חלום שלא רוצים להתעורר ממנו

צחי בלֶג האחרון; ממשוררי הבוש, לטעימה רגועה במעדניית פיתולים ועד לסיום בחנייה הביתית בסידני.

הצג את הוראות הגעה אל סידני ניו סאות' ויילס, אוסטרליה במפה גדולה יותר

הלילה בפארק הקראוונים של ט'ארגומינדה Thargomindah היה קר ורטוב ושמחתי על החלטתי לשכור חדר ללילה.
התעוררתי לבוקר צונן למדי, עטוף רגשות מעורבים; הנה סוף הסתיו ואני שוב במזג אויר חורפי ונראה ששוב לא אקמפנג במסע הזה וקלטתי, כי היומיים הבאים יהיו האחרונים שלי באאוטבק ובקרוב אשוב לחיק הציויליזציה.

הנחתי את כל המחשבות האלה בצד והתרכזתי בהנאה המצפה לי בקטעים האחרונים של רכיבת השטח, במסלול הדאולינג. The Dowling Track
מסלול הדאולינג היא דרך של 567 ק"מ. רובם עפר, העוקבים אחר מסלולו ההיסטורי של וינסנט גיימס דאולינג, שהיה חוקר אוסטרלי שהסתובב כאן בתחילת המאה התשע עשרה. רוב המסלול רבוד חול אדום, חצץ ובוץ מהודק והוא ריק לתפארת… וכמו שעלון התיירות שהודפס לטובת הדאולינג מציין: "זה המקום בו הדרך הופכת חשובה יותר מהיעד אליו אתה מתכוון להגיע…"

תכננתי לרכוב קטע קצר של 180 ק"מ באותו יום, כך שעזבתי את טרגומינדה בסביבות עשר בבוקר. השמים התבהרו מענני הגשם ששכבו על הנוף כל הלילה ומזג האויר היה מעורפל וקריר ושוב ראיתי המוני בעלי חיים בשולי הדרך. הבולטים שבהם היו ציפורי האמו שניכרו בכל מקום, בכל גודל. רצות אנה ואנה מה שגרם לי לצחוק בקול בתוך הקסדה, כי כשהציפור הזו רצה זה אחד הדברים המצחיקים בטבע.
קטע אחד במסלול, כלל רכיבה לאורך "גדר כלבי הבר" שהיא מבנה מדהים כשלעצמו. כשרכבתי לצד הגדר, היא ממש היפנטה אותי כי היא במצב מצויין ורצה בגבול שבין קווינסלנד לניו-סאות'-וויילס. היא הוקמה בין 1880 ל- 1885 והיא ארוכה מהחומה הסינית…הגדר המקורית היתה באורך 8,614 ק"מ, אך היום אורכה "רק" 5,614 ק"מ והיא עדיין מתוחזקת. הגדר הוקמה כדי למנוע מכלבי הדינגו dingoes והארנבות, לעבור לצד הדרום- מזרחי הפורה יחסית של היבשת (היכן שהם הושמדו באופן המוני) ולהגן על עדרי הכבשים של קווינסלנד  Queensland. (חווה אחת בלבד איבדה מעל 11 אלף כבשים לשיני כלבי הדינגו לפני הקמת הגדר).
אורכה העצום של הגדר, מדגישים את גודלו של חבל הארץ הזה. יש כמה חוות לגידול בקר וכבשים באיזור הגדולות פי כמה, ממספר מדינות באירופה.

הגעתי להאנגרפורד, תחנת עצירת הלילה שלי – בשעות המוקדמות של אחר הצהריים וחניתי ממש בסמוך לרויאל מייל הוטל" שהוא מוסד שהוקם ב- 1873 ועדיין בשימוש. המקום שימש כתחנת ביניים של חברת הכרכרות "קוב ושות'" ובראשית המאה העשרים האוכלוסיה הגיעה לשיא של מעל 100 תושבים. בעוד שהיום, המקום על חמשת המבנים שלו והמלון/פאב/כל-בו – מונה 10 תושבים בלבד.

הפאב המכונה גם: 'מלון', בזכות כמה חדרים שהוא משכיר. בעיני, שכיית חמדה של ממש. הוא כולל את כל מה שאני אוהב בפאבים של האאוטבק. הקירות בפאבים של האאטובק, מכוסים באין ספור מזכרות מאנשים שממש חיו שם ובעיקר של גיבורים מקומיים אמיתיים. ניתן למצוא את המזכרות של "אלופי גוזזי הכבשים" ו "אלוף מגדלי הבקר" משנים עברו. ברוב המקרים, אין למצוא שם טלויזיות LCD על הקיר ובוודאי לא מכונות הימורים כדוגמת משחקי פוקר אוטומטיים, אותן ניתן למצוא בכל פינה בערים הגדולות. אם מנוגנת מוסיקה, היא לא בוקעת מגרונם של רמקולי ענק אגרסיביים – המונעים ממך לנהל שיחה עם חבר למשקה… אלא מתוך מכונת תקליטים ישנה. בעל המקום, מכיר כל אורח בשמו והאוכל בדרך כלל מעולה.
שכרתי את אחד מחדרי הפאב ויצאתי לסיבוב ברחוב היחיד בעיירה. בסמוך, היו כמה בתי עסק ומשרד חדש של "הרופאים המעופפים". באותו לילה התקיים המשחק הראשון בסדרת שלושת המשחקים של ליגת הרוגבי “State of Origin”, משמעות הדבר; פאב מלא ("סטייט אוף אוריג'ן", הינה סדרה של שלושה משחקים בין ניו-סאוט-ווילס לקווינסלנד שהחלה בשנת 1982 ואינה נופלת בדרמה שבה ובפופולריות שלה, מסדרת המשחקים בין בארסה לריאל-מדריד). הפאב היה מפוצץ באותו ערב… 12 לקוחות. האטרקציה העיקרית (פרט למשחק שנראה על מסך טלויזיה מיושן) – היה מוק, בעל הפאב ורעייתו שיריי. עוד תחום בהם הפאבים של האאוטבק מאופיינים בו הוא: "שירת הסְפָר" Bush Poetry . נחשפתי למשוררי הבוש עוד קודם בדיילי ווטרס Daly-Waters וגם בבירדסוויל Birdsville, חוויתי ערבי שירה כאלה בחניונים בהם לנתי.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=eCedBcEZ2G4>]

מוק הוא מספר/משורר נפלא. הוא סיפר סיפורים ושירה מהבוש לשתייני הפאב, עד לשעות הקטנות. הצלחתי לצלם אותו בוידאו מספר את סיפורו של בילי הייס (שנהרג בתאונה טראגית ב- 9 במאי 2011 לפני כחודש וחצי). כולנו השתכרנו כהוגן באותו לילה חוגגים את נצחונה של קווינסלנד על נ.ס.וו. ברוגבי ונהנינו מהפואמות המרתקות של מוק.

למחרת השכמתי לתוך חמרמורת קלה שחלפה לאחר ארוחה חפוזה וקפה כבד ושחור. נופפתי בעצב למוק ושיריי והמשכתי בדרכי. מאחר והאנגרפורד ממוקמת ממש על הגבול בין קווינסלנד לניו-סאות'-וויילס, הייתי צריך לפתוח את שער הגבול ולסגורר אותו מאחור… זה המקום היחיד באוסטרליה כולה, בו אתה צריך לפתוח ולסגור שער גבול. כי השער הוא חלק מאותה גדר המגינה בפני מעבר כלבי הדינגו דרום מזרחה.
המשך מסלול הדאולינג, היה מחורבש למדי מפאת החול האדום והעמוק שכיסה הרבה קטעים. ידעתי כי זו פיסת הדרך האתגרית האחרונה במסע כולו וברגע שאגע בדרך הסלולה, משמעות הדבר שחזרתי לציביליזציה של ממש. 4 שעות נהניתי מיתרת 220 הק"מ של הדרך החולית ובסופה הגעתי ל"שער הכניסה לאאוטבק": בורק Bourke.

חלפתי על פני בורק תוך התקדמות מזרחה. הכבישים הפכו רחבים וחלקים יותר ויותר והאדום של האאוטבק הוחלף בירוק של שדות מרעה וכותנה. עברתי בעד וולגט Walgett הנחשבת לממגורת הצמר, חיטה וכותנה של ניו-סאות'-ווילס. רכבות כביש ארוכות נושאות כותנה וחיטה, השאירו בשולי הדרך מעטה עדין של כדורי כותנה לבנבנים.
שדות תבואה רצו אל האופק הירוק שנמתח מצדי הכביש ונראה כל כך שונה, מהנופים בהם חלפתי רק כמה מאות קילומטרים קודם לכאן. שלטי פרסום החלו להופיע, מספרים לי מה המרחק עד לזכיין ההמבורגרים הבא, או עד כמה נמוך מחיר קרטון החלב של מותג מסויים במידה ואעצור בסופר הקרוב. סוכניות למכירת רכב החלו לבצבץ בכל כניסה לעיירה מזדמנת. העיירות קיבלו אופי צפוף ורעשני ככל שהתקדמתי.
ביליתי את הלילה בוויי-וואאה Wee-Waa אשר יחד עם כ- 2000 תושביה, הכריזה על עצמה כ"בירת הכותנה הקטנה של אוסטרליה".
מאחר וכבר התקרבתי לסידני, החלטתי לרכוב באיגוף קל, מבעד לאחד הפארקים היפים של היבשת. "פארק הפסגות של בארינגטון" Barrington Tops National Park , אף שהפארק נמצא במרחק של 200-250 ק"מ מסידני, מעולם לא יצא לי לרכוב בו. תוך התנועה לאיזור הפארק, הצבעים השתנו שוב. הרכיבה בעמקים ובכבישים סלולים היטב, הכילה חוויית המצאות ביערות גשם – מהסוג המוכר כאתרי המורשת של "אונסקו" ובמרומי הפיתולים, עם הגיעי למישורים העליונים, חוויתי מעבר בנוף אלפיני של ממש, הטמפרטורה נפלה אל מתחת ל-10 מעלות צלזיוס ופשוט קפאתי.

רכבתי בנתיב Thunderbolt Way, כביש הנחשב לאחד הטובים לרכיבת אופנועים באוסטרליה. מעולם לא רכבתי בדרך,  בה עומדות כל כך הרבה מצבות ולוחות זכרון, לזכרם של אופנוענים שלא השלימו את המעבר בה. לא ממש מיהרתי וניסיתי להפיק מקטעי הנוף סביב, את המירב ויחד עם זאת, הבנתי היטב, עד כמה קל לאבד כאן את הראש ולהתמגנט לתחושת הוורטיגו שפיתולי הכביש מעניקים לרוכב אופנוע מהיר.
עצרתי לצד הדרך ליד שלט שנכתב ביד, בו הוצעו סידורי לינה ללילה ואחר עוד 15 דקות רכיבה בדרך עפר שחלפה בין חוות בקר לחלב, הגעתי לבית קטן שעמד להשכרה לסוף השבוע. שילמתי עבור שני לילות ולאחר מקלחת חמה, ליקטתי קצת עץ לתוך תנור החימום והכנתי ארוחת ערב.

בפוסט הבא – אתייחס בעוד כמה מילים למסע ולציוד שנשאתי איתי.
ד"ש מאוסטרליה.
צחי.

———————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

הישרדות בערוצי הנחושת של מקסיקו

לא מומלץ לבעלי לב חלש

הצג מפה גדולה יותר

פרולוג

כאשר התחלתי בתכנון הטיול הגדול הבא, היתה לי תחושה פנימית שהפעם זה לא יהיה דומה לשום דבר אחר. שזה יגיע לשיאים חדשים. אך לא האמנתי שיהיה מדובר בכאלו מימדים.
הסיבוב הזה סיפק את כל מה שגבר יכול לבקש בחופשה שלו: ריגוש, אנדרנלין, נופים עוצרי נשימה, מפגש עם ילידים, פניות, אבק, והרבה תקלות בלתי צפויות…
ברגעים מסויימים, הרגשתי כמו בפרק של "הישרדות". ברגעים אחרים הרגשתי כמו ב"שבוע מלחמה" של הסיירת. מישהו מוריד לך משימות, כל פעם בדרגת קושי עולה ואתה לא בטוח אם תצליח לעבור את זה…בהצלחה…בחיים…

בדרך לקופר קניון מקווה שתיהנו מהמסע.

מערכה ראשונה –  וויקטור מתחת לעץ

ללא ספק, נקודת המפנה החשובה ביותר של המסע הזה מתרחשת בשום מקום, כאשר אנו פוגשים בוויקטור מתחת לעץ.

באחד הימים המאתגרים בחיי, לאחר רכיבה של כמה שעות בדרכי עפר והגעה אל הכפר באטופילס בחום של 45 מעלות. התכנון המקורי היה לישון שם, אך כאשר הגענו למקום בסביבות השעה 13:00 בשיא החום והיובש, עייפים וסחוטים. לגמנו את בקבוק המים הקרים הראשון, הסתכלנו אחד על השני וידענו כי אין סיכוי להישאר לישון שם. אנחנו ממשיכים.

המידע המקדים שהיה בידי אמר, שכדי להגיע לנקודה הבא; צ'ויקס, מדובר על רכיבה של כ-5-6 שעות בדרך עפר טובה. מלבד 7 הק"מ הראשונים שהם עלייה טכנית. יצאנו לדרך. היתה עלייה טכנית אך לא נוראית. אולם דווקא בהמשך, התחילו הסתבכויות קטנות. שתי נפילות קטנות שלי, התברברות קטנה. אבל שום דבר לא הצביע על הבאות.
לאחר כ – 3 שעות של רכיבה טכנית קשה בחום של 45 מעלות עם אופנועים ששוקלים מעל ל- 300 קילו וביגוד המיגון המעיק שעלינו, הגענו לתחתית הערוץ. אמרתי לגלעד שאני חייב מנוחה ולאחר רכיבה של שעות בלי לראות אדם, בלי נקודת צל, הגענו למפגש שבילים בו היו 4 בתים ועץ אחד שזרק קצת צל. נמרחתי מתחתיו. לא עברו 2 דקות והגיע וויקטור,  איש יקר בן כ- 60, חסר שיניים הגר בבית הבוץ הסמוך. ללא חשמל ומים, אלוהים יודע מאיפה. מעומס החום בלילות, הם נאלצים לישון בחוץ. דיברנו קצת על החיים ולאחר שצברתי מעט כוחות, שאלתי את וויקטור על המשך הדרך, מכיוון שידעתי שהזמן דוחק. וויקטור סיפר לי שראשית יש לחצות את הנהר ולאחר מכן מגיעים למכרה. נהר שאלתי? איזה נהר? כלומר יש גשר? לא, אין גשר הסביר לי וויקטור. צריך לחצות את הנהר 5 פעמים."5?? " שאלתי. "למה? איך?" וויקטור בשלו, מצייר בסבלנות את הנהר על האדמה ומתאר לנו כיצד ואיפה לחצות אותו. זו הפעם הראשונה ששמענו שיש נהר בדרך וצריך לחצות אותו. "טוב, מזל" אמרתי לוויקטור – "שעדיין מזג האויר יבש מאוד ולא ירד גשם כבר שנה". "כן" אמר לי וויקטור, קם, ניגש לאופנוע שלי וסימן לנו עד איפה יגיעו המים, קצת מעל המנוע…
אמרתי לגלעד שאני חושש…שאנחנו בבעיה…שאולי היינו צריכים להישאר בבאטופילס לישון…אבל זה כבר היה מאחורינו. הצעתי לבקש מוויקטור שילווה אותנו עם הטנדר שלו למקרה ונצטרך עזרה…אבל הטנדר היה מקולקל ולא היה שום פתרון אחר בסביבה…יצאנו לדרך והתחלנו בהרפתקה שתשנה בצורה קיצונית את הטיול שלנו ואולי את חיינו…

מערכה שנייה – אומגות

כשהייתי בן 7 היתה אומגה בגן משחקים באיזור מגורי. זו היתה אומגה באורך של 25 מטרים ובשבילי אז, היה היתה משהו גדול. במקסיקו נחשפתי לעולם שלם של אומגות לאנשים גדולים. קיימת כאן תחרות בין מקומות המפעילים אומגות, למי יש את האומגה הכי גדולה. אז זהו, כאשר הגענו לדיביסדרו המרוחקת כ-50 ק"מ מהכפר התיירותי והנעים קריל Creel בו יָשָנוּ – הגענו לאתר האומגות הרציני ביותר במקסיקו, שהחל מהשנה הבאה אמור להפוך באופן רשמי, למפעיל האומגה הארוכה בעולם. וזוהי ללא ספק הדרך הטובה ביותר לצפות בקופר-קניון פרוס ופרוש מתחתיך ואתה תלוי בין שמיים וארץ. האתר נחנך לפני 9 חודשים בלבד ובו 7 אומגות באורך כולל של כ-5 ק"מ. הארוכה ביותר מתפרשת למרחק של 1.15 ק"מ ובשנה הבאה תחנך הארוכה בעולם שאורכה אמור להיות 2.7 ק"מ. בהתחלה הביצים רועדות והקיבה מתהפכת, אבל אחרי שאתה חותם על וויתור סודיות ואחריות כללית על חייך, אתה מבין שכבר אין מה להפסיד אז למה לא ליהנות? מהירות מסחררת, עומק של מאות מטרים הנופלים אנכית בין רגליך, פשוט חוויה עוצרת נשימה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=TpUhVAhDKVM>]

מערכה שלישית – לה בופה

רבות שמעתי על המקום. אפילו הלונלי-פלנט הקדיש לו כמה פסקות. היו לי ציפיות גדולות והרבה עניין להכיר את לה בופה LA BUFA. לאחר כשעתיים של ירידה ממעלה הקניון, בדרך עפר טובה ומפותלת מאוד, עם נוף עוצר נשימה, השלט בישר את הגעתנו ללה בופה. אך לא הצלחנו להבין איפה הכפר, כי מצאנו במקום 2-3 בתים. אומנם היתה זו נקודת תצפית מההממת ויחד עם זאת חום כבד אך לא הרבה מעבר לזה. תהינו האם בהמשך נגיע ללה בופה. המשכנו לרכוב עוד קצת ועצרנו על גבי השביל, נתקלנו בכמה מקומיים, מנסים לתפוס עֶגְלה ופרה סוררות, שסרבו לעלות על הטנדר. וזכינו לראות בשידור חי, כיצד תופסים עֶגלה בסגנון המערב הפרוע. שאלנו "איפה נמצא הכפר?" והתשובה היתה; כי בדיוק עברנו אותו. "אז כמה משפחות גרות בו"?
"שלוש". היתה התשובה. "שתיים מקסיקניות ועוד אחת אמריקאית". היינו בהלם. זה לה בופה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=nVJRagfWdFI>]

מערכה רביעית – מכרה זהב

בסופו של היום המאתגר ביותר, גלעד מסתכל עליי ושואל אותי את השאלה הבאה: "אם היית צריך עכשיו לבחור בין מקלחת, לבין ארוחת ערב – במה היית בוחר?"  צריך להבין שאנחנו אחרי 12 שעות בשטח בחום של 45 מעלות, מסריחים בטירוף ואכלנו כל היום שקדים, חטיפי אנרגיה והרבה אבק. "מקלחת!" אני עונה לו. "גם אני", הוא מסכם.
מכרה זהב, זה מושג שאנו מרבים להשתמש בו, אך ספק כמה מאיתנו באמת היו פעם באחד כזה.
תאגיד קנדי מגלה זהב באמצע המדבר המקסיקני ומקים שם כמעט עיר. מכונות וציוד כבד, מפעלים, מאות אנשים החיים ועובדים שם; מגורים, חדר אוכל, חדר כושר, מועדון, בקיצור, משהו גדול מאוד. לפי התיאורים של וויקטור הבנו שזה מקום מעבר בלבד, אך בעקבות ההשבתה של האופנוע של גלעד, נאלצנו להישאר לישון שם. הגענו שחוטים, עם האופנוע של גלעד מושבת על גבי טנדר של המכרה, ללא קליטה של טלפונים וללא שום מושג איך יוצאים מהמקום ומה עושים עם האופנוע שמסרב בתוקף להניע. אנחנו יושבים ליד הש"ג של המכרה, סידורי הבטחון הקפדניים של המקום, לא מאפשרים לנו לזוז לשום כיוון. לאחר כשעה המתנה, מבשר לנו השומר, שאנו יכולים לעלות לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב. עלינו, בלענו אותה, קנינו שתייה קלה וקרה. לאחר מכן הודיעו לנו שייקחו אותנו לחדר שלנו ללילה, במגורי השומרים ושבבוקר יחפשו פתרון כיצד להוציא אותנו משם, שהרי העיירה הבאה נמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה. לאחר מקלחת טובה, הלכנו לישון ובבוקר מוקדם הגיע אחראי הבטחון לאסוף אותנו. העמסנו את האופנוע על גבי הטנדר שלו והוא עשה לנו טובה ולקח אותנו לעיירה הבאה: צ'ויקס.
בסוף אותו יום, לא הרגשתי שהחיים שלי נמצאים במכרה זהב בלשון המעטה. ויחד עם זאת, ללא ספק, היחס אלינו והסיוע היו יוצאי דופן ואנו חייבים המון המון תודות לאנשי המכרה שעזרו לנו ברגעים לא פשוטים.

מערכה חמישית – אריזת האופנוע

"החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות…" שר לנו ג'ון לנון האגדי וכמה שהוא צדק. כשאתה חושב על דברים רעים שיכולים לקרות במסע שכזה, אתה חושב על הרבה. גם על דברים חמורים יותר, אך לא על האפשרות שתצטרך לשלוח את האופנוע שלך בחזרה הביתה על גב משאית. לאחר יומיים שלמים בעיר לוס מוצ'יס, במהלכם זכינו להכיר אנשים יקרים מאוד מאוד ובראשם מכונאי האופנועים ריי ועוזריו החביבים. יומיים בהם האופנוע של גלעד עבר פירוק והרכבה מחדש. הוצאו ממנו כמויות מים נכבדות. התייעצנו עם מכונאים ממקסיקו-סיטי ובעיקר, קיווינו מאד שהתקלה היא רק עניין רגעי והנה מנוע האופנוע חוזר לעבוד. אך למרבה האכזבה, התבשרנו על ידי צוות המומחים שקצו כל התקוות ויש לשלוח את האופנוע למעבדת המומחים של ב.מ.ו במקסיקו-סיטי. אין מה לעשות. זה כמובן היה הלם אדיר עבורנו. לא ציפינו לזה. פתאום היינו עסוקים בלחפש חברת משלוחים שתקבל את האופנוע ותשנע אותו חזרה לעיר הגדולה, המרוחקת 1500 ק"מ. צריך לתכנן ולבנות את האריזה למשלוח, לחשוב על איך ממשיכים עם אופנוע אחד, מה עושים עם שאר הציוד? כיצד אורזים? בקיצור, שינוי קיצוני בתוכניות ובעיקר במצב הרוח. ניסיתי לנחם את גלעד כי החיים ממשיכים. שהטיול לא נגמר וכי נמשיך על פי התוכנית על האופנוע שלי אבל נראָה שהדברים לא עזרו במיוחד.

מערכה שישית – ערוץ הנחושת

ללא ספק, אחד ממוקדי המשיכה המעניינים ביותר במקסיקו ובטח בצפון מקסיקו, הם ערוצי הנחושת. סדרה של כ-20 ערוצים, המשתרעים על שטח הגדול פי 4 משטחו של הגראנד קניון בארה"ב ובחלקים מסויימים עמוקים ממנו בהרבה. אך באופן מוזר, כאשר סיפרנו למקומיים שאנחנו מתכננים שם טיול, חלק הגיבו כי כלל לא שמעו על המקום וחלק אחר כמובן, ידע לספר שזהו אזור מסוכן מאוד. הזהירו אותנו וביקשו שנהיה זהירים. בדיעבד, הטיול באזור עבר בצורה חלקה מבחינת בטיחות ובאופן פרדוקסלי כאשר סיפרנו לאנשי האזור שאנו מתגוררים במקסיקו-סיטי, הם סיפרו לנו עד כמה מקסיקו-סיטי היא עיר מסוכנת מאוד ומפחידה…
דרך פופולרית להכיר את אזור הקניון, היא בנסיעת רכבת על מסילה בשם; "מסילת ערוץ הנחושת". מסילה שאורכה 655 ק"מ, העוברת על פני 36 גשרים וקודחת דרכה מבעד ל- 87 מנהרות. הנתיב הוא השקעה של עשרות שנים בבנייה הנדסית מורכבת.
האזור ידוע גם בזכות שבט הטראומארה אשר לפחות 50,000 מהם גרים באזור. ניתן לראות ולזהות אותם בקלות, על ידי תווי פנים ייחודיים ותלבושות צבעוניות המייחדות אותם. פרוש השם שלהם הוא "אלה שרָצים מהר" וזאת בכלל המסורת שלהם: ריצה למרחקים ארוכים בהרים, לעיתים למרחקים של מאות ק"מ.

מערכה שביעית – הנהר

לאחר המפגש המיוחד עם וויקטור היקר, הגענו לנהר. ההתחלה היתה רדודה יחסית אבל החצייה היתה על גבי חלוקי נחל חלקלקים מאוד ועם המשקל של האופנוע היה קל להתחפר או לאבד שיווי משקל. לקראת כל חצייה, העמדנו את האופנועים, ירדנו לראות את הנהר, אפילו חצינו אותו ברגל. חצינו כל אחד בתורו, כאשר השני מכוון ועוזר במידת הצורך. בפעם השלישית עומק המים הגיע לגובה המנוע ולכן החלטנו להעביר את האופנועים בדחיפה עם מנוע כבוי. זה היה מאמץ גדול. לפתע הגיע טנדר מאחורינו. עובד שהיה בדרך למכרה. ביקשתי ממנו לקחת לי את המזוודות ולהשאיר לי אותן במכרה. כדי להוריד משקל מהאופנוע. הוא הסכים ולמזלנו חיכה לנו מאחור כדי שנחצה. בחצייה הרביעית לאחר שאני עובר, גלעד מאבד שיווי משקל ונופל עם האופנוע לתוך המים עם מנוע עובד. לאחר שניות מעטות מרים אותו. וזהו. מאז האופנוע לא מסכים להניע. דוחפים אותו החוצה. מגיע הטנדר. מנסים להניע עם כבלים. מקווים. אבל זוהי היתה פעימתו האחרונה של לב האופנוע בטיול הזה. מעמיסים אותו על הטנדר ונעים לכיוון המכרה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=01QixHbjR-U>]

אפילוג

המסע הזה אכן לא היה דומה לשום דבר אחר. הוא סיפק אתגר וריגוש ברמה אחרת. 4,200 ק"מ ב-8 ימים. האופנוע של גלעד הגיע למקסיקו-סיטי ולאחר כמה ימים במוסך, הצליחו להשיב לו חיים. אנו מקווים, כי בקרוב ייצא להתגלג שוב בדרכים. לוקח לגוף כמה ימים טובים להתאושש ממסע כזה, לנפש הרבה יותר. קופר קניון הוא ללא ספק תופעת טבע מיוחדת וקשה להעביר במילים או בתמונות את התחושה של העמידה על שפת הקניון. את תחושת העוצמה של המקום, תחושה שיד אלוהים נגעה באתר. שהכול שם עוצר ואיזו אנרגיה על טבעית שואבת אותך פנימה. המסע היווה עבורנו חווית התבגרות משמעותית מאוד שללא ספק תלווה אותנו במסעות הבאים. בעקבות התקלה, זכינו לפגוש אנשים יקרים מאוד שהאופנוע מהווה עבורם דרך חיים והם סטו מדרכם כדי לעזור לנו וללוות אותנו. שם גם סומן המסע הבא. "באחה קליפורניה!".

המשך יבוא!

———————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

סגירת המעגל ומימוש החלום

בקטע האחרון מזג האויר והכבישים חייכו, אך ההפתעה היתה ליווי של עשרות אופנועים שללא ידיעתם, באו לברך על הסיום…

הצג את הוראות הגעה אל Landshut, גרמניה במפה גדולה יותר

פרק 25
הבוקר התחיל ויומו האחרון של המסע הדהד בראשינו. מעט התרגשנו ולא האמנו, שזה הולך להיגמר לנו. כל כך מהר עברו להם 33 ימים. להקות של אופנועים עברו מתחת לחלוננו ואנחנו, עדיין התכרבלנו במיטות ולא הבנו לפשר העניין (אחלה של שעון מעורר…). רחש "הציפורים" הזה, על הבוקר מאד מסקרן ולא מניח. הצצה חטופה מהחלון חשפה טור ארוך ומתפתל של עשרות אופנועים בין כלי הרכב. בארוחת הבוקר, שוחחנו עם קבוצת בעלי הבאגי המקומיים, שהגיעו יחד אתנו למקום והבנו, שהמסלול צפונה לגרמניה, עובר מתחת לחלון בית המלון והוא מועדף על הרוכבים בגלל הדרך העקלקלה וההררית וגם, לא צריך לשלם אגרה בכביש המהיר, (אתמול שילמנו על קטע של 80 ק"מ – 28 יורו לשלושת האופנועים).
ארוחת בוקר צנועה ביותר… (הנקראת בפי המקום – Big Breakfast) ולא מספקת הסתיימה מהר, תפילת הדרך על הכביש הראשי, כשברקע מתנגן לו קונצרט המפלטים. לא יכולנו לבקש תפאורה ומנגינה מתאימה יותר מזו, ליום הרכיבה האחרון של המסע. על הצג של שולה מופיעים 239 ק"מ לבית המלון ב-Landshut, שממנו יצאנו למסע ובו גם נסיים.

להקות האופנועים ממשיכות לזרום צפונה על הכביש הפנימי מס' 182 ואנחנו מצטרפים ומתמזגים לחגיגה. רעש מרטיט, מחריש אוזניים ומענג, חוצה את העיירה הקטנה למרגלות ההר. האוטוסטרדה צפונה, נמצאת מעלינו ונמתחת כמדף מרשים ומתפתל (עם מעקה כמובן…) הכולל ארבעה נתיבים על צלע ההר הנתמכים על עשרות עמודי "שלמה" מבטון היצוקים בשיפוע, מחזה הנדסי וטכנולוגי מרשים  ויוצא דופן. בהמשך הכביש, פגשנו גשר ענקי מברזל הצבוע בירוק כהה המתמזג נפלא עם הנוף ומחבר בין שני הרים אי שם במרומים. במרכז הגשר ממוקמות שתי עמדות לקפיצת באנג'י. בהמשך הדרך עצרנו לתצפית במשוגעים הקופצים מגשר האמיצים שבגובה, את הצרחות בזינוק הראשוני אל התהום שומעים כנראה עד ישראל… בהחלט תצוגה מרשימה!

כמעט סיכום

25 פרקים תיעדו את הגשמת החלום הפרטי שלנו ודרכם, שיתפנו אתכם משפחה, חברים וקוראים יקרים בחוויות הריאליטי, כמעט… בזמן אמת (למעט תקלות אינטרנט קלות…).
וזה המקום לומר תודות מכל הלב, לאנשים מאחורי הקלעים שתרמו מזמנם ומרצם להצלחה הכוללת של המסע :
•    אריה נגררים – על התרומה הכספית במימון חלק מהמסע.
•    מר הרמן – על קיום ההבטחה וקבלת אופנועים חדשים מהניילון למסע.
•    יוני– העורך הראשי והאיש היקר, שאירח אותנו באתר הרפתקה דוט קום ואיפשר לאלפי אנשים ברחבי הגלובוס לעקוב, להתרגש, ולחוות ביחד אתנו את המסע המאתגר.
•    לחברים והקוראים הרבים שעקבו, קראו, הגיבו ופרגנו לכול אורך הדרך.
•    לשלוש המשפחות היקרות שלנו (ערד, עומר ולהבים) שתמכו מאחור, איפשרו וגרמו כל אחת בדרכה שלה, בהגשמת החלום והמסע המאתגר בפרט.

ואחרונים חביבים: לשחקנים הראשיים במסע – שלושת השועלים, על הנחישות וההתמדה, התמיכה, העידוד, ההקשבה והסבלנות גם ברגעים הקשים. על היכולת ללמוד, להבין ולקבל האחד את השני ולהשכיל, לשמור על "החבילה" שלמה ובריאה לכל אורך המסע.
לידיעתכם, נותר עוד פרק (26) אחרון ומסכם למסע לנורדקאפ. את הפרק אכתוב, מתחנת השידור המקומית – ארצנו הקטנטונת…
יישר כוח ותודה לכולם. בשם שלושתנו!
איציק

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, אורי ומיכאל.

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

מְקלן האפורה ללוקסמבורג הססגונית והחוגגת

הרעמים שכעסו בדרך, תורגמו בסוף יום רכיבה מתיש, לחגיגת זיקוקים מרהיבה.

הצג את הוראות הגעה אל Luxembourg במפה גדולה יותר

פרק 22
הנה שבועות שאנחנו משייטים לנו על כבישי אירופה הנפלאים. לעיתים שאלנו את עצמנו למה כאן באירופה הכל נקי, רחוץ, פורח? המכוניות מבריקות. הכבישים שחורים, הבניינים נוצצים…אז אם לא שמתם לב; אנחנו בסרט על מחזור המים בטבע. מהצד הרטוב שלו. וכך. כאשר כל בוקר מישהו רוחץ לך את המדינה על שדותיה גשריה ומכוניותיה. אני מתערב שאין להם במילון את הערך "אבָק". (טוב לא נגזים; אבל להיות כאן סוכן של מסנני אבק, זה עסק מפסיד…)

את התובנות האלה שיננּוּ גם הבוקר, כקולות רקע להמהום התפילה שבע"פ מפי האדמו"ר א. השכמה מתעצלת בשעה 08:30 ויצאנו לשבור את צום הלילה בארוחת בוקר קלילה ונינוחה. התארגנות שגרתית של התחלת מסלול וחיפוש אינטרנטי בדלפק הקבלה כדי לשריין בית מלון בלוקסמבורג. הכי מבאס, זה להגיע בערב, רטוב ועייף למקום זר ולהתחיל לחפש מיטה או חניה. שולה עודכנה בפרטי היעד ועל הצג זרחו 206 ק"מ (קטן עלינו…) . לקראת השעה 10:30 גלשנו מהחניה לכביש מס' 1 ישירות לכיוון לוקסמבורג.
מבט חטוף לשמים, (חשבתם פעם על מקור המילה: שָם-מָים…?) בישר את שהורגלנו אליו כבר בימים האחרונים…H2O והרבה מהם. קלן מתעוררת בקצב הפרטי שלה ושום הרפתקן החולף ברחובותיה לא מסוגל להפריע את שלוותה.
בקצב מהיר ונמרץ, חלפנו על פני הרחוב הראשי וחצינו את העיר; שלום, תחנת הרכבת, ביי, מרכזי הקניות (ביג… כמו שלנו), ת'ראות, מגדלי המשרדים ויאללה ימינה לכביש הראשי.

חצי שעה של רכיבה והגענו למקום השמור לכרטיסי מנוי, במופע מרגש של עננים, גשם ורעמים רועמים וזועמים. רעשים מחרישי אוזניים. תזמורת תופי מרום (ללא ברקים…) מלָווָה את הרכיבה דקות ארוכות, אנחנו עטופים כמובן בחליפות הסערה ומתפללים לרחמי שמים ולגשם עדין…
אך ההוא שם למעלה, מכורבל כל כך עמוק בפוך העננים שיצר, שאינו שומע ובטח לא מקשיב לנו ופתח בתנועה החלטית את השיבֶּר לרווחה; אוקיאנוס של גשם שטף אותנו ללא הפסק. טיפות ענק הגיעו במהירות בזו אחר זו וגם בקבוצות וחדרו מבעד לבגדים. מסך אדים הצטבר על המשקף ושדה הראיה הלך והיטשטש. בשלב כלשהוא, עצרנו מתחת לגשר רחב מעל הכביש הראשי, רטובים כמו בובות סמרטוט שנפלו למכונת כביסה – בניגוד להוראות יצרן –  היינו חייבים לעשות הערכת מצב. החלטנו להמשיך ברכיבה עד לתחנת הדלק הקרובה.

4 שעות של רכיבה במהירות ממוצעת של 60 קמ"ש, רוויית גשם ומלווה בכדורי ברד,(חתיכת קאסח בפני עצמו…), הביאו אותנו אל העיר/דוכסות לוקסמבורג. הכלואה במפגש הגבולות בין גרמנה, בלגיה וצרפת. (אתם יודעים מה הסיסמה או המוטו הלאומי כאן? "אנחנו שואפים להשאר מה שאנחנו!" כאופנוענים, זה מאד מתאים לנו.)  ומסתבר שהחליטו שם לחכות לנו (איך הם ידעו לעזאזל?) והיום מתקיימות חגיגות החג הלאומי של לוקסמבורג, העיר עמוסה בתיירים שבאו לחגוג לכבודנו ביחד איתנו. כבוד כבוד, אבל בית המלון שבנינו עליו, היה מלא, כך שנאלצנו לחפש מקום לינה אחר. שני פקחי תנועה רכובים על קטנועים, נחלצו לעזרתנו (VIP או לא?) וליוו אותנו לשני בתי מלון בסמוך למרכז. רק במלון השני נמצא מקום נאות עבורנו וסגרנו מיד;
השעה 16:00  כשנכנסנו למיטות לשנא"צ מפנקת.

לקראת ערב, יצאנו באוטובוס מקומי למרכז לחגוג את החג הלאומי ביחד עם תושבי הדוכסות. הנסיעה באוטובוס, איפשרה לנו סוף סוף להפנות מבטים ארוכים לצידי הדרך וליהנות מיופיים של מבני העיר, שכונות המגורים, האתרים ההיסטוריים ולזהות סוג של שלווה הנחה על פני התושבים עצמם. כל תנועת המכוניות במרכז העיר הופסקה ונחסמה ע"י גדרות שהוקמו ברחובות הראשיים. ירדנו בתחנת המרכז וצעדנו ברחובותיה הססגוניים של העיר. מבנים מרשימים וארכיטקטורה קלאסית ומעוטרת, גנים מטופחים בהם הפרחים מסודרים כמו חיילים. המדרחוב כולו מרוצף לבנים עתיקות, המשרות אווירה של פעם כשמונית הייתה סוס וכרכרה. רוכלים בדוכני נקניקיות ובירה בכל פינת רחוב ומוזיקה רועשת וטובה מתנגנת לה באוויר החופשי. הופעות של זמרים מקומיים בכל כיכר ובבמה מרכזית אחת, שבה התקיים הטכס המרכזי. הצטרפנו לתושבים ורקדנו לצלילי המוזיקה ויש כאלה, שעלו על שולחנות והתחילו לרקוד לעיני העוברים ושבים. ליצנים, להטוטנים, פֶיות ומלאכים הציפו את העיר. שימו לב לתמונות העיר החוגגת, ואולי, תוכלו להבחין ולשמוע את המוזיקה הרועשת, המתנגנת והבוקעת מתוכן, בקיצור – יום עצמאות שמח.

הערב ירד לאיטו והצללים התארכו מאד. זה היום הארוך בשנה ולא יחשיך כאן לפני עשר. לפתע הוצפו הרחובות באנשי משטרה, פקחים, אנשי אבטחה וכוחות הצלה וכיבוי.
פמליית הוד הדוכסות מגיעה לקראת 22:00 מלווה באנשי אבטחה אישיים עד לשולחן הכבוד ואז, לאור לפידים, הגיעו בזו אחר זו קבוצות צועדים, מכל תחום ונושא הקשור לקיומה הרגוע של נסיכות הצעצוע המתוקה הזו : משמר הכבוד, תנועות נוער, אנשי המקביל למד"א שלנו, משטרה, תזמורות, איכרים, להקות ריקוד, צוענים, שחייה, ג'ודו ועוד… נראה, שכל שכונה שלחה נציגות. כולם נשאו לפידים בוערים בידיהם וביצעו מעין מצעד הצדעה בעוברם לפני משפחת המלוכה. בהחלט חוויה מרשימה להיות שם בזמן אמת כשזה קורה.

אווירת החג הציפה את העיר ואותנו כשותפים בcקרנבל החד יומי הזה; אכלנו, רקדנו ופיזזנו לצלילי המוזיקה ונשמנו לליבנו את ניחוחות העיר שהבריקה מנקיון ויופי. באמת מרשימה. וממש כשהחשיכה העמיקה. עלו השמיימה זיקוקים מרהיבים. כן. הבנתם. הכל היה מתוכנן: הוא שלח לנו רעמים אנחנו שלחנו בחזרה זיקוקים – הכל מתואם. הכל! העיר הוארה בשלל פטריות אור, שנשפכו כמו חוטי זהב מהשמים החשוכים ונתנו למסע שלנו מימד מדהים של חגיגת סיום משימה. המצלמה שאיתי לא ממש יודעת לקלוט תמונות מתוחכמות ואולי בזכות זאת יצאו לנו תמונות עם מראות נהדרים. טובים יותר מכל העדשות המקצועיות. איזו התרגשות. תודה כבוד הדוכס! לא ציפינו לכזו השקעה בחגיגות ההגעה לנורדקאפ…

לילה. החבר'ה במיטות ואני משדר אליכם, משפחה, חברים וקוראים יקרים בערוץ הלילי והמיוחד שלי.
מחר נחצה את הגבול לשוויץ ואת החוויות נחלוק עמכם בפרק 23.
לילה טוב וחלומות מתוקים,
דשדש לכולם מכולנו.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מדבריות אוסטרליה ה"הארד קור"

צחי טוחן דרכי עפר, שורד בתוך מיתוס של נטישוּת וקושי. יוצא מהצד השני … ומבקש עוד.

הצג את הוראות הגעה אל Urandangi Hotel, Queensland, Australia במפה גדולה יותר

אחרי עוד זריחה מהנה ליד אולורו. יצאתי חזרה צפון מזרחה, לכיוון אליס ספרינגס. בימים האחרונים הבנתי שיתכן ואצטרך להניח בצד את תוכניתי המקורית, לרכוב מאליס חזרה צפונה, מרחק 500 ק"מ, ואז מזרחה על דרך בארקלי Barkly Hwy, אחת המשעממות בסביבה אך היא הדרך הסלולה היחידה המחברת בין הטריטוריה הצפונית (N.T) לקווינסלנד QLD.
קצת קשה להבין, אך הביטוי לנטישותן של שתי המדינות/טריטוריות העצומות האלה בא לידי ביטוי בעובדה שהן מחוברות ביניהן בכביש אחד בודד. תוך חיפוש במפה, מצאתי את "כביש פְּלֶנטי" Plenty Highway משמעות השם, הוא חיבור בין שתי מילים מאד אופטימיות; "כביש" ו"שפע". אך המציאות ממש רחוקה מכך. כשעצרתי באליס נכנסתי לתחנת המידע לשאול עד כמה פלנטי יכול להחליף את ציר הברקלי שהחלטתי לא לעלות אליו. מנהל המקום ששמע על כך העלה על פניו חיוך כששמע שאני מתכוון לעבור את הדרך על אופנוע. "לא מומלץ אלא אם אתה על רכב 4X4  עם מרווח גחון ענק. מדובר במסלול שרובו חול וסלעים…" מסיבה כל שהיא לא ממש האמנתי בבחור הזה שהיה לבוש חליפה ישוב בחדר ממוזג, רחוק 300 ק"מ מהמסלול המדובר…ובכלל, נראה כי יש סיכוי קלוש שהוא עצמו היה אי פעם בחייו על הציר הזה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=b_P6rbCKGPo]

החלטתי איפא להגיע לקצה הדרך ולחפש תשובות אמיתיות בקרב תושבי המקום וכאלה שעברו בה לאחרונה.
העצירה הראשונה שלי היתה בגֶ'מְטְרי Gemtree הנקודה המקסימה הזו, היא אחד מחניוני הקראוונים הנעימים שפגשתי בדרך. היא מבודדת והכל עובד על גנרטורים. ללא שום עיר של ממש ברדיוס של מאות קילומטרים סביב והבעלים מכניסי אורחים אמיתיים בנשמתם. המקום נקרא כך בשל העובדה שהאיזור כולו מכוסה באבני חן מסוגים שונים ויש המגיעים לכאן לכמה ימים או שבועות, כדי לחפש ולאסוף לעצמם סוגים שונים של אבנים כאלו. קימפנגתי בקצה החניון והחלטתי כי למחרת אצא לנסיעת מבחן, לבדוק מה טיבה של הדרך המצפה לי בהמשך.

למעלה: עצירה וחניה בג'מטרי

בעלי החניון שחצה את דרך ה"פלנטי" מדי פעם, דווקא תמך ברעיון הרכיבה עליה באופנוע: "הרעיון בהחלט במקום אך, זו תהיה רכיבה לא קלה, תנאי הדרך משתנים במהירות מחול אדום ועמוק, למשטחי חצץ מחוספס וחד…" אך הדרך הזו מייצגת באופן המובהק ביותר את המושג "אָאוּטבָּק". חבל ארץ פראי, אבק אדום, חוות ענק ומיתוס עירוני מוזר הנקרא "אורות מין מין" Min Min Lights.
היה ברור לי כי מאחר ויש רק תחנת דלק אחת במרחק 210 ק"מ, אצטרך להצטייד בדי דלק לשאר 350 הק"מ שמחכים לי בהמשך עד לתחנה באורנדנג'י Urandangi.
כאשר שאלתי את כרמל, מנהלת החניון (וכן, היא יודעת על הר באותו שם בישראל…) אם יש מצב לבקש עזרה באחת החוות הפרטיות לאורך הדרך – רק במקרה… – היא הזכירה לי, כי מדובר בחוות בגודל של מיליון (!) אקר כ- 10,000 קמ"ר וכדי להתקרב אל אחת כזו מדובר בסטייה של עוד 60-80 ק"מ מהציר. עדיף להשאר ליד האופנוע על הדרך, עד שמישהו יעבור.

לאחר יום בג'מטרי ושיטוט רכוב בסביבתה, הייתי נכון להמשיך. למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, ארוחת בוקר מהירה ולאחר פרידה חמה מבעלי המקום, יצאתי לחווֹת את ה"פלנטי".

30 הק"מ הראשונים היו סלולים, אך מייד אחר כך הפכה הדרך לעפר, מכוסה באותו "קורדרוי"- תלמים רוחביים. שניתן למצוא כמעט בכל דרך עפר בעולם (הדבר נובע מנסיעת רכבים כבדים עליהן. מאחידות גודל הצמיגים שלהם וקצב פעילות הבולמים). האופנוע רעד וקיפץ והרגשתי כאילו אני בתוך מערבל ואז, בבת אחת הכל השתתק, הרעידות נפסקו והדרך הפכה לחול אדום וטובעני ופתאום שינתה תכסית והפכה לסלעית/חצצית – כמו לרכוב על משטח סכיני קצבים חדות. בקטע מסויים, הרגשתי כי הצמיג האחורי מתנועע מצד לצד בחופשיות. חשבתי כי מדובר בתקר. עצרתי בזהירות תוך הנחה זהירה של הרגלים לצידי האופנוע. אך כשפניתי קלות לנסות ולזרוק מבט לכיוון הגלגל האחורי. איבדתי שיוו משקל והאופנוע נפל הצידה, לתוך האבק העמוק והרך. בהמשך 7 שעות הרכיבה שביליתי ב- 210 הק"מ של הקטע הזה, מצאתי עצמי מניף את האופנוע כמה פעמים. הגעתי לתחנה בה עצרתי לחנית הלילה The 210km from Gemtree -> Jervois Station (avg speed 30km/h).

תחנת ג'רבויס Jervois Station השוכנת כ- 350 ק"מ צפונית לאליס ספרינגס, היא אחד המקומות המבודדים ביותר שניתן למצוא באוז. מדובר בחוות בקר פעילה, בגודל 2,750 קמ"ר. כשהגעתי, השמש החלה לשקוע. שילמתי 5 דולר עבור מקלחת חמה ופינה נעימה להקים בה את האוהל שלי לפני חשיכה.
הלילה היה שחור כקטיפה ושוב, חדות מראה הכוכבים שנדלקו מיד עם שקיעת השמש, היה מחזה מרהיב ומרגש.
למחרת בבוקר, לאחר התדלוק, ביקשתי רשות להכנס ל"בית-הספר האלחוטי" “School by Air” המקומי. משהו שזרק אותי 30 שנה לאחור. ילדי המשפחה שהמקום בבעלותה, לומדים בצריף קטן בחצר האחורית, בעוד המורה נמצא באליס ספרינגס. 350 ק"מ משם. זה הזכיר לי סצנה מ "גבי ודבי" Gabi & Debbi שבעזרת שרביט הקסמים שלהם, נחתו בחווה מרוחקת שכזו ופגשו בילדים שלמדו כך, דרך גלי הרדיו. כיום הילדים לומדים בעזרת צלחת לוויין המספקת להם קישור לאינטרנט וכמובן הרבה יותר אפשרויות קבלת ידע ומידע מבעבר. (כן, לא צריך להרחיק למקום נטוש שכזה; יש היום הרבה ילדים שחיים במרכזי הערים הגדולות וחווים אותה בדידות. רוב הקשר שלהם עם העולם החיצון, מתקיים דרך האינטרנט ודומיו…). בית החווה כולל מתחתיו מקלט. הוא נבנה על ידי הממשלה ב-19 חוות בשנות השישים של המאה הקודמת. בתקופה ההיא אוסטרליה היתה משולבת בתכנית שיגור לוויינים גדולה. שעיקר פעילותה התרחשה במרכז אוסטרליה. הטילים ששוגרו מאיזור השילוח וומרה Woomera, היו באורך של 32 מטר ובמשקל 105 טון החתיכה ואף שהם שוגרו מעל איזורים נטושים ממש, הם היוו סכנה לתושבים המעטים מעצם טבעם ליפול מדי פעם ולהתרסק אל תוך המרחבים האלה.
לאחר בדיקת האופנוע – רק כדי לוודא שהכל מחובר למקום, לא ניזוק או אבד לאחר הרכיבה האגרסיבית של היום הקודם – מצאתי שהכל פיקס, פרט לכמה חתכים בצידי הצמיגים, שנגרמו מאותם קטעי דרך מרוצפי אבנים חדות. כללית, הצמיגים היו עדיין במצב מעולה ולמזלי הכנסתי לתוכם בנוסף פנימיות איכותיות לפני יציאתי לדרך.

יצאתי מהחווה תוך הערצה לאנשים שחיים במקום שכזה. אלה אולי התנאים הקיצוניים ביותר לקיים חוות בקר ואין לי ספק, כי לשם כך נדרש אופי נדיר בקשיחותו. בקיץ, החום ממריא ל-50 מעלות צלזיוס ובחורף, הקור מקפיא. שנות בצורת הן דבר שבשגרה ובשנים האחרונות מדובר בשטפונות עוצמתיים. אך אי לי ספק כי הבדידות, היא הדבר הקשה ביותר שיש להתמודד איתו במקום שכזה.
המשכתי לרכוב בבדידות מזהירה ומזככת, מקשיב למוסיקה ונהנה מהדרך הקשה שכבר התרגלתי אליה במובנים מסויימים. כעבור עוד 220 ק"מ של חול וסלעים, הגעתי לקצה של ה"פלנטי". עליתי על דרך שדמתה יותר לשביל עיזים. באחת העצירות פגשתי בוקר מאחת החוות באיזור (משהו צנוע בגודל כחמישה מילון דונם…). הוא יצא מה 4X4  שלו להפסקת עישון וסיפר שהשנה הקדימו את איסוף הבקר. חתיכת פרוייקט. לצורך כך הם מפעילים כמה סוגי אמצעים הכוללים; רכבי שטח, מטוסים קלים ומסוקים, טרקטורונים, אופנועים (רובם DR650) ורוכבי סוסים.
לאחר חציית הגבול לקווינסלנד, תנאי הדרך השתפרו מאד וכעבור עוד 50 ק"מ, הגעתי לאוראנדאנג'י Urandangi.
הישוב הקטן הזה שהוקם בשנת 1885, היה בראשית דרכו לא יותר מחנות כלבו קטנה על אם הדרך. לאורך השנים, המקום התפתח ובשנת 1920, כבר היו במקום שתי חנויות, מלון קטן, מועדון ריקודים, סניף דואר ותחנת משטרה וכמובן מספר מועט של תושבים.. המקום הפך לנקודה חשובה על צירי המטיילים ומסלולי העברת הבקר. היום מספר התושבים הוא 4 ומלון אוראנדאנגי הוא תופעה רחוקה שנות אור מכל מה שנחשב אצלכם לפירוש המושג "מלון". אך זה גם היופי שבו. הוא משמש גם כפאב העיירה, חנות הכולבו, מסעדת מזון מהיר ואולם התכנסויות. והכל מנוהל בידיה של גברת אחת בת 70 בשם פָּאם, המשכירה חדרים למי שמגיע לכאן ומחפש מרגוע לעצמותיו :-).

למעלה: פאם

בעקבות איזה תקל עם בחור אבוריג'יני בלילה הקודם, המשטרה הוזמנה למקום והפאב היה סגור באותו ערב. פאם, די שמחה לקבל ערב חופשי מהגשת משקאות ובילינו את הערב בפטפוטים בחצר האחורית. אחר כך היא הכינה ארוחת ערב, כשלפתע תפסתי כי זו הפעם הראשונה מאז יצאתי לדרך, בה זכיתי לארוחה ביתית של ממש. לאחר שהרגשתי נוח יותר שאלתי אותה: "פאם, מה הביא אותך לחיות בחור שכזה בסוף העולם. לגמרי לבד בסביבה עויינת שכזו?" והיא ענתה: "כל חיי רציתי להיות בעלת פאב במקום נטוש ורחוק ועכשיו אני חיה את חלומי!"

כרגע אני עדיין בקווניסלנד ורוב הדרכים המחכות לי מחר, היו מוצפות בעת שיצאתי מסידני לדרכי לפני 48 ימים. אני מקווה כי הרכיבה מ"הרון" תהיה קלה יותר מזו שחוויתי ב"פלנטי" כי הייתי מותש אחרי 500 ק"מ של דרכי חול וחצץ.

בהמשך, לתוך האאוטבק של קווינסלנד על כל סיכוניו.
יאללה.
ZAC

למטה, ממש בקצה הפוסט: תזכורת התכנית המקורית. מסידני עם כיוון השעון. כרגע אני בנקודה המצויינת במעויין אדום.

———————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה