המורכבות של מימוש חלום רכיבה משותפת

האם קושי הוא סוג של הנאה? (כן). ומה קשה יותר: לבד או בקבוצה? (בקבוצה). ומה קורה בִּפְנים, כשזה נגמר? (סולחים וכבר חושבים על המסע הבא). ומה נהנים לזכור? (בעיקר את התקלות). הסיפור שמאחורי המסע. כמה טיפים ולקחים שכדאי לשמור בתיק החלומות שלך, משלושה שרכבו עד לקצה וחזרו בשלום.

הקדמה לסיכום / איציק

בצער רב ובכאב גדול וכבר מדגדג… געגוע, החזרנו את האופנועים. קיבלנו זוג קטנועים 125 סמ"ק, להשלמת הקניות האחרונות ביום החופשי הראשון ללא האופנועים שלנו..! נפגשנו עם החבר'ה הישראלים הבאים, שהחליפו אותנו אצל מר הרמן (כנראה שהוא מוכָּר למדי בקרבנו… אנחנו אהבנו מאד וממליצים בחום) ומקבלים את האופנועים שלהם לטיול. אנחנו, עומדים מהצד ורוצים עוד ועוד… – ככה זה כשאתה מתמכר לספורט ולכלי המדהים הזה. זר, לבטח לא יבין זאת. בילינו את אחה"צ ביחד עם מר הרמן בחנות האופנועים והאמת, לא ממש רצינו לעזוב אבל, כנראה שאין ברירה. 19:20 והנה מגיע האוטובוס וגולש חרישית לתחנת האוטובוס ואפילו עם אותו נהג וגם אותם 10.5 יורו לתשלום נותרו ללא שינוי. נפרדנו לשלום מהרמן, העמסנו את הציוד הרב לבטן האוטובוס ומתחילים את " הרכיבה" דרומה והביתה – אכן זה מתחיל וקורה (ורק לחשוב איפה היינו אך אתמול… וכמה, שהמעבר חד וקוטבי).

נסיעה של 40 דקות לשדה התעופה, שבהן העלינו חוויות, רגעים מרגשים וחווית חיים שנצרבה עמוק בכל אחד מאתנו. עוד פרק נגמר לו ואנחנו יורדים בתחנה ונכנסים לאולם היוצאים בנמל התעופה – מינכן. הליכה של מס' קילומטרים, מביאה אותנו לאולם מבודד בשדה התעופה כיאה ל"מכובדים" לפני טיסתם. יום ארוך ומתיש עם מד טמפרטורה על "חם מאד"… ומחכה לנו תור ארוך ומייגע, מוקף שוטרים ואנשי גבולות חמושים. תשלום קנס של 170 יורו על משקל עודף (וזה עוד אחרי הנחה…) ואנחנו בדרך לאוטובוס נוסף שלקח אותנו למטוס. חצות הלילה ואוטוטו ממריאים. שורה 35 בכיסאות עוקבים, האחד אחר השני ואנחנו מרחפים וטסים בעננים ממש… הן פיזית והן נפשית. התחושה העילאית של: "עשינו את זה ומכל הבחינות!" מקננת בתוכנו עמוק עמוק ותלווה אותנו לכל החיים.

04:00 לפנות בוקר ואנחנו נוחתים בארצנו הקטנטונת, בהחלט התגעגענו וכמה כייייף לחזור. הציוד והמזוודות הגיעו שלמים ואנחנו חוצים עם עגלות עמוסות לכיוון אולם הנכנסים. עינב, הבת של אורי מגיעה לקראתנו – וכמה התרגשות יש באוויר.  במיוחד לכבוד הרב אורי.
אחרי 34 ימים ולילות צמודים ואינטנסיביים נפרדנו לשלום וכל אחד יצא לביתו.
06:00. הבית ודייריו התעורר לקראת "האורח" שהגיע, חיבוקים ונישוקים ומעט סיפורי חוויות, מלווים את שחר הבוקר המפציע. הצצה חטופה ומתגעגעת לאופנוע שנותר מאחור מיותם לחודש ו… ימים ושגרת היום חוזרת; עבודה, לימודים, בחינות וכו'… ואני מרגיש שונה וקצת זר לפעילות מסביבי. אכן, הספקתי קצת לשכוח… השלמה של שעות שינה מחכה לי מיד כשהבית "מתרוקן" וסוף סוף במיטה שלי והכי משונה… בלי אורי ומיכאל…

————————————————————————–

"…כל החיים זה טיול אחד גדול."

הסיכום של מיכאל פופקין

לאחר הטיול לנורדקפ, פגשתי חבר שאל אותי אם הטיול היה "טיול של החיים?"
עניתי: "לא, כל החיים שלנו על פני כדור הארץ, זה 'טיול של החיים', הטיול לנורדקפ היה חלק ממנו".
כבר עבר שבוע ימים מאז חזרתי לארץ, ועדיין קשה לחזור לשיגרה, למציאות היום יומית. אבל נראה כי המציאות, היא הדבר המנצח.
צריך רק להתחיל לתכנן את הטיול הבא; הרי אמרנו שכל החיים זה טיול אחד גדול, נכון…?

אני רוצה להודות לחברים איציק ואורי שאיפשרו לי לחוות יחד אתם פרק נורדקפ.
לאיציק על העבודה הנהדרת בכתיבת החויות עם עבודה עד השעות הקטנות של הלילה.
לאורי. בין היתר, שהתגבר על קשיי הרכיבה, וכמובן ליוני בן שלום שאיפשר לנו. באתר הרפתקה ,לחוות יחד איתכם את פרק הנורדקפ.
צאו ותטיילו, אם לא על אופנוע, אולי קיימים (לא יודע) כלים תחבורתיים אחרים.

מיכאל פופקין

—————————————————————–

"…איך כמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו…"

הסיכום של אורי חכימיאן

אחרי שעברו להם כמה חודשים בהם עיכלתי את החוויה אותה עברתי, נשאר לנסות ולסכם אותה מנקודת מבטי.
למען האמת, רציתי לשתף אתכם כבר בזמן המסע, כשהגענו לנורד-קאפ, חשבתי שזהו הרגע המתאים מבחינתי. ההגעה לשם הייתה מעין השגת מטרה והוכחה לעצמי, כי גם אני יכול לצאת למסעות קשים, ארוכים ומאתגרים כמו זה ולעבור הכל, יחד עם חבריי.
מעולם לא חוויתי חוויה כזו. רחוק מהבית למשך זמן ארוך שכזה ולאחד כמוני שרגיל להיות בבית, זה היה קצת קשה ומעבר ליכולת האישית שלי והאמת היא; זו הייתה התנסות ראשונה בחוויה שכזו, לטיול הגדול לאחר שיחרורי מצה"ל, לא יצאתי…
אפשר להגיד שמסע מסוג זה הוא קשה מטבעו, אך לי היה קשה מהרגיל, לאורך המסע התווספו קשיים אחרים שלא חשבתי עליהם מלכתחילה…

–   הרכיבה הממושכת

לאורך מאות ק"מ כל יום, במשך כל ימות המסע, הביאה לתסכול לא מעט פעמים. למרות שהיה ידוע מראש, כי נרכוב כ- 12,000 ק"מ לאורך כל המסע, לי זה לא נתפס ולא עבר בשקט בראש. המעמסה הגדולה של הק"מ הארוכים, לא הניחה לי ומצאתי את עצמי מציק לחברים לא פעם- "נו מתי מגיעים?"  "עוד כמה נשאר לנו?" גם כשידעתי מהו היעד לאותו היום ולאן אנחנו אמורים להגיע.
יחד עם זאת, להגיד שהרכיבה הממושכת לא הייתה חוויה ענקית, תהיה הטעייה; כבישים אינסופיים, פיתולים, פניות, עליות וירידות, כאילו שנוצרו במיוחד עבורנו- רוכבי האופנועים. לצערי, אין לנו בארץ דבר שכזה… הנופים היפים שאין אפשרות לתארם במילים. מפלים אדירים מגבהים מרשימים, אגמים- חלקם קפואים, הרים מושלגים ועוד נופים מרהיבים. אין איך להעלות על הכתב את ההתרגשות שאני עדיין חווה בעקבות המראות.
הרכיבה בגבהים של כ-1,500 מ' ויותר. ירידות חדות ופניות של כ-180 מעלות והנוף שמתגלה במורד ההר.
חוויה!! חוויה שאני רק יכול להודות לחברי מיכאל שעמל ארוכות בתכנון המסלולים והביאנו למקומות מופלאים אלו ואני מאחל לכל רוכב את האפשרות לצאת ולרכוב במקומות שכאלו ולהגשים את החלומות שלו!

–  האוכל. מרכיב כל כך חשוב לקיום שלי; איך לא חשבתי עליו מספיק?!

לאן שלא הגענו, פגשתי במאכלים שהמרכיב העיקרי בהם היה לצערי – בשר חזיר ומה לעשות, שאני שומר ונמנע מלאכול מבשר החזיר ובנוסף גם נגעל ממאכלי הים המשונים. פשוט נגעל מזה!
אז יצא שתמיד הייתי רעב. הארוחה העיקרית, הייתה ארוחת הבוקר ועם הזמן, למדתי לקחת איתי כמה סנדוויצים להמשך היום, למקרה ולא אמצא את האוכל המתאים.

ואם כבר דיברנו על חווית וקשיים, אני רוצה לשתף אתכם ביום הקשה ביותר שהיה לי במסע הזה. היום שכמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו.

זה היה יום רגיל, התחלנו לרכוב כבכל יום, בשעות המוקדמות של הבוקר. היינו אמורים לרכוב בערך כ- 500 ק"מ, נושקים לנורד- קאפ, אך לשם נגיע רק מחר לפי התכנון.  זה היה יום קר מאוד מלווה רוחות חזקות. תוך כדי הרכיבה, החברים משכו קדימה ובשלב מסויים, לא ראיתי אותם יותר. זה היה בשבילי יום קשה לרכיבה, הרוחות "העיפו" אותי הצידה ופשוט לא יכולתי למשוך וזה מנע ממני להגביר את המהירות ולהצמד לחברים. רכבתי לבדי במשך כשעתיים לאורך של כ-140 ק"מ, נלחם במחשבות על כך שהם לא מחכים לי, אולי אני לא על הכביש הנכון… ממשיך בנסיעה קשה עד שבסופו של דבר אני פוגש אותם בתחנת הדלק כי פשוט נגמר הדלק. ראשון פגשתי את איציק ופניתי אליו ואמרתי לו שלא כך מתנהגים ושלא היה לי כיף לרכב ככה, בצורה כזו. הייתי מאופק. לאחר התדלוק פניתי למיכאל כשאני קצת כועס ובקשתי ממנו לראות את המפות, בכדי שאוכל לכוון את עצמי, לנקודה אליהּ היינו אמורים להגיע בסופו של היום. נראה, כי באותו הרגע כעסתי נורא ונוצר מתח באוויר. יצאנו לדרך ולאחר כ-10 דקות של רכיבה, עצרנו לאכול.

כל אחד ישב בצד אחר. אחרי שאכלנו, ביקשתי לדבר על מה שקרה קודם לכן. נשפכו שם דברים ומילים ממש קשות ולפי הלך הרוח, הכלים נשברו. כל אחד מאיתנו, אמר את אשר על ליבו ולאחר מכן פופקין לקח יוזמה ואמר שאנחנו יוצאים לדרך ובכך שבר את המתח. לא שזה ממש נגמר, אבל יצאנו לדרך. לאחר עצירה נוספת, מיכאל החליט שממשיכים עד לנקודת יעד חדשה לאותו היום: נורד-קאפ. עדיין היינו כל אחד בפינה שלו. אני מתקשר הביתה ותוך כדי שיחה, אני נחנק ויורדות כמה דמעות. שואלים אותי בבית: "איך הולך ומה נשמע", אני משקר ואומר שהכל בסדר ושומע שגם בבית קצת קשה.
בשעה 01:00 לערך בלילה, אנחנו נכנסים לחדר קטן. מתארגנים לשינה, אוכלים מה שיש. רכבנו כל היום, היה קר מאוד ובנוסף, זה לא היה יום נעים במיוחד. מכל הבחינות.
בבוקר יצאנו לנורד-קאפ, אחרי 15 ק"מ, ביקור במקום ותמונות מרגשות, התחבקנו והתנשקנו וגם ירדו להן דמעות של שמחה מהולות בהתרגשות שאין כמוה… ממש כמו ילדים קטנים, שחררנו לחץ עצום וירד משקל רב. באותו הרגע נשבר המתח ונעלם הכעס ולשמחתי זה היה מאחורינו וכיף גדול שזה עבר ושוב אנחנו יחד!

לסיכום; אני רוצה לומר לכם שזו הייתה חוויה מדהימה, להיות בחברתם של שני ה"שועלים" מיכאל ואיציק.
הטיול היה ממש מדהים ואין ספק שזה היה הדבר אולי הכי מרגש שעשיתי בחיי, ואם הייתי צריך לבחור שוב אנשים לצאת איתם למסע שכזה, אין ספק ששני ה"שועלים" האלה היו הראשונים ברשימה!!

אני רוצה להודות ל"אריה נגררים" שנתן את חסותו.
תודות גם ליוני שאפשר לנו להעביר לכם את אשר עבר עלינו באתר שלו.
תודה לחברים, אשר חזקו ותמכו בי בטלפון ובהודעות S.M.S לאורך כל המסע.
תודה מיוחדת לאיציק ומיכאל שעבדו קשה בכדי לארגן ולהוציא לפועל מסע שכזה! נשיקות.
ואחרונים חביבים, משפחתי היקרה. על שאפשרה לי להעדר לחודש ימים ותמכה בי ועזרה לי לממש את אחד החלומות שלי! תודה לכם אשתי אליאן וילדיי אורן עינב וספיר.

ה"שועל" אורי חכימיאן.

———————————————————————-

תובנות, מחשבות וכמה טיפים

איציק שפר מסכם

כמעט חודש ימים, מאז חזרנו לארץ. שגרת היום והפערים שנוצרו בהיעדרנו, שואבים כל דקת זמן וממלאים כל רגע משעות היום והלילה. הימים ארוכים מאד ובקושי רב ניתן להגיע שפוי למחשב ולכתוב את פרק הסיכום למסע.
והנה היום, סופ"ש, עם בוקר של שבת חמימה, שמבצבצת מהחלון, נפלה עלי המוזה וההשראה והחלטתי שהגיע הזמן לסיים את פרק הסיכום למסע לנורדקאפ. להנאתכם ושימושכם.

הרגע שלפני :

הרעיון למסע וההכנות לקראתו, נמשכו כמעט שנה שלמה ולמען האמת; 212 ימים של למידה וקריאה מניסיונם של אחרים. גלישה באתרים. תכנון המסלול ובחירת אתרים מומלצים לשהייה וביקור. כבישים ונופים לרכיבה. מקומות לינה. חברות השכרת האופנועים וביטוחים. התאמת האופנועים לכל אחד מאיתנו. רכישת ציוד מחו"ל. קניית מפות מתאימות. התארגנות עם ביגוד וציוד רכיבה מתאים (ארחיב בהמשך). תכנון ימי רכיבה וימי חופש למנוחה. הכנת המסמכים המתאימים ויצירת קשר עם נציג מקומי ברוסיה – (מה שהתברר כנכון ביותר לעשות). מניסיון וללא ספק, תכנון מוקדם של כל הפרמטרים הנ"ל ועוד… חוסך הרבה טרחה, עוגמת נפש ואי נעימות כשנמצאים בחו'ל. מומלץ מאד!

האופנוע:
הדילמה הראשונה הייתה: האם לצאת למסע עם האופנועים שלנו או לשכור אופנוע בחו"ל ? מכיוון, שמשך השהייה בחו"ל עם אופנוע מושכר יקרה, בדקנו את העלויות עבור האופנועים שלנו החל ממחיר המשלוח בים, שחרור המכס בהלוך וחזור. זמני המתנה. הטיפול התקופתי אחרי המסע (בארץ ובחו'ל). ההוצאות הצפויות במקרה של תקלות. זמינות המוסכים. דרכי השירות ועוד… כל זאת, אל מול שכירת האופנוע בחו'ל.  מהבדיקות עולה, ששכירת האופנוע בחו'ל יקרה יותר מעלות יציאה עם האופנוע שלנו למשך תקופת המסע. העלויות הפוטנציאליות שחזינו על "הנייר" עבור האופנועים שלנו, יכלו לגדול בקלות ואף לסכן את הטיול. המחיר הטוב שקיבלנו מחברת השכרת האופנועים ב- Landshut, היה גבוה בכ- 300 יורו לערך מההערכות לעלות השימוש האופנועים הפרטיים שלנו. בסופו של התהליך, החלטנו לשכור את האופנועים בחו'ל.
בחירת האופנוע הייתה אינדיווידואלית והותאמה אישית לכל אחד מאתנו – למשל: מושב מונמך לאחד האופנועים. התקן GPS לכל האופנועים. 3 ארגזים גדולים לכל אופנוע. תיקי מיכל עם התקן למפות ועוד…. מכנה משותף אחד היה ברור לכולנו: קטגוריית האופנועים תהיה דו שימושית, בכדי שתהיה לנו היכולת – מלבד לטפס על מדרכות בערים… גם, לרכוב על דרכים לא סלולות, במידת הצורך. האופנועים עליהם רכבנו במסע, היו כולם משנת הדגם האחרונה 2011 ועם כמה מאות בודדות של ק"מ – אפשר לומר; חדשים לגמרי.
שני אופנועי הונדה טרנסאלפ 700 ואחד ימאהה סופר-טנרה 1200 .

12,000 ק"מ בחודש ימים זו מספר נכבד של קילומטרים ורכיבה העגלות. האופנועים תפקדו מצוין והתנהגו ללא דופי. הגיבו מצוין ובכל תנאי הדרך ומזג האוויר. למעט שימון שרשראות בהונדות בתרסיס, מִדֵי 500 ק"מ (וזה היה כמעט כל יום…)  ובדיקות שמנים, לא נדרשנו לבצע מאומה. תנוחת הרכיבה הייתה טובה והמושבים היו סבירים בהחלט. ההיגוי מעולה. לוח שעונים קריא ומספק את המידע הנדרש ( לי בימאהה, היה חסר ציון מצב ההילוכים וחיווי חום מנוע). הפעלת מנופים ורגליות ביחד עם המצמד והבלימה היו חלקים ורכים וכמו שאומרים : דלק ולרכב.
החיסרון הגדול בשלושת האופנועים – היעדר חימום בידיות. במקומות הקרים בהם רכבנו, האצבעות קפאו ושום כפפה (וגם לא המקומיות שקנינו…) לא נתנו מענה ("חיבוק" ומגע במנוע החם בהפסקות, החזיר את התחושה לכפות הידיים והאצבעות). לפחות בחנות השכרת האופנועים שלנו, ניתן היה לדרוש זאת תמורת סכום סמלי. מומלץ מאד!
ציוד :
מעבר לביגוד וציוד הרכיבה האישי; מסתבר שהבאנו הרבה פריטים מיותרים, אותם סחבנו במשך כל הטיול וממש לא השתמשנו בהם, פריטי לבוש נוספים, כמו: מכנסיים, נעליים, הלבשה תחתונה, ביגוד חורף ועוד… עודף ציוד, רק הכבידו על ההתנהלות היומית ובמיוחד, בסוף יום הרכיבה, כשהיינו צריכים לעשות את ההובלות לפחות פעמיים מהאופנוע לנקודת הלינה וחוזר חלילה בבוקר לפני היציאה. חיטוט בארגזים לחיפוש פריט כזה או אחר, הפך לסיוט כשצריך היה לפרוק כמעט הכל כדי למצוא. מומלץ לכן, כי רשימת הציוד תהיה מינימאלית ואופטימאלית ומותאמת בדיוק למה שצריך. ביגוד חורף מושלם, תקין וטוב, הכרחי וחיוני. מזג האוויר עלול להשתנות בכל רגע וכשלא מוכנים, גשם פתאומי עלול להיות לא נעים – חווינו את זה בלא מעט פעמים. ציוד החורף שהבאנו מהארץ: חליפות סערה, מגפיים וכפפות, מתאים לארצנו ולא נתן את המענה ההולם, בתנאי מזג אוויר קיצוניים ברוב המדינות בהן טיילנו ומהר מאד נאלצנו לקנות ביגוד מקומי אמין יותר. כדאי לקחת נתון זה בחשבון ומראש לקנות את המיגון המתאים בפני הגשם, הקור והשלג. בחו"ל!
ציוד עזר ונלווה נוסף :
1.    ציוד נוסף שהתלווה אלינו למסע, כלל ערכת עזרה-ראשונה שהכילה: גלולות. תחבושות. משחות למיניהן. אלתוש. פלסטרים, ועוד… ערכה שעלות 167 ₪, נחוצה וחיונית לכל מקרה רפואי ראשוני שיידרש. מומלץ ולדעתי חובה!
2.    תיק אחסון גדול במיוחד ואטום של "טוראטק" המותאם לתנאי אקלים רטובים במיוחד. התיק "יושב" אחר כבוד על המושב האחורי ומהודק עם רצועת רשת מתאימה.

3.    ערכת קפה ומוצרי מזון "קשים": מרקים, טונה, קרקרים, נישנושים, קפה, תה, שוקו… ומים טריים. עצירות פתאום במקומות פראיים באמצע הדרך, ביחד עם תבשיל Home made מקומי, המוסיף לתחושת החוויה ומזין לא פחות.

4.    במסע שלנו, לקחנו בחשבון מראש, שלא נישן באוהלים ובכל זאת, החלטנו לקחת אתנו שק שינה (עשינו בו שימוש רק בלילה הרוסי הראשון).
5.    מגפי רכיבה גבוהות ואטומות למים, היו בשימוש עיקרי בימי המסע, אם זאת, היו לא מעט ימים חמים שכדאי ונוח היה לרכוב עם נעלי רכיבה ממוגנות ונעימות יותר לרכיבה. מומלץ מאד! שימוש נוסף בנעלי הרכיבה היה בסוף יום רכיבה, כשפשטנו את "המדים" ויצאנו לסיבוב  עירוני רגלי.

6.    קסדה: רכבנו עם קסדות נפתחות C2 של שוברט, למעט כבוד הרב שרכב עם קסדה מלאה של שואי. הנוחות מהמעבר לקסדת 3/4 במקומות עירוניים, הוכיח את עצמו. הקסדה נוחה לנסיעות ארוכות, קלה ושקטה יחסית.

7.    כפפות רכיבה נוספות: זוג או יותר, של כפפות עפ"י העונות נותן מענה לימים חמים וקרים כאחד. במיוחד כשיורד גשם וקר והכפפות נרטבות לגמרי אחרי רכיבה של כמה מאות ק"מ. הכפפות שקנינו בנורבגיה, נתנו מענה טוב יותר מהכפפות שהבאנו מהארץ, אם כי, לא לגמרי בתנאי מזג האוויר הקיצוניים. שווה לרכוש כיסוי "ערדליים" לידיים, בדומה לכיסוי לרגליים. לא מעט רוכבים שפגשנו בדרך רכבו עם כיסוי לכפפות הידיים השומר על כפות ידיים ואצבעות יבשות.

8.  מיגון גשם ורוח לידיים – רכשנו מראש, מיגוני ידיים בדמות כיסוי בד נגד גשם. ההרכבה פשוטה ומהירה ונתנה מענה למקומות קרים ברכיבה הררית וגשומה. אינו נותן מענה הולם כמו חימום ידיות.

לינה :
את מקומות הלינה של הלילה הראשון והאחרון הזמנו מראש ובמרחק הליכה של 2 דקות מחנות השכרת האופנועים. את יתר מקומות הלינה על פני ציר המסע, בחרנו לקראת ערב ובסיום הרכיבה של אותו יום. בערים המרכזיות – ברלין, מאלמו, אוסלו, לוקסמבורג, באזל ועוד… היה קשה מאד למצוא מקומות לינה זמינים. הרבה שעות השקענו בחיפוש מקום לינה הולם לשלושתנו אחרי יום רכיבה ארוך ומתיש. האם יכולנו לחסוך זמן זה ולהזמין מקומות לינה מהארץ ? לא בטוח. לא תמיד, ברור היה לגמרי לאן נגיע בסוף יום הרכיבה ולעיתים אף קיצרנו את משך הרכיבה בעיקר בגלל עייפות ותנאי מזג האוויר. נראה, שלאותו הזמן, היה זה, הפתרון הטוב ביותר. בדיעבד, היינו יכולים (ובתנאי שיש כוח…וחשק…) לחפש בלילה שלפני, מקום לינה ליום המחרת. ייתכן, שזה היה חוסך המון טרדה ולא מעט תסכולים, חיכוכים וכסף.
בכל מקומות הלינה שבילנו בהם את הלילה החל, מבתי מלון בערים הגדולות וכלה בקמפינגים וצימרים לאורך המסע, "נפלנו" על מקומות נקיים עם תנאים ושירותים נאותים. במרבית המקומות, ניתן היה לקבל ארוחות בוקר כך, שיכולנו להצטייד בסנדוויצ'ים להמשך היום. המחירים היו סבירים ונעו מ- 55 עד 145 יורו לילה לכולנו בחדר אחד.

במקביל אלינו, "לינת האופנועים" בכל המקומות הייתה בטוחה ובמקומות בהם מעט חששנו, מצאנו מקומות אחסון בתשלום הכוללים שמירה מסביב לשעון.
ככלל ולמעט רוסיה, יכולנו להשאיר את האופנועים והציוד ללא השגחה ומאומה לא היה קורה.
אוכל:
בתחום זה, היו אי הסכמות… מכיוון, שלכל אחד מאתנו, הייתה תרבות "הזנה" משלו (צמחוני, כשר ולא משנה…), לא תמיד מצאנו מכנה משותף לשעת האוכל, לסוג האוכל, למקום האוכל ועוד…
למרות שדיברנו על נושא זה עוד בארץ, בפועל, היה קשה לתאם בין כולנו. "הצבא צועד על קיבתו…" וכשזה לא קורה, קורים דברים אחרים… ולעיתים, גם לא נעימים… למדנו להתמודד עם הייחודיות והשונות של כל אחד ודאגנו למצבור אישי לרגעים הקשים. ברגעים המשותפים (בבילוי לילי אחרי יום רכיבה או בימי החופש בערים הגדולות) ובעיקר במסעדות ניתן היה להזמין לכל אחד בהתאם לתפריט, את מבוקשו. ראיתם על פני המסע סגנונות שונים של מזון החל ממנות גורמה וכלה בפיתה עם "בורגרפיש" או סתם לחמנייה עם נקניק. לסיכום; למדנו והצלחנו לגשר על הפערים ולמצוא את הדרך הטובה והמקובלת על כולם.
האוכל היה מגוון בכל המדינות בהן ביקרנו ובחלק גדול מהמקומות, טעמנו ואף הזמנו את האוכל האותנטי והמקומי של המדינה. היה יפה לראות את זה מוגש ומצויר ולרוב גם טעים לחיך.

דלק :
הדלק יקר, ובממוצע, קרוב מאד למחיר בארץ. בנורבגיה יקר בטירוף – כמעט 10 ₪ לליטר.. וברוסיה הזול ביותר כ- 3.5 ₪ לליטר. העלויות בממוצע ליום רכיבה ארוך כ- 50 יורו. מהירות הנסיעה הייתה סבירה בהחלט – 120 קמ"ש בממוצע כך, שאני מניח שאם היינו רוכבים מהר יותר גם היינו צורכים יותר.
לעיתים, נתקלנו בדרכים מהירות על פני עשרות ק"מ ללא תחנת דלק. ולכן מומלץ ביציאה מהערים לכיוון הדרכים המהירות, לתדלק מראש ולהיות מוכנים. בכל מקרה, לתדלק את האופנוע כשעל שעון הדלק יש יתרה של רבע מיכל. לכל הדעות, זה עדיף על פני התקעות עם מיכל ריק. הנסיעה הארוכה ביותר הייתה מפינלנד לרוסיה ללא תדלוק. זו בהחלט הייתה "בחינת הישרדות" למיכל הדלק, רכיבה אינסופית שהסתיימה על אדי הדלק האחרונים איי שם בבית מועדון הרוכבים הרוסי.

המסלול :
מסלול הטיול תוכנן כך, שמטרתו העיקרית הייתה "לכבוש" את נורדקאפ והמטרה הנוספת – לרכוב והרבה. המסלול חצה 10 מדינות באירופה, סקנדינביה וכלל גם את רוסיה. לחמש מהמדינות, חזרנו שוב ממקומות וכיוונים אחרים. כך, שחצינו אותן לאורכן ולרוחבן. הכבישים ודרכי הגישה היו מהודקים, רחבים, ישרים, מסומנים והתאפיינו בראות טובה (למעט רוסיה…). הרכיבה הייתה מהנה ומאתגרת. הנופים שנגלו לפנינו בצדי הכביש, בחזית הנסיעה מעל ומתחת, היו עוצרי נשימה ולא הפסקנו להתפעל ולחייך לאורך אלפי קילומטרים. בכל עיקול ובכל פנייה, חיכתה לנו הפתעה חדשה, שעוררה בנו את מלוא החושים. המסלול חצה יבשות וימים וכלל הפלגות ב- 14 מעבורות שונות, הקצרה שבהן הייתה 20 דקות והארוכה שבהן, הייתה 7 שעות וכללה קבינת שינה ושתי ארוחות. במדינות שחצינו, פגשנו אנשים, תרבות, לבוש, שפה, נופים, אתרים, היסטוריה, סגנון, ארכיטקטורה, חנויות, תחבורה, מנהגים, מאכלים ייחודיים. "קשרנו" קשרים וחברויות עם רוכבים ממדינות אחרות ובעיקר, היינו בחופש טוטאלי מחיי השגרה שלנו ובהתמכרות מוחלטת למסע של החיים – מוטורי ואישי ביחד. אתה והאופנוע בתוך כל העושר החווייתי הזה. שואף לריאותיך עוד "טונות" של סיפוק ואיכות חיים.
ללא ספק, חוויות אינסוף, ריגושים והתרגשויות רבות, צרובות בליבנו לכל החיים.

הצג את הוראות הגעה אל מינכן, גרמניה במפה גדולה יותר

(למעלה: סליחה על כמה באגים במפה, כדוגמת צפון סקנדינביה ובקטע הכניסה והיציאה מרוסיה, שאינה משולבת בתכנון צירים על מפות גוגל. מי שמחפש את המסלול המדוייק – לכל פוסט שהתפרסם, צמודה מפת ציר.)

הערה: המסלול כפי שתוכנן במקור, היה צריך לחצות דרך מדינות במזרח אירופה ולחזור שוב לגרמניה, מכיוון מזרח דרך פולין, צ'כיה ואוסטריה. ההחלטה לשינוי המסלול, התקבלה ברוסיה. בסנקט-פטרסבורג. זאת, בעקבות מידע שקיבלנו מהחברים המקומיים ולאור העובדה שחווינו את קשיי הדרכים והשפה, כמו גם, רשויות החוק והצורך בקבלת אישורים מיוחדים לאופנועים.
גם עובדת השינויים מהתוכניות המקוריות, נבחנה לעיתים תוך כדי המסע. נכון היה לבצע הערכת מצב ולאשר את יום הרכיבה הבא. לעיתים, בגלל מזג האוויר הגשום והדאגה לביטחון האישי שלנו, נאלצנו לשנות בו במקום את הנתיבים, כמו גם את משך הרכיבה לאותו יום.

התמצאות:
כפי שאתם זוכרים ודאי, מסלול המסע כולו (יבשה וים…)  "נשען" ברובו על שולה גארמין, בתמיכת מפות הכוללות גם כבישים פנימיים. העובדה שהשתמשנו ב- GPS, תרמה רבות לשקט הנפשי ברכיבה. למעט טעות אחת (שלנו), בהקשת היעד והיעדר מיפוי ברוסיה – שולה הובילה אותנו בבטחה לכול אורך המסע. נוכחות המפות במסע, הן חובה ושימשו עזרה נוספת ונוחה להתמצאות ויכולת ביצוע שינויים במסלול כשנדרשנו. יכולת הקריאה בשילוט הדרכים סבירה ובחלק מהמדינות טובה מאד.
שפה – ברוב המדינות בהן ביקרנו, מבינים אנגלית. כך, שיכולת הדיבור וההבנה היו בסדר גמור, ושוב, כל האמור לעיל נכון למעט רוסיה. שם, היה קשה בדרכים ובשילוט ובקושי רב מצאנו מישהו שדיבר אנגלית, בהחלט מתסכל… לדבר בשפת סימנים וציורים.

החברים לדרך:
הטיול במקור תוכנן לעד חמישה אופנוענים. שלושה מקומות "נתפסו" מיד ע"י אורי, מיכאל ואנוכי ולשניים האחרים לא היו "קופצים", למרות שהצענו לעוד מספר חברים. כך נותרנו שלושתנו. האופנועים הוזמנו כ- 7 חודשים מראש ובכך למעשה נסגרה הרשימה.
אחת השאלות המרכזיות שנשאלנו ושאלנו גם את עצמנו לא אחת: "איך זה יהיה? האם נסתדר?" שלושה חברים, הפרשי גיל, צרכים שונים, תרבות וסגנון שונה ואף שהיינו כבר ביחד בחו"ל בהזדמנויות אחרות. לא היינו יחד לתקופה כזו ארוכה ואינטנסיבית. "האם תתפרק החבילה?" "האם נחזור ונישאר חברים?"
בפועל, הקשיים ליוו אותנו בכל יום והשפיעו על "מזג האוויר" האישי של כל אחד מאתנו. עימותים, ויכוחים וקצת "ברוגז" היו בחלל האוויר מידי יום.
לעיתים, היה נדמה, שאוטוטו זה הולך להתפרץ ולהתקלקל לנו. הקושי הפיסי, המנטאלי והאישי של כל אחד מאתנו לכל אורך המסע, יחד עם השקפת עולם שונה לגמרי, בהחלט הוסיפה ותרמה לאווירה הכללית.
ובנימה אישית שלי; היום, כחודש ימים אחרי המסע, כשאנחנו כבר בארץ אחרי הכול, אני יכול לומר בוודאות מוחלטת ומבלי להתייעץ עם חברי למסע, חזרנו ונשארנו  חברים. ככה לפחות אני מרגיש.
לדעתי, נדרשת בגרות אישית, ניסיון חיים ומנטליות מיוחדת, לדעת ללמוד על עצמך. להקשיב. להבין את האחר. לסלוח ולתקן ולעיתים, מבלי להסכים לפעול ולהסתגל למצב החדש הטומן בחובו אי וודאות רבה ובלבד, לשמור על שלמות "המשפחה" באותו פרק זמן לחוץ ומתוח – לא תמיד זה מצליח. אצלנו זה אכן הצליח. קל מאד היה, לנפץ, להרים ידיים ולברוח מהמצבים הקשים. החוכמה טמונה בהתמודדות וביכולת האישית ללמידה ומסע פנימי מתמיד. כל אחד מאתנו ידע, למד והתכוון בדרכו שלו לגשר על הפערים והכעסים שנוצרו במהלך המסע ולהטות את הכף למגמה חיובית, סולחת וחברית. זה המפתח והדבק ששמר עלינו לכל אורך המסע.
במבט לאחור וברמה האישית, זו בהחלט הייתה חוויה והתנסות מאתגרת.

אני יושב כבר כמה שעות וכותב פה בארץ את פרק הסיום. הזיכרונות חוזרים ומלווים אותי לכל אורך הכתיבה: הרגעים הקסומים, המראות והאתגרים המרתקים, מציפים את כולי והתחושה הפנימית, מחזירה אותי לאותם לילות של כתיבה מרגשת, בתחנות השידור הרבות שהיו לי באירופה.

חלום ענקי ומציאותי, שאינו מרפה וגם, איני רוצה להתעורר ממנו וללא ספק ילווה אותי כל חיי.
26 פרקים תיעדו את הגשמת החלום הפרטי שלנו ודרכם שיתפנו אתכם, משפחה, חברים וקוראים יקרים בחוויות הריאליטי היומיומיות שחווינו, כמעט בזמן אמת (למעט תקלות אינטרנט קלות…).
מהמקום הזה ובמיוחד פה בארץ, כשאנחנו הכי קרובים לכולכם, רוצה לומר בשמי ובשם חברי למסע; אורי ומיכאל:

תודה רבה עם כל הכוח שבלב, לאנשים מאחורי הקלעים שתרמו מזמנם, מרצם וכיסם להצלחה הכוללת של המסע :
•    אריה נגררים – על התרומה הכספית במימון המסע.
•    מר הרמן – על קיום ההבטחה וקבלת אופנועים חדשים ישירות "מהניילון" למסע.
•    יוני – העורך הראשי של אתר הרפתקה דוט קום ואיש יקר ומיוחד במינו. יוני,  בדרכו המיוחדת אירח אותנו באתר לאורך כל המסע ודאג לכם, אלפי האנשים ברחבי הגלובוס לעקוב, להתרגש, ולחוות ביחד אתנו את המסע המאתגר.
•    לחברים והקוראים הרבים שעקבו, קראו, הגיבו ופרגנו לכל אורך הדרך.
•    לשלוש המשפחות היקרות שלנו (עומר, ערד ולהבים) שתמכו מאחור, איפשרו, פרגנו  ועזרו כל אחת בדרכה שלה להגשמת החלום והמסע המאתגר.

ואחרונים חביבים, לשחקנים הראשיים במסע – שלושת השועלים, על הנחישות וההתמדה, התמיכה, העידוד, ההקשבה והסבלנות גם ברגעים הקשים. על היכולת ללמוד, להבין ולקבל האחד את השני, מבלי החובה להסכים. להשכיל ולשמור על "החבילה החברית" שלמה ובריאה לכל אורך המסע וגם פה בארץ.

ואצלי, החלומות הבאים כבר "מתבשלים". על אופנועים כמובן…
וזוכרים, את המשפט מפרק 16:

"החיים אינם נמדדים לפי מספר הנשימות שנשמת, כי אם לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"

חברים,
"להגשים את החלום ולחזור הביתה בשלום" – וזה המשפט שלי !
ניפגש שוב. בהגשמת החלום הבא.
שלכם, איציק.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות  C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

אקוודור

הנה סיפור על שני אנשים מיוחדים ונועזים. שיצאו לממש חלום רגע לפני שהם מסתערים על החיים. יניב זינגר ואריקה רוֹ נפגשו בארץ כשיניב הדריך קבוצת צעירים מפרוייקט "תגלית" איתה הגיעה אריקה. אחרי שאריקה עשתה עליה. התגלגלו השניים לתל-אביב. אריקה מילצרה, עבדה במרכז שירות טלפוני ואפילו מכרה בוריטוס על שפת הים. יניב מלמד מתמטיקה בGMAT ומצלם חתונות מדי פעם. הם החליטו לעשות משהו אחר לגמרי; לרכוש שני אופנועי BMW f650gs בארה"ב ולרדת עד לאושואייה בצופצ'יק התחתון של העולם ואז לעלות חזרה צפונה. בעת כתיבת שורות אלה, הם יושבים בבוליביה. שמעם הגיע לאזני במקרה. ואז איתר אותם ערן שביט ידידי ממקסיקו וכך הגעתי לבלוג שלהם. כן, יש להם בלוג כתוב אנגלית, טעון בסיפורים נהדרים ובעיקר צילומים שהעתיקו את נשימתי. מדהימים. יצרתי קשר עם יניב והצעתי לו לחשוף את סיפור המסע כאן בעברית. לקח קצת זמן עקב בעיות תקשורת והנה הפוסט הראשון. ישבתי לתרגם מתוך הבלוג של אריקה ויניב. קטע המספר על "סאגת הצמיגים" בדרך חזרה צפונה. קצת ארוך ולכן יחולק לשני קטעים. אך הצילומים…. וואיי וואיי איזה יופי.!  . תיהנו!

ראשית, מאחר ואין מצב לתרגם את כל הבלוג הנפלא של אריקה ויניב, אני מצרף אוסף צילומים מהדרך שלהם. (כתבה קצרה בהמשך).

 

לידיעה כללית: אריקה קיבלה רשיון לאופנוע שבועיים לפני היציאה לדרך ויניב רכב רק 3 חודשים לפני היציאה…

 

 

למעלה: באחה קליפורניה- בפינה של קוקו (כן דיווח זכור מהסיבוב של עמיר פורת)

למעלה: חניית לילה במדבר האטקאמה צ'ילה

 

סוף העולם: פארק לפטאייה אושואייה דרום ארגנטינה

צמיגים בקצה העולם. חלק 1

"בפעם הראשונה שהתחלנו לשים לב להתבלותם של הצמיגים האחוריים, היה בסביבות סנטיאגו צ'ילה. אחרי משהו כמו 12 אלף מייל של רכיבה, אף שראינו את סוג הצמיגים שהיינו צריכים יותר מאשר במקום אחד על פניו עברנו. מבלי לחפש אותם כלל. לא עלה על דעתנו לקנות אותם. ראשית, צ'ילה היתה הארץ היקרה ביותר בה ביקרנו מאז יצאנו לדרך וההגיון שלנו כיוון אותנו לחשוב, שאין מצב שנמצא איזו שהיא סיבה לקנות בה משהו יקר. שנית, מה שהבנו זה שהצמיגים שחוקים רק קלות ולא ממש נראה לנו עניין רציני, שיש להלחץ ממנו.
ולא כך. מעבר לסנטיאגו רכבנו עוד שלושת או ארבעת אלפי מיילים בלי שום בעיה, כל הדרך עד לאושואייה. בכל מקרה, כשהגענו לשם, השחיקה בצמיג האחורי שלי הייתה כבר במצב מדאיג דיו, כדי לבשר לאריקה שעלינו לקנות צמיגים אם ניתקל במשהו כזה.

אך כמה אופייני לי; לא מספיק מודאג ורציני כדי ללכת ותכל'ס לחפש צמיגים חדשים. מה שכן חיפשתי, היה תרסיס סיכה לשרשרת. מסתבר שמה שגורם לי לפעול ברצינות, הוא זכרון של נסיון רע שהיה לי. או במקרה הזה, השיניים בגלגל האחורי הפכו כל כך משוייפים מכך שהשרשרת הייתה רפויה יותר ויותר, שהם החלו להשבר וסירבו משום מה למלא את חלקם במסע. כלומר לדחוף את האופנוע קדימה. וההמתנה בת שלושת השבועות בקארטחנה לחלקים חדשים שיגיעו בדואר השאירה משקע. כל זה מתקשר לסאגה, כי הדאגה לחומר סיכה הביא אותי לחנות האופנועים היחידה באושואייה. אף שזו עיר מפתיעה בגודלה, אופנועים לא ממש נפוצים כאן, מעצם העובדה שיש רק 3 חודשים בהם מזג האויר מאפשר לרכוב בה. בחנות ראיתי צימיגי מצלר דגם 'סהרה'. שאלתי אם הם מחזיקים צמיגים מתת דגם 'טורנס', שזה הדגם עליו רכבנו עד לכאן. תשובה שלילית…"טוב, מילא, נקנה אותם מאוחר יותר"…

מה שלא לקחנו בחשבון, זו העובדה כי מאושואייה לבארילוצ'ה Bariloche התכוונו לרכוב עם האימהות שלנו ועם דודתי. שלוש הגברות ברכב שכור ואנחנו כמובן על האופנועים. בכדי לדייק, לקחנו את זה בחשבון, אך לא הבנו באיזה קצב נצטרך לעמוד, בכדי לשמור על המהירות שלהן. עזבנו את אושואייה ב- 22 בפברואר (2011) מתוך כוונה להגיע לבארילוצ'ה ב 4 במרץ (באנגלית אגב, "מארץ' פור" זה התאריך היחיד שהוא גם פקודה…) מה שאומר שעומדים לרשותנו 10 ימים, לכסות דרך של כ- 2000 מייל. כאשר שליש ממנה דרך עפר ועדיין להספיק לבקר ולבלות; בפוארטו נאטאלס Puerto Natales. טורס דל פיינה, הקרחון המדהים של פריטו מורנו, פיצרוי, אל-צ'אלטן והקראטרה אוסטראל, בתוך תא הזמן הזה. פתאום היינו צרכים להתעורר בשעה 6:30 בבוקר ולרכוב לעיתים מעבר לנקודת תשישות. עם אפס בלמים. סגנון רכיבה זה היה זר לנו. עד לרגע זה היינו מורגלים להשלף משקי השינה שלנו, רק כשהם הפכו חמים מדי, סביב השעה 10:00 בבוקר. (או בימים גשומים בהם לא טרחנו כלל לצאת מהם, פרט לעשיית צרכים. אף שבאותם ימים לא ממש יצאנו לפשתן בחוץ), רכבנו רכיבה איטית, תוך שימוש מוגבר בבלמים בקטעים עם אחיזה בעייתית. הפסקות רבות לצלם. ועצירה סופית ממש לפני שקיעה. בצורה כזו, כיסינו לעיתים לא יותר ממאה קילומטרים ביום. ומכאן יש לפנינו כמה ימים של 500 ק"מ ויותר ביום. עצירה לחיפוש צמיגים ועוד יום כדי להתקין אותם, לא באו בחשבון. החלטנו לדחות הכל עד לבארילוצ'ה.

המשך בוא יבוא. מי שקצר סבלנות, יכול לדלג ישירות לבלוג שלנו. להתראות בפרק הבא. אריקה ויניב

————————————————————————————————————————————————————————–

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה.

————————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

(מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק כאן . בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה)

לפני כמה שנים נתקלתי איפהשהו במרחבים הוירטואליים של אתרי המסע, במשפט המופיע כאן על רקע התמונה. אימצתי אותו. הוא מדגיש משהו ממהות היציאה למסע שכזה. אחרי כחמישה עשר מפגשים עם קהלים שונים שהזמינו אותי להרצות בפניהם על המסע – הרצאה שבה אני מספר לא רק על הדרך, יופיה וההרפתקה שבה, אלא גם על הסיבות וההכנות – יש במיני פוסטר הזה… "תקציר לחולם". הנה הוא לפניכם 🙂

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

כבר מראש, סליחה על האורך ואולי הכובד של הדברים בפוסט הפעם, אבל לפחות התמונות מעניינות (:

אל תחפשו בגוגל את המילה שבכותרת. זו המצאה שלי. כך חיברתי שתי מילים. את המילה Adventure עם המילה Therapy שהן צירוף שגור כבר כמה עשרות שנים. חיפשתי מילה חדשה, צפופה יותר. Adventherapy ומשמעה "טיפול בהרפתקה". (אם תרצו "הָרְפָּטִיפּוּל"). יש למילה שהמצאתי צליל מאד "מדעי". אבל היא אינה כזו. לא ממש תכננתי ובניתי מערך כולל, או פתרון למשבר כלשהו. אף שישבתי לא אחת, מהרהר איפה לעזאזל משבר גיל ה-30 ה-40 ה-50 ה-60 , כדי לצאת מולם במחול פגיונות או לרבוץ במרה שחורה. אני משום מה, כל הזמן מלא ועסוק מעל לראש, בלבחון, לנסות ולהגדיר, מה תהיה ההגשמה הבאה. החלום הבא שאחתור לגעת בו.  רגע, – יתכן – כלומר, בטוח – והכל קורה משום שאני נושא בתוכי איזו טראומה רדומה מהילדות, מההתבגרות, מהצבא. ובנוסף, משברים היו גם היו, אבל לא על הציר הכרונולוגי השגור, לא כאלה שמתוארים בטקסטים של טלנובלות. גם אם בסוף, שינויים קרו מעצמם או בהפתעה. הרגשתי כי הם מעולם לא הפתיעו ממש וגם לא באו משום מקום.

כשאומרים לי "טיפול בהרפתקה", אני מבין שיש "סל" של טיפולים ב"בעיות", רק תבחר לך נוסחה: טיפול בשתיקה. טיפול בריצה, טיפול בהלם, טיפול בליטוף, טיפול בהגשמה וכו'. נראה כי סביב כל עיסוק, אפשר לבנות תיאוריית "טראפי". אני חושב – לעומת המקובל – כי בתוך מעשה ההרפתקה, גלום כבר הדחף הטיפולי האינטואיטיבי העצמי, המצוי בכל אחד מאיתנו, כתיכנות הישרדותי מובנה בנו. מנגנון של שסתומי איזון, שנועד לאתגר ולמקסם את היכולות שלנו. לכן "טיפול בהרפתקה" הוא כמעט כמו לחשוב שאנחנו מחדשים באמירה; "אדם נושם, כדי להכניס חמצן לריאותיו". Adventherapy היא הדרך שלי להדגיש את נוכחות הטיפול, בתוך המושג הרפתקה.

קולד-פוט אלסקה

בהפוכה:

כשאני בוחן לאחור הישגים שיש לי; חומריים, בין-אישיים, אמנותיים וכו', גם שברור לי כי הם נבנו בשקידה וכוונה. אני מבין אותם ממש בסוג של הנדסה הפוכה, משרטט אחורה את תהליך הקמת הבניין ומגיע בסוף, לשולחן העבודה של הארכיטקט, לפנקס הסקיצות שלו ולמילה שהוא רשם יום אחד, על איזו מפית בבית קפה מקרי כשהחליט לבנות משהו משלו, ללא הזמנה של לקוח וגמר אומר, ללכת עם עצמו ועם הרעיון – עד הסוף. נראה כי ניתן להבין את נקודת המוצא רק בסוף הדרך. אז למילה הקטנה ששירבטתי פעם על חתיכת נייר, או אולי סתם בראשי, לא נתתי מעולם שם. היום אני קורא לה Adventherapy. כמו שהזכרתי כבר, יש גם יש היום תיאוריות, הבונות מוצר טיפולי, סביב תכנון ויציאה להרפתקה. יש הבונים הרפתקה שאינה ספונטנית בעליל, סביב צורך מוגדר ליציאה ממצב בעייתי, בעיני המטופל או המטפל. סוג של תרגולי מימוש. או אם תרצו עמידה בתכניות והגשמה. זו תעשייה חיה. ביזנס שמגלגל הרבה כסף. בכתיבתי כאן, לא ממש התכוונתי להיות מדריך רוחני או מתרגל אישי. אני רוצה לספר על תובנות שלי, אשר אם רציתי או לו, היו הנתיב שלימדתי את עצמי להלך בו, בדרך למימוש חלום. או יותר נכון, מימוש מי ומה שאני באמת.

קראטרה אוסטראל. צ'ילה

המסע שעשיתי מאלסקה לאושואייה, מסתכל על מימוש, מהקומה השניה של נסיון החיים. איני נער צעיר שבוחן מנסה ותוהה. אני מחזיק בתאריך לידה, אשר שם לי ברקורד, הרבה נסיון ובעיקר, הרבה מאד נסיונות. אם אפשר לקצר בהגדרות, הייתי נוהג סוג של בוטות ואומר: נואשתי לא אחת. התאכזבתי רבות ואכלתי הרבה חרה מעצמי. וכמו הרבה נואשים סביבי, ניסיתי הסוואות ותרגלתי הסתרות. שלפתי לא אחת, את צפורני הציניות ההגנתית, השנינה והחידוד. כאילו יודע כל אני. כאילו כבר אי אפשר לחדש לי, להפתיע אותי. ועל הדרך, יש לי תשובה, משפט מחץ ופתרון מושלם לכל דבר. גיליתי כי יש תיאוריה הפוכה המובילה לאותה מסקנה ממש. כלי נשק לשני המחנות. שאמנם פולט את אותה מסקנה, אבל נשען על תובנות הפוכות.

רק פעם אחת:

יש האומרים: "עזוב אותך, כבר ראית הכל. עשית (או ניסת) הכל, עצור. תהנה ממה שיש או מהיתרה שנשארה לך. אל תסכן את מעט (או מירב) ההישגים שלך. הכלכליים, האישיים, הנפשיים וכו'. שב, תתבצר. בנה סביבך חומה. שמור על הכסא, המעמד, אל תהיה אידיוט, הרי.. 'חיים רק פעם אחת' ". ומן העבר השני, יש את חסרי המנוח, העומדים על קצות אצבעותיהם, בראש ערימת ההישגים שלהם וקוראים. "הי! יש שם עוד משהו מעבר לחומה. יש עוד אופק, יש עוד חלום". הם מוכנים להסתכן ולדלג הלאה. לא רק בהסתכנות של ויתור על הישגים. כי אם הקרבה אמיתית של בריאותם הפיסית והנפשית והם עושים זאת תוך אמירת אותה קריאה טרוויאלית "כי חיים רק פעם אחת". לדעתי שתי הקבוצות טועות. כי בתקופת חיים אחת, אפשר לחיות הרבה פעמים. במיוחד כשאדם מוצא עצמו עמוס בהישגים, אבל עדיין חסר מימוש עצמי.

הגשמת חלום, היא נסיון יזום להתקרב כמה שיותר למימוש עצמי.

הרפתקה היא בעצם "עשיית מעשה שיש בו סיכון". התרפיה שבכך, היא ההתמודדות, לדעת לנהל את הסיכון. (אין שום הרפתקה בלהכנס עם הראש דרך קיר. ניהול נכון של סיכון. הוא לעבור את הקיר מעל או מתחת או בדרך חכמה אחרת וגם ליהנות מהתגליות שבדרך) התועלת שבכך אם תרצו, הוא אימון עצמי לחיים ממוקדי מטרה או לפחות, מספקים ומאושרים יותר. הרפתקה מלמדת אותנו התבוננות וענוה וגבולות.

אז מה עלי לעשות עם חיי הביולוגיים החד פעמיים? בין כך וכך הם רק שלי. ובלי להתנגח בשום אמונה דתית. אומר כי, גם אם יש עולם נוסף, שני, הבא, אחר, גלגול וכו', מה שבטוח שהעולם שקורה עכשיו, הוא ממשי. הוא מוחשי, הוא קיים. וגם אם החלום שלך, הוא לשבת בבית מדרש ולהתכונן לעולם הבא בלמידה אובססיבית. יצאת לדרך, כבר בעולם הנוכחי. והיה ויצאת לדרך "בעולם הקודם", עכשיו אתה מודע לכך.

ניקראגואה

החיים הם הרפתקה והרפתקה היא תשוקה:

גם אם הכנות להרפתקה. כל הרפתקה. הן מרכיב מרכזי בהצלחתה. בסופו של תהליך, יש רגע (או רגעים) של אמת. החיים הרגילים שלנו הם המשל והנמשל גם יחד. שגם אם עברנו שנים של למידה והכלת דעת. ההרפתקה מתחילה בדלת היציאה מבית הספר, מהבית. מהמחסה. הנה, אנחנו מצויידים בדי תובנות וידע, כדי לצאת לדרך ולהתמודד עם סיכוניה. נכון יותר – חותרים להישגים שהיא תוביל אותנו אליהם. ואם ממש לדייק:  החקירה, הלימוד, ההתלהבות, העניין –סוכים בתשוקה גדולה לחיות. אלה ועוד הם השלב הראשון של הטיפול העצמי. הדרך להגשמת החלום האישי שבנו והיצאה לחיים האמיתיים. זו ההרפתקה.

 

צינור הנפט של אלסקה

צפונה מפיירבנקס אלסקה

תחילת יוני, אביב בפיירבנקס, העיר השניה בגודלה באלסקה, בוקר תכול עלה על חלקת הקמפינג ששכרתי מג'ייק, פנסיונר חביב המשמש כאחראי/אב-בית עונתי, של אתר הקמפינג המדינתי, הסמוך לאוניברסיטת פיירבנקס. ג'ייק שמע על תכניתי למחר וביקש לדבר איתי, סיכמתי איתו שאני בא בבוקר לקרוואן שלו להיפרד ומאחסן אצלו את עודף הציוד שלא יהיה לי בו צורך בקטע הדרך בן 1600 הק"מ (הלוך וחזור), למחנה הקודחים בדד-הורס. כשהגעתי בבוקר לפגוש את ג'ייק קיבלתי ממנו תזכורת של הרגע האחרון על "כמה הרעיון שלי מטורף". כלומר, שוב אני בקטע של 'טיפול בהתנגדויות'. אנשים נחמדים ממש שמתוך צורך אמיתי לעזור, מנסים למנוע ממך לצאת להרפתקה שלך. סיפרתי לו עד כמה אני מוכן והרגעתי את המצב. מאז היציאה מביתה של שירלי בסן-פרנסיסקו, רכבתי כבר 4500 ק"מ שהיו שזורים פה ושם, קטעי דרך משובשים קצרים. מזג אויר הפכפך וכמה תחנות דלק שהיו ריקות מנוזלים. בשני מקרים החלקתי על דרך רטובה וחצצית, שהפתיעה אותי בחוסר האחיזה המוחלט שחוו צמיגי הכביש בהם היה נעול האופנוע. וגם אם נאלצתי לקצר ימי רכיבה, עקב תנאי מזג אויר או ירידת חשיכה מהירה משתכננתי, מצאתי לאורך צירי רכיבה ארוכים וריקים, מקום בטוח להצטייד בו ולמתוח את אוהלי. אך קטע הדרך שחיכה לי בין פיירבנקס, למפרץ פרודו, בו שוכן מחנה קודחי הנפט "דד-הורס", היה בעיני האתגרי ביותר עד עתה. זו הנתיב בו ניתן להגיע לנקודה הצפונית ביותר בעולם בדרך קרקעית. זה מסלול שלמדתי אותו כמו ציר ניווט לילה מבצעי. כלומר, אין לי אפשרות לעשות סיור מקדים או אימון יבש. מה שהוצאתי ממקורות מידע רבים, כולל שיחות והחלפת מיילים עם מי שעשו זאת בעבר. חקירה יסודית של בלוגים, ספרים, אתרי מסעות, אתרי מפות וכמובן גוגל ארט'. זה מה יש. לפָנָי רגע של אמת. אחד מבין רבים שעוד נכונו לי.

יציאה ממדבר האטקאמה. צ'ילה

כאשר תכננתי את הקטעים הייחודיים של המסע, בניתי טבלה של עוצמות סיכון. עם שלל סיבות וערכים, חלקם רגשיים וחלקם סטטיסטיים יבשים. נתתי לכל קטע מספר מ 1 עד 5, מעין מדד אישי לרמת קושי, או אם לדייק, – מורכבות האתגר. לא, לא ממש מדדתי או הזנתי נתונים לאיזה מערבל שסיכם עבורי ערך תמאטי או מתמאטי. אלא מעין סולם צבעים, מתכלת ועד לאדום כהה, מעין מדד סומק, צפיפות עור ברווז או עוצמת רעד. החל בהיות היעד סוג של מימוש פנטזיית מפגש עם מקום שבעיני נחשב "מיתולוגי" וכלה בידע ממשי, על רמת הסיכונים הפיזיים הקשורים בו. סולם כזה היה נקודת ההתייחסות שלי בשלבים האחרונים לקראת מימוש. אותו שלב שכבר אין מה להתכונן. זהו. מחר אני נכנס.

בעבר, חוויתי כמה פעמים את הריגוש הזה. אותו גדיל דק הנפרם מתוך חבל השִׁידְרה. אותה השתעלות המסתירה רעד בקול. אותו סחרור שראשי סבב בו, רגע לפני שפתחתי דלת לפרקים חדשים בחיי. אני יכול להשוות מצב כזה ללידת בנותי. למקום עבודה חדש. לכניסה ראשונה לבית חדש. לפתיחת תערוכה. לעמידה בבית משפט, להיכרות ראשונה עם מישהו/י. לפרידה בדרך למלחמה. רגע אשר כמה שאנסה להגדיר את שיאו, לא אצליח להצביע על השניה החמקמקה הזו. וכמו בחיי השוטפים, עכשיו בקטעי מסע, בו כל שניה היא גורלית. מכוננת וחד פעמית.  בכל רגע עלי להגיב למצב חדש. אך ביתר ריכוז ובהירות. ולכן ההכנה היתה חשובה. היא מפנה אותי להתעסק עם הבלתי צפוי האמיתי. הייחודי ממש לקטע דרך שלפני. במקום להתעסק בהתמצאות, אני פנוי ליהנות מהנוף הנשקף מקצה סלע על פי תהום. במקום לחרוד מחוסר דלק או אוכל, אני פנוי לקטע רגלי במרדף אחרי עופר קאריבו, או לעצירה בנקיק צדדי שנפער בשטפון טרי אותו אני מגלה פתאום. ובמקום לשאול שאלות על איך רוכבים על דרך חצצית רטובה, עם רוח צד ושלג. אני עסוק בהתמקדות  סבלנית במעבר נהר בוץ מפתיע. אני מגיע מוכן להתנסות בהפתעות האמיתיות ומשקיע את כולי בהתגברות על סיכון. בדרך מיוחדת משלי.

הייחוד בדרך הדאלטון, שנקראת כך על שם ג'יימס דאלטון המהנדס שפיקח על סלילתה (לא מצביא. לא נשיא. לא פוליטיקאי – מהנדס!). הוא שהדרך נסללה, רק כדי לאפשר קשר יבשתי עם שדות הנפט שנתגלו בראשית המאה העשרים, (אך הוחל בפיתוחם, בשליש השני של המאה ההיא), במדף היבשתי הצפוני מערבי של אמריקה על שפתו הדרומית של האוקיינוס הארקטי, כאלף מייל מהקוטב הצפוני. הדרך נסללה רק למטרת תחזוקת אתר הקידוח הענק והשגחה על צינור הנפט הגולמי הזורם משם ועד לעיר ואלדז. 1300 ק"מ של קרקע פראית, קפואת עד ומבותרת. הדאלטון היא דרך שירות שלא נועדה לתיירים. ברובה אינה סלולה ואם דרכי קק"ל סטנדרטיות בארץ הם ברמת קושי 2 (מתוך 10) לנהג הממוצע, צפיתי כי איכות סלילת ותחזוקת הדאלטון, תנוע בין קטעי כביש סלול איכותי, לדרכי עפר בדרגת קושי בין 2 ל- 8. מה שמוסיף קושי הוא נטישותה. יצאת לדרך? הפסקה ראשונה להצטיידות תמצא רק אחרי 400 ק"מ (אם לא מחשיבים את הגשר מעל נהר היוקון), בתחנה בשם קולד-פוט. שם יש משאבת דלק אחת, עם אוקטן נמוך. בית קפה/בר/מינימרקט, משטח לקמפינג וצריפי שינה המיועדים לנהגי משאיות של חברות ההובלה. ולאחרונה גם למטיילים שמגיעים לשם באופן מאורגן. יש שם גם נציג של משטרת המדינה. אגף שימור איזה שהוא. ובטח, לפחות איזה משוגע אחד, שהחליט לחזור לטבע וחי בשדה סמוך, בצריף ללא חשמל או מים זורמים, לבוש וחמוש כמו דייווי קרוקט. בדרך יש קטעים בהם אם נפלת, האופנוע כשל, או אם עפת לשולי הדרך התלולים ונעלמת לתחתית נקיק או אגם קפוא, תגיד שלום. מקולד-פוט צפונה, עוד 400 ק"מ של שום כלום, (פרט לתחנות שאיבה התומכות בצינור הנפט, הנראות כבסיס צבאי על הירח) והדרך אף קשה יותר.

אתר הגייזרים אל-טטיו. מדבר אטקמה בגובה 4300 מ'. צ'ילה

חווייה:

כמה עשרות אלפי קילומטרים לבד על אופנוע, הם סביבת היתוך עצמי, ששלחה אותי בין השאר, להרהר בשאלה: איך ניתן להגדיר את המושג ; "חוויה". אותה תחושה פנימית המתרחשת, תוך כדי ולאחר התקלות, היכרות או מפגש, עם משהו או מישהו מרגש. מעשיר. נצרב. מטלטל. מחתים. מה היא בעצם אותה תחושה? והאם יש סיכוי כלשהו להעביר הלאה את העיקצוץ הרגשי הזה למישהו אחר? באיזה אמצעי עלי להשתמש, כדי שהחוויה האישית שלי תובן – אם בכלל? הגעתי למסקנה בעייתית משהו; לעולם לא אצליח. לעולם. כי הדבר הקטן הזה שמצלצל בתוכי כמו דנדון ענבל, לאחר נדנוד פעמון. הצלילים שלו, הם פנימיים וצלולים רק לי. וכל דרך שאשתמש בה כדי להעביר את הצליל ממני והלאה. תהיה מסננת שתזייף את ייחודו. ויותר מכך, חווייה לא נועדה לחלוקה ולשיתוף. לכל היותר ניתן לחוש בהד התרחשותה. "חווייה" קיימת כל עוד לא הצלחנו להעביר או לחלוק אותה. כך שעד סוף ימינו, באריכות או בחטף, אנו אוצרים בתוכנו חווייה שהיא רק שלנו, היא נגיעה בחלום שמובן רק לנו והיא בעצם מהות חיינו.

סיפור:

יש הטוענים כי בין שלל ההבדלים בין אדם לבין שאר בעלי החיים, קיימת היכולת שלנו להבין או לספר סיפור לתת לו מאפיינים רגשיים כמו הומור או עצב. כלומר, יש בתוכנו מנגנון המסוגל לעורר בנו גרוי והתרגשות, כתוצאה ממפגש עם אמירה שאינה שלנו, זרה לנו. לתהליך ההכרתי הזה אני קורא דמיון. ואף שדמיון רחוק לעיתים מרחק רב מהמציאות. אין אדם שאין בו דמיון. ודמיון הוא תנאי ראשון, או בעצם הגדרה אחרת ליכולתנו לחלום. המנגנון המחשבתי המוביל לתגובה רגשית, עובר מבעד לדמיון, הדמיון שלנו משתמש במסד הגדרות וערכים המתעוררים מְהֵלֶך מחשבה, מדמיון מכוון, הרהור או הזיה מקריים, או בלתי מודעים. הצורך שלנו לפענח חלום שחלמנו, הוא מנגנון הנובע מחרדה הגלומה בנו, מעצם החיטוט חסר האחריות שעשינו בזמן שחלמנו, במחשבות הנסתרות ולעיתים ה"מביישות" שעוברות בנו. משל "מה עבר עלי לעזאזל? מה פשר החלום?" וסביב הצורך הזה שלנו יש גם כן "תעשייה" אדירה. החל בפרשנות מדעית והמשך בשימושים אסטרולוגיים, בדיוניים, תנכיים, ספרותיים, פוליטיים ועוד. אך בדבר אחד אין לי ספק, הצפת תוכן החלום, הוא תנאי לטפל באותן הדחקות שמונעות אותנו מלממש את ייעודנו.

מקסיקו. סמוך לחוף מזונטה

מה בדיוק ההישג, או המימוש העצמי מכך שבנאדם עולה על אופנוע – אשר גם כך, יש ברכיבה עליו די סיכון. ונוסע ב"דאלטון" או ב"קראטרה-אוסטראל" דרך מס' 7 בדרום צ'ילה? מה בדיוק הרעיון להסתובב בצפון מקסיקו בעיצומה של מלחמת סמים. ושפעת חזירים? מה רע בג'יפ? במסע לנגב? או קיי, אז הגעת לאלסקה. למה צריך לצאת ל 800 ק"מ רכיבה לכל כיוון לבד? מה לא טוב במאה ק"מ?

כן. זה בדיוק הדבר. אף שאני יודע שיש היום יותר ישראלים שעלו על האברסט, מאשר כאלה שעשו את המסע שלי. שם נמצאת התשובה. חוויית האתגר. אני אוהב טבע, אבק ופרא, נמשך לדברים ראשוניים. מלהיבים. מכוננים. זה ארגז הכלים היצירתי שלי. זו מהותי, החלום שלי. רציתי את המקסימום. רציתי לנצח את הפשרה. את השיעמום המנוון והרוטינה המרדימה חושים. ההישג שלי בעיני עצמי הוא למצות את מלוא האפשרויות הגלומות במפגש עם מסלול ומקום חדשים ומסקרנים. ולעבור את כולו בלי הנחות – על פי אמות המידה שלי. להביט על חיי שם בארץ מהצד ועל חלומי הקם לתחיה בכל רגע כאן במסע.

האומץ לחלום בעיניים פקוחות. אני מניח, כי עוד אנסה להסביר מה דעתי על המושג "אומץ". כבר בשלב מוקדם הבנתי כי עלי לדבר בגלוי על חלומות, גם במחיר שישימו אותי ללעג מאחורי גבי, או יאמרו לי בפני, שאני אידיוט. זה היה אחד התנאים הראשונים שהיו לי בדרך להגשמתם, הליך הוצאתם מהנסתר לגלוי. בתחילה מוגדר וגלוי לעצמי ואחר כך גלוי גם לסביבתי. למדתי שאין מה להתלהם או להבטיח. יש לנקוט ענוה שהיא תנאי ראשון לדבקות. איך עושים זאת נכון? איך מסתערים על כל כך הרבה יעדי ביניים התלויים זה בזה? איך מתמרנים מהלכים, מבלי לשבור את הכלים, אלא תוך שימוש בהם? איך מגייסים תובנות והישגים שכבר צברתי, למען אותה מטרה? איך נערכתי נפשית להתמודד עם תהליך שכזה בכוחות עצמי?  איך נערכים לידיעה שזה עומד להסתיים? מה עושים כמה דקות לאחר שנוגעים בקצה? איך מסכמים מסע כזה, אם בכלל? איך מנהלים חיים רגילים לאחר החזרה? איך משמרים את התשוקה? סימני השאלה האלה גם הם, חלק מההרפתקה.

חברים לחלום בקצה הדרומי של הדרך. עומדים: מימין ג'ון ואנט. יושבים: מימין, דונאלד, עבדכם ואנטון.

בפעם הבאה אחזור לקרקע: כי יש לי רשימת עלויות המסע וחישובי הוצאות שיעניינו כמה מכם. וכמה רמזים על המסע הבא. ועל מה שקורה עכשיו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

גלעד, ברחובות כבר תלו גרלנדות של תאורה, וברמזור מוכר דגלונים זריז כבר מבשר את חג העצמאות . היום עברתי על מחלף גלילות ובמקום השלט הגדול שקרא לשחרר אותך, כבר יש שלט של סובארו. ובחניה ליד הבית שמתי לב, שגם מהמדבקה על המכונית אתה נעלם לי. תהיה חזק ילד.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: החיים הם הרפתקה and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!