אדמה. אופנוע. שמים וכל הקסם שביניהם

ימים של מרחבי מדבר ולילות של אין סוף רקיע. על אופנוע. ללא שום דבר שמפריד בין צחי לחלומו.

הצג את הוראות הגעה אל Uluru, Mutitjulu, Northern Territory, Australia במפה גדולה יותר

כשעזבתי את קאת'רין דרומה, הרגשתי כי בלֶג הבא של המסע, אני אמצא עצמי בסוג של מבחן מול איומי הסביבה והתנאים הקיצוניים של צפון אוסטרליה.

כשהתעמקתי בקריאת מחשב הדרך של האופנוע, הבנתי מייד כי נתוני תצרוכת הדלק, מצביעים על עלייה של כליטר למאה ק"מ. כנראה בעקבות החלפת הצמיגים. זה לא הרבה. אך כשמדובר על 500 ק"מ, זה כבר עסק עם 5 ליטר שעלולים להיות מאד חסרים לקראת סוף קטעים ארוכים אי שם באאוטבק.

העצירה הראשונה, היתה במקום עליו שמעתי רבות: Daly Waters Pub המקום נחשב כאתר מורשת היסטוריה אוסטרלית מאד מפורסם. בשנת 1862 הגיע לכאן ג'ון מק'דואל סטיוארט, אחד החוקרים הגדולים של אוסטרליה. זה היה במסע בו ניסה לפתוח נתיב בין אדלייד בדרום לדרווין בצפון. ומצא לראשונה באיזור זה מים חיים. המקום הזה ידוע גם כשדה התעופה הבינלאומי הראשון של אוסטרליה. כש"דיילי-ווטרס" היוותה מרכז לתחרות הטיסה בין סידני ללונדון בשנת 1926. בתקופת מלחמת העולם השניה, שימש המקום בסיס אווירי מרכזי, לכוחות הברית במלחמה מול היפנים על ג'אווה –פיליפינים. היה זה יום רכיבה של 270 ק"מ בלבד ובשניה שהגעתי לדיילי ווטרס, התאהבתי בה. מיידית.

הפאב ממוקם במרכז העתיק של העיירה שסך תושביה עומד על… 15 איש. הייחוד של הפאב, אינו רק בזכות היותו הוותיק ביותר בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, אלא הרבה בזכות מה שיש בתוכו. הקירות מכוסים בתיעוד של אנשים מכל העולם שביקרו והשאירו כאן. בצד אחד של הבר, ניתן לראות חזיות תלויות מהתקרה ובצד השני, תחתונים, כובעים, תעודות זהות ורשיונות נהיגה של מבקרים מכל העולם. שטרות כסף מכל מקום שאתם מעלים בדעתכם (לצערי לא מצאתי שטרות של שקלים) וסמלים רקומים (פָּאצ'ים), של משטרות, יחידות כיבוי אש ושירותי אמבולנס וחילוץ. גם הם מכל רחבי הגלובוס, כיסו את קירות הפאב.

הגעתי בדיוק בשעה הנכונה. ההָפי-האאואר וכאן חוויתי משהו מיוחד בפעם הראשונה. הברמנית הטילה מטבע וביקשה לדעת מה הניחוש שלך. אם צדקת, המשקה בחינם. אם טעית אתה משלם את המחיר הרגיל. בשעות הערב, המקום הפך לסוג של מועדון, בו בחור לא צעיר, הרביץ מופע סטנדאפ של שעה וחצי שהיה הטוב שראיתי מזה שנים.

בבוקר, כשהתארגנתי והגעתי לתדלק, מצאתי שהמשאבה נמצאת מעבר לכביש ושוב הופתעתי, כשהסתבר כי מילוי דלק הוא על בסיס של אמון. לאחר התדלוק באתי לפאב והודעתי לבארמנית כמה דלק מילאתי ושילמתי. מסתבר ששיטת האמון עובדת.

העצירה הבאה, היתה במרחק 500 ק"מ משם. מזג האויר היה אידאלי לרכיבה ואף שלא היה משהו מיוחד בנוף סביב, הרכיבה היתה נעימה וקלה.

בלילה קימפנגתי בסמוך לתופעה גיאולוגית ייחודית בשם ‘Devils Marbles’. הגוּלוֹת של השָטן. המקום הוא אוסף של כדורי סלע גרניט עצומים שגודלם נע בין קוטר של 50 ס"מ ועד לשישה מטרים. הם מושלכים על פני שטח עצום וחלקם מונחים באיזון בלתי אפשרי זה על זה.

גוני הקרקע האדומה. העשירה בברזל ומינראלים אחרים, מעניקים לכדורי האבן האלה תפאורה מושלמת והשקיעה וגם הזריחה היו מרשימים ביותר. הלילה היה צלול ועובדת היות המקום רחוק מכל נקודת ישוב מוארת, איפשרה לי להבחין כמעט בכל כוכב בגלקסיה שישבה מעלי כמו חופת גחליליות, בה כל נקודה מוחשית כל כך עד כדי נגיעה.

רכיבה במדבר, מעוררת תחושות אחרות. הכל אין סופי. אינו נגמר או מסתיים. השמיים יוצרים מעליך מעין בועה המכסה את הריקנות שאינה נגמרת עד לאופק ולכל הכיוונים סביב. הדרכים הארוכות חוצות מרחבי שטח אדומים, בהם אין מכשולים כמו עמודי חשמל וטלפון המפריעים לך לספוג את האין סוף הזה. השנה זכה המדבר להרבה גשם. מה שהפך את המראה כולו לקצת סוריאליסטי, בו דיונות אדומות כוסו בעשב ושיחים. משמעות הדבר היתה גם תקופת שפע לבעלי החיים המדבריים.

בדרך לקינגס-קניון Kings Canyon פגשתי במגיפת המדבר. עכברי המדבר The desert mice. פגשתי בעכברים האלה, בדרך מאליס ספרינגס Alice Springs לקינגס קניון. יצאתי בדרך עפר, העוברת בשטחים בבעלות אבוריג'ינית ונקראת הדרך המרכז האדום “The Red Centre Way”. מדובר ב-600 ק"מ, מתוכם 300 ק"מ, היא דרך לא סלולה וקשה יחסית לרכיבה. הדרך עוברת בתוך רכסי מק'דונאל “West MacDonnell Ranges” וביליתי לילה איפה שהו לצד הדרך. כמות העכברים – הקטנים האפורים האלה – מהסוג שמוצאים במעבדות – היתה מפתיעה.

למעלה: בדרך לרכסי מק'דונאל

זו הפעם הראשונה בה ראיתי תופעה שכזו ובתחילה מצאתי את הדבר די משעשע. העדפתי לחלוק את מזוני עם כמה עכברים, על האפשרות לחלוק אותו עם להקת כלבי דינגו.. אך ברגע מסויים, הבנתי שעכברים עלולים להיות מסוכנים לא פחות… שני אופנוענים שהצטרפו לנקודת החניה שלי לצד הדרך – באמת אחלה חניון – עידכנו אותי, כי העכברים החמודים האלה, מכרסמים הכל. מהאוכל שאיתי ועד לצינורות ההידראוליים של האופנוע. בעקבות אירוע שכזה, באופנוע של אחד מהם, נדלקה בקטע אחר של המסע שלו – נורת ה"ניוטראל", בלי שום קשר למצב האמיתי של ההילוך בו היה האופנוע… בבוקר פקחתי עיני עם תפילה ותקווה, ששום דבר חשוב באופנוע שלי לא כורסם בלילה.

עכברים הם גם "מגנט" לנחשים, הנוהגים לצאת בשעות הבוקר לסעוד. פגשתי בנחשים כאלה ברכיבות בוקר כשחצו את הנתיב שלי לא אחת. מדובר בנחשים ענקיים. רבים מהם נחשבים למסוכנים בעולם. גם הידיעה כי אין שום יכולת לקבל עזרה גם במרחק מאות קילומטרים,מווציאה את החשק לפגוש אותם מקרוב.

למחרת בבוקר, לאחר לילה מאד קר, הגעתי לקינגס קניון. קשה לתאר את יפי המקום; קירות סלע הנופלים לעומק 300 מטר וקרקע אבוריג'ינית קדושה עם בורות-מים (הקרויים בפי האבוריג'ינים "בּילָאבּוֹנג"- למי שהיה סקרן לדעת מה מקור שם מותג האופנה הידוע…), משרים על המקום אווירה קסומה ומהפנטת. נהניתי מטיול רגלי בן שישה ק"מ סביב הקניון ופשוט השתדלתי לא למעוד לתחתיתו מרוב התרגשות מהמראה המהמם…

העצירה הבאה, היתה למרגלות האולורו Uluru האדיר, שנקרא בפי המתיישבים הלבנים: איירס-רוק Ayers Rock. הרכיבה מקינגס קניון לאולורו, היא קטע של 300 ק"מ בערך, בנוף ותנאי מדבר טיפוסיים. הכבישים בחלק הזה של היבשת, סלולים ברמה איכותית במיוחד. שכן, האולורו הוא מגנט תיירותי המושך תיירים מכל העולם, הבאים לראות את גוש הסלע הייחודי. אני קורא לו "הסלע" אך הוא הרבה יותר מכך.

אפשר להבחין באולורו כבר ממרחק של מאות קילומטרים, שכן הוא בולט מעל המישורים לגובה של 348 מטר. ניצב מעל משטחים מגוהצים של חול אדום על לאופק. נוכחותו מתעצמת בעיקר בשעות הזריחה והשקיעה, בהן השמש מדגישה את צבעו האדום על רקע השמים. ידוע על התיישבות בני אדם בסביבה כבר לפני יותר מעשרת אלפים שנה והוא נחשב לקדוש לאבוריג'ינים. האולגאס The Olgas, שהם 36 גושי סלע הניצבים במרחק 25 ק"מ מהאולורו, מרשימים לא פחות. שם ביליתי באותו לילה,  בלגימת כמה בירות שחלקתי עם תושבים מקומיים תחת שמיים עצומים זרועי כוכבים, סיכמתי את הפרק הזה.

מחר אציץ במפות ואחליט איך אני יוצא מכאן ובמידה לא קטנה של צער, אתחיל לנוע מזרחה ולכנוס לתוך השבועיים אחרונים של המסע הזה.

עד לפעם הבאה…ביי.

ZAC

———————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת.צחי – אוסטרליה (דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה-סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על המסע הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

רעיון לחבר את כולנו: כיתבו HARPATKA.COM בדרך מקורית משלכם; מתוך המסע/טיול/סיבוב/הרפתקה. צלמו. ושילחו. אשבץ זאת בכותרת הבלוג. מאז חזרתי מהאמריקות, אני מארח בבלוג סיפורי מסע של חברים, תהנו:

————————————————————————————————————————————

דרום אמריקה של חברים

אדם ממשיך לרכוב סביב הכדור. מהחברים בבואנוס ועד לחברים בסאלאר.

מפלי האיגואסו

בפארגוואי הייתי חייב לתקן את המצלמה שלי ולאחר שאלות פה ושם, מצאתי מעבדה באסונסיון הבירה והבעיה נפתרה. פאראגוואי היא ארץ נחמדה ושקטה. מצאתי כי אנשי צוות התחזוקה הידידותי של הגנים הבוטאניים במרכז העיר, מאפשרים לתיירי מסע לקמפנג ולהקים לעצמם אוהל בתוך הגן. וכך עשיתי.
המצלמה תוקנה, אספקה לארבעה ימים נאספה ויצאתי מהבירה לכיוון צפון מערב, לחצות את איזור ביצות צ'אקו- Chaco swamps. מדובר ב-800 ק"מ לכיוון הגבול הבוליביאני. מסלול עם מעט אספלט, טיפה חול והמון בורות וחריצים. ללא תיירים ועם אין ספור חיות בר.

עם ההגעה לבוליביה, שמתי פני לעיר סנטה-קרוז כדי לפגוש את ראפה Rafa. בעל החווה בו פגשתי בדרום פטגוניה (זוכרים) הוא טס לכאן מבארילוצ'ה ארגנטינה. התכנית הייתה לרכוב כמה ימים יחד עם ראפה ועם ווִילי Willi– חברו של ראפה בדרום בוליביה ולהתחבר לאחד המקומות היפים בעולם. ווילי רכב על ה-F800GS שלו וראפה על DR650 שהשאיל במקום.
ארבעת הימים שלאחר מכן היו אדירים; רכבנו ב"דרך צֶ'ה" Ruta Del Che באיזור בו צ'ה גווארה האגדי פעל במשך כשנה, עד ללכידתו ומותו – הוא ניסה, על פי המקומיים; "ליצור קובה בתוך בוליביה". במקום שצ'ה נהרג' הוקם בית חולים קטן (צ'ה היה רופא), המנוהל על ידי רופאים קובנים.

משם המשכנו למעלה לתוך האלטיפלאנו Altiplano . האיזור והמישורי והצונן בגבהים שמעל 4000 מ'. באיזור כזה, רכיבה על אופנוע יוצרת בעיה שכן קצב העליה מהיר מהתקדמות רגלית. ויתרנו על קצב עליה מומלץ של 500 מ' ביום וסבלנו מכאבי ראש והעדר תיאבון. "קח קצת עלי קוקה ותלעס", הציע לי איש זקן שפגשנו. היה לעלים טעם נורא ולעיסתם לא ממש השפיעה עלי. כמה ימים אחר כך, כבר הרגשנו הרבה יותר טוב והגענו לפוטוסי Potosi העיר הגבוה בעולם – בגובה 4,060 מ'. כאן היה המקום בו נפרדו דרכינו; ראפה ווילי חזרו לסנטה-קרוז.

נשארתי עוד יום בעיר וקפצתי לראות את מכרות הכסף שהאיזור מפורסם בהם. היה זה שוֹק של ממש, לראות באיזה תנאים קשים ומסוכנים הכורים המקומיים עובדים. קשה להאמין, כי המכרה הזה לבדו, סיפק את כל תצרוכת הכסף של האימפריה הספרדית הענקית, במשך יותר ממאתיים שנה. עכשיו, אותה מתכת כסף שבעבר נחצבה כאן באיכות של 99% כבר איננה. והמקומיים נותרו עם סביבה הרוסה.

בפוטוסי פגשתי עוד כמה רוכבי אופנוע; דיויד, מקנדה על BMW r1200gs Adv..רָאייֶן וג'וֹש מארה"ב עלBMW DAKAR  ועל DR 650 . ופאטריק מדנמרק על ה- DLV 650 שלו. התחברנו במהירות ורכבנו יחד לכיוון הסאלאר דה יויוני Salar de Uyuni. הסאלאר במערב בוליביה, הוא אגם המלח הגדול בעולם (10,000 קמ"ר) ונטען כי הוא אוצר כ- 50% מיתרות הליתיום בעולם. כאשר המקום יבש, זו חוויה חד פעמית. התנסות רכיבה שלא תמצאו במקום אחר. מקום בו תוכלו לרכוב לכל כיוון. העמסנו האספקה בעיר ויצאנו למישורים הלבנים הגדולים.

הקילומטר הראשון היה רטוב עדיין, עם מים בעומק כ- 3 ס"מ, אותם חצינו בזהירות רבה, כדי לא להתיז יותר מדי מי מלח על האופנועים. ברגע שעלינו על קרקע יציבה, פשוט התפרענו ורכבנו במקסימום המהירות, בה האופנועים שלנו היו מסוגלים לטוס. השמש החלה לשקוע ואיתה הטמפרטורות שצנחו מתחת לאפס. הקמנו מחנה קטן באמצע הסאלאר ובישלנו ארוחת ערב יחד. "מה כבר יכול להיות טוב מהמקום הזה?" חשבתי לעצמי…
בבוקר, יצאנו מהאוהלים וגילינו כי כל אספקת המים שלנו הפכה לגושי קרח. חזרנו לעיירה יויוני Uyuni ושטפנו את האופנועים במכון רחיצת מכוניות מקומי. לקח שעות לשטוף את כל המלח מהאופנועים, מלח שעלול לזרז חלודה בחלקיו החשופים.

היו אופנוענים שהמליצו על הדרך מיויוני לכיוון לָגונה וֶרדֶה Laguna Verde בכיוון דרום. וכך שוב, הצטיידנו בדלק ומזון ופנינו לכיוון ההרים. הדרך טיפסה וטיפסה ותנאי השינה באוהל בטבע הפראי, היו קפואים מאי פעם. בקור של מינוס 10 ובגובה של כ- 4500 מ', פשוט לא היה ברשותנו די פליס וצמר, כדי לשמור על מעט חום. אך שוב; הנוף המרהיב והחברותא הנהדרת, עודדו אותנו להמשיך. יום אחד עצרנו סתם מחוץ לכפר קטן וכולם נאספו סביבי; מד המרחק של האופנוע שלי הראה: 100,000 (מאה אלף) ק"מ. עבור אופנועי מסע הנרכבים באופן רצוף, במקסימום יכולות נשיאה. בתנאי דרך קיצוניים ושחיקה, זה מספר עצום. כך שכולם לחצו את ידי ולרגע נזכרתי בכל אותם אלפי קילומטרים של ג'ונגל, מדבר, הרים, אוקיינוסים… באותו לילה מצאנו מעיין מים חמים והקמנו לידו את המחנה הזעיר שלנו ולאחר זמן רב, קפצנו לאמבטיה מהסוג שקוראים לו הכרחי…

בגבול בוליביה / צ'ילה נפרדנו. דייויד וחבריו חזרו לכיוון לה-פאז ואני נכנסתי לצ'ילה, מתוך כוונה לסייר בעומק מדבר האטקאמה במשך שבוע ואז לחזור לבוליביה. סיכמנו להפגש בלה-פאז ב-11 ביוני ונפרדנו לשלום.

כרגע אני בסן-פדרו דה-אטאקמה שהיא מקום מאד תיירותי ויחד עם זאת, נאת-מדבר נעימה, בה בחרתי לעשות הפסקת מנוחה.

כמה שעות לאחר הפוסט הזה. עידכון; קיבלתי הודעה כי דייויד התהפך איפה שהוא סמוך לגבול בין צ'ילה לבוליביה ופונה לבית חולים בקאלמה צ'ילה. לכן יצאתי בטרמפים לאיזור התאונה, להביא משם את האופנוע שהסתבר כי התהפך קשות וחטף חבטות ומעיכות, אך באורח פלא, לא נגרם לו נזק ממשי. כך שכרגע הוא איתי. בינתיים, דייויד עבר ניתוח בבית-חולים פרטי ומאד מקצועי – טיפול המכוסה על ידי חברת הביטוח הקנדית שלו – שמו לו חתיכת פלטינה ברגל והרופאים חושבים שהוא יוכל לחזור לרכוב בעוד כ- 20 יום.
זהו, מחר אני מתכוון להחליף צמיגים ולעלות צפונה לכיוון העיר אריקה Arica בצפון צ'ילה.
להתראות. אדם

——————————————————————————————————————————————-

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

אומרים ישנה ארץ. ארץ אוֹפְנוֹרְבֶגְיָה

אי שם בסוף העולם מישהו מבין סוף סוף לנפש אופנוען. כי מי שסלל את הכבישים במערב נורבגיה, ידע כי יש מקומות שאפר להתחבר אליהם ממש, רק על שני גלגלים.

הצג את הוראות הגעה אל Åndalsnes, Norge במפה גדולה יותר

אחד עשר ימים בדרך

שמים אפורים, עננים גבוהים מאד בצבע פלדה וגשם העומד לפרוץ בבכי בעוד כמה שעות, פתחו את היום האחד עשר של המסע. סופסוף חנויות נפתחו וגם הבנקים. שלושה ימים רצופים הכל היה סגור עקב חגיגות ושבתות. היינו חייבים לעצור לסידורים; כמו החלפת יורו לקורונות נורבגים. אחרת, נמשיך לשלם ימבה של עמלות המרה בכל תשלום; קניית אביזרי חשמל למיניהם – כבלים שפופקין איבד ועוד… בהמשך עוד חיכתה לנו היום דרך ארוכה והשלמת פערי קילומטרז' מהימים הקודמים.
ארוחת הבוקר הסתיימה בשעת בוקר מוקדמת וחיכינו לשעה 09:00 לפתיחת החנויות והבנקים.
10:30 ואנו ערוכים לצאת לעוד יום רכיבה, אלוהי הגשם התחשב… ושלח רסיסי טיפות קטנות ועדינות פה ושם.

החלטנו לצאת לדרך צפונה על כביש 55 לכיוון היעד הבא, מרחק של 400 ק"מ. בדרך נכנסנו לבקר את הקרחון Nigardsbreen, אחד משלושת הקרחונים הגדולים בנורבגיה. הגענו דרך כביש הגישה למקום, ההגעה לקרחון נעשית באמצעות סירה ואחריה יש קטע של הליכה רגלית, סדר גודל של שעתיים וחצי. החלטנו שמיצינו את ההיכרות עם האופי הקריר שלו, צילמנו די ויאללה קדימה. חזרנו לרכיבה. הגשם התחזק ככל שטיפסנו לגובה במעלה ההרים. בתחנת הדלק המקורה בין העצים, עצרנו ללבוש את חליפות הסערה ויצאנו להתמודד עם תהפוכות מזג האויר. הגשם כבר לא התאפק יותר ופרץ בבכי זלעפות ורחץ את ההרים, הכבישים והשקה את נוף הפרא סביב. שלוליות החלו להיקוות בשולי הכביש ומעליהן זחלו שולי ערפל כבד שהחל לכסות את ההרים. כמו קטע של סרט בדיוני; רכבנו להנאתנו במהירות סבירה של 60-50  קמ"ש. כמו ריקוד סלואו אלגנטי, מחייכים ונהנים. אכן כן. השמועה נכונה. בדקנו; החיים יפים!

כמעט ולא היתה תנועת אופנועים על הכביש בשוני גמור ליום האתמול (כנראה, שאין יותר מידי משוגעים כמו השועלים…). ככל שהמראנו, מזג האוויר השתנה לקררררר וגשום עוד יותר, חלפנו על פני כבישים מוכרים באיכותם; מהממים ומפותלים וחצינו עיירות ציוריות ומנהרות אינספור. מנהרות קרות מאד; דמיינו לעצמכם, שאתם רכובים על האופנוע ולבושים היטב, חולפים על פני וילונות יריעות גומי גמיש, כאלה המשמשים דלת כניסה לחדר קירור ארוך ומקפיא. זאת בערך התחושה… המנהרות מלאות במים המחלחלים מהתקרה וממעלה ההר, הסלעים בדופן הפנימית "מזיעים" ממש והכביש רטוב לגמרי כאילו שיורד גשם פנימי. מסך ערפילי של תרסיס מים, מלווה אותנו לכל אורך חדר הקירור הזה. הקור מקפיא את העצמות וכפות הידיים. במנהרה ארוכה אחת, הגענו לכיכר תת קרקעית מרכזית (כזה דבר עוד לא ראינו…). שלוש מנהרות נסיעה נפגשות בכיכר ענקית בקוטר של 40 מטר, בבטן האדמה (מראה מדהים…), במרכז הכיכר דמיינו כדור פחוס לצורת ביצה עומדת, המחוברת בקצותיה לתקרת המנהרה ולמרכז הכיכר, עיצוב אדריכלי וטכנולוגי יוצא דופן ומרשים.

למרות הגשם העז שלא פסק לרגע, (טוב, מאיפה הנוף הירוק הזה? נכון! מהגשמים…) המשכנו, עלינו וירדנו את ההרים בשיפועים של 10%, הכבישים התפתלו בפניות של 180 מעלות על צלע ההר וחייבו להוריד לראשון בכל פניה עם עליה חדה, מחדש. זוויות ההטיה נשקו לזווית ישרה והגענו לגובה של 1,623 מטרים. חלפנו בתוך פסגות מושלגות וקירות שלג בגובה של כשלושה מטרים המגיעים עד לכביש.
ההרים המושלגים ועטופי הערפל, בהקו בלבן עדין ומתחתיו סלעים שחורים וגסים. מהזוית הזו הנוף נראה אחר לגמרי. מרחיב אישונים ועוצר נשימה. עוצמה שניכרה בכל; בענק, בגדול, ברחב, ובגבוה. ההרים בגוונים של שחור ולבן צחור ונראו פתאום כמו דלמטי… אז החלטנו לקרוא להם "הרי הדלמטי".  למרות הגשם העז והערפל הכבד, נפעמנו והתרגשנו מהחוויה המרתקת. האדרנלין דחק את העייפות. כל שרצינו היה; להמשיך ולרכוב עוד ועוד ללא הפסקה. תחשבו שאתם מגיעים למוזיאון אמנות ונותנים לכם אפשרות להלך ולרכוב בתוך הציורים או הפסלים. זה רגע שמרגישים בו סוג של ענווה וכבוד אל מול דברים גדולים מאיתנו. בנקודות עצירה רבות לאורך הדרך הנצחנו את השכרון הנוף הזר לנו כל כך. הרכיבה בתוך צמר הערפל הוסיפה להיי הכללי של המסע ריחפנו (על האופנועים כמובן…) ודאינו כציפור דרור חסרת דאגות. אי-שם במרומים.

זה הי יום של מהירות רכיבה איטית, רטובה ולעיתים אף מסוכנת מאד. השעה כבר 21:30, 423 ק"מ חדשים ומאתגרים נוספו למד המרחק של כל אחד מאיתנו. זוכרים את הספרה 2…? אז, נכון להיום, אנחנו כבר על 3648ק"מ!
עייפים ורטובים, המשכנו בדרכנו לעיר Andalsens, למלון גראנד-הוטל, במלון מחכה לנו הסוויטה 414 בקומת הגג, כיאה לסיום יום רכיבה שכזה. נבלה את הלילה בשינה עמוקה ומלאת חוויות חדשות.
בהחלט שיש על מה לחלום….

מארץ הפיורדים. תודה לפירגונים וחג שבועות שמח. אורי, מיכאל ועבדכם; איציק.

———————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאורי, מיכאל ואיציק.

———————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

ראשונים גם ביום ראשון

השכמה מוקדמת, כבישים נקיים, מפלי מים ויום רכיבה בתוך יצירת מופת

הצג את הוראות הגעה אל Sogndalsfjøra, Norge במפה גדולה יותר

יום רכיבה 10

שמש נעימה של בוקר מקישה מבעד לחלון מרפסת הגג של הסוויטה הכחולה מס'  1310  בעיירה Sand  ומעירה את השועלים, ענני כבשים על רקע תכול, מכסים את השמיים, הולך להיות אחלה של יום. בוקר שקט ושלו של יום ראשון (כמו השבת שלנו….), כל העיר עדיין ישנה, שקט מופתי נשמע ברחובות ומחוץ למלון והרעש היחידי מגיע מאתנו.
07:30 ואנחנו במגרש החנייה (חרוצים… לא?, אין ברירה, צריך להשלים פערים…) מזוודים את האופנועים, מבצעים בדיקה יומית ויוצאים. נהמת האגזוזים והרכיבה לארוחת הבוקר, מפריעה את שלוות המקום ואנחנו משתדלים לרכב על ראשון ב- 1500 טורים ולגלוש למסעדה, האופנועים מסודרים אחר כבוד עם הפנים ליציאה בסמוך לחלונות המסעדה ועל שפת המים מול המרינה. כרגיל, פתחנו את חדר-האוכל, לפנינו ארוחת בוקר עשירה, מגוונת, יפה ומסודרת כמו "חיילים" במסדר המפקד. אכלנו, לגמנו והכנו סנדוויצ'ים להמשך היום – מיכאל עם הבייקון והצהובה, אורי עם הדג המלוח ואני עם הריבה והצהובה. תפילת הבוקר על שפת המים, מלווה בשמש חורפית קרירה מאד הפותחת כהרגלה כל יום וגם את יום הרכיבה העשירי.

08:30, הטמ"פ בחוץ; 10 מעלות. לבושים ועטופים היטב. יוצאים לדרך…
יום ראשון כבר אמרנו… הכבישים ריקים לגמרי ויש תחושה פנימית שזה רק שלנו… קילומטרים של רכיבה ורק אנחנו על הכביש, איזו תחושה נפלאה !
הכבישים מתפתלים להם להנאתם ואנחנו מתמזגים עם הנוף הפראי, הרוח והחופש. אחרי כמה דקות של רכיבה אוטונומית, אנו מזהים הזדמנות פז ומתקבלת החלטת דירקטוריון מהירה מאד, שעושים צילומי כביש וקטעי ווידאו ובמיוחד במנהרות.
התחלנו לצלם, נוסעים קדימה ואחורה, אחד מחכה, שניים מגיעים וכך חוזר חלילה לכול אורך הדרך, פוגשים מנהרה מיוחדת ומצלמים שוב, כביש מפותל ומתחילים הלוך וחזור, מבצעים פרסה במרכז הכביש ושוב ממשיכים, כך, לאורך ציר התנועה צפונה במשך כשעה שלמה. מכוניות מתחילות לנוע על הכבישים בתנועה דלילה אחת לכמה דקת טובות ואנחנו ממשיכים לצלם.
אני תופס את מקומי אחרי המנהרה בעמדת הצלם ופתאום, אופס, הבלון התפוצץ, הבלון נקרע…", נספח הרבנות הראשית בנורבגיה, כבוד הרב אורי החליק בפניית פרסה באמצע הכביש הראשי על אי התנועה מסומן (למזלו…) התנועה אכן הייתה עדיין… דלילה ואל דאגה, למעט נזק פלסטי לארגז השמאלי האופנוע לא ניזוק כמו גם כבוד הרב. התמונות מראות זאת.

אחרי האירוע שנגמר בטוב, המשכנו ברכיבה מנהלתית וסדורה בהתאם לתוכנית . ממשיכים לחצות כבישים ומנהרות (עברנו את המאה לפחות…), אינספור מפלים הנופלים בשולי הכביש. שצף קצץ של געש ומערבולות שרק כוחות הטבע יכולים לספק, עוצמה אדירה של זרימה מגבהים של מאות מטרים. אי אפשר לתאר במילים את שרואות עינינו, אני מקווה שהתמונות יצליחו לתת את תחושה וההרגשה.
הכביש ממשיך להתפתל ומטפס במעלה ההר, הנוף מתחיל לקבל גוונים וצורות אחרות; פחות ירוק ויותר מסולע וניצב. הרבה פסגות מושלגות ואתרי סקי (לא פעילים כעת…) המבצבצים למרגלות ההרים המושלגים. קבוצות נוספות של רוכבים מתחילות לנוע על הכבישים ואת חלקם אנחנו כבר מכירים מעצירות קודמות ואפילו, זוג רוכבים בעל ואישה על שני גולדווינגי'ם דנדשים, נראים מרשימים ומדוגמים. בקטע מסויים, הצטרף אלינו בחור גרמני על אפריקה טווין מזווד להפליא. מסתבר, שגם הוא רוכב לנורדקאפ וחלק מהמסלול שלו חופף למסלול שלנו. רכבנו כמה ק"מ ביחד כולל חציית מעבורת ונפרדנו לשלום. נראה שניפגש שוב בנורדקאפ.

מזג האוויר מאיר פניו ואנו רוכבים להנאתנו ביחד עם שולה בתוך הציור הענקי הזה שנקרא – נורבגיה. התחושה והסיפוק אדירים מכדי לתאר במילים, כל יום שעובר (ואנחנו כבר בעשירי…) התחושות מתעצמות. הנופים הופכים ליותר פראיים ומסקרנים והחוויה הופכת למוחשית יותר ויותר.
20:00  עפ"י השעה המקומית ואנו עושים דרכנו ללינת הלילה במלון פארק בעיר Sogndalsfjora אחרי יום גדוש ועמוס בחוויות של פעם בחיים.

כל השלג הלבן כאן על ההרים סביב, מזכיר לי חלב שמזכיר לי עוד משהו: חג שבועות שמח.

שועלים בדרך לנורדקאפ.

איציק

———————————————————————————————————————————————-

עריכה בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק אורי ומיכאל

———————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

שיר השרירים לרגלָים

ביום התשיעי הגיעו השועלים לשיזוף במרפסת של אלוהים. טיפוס מיוחד להר מיוחד.

הצג את הוראות הגעה אל Sand, Rogaland, Norge במפה גדולה יותר

היום התשיעי
אחרי יום הרכיבה הבלתי נגמר של אתמול ולינה מפנקת במלון Lilland בעיר Tau התעוררנו לבוקר ערפילי ולח. השמיים בקושי נראים וצמרות העצים, גגות הבתים, פנסי הרחוב וכל מה שנמצא מעל גובה של 5 מטרים, טבול בענני ערפל כמו קצפת חלב לבנה. מראה מרשים. אך אל דאגה, ידענו כי השמש אמורה לזרוח. כך הבטיחה החזאית של אתמול ואף יתחמם מעט יותר.
את ארוחת הבוקר במלון סעדנו ביחד עם חבורת האופנוענים השבדים, שבזכותם אנחנו כאן. שיחות על חוויות אופנוענות, מסלולי רכיבה ובכלל … ליוו את ארוחת הבוקר המשותפת – חבר'ה נחמדים מאד, ככה זה, כשאתה אופנוען, החיבור מיידי. די שיש לך שני גלגלים ומנוע. קוד סודי, עליו נשפכו מליוני מילים, אלפי ספרים ואין ספור מחקרים. זר לא יבין זאת. אך מה שמעניין; עשר דקות אחרי שהוא יעלה על אופנוע – הכל יתבהר לו…מוזר.

סיימנו את ארוחת הבוקר וכמובן שהצטלמנו למזכרת. התארגנות של בוקר; היי ביי לשבדים ויציאה לכיוון מצוק ה- Preikestolen הידוע גם כ"צוק כס המטיף". מחכה לנו יום אתגרי הכולל טיפוס רגלי לגובה 604 מטר.
הגענו לחניון מתחת למצוק שהזכיר את אלה של הקרן הקיימת… כמעט בין הראשונים, קבוצה של שלושה רוכבים, הקדימה אותנו במעט. את ההר לא ראינו כלל וכלל בגלל הערפילים שכיסו את חלקו הגבוה. החלפנו לבגדי הליכה, קשרנו את האופנועים ואת ציוד הרכיבה וקדימה הפועל…

עם תחילתו של הטיפוס ממגרש החנייה בשעה 10:00 , מצאנו עצמנו על שביל מהודק רחב ידיים, שנתן תחושה של קלילות. בשלב הזה, גם הטיפוס במעלה השביל לא דרש מאמץ ששמנו לב אליו. התקדמנו מחייכים, טובי לב ועליזים. השיפוע סביר בהחלט ואפשרי גם למועמדים ל"יפה והחנון".
חצינו כביש ראשי והמשכנו לטפס בשביל והשיפוע היה עדיין סביר. אך כעבור כמה עשרות מטרים… הפך לרצף אבני חצץ בינוניות ואלה התחלפו במהירות לאבנים גדולות יותר ובהמשך, סלעים של ממש, בולדרים המסודרים ב"הנדסה טבעית" נקרא לזה. מעין שיפוע מדורג. הטבע כנראה לא מכיר בסטנדרטים המקובלים של בנייה. לא רוחב המדרגה וגם לא הגובה בין אחת לשנייה. למעט מקומות בודדים עם יובלי מים זורמים, בהם נסללו שבילים מצופים עץ ומסודרים.
התקדמנו עוד במעלה וזוויות הטיפוס החלו להזדקף ל- 90 מעלות כמעט והעסק נהייה קשה יותר ויותר. שועלים או לא …? המשכנו במסע הכומתה במעלה התלול.

לאחר כשעה, בשלב מסוים של הדרך ובעקבות מאמץ לא קטן, הגענו למשטח אופקי וחלק, המהווה את תחנת הבסיס לקטע הטיפוס האחרון אל ראש המצוק. מאחורינו השתרך שובל ארוך של אנשים בשלל צבעים וסגנונות. ולפנים, במרחק של כמה מאות מטרים, קומץ אנשים כבר ירדו מן המצוק. לחגיגה מצטרפים מבוגרים, קשישים, ילדים, תינוקות בני שנה וכל מי שחפץ בכושר קרבי על הבוקר אפילו כלבים. הגענו לגובה בו הנוף נפתח לפנינו והתחלנו סוף סוף לקבל קצת דיבידנדים; להרגיש ולנשום את הנוף המרשים הפרוש כמו קסם מהאגדות. מונח על כף היד ונמתח עד האופק.  אתנחתא קלה בקומת הביניים וממשיכים בטיפוס.
כחצי שעה נוספת של טיפוס תלול ונושק למצוק עם תהום פעורה של 600 מטרים הביאה אותנו לגג העולם ממש!

עוד ועוד אנשים המשיכו להגיע אל הקצה המצוק והרחבה התמלאה במהרה. השמש כבר זרחה במלוא עוצמתה הסקנדינבית. הערפילים התפוגגו לגמרי ופצחנו בסדרת צילומי סטודיו להנצחת האירוע ובהנחיית רבי אורי מדען השינה הצמוד, תפסנו תנומה קלה לקראת הירידה. חלפה כשעה, המרפסת האלוהית הקטנה שלנו… המתה אדם כמו בחגיגות יום העצמאות שלנו… הצפיפות הפריעה לנו. החלטנו שהגיעה העת לרדת לפני שיהיו דחיפות בתור למטה וזה יכול בהחלט, להיות לא נעים…
הירידה הייתה קשה יותר מהעלייה ואף נמשכה יותר זמן. הדילוגים בירידה הפעילו את שרירי הירכיים למנוע הידרדרות במורד התלול. זוכרים – העלייה האנכית נושקת ל- 90 מעלות.
הגענו לתחתית ההר המאתגר ו ב-16:30 יצאנו להמשך המסע. טווח הרכיבה של 150 ק"מ עד לנקודה הבאה. העיירה sand

22:00 התחילה מסיבה בפאב זה היה הסימן להודות שאנחנו רואים הכל דרך עיניים עצומות למחצה. פשוט גמורים. אז יאללה למיטות… לא לפני שנפרדנו מ-260 שקלים. אמרתי כבר; יקר בנורבגיה…

המשך מחר. דש משלושת המטפסים לנורדקאפ.

איציק

–————————————————————————————————————————————————

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל אורי ואיציק

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה