שוב הבמה ניתנת לחברים.
פגשתי את ערן וקרן שביט אחרי המסע, כשבאו לביקור מולדת בישראל. עוד אנשים נפלאים שעקבו אחרי מסעי. הבמה שלהם (גם אם באיחור אופנתי) קריאה מהנה, יוני.

מקסיקו המהפנטת

שלום רב לכולם שמי ערן שביט ואני כותב לכם ממקסיקו הרחוקה בה אני מתגורר בשנתיים האחרונות כשליח של הסוכנות היהודית ביחד עם אשתי קרן ובני איתָי שנולד לפני חודשים בודדים. אתחיל עם קצת רקע על עצמי ואגלוש לטיול האחרון על האופנוע שלי ב.מ.ו 1200 אדוונצ’ר שנת2007
אהבתי לאמריקה הלטינית החלה במסע בן שנתיים שעשיתי בדרום אמריקה בין השנים 2001-2003 בתקופה זו חוויתי את האנשים הלטיניים המקסימים והחמים, העניים בממון אבל עשירים בשמחת חיים, בפתיחות וברוגע מעבר לחברויות מדהימות  שזכיתי והרבה חוויות מעצבות שעברתי, רכשתי את השפה הספרדית ברמה גבוהה, דבר שהפך כל טיול ביבשת לחוויה מסוג אחר, בה אני מסוגל להתחבר בקלות למקום ולמקומיים ועל ידי כך לחוות חוויות בעוצמות גבוהות.
האהבה לכלי רכב דו גלגליים היתה אצלי מאז ומעולם. כאשר הגענו למקסיקו, חיכתה לי הצעה לקנות ב.מ.ו דאקאר 650 משומש במצב מדהים) ובמחיר מגוחך לעומת  מחירו בישראל ( המחירים במקסיקו של כלי הרכב פחות או יותר דומים למחירים בארצות הברית ואם מחפשים טוב אפשר למצוא כאן מציאות.

רכבתי על הדאקאר במשך כשנה וחצי בתוך מקסיקו סיטי הענקית והסבוכה וגם בכמה טיולים ארוכים לתוך נופי הארץ העצומה.
הדקאר היה למעשה האופנוע הראשון, קל ונוח מאוד לרכיבה בכביש ובשטח ומתאים לרכיבה עירונית ובינעירונית.  באחד הטיולים הגדולים שעשיתי איתו למרחק כשלוש שעות צפונית למקסיקו סיטי, בעודי נוסע לבד במהירות של 140 קמ"ש, עקף אותי אדוונצ'ר בזלזול … במשך כחצי שעה ניסיתי להיצמד אליו…עד שהגענו לעמדת תשלום בכביש האגרה. עצרנו כדי לפטפט …פגשתי זוג יפיופים בני 40 ממקסיקו סיטי, מצויידים מכף רגל ועד ראש במיטב הציוד . כאשר שאלו אותי לאן מועדות פניי עניתי את שם הכפר הקרוב למקום, כאשר שאלתי לאן מועדות פניהם הם אמרו לי: "ניו יורק". לרגע התבלבלתי וחשבתי אולי ישנו איזה כפר בשם ניו יורק בסביבה, שאיני מכיר. אבל כוונתם היתה לעיר המפורסמת ניו יורק… הם הסבירו לי שהבן שלהם נמצא במחנה קיץ שם והם "קופצים" לבקר אותו …כך חודש בשנה, הם עולים על האופנוע ונוסעים ליעד אחר בצפון אמריקה. מאז ידעתי שאני רוצה גם שיהיה לי אדוונצ'ר מקסיקו, המדינה ה – 15 בגודלה בעולם ושחוגגת בימים אלו 200 שנות עצמאות התברכה בכמעט 2 מיליון ק”מ מרובעים, הכוללים אוצרות טבע רבים: חופים קאריביים, חופים באוקיינוס השקט, הרים והרי געש מושלגים, מדבריות, דיונות, ג'ונגלים, אתרי עתיקות, נהרות, אגמים ובעיקר הרבה מאוד תרבות, צבעוניות, אוכל מתובל ופיקנטי, אנשים חמים ופתוחים שדווקא מהפשטות שלהם יש כל כך הרבה מה ללמוד. כך שאתם יכולים לדמיין שבשנתיים שליחות, אפשר לראות מעט מאוד מהמדינה וכנראה צריכים חיים שלמים או יותר, כדי באמת לראות חלקים נרחבים ממנה.

הפעם אספר לכם על טיול בן שלושה ימים שעשיתי לאחרונה עם גלעד, חבר ושותף לרכיבה ולשליחות שרוכב על ב.מ.ו. ג'י .אס 1200 שנת 2008.  הפעם יצאנו למדינת  Guerrero . מקסיקו מחולקת ל – 31 מדינות בדומה לארצות הברית פחות או יותר, המנוהלות על ידי משטר נשיאותי . מדינה זו מפורסמת בזכות עיר הבירה שלה Acapulco, עיר נופש השוכנת על שפת האוקיינוס השקט והתפרסמה מאוד בשנות ה – 70 גם בזכות הסדרה "ספינת האהבה" אבל לא רק. בין מקסיקו-סיטי לאקפולקו, מחבר כביש אגרה (Cuota) מהיר מאוד ואיכותי. אורכו כ 360  ק"מ. בדרך חוצים את מדינת מורלוס וביום טוב ניתן לעשות דרך זו ב – 4 שעות.  החלטנו הפעם לטייל בדרך הציבורית (Libre), דרך שמצד אחד – באופן טבעי היא הרבה יותר איטית מכיוון שיש בה לרוב מסלול אחד לכל כיוון, כלי רכב איטיים. היא חוצה הרבה מאוד כפרים בדרך, כוללת הרבה מאוד פסי האטה (שבמקסיקו הם מכת מדינה). מן הצד השני –  יתרון הדרכים הציבוריות, הוא כי כך מתחברים יותר לנוף ולייחוד שבדרך וליופי האמיתי של הארץ הזו.  גלעד ואני חילקנו את רשימת הציוד בין שנינו, כקונספט לטיול קבענו, שסיר הפויקה שגלעד קנה באנגולה, יהיה אורח הכבוד בטיול. כך שהיה ברור, שאנחנו הולכים גם לעשות קמפינג בחופים הבתולים שבמדינת גררו. גם המחצלת מדליית-אל-כרמל, זכתה לצאת לטיול ושימשה אותנו בכבוד ראוי לציון, בעודנו ישנים על החוף תחת כיפת השמיים.

גלעד

יצאנו בשעת בוקר מהבית שלי במרכז מקסיקו סיטי לכיוון דרום. היציאה מהעיר היתה לשמחתנו, חלקה. יצאנו דרך כביש הטבעת (Periferico) שיכול להיות לעיתים פקוק מאוד. מזג האוויר היה פשוט מושלם. השמיים היו כחולים וניתן היה לראות את ההרים המקיפים את העיר.  ביציאה לכיוון העיר קווארנבקה בחרנו לעלות על הכביש החופשי.  הקטע הראשון של הדרך, עולה בהרים בדרך מפותלת ויפייפיה וכעבור כ – 30 ק"מ, הגענו לנקודת הציון הראשונה, שהיא הכפר הקטן Tres Marias  אשר בסופי שבוע משמש כמעוז רוכבי האופנועים, שמגיעים אליו בהמוניהם . הדרך למעשה חוצה את הכפר ובמרכזו יש עשרות רבות של דוכני מזון ומסעדות עממיות. בסוף שבוע, יש בכל רגע נתון לפחות 500 אופנועים החונים משני צידי הכביש ועוד הרבה מאוד שפשוט חוצים את הכפר.  מכיוון שהגענו באמצע שבוע,  הכפר היה די ישנוני. התיישבנו לנו ליד אחד הדוכנים לארוחת בוקר דשנה וצבעונית, כפי שניתן לראות  בתמונה כאן.

לגבי האוכל במקסיקו, אפשר או לאהוב אותו או לאהוב אותו מאוד…ואחרי שנתיים כאן, למותר לציין שאני אוהב מאוד את האוכל, שכמו המדינה ותרבותה, הוא מאוד צבעוני, מגוון וכולל הרבה מאוד ניגודי טעמים – כמו למשל שילוב של חריף ומתוק. גלעד הזמין את המנה האהובה עליו Chilaquiles, שזוהי למעשה צלחת של נאצ'וס, חתיכות טורטייה בצורת משולש מטוגנות שוחות ברוטב סלסה) אדום או ירוק (חריף פחות או יותר) לבחירתך, ועליהם שלל תוספות לבחירה: ביצת עין, גבינה מגורדת, רצועות עוף וכדומה. מעדן! אני הזמנתי שתי Quesadillas שאלו למעשה הטוסטים המקסיקניים, עשויים מטורטייה ובתוכם גבינה מותכת עם תוספות כבקשתך.  כמובן שאי אפשר שלא להזמין במקסיקו צלחת של גוואקמולי, סלט האבוקדו המפורסם ומיץ תפוזים סחוט טבעי. כך במשך שעה קלה, התענגנו מהשמש ומארוחת הבוקר הטעימה. המשכנו לכיוון העיר Cuernavaca עיר הבירה של מדינת Morelos. הדרך החופשית לקחה אותנו דרך מרכז העיר, מצד אחד פקקים ורעש מצד שני רחובות יפים, מבנים עתיקים, ככרות והרבה אווירה.  לאחר שעברנו את קאוורנבקה, המשכנו בדרך והגענו לכפר Taxco, כפר קולוניאלי ציורי ותיירותי, ששווה מאוד ביקור. אולם הוא לא היה בתוכנית שלנו ולכן עקפנו אותו כדי להימנע מפקקים במרכז הכפר. לאחר מכן הגענו לעיירה Iguala, והמשכנו לכיוון העיר Chilpancingo,  כ – 100 ק"מ מפרידים ביניהן.  הדרך היתה יפה וציורית והנה גלעד סימן לי לעצור בפתאומיות.  מסתבר שדבורה הצליחה להשתחל לו בין הקסדה למעיל ועקצה אותו.  האזור התנפח והאדים, אבל לא היה הרבה מה לעשות. הנוף בנקודת העצירה היה יפה מאוד ולפתע עבר טוסטוס ועליו ציידנית שעשה לנו שלום.  ביקשתי ממנו שיעצור לידנו וצילמתי אותו ואת גלעד ביחד. לילד קוראים כריסטיאן ובצידנית הוא לוקח טורטיות מכפר אחד לשני. בכניסה לצ'ילפנסינגו, ראיתי דוכן כובעי סומבררו ציורי וביקשתי מגלעד לעצור כדי להצטלם.  הבחור היה נחמד ושוחחנו קצת ובינתיים, בחורה שהציצה ממכונית אמריקאי גדולה, שרקה לנו, מה שגרם לעלייה זמנית באגו של הרוכבים…  עצירה לתדלוק ומנוחה קלה – מכיוון שכבר היתה זו שעת אחר הצהריים, אחרי הרבה שעות רכיבה אינטנסיבית מעייפת בחום כבד. ידענו כי לפנינו עוד דרך ארוכה עד לחוף בו תכננו לישון.  טרם יציאתנו מהבית, החלטנו לא לרכב בחושך ועכשיו הזמן לא היה לטובתנו.

אכלנו כמה חטיפי אנרגיה. שתינו מיץ ויצאנו לדרך לכיוון Tierra Colorada  עיירת דרכים חמודה, ללא יומרות גדולות. משם הדרך מתפצלת וניתן להמשיך דרומה ישירות לאקפלוקו שלא הייתה בתכנית. או לקחת את הפיצול דרום מזרחה לכיוון העיירה Ayutla ולאחר מכן לרדת לחופים הפתוחים באזור זה.  לטעמי קטע הדרך בין טיירה קולורדה לבין איוטלה, היה היפה ביותר.  מדובר בכ – 80 ק"מ של דרך צדדית צרה ומפותלת עם נוף עוצר נשימה.  הרבה ירוק, הרבה הרים, נהרות רחבים, בהם המים זורמים בשפע.  הדרך היתה גם מפחידה לעיתים, מכיוון שבחלקה היו בורות עמוקים, שהצריכו תמרון עם האופנועים הכבדים וקטעי עפר. בחלק מהסיבובים החדים היו קטעים של חול ואבנים קטנות שהקשו מאוד לשמור על אחיזת כביש.
כאשר הגענו לעיירה איוטלה, תפס אותנו גשם שוטף. השעה היתה כבר מאוחרת.  כדי לתפוס מחסה פשוט נכנסנו לחניה מקורה של בית פרטי על הכביש. ירדנו מהאופנועים עייפים מאוד מהרבה שעות רכיבה ומהקטע האחרון, שהיה ללא ספק יפה אבל מתיש מאוד, עם כל הפניות והכביש המשובש. שתינו ואכלנו חטיפים והחלטנו לעלות על חליפות הסערה לקטע האחרון של 80 ק"מ, עד לחוף המבטחים תרתי משמע.  השעה היתה כבר בסביבות 18:00 היינו ממש על הקצה מבחינת כניסה לרכיבה בחושך, דבר שניסינו כאמור להימנע ממנו. לאחר כמה דקות בחנייה, יצא בעל הבית לקראתנו ובמקום לכעוס, היה מאוד ידידותי כהרגלם של המקסיקניים, החמיא לנו על האופנועים ואף הזמין אותנו להעביר אצלו את הלילה. אבל אנחנו באמת רצינו להגיע לחוף. להפתעתנו הרבה כאשר עזבנו את העיירה, הגשם הפסיק לחלוטין .מה שנקרא גשם מקומי… כך שהתבשלתי בתוך חליפת הסערה ולא רצינו לעצור ולהוריד אותה.  הכביש המשיך להיות משובש. ועייפותנו וחוסר סבלנות, הביאו אותנו לקצה המסוכן של הרכיבה.

הגענו לעיירה Copala , הקרובה מאוד לחוף "שלנו", ולפתע גילינו שברחוב הראשי מתקיימת תהלוכה צבעונית של אנשים בתחפושות, תזמורות והרבה שמחה. עצרנו לתדלוק אחרון ושייטנו לנו לחוף Playa Ventura שם קיבלנו המלצה על זוג שוויצרים שיש להם אתר קמפינג בחווה שלהם על החוף.  הגענו בחושך ולא זכינו לראות את המקום ויופיו. התקבלנו בסבר פנים. אבל מה שבאמת רצינו באותו רגע, זו מקלחת ולישון. אחרי 12 שעות בדרכים, תחת השמש והחום, מזיעים ודביקים. אחרי מאמץ פיזי לא פשוט עם האופנועים הכבדים.
היינו לבדנו בחוף ונשאר לנו עוד פרוייקט אחד לאותו הערב – הפויקה.  לאמיתו של דבר, אני הייתי שפוך ולא ממש תפקדתי וגלעד תפעל את הפויקה כמעט לבדו. ישנו על המחצלת הדרוזית תחת כיפת השמיים והיה לנו לילה נעים מאוד עם רחש הגלים ברקע. לסיכומו של היום הראשון רכבנו כ – 520 ק"מ ב – 50 קמ"ש מהירות ממוצעת וצריכת דלק סביב ה – 6 ליטר ל – 100 ק”מ עשינו זאת ב – 12 שעות ברוטו, מתוכן כ – 10 שעות רכיבה נטו. כשהתעוררנו, חיכתה לנו ארוחת בוקר מפנקת ואף זכינו לדבר קצת עם בעלת הבית, אשר מתגוררת במקום ביחד עם בעלה ושתי בנותיהם כבר 15 שנים . היא סיפרה שהשכנים מהחוות הסמוכות – כל חלקה על החוף משתרעת על שטח של כמה דונמים טובים – הם ברובם אירופאים. חלקם מגיעים לתקופה בשנה וחלקם גרים שם. החלטנו להמשיך בדרכנו ושמנו פעמינו לכיוון אקפולקו.  החום הכבד והלחות המסו אותנו בתוך מעילי הרכיבה . הדרך מלאה בפסי האטה אבל למען האמת, עם האופנועים האלו את רובם עוברים במהירות כמכשול קליל . כאשר הגענו לכניסה לאקאפולקו, נזכרנו שוב איך נראית עיר גדולה עם פקקים, צפיפות ודביקות. הרבה לחץ ובאלאגן.  עלינו על כביש איכותי המטפס על הרכס לתצפית מרשימה מאוד על המפרץ, מעגן היאכטות והעיר עצמה

החלטנו לפנק את עצמנו בארוחת צהריים בעיר לפני שנמשיך לחוף הבא וגלעד משום מה בפעם השנייה מאז שאנחנו מכירים ומטיילים, החליט לגרור אותי למסעדת Hotters "שדיים". כי "בא לו לאכול כנפיים". שאלתי אותו מה יקרה אם מנת היום תהיה חזה?
המקום היה נחמד עם אווירה טובה ומלצריות שבעיקר לא כל כך לבושות. אה כן, היו גם דליי כנפיים מתובלות ובירה קרה . החננו את האופנועים בפתח המסעדה ואחת המלצריות הפחות לבושות והיותר חמודות, התחילה להזיל ריר ולפלרטט איתנו…לא חוויה מאוד מומלצת עבור נשוי מאושר ואבא טרי… כך או כך, יצאנו מהמסעדה עם חיוך מטופש מרוח לנו על הפרצוף ועברנו לשתות קפה בסטארבאקס הסמוך.
כשיצאנו לדרך, הרחוב הראשי של הטיילת היה עמוס מאוד בתנועה ונאלצנו להזיע ולפלס את דרכנו בין מכוניות והרבה מאוד מוניות ואוטובוסים. חוויה מפוקפקת להפליא… בעודנו עומדים ברמזור אדום –  חוויה נדירה במקסיקו – לעמוד ברמזור אדום. כי בדרך כלל פשוט נוסעים, הגיח שוטר רכוב על אופנוע, הודיע לנו שעברנו את קו העצירה וביקש שנעצור אחרי הרמזור…לאחר שנתיים במקסיקו, זה ברור מתלכתחילה שלא באמת מעניין את השוטר כלום אלא לקבל 5-10 דולר שוחד… דבר שבמקסיקו לומדים, שהוא לא בדיוק שחיתות או שוחד כמו שאנחנו כישראלים מתייחסים אליו. אך באותו רגע, לא התחשק לנו לתת לו אגורה… אז ראשית נקטנו באסטרטגיה של "לא יודעים ספרדית, רק אנגלית" וברור ששוטר תנועה אפילו בעיר כה תיירותית, לא מדבר מילה באנגלי.  התחיל פינג פונג: הוא מנסה להסביר לנו בספרדית שעברנו את קו העצירה ונעמדנו על מעבר החצייה… והאפשרויות הן שהוא ייקח את הרשיונות שלנו איתו ומחר נצטרך להתייצב בתחנת המשטרה כדי לשלם את הקנס, שזה קשקוש גמור ורק מוכיח את רצונו בשוחד מהיר… חלק מהשיטה שלהם זה להוציא טבלת מחירים ולהראות לך כמה לכאורה אמור להיות הקנס… כדי שתרצה לגמור את זה מהר מולו בעשירית מחיר. אבל היינו עקשנים. אמרנו לו שאנחנו בדרכנו מחוץ לאקפולקו והוא מוזמן לתת לנו קנס במקום או לקרוא למשטרת תיירים…אחרי כמה דקות ארוכות של שיח חרשים בהן חיכינו לראות מי ימצמץ ראשון, הוא התייאש, הבין שלא יקבל את הבקשיש שלו והחליט לשחרר אותנו.

משם המשכנו לכפר Pie de la cuesta שנמצא כ – 15 דקות צפון מערבית לאקפולקו על קו החוף. גם שם נכנסנו לאתר קמפינג על החוף . עשינו מקצה שיפורים לפויקה בדמות עוף שלם מתובל שקנינו בכפר.  מרביתם של חופי הרחצה ברצועת החוף הזו שטיילנו בה, מסוכנים מאוד לרחצה ומתאימים לגולשים אמיצים ומנוסים, גלים גבוהים וסחף עוצמתי. קיימים מספר חופים בהם יש מפרץ טבעי ואז יותר בטוח לשחות. בבוקר, מייד ביציאה מאתר הקמפינג, מחשב הנסיעה של גלעד, התריע כי לחץ האוויר בגלגל האחורי ירד בצורה משמעותית. הבנו שככל הנראה יש לו תקר. הרי טיול בלי פנצ'ר לא נחשב טיול.
מאחר והיינו בתוך כפר, החלטנו לנסוע לפנצ'רמאכר המקומי וכאשר הגענו אליו, נתקלנו בשירות לא נחמד ולא נעים. ולכן ויתרנו. המזל היה שחודש לפני הצטיידתי בערכת תיקון פנצ'רים וכן במשאבה חשמלית ניידת, שמתחברת לכניסה החשמלית של האופנוע מתחת לסבל האחורי וכך מצאנו את עצמנו בפעם הראשונה מתקנים פנצ'ר בעצמנו. חוויה מתקנת תרתי משמע . לאחר עיכוב ביציאה, המשכנו בדרך וכשהגענו לאקפולקו עצרנו לתדלוק ולארוחת בוקר מהירה בדוכן דרך.

חצינו את אקפולקו – הפעם דרך מערכת מנהרות משוכללת ומפוארת שהובילה אותנו הישר ליציאה הצפונית מהעיר. החלטנו לחזור על כביש האגרה המהיר,  – היה עלי להגיע בחזרה הביתה בשעת אחר צהריים מוקדמת, בגלל מחוייבות בעבודה. הכביש המהיר למקסיקו סיטי באורך של 360 ק”מ לא היה מבייש אוטוסטרדה בשום מדינה מערבית מודרנית. הוא חדיש וברמת גימור גבוהה מאוד והנוף הנשקף ממנו, מרהיב. לאורך כל הדרך, עולים ומטפסים מגובה פני הים, עד לפס הגבוה ביותר בגובה של כ – 3200 מטר ולאחר מכן יורדים שוב לעמק בו נמצאת מקסיקו סיטי בגובה של כ – 2300 מטר.  שלטי הגבלת המהירות במקסיקו מציינים 110 קמ”ש אבל הקשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט והבאנו את האופנועים קרוב מאוד מאוד לקצה גבול היכולת שלהם. מה שכן, תחנות הדלק פרוסות עד קאוורנבקה במרחקים יחסית גדולים ובגלל המהירות הגבוהה בה נסענו צריכת הדלק היתה גבוהה בהרבה מהרגיל ולכן גלעד מצא את עצמו כ – 40 ק”מ לפני העיר קוורנבקה, עם נוריות אזהרה מהבהבות ומעט מאוד דלק במיכל 20 ליטר בדגם שלו, ( 33 ליטר בדגם שלי). כך שנאלצנו להוריד מהירות, כדי לחסוך בדלק. גלעד הגיע לתחנת הדלק עם ליטר אחד בלבד במיכל. נסיעה כה ארוכה במהירות כה גבוהה ובחום, גם היא מעייפת והיינו חייבים עצירה של אנרגיה לפני שאנו ממשיכים.  המשך הדרך היה חלק ובהגיענו למקסיקו סיטי, לקחנו את האופנועים ישר לשטיפה, לאחר שבאמת הזיעו הרבה בשלושת הימים. לסיכום הטיול, רכבנו כ – 1200 ק”מ במהירות ממוצעת של 60 קמ”ש וכ – 20 שעות רכיבה נטו. טיול כזה נותן לי ברמה האישית המון אנרגיות וכוח להמשיך בעשייה החינוכית בה אני עוסק, ובעיקר נותן מוטיבציה לתכנן את הטיול הבא…(על הפרק קיימת הזמנה לנסיעה בת 10 ימים לניו אורלינס בארה"ב, בעייתי מבחינת העבודה), ורצון של גלעד ושלי לטפס לקניון דל קוברה בצפון מקסיקו, קניון שהוא גדול יותר מהגראנד קניון האמריקאי…

המשך יבוא… להערות, הארות, ולמי שמעוניין לתכנן טיול במקסיקו אתם ממש מוזמנים לכתוב ל:  eranmexico@gmail.com כל טוב ורכיבה בטוחה ערן שביט מקסיקו.

ערך יוני.  כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לערן שביט

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

כבר כאן, התנצלות בפני מי שהגיע לבלוג שלי לקרוא על מסעותי על אופנוע. אני סוטה לרגע מהנתיב ונוגע בנושא שהוא חשוב לא פחות, או בעצם, הרבה יותר.

לפני כמה ימים, בשעת לילה, ליוויתי זוג חברים לביתם באחד הרחובות השקטים בעירי. כמה עשרות מטרים לפני שהגענו, ראיתי מכונית מפוארת מסוג לקסוס, חונה ולאחוריה צמוד לוח רישוי דיפלומטי ובו דגל קטן של צ'ילה. לרגע הרגשתי את העיקצוץ הנעים של מפגש עם חבר רחוק, או לפחות נגיעה בזכרון חי ממקום שהשאיר בי התרגשות. נזכרתי לשניה במסעי בדרום צ'ילה בקאראטרה אוסטראל ובאנשים הנעימים שפגשתי בסנטיאגו בירת צ'ילה. "הי" אמרתי לחברי. "לא ידעתי ששגריר צ'ילה גר מולכם…" "זה לא שגריר צ'ילה" ענה לי אריה, "זה ביתו ומכוניתו של יהורם גאון, הוא קונסול הכבוד של צ'ילה בישראל…"

לפני שנה בדיוק, ב-12 בדצמבר 2009 חזרתי לארץ לאחר מסע לאורך כל האמריקות, מרחק כ-42 אלף ק"מ שנמשך בדיוק 210 ימים – שבעה חודשים.

לאורך השנה מאז חזרתי, הבנתי משהו. הבנתי שאני יושב על רפסודה הנטועה למקומה בעוגן של אהבה וגעגועים ובניגוד לכל הגיון – האי שלי מתרחק ממני.

מחד, היה משהו במרחק בו הייתי, בניתוק, שמנע התעסקות יומיומית בחווייה הישראלית. מאידך, המסע היה גם סדנה אישית לבחון את האמיתות שלי ולהעמיק בהן. שלחתי הרבה מבטים מפוכחים על חיי כאן ועד כאן. בחנתי מחשבות ותובנות, שהעמידו אותי רענן מול הרבה הנחות ואמונות. אהבה וזכרונות. געגועים וכעסים. חרַטות והשלמות. התמלאתי מרץ, נכונות, כוונה פנימית ושמחת יצירה. ידעתי כי לאחר שעשיתי משהו מכונן כמו מסע בודד רצוף סיכונים, אני שלם ונכון לחזור לאהובַי . לביתי. לארצי. לנוף ילדותי. להתכרבל בערכי ובמשמעויותַי.

מאז אני נלחם כל בוקר לא לשוב על עקבי. לא. אין הכוונה למסע. הכוונה לאותו הרגע, לאותו הצומת בו החלטתי, שאני נלחם על דברים שאני מאמין בהם ולא נכנע במלחמה היומיומית המתנהלת כאן על מה, מי ולאן פני הארץ. הארץ, שאני אוהב כל כך ואיתה ובה אנשים יקרים לי. האמינו לי, זה קשה. לא אחת אני מתעורר בבוקר מדוכא מהיכרות חדשה ומקורית עם כלים יצירתיים, שממציאים אנשים שכל עניינם כפיית האידאולוגיה שלהם עלי. עיוותי מוסר סדרתיים. רוע וטפשות. רמיה ושחיתות. שנאה, שנאה, שנאה. חוסר סובלנות וגזענות. נהנתנות, ניצול וחוסר אכפתיות. קידוש ה"אני" בכל מחיר והעלאה באש – אם בזדון ואם בטפשות – ארבעים אלף דונם של ערכים שנטענו כאן דורות על דורות. עץ לעץ. שתיל לשתיל.

התנחלות בגדה המערבית

פתאום התחדד לי כי במשחק הדמוקרטי הישראלי, הפירוש המעשי של המילה "רוב", הוא: כי הרוב שוחט את המיעוט. או ליתר דיוק את ה"מנוצחים". בבחינת "יַּכּוּ אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל נְשָׁמָה וְאֶת חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ:  וְאֶת כָּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם" (יהושע י"א) מי שזכה בבחירות (שאינו בהכרח הרוב) אינו רואה עצמו מחוייב לשום אג'נדה משותפת, אלא רק לזו שלו. בתוך אותו "רוב", שהוא בעצם אוסף מיעוטים, יש אין ספור קבוצות משנה, מעין כנופיות סכינאים מוציאים לפועל, המובילות את רמיסת המיעוטים שהפסידו בבחירות,

ביתר שאת ואכזריות. שולחות קבוצות אלה את ידיהן אל כל חלקה טובה. רומסות ברגל גסה ובסגנון פונדומנטאליסטי, כל תהליך. כל דעה. כל דרך. כבר לא מדובר רק בהפקרת המיעוט הערבי כאזרחים סוג ב'. אלא בהובלת חוקים גזעניים ואפלים שאינם ניתנים לפירוש אחר. כבר אין מדובר בהזנחת החינוך – אלא בהעדפה תחת חוק – של קבוצת אוכלוסיה אחת על אחרת. אם זו הדמוקרטיה, כלומר הרוב מקודש, אז כנראה שגם גרמניה הנאצית היתה לגיטימית כדמוקרטיה. הרוב המוחלט בחרו בהיטלר.

הפיכת המושג "מוצא מזרחי" לתת תרבות נלעגת ופרימיטיבית, מקורו בניכוס התואר על ידי קבוצת עסקנים מושחתים ורב בראשם.  כבר אין מדובר בשאלה האם יש טעם להשקיע בקידום השלום – אלא מה יהיה הנשך לאותן קבוצות מושחתות, כאילו השלום רע להן. כבר לא מדובר בעתיד של כולם – כי אם כמה עמוק יש לנעוץ את שורשי מיעוט פולש לשטחים כבושים, כדי למנוע את השלום. כבר אין מדובר בחלוקת נטל ומשאבים – כי אם קביעה בחוק כי יש שמחוייבים לשלם ויש רבים שזכותם לקחת ללא תמורה או לזכות בזכויות יתר אם כאזרחים האוחזים כמונופול את המדינה בגרונה – כדוגמת חברת-חשמל ואם כחוג סגור של אנשי עסקים וטייקונים, המתנהלים ככלכלה בתוך כלכלה. כבר אין בושה בהעסקת מי שהיה בעל משרה ציבורית, בתפקיד בכיר בחברות פרטיות, שעיסוקן נוגע לתחום עליו היה מופקד עד לאחרונה כשליח ציבור ושותף לסודות. אין היום תחום, פשוט אין, שבו אם לא תקים לובי,  או תשכור לוביסט או סוללת עורכי-דין, תצליח לקדם משהו. אין מדובר על מלון קזינו בחוף או בשמורה, כי אם טיפול בזכויות בסיסיות של נכים, קשישים, נוער במצוקה, נפגעי תאונות דרכים, נשים מוכות, נפגעי פשע רגיל ויומיומי, נפגעי זיהום, בהגנה בפני תאוות בצע מצד מונופולים דורסניים.

ועכשיו דוחפים חוקים נגד מי שדתו אינה יהודי.

הכניסה ליהודים אסורה – אירופה 1939

פרט לוויכוחים היסטריים סביב מענה לפחדים ואסונות: מי יותקף? מי ירצח? מי תאנס? מתי תהיה רעידת אדמה? מי יפוטר? למי תהיה פצצה? מי יענש על ידי אלוהים? אין כאן היום אג'נדה לאומית. האידאולוגיות מתו ואיתן ביחד המדינה שלי. לא זו המוחצנת, היהירה, ההייטקיסטית, הצבאית, הזוכה בפרסי נובל, מדע או אֶמי. לא זו עם ארבעה בתי קפה אופנתיים בכל רחוב כמעט. וסדרות ריאלטי בינלאומיות. אלא המדינה, שבמח העצמות שלי שבמחזור הדם שבי, שייצגה עבורי תמיד את פסגת המוסר ואי הפחד מהשונה והאחר. זו שיצאתי איתה למסע רחוק, עטופה בזהירות בתרמיל מחשבותי. המדינה שלימדה אותי שירים כמו "אליפלט" ו"השמלה הסגולה" שהדהדו באוזני, דומע ומתגעגע כמו משוגע – כשרכבתי במרחבי המדבר הפרואני… הארץ שקלטה את סבי שברח מהנאצים באיטליה ואבי שהגיע מהודו. שנתנה יד לעולים חדשים. לדתיים, לחילוניים ולחלשים ב"מקוה ישראל". זו, שהנשיא שלה גר בצריף עץ ומנהיגים שסרחו לקחו אחריות. מדינה שהעמידה מולי אנשים כמו אליעזר מרכוס, עזרא כדורי, אברהם הרצפלד, הרב קוק, לובה אליאב, ואפילו מנחם בגין. שלימדו אותי לאהוב אותה ללא תנאי.

העדרותי הארוכה מהארץ דמתה להסרת העיניים ממחוגי שעון וכשחזרתי הבחנתי בתזוזתם האדירה. המדינה שלי פשוט גוססת. אפילו אופוזיציה אין. כלומר יש. סוג של קואליציה דרג ב'. אבל המדינה שלי כבר מוכנעת. ובכניעותה היא ויתרה. היא מחכה למכת החסד. החל באיש ברחוב המקבל את המצב כגזירה משמיים. וגומר בשליחַי בבית הנבחרים; חברי הכנסת המובטלים וחסרי השם. אלה המבלים ימיהם בציפייה "לכבוש" מידי המיעוטים השולטים את ההגה, איתו ידרסו אותם בחזרה. סוג של נקמה פונדומנטליסטית משלהם ובדרך הם מיישרים קו עם אותם כוחות אפלים המשתמשים בדמוקרטיה כדי לקעקע את עקרונותיה.

אז איך עלי להגדיר את אופיין הכללי של עמדותי? אם לא הבנתם, אני איש מרכז ושמאלה. לא שמאלני, אלא הומאנו-ריאליסט. אני מאמין כי דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא קודם כל שמירה על החלש. איני סוציאליסט, אלא נושא נטל המאמין כי קיומנו כאן כעם, עיקרו בחלוקה שוויונית של החובה והאחריות ושל פירותיהן. אידאולוגיה ומוסר הם נכסים בסיסיים – ולכל הצדדים יש מהם. אך ההבדל המהותי בין אידאולגיית השמאל לבין זו של אנשי הימין, הוא שבימין משתמשים בנשק יום הדין : הפחדה: תחזיק את העדר מפחד ורועד והכל כבר יזרום. ואיומים לא חסרים; החל בעולם המוסלמי וכלה בשכן שלך ממול. כולם רוצים את רעתך. כולם, ללא יוצא מהכלל חורשים מזימות. יעודנו בחיים הוא "להראות להם". מהצד השני השמאל הקיצוני חי בסרט על "פרחים בקנה" ו"יהיה בסדר". בואו נוותר על הכל, נאמין לכל ונראה מה יהיה. נכה על חטא כסוג של אורח חיים, נגיע לכל דיון מצטדקים, שפופים ואשמים. נרחם קודם כל על מצוקת האחרים ורק אז נדאג לעניי עירנו.

ההבדל המעשי הגדול בין הקצוות, הוא שאנשי הימין ביססו את הנכסים שלהם גם בערכים חומריים. מעין מדינה בתוך מדינה. מאחרי כל סיסמה, קם ישוב. מאחורי כל משפט אידאולוגי, נסלל כביש. מאחורי כל הכרזה, חוקק חוק, (כמו סיפוח הגולן). ול"מדינה" הזו יש גם צבא גלדיאטורים עם ברק בעיניים, הגדלים בתוך מערכת חינוך יעודי, המישרים קו עם אידאולוגיית אני ואפסי. לך תעקור ותשנה מציאות שיש לה דינמיקה משלה והשפעה מיידית על עוצמתה הכלכלית של המדינה. ומה עשה השמאל? כתב מאמרים המאוחסנים בפורמט אנלוגי במקרה הטוב, או כלוחות במסדרת אותיות עופרת בבית דפוס של עיתון "דבר". שנמחק זה מכבר. ומה עשה המרכז הפוליטי? התפשר עם כולם. ממש יחסי כוחות.

אני יודע. דברים לא יסתדרו מעצמם. צריך להאמין. גם בקטן. להיות מעורב. להשפיע. במעט שאני יכול, אני משתדל לתרום ולהוכיח שהשינוי אפשרי. קל מאד "לרדת" על הדור הצעיר. מצפים מאנשים בגילי "לכעוס" על צעירים שלכאורה נראים מרוחקים ועסוקים רק בעצמם. אך אצלי זה ממש הפוך.  איני מוצא שום צורך לרדת עליהם. אני מאמין גדול. ממש מאמין ענק ואופטימי במה שקורה היום בתעשיית ובשפת המדיה הצעירה והמתפתחת. רשתות חברתיות. תקשורת בזמן אמת, פתוחה ורצופה. חדשנות טכנולוגית ויצירתיות המקרבת בין אנשים. מעוף בו העתיד נראה נהיר יותר. אני מאמין שהחזרה לשפיות תגיע משם. היום המידע הגלוי ובר הדיון יביא למעורבות גדולה יותר של הרבה יותר אנשים. יש סיכוי עצום ליצירת לחץ ציבורי אמיתי לשינוי. כבר אין צורך לצאת בגשם להפגנה. עם שלטי נייר וססמאות. די להעמיד נושא לדיון פתוח ברשת חברתית תוך יצירת כלים כמו פורומים, או קבוצות עניין כדי לחולל שינוי. נכון הכלי הזה אמור לשרת את כל הדעות וכבר "זכיתי" לביקור הטוקבקיסטים שלוחי הרסן והנוסח, מגוייסי הימין הקיצוני.

אך אני מכיר יותר מאיש צעיר אחד/ת, שמודע לצורך לקחת אחריות כ"מבוגר אחראי". הרואה את כל התמונה וגם עושה זאת. אנשים צעירים שלא יחברו לגב רכבם מספר דיפלומטי של מדינה זרה – עם כל החשיבות שבקשרים עם העולם – לא יעזו להתהדר בזה שהם כאן. אבל בעצם כבר שם.

לסיום, סליחה. כבר אמרתי למישהו שהחיים הם מסע גם מבלי לצאת לעולם על אופנוע. מייד נשוב למסע. דיווחי מסעות בשפע, נמצאים בעריכה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה    

אז, במדבר הפרואני (היום לפני שנה)…

…והנה אנחנו שוב על אופנוע שועטים אל המדבר.

באמת מדינה קטנה יש לנו. ויחד עם זאת יש בה הכל. רכיבה מדברית במחוזות נטושים. פקקי תנועה מבטון יצוק. שושנות מחלפים מענגים וטיפוס דרדרתי במעלות הרריים… הכל ביום רכיבה אחד.

לקראת סוכות השנה, שינינו את מנהגנו לציין זאת בהקמת סוכה ובחרנו בביקור במדבר, אשר גם לו יש חלק מהותי באתוס החג היהודי. התיישבתי עם גלי על האופנוע שרכשתי -מודל 2006 ("וורנר") – שבקושי זז מעומס מדבקות שעטיתי על גופו (כן, כל הערימה שהבאתי מהמסע, מתפקדת עכשיו כלוח מודעות חסר בושה.) ויצאנו לסיבוב בנגב עם דניאל, יורם, יוסי, טלי, יואב וגלי. בשעה 6:00 בבוקר התייצבנו בצומת הכפר הירוק וגילינו כי ליורם יש בחניה אופנוע עם מצבר מת. אז הוא יאחר.

יצאנו לכיוון חוף זיקים עמוסים בארוחת בוקר. למה עמוסים? כי עד שנגיע כבר אפשר יהיה לקרוא לזה ארוחת בוהוריים. דני על ההרלי פאט-בוי שלו, יוסי וטלי על הוואראדרו. יואב ואני על שני ג'י.אסים 1200 צהובים. הרוח הקרירה כבר פיצתה אותנו על השעה המוקדמת, שעה שאינה קיימת ביומן של דניאל. מאחר והגזיה וערכת הכנת הקפה אמורות היו להגיע עם יורם, פצחנו בתה של בוקר ב"קפה ג'ו" בצומת יד-מרדכי. משם חזרנו מעט צפונה וירדנו בדרך נעימה לכיוון חוף זיקים. מהסוכה הדרומית ביותר בחוף (בארץ) , ראינו בקלות את בתי עזה, שבהמשך שורת משברי הגלים שנצצו בלבן ואת מגדלי התצפית שעל קו הגבול העצבני. אך אנחנו היינו רגועים. בערך…

לא בלי היסוס, נשארתי בבגד הים שלי, שבקושי הכיל את עודף המשקל שאספתי, מאז נחתתי בארץ ורצתי אל הגלים. מי הים היו חמימים וסוחפים. כעשרה ק"מ צפונה מכאן, שוכן החוף אשר על חולותיו גדלתי כילד באשקלון. הים התיכון היה בשבילי הגבול האחרון. השער לחלומות הרטובים תרתי משמע. מכאן הייתי אמור לצאת להקפת כדור הארץ, על ארבע חביות מחוברות בחבל מרפְייָה, שרפי דורות ואני בנינו בחשאי ליד הקבר הרומאי, במרחק מאה מטרים מקו הגלים. יש בי הרבה יחס וגעגוע חי, לאייץ' שתיים או הענק והמלוח הזה. (עד שהגעתי לתיכון, כבר עזבתי את הים-התיכון ועליתי לבוייאר בירושלים, אבל בואו לא ניסחף :))

פרשנו את ארוחת הבוקר שהייתה אוסף של רגעים אחרונים, מול המזווה בבית וכמה פשטידות. היה בסדר, בעיקר משום שכולנו כבר רצינו להמשיך. בינתיים יורם הודיע שאלכס הגבוה – כצפוי מאיש נפלא שכזה – הגיע לביתו, עם מצבר טעון חדש והחליף אותו בכמה דקות. יורם כבר בדרך. בהכירנו את קצב התנועה של יורם, התחלנו לארוז.

יחד עם יורם הפלגנו לכיוון דרום. הדרך עברה לכיוון ניר-עם, משם לכביש צאלים רביבים ומשאבי שדה – תדלוק – ומערבה לכיוון ניצנה. החום, שמשום מה לא חובש כיפה ושעון חורף לא מזיז לו – הכה בנו עד שנמלטנו לאחת מחורשות הלימן, שבשולי הכביש בואכה ניצנה. שם ישבנו גם זללנו את שארית האוכל שהעלה אדים בשקיות הניילון שאיתנו.

כביש הגבול היה פתוח. ירדנו איתו נושקים את מערך מגדלי התצפית המגוחכים מהצד המצרי. יכולנו לרכוב רק למרחק שנקבע על ידי יצרן הרלי דייוידסון. האופנוע של דני יפה. נוח. עושה אחלה רעש. אבל לא אוהב מרתונים. (טוב. יש כבר סוד לגלות: פאר תוצרת אמריקה פינה מקומו מאז לתהילת תוצרת באווריה.) חצינו את מצפה-רמון מהלך 35 ק"מ מהר חריף מזרחה. הקפדנו למלא דלק בתחנת סונול. למה? מה רע בתחנת "דלק" היושבת בכניסה למצפה? ובכן: לידיעת בעלי אופנועים נורמאליים: מערכת האימובילייזר של אופנועי הרלי דייוידסון משביתה את המנוע בתחנה הספציפית הזו. למה? ובכן כידוע הבעיה עם השבחה של גזעים: בסוף הנולד יוצא יפהפה, אבל אידיוט.

ירדנו ממצפה-רמון בכביש הנהדר, אל תוך המכתש כשהשמש בגבנו ויצאנו ממנו מבעד לסיבוב המושלם להטייה נעימה, שחולף בנחל גוונים ולמרגלות הר קטום, אותו טיפסנו גם טיפסנו בימים אחרים. גלי ואני התענגנו שוב על הרכיבה המשותפת. היום לפני שנה חרשנו את דרום פרו וצפון צ'ילה. המדבר כאן הוא יפה יותר. אין ספק בכך.

שיירת האופנועים, בהובלה של יוסי וטלי, הדרימה לעבר צומת שיזפון ושם כבר כיסה אותנו האוויר סביב באבקה סמיכה של חושך.

משיזפון משכתי אני קדימה לעבר מעלה שחרות, בה הזמנו לפני שבוע, מקום ללינת לילה. כעבור עוד 18 קילומטרים, באנו לגב רכס מעלה-שחרות וגילינו כי את הזריחה מחר, לא נראה מהמקום האהוב. האוהל הבדווי במרומי חלקו הצפוני של הרכס – השטח כולו נמכר ליזם נדל"ן שיבנה מלון בוטיק במקום. או כמו שאומרים. הלך עלינו.

מאהל קטן ומאד אשכנזי. שבֵדי כזה, של ברזנטים מאיקאה ושלד מברזלי זוית, חיכה לנו עם מקלחות ושירותי שדה. איש נחמד ומזוקן, קיבל אותנו במאור פנים וארוחת ערב מדברית טעימה. אחרי קצת קישקושים ולגימת בקבוקי היין שהבאנו איתנו, נמרחנו איש איש על מזרונו. ואת האויר ניסרו שריקות ותרועות של אנשים, שהרוויחו את הלילה הזה ביושר.

למחרת השכמנו מוקדם. במדבר, זו מתנה ממש, לפנק את עצמך בקימה מוקדמת. כאן השמש, האבנים, החרקים והסלעיות, נוהגים במין בָּלֶט של אור וצל. קרניים בוקעות וטללים בוהקים. אנשים המתעוררים מאחורי קירות בד דקים – מסגירים את כל הקולות המלווים את ההכרה שלנו כי הלילה חלף.

שוב, ארוחה קלה באוהל המטבח ובשעה שמונה לערך יצאנו לכיוון צפון. כיוונו לעבר ערד דרך מצפה-רמון, ירוחם, המכתש הקטן ומשם רצינו לטפס דרך הכביש החדש שחוצה את דרום הר-חברון לכיוון אמציה ומתחבר לכביש 6. אך כבר באיזור עבדת, החלטנו לשנות את המסלול. החום הכבד המיס את סבלנותנו. גמרנו אומר לחתוך הביתה כשיורם בראש. טלי יוסי דני ויואב בעקבותיו ואנחנו בסוף. חלפנו שוב בצומת משאבי-שדה ונחתנו לארוחת צהריים של פרידה ופיזור בצומת להבים. מכאן רכבנו אמנם בשיירה. אך כעבור חמישה ק"מ מישהו שם לפנים, הגביר למהירות גבוהה ממש.

כך שגלי ואני נשארנו שוב לבד, כשסביבנו אופק עגלגל נושק שפתי גבעות מדבריות ועצי אקליפטוס כסופים, מעטרים את שולי הכביש בקטעים מקריים. לא מיהרנו. בשבילנו זו נסיעת הומאז' לחזרתנו וגעגועינו לנוף הווייתנו, כאן בארץ מולדת. וטוב שכך.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

אסיה בסגנון אדם שני

(תרגום המייל שקיבלתי אמש)

לאחר שבוע של הכנות ומנוחה באלמאטי (Alamaty) בירת קאזחסטאן חציתי ברכיבה את הגבול לתוך קירגיסטן, יחד עם קאין, רוכב אופנוע אוסטרלי אותו פגשתי באולאנבאטאר, הרוכב על אופנוע KTM 990 Adventure שלו ברחבי מרכז אסיה. פקיד המכס במעבר הגבול התנהג בגסות ויהירות. התבקשנו לשלם שוחד כדי להמשיך ברכיבה. מאחר וכל הניירת שלנו הייתה תקינה.

הודעתי לו "שיקפוץ לי". הבחור קלט את המסר וחתם על הדרכונים. אגב, משום מה, לא נדרשנו להציג כלל את ה"קארנה דה פאסאג'" שלנו. לא ממש היה אכפת לנו, כל עוד אנחנו בפנים. (קארנה דה פאסאג', הוא מסמך המכונה גם ה"דרכון" של האופנוע. שבדרך כלל מחוייב בכניסה ויציאה ממדינות עולם שלישי. הוא מבטיח שמי שנכנס עם כלי רכב למדינה גם יוציא אותו, היה והוא אינו מוציא אותו – כלומר הוא מוכר אותו במדינה. הוא ידרש לשלם טרם עזיבתו, או בשובו לארצו, את דמי המכס עבור הרכב שהשאיר באותה מדינה).

 

בישקאק (Bishkak) בירת קירגיסטן, היא עיר קטנה ונעימה. ניכרה בה השפעת העימותים על בסיס אתני, שהתלקחו בקירגיטסן לאחרונה. הרחובות היו גדושים בנוכחות משטרתית. מצאנו לנו הוסטל נחמד וזול ולמחרת קיבלנו את הויזות שביקשנו כדי להכנס לטאג'יקיסטן והמשכנו דרומה.

קירגיסטאן היא מדינה המשמרת את אורח החיים הנוודי באופן המובהק ביותר, בין שאר מדינות ה"סטאן", כך שקאין ואני שמחנו מאד לצאת שוב למרחבים ולדרכים הפתוחות. טיפסנו לכיוון ההרים ובילינו לילה לחופו של אגם מדהים בגובה 3000 מטרים מעל פני הים.

הימים הבאים היו רטובים למדי, גשמים ניתכו כל היום. לאט אך בבטחה החלו מים לחדור לתוך האוהלים, שקי השינה וציוד הרכיבה שלנו. למזלנו כמה משפחות מקומיות הזמינו אותנו להתארח אצלהן. וסיפקו לנו מקלט ומזון.

מעבר הגבול הנידח בסארי-טאש (Saray Tash), שבדרום מזרח קירגיסטאן היה ריק. לאחר זמן מה הגיע איש משמר קירגיזי, ישב איתנו ושאל שאלות על המסע שלנו. אנשים רבים מאד מופתעים כשהם נוכחים לדעת שאני ישראלי. יש להם הרבה שאלות הנוגעות למזרח התיכון. איסלאם היא הדת העיקרית במרכז אסיה, אך מצאתי כי סובלנות כלפי דתות ואמונות אחרות, היא ערך מרכזי ברוב חבלי ארץ אלה. כך שלא היתה שום בעיה עם היותי יהודי וישראלי. בעצם המצב היה הפוך.

קיבלנו אישור לעזוב את קירגיסטאן ולהכנס לטאג'קיסטן והתחלנו לטפס למעבר קיזיל (Kyzyl Pass) בגובה 4336 מ'. האויר נעשה קר ולמזלנו מערכות ההזרקה באופנועים לא חשו בדלילות האויר בגובה הזה.

במרומי המעבר הצטלמנו וגילגלנו עצמנו הלאה לנקודת המעבר בצד הטאג'יקי של הגבול.

השינוי היה מיידי; במקום מאפייני הפנים המונגולים/אסיאתיים, התקבלנו על ידי אנשים בעלי מראה פרסי. נסיעה קרקעית איטית, מעניקה זויות ראיה ותובנות בלתי אמצעיים. מרגישים מייד בשינויים. בהשוואה להגעה למקומות בטיסות מסחריות למשל.

השומרים בצד הטאג'קי ברכו אותנו בחמימות והזמניו אותנו לסעוד איתם כבש בר שזה עתה צדו. אכלנו מעט, כשלפתע השומרים קלטו שאני ישראלי. ובו במקום התבקשתי להפגין את כישורי בירי ברובה צלפים מסוג דרוגאנוב תוצרת רומניה. בסופו של דבר הסכמתי ונתתי להם הצגת ירי של כמה כדורים בכלי המדהים הזה. שירגעו.

השמש החלה לשקוע, והיינו חייבים לתת בגז. את הלילה בילינו עם קבוצה של רוכבי אופניים הולנדים וגרמנים, לחופו של אגם קאראקול (Karakul) . החבר'ה האלה מכירים את רועי סדן, רוכב האופניים הישראלי, המקיף לבד את העולם כרגע. והצטערתי לגלות כי רועי כבר המשיך הלאה מזרחה וכנראה פיספסנו אחד את השני. חבל.

מסלול דרך הפמיר (Pamir Highway) היה סגור ומסוגר בפני זרים עד לפני כעשר שנים. ההרים סביב, הנוף, אפילו האנשים שפגשנו היו מדהימים. המשכנו ברכיבה דרומה עברנו את מורגב (Murgab), שם הצלחנו למצוא קצת דלק וירדנו לכיוון עמק וואקהאן (Vakhan Valley). עכשיו, מצאתי עצמי באחת מנקודות השיא של המסע. עמק וואקהאן גובל באפגניסטאן. לאורכו רכבנו. כעבור מספר ימים, מצאנו עצמנו מול רכס הרי הינדו כוש (Hindu Kush) האדירים. איזה מראה מהמם! לא האמנתי שממש הגעתי למקום המופלא הזה. בכל לילה הקמנו את אוהלינו איפה שהוא מול הגבול האפגני, שליווה אותנו מערבה, בצד שמאל של הדרך מעבר לנהר זורם. במשך היום חלפנו על פני כפרים ידידותיים למדי. בהם ניכר שהזמן עמד מלכת, והחיים מתנהלים בקצב וסגנון שכבר עברו מן העולם שאנו מכירים במערב.

אחר צהרים אחד הגענו לקטע דרך שנשטף על ידי שיטפון פתאומי. מעבר לדרך החסומה, ראינו שני אופנועים. כך פגשנו את את אכים מבאוואריה וסאקי מניו-זילנד. חבר'ה נהדרים שנדפק להם המזל והאופנועים שלהם טבעו במים עמוקים של אחד הנהרות. כיבינו את מנועי האופנועים שלנו ודחפנו יחד את האופנועים מעבר לקטע שנסחף. הזרם במרכז הקטע היה כל כך חזק שחשבנו באחד המקרים שהאופנוע שהעברנו, עומד להסחף ולהזרק מעבר לצוק מעליו עברה הדרך. באותו לילה הקמנו את מחנה האוהלים שלנו יחד ובילנו לילה של רטיבות וקור מקפיא עצמות, אך יחד עם זאת, נהנינו מחום של ידידות וקצת אוכל שבישלנו בעזרת ערכת הפרימוס שלי.

למחרת בבוקר השכמתי מוקדם לעבודת יומי – מאחר ואני מכונאי בהכשרתי, הצעתי לסאקי ואכים את עזרתי. פירקתי את שני אופנועי ה- BMW F650 Dakar . הוצאתי את המצתים. בדקתי את מערכת ההצתה ומערכת החשמל. גם שמן המנוע היה מזוהם במים שחדרו בטביעה בנהר. כך שאספנו את כל כמות שמן המנוע שנשאנו כולנו, כדי למלא את הכמות הנדרשת להחזיר את המנועים לפעילות תקינה.

קאיין, בהיותו רופא בהכשרתו, התגייס לטפל ברגלו של אכים שנפגעה באחת הנפילות וסבלה מזיהום. כך שעד הצהריים העמדנו את החבורה חזרה על הרגליים והצמיגים. הצוות החדש שהתלהק היה מושלם. ורכיבה משותפת עם אנשים טובים באיזור הזה של העולם, היא חתיכת חוויה שאין שני לה.

דוּשָאנבֶּה (Dushanbe) היא עיר בירה נעימה. אחרי יומיים נפרדתי מחברי ויצאתי צפונה לכיוון טשקנט (Tashkent) שבאוזבקיסטאן.

מעבר הגבול ארך יום שלם ושוב מצאתי עצמי מול נציגי חוק יהירים. השיטה שלי במצבים כאלה היא זהה. "תפגין ביטחון ונימוס" הסבלנות משתלמת. לבסוף שוחררתי לתוך המדינה ויצאתי לכיוון הבירה. לא הצלחתי להבין מדוע אין דלק למכירה בתחנות הדלק בהן עצרתי – בידיעה כי אוזבקיסטאן רווייה ברזרבות עצומות של גז טבעי ונפט – הניחוש שלי הוא… כן. שחיתות.

טאשקנט היא עיר בירה צפופה ומרשימה בגודלה ולי היה הרבה להספיק. להשיג קצת דולרים ממכשיר כספומט (ואז להמיר אותם בשוק השחור, בשער משופר של 25%) לקנות 43 ליטרים של דלק. להשיג הארכה של אשרת הכניסה שלי לאוזבקיסטאן. לקבל אשרת מעבר לאזרבייג'אן ועם כל זה לגשת לשגרירות טורקמניסטאן ולהגיש בקשה לעוד אשרת מעבר אחת. נשמע מסובך? לא ממש. אחרי 18 חודשי מסע, סוג כזה של עניינים כבר הפך לטבע שני שלי.

הכל הלך כשורה, עד שהגעתי למחלקת הארכת האשרות של אוזבקיסטאן בשטחה אני כבר מצוי. בקיצור, לא הצלחתי להשיג אותה. לא משנה שאירגנתי מכתב ובו הזמנה מטעם גוף אוזבקי מקומי, אפילו קניתי כרטיס טיסה (הניתן לביטול), המוכיח כי בכוונתי לצאת את המדינה לכיוון אלמאטי (קאזחסטאן). פקידי ההגירה הקרינו חביבות של דג מת ולא ממש התרשמו מתוכניות המסע שלי.

אוזבקיסטאן נחשבת בעיני מטיילים רבים, כמדינת משטרה הנשלטת על ידי דיקטטורה. כך שבאופן מתבקש אינם מעוניינים בתיירים עצמאיים, המסתובבים באופן חופשי משוחחים עם אזרחים ומצלמים בחופשיות רבה מדי לטעמם.

"או קיי." אמרתי לעצמי, "זה הזמן לתוכנית ב'!"

תוכנית ב' היתה לרכוב דרומה לכיוון נאות המדבר סמרקנד (Samarkand) ובוכארה (Bukhara) שעל דרך המשי, ואז לעלות צפון מערבה מבעד למדבר קיזיקול (Kyzykul desert), חזרה לתוך קאזאחסטאן ומשם לאקטאו (Actau) שעל חוף הים הכספי. משם תכננתי לקחת את המעבורת לבאקו (Baku) באזרבייג'אן שממערב ליָמה הכסופה.

——————————————

"מסענו לא רק סָחָר הוא,

כי אם למען רוחות חמות הרבה יותר

שאת ליבנו מלבּוֹת.

מתשוקת הסקרנות לדברים שאין לדעת,

פנינו לדרך הזהובה לסמרקאנד".

 

James Elroy Flecker / The Golden Journey to Samarkand -1913

משורר בריטי בן המאה התשע עשרה (נפטר בגיל 30) הוא גדל כבן לדיפלומט בריטי במערב אסיה. והושפע מהשירה הפרסית והכמיהה למרחקים.

קטע מאחד משיריו מעטר את השעון הניצב במרכז מחנה האימונים המרכזי

של יחידת ה-SAS) Special Air Service) בהרפורד אנגליה (סיירת מטכ"ל הבריטית)

וגם במחנה היחידה המקבילה, בצבא ניו-זילנד:

We are the Pilgrims, master;

we shall go Always a little further;

it may be Beyond that last blue mountain

barred with snow Across that angry

or that glimmering sea

——————————————

היה זה אחר צהרים לוהט, עת הגעתי למרכזה של בירת דרך המשי; סמרקנד המיתולוגית. אלכסנדר מוקדון אמר בהקשר לעיר הזו: "כל מה ששמעתי אודות סמרקאנד נכון הוא. פרט ליופיה שכביר הוא מהסיפורים עצמם". פשוט עצרתי ליד הרג'יסטאן במרכז סמרקאנד העתיקה (הרג'יסטאן של סמרקנד היא כיכר "יום ראשון" של העיר. בה היה נהוג להוציא להורג בימי קדם את הנידונים למוות.) הבטתי בהשתאות על המבנים המדהימים סביבי ולחשתי בשקט "ואוו, סמרקאנד!"…

זה אכן מקום מרשים לבקר בו. ויכולתי ממש לחוש ולראות בעיני את שיירות הגמלים חוצות את המדבר ועוצרות בצומת החשוב הזה. "דרך המשי הגדולה" היתה למעשה רשת רחבה של דרכים הנפרשת מנארה (Nara) ביפן ועד לקונסטנטינופול (Constantinopole), היא איסטנבול, במערב טורקיה. היא דרך המסחר הארוכה ביותר שהייתה קיימת אי פעם. מעבר לתיפקודה כנתיב למסחר במשי, היא חיברה בין מערב למזרח. חשיבותה של הדרך דעכה במאה החמש עשרה, כאשר אניות מאירופה החלו להעביר משי ישירות בנתיבי הים. ואט לאט, ערים עשירות כדוגמת סמרקאנד, שניקדו את נתיבי דרך המשי, איבדו מכוחן וחשיבותן.

בבוכארה, ביקרתי ברובע היהודי העתיק ובבית הקברות. בתקופה הסובייטית, 7% מאוכלוסיית בוכארה הייתה יהודית. עכשיו, רובם כבר עלו לישראל.

לאחר בוכארה, מלאתי את התיקים בפאסטה ושקדים. ויצאתי אל המדבר הגדול. לקח לי חמישה ימים לרכוב עד לגבול עם קאזאחסטאן, עברתי במדבר קייזיקול ובפאתי ימת אראל (Aral). אשר בעקבות ניצול יתר חסר אחריות של מימיה, להשקיית שטחים חקלאיים בתקופה הסובייטית, כמעט ונעלמה. מאחר והנתיב בו רכבתי אינו בשימוש תכוף, לא יכולתי למצוא מידע עדכני על תנאי הדרך, דלק, זמינות מים וכו'. המדבר הרחב, או בעצם סוג של ערבה, הוא פשוט עצום. 360 מעלות של נוף מרחבים אינסופיים, עם גמלים כפולי דבשת ואין סוף מקומות להקים בהם מאהל לילי. בקטע הזה הורדתי הילוך ונהנתי מהבדידות.

סייר משטרה מצא אותי תקוע בצד הדרך יבש מדלק וללא מים ונתן לי מים ודלק שאיפשר לי להגיע לנמל אקטו (Actau) על חוף הים הכספי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך לפגוש שוטר במרכז אסיה. אך הנה לכם, ניצלתי בזכות אחד.

באקטו, ניגשתי ישר לנמל, שם נאמר לי כי המעבורת לבאקו בצד האזרבייג'אני של הים, מפליגה למחרת. וואוו! פגשתי אנשים שמחכים במקום למעבורת כבר 10 ימים (!!!). כך שאפשר להעריך את המזל הטוב שלי.

חציית הים ארכה 20 שעות ובנוסף, המעבורת חיכתה עוד 20 שעות, עד לקבלת היתר כניסה לנמל באקו. קיבלתי אישור כניסה לאזרבייג'אן ולמפגש עם מה שהיא הכינה לי.

כשהגעתי, החלה אחת משיני לכאוב באופן איום ונורא, אך מאחר והיתה ברשותי אשרת מעבר מאזרבייג'אן לגיאורגיה, שתוקפה שלושה ימים בלבד, לא יכולתי לעצור. הקנס על אי יציאה בזמן הוא 1500$… וכדי להפוך את המצב לעוד יותר מאתגר, החל גל ההינע להשמיע קולות גריסה כמו שיצאתי מבאקו מערבה. "קדימה אחי" אמרתי לאופנוע, "תוציא  אותנו מכאן"… אחרי 3 ימים, הגעתי לגבול הגיאורגי והתקבלתי על ידי בחורה יפה ואדיבה ותהליך מעבר הגבול ארך חמש דקות מהירות. למעשה לא הייתי צריך לרדת כלל מהאופנוע. "זהו זה?" שאלתי את הגברת. "כן, ברוך הבא לגיאורגיה". היא חייכה לעומתי.

הבוקר הגעתי לרופא שיניים שהעביר את השן הכואבת טיפול שורש (לא, לא, לא סידרו לי שן זהב) ומחר אני מתכוון להחליף את הצלב במוט ההינע (דריי-שאפט) באופנוע.

גיאורגיה היא מקום יפה והאנשים כאן נעימים. היסטוריה מעניינת ואוכל מעולה. כך שבשבילי זה מקום אידאלי לעצור בו. מקווה לצאת להמשך הדרך מערבה, שוב בעוד יומיים.

תרגום: יוני. כל הזכויות C לצילומים ולטקסטים, שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

מרחבי מרכז אסיה הבלתי נגמרים

 

כרגע אני באלמאטי (Alamaty) בירת קזחסטאן, אחר 14 ימי רכיבה קשים ומדהימים מאולאנבאטאר (Ulaanbaatar), בירת מונגוליה לכיוון רוסיה ומשם לקזחסטן.

הנה מה שעברתי:

יחד עם קאז היפני בכניסה לבירוביג'אן- (הוקמה בין שני נהרות: בירה וביג'אן. זו בירתו של מחוז האוטונומיה היהודית שהוקמה ב- 1915 על ידי הסובייטים).

מיפן לקחתי מעבורת לאי סאחלין שמצפון. הכניסה לרוסיה תאמה את ההערכה המוקדמת שלי ואכן מצאתי מקום קר, אפור ומתפרק.

מעבר הגבול היה אתגר כשלעצמו, משום שהכל שם מתנהל ברוסית. אך לבסוף הצלחנו אני וקָאז (רוכב יפני שפגשתי במעבורת), להשתחרר ולהכנס לארץ הענק הזו.

רכבנו רק כקילומטר כשפגשנו רוכב אופנוע רוסי. הוא הזמין אותנו להתארח בקרב מועדון האופנועים המקומי. שם פגשנו את אנדריי, יורי, דימה ועוד הרבה רוכבים נוספים. לרוסים יש לב ענק. ותושבי סיביר האלה הצדיקו את מוניטין הכנסת האורחים שלהם. על אונייה רוסית מיושנת, חצינו את המיצר מזרחה ליבשת אסיה ולרוסיה העיקרית, אל העיר ואנינו (Vanino) הנמצאת בקצה מסילת הרכבת הטראנס סיבירית שחוצה את כל רוסיה. המשכנו לרכוב לאורך המסילה. דרך שהתחילה כאתגרית לכל דבר ולבסוף הגענו עד לעיר חאבארובסק (Khabarovsk), את פנינו קיבלה תופעה שעשתה לה שם בקרב רוכבים שחוצים את רוסיה: הרוסים פשוט משוגעים על אופנועים. וכמעט בכל עיר מצאנו מועדון אופנועים בו שמחו לתת לנו קורת גג, חברה וה ר ב ה וודקה.

לאחר 20 ימים, נפרדתי מקאז, ורכבתי מימת בייקַל דרומה לתוך מונגוליה. השינוי היה מיידי. מונגוליה, בה חיים כשלושה מליון תושבים על שטח בגודל כמליון ושש מאות אלף קילומטרים רבועים, נחשבת למדינה דלילת התושבים בעולם. ויותר מכך נחשבת למדינה היחידה, שטרם אימצה את המהפיכות הטכנולוגיות ששטפו את העולם בעשרות השנים האחרונות והדבר ניכר מאד. שטחים פתוחים ענקיים. רוב האוכלוסיה שמחוץ לעיר הבירה, חיה בתנאי נוודות ומתגוררת באוהל האסייתי/מונגולי הקלאסי ה"גֶר" (Ger). בתום יום רכיבה תובעני, עצרתי ליד אחד מהאוהלים האלה והתקבלתי מיד בחום וסבר פנים מחייך. כאן שפר עלי גורלי, כשמצאתי כי ממש ביום למחרת מתחיל במונגוליה פסטיבל נאדאם (Nadam) והוזמנתי לחגיגות של רכיבת סוסים, ירי קשתות והאבקות. שהם כולם ענפי ספורט מונגולים מסורתיים ויחודיים. אני חייב לציין שהחבר'ה האלה הם לוחמים שלוקחים את העסק ברצינות. הוזמנתי כמובן לקרב האבקות. מאחר ולא ממש ידעתי את הכללים, די נזהרתי לא לפגוע ביריבי. מה שלא ממש העניק לי הנחה או ויתור… הושלכתי לארץ תוך נקיעת האגודל. כמובן שקמתי על רגלי…הבנתי מה הולך והפלתי אותו לקרקע. כך שהשתווינו. בתום ההתגוששות, ניגש אלי איש זקן מתוך הקהל, אחז בידי ובמשיכה אחת רצינית, החזיר את פרקי האגודל למקומם תוך השמעת "קלאק" עז. נדמה לי שזה עזר. במשהו.

הדרך מאולאנבאטאר מערבה, לגבול רוסיה הייתה נפלאה. ידעתי כי מונגוליה היא פראית, הטבע בה לא נרמס בפיתוח יתר האופייני לאיזורים כאלה בעולם. ונכבשתי בקסם המקום. נופים, עמקים, ומראות המעתיקים נשימה. כנווד, הרגשתי בה ממש בבית. משוטט על "סוסי" ומתערה לעומק בקרב האוכלוסיה המקומית, שתרבות הנדודים חיברה בינינו גם ללא מילים מיותרות. הרגשתי חולף באתר קמפינג אחד ענק.

בתחילה, קשה להאמין כי אבותיהם של אנשים נעימים ומפוזרים אלה, כבשו את דרכם לתוך אירופה וכמעט פלשו ליפן. אולם במבט ובמפגשים ענייניים יותר, מצאתי אנשים קשוחים המוכנים לכל אתגר. כשחלפתי בעיירות המציאות האנושית היתה שונה. כאן נתקלתי לא אחת בגישה פחות חברית. שיכורים והולכי בטל שהתגרו בי והכניסו אותי לסוג של כוננות. כנראה אוכלוסיה ששימרה מורשת בעייתית מהתקופה הסובייטית.

כך המשכתי ימים של רכיבה וקמפינג בשטח. קפה של בוקר מוקדם. קיפול הציוד ונסיון להבין כמה משאיות ובעלי חיים חלפו על פני המחנה שלי בלילה. לילה אחד בעודי שוכב באוהל, שמעתי מעבר ליריעת הבד הדק, שאגה אדירה של דוב. הבנתי שאין לי הרבה מה לעשות במצב הזה והבנתי שכנראה העסק גמור. הזמן שלי הגיע… במקום להכנס לפאניקה חשתי רוגע. כאילו אמא טבע לקחה אותי בזרועותיה. חיכיתי… לאחר זמן. הדוב הכועס התרחק.

מרחבי מונגוליה הגבעיים הם משהו ענק. עצום. בלתי נתפש כמעט ואפשר לבחור בכל כיוון ולהפנות אליו את החרטום. הרבה מטיילים מוצאים את העובדה הזו מבלבלת ומסוכנת. אבל אני, מודע היטב למגבלותי, בידי מפות טובות ותחושת החופש המוחלט שאני מצוייד בה, הם הדבר שאני כמהה לו. זו החווייה שבאתי אליה וזה הזכרון שלקחתי משם לעוד הרבה שנים. לאחר עוד 1500 קילומטרים, הבחנתי בסימני צמיג לפני, על דרך העפר בה רכבתי. סימני חריצי הצמיג היו זהים לאלה של האופנוע שלי. "מעניין… רוכב אירופאי עבר כאן לפני לא מזמן?!" מאחר והכיוון היה אותו כיוון, המשכתי בעקבות הסימנים. יומיים אחר כך פגשתי את כריס, רוכב אנגלי נחמד מאד. הגעתי מעבר לפניה והנה ראיתי אותו רוכן מעל אופנועו שהתהפך בנתיב החולי אליו סטה. הוא היה עסוק בנסיונות להרים את האופנוע הכבד. כך שמיד קפצתי מהאוכף וביחד הרמנו את האופנוע.

מה שנקרא: תזמון מושלם. כמובן שהמשכנו ביחד ולאורך שלושה הימים הלאה משם והפכנו לחברים טובים. המפגש עם כריס העיר בי שוב את חוויית הרכיבה עם עוד אדם. שמשמעותו בקטעים שעברנו ביחד היה עזרה הדדית בחציית מכשולים. בעיקר מכשולי מים. גשמים שירדו הציפו חלק מהדרכים והפכו במהרה לנהרות ונחלים שחצו את הנתיב. לעיתים היינו צריכים לחכות שעות, עד שמפלס המים ירד, או לחפש נתיב רדוד. והיו פעמים בהן נסענו לאורך נתיב זרימת המים, בחיפוש אחרי נקודת מעבר בטוחה וכמובן היו מקרים רבים, שפשוט חצינו את המים השוצפים "דוּך" באמצע. לבסוף הגענו לגבול הרוסי בפינה המערבית של מונגוליה ובתוך כמה שעות של ניירת, עברנו לצד הרוסי. בגבול פגשתי חבורה נחמדה של תרמילאים ישראלים, באמצע שנות העשרים שלהם, שהיו בתוך מסע ברחבי אסיה. חבר'ה על הכיפק ואתם מתארים לעצמכם איזו הפתעה היתה להם, כשהבינו שהאופנוען שהגיע ממזרח, הוא בן ארצם.

הצד הרוסי של הגבול גם הוא איזור יפהפה. רכס הרי אלטאי (Altay) נחשב לאחד מהאיזורים היותר יפים של רוסיה. כריס, כמו כל רוכב אנגלי טיפוסי מיהר לאנשהו… ומסיבותיו שלו, היה חייב לעבור לקצב מהיר יותר כדי להקדים ולשוב הביתה. כך שנפרדנו תוך החלטה להפגש בבריטניה כשאגיע לשם. בספטמבר.

המשכתי בדרכי לתוך קזאחסטאן. בעזרת צוות מוכסים רוסיים נחמד (לשם שינוי), מעבר הגבול היה מהיר וענייני. הרושם הראשון שלי מקזאחסטאן היה של "כלכלת נפט". אותה תחושה של כסף קל, נהגים מטורפים, רכבי שטח ענקיים ויקרים… ודרכים מחוררות בבורות, תעלות וקטעים חסרים, שהזכירו יותר מכל את ניגריה ואנגולה באפריקה.

אך כאן הרגשתי שאני זקוק למעט מנוחה. אחר שבועיים של 3000 ק"מ רכיבה בקטעי דרך קשים. ואפשר לומר ששמתי את אלאמאטי הבירה על הטייס האטוטומטי שלי… רק להגיע. כשהגעתי לעיר, מצאתי הוסטל סביר בו נתתי מנוחה לעצמותי ולאופנוע הסחוט שלי. נראה לי גם כי חטפתי איזו שפעת קלה, או שמא זו רק עייפות קיצונית. אני מניח כי הרבה מנוחה ומים יחוללו פלאים.

———————————

תרגום: יוני. כל הזכויות C לצילומים ולטקסטים, שמורות לאדם שני.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה