25 בינואר 2010 על הנחיתה
חלון חדרי
עכשיו אני מסתכל על מה שעבר עלי, כמעט כמו על סצנה שלא היתה שלי כלל: – איש עולה על אופנוע, יורד ממנו. עולה שוב, נוסע. נוסע, עוצר. אוהל רטוב, סיר רותח, ניחוחות פריחה. טופס בשפה לא מובנת. סירחון או צחוק או גשם. עכשיו אני מבקר בתאיו, מסיט וילונות בחדריו הפנימיים, האפלים הבטוחים בעצמם, מחפש אוצרות מוברחים, הרהורים חבויים. מנער את פרוות מצב רוחו ופיסות בוץ יבש, גרגרי חול ואבק לבן, נושרים ממנו לתוך דפים ריקים. עכשיו אני מנסה לכתוב בראשי טיוטא לסיפור. הופך צדדים במשקפת כדי להסתכל על האיש הזה מרחוק. רואה אותו בוכה על שפת אגם קפוא בקנדה, שר שירי שטות בתוך קסדה סגורה. מדקלם בחרוזים קללות בעברית, באוזני פקיד הגירה הונדוראי. מנסה להתגבר על הלא נודע, מחפש אותות פרטים וסימנים שיבנו תשובה. אולי זו שפת הגוף של גברים משופמים, אולי זו הדרת הנשים בשמלות המחול הרקומות בוואחאקה. אולי יש לקרוא כמו בקפה – את מבנה העננים הפרומים בשולי הדרך ברוטה קווארנטה, משהו שירמז איך עוד יום עומד להסתיים. והיכן. שוב הוא עולה על האופנוע, מצטט מסלולי רכיבה מתוך מפות ששורטטו במוחו לפני שנים ואינם, או שכוסו בחול. ושוב הצללים שהוא נוסע לתוכם, אלה החבויים בתוך יער, או כאלה הרודפים אותו כבר שנים. שוב, האיש הזה שהקפיד לאחר בפאזה אחת הרבה דברים בחייו.
האם זה אני? שקם בוקר אחד מלא שמחה וצחוק ויצא לסובב רולטה של חלומות. האם שוב אני צריך להתרחק, כדי להבין מה עבר עלי במסע הזה? הרי זה מעגל ספיראלי אין סופי של תיאוריית כאוס. בו עלי לחיות את שקורה לי, לאור תובנות שאני יכול להפנים, רק אם אתרחק מדברים שקורים לי. האיש הזה, כלומר אני, התאהב הרבה פעמים בסתם קו אופק. בצבעים ואור,שלא החזיקו מעמד אפילו כמה דקות, כדי שיצליח להגדיר או לקרוא להם בשם. רבץ ונח על כריות מדבר זרוע שיחים כדוריים או יער נקוד שרוולי דקלים שרופים, הזועקים מתוך הצמחיה לשמים. הוא כמו ציפור נוד שאחרה את מעוף להקתה. בעייפות. בצמא. בשמחה, בעליצות ובהנאה. עכשיו מבעד לחלון אוטובוס אגד. בדרך מרמת השרון לתל-אביב, אני חושב שאני מגזים בדיבור עליו בגוף שלישי. אני נזכר בו באיש הזה, כאילו לא אני הוא. נראה לי כי כך אני שומר על עצמי. כך אני נזהר שמא אתרסק לתוך שכונה של אנשים שחיכו לי. שמצפים שאספר להם עלילות בגוף ראשון. אני עושה זאת כדי להשהות את המפגש עם סיכומים ומסקנות. אני עושה מאמצים ילדותיים, מטופשים וחסרי סיכוי, להתכחש לגוף הראשון הזה.
אלברטה קנדה
לפני שנים רבות, ראיתי יומן ספורט בטלויזיה שעסק בקטעים מרתקים מהמשחקים האולימפיים. המראה שנחרת לי הכי עמוק בראש, הוא אותו רץ מרתון אפריקני, שמעד תוך כדי ריצה, נחבש והמשיך לרוץ. איש לא שם אליו לב. הוא כבר לא היה בגדר חדשות. אבל היה צלם אחד שחיכה באיצטדיון בו נמתח קו הגמר. המנצחים כבר קיפלו את דגליהם. רוב הקהל כבר הלך, העיתונאים כבר סיימו לדווח והאחראים, עמדו לכבות את האורות והנה מהקצה הרחוק של פתח הכניסה, הופיע לפתע אותו רץ, מדדה. סבלו ניכר היטב על פניו, יצא להקפת הסיום סביב האליפסה בטבורו של האיצטדיון עד לקו הגמר. אני פירשתי זאת כהתנהלות של כוח עמוק וטהור. לא כדי לזכות בשום מדליה אלא כדי לקיים את הציווי הערכי שבו. בעיני זו לא הייתה הצצה לבדידות הזוייה של רץ למרחקים ארוכים. ראיתי בכך את מהות הקשר שלו עם החוייה. מיצוי היכולות שלו כדי לעמוד באתגר. בשליחות הפנימית שהוא נשא עימו.
לא אחת, אני נזכר בקטע הזה שהיה מהדברים שדישנו את ערוגת תבליני החלומות האתגריים שבי. איני זוכר מי היה האיש וזה גם אינו חשוב. כי הוא צלל כבר לאלמוניות אישית, אך דבקותו ואישיותו נשארו בראש רשימת האנקדוטות שהיוו עבורי מודל טהור של מימוש. לימים, כשהפכתי לרץ מרתונים, למדתי כי מרתון הוא לא לרוץ ארבעים ושתיים קילומטרים( ועוד 198מ') כי אם לחצות על הרגליים את שבעת הקילומטרים האחרונים. ניסיתי, לא תמיד בהצלחה, לעמוד באתגר הדבקות. בחזרה מהמסע לכאן, נזכרתי ברץ ההוא. מהרגע שהגעתי הביתה, כבר רציתי לכבות את האורות באיצטדיון שהקמתי. רציתי לחזור מהר לאלמוניות היחסית. רציתי לשבת בשקט מול שולחן העץ שלי להשעין את ראשי על מרפקי ולהביט מבעד לחלון על העץ ממול, לצפות בבטן ענן הנזהר מצמרות הברושים החדים ליד מגרש החנייה ולספור את דפיקות ליבי שפעמו ברקותי כאילו עוד יום סתמי לפני. חשבתי כי כדי לחזור לדבר בגוף ראשון, אולי עלי לתת לתערובת התרחיפית המתערבלת בתוכי לשקוע, להסתדר בשכבות על פי המשקל הסגולי של כל חווייה ואירוע. רק כך אוכל להתחיל ולפענח את עצמי, לתת לכל שכבה שם, או תחושה או ניחוח זכרון – גם אם מעורפל. אולי כך אוכל לעמוד במשימות קיפול המסע שעוד נכונו לי. אותם שבעה קילומטרים שימשכו ודאי ללא סוף.
עכשיו אני מנסה לנסח לעצמי לוח זמנים, איזה קצב סדור מול דחיפויות וכורח. גיליתי כי מאז שחזרתי, המציאות היא סוג של היכרות מחדש עם הדברים הכי מובנים מאליהם וזה אינו קל. מה שהייתי ומה שאהיה הם קו רצוף. בניגוד לאמירות פופולריות, כנראה לא חזרתי אדם אחר, כי אם אותו אדם, עם מחשבות, רעב, תאווה וחלומות רעננים. במקום לחזור עם מסקנות נראה שאני מגיע עם הכרה ותובנות. ויש בי מעין מנגנון בקרת תנועה המעכב ומשחרר אותי טיפין טיפין לתוך אוטוסטרדה שלא הפסיקה לרגע לגעוש.
חדרי במשרד
ביום הראשון בו הגעתי למשרד, שם חיכו לי חברי לעבודה, נגנב לי התיק שהשארתי בקבלה ליד המזכירה, כשהלכתי לסיבוב חיבוקים בין החדרים. אמא בת התשעים ושתיים של גלי, אושפזה באותו זמן עם אגן שבור ומצבה התדרדר, כך נכנסתי ישר מהיום הראשון לתורנות בנושאים אינטימיים. בבית מצאתי אין ספור משימות שחיכו רק לי. נורות שרופות, ביוב סתום גינה יבשה ואנשים שחיכו לי. רק לי, כדי שאפתור להם דברים. פה ושם פגשתי אנשים שהתבשמו מדיווחי המסע שלי והגיבו בטפיחת כבוד מביכה. בנוסף, אני מנסה להנמיך את תחושת החגיגה סביבי על יום הולדתי השישים שחל השבוע, באמירות מנפנפות פירגון, אך מתנחם בכך שנשארתי נורמאלי, מעצם העובדה שפנימי מתנהג הפוך לגמרי, מחכה לחיבוק.
כבר למעלה מחודש שאיני מסתדר ממש עם התחבורה סביבי על הכביש. הכל נראה לי אלים, אגרסיבי וחסר סבלנות. נו מֶרסי. אין לי כלי רכב עכשיו, במידת הצורך, משתמש במכוניות של גלי ושל בנותי ועוד טרם החלטתי מה לעשות עם הנושא. אני מחכה למכור את האופנוע שהשארתי אצל שירלי בסן-פרנסיסקו, עד אז איני עולה על דו-גלגלי. מצב רוחי הוא של מין נקיון כזה, מעין התנזרות מדיטטיבית, מאורח החיים שנהגתי בשבעת החודשים האחרונים. לקטע הנוכחי במסע, איני זקוק לדו-גלגלי. כך שאני מתנהל באוטובוסים. נסיעות שעושות רק טוב למהירות הגישה לנחיתה שלי. מחברות אותי לאנשים, למראות ולקרקע. אם הייתי רגיל לדלג על האופנוע ולחצות את הפקקים מביתי למרכז תל-אביב בשבע עשרה דקות, היום, זה לוקח כשעה ועשרים בשעות השיא בקו 531 . ההמתנות הארוכות בתחנות. בדיקה תכופה של הכסף הקטן, השתלבות בסגנון תפיסת המקומות באוטובוס הישראלי. בו אנשים יושבים במושב הקרוב למעבר ואת התיק מניחים ליד החלון, כך הם מקשים על מי שרוצה לשבת לידם. ומבטיחים לעצמם מרחב ונוחיות. היכרות עם קקופוניית הדיבורים במכשירי הסלולר. מפלס הצנעה או אם תרצו הנימוס כבר מזמן יבש. בנושא הזה יש נורמה תרבותית, שרק אני, שנעדרתי מסצנת האוטובוסים מיליון שנה, מסובב את הראש, בכל פעם שמישהו מאחור, מספר לחבר שלו בקצה השני של הסלולר ולכל יושבי האוטובוס, איך הוא הרים שקית במבה בסופר-מרקט. אנשים צועקים על ילדיהם, רבים עם שותפיהם, מחלקים פקודות, אומרים "אני אוהב אותך" או מקללים, בלי לדפוק חשבון. מאחר ואני יודע שפרסומאים ומנהלים של רשתות הסלולר, רואים אוטובוסים רק מבחוץ. כנראה שהם לא יודעים עדיין איזה קריאייטיב נפלא אפשר לעשות רק מהסצנה הזו.
מגלה שהדבר הכי קבוע באוטובוסים, שנשאר מאז ילדותי בקו 4 באשקלון: כשמתחילות החדשות, הנהג מגביר את הווליום ובכל רמזור הוא מסדר את הכסף הקטן בערימות לתוך מכשיר העודף. אני מודע כל הזמן להחלטה שלי לא לעסוק בביקורת שתוביל אותי לכעס או עצב, אך כשאני יושב ליד החלון ורואה את אלפי הרכבים סביבי כשבכל אחד יושב אדם אחד. כך שעשרים ושישה אנשים מחזיקים בטאבו, במשמרות מתחלפות, את כל השטח בין צומת הפיל למסעדת 206, אני מבין באמת כמה מגוחכים אנחנו נראים. כולנו מתבשמים בלוגו הכסוף של רכבנו ובסטאטוס שהוא מקנה לנו – אבל בינינו, זה כמו עדר מובל לשחיטה – כאילו שפקקים זו גזירה משמיים, איש מאיתנו אינו עולה על גג מכוניתו וזועק "רכבת פרברים!!". מגובה של שני מטר וארבעים קל לשים לב לביטויים מעשיים של תסכול וחוסר אונים. עשרות מקרים של עבירות על חוקי התנועה. מעבר באדום, מעבר פס לבן. חנייה בתחנות. זו אינה ביקורת חלילה, זו מראַה. מין דיווח ממסוק וירטואלי עוד טרם אנחת ממש. אני עוד באויר ועוד מעט קט כבר אמצא עצמי נלחם לא להסחף חזרה לתוך המציאות ההזויה הזו. או אהיה נלחם במי שנוהג סביבי, כאחד מן העדר. אבל אני עוצר כאן, כי עוד רגע ואעבור את הקו ששמתי לי. זה המדבר על כעסים.
עכשיו מוצאי שבת השישית מאז חזרתי, מאחר והחלטתי לפנות לעצמי זמן לכתיבת ספר, מחר איני יוצא לעבודה בתל-אביב ולכן אני רגוע, יחסית לימים האינטנסיביים שהיו לי טרם הנסיעה. למען האמת, התחלתי לכתוב טיוטה ראשונה לסדר הדברים שברצוני לפעול על פיהם בכתיבת הספר. יש לי כל מיני רעיונות. מרגיש שאיני תופס לגמרי את היקף המשימה. אולי עלי להכין רשימת משימות כמו זו שהכנתי לקראת המסע? אולי אין לכך שום משמעות שהרי אין לי שום כוונה לדווח. אני רוצה לספר סיפור. לרגש. לעלל עלילה. לשחרר יובל קטן הצידה, מנהר ההתרגשות שרוגשת בתוכי ועדיין איני יודע איך לסכור אותה או לשלוט בזרימתה. כך שפרט לחזרה לעבודה ולמסלול תפקידי משפחתיים. הכוללים בישול וקיפול כביסה, אני מעסיק את עצמי במלאכות משונות. תיקון הברז המטפטף שהתעלמתי ממנו בשלוש השנים האחרונות. קריאה מחדש של הזר של קאמי. איסוף אשפה ממגרש החניה הציבורי שמולו אני גר ויציאה לטיולים באיזור עם כלבתי צ'אי.
צ'אי כלבתי הגולדנית, היא בלונדינית בכל רוחבה אורכה וגובהה. אך לא בשכלה. כלבים גם הם מהדברים הנפלאים בחיים המתנהגים כמו שהם. לא מתייפיפים או מתחשבים. היא מחכה לי ליד הדלת, במבט דרוך וזנב מתנועע. אני הכל בשבילה. ראש הלהקה, האלפא דוג, סוג של אלוהים. ולאחר העדרות כל כך ארוכה, בשבילה, חזרתי בעצם מן המתים. בעצירה בסן פרנסיסקו קניתי לה דיסקית פריסבי עשויה סיליקון גמיש ונשיך ומרגע נחיתתי אינה מרפה ממנו. בלילה אחד שחור כקטיפה, יצאתי לטייל איתה ובהיסח הדעת, השלכתי את הפריסבי הזה שנתקע בצמרתו של עץ דק וגבוה, ראיתי את צלליתו על רקע הילת העיר שבאופק. צ'אי רצה אחרי הריח ואז זינק מבין השיחים חתול שנמלט וטיפס על העץ וכשהוא הגיע לחלק העליון של הגזע, גרמו טילטולי הענפים לנפילת הפריסבי ישר ללוע הפעור למטה. אני מספר על הטיול הזה כי הוא מהדברים שמחזירים אותי לקצב של החיים הפשוטים. בלי ציורי קרקע ענקיים, חילוץ אופנוע משקיעה או קרחונים מתפוררים לתוך אגמי טורקיז. אני מטייל עם כלבתי.
בפעם הבאה: אוסיף עוד ביקורת ציוד שנשמטה מזכרוני. וגם אמלא עוד פוסט או שניים בסיפורי נחיתה מביכים.
מאת: יוני · קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום · יש 10 תגובות, הוסף תגובה
