוון ושמיש. הראל הראה לי כיצד להניע אותו עם ה- kick start, פעולה שמחייבת שילוב שווה של טכניקה, סבלנות ואמונה. יש מרכיב רביעי, סודי בדרך כלל, שהוא אופנוע תקין והצתה מכוונת, אבל באופנועים ישנים לא תמיד מוצאים אותו. האופנוע הניע בקלות והראל אמר שמעולם לא היה מכוון טוב כפי שהוא כעת.
חווית הרכיבה על אופנוע עם מנוע חד-בוכנתי, עם מהלך ארוך כמו ה"סינגלים" בתכנון של שנות החמישים, היא מיוחדת ובמהירות איטית זה כיף לא קטן. לקחתי את האופנוע לסיבוב והיה לי קשה למחוק את החיוך.

נסיעה ראשונה אצל הראל

משיקולים לוגיסטיים (החזרת הנגרר) השארתי את האופנוע במוסך בהוד השרון וחזרתי לאסוף אותו כעבור מספר ימים בליווי צמוד של אשתי במכונית מצוידת בארגז כלים. בשלב מסוים על כביש 4 עקף אותי נהג שהיה ללא ספק במרחק של יותר מ- 20 רגל ממני, צפר לי וסימן בלבביות thumbs up. המרחק עד לבית היה עוד רב, אז לא הרשיתי לעצמי להנות מהמחווה, שהרי בכל רגע המנוע יכול למות ולהשאיר אותי בצד הדרך.
לשמחתי המסע לרחובות עבר בשלום, אבל חשף את מגבלות המתלים, המושב האיום, מיכל הדלק הרחב והכידון הגבוה שאינם מתאימים לרכיבה בשטח. חוץ מזה היו לו מגוון בעיות של אופנוע ישן שניתן לפתור עם מעט סבלנות וזמן. החלטתי לקרוא לו UB500 (Ugly Bike 500), אבל כשסיפרתי לידידי Les Davies על האופנוע והמקור לשמו, הוא נזף בי ואמר שגם לאופנועים יש רגשות.
בשבועות הבאים רכבתי עליו בכל עת שנדרשתי לצאת מהבית מתוך מטרה לאתר בעיות או תקלות. UB הניע בכל הזדמנות ולשמחתי לא מצאתי את עצמי עומד שטוף זיעה בצד הדרך מנסה להבין מדוע איננו מניע. כנראה שיש אופנועים שנבנו עם יצר רע וחוש הומור.
ההנפילד נשאר במוסך של משה לשם התקנה של צמיגי שטח ולאיתור בעיית fueling שחשבתי שיש לו.

אחרי החלפת הכידון יצאתי עם האופנוע לרכיבת שבילים. האופנוע התמודד יפה עם דרכי עפר וקטעים חוליים, אך משום שהייתי לבד והצמיגים היו צמיגי כביש, לא רציתי להסתכן והרכיבה לא הייתה ארוכה. שבועות מאוחר יותר, כשהתחלתי לפרק את האופנוע גיליתי שמזלי שיחק לי. קופסת הצד השמאלית, שהייתה מחוברת עם אזיקונים ובתוכה הונחו מספר רכיבי חשמל, לא אהבה את הטלטולים ומערכת החשמל המתינה להזדמנות לקצר.

נסיעה ראשונה בשדות- UB500 מפתיע לטובה

הזמנתי כמה חלקים בארץ ובנוסף בצעתי הזמנה גדולה מהיצ'קוקס. קיוויתי להספיק ולשפץ את המנוע, את מערכת החשמל, את המתלים, הגלגלים והצמיגים מתוך כוונה שהאופנוע יעמוד בתלאות הראלי וגם יהנה אותי לאחריו.
תהליך היבוא של החלקים מבריטניה התגלה כהפתעה נעימה, בעיקר הודות להסדר המסחרי של היצ'קוקס עם DHL והטיפול המקצועי של צוות החברה בארץ. משך הזמן הטיפוסי בין הזמנה למסירה היה כשבוע.
התוכנית שלי היתה לבצע כמה שיותר עבודה בעצמי, אולם את בניית הגלגלים, שיפוץ המזלג הקדמי ושיפוץ המנוע שהן פעולות שאין לי ניסיון בהן, קיוויתי לעשות במוסך.

פריקת המשלוח העיקרי של החלקים שנשלחו מאנגליה עבור האופנוע

כשהספק ראה את התמונה הוא כתב שהוא צריך לבדוק עם המחסן מדוע הם ארזו גם כלב גדול עם המשלוח

לפני תחילת העבודה שקלתי את האופנוע ומצאתי שמשקלו 168.7 kg (85.7 מאחור ו- 83 מלפנים) עם 14 או 15 ליטר דלק. כלל אצבע למשקל הרטוב המירבי לאופנוע לרכיבת שבילים, שעליו צריך עוד להעמיס ציוד אישי, הוא 130 ק"ג. לא חשבתי שאפשר להגיע למשקל כל כך נמוך, אבל קיוויתי שאוכל להשיל לפחות 15 ק"ג. התוכנית הכללית היתה לפרק כל מה שלא נחוץ, ומה שנחוץ, להחליף ככל שניתן מפלדה לאלומיניום או לפלסטיק.
החלפתי את הכידון, את בולמי הזעזועים ההודיים עם המיכל החיצוני המדומה, את המושב ההודי, את צינור הפליטה והמשתיק הכבדים, את הכנפיים הכבדות, את מיכל הדלק הגדול והרחב ופרקתי את שתי קופסאות האחסון הכבדות.

איכות ההרכבה של ה- cycle parts היתה בסדר אבל פה ושם היו חלקים מאולתרים שיוצרו ללא כלים מתאימים, למשל התושבות למושב הנהג והנוסע שבתמונות למטה. נראה שרובם קשורים לשיפורים שבוצעו בו בשנותיו על כבישי הודו.

אחרי שפרקתי את מכסי הגוף ואת תאי האחסון, נחשפה מערכת החשמל כבליל מגעיל של חוטים מלופפים על עצמם וסרט בידוד (איזוליר בנד). לפני שהעליתי את האופנוע לעבודה על הסטנד, שטפתי אותו, ואפשר היה לשמוע התפרקות חשמלית קצובה שהעידה על בידוד פגום במספר מקומות.

 

מערכת החשמל במלוא הדרה

העבודה על ההנפילד שהיה במצב טוב יותר התקדמה יפה. הצמיגים הוחלפו לצמיגי שטח, הותקנו מגן גחון, משתיק קל, כידון ומושב, המתאימים יותר לרכיבה בשטח. משה מהקליניקה לאופנועים מצא את בעיית ה- fueling שנבעה מפגם במשאבת הדלק. מסתבר שהחברה הודיעה על recall, אך ההודעה לא הגיע עד לעץ שמתחתיו בילה האופנוע את ימיו. היבואן ודני המכונאי הראשי שלו היו בסדר גמור וסיפקו את החלק ללא חיוב ומשה התקין אותו.
לא היה מספיק זמן לטפל במכסי הגוף הכבדים ובכנף האחורית עם יחידת התאורה המסורבלת שלה, אך את מרטין נושא המשקל לא הטריד. מרטין הספיק לרכוב על האופנוע לעבודה, למפגש ההכנה של הראלי ואפילו קצת בשטח, ואיתר עוד כמה בעיות לפני היציאה לשטח.

ארבעה ימים לראלי – נסיעת מבחן במבואות הירקון

עשרה ימים לראלי – UB500 במצב טיפוסי

ההתקדמות שלי נפלה תחת ההגדרה של עבודה שהיא "גם סוג ב' וגם איטית ". גזלן הזמן העיקרי הוא חסרונם של רכיבים או כלים מתאימים, ונדרשתי לעוד שלוש הזמנות של חלקים מבריטניה, אבל גם עם הפריטים הדרושים העבודה לא התקדמה היטב. המצבר, שלא היה של אופנוע הוחלף במצבר תיקני. החלפתי את סליל ההצתה, את מייצב המתח הפגום וחלק מהחיווט. למרות כל זאת, מצאתי את עצמי שישה ימים לפני הראלי עם אופנוע המניע לפרקים, ועדיין עם מתלים קדמיים נוזלים וצמיגי כביש.
ביום חמישי בצהריים (כ-6 ימים לפני הראלי) אסף משה אתUB500 אבל לא הצליח להתפנות אליו במוסך עד ליום שני.
ביום שני התגייסו משה וכפיר וצרפו אליהם גם את חיים. הם איתרו את בעיית החשמל שחמקה ממני (פריצת בידוד בקו המתח הנמוך בין הסליל לפלטינות), ריתכו את הסדק באחד ממוטות המזלג הקדמי, החליפו את מחזירי השמן והקפיצים במתלה הקדמי, והתקינו את החישוקים והצמיגים החדשים. עם כל החלקים החדשים UB הפך מברווזון לברבור.
לא היינו מרוצים מפעולת המנוע בסרק ובמהירות נמוכה, אז הם פרקו שוב את מערכת ההצתה, החליפו רכיבים ולפרק הזמן שבו בדקו אותו נראה היה שהמנוע פועל כיאות. היה ברור שהאופנוע לא יהיה מוכן ליום הראשון של המסע (יום חמישי), אבל מרטין ואני קיוינו שנצליח להשתתף ביום השני וביום השלישי.
ביום חמישי בשעה 11:00 הסתיימה העבודה על האופנועים, העמסנו אותם במוסך ונסענו לביתי כדי להעמיס עליהם את הציוד.

אחרי ההעמסה במוסך

היתה שורה של דברים שצריך לעשות וגזלו זמן רב. תיק הציוד המקורי שלי לא התאים למבנה הסבל שהותקן ולמיקום האגזוז, אז ארזתי מחדש את הפריטים בתיק אחר וגם עבורו היה צריך להוסיף פלטת אלומיניום נוספת כדי להרחיקו מהמשתיק החם. צריך היה לחבר את עריסת הטלפון ואת כבל הטעינה (הטלפון נועד לצרכי ניווט) ועוד שורה של דברים קטנים. כך יצא שהגענו לנאות הכיכר, המקום שבו תכננו להשאיר את הנגרר, בערך בשעה 21:00. פרקנו את האופנועים ויצאנו לרכיבה של כ- 40 ק"מ עד לחניון לילה סמוך למושב עידן, שם חיכתה הקבוצה אחרי יום הרכיבה הראשון במסע.

הפריקה בנאות הכיכר

האופנוע הניע ללא קושי מיוחד ורכבנו באיטיות בכביש המחבר את המושב לכביש 90. הלילה היה נעים (החמימות שמרגישים בקרבת ים המלח בעת החורף), המנועים השמיעו את הפק-פק-פק האופייני להם, והאופנועים נעו בנחישות בכביש המתפתל. מרטין אמר במערכת הקשר שהטרנספורמציה שעשיתי לו, מרוכב של אופנועי ספורט לרוכב של אופנועים איטיים, הושלמה. הרהרתי בזה קצת בעודי מנסה להחליט האם התנהגות המנוע של UB500 נאותה או שהוא מגמגם, והחלטתי לראות בהערה של מרטין מחמאה וליחס את הגמגום לכך שהמנוע עדיין קר.
האידיליה לא היתה ארוכה. עצרנו בצומת הערבה כדי לתדלק. האופנוע באמת נראה מרשים ושני ילדים ממכונית סמוכה נגשו אלי בהתלהבות ובחנו את האופנוע. אחד מהחמודים הרהיב עוז ושאל אם האופנוע הוא אופנוע טוב. ברגע של ראליזם קר אמרתי לו שלא במיוחד. כשגמרתי את התדלוק חבשתי את הקסדה, עטיתי את הכפפות ומצויד בשילוש ההכרחי (טכניקה, סבלנות ואמונה) ניסיתי להניע. לא הצלחתי. עם כל בעיטה של הקיק-סטרטר איבדתי קצת משני המרכיבים האחרונים. לא עזרה העובדה שעשיתי זאת תחת עיניהם הבוחנות של שני הזאטוטים (לפחות אמרתי להם את האמת לגבי האופנוע) והמתדלק שביקש פעם אחר פעם שאתן לו להניע. מדהים באיזו מהירות הפך לילה נעים לחם ולח.
אחרי כמה דקות נמאס לי לעמוד בשלולית סולר חלקלקה (לא ממני) וכל כך קרוב לחבר השופטים. דחפתי את האופנוע מחוץ לתחנה וכעבור מספר דקות נוספות הצלחתי להניע. יצאנו לכיוון עידן.
הקטע המתפתל של כביש 90 דרומית לים המלח הוא קטע מהנה, אבל גם אחרי שהרוח ייבשה את ההתעבות במשקפי האבק שלי ואת מגן הגוף שלי, לא הצלחתי להנות. צריך הרבה אופטימיות כדי להאמין שהבעיה שנתקלתי בה היא חולפת, ובאותו רגע לא היה לי מספיק ממנה. עקבתי בדאגה אחר רמזים לגמגום מצד המנוע ורכבנו לתחנת הדלק של עין חצבה.
הריטואל של התדלוק הקודם חזר גם כאן. תדלוק של חמש דקות ולאחריו 15 או 20 דקות של ניסיונות התנעה שבסופם האופנוע הניע פתאום מבלי שעשיתי משהו שונה.
חזרנו מעין חצבה לכיוון עידן וירדנו מהכביש לדרך עפר המובילה לחניון הלילה הסמוך למושב. בחושך סטינו מהציר לדרך עפר צדדית ושם שוב כבה המנוע, ושום בעיטה, שלי או של מרטין, לא הניעה אותו.
השעה הייתה 22:15. אורות חניון הלילה הבליחו כ- 800 מטר מאיתנו ונראה היה שאנחנו נבלה את הלילה במקום שבו נעצרתי.

מנוחה שטופת זיעה בין בעיטה לבעיטה

למרבה המזל היתה קליטה סלולרית וניצלתי את הפרשי השעות כדי להתקשר לג'והן פרוטו, מכונאי שאני מכיר בקליפורניה. הוא תשאל אותי בסבלנות ועזר לי להגדיר את הבעיה כהתנעה קלה של אופנוע קר, וקושי להתניע את האופנוע כשהוא חם. הוא אמר שהבעיה אופיינית למרווח שסתומים קטן מדי. במקרה כזה ההתפשטות התרמית של חלקי המנוע מונעת סגירה מלאה של השסתומים, ובמנוע עם יחס דחיסה נמוך כמו של הבולט (6.5:1), ההשפעה היא דרמטית. הוא לא הכיר את הבולט ההודי, אבל אמר שבבולט המקורי הבדיקה פשוטה למדי והציע לתת לאופנוע להתקרר לגמרי ולנסות לכוון את השסתומים בבוקר.
החלק הראשון של העצה שלו היה spot on. אחרי שהאופנוע וגם אני התקררנו, ניסיתי שוב ו-UB500 אכן הניע. לא לקחתי שום סיכון נוסף ורכבתי את כל הדרך לחניון הלילה בסל"ד גבוה עם החלקה תכופה של המצמד.

בחניון הלילה רטוב, עייף, צמא ורעב

בחניון, רוב הקבוצה כבר ישנה אחרי יום הרכיבה הקשה, אבל אילן קיבל אותנו בחום, והגיש לנו מיד שני בקבוקי אלכסנדר בלונד וארוחת ערב נהדרת. היה שווה להגיע ולו רק בשביל זה.
בבוקר מצאתי הנחיות ב- youtube כיצד לכוון שסתומים בבולט ללא מדידים (אפילו ללא נייר של סיגריות). כשבדקתי, מצאתי ששסתום היניקה אכן היה סגור מדי. כיוונתי אותו עפ"י המלצת הסרטון רק שיהיה "חופשי מספיק" ואכן, האופנוע הניע.

כיוון שסתומים עפ"י שיטת just loose enough

בדיעבד כיוון השסתומים היה שלב הכרחי אבל לא מספיק. כאשר ניסינו לצאת לדרך, האופנוע שוב הניע בקושי ולא הצליח לשמור על מהירות סרק. הצלחתי למצוא נקודת איזון סבירה בכיוון הקרבורטור, המנוע לא כבה בסרק אבל פעל בסל"ד גבוה והצלחתי לכוון את המצמד כך שניתן יהיה לשלב לניוטרל לפני עצירה. עזבנו את עידן כשעה אחרי האחרים.
לאחר מספר דקות של רכיבה על כביש 90 ירדנו לשטח לציר המעיינות. הדרך הייתה מהודקת עם מעט סלעים, עליות, מורדות וקוליסים רוחביים. בקצב הרכיבה המתאים, האופנוע היה פנטסטי.

מרטין בציר המעיינות

התענוג נמשך כ-20 ק"מ ואז הציר הפך בהדרגה לחולי. תחילה בקטעיwash לא רציפים אבל בהמשך, קטעי החול הפכו עמוקים וארוכים, והקשו עלי ועל UB500. ההחלקה המתמדת של המצמד לא היטיבה עימו ואיבדתי את ההפרדה לחלוטין. למרבה המזל זה קרה בנקודת עצירה, בצל מצוק, שבה התקבצה חבורה גדולה מבין הרוכבים והמלווים (החפ"ק בעגה של הראלי), ונחנו שם בצל. התברר שהקטע שעברנו עד כה היה מתיש מספיק כדי שאחזה במקסם-שווא, סוג של חד-קרן: משפחה עם שלוש בנות צעירות, האם נוהגת בטרקטורון, האב ושלוש הבנות הצעירות רוכבים על אופנועי שטח. כנראה שלא שתיתי מספיק מים.
אחרי שהמנוע התקרר כיוונתי שוב את המצמד, הפעם בתיבת ההילוכים, וקיבלתי בחזרה מהלך הפרדה סביר בידית השמאלית.

כיוון המצמד

מכאן ואילך השביל הפך פשוט נורא, החול השתנה לחלוקי נחל גרוסים היטב (דש-דש), מצע נפלא לרכב 4×4 אבל מאתגר לאופנוע מקרטע. בהתחלה נצמדתי לתדרוך הבוקר וניסיתי להישאר במרכז הנחל אבל בשלב מסוים עברתי לחפש את השוליים המעט יותר קשים. גם בטכניקה המשופרת נאלצתי להעמד מדי פעם ולהוליך את האופנוע בעודי עומד מעליו כדי שאוכל לחצות את הקטעים הרכים במיוחד.
מהריח שהתפשט יכולתי לדעת שאני שורף לא רק את מכנסי הרכיבה שלי על האגזוז, אלא גם את הקלאץ'. לא יכולתי להעריך עוד כמה זמן יוכלו שני הפריטים להחזיק מעמד. הייתי מודאג גם מטמפרטורת המנוע מקורר האויר, שלא יכול להתקרר ביעילות בתנאי רכיבה אלה. התקדמנו בקצב של 4 עד 5 קמ"ש. ביחס לקבוצה רכבנו בקצב סביר, אבל ברור היה שאנחנו בפיגור גדול בהשוואה למסלול השמש בשמים. הסרק לא היה יציב ומדי פעם כבה לי המנוע, ומשום שלא נשאר לי הרבה כוח, מרטין עצר בכל פעם והניע אותו עבורי.
כשהריח מהמנוע היה באמת חזק, ניצלנו את אחת ההפסקות הכפויות להפסקת מנוחה, אוכל ושתיה. לא כל כך הסתדרנו עם תוכנת הניווט שלנו, אבל נראה היה שיש בפנינו עוד קילומטרים רבים של דש-דש. כשהנענו שוב את UB500, מרטין ציין שההתנגדות של הקיק סטרטר להתנעה ירדה מאוד. הסכמתי איתו אבל לא הקדשתי לזה מחשבה רבה. קיוויתי שניתן יהיה למצוא שוליים קשים מספיק כדי להתקדם הלאה.

מרטין ו- UB500 בהפסקה בנחל נקרות

התקדמנו עוד כקילומטר והמנוע שוב כבה. הפעם אפילו מרטין לא הצליח להניע אותו. נראה היה שרגלית ההנעה מסתובבת ללא התנגדות.

תחנה סופית – מפגש עם קבוצת רוכבים שהגיע מהכיוון ההפוך שאמרו לנו שהתנאים הקשים נמשכים עוד ק"מ רבים

בדקתי שוב (ושוב) את מרווחי השסתומים, כדי לוודא שהבעיה איננה שסתום שנתקע פתוח, אבל לא מצאתי את הבעיה. הייתי עייף והתייבשתי קצת. פיספסתי לחלוטין את ההסבר המובן מאליו שהמצמד פשוט "נשרף".
רוכבים אחרים ורכבי הליווי הדביקו אותנו, הציעו עזרה וסימפטיה. כך גם זכינו בתמונות יפות שצילם שחר.

סוף המסלול עבורי – מנסה לתקן את הבעיה הלא נכונה (צילום: שחר מלמד)

בשלב זה לא נותר לנו אלא לקרוא לחילוץ. דני ההולנדי וד"ר אסף הגיעו עם הטנדר שלהם, פינו מקום בארגז והעמסנו יחד את UB500. מרטין הציע לי להמשיך עם ההנפילד אבל סירבתי בנימוס. הייתי עיף ומבואס ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שהמצב שאליו נקלעתי הוא בשל ניהול כושל של הפרוייקט. הצטרפתי לטנדר של סער ושחר. מרטין המשיך לרכוב במעלה הנחל.

האופנוע על רכב החילוץ.

מעט אחרי שנפרדנו, החליט מוביל הטיול להחזיר את רוב הקבוצה לאחור. מרטין "דהר" עם ההנפילד, והגיע עם אור אחרון לכביש 90, ומשם לחאן "שירת הערבה" בצופר.
הטנדר שבו הייתי והג'יפ של חגית המשיכו במעלה הערוץ כדי ללוות את הרוכבים שהחליטו לא לחזור. היה ערב ארוך של עזרה הדדית בתיקון, העמסה של שלושה כלים נוספים על הטנדרים, רוכבים רעננים יותר שכליהם נתקעו החליפו רוכבים עייפים, ודחיפה של קטנועים ששקעו בדש-דש במעבר בין קטעים רכים מאוד למהודקים.
כשהגענו לחאן בצופר, חיכתה לנו גם הפעם ארוחה נהדרת שהכינו ליז, אילן ודורון. מרטין כבר פרק את החפצים שלי ודאג לי לארוחת ערב ובירה. אחרי המנה השניה התאוששתי מספיק כדי ללכת להתקלח. אחר כך שתינו לגאבולין 16 והחלפנו חוויות. הראלי נמשך יום רכיבה נוסף, אבל עבורנו היה זה יום הרכיבה היחיד ולמחרת שבנו למרכז.

מפעל הגרוטראלי נשען בעיקר על מתנדבים שתורמים מזמנם (ואת כלי רכבם) כדי שהרוכבים ייהנו מחוויה יוצאת דופן. הארגון הוא ברמה בין לאומית (מזכיר לי מסעות רכיבה בארה"ב) אבל עם חום ישראלי.
ההגבלה לכלים שאינם מתאימים לתנאי הדרך מייצרת מסע מוטורי עם אתגר אמיתי אבל ברמת סיכון נמוכה ואווירה של עזרה הדדית. לטעמי זהו פורמט מבריק.
חודש וחצי מאוחר יותר, חזרנו, מרטין ואני לאותו מסלול, הפעם על אופנועים מתאימים, והשלמנו בערך בשעה וחצי את הקטע, שמשתתפי המסע שהצליחו לעבור את הנחל, רכבו במשך כשבע שעות.
היציאה עם UB500, ברמת המוכנות שלו, היתה ניצחון התקווה על השכל, אבל כשמטיילים עם חבר טוב ויש חפ"ק מאחוריך, אפשר וראוי להיות אופטימי. כשעליתי על הטנדר של סער הייתי מאוכזב, אבל כשירדתי ממנו ידעתי שאם יהיה עוד גרוטנוע, UB500 ואני נהיה בו.
כמה ימים לאחר המסע שלחתי ליקי תקציר של האירועים עם כמה תמונות. הוא כתב שהוא לא יודע אם הוא צריך להתנצל או להתגאות שהוא דרדר אותי למסע זה. אז למען הסר ספק, כל זה לא היה בגלל יקי, אלא בזכותו.

המטבח הנייד- ליז ואילן מגישים ארוחת בוקר בתנאי קורונה

חניון הלילה בעידן

ארוחת בוקר בצופר

——————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ל ג'. פנדר

——————————————————————————-

 

 

 

 

 

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

עודד ויטאליס יצא מגרמינה לסטאנים.

על אופנוע אתה אמנם לבד. אבל לא בודד!

 

עודד יצא מישראל באמצע מאי 2012 . התכנית: לרכוב כמה שיותר. יש עולם שם בחוץ – וצריך לבדוק אחיזה.

היפה במסע המתוכנן של עודד הוא הגמישות המחשבתית. המסע יימשך כמה שרק הוא ירגיש. כלומר תהיינה נקודות מנוחה וגיחה לחיים השוטפים. עודד מתכוון לבצע קטע של כמה חודשים. לחזור לארץ לביקור ואולי להביא משפחה לפגוש אותו על הציר. "ללכת עם ולהרגיש עם". יופי של חווייה.

בהקשר הזה; לרכוב על אופנוע, יש בו משהו מה"לבד"היכולת לשלוט באופן הכי אינטימי במה ואיך אתה עושה זאת… ויחד עם זאת, אופנוע הוא כנראה מתכון מבטיח לחוסר בדידות. הרצון לפגוש אנשים. להתחבר, להכיר, להפתח. יכול לקרות רק אם אתה לבד. לא כבול למשלחת, למסגרת לתכנית "חובה" ולו"ז מחשק. עודד פוגש כל הזמן אנשים מרתקים.

בהמשך, אכניס כאן באתר מדי פעם – קטעים שאקבל מעודד וככל הניתן גם צילומים.

עודד רכש אופנוע BMW R1200GS ADV בגרמניה. איבזר אותו ויצא מזרחה. המסלול: מזרח אירופה לשעבר. טורקיה. גיאורגיה. אזרבייג'אן. חצה את הים הכספי לכיוון קזאחסטאן ומשם לאוזבקיסטאן. יש לו כוונה לפגוש את דורון קדמיאל ולרכוב איתו לכיוון מונגוליה ולמזרח רוסיה. אולי עד לוולאדיווסטוק.

24 מאי 2012

ובכן, זה האופנוע אתו אני עומד לגמוע בחודשים הבאים עשרות אלפי ק"מ – מודל 2011, 5000ק"מ – הוא עוד לא יודע שאלפי הק"מ הבאים לא יהיו דומים לאלה שגמע עד כה – וגם אני לא.
יציאה ממינכן  לדרום מזרח – בלקן, טורקיה לאורך החוף הדרומי של הים השחור – גיאורגיה, אז'רביג'ן ובמעבורת על הים הכספי לקזחסטן בואכה מרכז אסיה. בתכנית לצאת בוולאדיווסטוק.
עידכונים על מיקום יגיעו בהמשך באמצעות לינק לגוגל מפות כמו גם לינק לפיקסה .
יציאה מחר ממינכן.

28 מאי 2012

.לילה שלישי בלי אמא" ואני באיסטנבול". יציאה חלקה ממינכן – הכנות בעזרת שני אנשים יקרים וחברים טובים שהקלו עלי מאד להוציא את חלום המסע מהכוח אל הפועל – חיים ואיז'ו – בתמונות, בליווי מלכותי מעבר לאלפים האוסטרים .
לכיוון דרום מזרח , חציתי את סלובניה, קרואטיה, סרביה, בולגריה לתוך תורכיה. על הכורסא של ידידי הבוורי – התחלנו לדבר בגוף ראשון, זאתומרת שעברתי למבטא באוורי כבד, גמיעת המרחק עברה בכיף.  יפה באזורים האלה של השנה, הכבישים מתעקלים ברכות, אני משפר את יכולת השירה שלי – מוזיקה בקסדה  והאופנוע על 5000 טורים – אז למה לכל הרוחות אני צריך את הסטנים האלה? מה רע .להסתובב חודש באלפים? אז ככה זה שהראש כלוא כל היום בקסדה – בכל מקרה אין ברירה, יש לי את התרופות של דורון אתי

1 ביוני 2012

חברים, אני בטביליסי גיאורגיה (גרוזיה- רק שלא יתפסו אותי אומר את המילה). הדרך לפה היתה נעימה במיוחד אחרי הרחש בחש של תורכיה – עד שהגעתי לטביליסי. עיר בחזות אירופאית – פאריזאית – שדרות רחבות בתים גדולים – יפה עם נשמה אזיאתית. עם ידידי הבאוורי אני בסינרגיה טובה אך כואבת – התחת חבל"ז. יודעי דבר טוענים שעוד 5-6000  ק"מ זה יעבור – אני אופטימי. במקום שנראה לי מרכזי – מק דונלדס – חיכיתי ואכן תוך זמן קצר הגיעו שלושה רוכבי אופנוע מקומיים. לאחר ריטואל ריחרוח האגזוזים המקובל, לקחו אותי השלושה למלון משפחתי קטן. המלון, בעבר בית מידות מפואר שירד מגדולתו אך שרידים מרשמים עדיין נותרו, בדמות עבודות העץ בבית – גרמי המדרגות , המדרגות  ומסגרות החלונות.היום יום חמישי בבוקר הגשתי בקשה לויזה לאזרביאג'ן ונראה שמחר אקבל אותה, כך שבשבת כנראה אצא לכיוון באקו אזרבאיג'ן. רק בערב הבנתי שהאופנוענים המקומיים מיקמו אותי במקום סופר מרכזי – בשדרות "שאנז אליזה" המקומיים, אזור מלא בתי קפה ובארים והכל בחוץ, צבעוני ומלא חיים.

כדרכן של תוכניות – את הויזה לאזרביג'ן קבל רק ביום שני. בינתיים פגשתי קבוצת רוכבים ממלזיה בדרכם לג'דה לחאג'. נראה שאתם אבלה חלק מהסופ"ש פה בטביליסי.

4 ביוני 2012
כהצעתה הגאונית של טל , התחלתי לשלוח גלויה לטיה מכל מקום בו אני נמצא. מטביליסי זה לא פשוט – אין בתי דאר – כמה שאלתי, כמה כתובות קיבלתי והלכתי – כלום. בסופ מה
שעובד כמו בכל מקום, להכנס לאחד המלונות היוקרתיים והם מטפלים בעניין.ו
היום  קיבלתי את הויזה לאזרבייג'ן ומחר בבוקר אני יוצא שוב לדרך, לאחר שכמעט התחלתי להכות פה שורשים. אתמול בערב הייתי בקונצרט רוק במיקום מדהים מעל לעיר – תמונות בלינק.
בפעם הבאה שניפגש זה יהיה בבאקו.

7 ביוני 2012

המסע האמיתי התחיל, הגעתי למרכז אסיה ואתן חוויות נפלאות. הגעתי לבאקו ביום שלישי בערבלאחר רכיבה מייגעת בערבה האין סופית בין גאורגיה לאזרביג'אן – בעיקר הרוח החזקה הקשתה. במעבר הגבול פגשתי זוג אוסטרלים – לינדה והרי, כל אחד על אופנועו הוא/היא. הם עשו את כל הדרך מדרום אפריקה – עלו דרך החוף המזרחי של אפריקה עד למצרים ומשם במעבורת לאיטליה. היתה לנו מסתבר אותה כתובת מלון וככל ששאלנו לא הצלחנו למצוא אותו. בסופו של דבר שאלנו ניידת משטרה והיא הובילה אותנו בצפירות ליווי מלכותיות. כדאי היה להתעקש – זו דירה בקומה ה-16 צופה על הנמל, על כל העיר בעצם.
אתמול היה יום הגשת בקשות לויזות לקזחסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. בדירה לא היה אינטרנט, כך כשיצאתי בבוקר לא היה לי מושג לאן אני פונה. נכנסתי לבית קפה ושם בהמון רצון טוב דלו בשבילי את הכתובות ובסופו של דבר השליח של המקום הוביל אותי עם האופנוע הקטן שלו לכל המקומות בחביבות מדהימה.
בשגרירות טג'יקיסטן – אגב כל השגרירויות האלה ממוקמות בלב שכונות מגורים כאשר החלק התחתון הם המשרדים ולמעלה גרות המשפחות – בעוד אני חונה בחוץ עם האופנוע עובר גבר חביב ומתחיל לדבר אתי בגרמנית – האופנוע עם מספר גרמני – הוא מורה בתיכון בבאקו לשפות וכל כך שמח על ההזדמנות לתרגל שיחה בגרמנית שבסופה הזמין אותי אליו הביתה לשתיית תה מסורתי שהוביל לארוחת צהריים עם כל המשפחה – ראו תמונות .
הויזות תהיינה מוכנות ביום שלישי ואז עוד מחכה הרפתקאה עם המעבורת שאמורה לקחת אותי מעבר לים הכספי לאקטאו בקזחסטן.

13 ביוני 2012

הויזות מוכנות להמשך , עכשיו אני מחכה למעבורת שתעביר אותי את הים הכספי. מאחר ופעילות המעבורות תלויה ברוח – ולמדתי פה את עוצמתן, ושאר דברים שעדיין לא מובנים לי, פעמיים ביום אני עושה את הסיבוב לנמל לברר מתי המעבורת יוצאת ואני לא לבד, עשרות משאיות עומדות בתור ומחכים. אתמול בערב עשינו פה באכסנייה ((הוסטל נשמע קשה)) את ה"סעודה האחרונה", אם הבית  – יושבת בתמונה באמצע, בישלה לנו ארוחה אזרית, נאמרו מילות פרידה מרגשות ונפרדנו כאחים בפייס בוק.
בוקר טוב

24 ביוני 2012

יומיים בחיווה נתנו לי את המנוחה לעבד את חוויות השבוע האחרון, עדיין מופתע שאני אכן פה. אחרי יומיים המתנה למעבורת שתקח אותנו על פני הים הכספי לאקטאו קזאחסטן, ביום השלישי התבקשנו להופיע בנמל. בקיצור, עד למחרת אחה"צ המעבורת אמורה הייתה אוטוטו להפליג – בילינו את הלילה – בינתים הצטרפו שני רוכבים איטלקיים, סטפנו ודייגו וכן בחור הולנדי, ג'ק עם מיניבוס – בנמל זרוקים – ראו תמונות. המעבורת מעבירה טריילרים – 50 – מצד אחד של הים הכספי לצד השני, כך ש 50 נהגי משאיות היו אחינו לצרה. המעבורת היתה חוויה מתקנת של מנוחה והתיידדות עם נהגי המשאיות – שתיית תה, הצגת תמונות משפחתיות על גבי הטלפונים.

מאקטאו היתה לנו דרך של יומיים לאוזבקיסטן קריעה סדר גודל. הדרך המרכזית לא סלולה, מלאת מהמורות, בורות, אבנים ושאר מרעין בישין וזאת לאורך 200 ק”מ רצופים, שבה היו לאיטלקים שני פנצ'רים. סה"כ 420 ק"מ של דרכים לא סלולות או סלולות במצב איום. נהגי הטריילרים נוהגים בסלאלום להמנע מהבורות והאבנים, לצד הדרך הם פותחים צירים בשטח, במקומות מסויימים 4-5 צירים מקבילים.בסוף המסלול הזה בעיירה שכוחה ועלובה לאחר 12 שעות רכיבה – בינאו, פגשנו שני רוכבים רוסיים – אנדריי וסרגיי שלקחו אותנו למארח קזחי שפתח שולחן לכבודנו וכמובן בקבוקי וודקה, בקיצור חגיגה גדולה. את הלילה ישנו במחסן גדול כולם ביחד. הרוסים היו בדרכם חזרה למוסקבה לאחר שעשו את המסלול שאני מתעתד לרכב והשאירו הרבה עצות להמשך. מהם גם קניתי את זוג צמיגי השטח שאצטרך בשביל הפאמיר ומונגוליה. למחרת בבוקר נפרדנו מסטפנו ודייגו פרידה נרגשת והם הצטרפו לרוסים למוסקבה בדרכם חזרה לאיטליה. לאחר חציית הגבול לאוזבקיסטן השתנו תנאי הדרך לטובה וגמענו – לינדה והרי הדרום אפריקאים – את הערבה האוזבקית בשטף. עוד לילה בדרך באורחן משאיות, באולם גדול על דרגשי עץ גדולים והגענו לימת ארל. הימה הענקית שהסובייטים ייבשו, פשוט דיכאון. בתמונות, הספינות החלודות.עם לילה נוסף בדרך, למחרת – יום שישי הגענו לחיווה הפנינה של דרך המשי. חיווה פשוט מדהימה ביופיה – התענגו על התמונות. פה השתנו המראות , השפעת המזרח והמערב מורגשים חזק במראה האנשים, בצבעים, בריחות ובמאכלים. המקום עשיר במים – שדות אורז וכותנה – כך שגם המאכלים השתנו – שווקים עם שפע של פירות וירקות וכולם בלאדי עם טעמים של פעם – כמו שצריך. פה גם תנאי הלינה שונים – פנסיון משפחתי בתוך החומה, שמזה דורות רבים בחיווה. חדרים יפים עם מקלחות טובות ואינטרנט.

אחה"צ הצטרף מוני, רוכב מבולגריה שעשה את הדרך מבולגריה דרך תורכיה ואיראן. ייתכן שאת טג'יקיסטן נרכב ביחד – יוחלט בסמרקנד. בכל מקרה, מחר אני ממשיך לבד לבוכארה, ולמחרת יצטרפו האחרים, או לא.

24 ביוני 2012

אחרי יומיים בחיווה יצאתי לבוכרה עוד עיר מפוארת בדרך המשי. גם פה חלק מהדרך – 70 ק"מ של דרך לא דרך כאשר בשלב מסויים חשבתי שעוד רגע השניים המעטות שנותרו לי ינשרו מרוב רעידות וטלטלות. בוכרה כבר גדולה יותר, מתויירת יותר וממוסחרת יותר מחיווה והדבר נכון גם לסמרקנד בהמשך – תתרשמו מהתמונות.

בסמרקנד הצטרף חבר של מוני, בויקו, וביחד אנחנו מתכוונים לרכב כברת דרך ביחד. לאזור הפאמיר בדרום טג'יקיסטן יש צורך באישור מיוחד ומאחר לשני הבולגרים יש ההיתר, החלטתי לצאת יום לפניהם מסמרקנד לדושנבה על מנת להוציא את האישור לפני הסופ"ש – רכיבה של 450 ק"מ שעל המפה נראים בתנאי דרך טובים, להפגש בדושנבה ומשם לפאמיר – בשבילי השיא במרכז אסיה. הפאמיר נקרא גם גג העולם – אלה הרכסים הצפוניים של ההימלאיה על גבול אפגניסטן וסין, האזור פראי לחלוטין עם פסגות בגובה 7500 מ' ומעברי הרים מעל 4000מ'.

אחרי לא מעט התברברויות מצאתי את מעבר הגבול לטג'יקיסטן – מעבר חדש יחסית, לא מופיע על המפה, בכפר נידח ורחוק עשרות ק"מ מהמעבר הקודם – בכלל, עם המפה הכי טובה שהשגתי בקנה מידה של 1:1.250 הכל נראה קרוב ובפועל אלה עשרות ק"מ ויותר. ב 3 אחה"צ עברתי את הגבול והייתי במרחק של 300 ק"מ מדושנבה – בהחלט סביר.

מיד התחילו הדברים להשתנות ובמהירות. הכבישים באיכות מעולה עפ"י כל קנה מידה, מאד נקי ומטופח, אנשים באופן יוצא מן הכלל נחמדים, חייכנים ומבקשים לעזור וטיפוס איטי שבהתחלה לא מורגש בערבה הצחיחה לעבר שרשרת הרים מרחוק. טג'י יושבת בגובה ממוצע של 1300 מ' – אטרקציה תיירותית פה הוא המקום הכי נמוך בטג'י – 555 מ'.

הטמפ' התחילו לצנוח ככל שהתקרבתי להרים מ 40 מע' ל 20, וכשנכנסתי להרים בסביבות 4-5 התחיל לרדת גשם קל שליווה אותי רוב הזמן. הגשם היה מלווה נעים ומרענן לא הפריע לרכיבה או למצב הדרך. הדרך התחילה להתפתל מעלה מעלה לאורך קניונים מטורפים ומים שוצפים וגועשים בכמויות עצומות. מסביב הפסגות עדיין מושלגות.

באיזו שהוא שלב הגעתי למנהרה שמסביבה המון כלי עבודה ושומרים שעצרו אותי
.
באידיש עם ניב מקומי הבנתי שהמנהרה עדיין לא חפורה עד הסוף וכששאלתי איך להגיע לדושנבה הצביעו מאחורי ולמעלה – מעלי על הרכסים זחלו מכוניות מעלה מעלה. ירדתי למפגש השביל הנ"ל עם הכביש – כן שביל והתחלתי לטפס על שביל שטח עם טריילרים, משאיות ומכוניות פרטיות. ברוב הדרך אין אפשרות למעבר של שני כלי רכב במקביל, הרבה מי הפשרת שלגים חוצים את השביל. השיא הוא ב 3368מ' עם נוף עוצר נשימה.לא יכולתי כמעט לצלם משום שלא היתה אפשרות לעצור – האלפים מאד רחוקים מכאן.

חשוב היה לי לשמור על קצב כדי לנצל את האור האחרון לירידה והצלחתי
.
הכביש הפך שוב למעולה והדרך עוצרת נשימה ומתפתלת בנקיקים אבל, נכנסתי לדימדומים וזה לא ממש בריא לרכב בשעות האלה ובמיוחד באזורים אלה – מאד מאד חשוך.

עצרתי בצד לשתות ולידי נעצר רכב שטח
,
הנהג שאל אותי -דושנבה? כשעניתי דא, נופף לי לנסוע אחריו.על המפה נראה היה שאני לא רחוק מדושנבה כך שאולי נותרה לי שעת רכיבה.

הרכב לפני הוביל אותי בפיתולים והרגשתי בטוח אחריו וכל רגע ציפיתי שבאחד המעברים יפתח מישור והעיר תהיה פרושה לפני בכל הדרה ולא כך היא
.
נכנסנו למנהרה שמאוחר יותר הסתבר לי שאורכה 32 ק"מ והיא בשיפוצים.המשמעות היא חושך מוחלט חוץ מאורות המכוניות, גם אלה הבאות ממול, רעש נוראי של עבודות, אוויר רווי דיזל, ובורות עמוקים מלאי מים שאין לדעת את עומקם ומה מתחת למים. בעקבות כך, כל מכונית/משאית מחפשת את הנתיב האידאלי לה, אני באמצע כשהנהג לפני מנסה להוביל אותי בין המהמורות – עניין לא פשוט כש"דוחפים" אותך מאחור, עוקפים מימין ומשמאל, מכוניות מלפנים בסלאלום וכולם מתיזים מהשלוליות.

ב
-22:30
הגעתי לפאתי דושנבה, נפרדתי מהנהג פרידה נרגשת ושמתי פעמי למצוא מקום לישון.בעודי רוכב לאט ומחפש נהג לידי שאל – הוטל? ובכן, הוא הוביל אותי למלון.

למחרת הסתבר שהמלון הזה היה מבחינתי בינגו – הם תוך שעתיים השיגו לי את האישור לפאמיר וגם לחברת תובלה שאמור הייתי ליצור קשר בהמשך להטסת האופנוע יש משרד בקומה העיסקית של המלון והם החלו לטפל בעניין
.

חברים
,
זה היה אחד מימי הרכיבה הכי מדליקים שהיו לי מעולם.

תהנו מהתמונות

.

אגב, שלחתי את הבולגרים מאותה דרך רק ביקשתי מהם לחלק את הרכיבה ליומיים בלי לספר להם על ההפתעות בדרך. אני בטוח שהם יההנו כמוני

30 ביוני 2012

הבוקר יצאתי מדושנבה בכדי לראות את הקטע שעשיתי שלשום בחושך וגם לקבל את פניהם של מוני ובויקו הצמד הבולגרי.  הגעתי עד פתח המנהרה וחזרתי עד לפונדק בצד הדרך שבו עוצרים הנהגים לפני ואחרי המנהרה. ישבתי בצל "על" אבטיח וחיכיתי להם. צילמתי אותם רגע אחרי שהורידו את הקסדה. החיוך שלהם לדעתי אומר הכל.
לילה טוב מדושנבה – מחר בבוקר יוצאים לפאמיר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!