רואנדה, לא מה שחשבנו

למסלול הרכיבה של עודד ברואנדה נא הקלידו כאן

רואנדה צרובה בזכרון בשל רצח העם בשנות התשעים. סיר לחץ שמקורו בשיטת הפרד ומשול אכזרית שהתחילו הגרמנים בתקופה הקולוניאלית –מזרח אפריקה הגרמנית – והמשיכו הבלגים. בעצם זה היה טבח של מיליציות שבאו מהמדינות השכנות וטבחו בהוטו ובטוטסי במידה שווה גם משום הנשואים המעורבים הנהוגים פה – הם פשוט לא ידעו מי הוא מי ועפ"י פרופיל פנים וגולגולת (נשמע מוכר?) סימנו את הנרצחים. 100 ימים 800,000 וכשהחלו להיפגע הגורילות התערבו הצרפתים ושמו לטבח קץ.

[youtube url=http://youtu.be/XMiVetvpDFE>]

[youtube url=http://youtu.be/yR0mVeHkVbA>]

[youtube url=http://youtu.be/wMFr0wuIrtQ>]

[youtube url=http://youtu.be/PWZyp9qXdHk>]

עם מעבר הגבול מטנזניה החלה לחלחל בי התחושה שזו לא אפריקה "הרגילה" – נוהגים שפוי, מצייתים לחוקי התנועה (אחרי מספר עקיפות קלטתי שאני היחיד שעוקף בפס לבן), המרחב הציבורי נקי, תשתיות מטופלות, מעט אבק דרכים – גם בכפרים הנדחים. פעם ראשונה שמעתי פה את המושג גולה – DIASPORA – שלא בהקשר היהודי. מאז שנות ה 60 עזבו רבים בשל המלחמה הנמשכת את המקום בעיקר לבלגיה וצרפת. בשנים האחרונות – שקט ויציבות שלטונית – הם החלו לחזור והביאו עמם את הידע והדרישה לסטנדרטים להם הורגלו. הם השתלבו פה בעבודה בחברות הבינלאומיות, עסקים עצמאיים שהם הקימו ובמערכת השרות הציבורי.

[youtube url=http://youtu.be/Rm0BwGDqARM>] [youtube url=http://youtu.be/niICXXP58aM>]

לפני 5 שנים נאסר פה השימוש בשקיות פלסטיק – פשוט אין, רק שקיות נייר חומות. בשדה התעופה – כך מספרים – מתבקשים הנכנסים באדיבות ונחישות להשאיר את השקיות במיכל מתאים ולא להכניס אותם למדינה. הם החליטו לדלג מעבר לחוליים והטעויות שנעשו במדינות אחרות – ונראה שזה עובד. קיגאלי שעד לפני 20 שנה היתה כפר הפכה לבירה של רואנדה לאחר הפרידה מבורונדי והיום היא עיר מטופחת יפה ונעימה על הגבעות פה. בפרלמנט מכהנות יותר נשים מגברים וכמו שכבר למדתי באפריקה – האנשים ! ככל שאוסיף אגרע (על שיקום רואנדה: כאן. העורך)

MILLE COLLINES  נקראת רואנדה בפי המקומיים בחיבה ואכן כולה גבעות. העצים נחטבו ברובם לצורכי בעירה והגבעות נטועות היום בבננות, ובמקומות הגבוהים בתה וקפה. אין כמעט חי במדינה – הכל ניצוד ונאכל במהלך המלחמה. הגורילות – מספר מועט של משפחות – נמצאות היום בשימור ומטופחות והן בעצם האטרקציה התיירותית היחידה פה. האישורים לחזות בהם ניתנים במשורה ועולים 750$ לאדם.

מחר אני עובר לאוגנדה ושם אבקר את הגורילות משום שפה עד ה-26.8  אין אישורים.

ביום ראשון  יצאתי ליום "עבודה", הלינקים מצורפים.

—————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור לצילומים ולוידאו שמורות לעודד ויטליס

————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

דורון ברוך הבא!

עשית זאת כמו גדול

ובעיני: רוכב האתגר מס' 1 בארץ!

יציאה מנמל חיפה – צילום: אשר ווקסלר

קבלת הפנים של אליקו אלג'ם היו"ר החרוץ של מועדון האופנועים הישראלי

מאת: יוני   ·   קטגוריות: החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

מה שדרום אמריקה מעניקה לרוכב שמעז לקחת

רכיבת אתגר במובן הכי הרפתקני שלה: מצ'ילה לבוליביה, לפרו, לאמזונאס וברזיל, לגינאות, לוונצואלה ועד קולומביה.

אחרי שווידאתי כי דייויד זוכה לטיפול נאות ונוח בבית החולים בצפון צ'ילה, ארזתי את הציוד שלי, המשכתי צפונה וחציתי את מדבר האטקמה Atacama הנפלא.
הכניסה מפוטרה  Putre צ'ילה לבוליביה, לא היתה דבר פשוט, מאחר ופקידי המכס סירבו לעזור לי ללא תשלום שוחד. צעדתי החוצה ממשרד המכס… ארזתי בדממה את האופנוע ורכבתי לדרכי לתוככי בוליביה ללא ניירות הרישוי ואישורי המכס. "טוב, באמת עשיתי מאמץ…" אמרתי ביני לביני.
שוב מצאתי עצמי בלב האטיפלאנו Altiplano היפה – מישורי האנדים הממוקמים בגבהים של 3,500 עד 4,000 מטרים מעל פני הים. עדרי אלפקות ליכחו עשב ופסגות הרי געש, ניקדו את האופק הפתוח. השמש השוקעת צבעה הכל באדום.
לאחר בילוי של כמה ימים בלה-פאס La Paz בירת בוליביה, יצאתי צפונה לכיוון קורוייקו Coroico ומשם לגוּאָנאי Guanay, לתוככי עומק האמזון הבוליביאני.

גֶ'נס רוּפרֶכט – אופנוען גרמני, סיפר לי על המסלול המעניין הזה. עברתי בכפרים קטנים, בהם גרים דייגים וכורי זהב. הסיבוב הזה היה בסה"כ משהו בן כ-600 ק"מ, אך הדרך היתה כל כך גרועה, שזה לקח לי חמישה ימים תמימים!
לבסוף, הדרך פנתה דרומה, טיפסה שוב אל האלטיפלנו והביאה אותי לגדותיו של אגם טיטיקאקה. Lake Titicaca , למרבה המזל, היה זה היום הקצר בשנה. ה- 21 ביוני והכפריים חגגו ורקדו לבושים בבגדיהם המסורתיים. רוב הגברים היו שיכורים כלוט.
מעבר הגבול בין בוליביה לפרו היה נטוש. שוטר בודד סיפר לי כי כולם עזבו את המשמרת בגלל המהומות בדרום פרו. "מהומות?… לא שמעתי על כך דבר" אמרתי. "בסדר" הוא ענה, "תוכל להכנס לפרו, אבל אף אחד לא יחתים לך או לאופנוע שלך את הניירות, כדי לאשר שיצאת מבוליביה או נכנסת לפרו…" "או. קי. זה בסדר מבחינתי" עניתי. מאחר ובין כך וכך לא היו ברשתי אשרת כניסה או איזה שהם ניירות בוליביאניים לאופנוע.
עם כניסתי לפרו, הרגשתי שאני מגיע לעולם עתיק מאד ואכן, נוטים להאמין כי הפרואנים המקוריים חיים באלטיפלאנו כבר יותר מ 30 אלף שנים…

באותו לילה, הקמתי אוהל על שפת אגם טיטיקאקה ועם שחר עליתי צפונה. הכביש הראשי היה חסום על ידי מפגינים שכעסו על אילו שהם רשיונות כרייה שהוענקו לחברה קנדית. כדי לא לבזבז יותר מדי זמן, סטיתי מהכביש ועקפתי סביב מחסום הדרכים. היו כמה אנשים שניסו לרדוף אחרי וזרקו אבנים. אך זה היה די פשוט לתת בגז ולהתחפף משם במהירות. חוץ מזה שהם היו בסך הכל חבורת ילדים. המחסום הבא, כבר היה ממוקם במקום בעייתי יותר. ממש לפני גשר ארוך. הנהר היה רחב ועמוק ולא היה ניתן לחצות אותו ברכיבה. הצצתי במפה וגיליתי דרך עפר צדדית, כ-100 ק"מ מערבה מהדרך הראשית בין חוליאקה Juliaca לקוסקו Cuzco. שיכולה להיות חלופה לדרך הראשית הסלולה וכיוונתי עצמי אליה. ההחלטה הזו, הובילה אותי לשלושה ימים של הרפתקה הררית, רוכב בדרכי עפר קטנות וחוצה לאורך הדרך כפרים ציוריים. האנשים באיזור הכפרי, היו הרבה יותר ידידותיים ומועילים. בלילות ישנתי באוהל שלי בשק השינה. לבוש כל פיסת בגד או בד שעמדו לרשותי, כדי להתמודד בטמפרטורות המקפיאות.
קוסקו נחשבת בעיני רבים, כליבה הפועם של דרום אמריקה. ביליתי יומיים נעימים של צעידה חסרת נשימה ברחובותיה התלולים. נהנה משילוב ארכיטקטורות בני האינקה וזו הספרדית.
מאצ'ו פיצ'ו Machu Pikchu, הנחשבת לאתר מספר אחד, בכל "רשימת חובה" של מטייל בדרום אמריקה נגישה בשתי דרכים: הנפוצה ביותר היא הרכבת היקרה להחריד והשניה היא דרך הררית העוקפת את העמק הקדוש ומגיעה לכפר קטן בשם סנטה טרזה Santa Teresa. ומאפשרת התרחקות מכאלף שותפים לדרך השגרתית לאתר. בחרתי כמובן באפשרות השניה ורכבתי לסנטה טרזה. נעלתי את האופנוע בבית המלון וצעדתי רגלית למאצ'ו פיצ'ו.

האתר מאד מרשים, אך בהתחשב בעדרי התיירים המבקרים בו והעובדה כי לא מדובר ב"בירת האינקה האבודה" כי אם רק בארמון מלכותי. שמה את הדברים בפרספקטיבה נכונה ואני בכל אופן, איני רואה את עצמי מגיע לשם שוב.
הצורך בהתארגנות, גרם לי להשאר בלימה בירת פרו למשך שבוע: אוהל חדש שנועד להחליף את האוהל הישן שנלעס על ידי טרמיטים ושנתלה על לוח מודעות לכל מי שיחפוץ בו. וזוג צמיגי TKC 80 חדשים היו מאד נחוצים. כל אלה כהכנה ללג הבא של המסע; "הטראנס אמזונאס".
תהליך הוצאת האוהל ממחסני המכס, היה מסע תגליות משל עצמו. אך בסוף קיבלתי אותו מבלי לשלם גרוש.
עם סט צמיגים טרי ואוהל חדש – הייתי מוכן לג'ונגל.
התכנית היתה לחצות את היבשת ממערב למזרח. לרכוב מהאוקיינוס הפסיפי לזה האטלנטי, תוך חציית אגן האמזונאס.
עם עזיבתי את לימה, היה עלי לטפס לרכס הרי האנדים בכמה קטעים, הרבה מעל 5,000 מטרים.
נתיב לימָה-הוּאָנקָאיו-אָיָהקוּצ'וֹ (Lima- Huancayo-Ayacucho) סלול רובו עפר מחורבן ואיפשר לי הצצה לדרך החיים המסורתית של הפרואנים. רובם מתקיימים מחקלאות. מעבדים חלקות קטנות על מדרונות ההרים, מגדלים תירס, חיטה ותפוחי אדמה (אגב, מקור תפוחי האדמה הוא בפרו) ובעלי חיים כגון תרנגולות פרות כבשים וווריאציות שונות של אלפקות, גואנאקו ולָאמות, על צורותיהן השונות והמשונות.
באורקוס Urcos, הדרך פנתה צפון מזרחה ולאחר טיפוס דרמטי צנחה לאגן האמזונאס. השינוי היה כל כך פתאומי; בבוקר הייתי ב- 4,500 מטרים באחר הצהריים ב- 300!
בפוארטו מלנדונאדו Puerto Maldonado, מעבורת מעבירה מכוניות לצידו השני של נהר מאדיירה Madeira ומשם הדרך פונה צפונה אל הגבול הברזילאי.

השומרים במעבר הגבול הביטו בהערצה באופנוע שלי ובכך זכיתי בסימפטיה שקיוויתי לקבל מהם שיהיו פחות קשוחים בכל הקשור לכניסתי הלא חוקית לפרו. ונראה כי זה אכן עבד והורשיתי לעזוב את פרו ללא שום בעיה או חותמות. נציגי המשטרה הפדראלית בצד הברזילאי, היו מתחשבים למדי והחתימו את אשרת הכניסה בדרכוני בשמחה.
בשלב זה, החלו רזרבות המזומן שלי להתדלדל, מאחר וכרטיס האשראי שלי נשחק והושחת בלימה. הייתי כבר ממש על שאריות מזומן החירום שהלכו והתכווצו במהירות. ממש על טיפת הדלק האחרונה, הגעתי לפורטו וולו Porto Velho. ושם נתקעתי. אין כסף. אין דלק. אין אוכל… ישבתי בצילו של עץ, מנסה לארגן את מחשבותי, כששני אופנוענים מקומיים חלפו על פני בנפנוף יד. החזרתי נפנוף והם ניגשו אלי לפטפט. עם הפורטוגזית הבסיסת שלי, הצלחתי להסביר להם את המצב והם ללא היסוס הזמינו אותי לגור איתם עד שיגיע אלי איזה סכום כסף באמצעות ווסטרן-יוניון Western Union . היומיים הבאים, איפשרו לי עוד הזדמנות לתת מבט קרוב ממש על חיי האנשים במקום.
המארחים שלי גרים בבית צנוע מאד, כולם ישנים בערסלים שנמתחים מקיר לקיר. האוכל היה נהדר ובמקום. וביליתי זמן איכות של ממש עם החבר'ה האלה אשר ציידו אותי בנוסף, ברשימת קשרים וכתובות לכל יתרת הדרך עד לנהר האמזונס. עד אליו נותרו לי עוד אלף קילומטר.
לאחר יומיים, קמנו כולנו בזריחה, שתינו קפה ביחד ונפרדנו. לעולם לא אשכח את המשפחה הברזילאית הזו.

ה"טראנס אמזוניקה" “Trans Amazonica”. הוא פרוייקט שנהגה על ידי ממשלת ברזיל בשנות השבעים של המאה הקודמת. הכוונה היתה לסלול דרך אספלט איכותית מהעיר בלם Belem, עד לעיר הברזילאית אסיס Assis בגבול עם פרו במזרח. על ידי כך, לאפשר לברזיל גישה ושליטה על איזור האמזונאס. זה לקח עשר שנים של עבודה קשה בסביבה לא סלחנית. עד שהאוצר הברזילאי התרוקן. פשוטו כמשמעו: נותר ריק! הסתבכות ענק בכל קנה מידה. סיבות כלכליות וסביבתיות, הכריעו לבסוף את הפרוייקט וגרמו לעצירתו והברזילאים ויתרו על חלומם לסלול דרך אספלט עד לפרו. היום יש רק שאריות דרך עפר על הנתיב המקורי. יחד עם הכשרת הדרך, הברזילאים, בדרכם הברזילאית המקורית – עודדו אנשים לעבור ולהתיישב בחבל הארץ הזה, בהעניקם למתיישבים אדמות והלוואות כדי שיקימו ישובים ויגדלו גידולים חקלאיים. מקומות שהפכו לחוות גידול בקר קטנות.
בעונה הגשומה של השנה, מנובמבר עד אפריל, רוב הדרכים הללו בלתי עבירים ובעונה היבשה, יש באויר הרבה אבק אדום. "יֶבֵשה" אמרתי? מעצם היות האיזור כמעט על קו המשווה, תמיד יורד קצת גשם…אפילו בתקופה היבשה.
אנשים לאורך הדרך היו מאד ידידותיים וכל לילה בשכבי באוהל נרדמתי לצליל קולות הג'ונגל.

אחר צהריים אחד, עצרתי למלא את מנשא המים שלי ביובל סמוך, כשהבחנתי בטביעת עקבה מוכרת שקועה בבוץ. היתה לה צורת בסיס אליפטי רחב וסביבה 4 סימני אצבעות עגולות, בערך כגודל כף ידי…ממממ..יגואר!. החשיכה החלה לרדת ובידיעה כי יגוארים, כמו רוב משפחת החתוליים נחשבים מאד טריטוריאליים. קפצתי על האופנוע ורכבתי משם. כקילומטר במורד הדרך, נתקלת ב"אדון טביעות הרגלים" בכבודו ובעצמו – יגואר יפהפה שחצה את הדרך כ-100 מטרים לפני. הוא הבחין בי ובתנועה אחת אלגנטית, נעלם לתוך הג'ונגל העבות. זו תחושה נהדרת, לראות יצור מלכותי שכזה בטבע. אך היו בטוחים, כי בלילה ההוא ישנתי בסמוך לחווה כלשהי ולא בתוך הג'ונגל.
סָנטָהרֶם Santarem, היא עיירה קטנה על גדות נהר האמזונאס, שם התמזל מזלי ותפסתי את הספינה לכיוון מאקאפה  Macapa – היא בדיוק עמדה לצאת לדרכה כשהגעתי. תהליך ההעמסה של האופנוע על ספינת העץ הזו שאורכה היה כ 60 מטרים, כמעט והסתיים בנפילתי ובטביעת האופנוע בתוך הנהר. ואם לא הייתי מקבל את עזרת ההמון סביב, באיזון האופנוע בעת הטיפוס על כבש העץ המתנדנד, בין הרציף לסיפון – זה היה אכן מסתיים רע.
בסה"כ, היה די נעים להיות פאסיבי לפרק זמן וביליתי את 36 השעות הבאות, בשינה על הערסל שלי.

הקטע הבא של המסע הביא אותי אל "שלושת הגינאות": גינאה הצרפתית France Guyana הנחשבת לחלק מצרפת. סורינאם Suriname ההולנדית וגויאנה Guyana, המדינה היחדה הדוברת אנגלית, ביבשת דרום אמריקה כולה. כל אחת מהן היתה שונה בדרכה וכל גבול הוא בעצם נהר ואצלם לא שמעו עדיין על המושג "גשר". כך שתמיד יש שם מעבורת או סירת קאנו, לחצייה לנקודת הגבול בצד השני של הנהר. המדינות הלא ממש מתויירות האלו, היו מעניינות למדי והרגשתי שהן יותר קָאריביות מלָטיניות…
גויאנה אינה חולקת גבול עם וונצואלה, כך שהייתי צריך לרכוב מג'ורג'טאון Georgetown ללטם Letem ולהכנס שוב לברזיל.
הפקידים הברזילאים במעבר הגבול, היו נחמדים כתמיד – בניגוד לקבלת הפנים הקרירה לה זכיתי בשגרירות של ונצואלה בבואה ויסה Boa Visa.
"מה אתה רוצה?" שאל הקונסול הוונצואלי. "לראות את הארץ היפה שלכם" עניתי.
לקח לי 3 ימים לארגן את אישור המעבר האפשרי לישראלים בוונצואלה. אך בסופו של דבר, קיבלתי אותו. "אני נותן לך 3 ימים" הודיע לי הקונסול. הסתכלתי בויזה והבנתי כי בפועל קיבלתי ממנו 4 ימים, כי זה נועד לתאריכים; 10 עד 13 באוגוסט (10,11,12,13). מבלי לאבד שניה, עליתי על האופנוע ורכבתי לכיוון גבול וונצואלה.

משהו בכל זאת הרגיש לי בעייתי בכל הקשור לוונצואלה, כבר מההתחלה: בתחנת הגבול, פוסטרים של צ'אבס היו תלויים על כל קיר אפשרי. וכל העובדים לבשו חולצות אדומות, ממש כמו צ'אבס. פקיד ההגירה, נעדר ממקומו מסיבה לא ברורה ופקיד המכס אמר לי ולשלושים הברזילאים שהמתינו איתי, כי עלינו לחכות 3 שעות, כי כולם חוגגים כרגע איזו מסיבת יום הולדת! "אין דבר קרוב יותר לרפובליקת בננות, ממה שאני רואה כאן…" חשבתי לעצמי.
למען האמת, במדינה נורמאלית, הייתי פשוט יוצא מהבניין ורוכב לתוך המדינה ללא המסמכים, אך משהו אמר לי, כי זו המדינה המסויימת בה אסור לי לעשות שגיאות. בסופו של דבר קיבלתי את החותמות על המסמכים ושוחררתי אל תוך "הרפובליקה הבוליבריאנית של וונצואלה" Bolivarian Republic of Venezuela. השם לבד, כבר רומז איזה דברים מגוחכים אתה עומד לפגוש כאן.
עם 2,200 קילומטרים אותם צריך לכסות בשלושה וחצי ימים, בדרכים גרועות ותחבורה מטורפת. שאפתי נשימה עמוקה והמראתי צפונה. הג'ונגל פינה מקומו למרחבי הסאוונה המכוסה בעשב. "איפה כל החוות?" חשבתי לעצמי – מאז גילוי הנפט, וונצואלה התמכרה לכסף הקל והזניחה כל דבר אחר. נימוסים הם גם בעיה בוונצואלה. הוונצואלים הם אחד העמים היהירים וגסי הרוח שפגשתי אי פעם. בכל יום רכבתי כ-750 ק"מ, משחר ועד עמוק לתוך הלילה ואז חיפשתי מקום לנטות בו את אהלי.
הדרכים היו במצב ירוד, מחוררים באינספור בורות ומנוקדים בבקר שרעה לאורך הדרך, תנאים שהפכו את הרכיבה למסוכנת. זאת בנוסף לנהיגה האיומה של תושבי המקום.

כבישי ונצואלה

הדלק בוונצואלה הוא בבסיסו – חינם! סנט אחד לליטר. מדובר בדלק הזול בעולם. המדיניות המטופשת הזו של סיבסוד הדלק, מעודדת שימוש במכוניות ומשאיות ישנות מזהמות ובזבזניות, להמשיך לנוע בדרכים. מכוניות ישנות תוצרת אמריקה דילגו על הבורות ופלטו גזים ועשן לרוב.
ב-13באוגוסט, בשעה עשר בלילה, הגעתי לעיר הגבול קוקוטה Cucuta וניגשתי להחתים את הדרכון. פקיד ההגירה לא האמין שעשיתי את כל המרחק מסנטה הלנה ב-3 ימים. הוא החתים את דרכוני בחוסר רצון בולט ולא שכח לבקש 10 דולר "דמי עזיבה". באופן הכי פשוט אמרתי לו שיקפוץ ועזבתי מבלי לשלם.

גשר על נהר האורינוקו, ונצואלה

ברכיבתי החוצה מוונצואלה, נזכרתי בדברים שראיתי בה בשלושת הימים האחרונים. אני חושב כי כשהנפט יאזל (והוא אכן אוזל), וונצואלה תמצא את עצמה כמדינה מאד לא מפותחת, נחשלת ובודדה כשלצידה רק פרו ואיראן כחברים.
בלב קל ועם מיכל דלק מלא, עד קצה קצהו של פתח המילוי, נכנסתי לקולומביה ואיזה שוֹק! ממדינת משטרה יהירה, למדינה ידידותית וחיובית. פקידי מעבר הגבול, בירכו אותי בחיוך ובנימוס, הציעו לי מים לשתיה. החתימו את דרכוני ואיפשרו לי להקים אוהל בגב תחנת המשטרה.
כולם היו חביבים ונכונים לסייע. הרגשתי כי קולומביה אינה אותה "מדינה אלימה המנוהלת בידי ברוני סמים" כמו שרבים חושבים שהיא.
הכביש למדאיין Medellin היה מדהים ביופיו, עם גבעות שופעות ירק ובתים מטופחים קטנים. הקולמביאנים, בניגוד לוונצואלים – מעריכים חיי כפר ונהנים מהקרבה לטבע.
במדאיין, פגשתי את דייויד רדפורד David Radford, האופנוען הקנדי שהחלים מהתאונה ורכב מצ'ילה צפונה עד לכאן. התארגנו בהוסטל זול ושקט ויחד עם שני אופנוענים אוסטרלים (הרוכבים על זוג אופנועי ימאהה טנרה 660) בילינו כמה ימים נפלאים ביחד. נהנים מהחברותא, מטפלים באופנועים, מבשלים ונחים.
עברנו בינתיים לבוגוטה, בירת קולומביה, כאן פגשתי את פדרו סוסניצקי נציג פורום HUBB בבוגוטה, אדם נחמד למדי וצלם מקצועי שעוזר רבות לרוכבים המגיעים לכאן. כרגע אנחנו 4 רוכבים בהוסטל בשם CRANKY CORC . שני אמריקנים על DR650 דייויד ואנוכי.

קתדראלה בבוגוטה

דייויד אירגן את ההעברה של שנינו עם האופנועים על מפרשית, מהעיר קרטחנה Cartagena בצפון מערב קולומביה, לפאנמה בתוך כמה ימים ובכך, אנו עוזבים את דרום אמריקה ושמים פנינו למרכז וצפון אמריקה.

המשך יבוא – להתראות.

אדם

————————————————————————————————————-

תרגום-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

אתם עומדים להכיר איש מקסים. אתמול הוא יצא רכוב מפיירבנקס לכיוון אושואייה.

הכינו את הכורסאות.

מפת כוונות לקטע הראשון בצפון אמריקה. מפיירבנקס לוונקובר

(יו, כלומר YO, כלומר יואב) פרק ראשון ובו יסופר על היציאה:

מפיירבנס אלסקה, לכיוון ונקובר

לאחר מספר ימי התארגנות שכללו בתוכם פרידה משמחת מגט'-לג עצבני שמקורו – עשרים שעות טיסה ועוד 10 שעות של העברות, הגעתי לעיר השלישית בגודלה באלסקה: פיירבנקס FAIRBANKS. העיר נמצאת צפונית מזרחית לאנקורג' ANCHORAGE, שהיא למעשה העיר הגדולה במדינה שגודלה כפול מהמדינה הגדולה ביותר אחריה בארה"ב (טקסס) ובכדי לסבר את האוזן – בערך פי 300 מישראל. המקומיים טוענים שהגעתי בול בזמן, בעונת התיירות וכי זו העונה החמה ביותר בשנה. וזה אומר לאדם כמוני הרגיל לחום המיוזע של תל אביב; 15 מעלות צלזיוס ביום טוב ו- 5 מעלות בלילה. טוב, זו כנראה עוד הוכחה לתורת היחסיות. דרך אגב, בחורף שנמשך פה כ-8 חודשים, הטמפרטורות יורדות עד 25 מעלות מתחת לאפס (אני ממש לא סגור, על זה שהפריזר אצלי בבית מגיע לרמות כאלו). וכן, עד 15 מעלות מתחת לאפס, הילדים פה עדיין הולכים לבית הספר…מקווה שלא קופא להם המח בדרך.

חברי למסע

ההתארגנות כאן בפיירבנקס כוללת את רכישת האפנוע דבר שנעשה באופן פשוט יחסית, העברת בעלות ב- DMV; משרד הרישוי האמריקאי. מיד לאחר מכן, יש לרכוש ביטוח חובה כולל צד ג' שעלותו 99$ לשנה ואני מזדכה על הסכום היחסי בהתאם לסך זמן השהיה בארה"ב. כלומר, עד שאגיע לגבול המקסיקני ולעיר טיחואנה.
אגב, באלסקה אין מס קניה כלל! עובדה החוסכת ממון רב (9.7% למשל, הוא מס הקניה בקליפורניה).
אח"כ השלמות ציוד. לא יותר מדי. מכיוון שאלסקה נחשבת מדינה יקרה יחסית, בגלל עלויות ההובלה של מוצרים מארץ האם – ארה"ב.
האוכלוסיה פה נראת לי בחטף, כמאוד מסבירת פנים, מאוד "אמריקאית", אני בטוח כי ישנם בין הקוראים, המבינים על מה אני מדבר. הצרכן פה הוא באמת מלך – יש תחושה, כי "שירות", איננה מילת גנאי, אלא תפקיד וכך, נראה שהם עושים את עבודתם, נראה כעניין של תפיסה.
את האופנוע מצאתי עוד כשהייתי בארץ, דרך האינטרנט (יש אתר מאוד ידוע בארה"ב, שהוא למעשה מעין יד2 של האמריקאים. הוא נקרא קרייגליסט CRAIGLIST. הוא נראה כמו עיצוב של ימי ראשית האינטרנט, אך האמריקאים מאוד אוהבים אותו – דברים מוזרים קורים פה… ) האופנוע עליו ארכוב הוא קוואסקי 650KLR שנת 2009. האופנוע עם 3,400 מייל שזה כ-5000 ק"מ בלבד. הבעלים של האופנוע, רכש אותו בכדי לעשות מסע של שבוע לאזור היותר צפוני ואח"כ רכב עליו מעט מאוד. למעשה, גם אם הוא היה רוצה, הוא לא יוכל היה וזאת מכיוון שאופנועים פה יכולים לנוע רק 4 עד 5 חודשים בשנה, תלוי במזג האוויר. בשאר הזמן האופנוע מאופסן בגרז'. אני מעדיף לא לומר כמה כסף הוא עלה וזאת בכדי לחסוך קצת מעצבי אנשים בארץ הקודש, שנראה כי הללו כבר קצת רופפים. לא רק בהשפעת מזג האוויר… אלא גם מעונת המלפפונים (אוהלים) שנחתה ובצדק סוף סוף. טוב שהתעוררנו עכשיו. נכון, קצת מאוחר. אך זה עדיף על עמוד שדרה חברתי קורס – מעמד הביניים. אז תדעו חברים, שאני אתכם לגמרי לאורך כל המסע. ההצלחה שלכם, זו ההצלחה של ישראל כחברה בריאה ובריאות זה כל העניין. לא ? (כן, ממש קל לכתוב דברים אלו מאלסקה…).

למעלה: ביתו של מוכר האופנוע בעיבורי פיירבנקס

כדי לצאת למסע, יש לבצע הכנות רבות שרובן בכלל קשורות לתחום המנטלי. יש חששות, אך אני סבור שהן חשובות. תפקיד החששות הללו, הוא לשמור שתגיע למחוז חפציך בשלום. כוונתי, שלא צריך לתת לחרדות שלך להוביל אותך, אלא פשוט לתת להם מקום של כבוד להבין ולהפנים אותן. אך חלק משמעותי ביותר אני רוצה להביע בפני יוני בן שלום ועומר כ. שעצותיהם שוות זהב… בתחום הכימיה אני לא ממש חזק, ויחד עם זאת, אומרים שזאת כנראה מתכת שווה. ישנם עוד אנשים רבים וטובים, שללא מסע זה,  ספק אם דרכינו היו נפגשות ועל כך אני רק רוצה לומר תודה מכל הלב. לסיכום, אחד מחברי אמר לפני שנים רבות משפט שאומר: "חכמה הדרך מאלה ההולכים בה ". אז בואו נצא לדרך ונשתדל ליהנות ממנה. כי היא בעצם המטרה עצמה.

ביי בינתיים – יואב

—————————————————————————————————————————-

ערך (קלות) יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה