מנוע הלב

הנה פוסט על אופנועים. אם תרצו, מסע של אדם לארץ בה "תרבות פנאי מוטורית" אינה אסון לאומי שיש להרוג. כי אם סביבה המבינה שיש אנשים האוהבים לעשות דברים אחרת והדרך הנכונה "לטפל" בהם, היא לתת להם מקום מסודר לממש את מה שמעניין אותם. קוראים לזה; "ספורט מוטורי". אולי הדבר היפה ביותר בספורט הזה הוא שאין מדובר רק במקסחי שיאי מהירות ואלופי עולם בריסוק כלי רכב. כי אם, מגרש ספורט עממי, בו אדם עוסק בספורט מוטורי שהוא אוהב.

מסלול State Motorcycle Sports Complex at Broadford השוכן כשעה נסיעה ממלבורן אוסטרליה. מדובר במגרש מירוצים ענק על שטח של כאלף מאתיים דונם ובו מסלול – היחיד מסוגו באוסטרליה, בו כל אחד (כן, כל אחד!) יכול לבוא עם הדו גלגלי שלו ולרכוב בו. טוסטוס או הארלי, אופנוע עתיק עם סירה או סופר-ספורט חדיש. לארגן לעצמו יום כיף, או להפיק אירוע ספורט מטורי לקבוצה או למען מטרה כל שהיא. המקום מאובזר בתפארת מתקני ושירותי הבטיחות, הסיוע, החילוץ והעזרה.

באוסטרליה יש לנו עוד נציג. אדם שחי אופנועים מהיום שראה כיסא מחובר לשני גלגלים ומנוע. זה אסי החי במלבורן כבר שנה. יש לאסי אוסף נדיר של מגזיני "קוואטרו" ו"מוטו" והוא מתכוון כמו כל אופנוען המסתכל על מפת יבשת אוסטרליה – להקיף אותה בסיבוב רכוב יום אחד. אסי נכנס לבלוג הזה מדי פעם לאורך המסע שלי באמריקות ונשארנו בקשר מאז.

הנה יום כיף של אסי שהלך מצוייד במצלמה, להסניף ריח גומי שרוף, אדי בנזין ואנשים עם תשוקה, במסלול בברודפורד.
"…הי יוני, בשבת האחרונה הייתי במרוץ אופנועים ישנים משנות ה-50, מועדון אופנועים ישנים הקיים משנת 1979 והם מתחרים בכל רחבי מדינת ויקטוריה כולל אופנועים עם סירות.
Norton, Triumph, AJS, Ducati, Arial, BSA, Vincent, Benelli . ארוע קטן יחסית, עלות כניסה של 10 דולר…  אפשר להסתובב בפיטס עם כולם
ולעלות על המסלול… אנשים באו יום קודם, הקימו אוהלים ונשארו עד ליום ראשון לגמר. חזרתי הביתה באותו יום, בלילה ירד מבול 88 מ"מ של גשם…מזל
חוויה אמיתית של מרוצים …"

הנה הסיפור בצילומים:

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

זאק היציאה לדרך והשבוע הראשון.

הפרידה מסידני ביום שישי היה אירוע של ממש. אחרי כל ההכנות והתכנונים. ימים של ספירה נרגשת לאחור הסתכמו בקליק אחד קטן – כפתור ההתנעה. בהתאם להמלצתו של אסף, המלווה אותי בכל אינץ' בדרך, שאפתי שאיפה אחת גדולה לפני הקליק הזה והנה אני כבר בדרך.
פקקי התנועה של סידני היו צפופים מאד על אף השעה המוקדמת, אך די מהר מצאתי עצמי על הכביש הראשי בכיוון מזרח. היום הראשון, היה ברובו מאמץ להתרחק מהאיזורים האורבניים העשנים וגם כדי להסתגל למשקל הרב שאני נושא. המשכתי לשיר בקולי קולות בתוך הקסדה ומדי פעם פרצה מגרוני שאגה אדירה "יש! יש! יש! בידיעה שאני היחיד ששומע…

בלילה הראשון הקמתי אוהל לגדותיו של נהר בוגאן Bogan River בנינגאן Nyngan כ-560 ק"מ מערבה מסידני. מה שמצחיק הוא שפגשתי שם כמה אנשים בפארק הקארוונים שהצדיקו את שם הנהר (בוגן פירושו בסלנג המקומי-ארס).

ביום למחרת המשכתי לרכוב מערבה לכיוון ברוקן היל Broken Hill. צבע הקרקע השתנה לאט לאט מחום לאדום והצמחיה שינתה גוון באיטיות לאפור. הכבישים ישרים ונמשכים ישירות עד לקו האופק ומספרן הגדל של חיות שנחבטו ונדרסו על ידי כלי רכב רק המחיש כמה שומם המקום ושייך עדיין לבעלי החיים סביב.

אחרי שהתמקמתי בפארק הקראוונים של ברוקן היל. פרקתי את הציוד מהאופנוע וקפצתי לפאב מקומי ללגום משהו קר ולצלול לתוך ארוחה חמה. עצוב לומר, אבל כאן, כשחוצים את העיירות באאוטבק האוסטרלי, ניתן להבין למה אוסטרליה הדיחה את ארה"ב מראש טבלת השמנת היתר העולמית. קשה למצוא כאן מזון בריא בתפריט ולא נראה שזה אכפת למישהו. ההיפך.
בלילה שהיה קריר יותר יחסית לסידני בעונה הזו (כ-5 צלזיוס), כששכבתי בשק השינה שלי שמעתי קולות עזים של ירי, אך מאחר ואני באוסטרליה חשבתי שזה לא יותר מדמיון. מקסימום קולות נפץ והנחתי שמדובר בזיקוקי דינור של איזה אירוע חגיגי באאוטבק… יום המחרת כבר יוכיח לי שטעיתי.

ברכיבה קצרה מברוקן היל והגעתי לקו הגבול. לרבים מכם גבול משמעו גדר גבוהה תחת שמירה כבדה ואין מה לחפש בצד השני. לא כאן. הגבול בין ניו-סאוט'-ויילס למערב-אוסטרליה, כמו בין שאר מדינות אוסטרליה הוא רק שלט מאובק וביתן קטן. כמה פשוט.
מיד אחרי סימן הגבול; מחסום משטרה כבד ובדיקת אלכוהול וסמים… ניגשה אלי שוטרת יפהפיה. שיערה ג'ינג'י ועיניה ירוקות. נשיפה מהירה לתוך הצינור ואני כבר בדרך. הסתבר שאמש התקיימה תגרה מלווה בירי בין שתי כנופיות אופנוענים בברוקן היל. הפינקים והג'וקרים ניהלו קרב מאיזו שהיא סיבה והמשטרה יצאה במבצע בדיקת אלכוהול וסמים כתירוץ לחיפוש נשק וסמים. מאחר והצבעים היחידים על המעיל שלי הם של דגל אוסטרליה, איני רוכב על הארלי וממש אין עלי קעקועי אופנועים או כאלה הלקוחים מתרבות חובשי בתי הכלא הסדרתיים. כנראה שאיני מועמד לבדיקות יסודיות שכאלה. מה שמאד מצער, בהתחשב בעובדה שהייתי שמח לבלות עוד קצת זמן ולהכיר את השוטרת הג'ינג'ית ירוקת העין.
עצרתי לחניה קצרה במלון אולארי Olary hotel שהוא מלון מהסוג הכי רחוק שיש לכם בראש, כמעט כמו המרחק בין סידני לפרת'. פקיד הקבלה קצר הרוח סיפר לי שהטבח יצא העירה, כך שניתן לקבל רק פשטידת בשר מחוממת. מאחר והעיר "הקרובה" זה סיפור של 200 ק"מ, היה ברור שאני לא מחכה לו. חטפתי שתי פרוסות של פשטידת בשר שנראו מעולפות משהו, הכנתי לעצמי כוס קפה ויצאתי החוצה לאכול בשמש.

אז פגשתי את באק Buck . הוא בא והתיישב לשלחני והתחלנו לפטפט. האיש הנהדר הזה, באק רוג'רס, הוא נהג קטר הרכבת שנתקעה על המסילה מעבר לכביש, בשום מקום המוחלט שהיינו בו וחיכה למשאית שתבוא או לחלץ אותו, או לתקן את הרכבת. ניהלנו שיחה נעימה והתרשמתי רבות מהידע העצום שלו על ההיסטוריה המקומית. זו הייתה שיחת ההפסקה הכי נעימה שיכולתי לקוות לה. באק, גרמת לי לחייך כל היום.

באק

מכאן הרכיבה המשיכה לכיוון פלינדרס ריינג'רס  Flinders Rangers . בפעם הקודמת בה ביקרתי את המקום, הייתה לפני תשע שנים כשהגעתי לפסטיבל ליקוי החמה המלא. אז האיזור היה יבש כמו פני הירח (בדרך כלל הוא כזה). אך השנה ירד כל כך הרבה גשם שהאיזור קיבל בחודש אחד, כמות משקעים היורדת בדרך כלל לאורך כמה שנים. הכל  היה כל כך ירוק ושופע, כמעט כמו חופי ניו סאוט' ווילס. בדרך לתחנת רונסלי  Rawnsley station, היכן שהתעתדתי לבלות את הלילה, רכבתי מבעד לענן של אָרבֶּה. לא ממש חווייה נעימה. הם גדולים וכשחוטפים אותם במאה קמ"ש, החבטה שלהם כואבת גם מבעד לכל ציוד המגן שלי.

באיזור הקמפינג פגשתי את קיירי. האישה הזו בת ה-70 פלוס מטזמניה, הייתה בדרכה לבקר את בנה הגר באליס ספריגס. היא נוהגת ברכב שטח ענק אשר לגג שלו קשור קייאק, כדי לחתור באגמים שתמצא בדרך- וכל זה לבד לגמרי.
מכאן, הכיוון כבר היה דרומה לעבר פורט אוגוסטה להתכונן לחציית הנולארבור Nullarbor הכביש הישר הארוך באוסטרליה.

ולסיכום: חז"ל קבעו שמתוך 10 קבין של יופי שירדו על העולם, 9 קיבלה ירושלים.
עם כל הכבוד לחז"ל (ויש כבוד)  וליופיה של ירושלים –  אני בטוח שהם מעולם לא טיילו באוסטרליה.

זהו לעכשיו. המשך יבוא.

ZAC

———————————————————————————————————————–

תרגם וערך- יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות C לצחי.

———————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

זאק נח קצת מהסיבוב בטזמניה ועכשיו מקיף את אוסטרליה, עם כיוון השעון.

בארץ רחוקה ונפלאה. מדינה שהיא יבשת ויבשת שהיא עולם בפני עצמו. בעולם ההפוך. במקום בו עכשיו תחילת הסתיו – יצא בראשון באפריל מסידני על אופנוע BMW f800gs איש מיוחד. שישים ימי שיטוט והתחברות למה שיש לאוסטרליה לתת, למי שיודע לקחת.

בניגוד לתכנית לעלות צפונה ולהקיף את היבשת נגד כיוון השעון. גילה צחי כי השטפונות בצפון מזרח היבשת, עדיין מכסים קטעים נרחבים מהציר. לכן הלך הפוך. כבר שבוע בדרכים מסידני מערבה לאורך הנתיבים הדרומיים. אני עוקב אחריו בקישור למכשיר ה"ספוט" שלו. מצורף קטע מתורגם. וקבלו כמה טיפים ישירות מהמצלמה שאיתו.

————————————————

אני מבקש להקדיש את הדיווח הראשון מהדרך,

לזכרו של טל שביט. זאק

————————————————

משהו על שרשרת המזון

אחרי 6 ימי רכיבה בהם עברתי  3,300 ק"מ, אני חושב שקלטתי את הירארכיית שרשרת המזון בדרכים.

למעלה, בבטחון גמור ניצבות משאיות הענק "רכבות הכביש" המגיעות גם לאורך של 100 מטר, כשלרשותן 22 גלגלים וכל גלגל בגודל שלי יחד עם האופנוע. והדבר הזה טס. לא עוצר לכלום חוץ מאשר למלא את טנק הדלק. משהו שלוקח לעיתים כשעה.

כן. זה לא קל להיות בתחתית שרשרת המזון כאן. אך אם הייתי מחפש דברים קלים, יכולתי פשוט להשאר בבית לצפות בטלויזיה ולקרוא על מסעות של אחרים 🙂

בפעם הבאה: על האנשים המדהימים שאני פוגש בדרך. השארו בהאזנה.
ZAC

עריכה קלה – יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות C לצחי

—————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

אדם ממשיך להקיף את העולם ומשתף בדרכו הייחודית:

האנשים, הנופים והמסלול האתגרי.

כבר בבואנוס-איירס

סוף סוף אחרי מאמצים רבים, מחשב הנוטבוק שלי חזר לחיים (אינשאללה) והנה עידכון לקטעי המסע האחרונים וכמה צילומים.
אחרי שעזבתי את חוות מנליק במרכז פטאגוניה, רכבתי דרומה לצפות בקרחון הפריטו מורנו (Perito Moreno). מראה מופלא של ממש. שילמתי את דמי הכניסה הגבוהים והחנתי את האופנוע בכניסה ואז צעדתי את הקילומטר וחצי עד לקרחון עצמו. כמובן תוך צילום ללא הפסקה של הנוף המדהים.

מאיזור זה דרומה, הכביש כבר הפך לאספלט סלול ולאחר לילה של קמפינג במישורי הפמפה, חציתי את הגבול בסרו קסטיו (Cerro Castillo) בחזרה לתוך צ'ילה. מגדלי הטורס דל פיינה Torres Del Paine נראו כבר ממרחק של מעל 80 ק"מ בזכות מזג האויר הנאה ששרר. שהיתי יומיים בפארק ומשם המשכתי דרומה, בדרך עפר צרה שיצאה מחלקו הדרומי של הפארק. הדלק כמעט ואזל' אך עם טיפות אחרונות (או ליתר דיוק; אדי דלק) התגלגלתי לתחנת דלק "קוֹפָּק" בעיבורה של פוארטו נאטאלס (Puerto Natales) תדלקתי וגם תיקנתי את הלפטופ הקטן שלי (הייתי צריך להסיר איזה סוס טרויאני) וכמו שבאתי להמשיך, פגשתי חבר; ג'נס (Jens) מגרמניה. ג'נס הוא מארגן מפגש  Horizons Unlimited במרכז גרמניה. נפגשנו שם ונשארנו מאז בקשר. לפרנסתו ג'נס משמש מדריך של אלדוויז ( Edelweiss Tours) – חברה ידועה למדי, של טיולי אופנועים. באירופה (ובעולם). הוא וקבוצת הלקוחות שלו, הזמינו אותי לסעוד איתם ארוחה נהדרת ולבלות את המשך היום. אנשים נהדרים.

המעבורת בתעלת מגלאן- 4.5 ק"מ בין פטאגוניה לארץ האש

כבישי הבטון הובילו אותי בעוד יומיים של רכיבה דרומה והגעתי ממש ברגע האחרון לפני שכבש הספינה קופל. מסיבה שאינה ברורה, אופנוענים זוכים להפלגה חינם, משהו שלוקח 29 דקות וחוצה את מיצרי מגלאן לטיירה דל פואגו. Tierra del Fuego)) טיפסתי לסיפון והשקפתי לכיוון מיצרי מגלאן שהיו עד לפתיחת תעלת פנמה, הדרך הראשית בין מערב אירופה לחוף המערבי של ארצות הברית. אין פלא שפנמה אוחזת בנכס בעל חשיבות אסטרטגית עצומה לארה"ב.
טיירה דל פואגו – היא ארץ האש נקראה כך על ידי מגלאן הנווט שהפליג לכאן במאה ה-16. שם המקום נובע מהאש שראה לאורך החוף. אש שהובערה על ידי ילידי המקום כדי להתחמם וכנראה לצלות אסאדו.

אריקה ויניב

במעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה, חוויתי הפתעה נעימה בדמות אריקה ויניב [יניב, אולי תיצרו איתי קשר- יוני:)] זוג ישראלי אמריקני שרכבו מלוס-אנג'לס קליפורניה עד לכאן, על שני אופנועי ב.מ.וו. דאקר 650 שלהם. חצינו את הגבול יחד והקמנו אוהלים יחד בלילה גשום וקר לצד הדרך. למחרת, מזג האויר השתפר ובהתלהבות והתרגשות רכבנו יחד לאושואייה. לאורך כל הקטע הזה חשבתי רבות על נקודת הציון הייחודית הזו ועל העובדה שהגורל זימן לי רוכב בן ארצי לחלוק איתו את הקטע האחרון של "קצה הדרך העולמית".
באושואייה הקמנו אוהלים ונחנו כמה ימים במחנה הקמפינג הפנטסטי של מועדון אנדינה (Andina). ואז נפרדנו ואני יצאתי צפונה.

למטה: גאריבלדי פאס – כמה ק"מ מצפון מזרח, לפני הכניסה לאושואייה

אושואייה. מבט ממזרח

איפסתי את מד המרחק. וחייכתי לעצמי; "מכאן, הכיוון הכללי הוא לאלסקה בצפון. רחוק, רחוק, רחוק מכאן".
בדרך פגשתי עוד אפנוען, גווידו Güido מגרמניה. לא ראינו איש את רעהו מאז שהייתי בוואלפריסו צ'ילה, וזה אכן היה נפלא לפגוש אותו ולרכוב ביחד שוב. בעיירה ריו גרנדה Rio Grande הזמינו אותנו בני משפחה מקומית, להתארח בחברתם ונענינו להזמנה ברצון. שם למדנו להכין אמפנדס, ה"בורקס" הדרום אמריקני, פחות או יותר…
ריו גרנדה היא עיר מאובקת שארגנטינה הקימה מסיבות פוליטיות (נשמע מוכר?), כדי לחזק את אחיזתה של ארגנטינה בטיירה דל פואגו. יש כאן מפעל להרכבת מכונות כביסה, מערכות טלויזיה וכדומה. הבתים ברובם חשוכים ויש במקום תחושה של נטישוּת.

21 בפברואר יום הולדתי ה-36 . גווידו ואני בישלנו עוף צלוי די טעים וסעדנו עם משפחת פרז ארוחה מהנה. לא יכולתי לבקש ארוחה או חברה מוצלחים יותר ליום החשוב הזה. ולמחרת בבוקר עם הנג אובר קליל, נפרדתי ממארחי ב Muchos Gracias por Todo (תודה רבה לכולם) ועברתי (שוב) לצד הצ'יליאני של טיירה דל פואגו ועוד כמה מאות ק"מ עד למעבורת אל היבשת.

דרום אמריקה

בעודי מחפש מקום בפאמפאס להקים בו אוהל באותו לילה, איבדתי לשניה את הריכוז ורכבתי ישירות לתוך בור עמוק. האופנוע נפל פנימה ואני טסתי קדימה מעל לכידון… קמתי על רגלי והרמתי את האופנוע תוך בדיקה מהירה לעצמי ולאופנוע. כמה שריטות, אך שום דבר לא נשבר. למזלי. זו היתה תזכורת מפחידה לשנינו, להקפיד על זהירות כפולה; כאשר רוכבים כל יום ולאורך ימים רבים באיזורים נטושים. תופסים בטחון עצמי רב וזה ממש חשוב לשמור כל הזמן על זהירות וערנות על אחת כמה וכמה כשרוכבים לבד על אופנוע.

ב ז ה י ר ו ת   א ד ם !

החבר'ה מחוות מנליק (בה התארחתי בדרכי דרומה) שלחו לי מייל קצר, בו אמרו כי הם כולם יהיו בחוות קונדור (Estancia El Condor) מצפון לעיירה אל-צ'אלטן (El Chaltén)  ב-25 בחודש וכי החלקים שהוזמנו עבור אחת ממשאיות הפורד F200  שלהם שתיקנתי, הגיעו. הדרך לחוות אל קונדור היא חתיכת 130 ק"מ של נתיב חצצי מוכה רוחות אימים… אבל איזה מקום! מדובר בחווה בת 400 אלף דונם (!) הממוקמת לרגלי הקורדיירה Cordillera. משקיפה על אגם סן מרטין (lago San martin).
אכן היה נהדר לפגוש חברים חדשים/ותיקים ובילינו לילה נפלא ביחד. אכלנו בשר בקר ונהנינו איש מחברת רעהו.

היה קשה לומר שלום לאנשים הטובים האלה, שקיבלו אותי כאחד מבני משפחתם ולא ביקשו דבר בתמורה. העמסתי את האופנוע וכיוונתי צפונה לבארילוצ'ה (Bariloche), "איזור האגמים". מקום יפהפה עם קהילות בעלות אופי אירופאי. שוויצרי, גרמני, בריטי. פניתי לדרך 7 האגמים לכיוון סן-מרטין ואז יצאתי מזרחה לעבר המדבר הפאטגוני. באחד הלילות באוהלי לצד הדרך, חזיתי בתצוגה מרהיבה של סופת רעמים וברקים באופק הרחוק (צילום עליון בפוסט).

המדבר הפאטאגוני

שני הימים אחר כך היו רטובים למדי, גשם ניתך כל היום והמים הגיעו לכל פינה… ביום הרכיבה האחרון לכיוון בואנוס איירס, פשוט ארזתי את האוהל הרטוב שלי בתוך הגשם ויצאתי מתוך שדה פולי הסויה בו לנתי להמשך הרכיבה. הדרך היתה מוצפת, לפתע האופנוע התנדדנד והתנועע מצד לצד. משהו מוזר ושונה. עצרתי. וקלטתי; הגלגל הקדמי מפונצ'ר והצמיג יצא מהחישוק. "לא…לא עכשיו!!… לא כאן!!!" חשבתי לעצמי. עצרתי בניחותא ובחנתי את המצב.

קודם כל, אספתי קצת מים מאיזו שלולית הרתחתי אותם והכנתי קפה כמו שצריך. אחר כך, השכבתי את האופנוע, הסרתי את הגלגל הקדמי, סתמתי את הנקב בצמיג. לנפח צמיג טיובלס ללא קומפרסור חשמלי, זו חתיכת עבודה. אז דחפתי פנימה פנימית וברגע שכבר עמדתי לנפח אותה, חקלאי מקומי הגיע לעזרתי. גבר בטנדר טויוטה עצר לידי ובחיוך שאל מה הבעיה. "בוא איתי לחווה שלי יש לי קומפרסור". כך עשיתי והצמיג תוקן במהירות. שמתי לב כי הבחור צולע, במבט ממוקד יותר גיליתי כי חסרה לו רגל אחת. "מה קרה לך?" שאלתי. "איבדתי רגל במלחמת פולקלנד" הוא ענה. הבטנו זה בזה בשתיקה ואחר כך הבנו שאנו חולקים בינינו הרבה מן המשותף. חייכנו. לחצנו ידיים והודתי לאיש הטוב הזה. תאמרו מה שתאמרו על ארגנטינה, אך זה מקום ידידותי.

המציל מהפאמפס ליד הטויוטה שלו

סוף סוף הגעתי לבואנוס-איירס. עיר עצומה בת 15 מליון תושבים, המכסה רדיוס של כ-40 ק"מ. עצירה ראשונה היתה במוסך אופנועני המסע הידוע: "דקאר מוטוס" “Dakar Motos”–   בבעלותם וניהולם של סנדרָה וחבייאר. המקום מפורסם בזכות הסיוע שלו לאופנועני מסע אתגרי וזה היה מקום מושלם בשבילי. תנאי אירוח פשוטים, ידידותיים ונוחים ומוסך איכותי בו ניתן לטפל באופנוע או לתקן אותו.

שני מטרים הצידה מחדר השינה הנ"ל – המוסך, עם אורח שמטפל באופנועו.

חביאר הוא ג'נטלמן אמיתי והסתדרנו מצויין. הבחנתי בדגל ישראל תלוי למעלה בתקרה. במבט קרוב יותר גיליתי את בעליו – יוני בן שלום!
האופנוע טופל. המחשב תוקן. הביטוח נעשה וחברים זכו לביקור. אנחנו מוכנים להרביץ לכביש (כלומר: "טו היט דֶה רוד") מחר.

העצירה הבאה אורוגוואי ואחר כך ברזיל.
אלה החדשות עד עתה. שמרו על עצמכם.
אדם.

——————————————————————————————————————————————————

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

חבורה ישראלית על אופנועי אוּרָאל עתיקים, חצתה את רכסי הטינן-שאן בשיפולי הגבול הסיני. ערן שפיצר מומחה ה"סטאנים" שלנו, יסכם את המסע להנאתנו. צילומים: עדי גלעד ואלדד אהרוני

ביום שלמחרת, אחרי ליל הסדר חנה האופנוע שלי באחת מחוות הבודדים שבנגב ויצאנו לטיול רגלי ארוך. עם שובנו סיפרה לי בעלת המקום שרוסי אחד גילה את האופנוע, הסתובב סביבו בהתרגשות עצומה ובחן אותו במשך דקות ארוכות. לאחר שהצליח להתארגן על עצמו, הוציא מהתיק שלו דיסק וביקש ממנה למסור לי אותו. אתמול בערב פתחתי את הדיסק ואז הגיע תורי להתרגש – הדיסק הוא של מין חברה שמוציאה טיולים באזור של קירגיסטן וקזחסטן. לבחור קוראים וולדימיר והוא מחזיק 7 אופנועי אורל, שזה מין B.M.W. עתיק אבל חדש במונחים של חבלי הארץ הללו ואיתם הוא מארגן טיולים באזור ההררי של קירגיסטן.

כל מסע כזה אורך כשלושה שבועות ועולה כ-2800 דולר כולל הכל! במסע שעשינו לפני כשנה, הסתובבנו בקירגיסטן באזור של ימת איסכול. היינו שם ארבעה ימים ואת ההרים ראינו מרחוק. המדינה הזו כל כך הדהימה אותנו, שאם היינו יודעים היה צריך את כל החודשיים של המסע שלנו להקדיש רק לה או במילים אחרות – "אם יש למישהו חשק לבדוק, אני ממליץ בחום ובמידה גדולה של התלהבות על מסע כזה". כך כתבתי לפני כשנתיים באתר שלי וקיוויתי שמשהו יקרה. הוולדימיר הזה, שעובד למחייתו בהתקנה של מזגנים, לא וויתר ולאחר שיחת הטלפון הראשונה כבר נשבתי בהתלהבותו, – הוא נותן הכל ואני מביא אנשים – ניסתי לעניין את חברי ממועדון אופנועי ה-GS של B.M.W  ולדלות מעוניינים מהיקב ומהגורן, זה לא ממש התקדם ולאחר כשנה קיימתי

ערב שקופיות בביתי. באו כעשרים איש, ההתלהבות לא הצליחה להרים את הגג… "מסובך"…" 15 יום באוגוסט".. "מעט יקר"… "אשתי צריכה ללדת" ועוד מיני סיבות טובות למה לא. אבל היה שם נציג נלהב ובעל נסיון במיזמים הזויים – יורם קפלן, שהחליט שזה מה שנכון לעשות. הוא הצליח לשכנע את שלושת בניו הבוגרים ומינה אותם להיות המבוגרים האחראיים.
חשבתי לתומי, שלא תהיה בעיה לארגן קבוצה נוספת וקבענו שני תאריכי יציאה באוגוסט. קבוצת קפלן התגבשה ולארבעת בני המשפחה נוספו עוד שלושה חברים והעניין נחתם ונסגר. אצלי זה דישדש ולא התקדם ולאחר התלבטות החלטתי לוותר לכל חברי שהכזיבו ולהצטרף בזחילה על הגחון לקבוצה של קפלן. חודשיים לפני ושבוע לאחר ששילמתי את כל עלות הטיול הזה, קרה משהו במשפחתי שהעמיד את האחריות ההורית שלי במבחן ונאלצתי לבטל. בתחילת אוגוסט, יצאו בני המשפחה ולאחר טיסה שעוברת בתורכיה נחתו בבישקק שבקירגיסטאן.
קירגיסטאן היא אחת המדינות שנגזרה בתחילת שנות התשעים מברית המועצות. היא לא הצליחה להתרומם. אין לה אוצרות טבע ורכס הרי הטינן שאן-שעובר לכל אורכה, משאיר מעט מקום למגורים הגיוניים. רוב האוכלוסיה מתרכזת סביב אגם איסכול ועמק כפרגנה. הדת מוסלמית – אבל מאוד מתונה. בסך הכל כ-5 מיליון תושבים, על שטח שהוא כגודלה של אנגליה.

מבישקק, מוסעת החבורה לכפר בו מוחזקים האופנועים וכבר עם הנחיתה, מתחיל אצלם תהליך של הנמכת ציפיות וגיוס של סבלנות להתנהלות המקובלת – אין אופנועים, צריך להביא אותם. וולדימר יוצא לקבץ מרחבי הכפר את האופנועים העתיקים ולאחר זמן חונים מול "הצימר" שלהם תשעה כאלה. לכל אחד סירה ולשניים יש גם דריישפט לגלגל של הסירה – אופנוע 4X4… הם עושים קצת רכיבות נסיון להכרה של הכלים ודי נחרדים לגלות, שהיצירה המכנית המצ'קמקת הזו כמעט ולא ניתנת לשליטה. בלימה טובה היא משאלת לב והסירה כל הזמן מושכת ימינה. זו לא רכיבה, זו מלחמה. מאבק בלתי פוסק עם הרצון של האופנוע לקבוע את דרכו באופן עצמאי.
למחרת יוצאים לדרך. עדיין מישור ודרכים סבירות ונראה שיהיה בסדר. זה לא. ועם תחילת הכניסה להרים כשהדרך מעט משתבשת, מעלה יורם את גלגל הסירה על גבעה קטנה שלא הייתה צריכה להיות שם וכל החבילה מתהפכת. הוא יוצא מזה ללא פגיעה ממשית, אבל נחוש – מפה רק ברכב נורמלי. וולדימיר נאלץ להביא מהכפר הסמוך רכב 4X4 + נהג וחלק גדול מהציוד, עובר לרכב ומקל קצת על הרכיבה.

לוולדימר זה הטיול הראשון שהוא מוציא לקבוצה של ישראלים והוא נחוש להעניק להם את חווית חייהם, לספק את כל מחסורם וכדי שהכל יהיה בסדר, הוא מצרף גם טבחית שלפי עדותם לא יודעת להכין אפילו חביתה… מכונאי עם רגל מגובסת, שמתנייד על קביים. ילד עוזר. מכונאי נוסף ועכשיו גם הנהג עם רכבו – זה נראה כבר כמו משלחת, אבל מצליחים להתקדם. ביום השלישי, מגיעים לשיפולי רכס הטינן-שאן ומתחילים לעלות. לא קל, אבל מסתבר שהאופנועים, שפעם זרם בהם דם גרמני – מפעל של אופנועי B.M.W הועבר בשלמותו אחרי מלחמת העולם השניה, ע"י הרוסים מאירופה הכבושה ומוקם בהרי אורל. האופנועים מיוצרים מאז ללא שינוי מהותי והם למעשה רפליקה של מכניקה משנות הארבעים – מסוגלים למאמץ הנדרש. פה ושם מעט מתחממים, אבל נוסעים. כל אחד מתרגל לאט לאט לאופנוע שלו ולגחמותיו המשונות. הנוף הנפרש מולם מחפה על הכל; פסגות של הרים מושלגים, גבעות אין סופיות של עשב ירוק, נהרות שוצפים, עדרי סוסים ומסביב שקט ונידחות; אין אנשים. אין כלי רכב. אין כבישים ואין טלפון. ביום השלישי מתחילת הכניסה להרים, הם מגיעים לחאן טאש רבאט שהיה נקודת מנוחה לנוודים ולנוסעים בדרך המשי העתיקה. הכרזה על יומיים מנוחה, מתקבלת בשמחה. המכונאים עובדים והרוכבים מטיילים רגלית.
הטבחית מכינה מדי יום את ארוחות הערב והמכונאים עובדים על האופנועים, מנסים בכול כוחם לתחזק את הגרוטאות שלא יתפוררו. יש להם דלי עם סיכים להחלפה. חלקי חילוף לכל תקלה ותיקון פנצ'רים הוא ענין של שגרה – יום אחד של רכיבה על דרך חצצית, זימן להם 15 פנצ'רים. הדלקת האופנועים בשעות הבוקר הקפואות, הוא עניין אירובי מסובך ומתיש. רגלית ההתנעה נעה בניצב למנוע. מהלכה קצר ומשחק נכון עם ידית הגז, היא פעולה שדורשת מיומנות של קוסם. נסיונות מוקדמים, גרמו לאחת מנעליהם להתפרק, אבל כמה בקרים כאלה וגם על זה הם משתלטים.

שני המכונאים משארים אותם פעורי פה, כאשר הם מחליטים לעשות שיפוץ הכרחי לאחד האופנועים. הם מפרקים את הגיר, כל חלקיו; גלגלי השיניים, המיסבים והקפיצים מפוזרים על שמיכה ולאחר כשעה מוחלפת שן ההתנעה. הכל נארז ונסגר ולמרות שנותרו שלושה חלקים קטנים על השמיכה, האופנוע חוזר לטור והם ממשיכים. אין ספק, צמד המכונאים – גיבורי הטיול – בהמשך הם מחליפים בוכנה… גל הינע שנשבר ומתגברים על אין סוף תקלות. באחד האופנועים הייתה דליפה תמידית של בנזין על מכנסי הרוכב – קצת פרופורציות, זו לא תקלה שצריך להתרגש ממנה ועל זה מוותרים.
חניוני הלילה, הם או יורטות – מין אוהל נוודים מונגולי או אוהלים אישיים, אותם ממקמים בחניונים שובי עין. בלילות צונחת הטמפרטורה קרוב לאפס והציוד שסופק להם מאפשר הישרדות נעימה גם בתנאים האלה. האזור בו הם מטיילים, הוא פנינת נוף יוצאת דופן. רכס הרים מקביל בגודלו להרי ההימליה. מעט נמוך יותר בשיא פסגותיו ונשאר נידח והרבה פחות מתוייר בגלל בעיות של נגישות ותשתית תיירותית. חלון ההזדמנויות לטייל כאן קצר – כארבעה חודשים בשנה בלבד. בשאר החודשים, סופות שלגים, גשם בלי סוף וקור מקפיא. את שאריות השלגים, הם פוגשים פה ושם כקרחונים שלא נמסים וכנהרות שוצפים המתנקזים לימת איסכול. דרכי העפר המרשתות בדלילות את חבל הארץ הזה, מיועדות לרכבי  4X4 קשוחים ולא לאופנועים כבדים ומסורבלים וכאן עולה דמותו של וולדימיר, שאומנם מחובר היטב לארץ הזו אבל שום הגיון שמוכר להם לא מאפיין אותו והם נסחפים אחריו ומגשימים את ההזיה הפרטית שלו. עם כל פס הררי ארוך ומתיש עליו מתגברים בחרחור והשתנקות הם ניצבים על הפסגה, מורידים את הקסדה מול ההרים שמסביב ועוד הורדה של כבוד והשתאות לאיש המוזר הזה שהביא אותם לכאן.
עכשיו, כבר בפסגות של הרים בגבהים של 3000 מטר. האוויר מעט דליל, זה לא מפריע לאופנועים שמונעים עם קרבורטורים עתיקים, אבל יורם והילד השאוויש, כבר מתקשים בנשימה ועל פסגות יותר גבוהות שתוכננו כיעד נכסף הם מוותרים. וולדימיר הבטיח מקלחת מחוממת שתותקן באחת הסירות אבל כנראה לא הצליח. לאחר חמישה ימים ללא מקלחת, הם זוכים למין אמבטיה משונה; המורכבת מדלי עם מים חמים, דלי עם קרים ופחית של קופסת שימורים – לערבב ולשפוך על הראש…
עשרה ימים של רכיבה איטית והמעגל שהשלימו בהרים, מסתיים באגם איסכול שם מוחזרות הגרוטאות. לילה בבישקק וחזרה ארצה.

פורסם במגזין 'מוטו' – נובמבר 2009

———————————————————————————————————————-

ערך- יוני. כל הזכויות C לכתיבה שמורות לערן שפיצר. כל הזכויות C לצילומים שמורות לעדי גלעד ואלדד אהרוני

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!