חודש מאי מחכה לרוכבים עם גשמים וסופות

וכביש 66 מחכה עם חום אנושי נדיר.

הצג מפה גדולה יותר

יום שישי 25.5.2012
נסערים מהחוויה של אתמול, יצאנו לדרך לעוד יום של רכיבה מערבה כאשר הכוון הוא העיירה Stanton, שם נמצא קמפינג של k o a . מכוון שהמרחק לא גדול, עצרנו במוזיאון של כביש 66 ביציאה 266 של כביש 44 המוביל מערבה. לכל מדינה לאורך הכביש המיתולוגי של מוזיאון משלה לנושא זה. אנחנו עצרנו כבר בראשון שבהם והוא היה מעניין (התמונות כבר מופיעות בכתבה הקודמת ) משתי סיבות; א. יש מה לראות ב. היינו לבד וקיבלנו יחס נהדר מהמדריכה במקום, עם הרבה הסברים להמשך הדרך שהוכיחו את עצמם בהמשך.
מעבר לזה, לא היה שום דבר מעניין. הגענו לקמפינג, התארגנו ללינת לילה כדי להיות מוכנים לעוד יום של נסיעה .

יום שבת 26.5.2012
מכוון שיש לנו יום ארוך, פתחנו את היום בנסיעה מנהלתית מהירה על הכביש המהיר 44 עד היציאה 169, שם חזרנו לקטע מומלץ של כביש 66.  זהו קטע של 4 מסלולים, אבל ממש נטוש וזה פשוט כיף לרכוב בניחותה וממש אפשר היה לרכוב בצמידות ולשיר וכך עשינו. כמובן שירדנו לצלם ולהפגין בעלות מוחלטת על הכביש, עד שהגענו ליעד שהיה מסעדת דרכים ישנה ששימרה את האופי של התקופה, בה פעל המקום על כביש 66 ההיסטורי. המקום נקרא Devil Elbow וכאשר הגענו אליו, הוא היה סגור. לא היה ברור לנו מה קורה פה. כאשר התקרבנו לכניסה, ראינו שכתוב שהפתיחה בשעה 11:00, אבל עכשו כבר 11:15 , שאלנו מישהו שהיה שם מה קורה? והוא ענה כי כבר פותחים ואכן כך היה. היינו שלושתינו לבד ונכנסנו למקום חשוך, שבאמת דומה למה שרואים בסרטים על מקומות כאלה. כמובן התחלנו לצלם. אבל מה שקרה מיד בא לנו בהפתעה; תוך דקות, התחלנו לשמוע את הרעש של אופנועי הרלי… לא אחד ולא שניים… עשרות של אופנועים שהגיעו למקום לשבת, לשמוע מוזיקה ולאכול משהו.

הם יודעים כמובן שהמקום נפתח בשעה הזאת – אנחנו הגענו במקרה בשעה המתאימה. חוויה יפה שלא צפינו אותה. אכלנו משהו גם אנחנו, מה שלא הוכיח את עצמו. לאחר מכן המשכנו בקטע קצר על ה – 66 הישן וחזרנו לכביש המהיר עד היציאה 118 , ממנה חזרנו לקטע נוסף של 30 מייל על ה – 66 הישן . הגענו ל – Springfild ולקחנו את כביש 65 דרומה, כאשר היעד הוא העיירה Branson שאומרים עליה שהיא פעילה מאד בנושא מופעים מכל הסוגים. זה מתאים לנו, מכיוון שאנחנו רוצים לראות מופעים מקומיים ובנוסף אנחנו רוצים לעשות טיפול 4000 באופנועים ביום שלישי הקרוב. מחר – Memorial Day . וכאן לא עובדים. הגענו לברנסון בחשש גדול שיהיה צפוף פה ואי אפשר יהיה למצוא מקום לישון. זה בערך מה שאמרו לנו המקומיים כששמעו שאנחנו בדרך לכאן. בפועל, עצרנו בכניסה לעיירה התיישבנו ב Wendis שאלנו מקומית על מה שקורה כאן וקיבלנו תמונת מצב. התחלנו לחפש מוטל והגענו למקום שמוכר כרטיסים למופעים וללינות במקום. ברגע שהתברר לו שאנחנו מישראל, התחילו הסיפורים: ראשית, הוא יהודי שמאמין בישו כבנו של אלוהים ושנית הוא התחיל להתבדח על חשבוננו בנושא הבקשות שלנו. כאשר המוטיב הוא: "אני מבין שאתם רוצים לישון בחינם \ לראות מופע בחינם"… וכדומה. אני מניח שאין צורך להסביר למה הוא התכוון. לבסוף, הוא סידר לנו מקום יפה וזול לישון ואירגן לנו כרטיסים למופע של שירי country וגם זה במחיר מוזל. כאשר הוא הזמין את הכרטיסים, הוא סיפר שאנחנו משפחה שלו ואכן כאשר ניגשנו לאסוף את הכרטיסים שאלה את ניג'ל הקופאית, האם אנחנו בני משפחה של דויד…( איזו שאלה? אנחנו משפחה יהודית רחבה ).

המופע היה נחמד מאד, אך לא בדיוק קלע למה שאני רוצה לחוות: בר המקומי עם להקה שמנגנת מוזיקה מקומית. מצידי לא תפריע לי גם קטטה קטנה כמו שרואים בסרטים. אני מקווה שעוד נפגש גם עם הבילוי המיוחד הזה.
יום ראשון 27.5.2012
קמנו מאוחר ופינקנו את עצמנו בארוחת בוקר טובה שהוגשה לנו במוטל. יש מקומות שנותנים לך קפה עם אפשרות להכנת טוסט עם ריבה וחמאה ויש מקומות שיתנו לך גם דגנים וגם ביצים וסוגים שונים של לחמים וגם סלט פרות. זה מקום כזה ואין קשר למחיר ששילמת על החדר. לדעתי, זה קשור יותר לתחרות שיש בסביבה והרצון של הבעלים לקבוע דימוי איכותי למקום. אין לנו תכניות להיום, כך שכל אחד מתמקד בעשיה משלו; יוסי קורא ספר. נייג'ל על המחשב ואני קורא על מקומות שרצוי לבקר בהם לאורך המסלול המתוכנן, לפי המלצות הלונלי פלנט. כל הטיולים שלי בוססו על המלצותיו והוא לא איכזב לעולם. למרות שכבר ציינתי לא פעם, שלפעמים איני רואה את היופי כמו שהם רואים אותו. דוגמא לפער יש במקום שאנחנו נמצאים בו Branson , שלא מוזכר בכלל בספר ודווקא המקומיים ממליצים לא לוותר. אני אישית, לא מצאתי שום דבר מיוחד במקום.

בצהרים, עשינו סיבוב ברגל לאורך הכביש הראשי של העיירה. הדבר הבולט גם כאן ובכל מקום, הוא שאין שבילי הליכה. פשוט לא רואים אנשים הולכים – סתם כדי ללכת. כנראה שאת הכל עושים כאן בנסיעה. הרושם הוא שאין קושי להשיג רכב כאן. מדי פעם אנחנו רואים מכוניות למכירה במחירים מגוחכים וגם מחיר הדלק הוא קצת יותר מחצי מאשר בארץ. אנחנו משלמים באזור ה-4 דולר לגלון, לדלק היקר ביותר ( 93 ) גלון אחד הוא כ- 3.75 ליטר, כך שמשלמים קצת יותר מדולר לליטר. באחד המקומות, ראינו טלוויזיה והייה תשדיר של המועמד הרפובליקני. אני זרקתי לאוויר "נו בעד מי מצביעים" התשובה הייתה "רק לא אובמה!" שאלתי למה? והתשובה: ראיתם מה מחיר הדלק? כאשר אמרנו להם שבארץ וגם ברוב מדינות אירופה, המחיר הוא כמעט כפול היה להם קשה להאמין.
בערב הלכנו נייג'ל ואני לפאב נחמד עם מוזיקה חיה של זמר קאנטרי וצפינו בניצחון של סן-אנטוניו על אוקלהומה .

יום שני 28.5.2012
היום הוא ה- Memorial Day של האמריקאים ואנחנו צופים בטקס המרכזי בהשתתפות הנשיא בטלוויזיה. לא עובדים כמובן, והיו כאלה שהזהירו אותנו מלרכוב על אופנוע ביום זה, מכוון שזהו סוף שבוע ארוך ואז כולם משתכרים בלילות ונוהגים כמו משוגעים למחרת. למרות זאת, החלטנו להגיע ל- Springfild כדי להקדים מחר למוסך של סוזוקי במקום, לטיפול 4000. התמקמנו ב- KOA שבמערב העיר וכל אחד חזר לעיסוקו. בערב צפינו במשחק של מיאמי נגד בוסטון – גמר המזרח המקביל לגמר המערב של אתמול.

יום שלישי 29.5.2012
בלילה זכינו לגשם שלא היה צפוי. מה שתמיד מעכב את היציאה לדרך. החלטנו להשאיר את נייג'ל וחלק מהציוד בקמפינג ויצאנו יוסי ואני, לטיפול עם אופנועים נקיים מצויוד עודף. הגענו בשעה 10:00. הטיפול התחיל רק אחרי 11:30 ונמשך עד כמעט השעה 14:00 וכן החלטנו לא לצאת לדרך היום ולחזור ולהתמקם בקמפינג. קנינו מצרכים להכנת אוכל אותו אנו עושים ואוהבים .
במידה ויקרה משהוא מיוחד עוד בהמשך היום, זה יסופר מחר.

יום רביעי 30.5.2012
הכוון מערב על דרך 66 כמו בימים האחרונים. אבל היום קרה לנו דבר יפה. עלינו על קטע נוסף די צדדי של 66 והגענו לפתע למקום שלא היה מצויין במפות, אך מדהים ביופי.  Paris Springs Jct.  שמה. זוהי תחנת דלק שמורה נהדר משנות ה 40 או 50 של המאה הקודמת ובחור נהדר בשם גרי קיבל אותנו (זאת לאחר שעצרנו לצלם ) הוא פשוט הסטוריה של המקום וכביש 66 בכלל. דיבר בלי לעצור יותר מחצי שעה, משהו בכיף. נתן לנו משקה שרי וסיפר היכן כדאי לבקר לאורך הכביש. כמובן שביקרנו בכל מקום שגרי אמר, למרות שהוא די התלהב משיחזור של עיירה שנעשה בשנים הראשונות של המאה הקודמת. ואני? ממש לא התלהבתי. תוכלו לשפוט אתם מהתמונות שנייג'ל מצרף כאן. היום הוא עוד יום שאני אוהב את הנוף שלו, יותר מכל נוף אחר; שילוב של חקלאות עם עצים פה ושם. שילוב מנצח בעיני. צילמתי מספיק תמונות בשביל להעביר את המסר שלי. את ארוחת הצהרים (שבדרך כלל אנחנו לא אוכלים במסע הזה) עצרנו לאכול על פי המלצתו של גרי כמובן בעיירה Carthaje . האוכל היה טוב, אבל לא במקום. אחרי ארוחה טובה לא בדיוק בא לך לצאת ולהמשיך לרכוב על אופנוע. צחקנו ואמרנו שבמידה והיה לו מוטל בקומה השניה, יש להניח שהיינו עולים לתפוס "חרופ" של צהרים. בפועל, עלינו על האופנועים והמשכנו עד ה – k o a שליד העיר Joplin. המקום לא מדהים ביופיו, אבל נותן את השרותים הבסיסיים.

יום חמישי 31.5.2012 עודנו סוגרים את הבסטה, ( בסביבות השעה 22:00 ). הצצנו לשמים לראות האם צפוי לנו איום משם למשך הלילה. המסר היה: הכל יפה ונקי, הירח מחייך והכוכבים נוצצים והם אמרו לנו; " לכו לישון בשקט ותהנו מהלילה לקראת יום חדש".
לאחר כשעה הגיע אלינו השומר של הקמפינג והודיע לנו שבעוד כשעה צפויה סערה חזקה וכדאי שנתקפל. הוא הציע לנו להכנס למקום שמשמש בימים טובים מין חדר אוכל לאורחי הפארק (כנראה לקבוצות). תוך דקות קיפלנו את האוהלים והתכנסנו עם הציודים כולל האופנועים לתוך המקום. עכשיו, מה עושים? הרי אי אפשר לחזור לישון אחרי מתח שכזה. אז מחכים לראות מה זאת סערה של מרכז ארה"ב.  (כאלה יש כמה עשרות בשנה וכמעט כל אחת מהם גובה קורבנות  בנפש). אחרי כשעה, כשראינו כי שום דבר לא קרה, הלכנו לישון לא לפני שהתבדחנו שבמידה ולא ירד גשם לפחות נישן תחת מחסה ולא באוהל, ואז זה הגיע! כמויות הגשם שיורדת היא לא תאמן. הפעם לפחות, זה לא היה מלווה בטורנדו – מה שקורה לא מעט פעמים. בבוקר, ראינו את הגואל שלנו והודנו מאד.

היום המשכנו בנסיעה על כביש 66 מערבה לכוון העיירות Miami  ו – Vinita השמורות יפה, כאילו הן עדיין במאה הקודמת. לאחר מכן המשכנו לכוון Claremor אבל הנסיעה' כבר לא היתה נעימה. עקב רוחות חזקות שהפכו את הרכיבה להתמודדות פיזית שלא מאפשרת כיף רכיבה. לבסוף הגענו ל k o a שנמצא צמוד לקזינו והמשרדים יושבים בתוך הקזינו. בירור קצר, העלה כי בערב יש הופעה של להקה וארוחות זולות. בטח שננצל זאת…
המשך יום טוב  וד"ש מכולנו

גבי

————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר.

————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

קיום אופנועני או ליתר דיוק: צועני.

אוכל, נוף, שינה, רכיבה, תחזוקה וכתיבה.

הצג את הוראות נסיעה ל-Oakland City, IN, United States במפה גדולה יותר

נתחיל את הדיווח עם הקטע הבא:(נא להקליק) ג'ון דנוור (המנוח) שר על הדרכים הכפריות של מערב ווירג'יניה

יום חמישי 16.5.2012
הבוקר החליטו החברה להתעורר מוקדם. לא הבנתי למה ומה הסיבה (בערב התברר לי ששניהם ישנו רע, כל אחד מסיבות שלו). כך שההתארגנות היתה מוקדמת והיצאנו בסביבות השעה 10:00. צריך לזכור; על האוהלים להיות יבשים לפני קיפול. קיפול רטוב יבא עובש וסרחון…וזה אמור להיות הבית שלנו לכמה חודשים.
המשכנו עם כביש 340 לכוון Waynesboro והפעם בעזרת g p s, חיפשנו מוסך המטפל באופנועים יפניים, לבדוק את התקלה שיוסי דיווח עליה (רעידות בכידון ). קיבלו אותנו יפה ואיש שרות יצא לבדוק את הצמיגים והאופנועים. לאחר מספר דקות, הוא דווח על הממצאים שהיו מרגיעים ביותר:
א. אין בעיה להמשיך.
ב. הצמיגים באופנועים משופשפים בצורה כזאת, שזאת יכולה להיות הסיבה לרעידות.
ג. ידוע (למי ?) שדרכי הבלו ריד'ג אוכלים צמיגים. יתכן ואיכות סלילה מחוספסת תורמת לכך.
ד. יש צורך לבדוק אויר בצמיגים. נושא בעייתי, מכוון שלכל איש מקצוע דעה משלו בנושא.
לבסוף התפשרנו על הלחצים בצמיגים: הקידמי 36 psi והאחורי, 40. להפתעתנו ניג'ל גם מצא בחנות מרכז השירות את החלק הנעלם של הקסדה שלו. הם הורידו מקסדה חדשה את החלקים החסרים, (הם ישלימו את החסר בהזמנה שלהם) בהחלט פעולה של שירות איכותי. ירדנו על ניג'ל שזה קרה בסוכנות של אופנועים יפניים ולא בסוכנות של טריאומף, שלא הסכימו לעשות זאת (אנגלים חארות).
המשכנו במטרה לחזור לבלו ריד'ג ובהמשך לעבור ל Skyline Drive שהוא המשכו הצפוני של הבלו רק שהוא עולה כסף בכניסה . סיפרו לנו שאסור להפסיד , אז שילמנו ונכנסנו . איזו אכזבה אותו דבר רק בתשלום , לא רואים שום דבר שונה אבל בתשלום. נושא שני שנתקלנו בו הוא המהירות המותרת לנסיעה בבלו היה אפשר לרכב על מהירות של 45 מייל לשעה כאן 35 לפעמים 25 ואפילו 15 מייל לשעה וכל זאת עם הזהרות שהמהירות נעקפת ע"י מצלמות וראדר , איזה פחד ( אנחנו מקפידים בנושא מהירות מחשש להסתבך שלא לצורך עם המשטרה המקומית ) היו רגעים שהיה נדמה שעוד רגע נראה שלט שאומר : עצור !!! רד מהאופנוע ודחוף אותו בשקט עד שתעבור את הסיבוב הבא . באפשרות הראשונה ניג'ל עצר ואז הסתבר שמרוב צ'יעמום כולנו כמעט נרדמנו ברכיבה . רצנו לקנות קפה לפני שנירדם בחנייה עם האופנועים . המקום היה תחנת המידע Loft Mountain Center לאחר ההתאוששות בדקנו ומצאנו ירידה בעוד כ – 15 מייל יש ירידה לכביש 340 המקביל לרכס ההרים , התקבלה החלטה : גמרנו עם " הבלו " וה – "סקיי " .

לפני היציאה להמשך הדרך הלכנו לצלם את השילוט ( שמשהוא בכל זאת ישאר בזיכרון ) ואז ראינו בחור לא צעיר מסדר על שולחן קק"ל תיק ( מוצ'ילה גדולה ) למופת , פניתי אליו ושאלתי אותו האם אפשר לצלם והוא ענה בשמחה שכן ונתן להבין שאפילו הוא רוצה לדבר על זה . הוא סיפר לי שהוא יוצא כל קיץ לעשות קטע של טרק האפלצ'ים ( אורכו כ-3400 ק"מ ) הוא עושה השנה כ 750 ק"מ בחודש וחצי , וזאת השנה השלישית שלו . כאשר שאלתי האם אפשר לדעת בן כמה הוא ענה 71 , הבחור נראה גג 65. שוב עלתה המחשבה שבעצם הכל בראש ולא ברגליים . הוא סיכם את הפגישה כשאמר שטיול האופנועים שלנו הוא הכנה לטיול הרגלי שיבוא ( אולי , מי יודע ) .

המשכנו על הסקיי ליין עד הצומת שיורד מההרים לכוון כביש 340. הנסיעה מהירה יותר ועוברת בתוך אמריקה הכפרית, כמו שאנחנו קוראים לאזורים כאלה וזה כיף מיוחד. עברנו את העיירה היפה Front Royal עד למפגש עם כביש 50 ואיתו פנינו מערבה, עד לקמפינג שבחרנו ללון בו הלילה.

יום חמישי 17.5.2012
התחלנו את הרכיבה מערבה על כביש 50, כאשר בתכנית לנסוע עליו עד St Louis. בקטעים מסויימים, הכביש מתחלק ל- 4 מסלולים ומשעמם, בהמשך הוא הופך לדו מסלולי ויפה. אנחנו מתקדמים מערבה. הדבר המעניין היחיד שקרה לנו במשך היום, היתה הפסקת הצהרים שעשינו כמה ק"מ מערבית לעיר Aurora, תוך כדי נסיעה, קלטנו בזווית העין, מוזיאון קטן של טרקטורים מתחילת המאה הקודמת ומספר קטרים ישנים מאד. כאשר עצרנו לצלם נכנסנו למסעדה מקומית וההפתעה היתה גדולה – הרווחנו עוד משהו: האוכל היה טעים מאד, אכלנו שלושתנו מרק צ'ילי מדהים. שתינו קפה אין-סוף ( להזכירכם, כאן ממלאים את כוס השתיה פעם ועוד פעם כרצונך וכל זאת במחיר אחד ).

ניג'ל ואני לא יכולנו לוותר גם על pie תפוחים עם גלידה, חזירות אמיתית – אך מתוקה והכי חשוב עושה אותך שמח. ההפתעה השניה היה המחיר הכל ב -5 דולר לאדם. שקלנו להקים את האוהל שם ולחכות לארוחת ערב. אבל אין ברירה, המשכנו בדרך עד לקמפינג שרק ה g p s יכל להכניס אותנו לשם. כ-10 מייל בתוך שמורת טבע, ליד העיירה Smuthvilee שם הלכנו לאכול בערב במסעדה מקומית נחמדה. על הקמפינג אין מה לדבר – מקום יפה. אבל התנאים היו חלשים בעיקר בלאגן של כ-500 ילדים בחופשה או פעילות כלשהיא. כמובן שמקלחת מיותרת בתנאים האלה ולכן הלכלוכיות הלכו לישון ככה.

יום שישי 18.5.2012

דווקא ולמרות הכל, החבר'ה העבירו לילה בשינה טובה. התארגנו והמשכנו על כביש 50 מערבה, כאשר החשש הגדול בתכנון היום היה, איך לחצות את העיר Parkersburg מבלי לאבד את הדרך. החשש היה שכביש 50 נעלם לפני הכניסה ומופיע מאוחר יותר. המטרה להתחבר בלי לפספס שום יציאה. ההפתעה היה מושלמת, מכיוון שקרו 2 דברים: א. יום שבת היום והתנוע דלילה. ביום רגיל נכנסים בינינו רכבים ואז המעקב קשה יותר ב. כל השילוט למרות השינויים בכבישים – המשיכו לכוון, גם על כביש 50 ולכן עברנו די בקלות את המכשול. החלטנו היום להתפנק על קמפינג טוב, לכן עצרנו בקמפינג של k.o.a והוא גם יפה וגם מסודר למופת. ביררנו האם יש באזור מקום עם מוזיקת קנטרי חיה וכיוונו אותנו לעיר Nelsonville, שם מתקיים היום ארוע מיוחד. מקווה שלא נפסספס אותו.

יום ראשון 20.5.2012

מנוחה
אתמול בערב החלטנו על יום חופש. המקום נעים מאד וזה התאים מאד לשלושתנו. תרוץ טוב יכול להיות העובדה שאנחנו כבר חודש מחוץ לבית…אבל רק כתרוץ. פשוט בא לנו ועשינו את זה.
אתמול חשבנו אולי לצאת לשמוע מוזיקה, אבל כמו תמיד, המציאות חזקה יותר וכאשר גמרנו לאכול,ף היינו עייפים וחזרנו לקמפינג לישון. היום כל שעות הבוקר עברתי על המסלול המתוכנן לתקופה הקרובה ובדקתי מקומות לבקר. כבישים לרכב בהם ומקומות לינה אפשריים. בעוד כיומיים נגיע ל St Louis שם נחבור לכביש 66 המפורסם, שרק קטעים ממנו נשארו נגישים ובכוונתנו לעשות מקסימום ממנו. לכן למדנו גם את המסלולים האפשריים לרכיבה בו. לפני היציאה, חשבנו על המסלול שאנחנו רוצים לעשות וזה מה שקורה בגדול. אבל תוך כדי תנועה, אתה לומד יותר מה מתאים לנו ולפי זה אנחנו מסדרים מדי פעם את ההמשך. לדוגמא : רכיבה על כביש מהיר או על כביש צדדי ונופי יותר אך איטי? באיזה סוג מקומות לעצור? כמה זמן אפשר להקדיש לכל דבר? אלה סוג ההחלטות שמתקבלות תוך כדי תנועה. מבחינת הזמן, אנחנו בסדר. גם מבחינת ההתארגנות, אנחנו עומדים בתוכניות. הנושא היחיד שמתפספס קצת, זה נושא האוכל, שעד היום הגענו למעט מקומות בהם היתה תשתית לבישול והכנת אוכל עצמי. כך שיותר מהמתוכנן, אנחנו אוכלים בחוץ ולא בהכנה עצמית.

אני חייב לכם סיפור והנה הוא בא : האופנועים נפלו לנו 3 פעמים בחלוקה שווה של נפילה אחת לכל אחד ( בנתיים אתמול זה השתנה…) . אז איך זה קרה: הראשון, ניג'ל באחת העצירות לצילומים בבלו ריד'ג הוא עצר, השעין את האופנוע על הרגלית וירד לצלם. אבל אז החליט האופנוע שזה לא מספיק והחליט לרדת לצד השני של ההשענה ונפל. המהירות הייתה איטית כך שניג'ל הספיק לזוז בלי לקבל אפילו מכה. הרמנו את האופנוע ורק אז נזכרנו שלא צילמנו. לא נורא, כנראה זה יקרה עוד מספר פעמים בעתיד. ואכן קרה. יוסי הוא השני וכך היה: יצאנו לאכול הוא ואני. אני הובלתי ועצרתי בעצור לפני השתלבות עם כביש אחר. לאחר מכן התחלתי לרכוב ולפתע ראיתי משאית באה מימין ולא נתתי סיכוי לשנינו לצאת, לכן עצרתי. יוסי שלא שם לב שהחלטתי לעצור, נכנס בי מאחור והאופנוע שלו נפל לצד. לא התקשנו להעמיד אותו והמשכנו . והנפילה השלישית – המצולמת כאן – זה אני. אז איך זה קרה לי? באחד הקמפינגים, שהיה ספוג במים בעקבות הגשמים, העמדתי את האופנוע לפני החֵלקה עליה היינו צריכים להקים את האוהלים. אך מכיוון שזה היה רווי מים ובלתי אפשרי, עשינו סיור בשטח ואיתרנו מקום משופר. (מדי פעם, אנחנו מפגינים חוצפה ישראלית ומשפרים חלקות לפי ראות עינינו. העונה לא בשיא, כך שאין בעיה עם זה, בד"כ חוץ מפעם אחת שנתקלנו בפרצוף זועף והשארנו את הבעיה עם זה לבעלת המקום ול"שרינק שלה) . מכיוון שזזנו, גם "הסוס השחור" היה צריך להתקרב. אז עליתי עליו והתחלתי בנסיעה איטית, אבל אז הגלגל האחורי החליק ואני במקום לעצור, נתתי גז בתקווה לדהור החוצה, כאן האופנוע החליט דווקא להחליק הצידה, להשתטח על הארץ ולהקפיץ אותי ממנו. כמובן שאת הארוע הזה צילמנו ועכשיו יוני אתה יכול לפרסם גם את התמונה .

יום שני 21.5.2012
יצאנו הבוקר אחרי יום מנוחה. טריים ורעננים, להמשך הדרך. ירדנו על ה-664 ולאחר מכן על ה-327 וחזרנו לכביש 50 מערבה. הדרך יורדת לאט לאט מהגבעות של מזרח אוהיו והופכת להיות יותר דומה לנוף של המדינות שבדרך שמכונות: מדינות המישורים הגדולים. האזורים יותר חקלאיים, בסדרי גודל של חוות גדולות והגידול השולט הוא כמובן התירס. רואים יותר ויותר כלים גדולים שעובדים בשטחים הרחבים ורואים את החקלאות של מרכז ארה"ב. מזג האויר נעים והרכיבה עוברת בכף. כרגיל, עושים הפסקות לקפה, או סתם כדי למתוח אברים. אחר הצהרים אנחנו חוצים את סינסנטי. כרגיל, לקראת חציה של כרך גדול, עושים הכנות ללימוד הדרכים האפשרויות הקיימות על מנת להגיע ליעד שבחרנו. החשש בצמתים הענקיים האלה, שאחד מאיתנו יצא ביציאה לא נכונה ולך תמצא אותו אחר כך. פחות נורא זה עם המוביל טועה. כי אז, לפחות אנחנו נשארים ביחד. לא היו תקלות עד היום. מקווים שכך ימשך גם להבא. לאחר סינסינטי המשכנו לכוון העיירה Aurora וכ -6 מייל לפני העיירה, נכנסנו למוטל Riverside inn ללילה, מאחר ולא מצאנו שום קמפינג בסביבה. בתכנית, להמשיך מחר בדרך נופית מדרום לעיירה .
במסגרת הרכיבה באזורים השונים, רואים כל מני דברים. אחד הבולטים שבהם הוא: רגע…ראשית, שאלה – מהו הספורט הלאומי של ארה"ב? בייסבול …לא. פוטבול …. לא. הוקי קרח … לא. לפי מה שאנחנו רואים הספורט הלאומי של האמריקאים הוא: כיסוח דשא. לא יאמן, אבל כל הזמן כאן מכסחים דשא. לפעמים נדמה שאנשים לא הולכים לעבודה כי צריך לכסח דשא. וזאת בכל מני צורות: מכסחות שדוחפים, מכסחות שיושבים עליהן, מכסחות שעומדים עליהם. ואפילו ראינו מכסחות שמשכו אותם עם חוטים באזורי שיפוע. וזאת בלי להזכיר את הכלים הגדולים שמכסחים את צידי הדרכים. טרקטורים גדולים וכל מני כלים אחרים. לדעתי, זאת העבודה הכי מבוצעת בכל רגע נתון בכל ארה"ב.

שלישי 22.5.2012
יצאנו הבוקר מפאתי Aurora על פי המלצת הלונלי פלנט ועלינו על הכביש הנופי מספר 56 שממשיך על ה-156 לאורך הנהר  Ohio עד העיירה Madison. הדרך יפה אך לא הייתי מגדיר אותה נופית מי יודע מה. בעיה נוספת היא העובדה שהיא עוברת קרוב לאזורי תעשייה אדירים שפולטים עשן בכמויות מטורפות. בנוסף לזאת, הכביש היה חסום בהתחברות בחזרה ל – 65 כך שנאלצנו למצוא דרכים עוקפות כדי להגיע למדיסון. אבל כמעט כמו תמיד, הדרכים הקטנות והצדדיות, לקחו אותנו לנופים מקומיים וחקלאיים יפים ביותר. העיירה מדיסון אכן נחמדה. הסתובבנו בה כשעה וחזרנו לרכוב מערבה על כביש 56. האזור כמו שכבר סיפרתי הופך להיות שטוח יותר ויותר. יום הרכיבה התארך לנו בגלל ההתקדמות האיטית של הבוקר. הגענו לאזור שבחרנו להיות בו בשעות המאוחרות ובנוסף לזאת ה g p s הוביל אותנו לקמפינג בדרך צדדית שהפכה להיות חצצית, בלתי עבירה לחסרי ניסיון כמונו. סובבנו את האופנועים לאחור בדחיפה ויצאנו מהאזור הלא נעים הזה. באותו רגע, עבר רכב מקומי שאישר שאכן יש קמפינג במקום. למרות זאת, בחרנו לעשות עיקוף ולהגיע בדרך טובה ואכן כך היה. מספר מסקנות שלמדנו היום : א . מרחק של 235 מייל (378 ק"מ) בקצב שלנו [כ-35 מייל בשעה (56 קמ"ש )] גדול עלינו עדיין. זה מעשי עם נשנה את בחירת דרכי הנסיעה, אבל לא הגענו לפה כדי לרוץ על כבישים מהירים ולרשום הספקים. כך שכנראה נוריד מרחקים. ב. להגיע מאוחר לקמפינג פרטי ולא של רשת זה לא נכון. המקום שאנחנו נמצאים בו פשוט מאד. מלוכלך. מקלחות לא נקיות ואין מקום נעים לשבת עם חשמל. מה שקיים בכל הקמפינגים האחרים. ולבסוף הרכיבה לאחר יום ארוך פשוט מתישה.  גם זה משהוא שאנחנו נשפר בימים הקרובים. אנחנו נמצאים דרומית ל – Oakland City על כביש 41 לפני המפגש שלו עם 64.

המשך יבוא
יום טוב

גבי

—————————————————————————————

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שייכות לגבי פלקסר

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

ארץ רחוקה וחברים קרובים

אדם שני מגיע לגן העדן הדרומי. לגעת בחלומות

הצג את הוראות נסיעה ל-Auckland, New Zealand במפה גדולה יותר

"גבירותי ורבותי", קראה הדיילת, "צר לנו להודיע לכם כי למטוס יש אי אילו תקלות טכניות ונישאר בפיג'י כמה ימים כדי לתקן זאת". עברו כ-10 שעות מאז המראנו מלוס אנג'לס והמטוס היה זקוק לכמה תיקונים. כולנו שמחנו על כך שלא התרסקנו. אך מעל לכל מצא חן בעינינו כי אייר-פאסיפיק אירחו את כל הנוסעים בבית מלון נחמד למדי באי האקזוטי. ביליתי את הימים הבאים בשוטטות רגלית באי, בנסיון לספוג את התרבות הפאסיפית.
יש באי מן עירוב מעניין של פולינזים והודים והיתה תחושה של מקום רחוק ונידח המתקיים לו "מתחת לרדאר".
לבסוף, המטוס תוקן והמשכנו בדרכנו לניו-זילנד. נחתנו באוקלנד Auckland.
שוב, גיליתי כמה קשה לי להאמין כי הנה אני כאן, בארץ זרה ורחוקה ."עשיתי זאת!", לחשתי לעצמי- "אני בניו-זילנד".
סאקי, החבר אותו פגשתי ואיתו רכבתי במרכז אסיה ב-2010 , הזמין אותי להתארח במחיצתו בעת שהותי בניו-זילנד, הוא הגיע לאסוף אותי משדה התעופה. היה נפלא לפגוש בו שוב. קישקשנו על הא ועל דא, כל הדרך על לביתו הקטן בגבעות הירוקות מצפון לאוקלנד.
היינו ערים כל הלילה וסאקי סיפר לי על מעשיו לאחר המסע הגדול שלו; הוא שב הביתה וחזר לעיסוקו כאנימטור דיגיטאלי, עובד פרילנס עבור אחת מחברות הסרטים הגדולות של ניו-זילנד.

במטבח של סאקי

האופנוע שלו – אותו BMW650 ישן, חנה שם לידנו ולרגע הייתי שוב במרומי הרי הפאמיר, מנסה לחצות עם סאקי את זרם המים העמוק והגועש עם האופנועים כשבסמוך לנו מצוק תלול.
למחרת בבוקר, השכמנו לקול צלצול הטלפון של ה"גורו". או זה המוכר יותר כדייויד, הרוכב הקנדי בו פגשתי כל כך הרבה פעמים בדרום אמריקה! הוא בדיוק סיים את הסיבוב שלו בניו-זילנד. לא עבר זמן והאופנוע שלו התגלגל לפתח ביתו של סאקי וחגגנו יחד את ערב השנה החדשה. בילינו יומיים נהדרים בסיומם דייויד המשיך בדרכו לאוסטרליה.

עם דייויד

מאחר והאופנוע שלי נשלח לניו-זילנד בדרך הים, עמדו לרשותי כמה שבועות עד למועד הגעתו, סאקי רב התושייה, "מצא" פתרון מושלם למלא את זמני: אני אשפץ מהיסוד את האופנוע שלו! כמובן ששמחתי לעזור למארחי ובמהרה פיזרנו את הדאקר המסכן על רצפת החנייה הביתית… "אתה בטוח שאתה יודע איך לחבר את כל החלקים חזרה ביחד?" הוא שאל. "אל דאגה מייט, תמשיך להבריג…"
בזמן הפנוי שלנו לאחר העבודה הזו, לקחנו את הקייאק של סאקי ויצאנו לדוג. ניו-זילנד בורכה בנופי טבע עשירים ושמורים במיוחד ודגים יש בשפע. לרוב היינו חותרים כ-3 ק"מ מהחוף, עוגנים ודגים כמה שעות. כמעט תמיד הצלחנו לדוג כמה דגים לארוחת ערב, מה שהוסיף טעם לחווייה הגסטרונומית וגם עזר במלחמה הקבועה של חסכון בתקציב…

בערבים סאקי עזר לי לתכנן את מסלול הסיבוב שלי בניו-זילנד והסביר: "בעיקרון, ניו זילנד עשויה משני איים; הצפוני והדרומי" גודלה כגודל בריטניה ומונה כ-4 מליון תושבים, רובם ממוצא בריטי ויש אוכלוסיה בת כחצי מליון ממוצא מאורי – הפולינזים שחיו כאן טרם הגיעו הבריטים.
קראתי עוד ועוד ומצאתי כי ני-זילנד הייתה המדינה הראשונה בעולם שהעניקה זכות בחירה שווה לנשים, המדינה הראשונה שהנהיגה מערכת רווחה. ני-זילנד היא הלוחמת העקשנית בעולם נגד כל מה שקשור לאנרגיה אטומית ובאופן כללי מדינה מתקדמת מאד.
יום אחד קיבלנו טלפון מרובי, סוכן המשלוחים שהודיע "האופנוע שלך כאן מייט!" מבלי לבזבז שניה, טסתי מאוקלנד שבאי הצפוני, לדנדין Dunedin באי הדרומי ונחתתי לתוך הכורסה של רוג'ר, איש נחמד החבר באתר קאוץ'-סרפינג שאירח אותי בכיף.
צלצלתי לרובי – סוכן המשלוחים וקבענו להפגש למחרת בבוקר ברציף.
בבוקר, צעדתי מביתו של רוג'ר לנמל קטן ופגשתי את רובי –  האיש שאירגן את כל המשלוח של האופנוע מקליפורניה לניו-זילנד.
מצאתי איש ידידותי למדי באמצע שנות החמישים שלו, עמוס בתשוקה לאופנועים ורכבים אמריקנים קלאסיים. פעם בחודש, רובי טס לקליפורניה כדי לרכוש אופנועי הארלי דייוידסון, ממלא בעשרה מהם מכולה, קונה ערימה של חלקי חילוף עבורם ומשיט הכל לעיר שלו דנדין. היו כמה רוכבים שפגשתי בדרכים שהזכירו את שמו וכך הגעתי אליו, כדי להשתמש בשרותי המשלוח שלו. אחלה עיסקה. הכל קליל, ללא שום צורך לארוז את האופנוע בארגז ייעודי. אין טוב מכך!
האופנוע חנה בשלווה בסככה סמוכה. ניגשתי אליו והנחתי את כף ידי על מיכל הדלק הכחול. "מה העניינים?" שאלתי אותו בשקט. כשעמדתי ליד האופנוע שלי, הרגשתי מייד שחזרתי הביתה ולפתע, הייתי שוב בדרכים.
פרט למצבר מת, האופנוע היה 100%, רובי עזר לי להניע בעזרת כבלים מהטנדר שלו ואיחל לי דרך צלחה. יצאתי לרכיבה קצרה בסביבות דנדין – עיר עם מורשת סקוטית ותיקה ותוך חיפוש חנות בה ביקשתי לקנות מצבר חדש, סיכמתי לעצמי שאכן, לצאת על אופנוע ולהקיף את העולם היה חתיכת רעיון נהדר.
מנהל המכירות של סוכנות הארלי-דייוידסון, הכיר אותי מתוך כתבה שקרא אודותי באינטרנט ונתן לי מחיר מיוחד למצבר חדש ומאד צהוב. הודתי לברנש הנחמד הזה ויצאתי למסע שלי בניו-זילנד… על ידי פירוק חצי מהאופנוע לצד הדרך; גלגל אחורי, מפלט, בולם וכו'. כל זה, רק כדי לדחוף את המצבר למקומו. כן, כך בנוי אופנוע BMW HP2.

הכנסת המצבר ל-HP2

עזבתי את דנדין ורכבתי לעבר קצהו הדרומי של האי הדרומי לעיר אינברקרגיל Invercargill. למקום מוכה הרוחות הזה אין הרבה מה להציע למטייל השגרתי, פרט לעובדה כי זו עיר הולדתו של ברט מונרו Burt Munroe ושם נמצא אחד מאופנועי האינדיאן סקאוט  Indian Scouts מודל 1920 שלו בתצוגה בחנות הכלים וציוד הבניה המקומית.
את ברט מונרו שיחק אנתוני הופקינס באופן יוצא מן הכלל, בסרט הנפלא; "האינדיאני המהיר בעולם" “The world’s fastest Indian”,  בו מסופר על המהנדס האוטודידאקט, שבנה באופן ידני את הצילינדרים, הבוכנות ומוטות השסתומים במנוע והתאים את האופנוע שלו באופן כלכך טוב, שהוא הגיע איתו למהירות של פי ארבע מהמודל הסדרתי. הוא שבר את שיא העולם לאופנועים מתחת ל-1000 ס"מק במישורי המלח של בונוויל bonaville בארה"ב.

ביליתי שם אחר צהריים, בחקר האופנוע ועוד כמה פרטים מהציוד שהוא השאיר אחריו, בטרם הלך לעולמו ויצאתי לדרך מעט לפני חשיכה.
אחד המקומות היותר מוכרים בניו-זילנד הוא איזור הנקרא "מילפורד סאונד". פארק לאומי גדול המכוסה ביער ומבותר בפיורדים רבים ונהרות בכל מקום. לשם כיוונתי בהמשך. חגגתי את יום הולדתי במנוחת קמפינג של כמה ימים וזינוק לשחיה בעירום במים הקפואים. אחלה מקום.
כבישי ניו-זילנד צרים וסלולים באופן גס. אך הסכנה הגדולה היא אלפי התיירים השוכרים קראוונים גדולים ומשוטטים בכל מקום. רוב המקומות המעניינים היו צפופים ועמוסים, אך שוב, תמיד מצאתי לעצמי פינה רגועה לנטות בה את האוהל. ברוב הפעמים, בחינם.
האי הדרומי נחצה במרכזו על ידי רכס הרים הנקרא "האלפים הדרומיים". הרכס הכביר הזה, כולל מראות ותצפיות נפלאים, כבישי רכיבה מענגים, נהרות שוצפים, קרחונים ועמקים רחבים. הטבע בניו-זילנד הווא מדהים ואין פלא שהוא מושך בכל שנה כל כך הרבה תיירים.
חלק גדול מהכלכלה הניוזילנדית מבוסס על חקלאות – ויש הרבה מאד חוות בכל מקום ונראה לי כי רוב האנשים שם די שמחים בחלקם.

בעיר קרייסטצ'רץ' Christchurch פגשתי חבר מישראל שלקח אותי לסיבוב בעיר והראה לי את מרכז העיר, שספגה רעידת אדמה חזקה אך לפני שנה. "העיר ממוקמת בתפר שבין שני לוחות טקטוניים ותזוזות מתרחשות כל הזמן".
מזג  האויר בניו-זילנד יכול להשתנות בתוך שעה. הם אומרים כי אתה יכול לחוות ארבע עונות ביום אחד! ואכן, חוויתי תערובת מזג אויר. כולל שבוע של גשם רצוף שכמעט הטביע אותי ואת האוהל שלי. יינן בעמק מרלבורו Marlborough valley העניק לי מחסה וקצת מהיין הלבן המשובח שלו ושילח אותי חם ושמח לכיוון המעבורת בעיירה פיקטון Picton בדרך לחצות בחזרה לאי הצפוני.

לילה לפני כן, פרנסיס – חבר ותיק מאפריקה התקשר אלי באי-מייל והודיע לי שהוא יודע שאני בניו-זילנד והתעקש שאבוא לבקר אותו. ובכן, פרנסיס לא היה חייב להתעקש כלכך. שמחתי מאד לראות אותו ואת רעייתו שוב, כך שתדלקתי את האופנוע בוולינגטון Wellington, קיפלתי את מפות האי הצפוני לתוך תא המפות של תיק המיכל. ויצאתי מזרחה.
לפנות ערב, הגעתי לכפר הקטן בו הם מתגוררים וחיפשתי את מספר הבית שלהם בחשיכה. "אדם!!!" שמעתי צעקה ולפני שהבנתי מה ומי, פרנסיס עמד לפני. רכבתי בעקבותיו לבית הסמוך ובלינו את הימים הבאים בעידכונים הדדיים על הקורות אותנו מאז הפעם האחרונה. נפגשנו בשנת 2000, כשהייתי במסע האופנוע הראשון שלי באפריקה. האנשים הנפלאים האלה מצאו אותנו לצידי הדרך והזמינו אותנו להתארח למשך שבועיים. מאז הם היגרו לניו-זילנד לחיים חדשים.

עם פרנסיס ופֶיי

הם נתנו לי תחושת בית אמיתית. משהו שמטיילים יודעים להעריך (אוכל, מקלחת וישר למיטה) ולאחר כמה ימים, באמת היה קשה להפרד מהם.
סופה גדולה היתה בדרך, כך שרכבתי במהירות חזרה לביתו של סאקי ליד אוקלנד. למחרת הלכתי לשגרירות האוסטרלית ונרגעתי למדי כשנוכחתי לדעת שבקשת הויזה האוסטרלית אושרה. פוואאההה. קבלת הויזה הזו היתה קשה עבורי משום שהאוסטרלים חרדים מכניסת זרים למטרות עבודה בלתי חוקית וכו' ואנחנו הישראלים נמצאים בראש הרשימה המבישה הזו. לאחר שהבקשה הראשונה שלי לויזה נדחתה. קיין, רוכב אוסטרלי שפגשתי במסלול הרי הפאמיר באסיה וחזר בינתיים הביתה, שלח לשגרירות האוסטרלית באוקלנד מכתב בו המליץ לתת לי אישור, בהבטיחו להם שאין לי כל כוונה רעה וכל רצוני הוא לתור את ארצם. איזה איש!
לאחר אירגון כל הסידורים עם חברה להובלה בשם "גרין פרייט" כדי לשלוח את האופנוע מאוקלנד לבריסביין שבוע לאחר מכן, יצאתי ברכיבה לכף ריינגה Cape Reinga בקצה הכי צפוני של האי הצפוני של ניו-זילנד.
המקום עצמו היה יפהפה ונראה באמת כמו קצה העולם, עם תצפית למפגש בין ים טסמניה לאוקיינוס הפאסיפי האדיר.

בדרך חזרה לאוקלנד, בחרתי בכביש המערבי שחלף בסמוך לכפרים מאורים קטנים ויערות עצי קאיורי. עצי הקאיורי הם עצים גבוהים וחסונים, ממש כמו האנשים המאורים שבעיני הם האנשים בעלי מבנה הגוף המושלם ביותר שפגשתי מימי.
לאחר חזרתי לאוקלנד, נכנסתי למוד של אירגון המשלוח, טלפונים, אי-מיילים, טיסות ותחשיבים. לאחר עוד קצת בדיקה ובירורים, היה ברור כי משלוח אל מעבר לים טסמניה זה עסק יקר למדי. ואם ניו-זילנד נראית קרובה לאוסטרליה על המפה. זה בכל זאת סיפור של 2000 ק"מ ושלוש וחצי שעות טיסה. "גרין פרייט" היא חברה מאד מוכרת בתחום כך שבחרתי בה לבסוף.
"תנקה את האופנוע במברשת שיניים לפני שהוא יישלח לאוז. ותרחץ את כל ציוד הקמפינג שלך" היו עצות שקיבלתי. כך שביליתי חצי יום ברחיצת כל הציוד שלי שוב ושוב, כדי להיות בטוח. רכבתי מוקדם לשדה התעופה ומצאתי את משרד נציגי חברת השילוח. סיכמנו שאני אביא את האופנוע בבוקר ואמריא לאוז באותו ערב, גם האופנוע יוטס לאוז באותו ערב עצמו כך שאוכל להוציא אותו מהשדה בבריסביין כבר למחרת.
היו כמה ימי עיכוב, כך שנאלצתי להשאיר את האופנוע ברשות חברת השילוח ולהמריא כבר בערב שסוכם עליו, כדי לא להחמיץ את הטיסה שלי.

אנשי חברת אמירת'ס Emirates קצת התבלבלו כשראו את הדרכון הישראלי שלי והלכו לאן שהוא, לברר אם אוכל לעלות לטיסה או לא. במהרה הכל הסתדר והיתה טיסה נעימה בה שוחחתי כל הדרך לבריסביין Brisbane, עם סמיר מביירות.

ביקורת הדרכונים עברה עם חיוך.

ועם חיוך ענק על פני, נכנסתי ליבשת/מדינה האחרונה במסע שלי – אוסטרליה.

—————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לתמונות ולסיפור שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

תכינו את ה-WOW

השלמת חציית מרכז אמריקה ואיגוף ממזרח לעבר חופי קולומביה.

והמצלמה של יואב מתחילה להחזיר את ההשקעה

הכניסה לגואטמאלה היתה חלקה, רק שעתיים. בגבול שנראה כאילו אתה ממלא תפקיד בסרט של אינדיאנה ג'ונס. שוק בגדים כמו שוק הכרמל, כשליד הבאסטה של החמוצים, יש מחסום גבול. נראה שסביב מעבר הגבול קמה עיירה קטנה, שלקח כחצי שעה לחצות אותה ואז נכנסתי להרים הגואטמאליים. הנוף סביבי היה מדהים, אך לצערי לא היה באפשרותי לצלם מאומה. לא יכולתי לעזוב את הכידון או למצוא חנייה סבירה לצד הדרך. כי הכביש היה במצב ממש איום; בורות, שוליים חסרים, מפולות בוץ מימי הגשם הרבים שירדו באזור בתקופה שבה חציתי. המשכתי לכיוון אנטיגואה. לא הצלחתי להגיע אליה ביום הראשון.
אני חש חובה לציין, כי חשוב לדעת כיצד להכנס לדברים, אך לא פחות חשוב, לדעת כיצד לצאת מהם. והסיפור שלי הוא על עננים: יוצא לפעמים, שאני נכנס לענן וכעבור מספר דקות רכיבה, יוצא ממנו… אך את הענן ההוא לא אשכח. התחיל טיפטוף קט ואני רואה את העלייה שלפני. לחיצה על הגז ואני בתוך הענן אך אבוי… לא רק שהענן אינו מסתיים, אלא שהראות יורדת לרמה של 5 מטרים קדימה, לכל היותר. לצערי, אין לי מאותתים כפולים. אז אני מפעיל את האיתות לפנייה ימינה וזאת בכדי שנהגי המשאיות שדוהרות על הכביש, יראו את החרגול הכחול שאני רוכב עליו. לא די בערפילים הדחוסים העוטפים אותי, מתחיל להחשיך ואינני רואה כל מוטל או עיירה בנמצא. (וזכרו אחד הכללים שלי במסע הזה; לא לרכוב בשעות החשיכה וזה גם היום הראשון שלי במדינה חדשה) עצרתי בצד הדרך אצל מוכר קפה. התחממתי קצת ובאין ברירה, המשכתי. נסיעה מאוד איטית, החושך והראות הלקוייה, עשו את שלהם ובנוסף – ארובות השמיים החלו להפתח בכל העוצמה. לאחר עוד 10 ק"מ לערך, משפחה יושבת בסככה לצד הדרך. עם הספרדית הקלולקת שלי, שאלתי על מוטל והם לשמחתי הרבה, הצביעו לאחור. מסתבר שחלפתי על פניו, הוא נמצא ממש 20 מטרים מהנקודה בה עצרתי (ואללה, לא ראיתי כלום…עייפות). בכל מקרה, איך שאני נכנס למוטל ומכבה את המנוע, האחראי על השיבר שם למעלה, נתן עוד סיבוב לברז והסכר בשמיים נפתח באופן שהיה הופך את המשך הרכיבה, לשייט קייאקים בנהר לבן. החלפתי בגדים למשהו יבש יותר ובירכתי על מזלי הטוב.

בבוקר למחרת, המשכתי לכיוון אנטיגואה אליה הגעתי בשעות הצהרים. התמקמתי במלון ויצאתי לשוטט בעיר הקולוניאלית המדהימה הזאת, שהקפידה לשמר את הרחובות והמבנים העתיקים ולשלב בה הרבה אטרקציות מודרניות: בתי קפה סטייל תל-אביב וחנויות קונספט יאפיות ומעבר לכביש, חניון אוטובוסי-תרנגולות מצועצעים ושוק ירקות ופירות לטיני תוסס. יש בה קהילה של ישראלים, אך אני פגשתי רק במקצתם, חבר'ה אחרי צבא וכולם כמובן בקבוצות. חבל, ה"קאפסולה" הישראלית הסגורה והמשוריינת, מונעת מהם לדעתי, לחוות מפגש אמיתי עם סביבה אנושית; כי תיירם אחרים שאמרו שישמחו לטייל עם ישראלים הרגישו דיי דחויים בקהילה הישראלית. חזרתי למלוני הנפלא והמשכתי בדרכי למחרת.

לאחר יומיים באנטיגואה, יצאתי לכיוון הונדורס. כמדינה המושחתת במרכז אמריקה, בה המינהל האזרחי עובד בשיטות עתיקות – הכניסה להונדורס מאוד קשה ומעייפת: "לך צלם". "בוא", "תלך" וכו'. בקיצור, 3 עד 4 שעות של כמעט בכי, על חוסר היכולת שלהם לתפקד. להכניס את הפרטים של האופנוע שלי למחשב שלהם, לקח שעתיים וחצי וחברים יקרים, אין הרבה פרטים להכניס. (מס רישוי, מספר שילדה, יצרן, מדינה, צבע הרכב, שם שלי ומספר פספורט …זהו) מסתבר שגם אלה העובדים בגבול שנים, לא מכירים את התוכנה שבה הם משתמשים. מאוד מתיש. בכניסה להונדורס, הערב כבר ממתין במרחק של כשעה בלבד והגשם שוב רדף אחרי. לאחר כשעה, מצאתי מוטל נסתר ועד עכשיו איני בטוח שהיה זה מוטל…אך ניתן היה להכניס לתוכו את האופנוע והרי זה מה שחשוב. לאחר שיחה על קפה, הסכים בעל המוטל שהוא רופא בהכשרתו, להכניס את האופנוע לסלון (אני חושב שיש לו טעם טוב !!!)

יומים לאחר מכן, הגעתי לגבול עם ניקרגואה. המעבר עבר חלק וברכיבה מהירה כיוונתי לעיר הקולוניאלית היפה, גרדנה.
את הנסיעה הזאת עשיתי יחד עם עוד 2 אופנוענים: אחד בחור מניקרגואה על הרלי והשני בחור גרמני על הונדה טרנסאלפ. (הוא התחיל את המסע שלו בוונקובר-קנדה) בדרך, כ-130 ק"מ מהגבול, אני רואה מולי שני אופנועים. כמובן שניפנפתי לשלום ואת מי אני רואה ??? כמובן אופנוע גרמני ענק כחול …כן את אדם שָני מקדימה ואחריו עוד אופנוע ב.מ.וו. ג'י.אס. עמוס ציוד ומדבקות. וכך, הרצון לפגוש באדם איפה שהוא בדרך לשיחה על קפה – פג.  אבל אני בטוח שניפגש בארץ …או בת"א או בקיבוץ. מי יודע ???

לאחר 4 שעות הגענו לגרנדה, שגם היא עיר מדהימה ביופיה. כאשר החלק העתיק שלה בהשראה ספרדית קולוניאלית, ממש מזכיר סוג של נווה-צדק רק הרבה יותר ישן נושן.

מקום האופנועים… בסלון

גרנדה נמצאת בחלקה הדרומי של ניקרגואה ומשם כשעה וחצי עד הגבול עם קוסטה-ריקה. בגשם סוחף כל, במעבר הגבול עם קוסטה-ריקה כבר חשים קדמה, סדר ומאור פנים לתייר. תשלום של 2 $ מגרז היטב את התהליך שמסתיים תוך שעה בלבד.  אכן נראה כי כאן העניינים קצת יותר מפותחים מהמדינות הלטיניות הקודמות. אני מחליט, כי יהיה נחמד לרכוב למקום בשם פאצ'ה מאמא. המקום נבנה בהשראתו של ישראלי בשם טיוהר (שמו המקורי הוא משה קסטיאל). המקום משמש מקור משיכה של הרבה מערביים המחפשים את עצמם. אני מעריך שזו סוג של בריחה – שלפעמים הינה חיובית – מהמציאות המערבית כפי שאנו תופסים אותה. הסיפור הוא כזה: לפני כעשרים שנה, הייתי ביפן ומכרתי תמונות. היו לי 2 שותפים. השותף הראשון בעיר נגויה היה מושיק קסטיאל. הוא המשיך לטייל במזרח ובהודו. עבר בפונה אצל אושו או משהו כזה, הוא טוען כי חווה התגלות. דבר אשר גרם לו להתבונן בצורה חדשה על המציאות. הוא ועוד מספר משקיעים, רכשו לפני כ- 10 שנים 2500 דונם אדמה די קרובה לים ושם הם הקימו את האתר הזה. אז חשבתי שזה יהיה נחמד לבקר אותו. כמובן לאחר מסע יפה אך מפרך בדרכים לא סלולות, הגעתי. אך לצערי, אין בנמצא אף אדם. מסתבר שזו לא העונה ובעונה זאת, מושיק נמצא בכלל ביוון… לאחר גיחה לישראל. אך יש שם קהילה ישראלית קטנה שאימצה אותי לשני לילות. הם בנו לעצמם בית בלב הג'ונגל. הבית מאוד יפה, פשוט ופונקציונלי. היה ממש כיף.

הבעלים הישראלי שאירח אותי, אמר לי שמהפ'צה-מאמא אני יכול לפנות שמאלה להמשך הדרך, שכמובן אינה סלולה. עלי לעבור על 3 גשרים קטנים ואחרי עוד 30 ק"מ, אגיע לכביש …אבל הפתעה. אני רוכב לכיוון דרום ואז אני רואה נחל ובצידו השמאלי יש גשרון המיועד להולכי רגל ואופניים… או אופניים עם מנוע עזר. או.קיי. גירדתי ת'ראש – כלומר את הקסדה. לקח לי 2 דקות להבין, כי המארח שלי התכוון שאני צריך לעלות על הגשר הזה. העלייה על הגשר שהוא ברוחב של לא יותר ממטר היא בזוית של 30 מעלות. זיעה קרה נטפה ממצחי ועליתי לקצה של הגשר. עכשיו היה עלי לחצות אותו מן הסתם. החצייה היתה מלווה עם רגליים בצדדים הנוגעות בשפתי הגשר, ממש בקצוותויו והידיים על הברקס הקדמי והקלצ' …רגע מפחיד. עברתי את הגשר הראשון ואז הגיע השני שכבר היה הרבה יותר קל.  אבל את השלישי, ממש לא צפיתי. זה היה גשר מהמקצה האולימפי של הישרדות: 50 מטרים מתנדנדים של גשר תלוי מעל נחל שוצף. הגשר זז כמו ערסל ואני עליו מחפש ישועה. מהעבר השני של הגשר, התייצבו כמה מקומיים מחכים לראות אופנע כל כך גדול – במונחים שלהם, נופל לנהר. שיהיה מה לספר בערב סביב ארוחת הטאקו והטאקילה היומית. אבל הרסתי להם את החווייה (כן, אני קצת מפריז… בסה"כ אנשים נחמדים) עברתי עליו ….לאורך 3 דקות ארוכות כנצח ואני בעברו השני. ברוך שפטרנו !!! (או בעצם, חווייה שאזכור לכל חיי) ומי אמר שאין אלוהים ?? (אני).
המשכתי לכיוון החופים בצד הדרום מערבי של קוסטה ריקה, לראות קצת גולשים …

לאחר עוד מספר ימים של איסוף עצמי, המשכתי דרום מזרחה לכיוון פנמה. הכוונה המקורית היתה לשהות יומיים בפאנמה-סיטי ומשם להמשיך לכיוון מעגן בו אשכור ספינה שאיתה אעקוף בים את הדריאן גאפ הבלתי עביר – ממזרח, אל החלק הדרומי של יבשת אמריקה – לכיוון קולמביה. טלפון קצר לגסט האוס שדרכו יצרתי קשר עם בעלי היאכטה הנ"ל, הבהיר לי כי עלי להיות שם כבר למחרת. אז יאללה בגאז. רכיבה הורסת ישבנים של 10 שעות, הביאה אותי מהעיר דויד לעיר פורטובלו במזרח פאנמה. חציתי את הגשר מעל תעלת פאנמה ראיתי אניות ענק חולפות, אך לצערי לא נכנסתי לפאנמה-סיטי שקו הרקיע שלה נראה מרשים ומסקרן עם גורדי שחקים מקצה האופק לקצהו.

לבסוף הסתבר כי הקדמתי… השייט יצא לדרך רק לאחר 3 ימים. יאכטה באורך 41 פיט – גיגית. קשירה רצינית של האופנוע לסירה. כיסוי ביריעת פלסטיק כחולה וקדימה. השייט עבר דרך האיים הקריביים של סאן-בלאס לכיוון קרטחנה.

זהו. כעבור 5 ימים של מים, איים, שקיעות מטורפות ואנשים מחייכים, הקטע הימי הגיע לסיומו. קרטחנה נקשרה ליאכטה ונחתתי בחופים הטרופיים של קולומביה. מכאן אני ממשיך לעיר מדאיין ומשם אחצה את קולומביה לכיוון אקוודור.
סביר להניח, כי כעת כשאתם קוראים את הפוסט, אני כבר עמוק מדרום לקולומביה. אעדכן בקרוב.
תודה חברים. על התגובות והסימפטיה.

יואב.
—————————————————————————————————-
ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב.
—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה