מעוז במדבר המערבי:

מפת מצרים והמדבר המערבי.                                       צילום: מעוז קוטאי

המדבר המערבי, הוא הכינוי לשוליים המזרחיים של הסהרה, שגודלה הכולל כתשעה מליון ק"מ רבועים. הוא נקרא "מערבי" משום מיקומו ממערב לנילוס. אותו נהר שבלעדיו מצרים היתה לא יותר מערימת חול אחת גדולה בפינה העליונה הימינית של אפריקה. בשנת 1999 אירגן ידידי חיליק מגנוס את המסע הראשון של ישראלים למדבר המערבי. כחצי שנה לפני כן, הגיעו לשם שלושה אופנוענים ישראלים על אופנועי KLR זהים, שחזרו עם סרט מדהים שצילמו. משהו ששלח את חיליק מגנוס (כן, הוא "חיליץ" הידוע) לבנות ולתפור מסלול טיול ובעיקר להפעיל את כל התותחים הפוליטיים, כדי שהדבר יתאפשר. לצורך כך שולב מועדון בעלי לנד-רובר הישראלי, לגיוס משתתפים פוטנציאליים. גלי ואני היינו באותה תקופה בעלי לנד-רובר דיסקברי. וכמי שגם היה מעורב בניהול המועדון, היה ברור לנו שאנו מצטרפים. הייחוד במסע, מעבר להיותו ביקור במחוזות מופלאים של מיתוס והרפתקה. היה בכך, שהמצרים נאותו לראשונה, לאפשר לנו להגיע עם רכבי 4X4 ממונעי דיזל, מפתח ביתנו ועד למדבר. (כי כמו שידוע גם היום, המצרים אוסרים כניסת רכבי 4X4 ישראלים למצרים). המסע כלל 24 כלי רכב והשתתפו בו גם כמה רכבים תוצרת טויוטה ומרצדס אחד. אין ספק, זה היה מסע מכונן. אני חושב כי כל מי שהשתתף בו, יודע זאת מבעד לשנים. אין כמו הפעם הראשונה. המייסדת, הבונה את הסטנדרט. זו היתה חבורה של שרוטים אמיתיים. במסע שם הכרנו חברים חדשים, שאנחנו בקשר אמיץ איתם עד היום. כשחזרתי לארץ, ידעתי שבשבילי המסע הזה לא היה אלא מנה ראשונה. וכי עלי לשוב לשולחן החול האין-סופי במדבר, כמה שיותר מהר – ועל אופנוע. ובחלוף שלושה חודשים יצאנו שלושה אופנוענים, יקיס קדרון על קואסאקי KLX , אילן מולכו על הונדה XR ואני על BMW r80gs הישן והטוב שלי.

אובליסק טבעי במדבר הלבן ליד פאראפרה, מרץ 2000 צילום: יקיס קדרון

מבעד למעבר רפיח (לעומת רכבי 4X4, לאופנועים אין מגבלת כניסה למצרים) לכיוון המדבר המערבי. חצינו את חוף סיני הצפוני. עברנו את תעלת סואץ על דוברה, ממארסָה-מטרוח ירדנו לכיוון נאת המדבר סיוָא. משם חתרנו בים החולות  420 ק"מ, בין סיווא לנאת המדבר בָאחָרִייָה. ממנה ירדנו דרומה לכיוון נאת המדבר פַארָאפָרה ומשם השלמו את המעגל, דרך דלתת הנילוס, לואדי חאראבה ומפרץ סואץ ומשם חזרה לישראל. זה מסע ששווה סיפור נפרד שגם יגיע. מאז כבר יצאו למדבר המערבי עשרות של מסעות רכובים על כל הסוגים. גם לאיזור גילף-כביר (הרמה הגבוהה), השוכן בפינה הדרום מערבית של מצרים, וביקור במערת השוחים, הזכורה מהסרט "הפצוע-האנגלי".  וגם לדארב-אל-ארבעין, הדרך ההיסטורית בין המדבר הנובי בצפון סודן, למערב דלתת הנילוס. ועוד מנפלאות מצרים, שמחוץ למסלול החבוט. בג'יפים, באופנועים, בטרקטורונים או על דבשות גמלים.

ליד הר הקריסטלים מדבר מערבי, מרץ 2000 צילום: יקיס קדרון

כמה מילים, על הסהרה שלי

כאמור למעלה, הגעתי אליה בשנת 1999. מי שעקב אחרי הדיווחים, ששלחתי מהדרך בין אלסקה לאושואייה. נתקל כבר במאגר הסופרלטיבים שלי בכל הקשור לנופים שכוחי-אל, ריקים ומנוקים מכל תסמינים אנושיים. ישימון, ציה. משטחי אין-סוף, בשוליהם אופק המערבב בין אדמה לשמים, מקומות המעבירים אותך סיחרור ורטיגו, בהם אינך יודע באמת איפה אתה. במדבר המערבי, בים החולות, אדם מאבד תחושות של מרחק, גובה ותנועה. מקום בו השקט כל כך אילם, שהוא צורח. בלילה הכוכבים ברורים וחדים ומגיעים כמחטים של אור מתוך חושך מוחלט. היו לילות, בהם שכבתי על גבי במרום דיונה בגובה בניין בן עשר קומות, נועץ את ידי בחול עד למרפק, חש בחמימותו שנאגרה כל היום. בסהרה גרגרי החול כלכך טהורים ומנופים כך שעם קצת סבלנות, תוכל לספור אותם אחד אחד. אין דת שהמדבר אינו מהווה פרק מכונן בתולדותיה ואין הרפתקן, שאינו ממקם את משמעות המדבר, כנקודת ייחוס לצורך שלו לחוות את השחרור האולטימטיבי.

הסהרה היתה עד לפני כ-3 מליוני שנים, קרקעית של אוקיינוס. סימני אותו אוקיינוס נשארו עד היום, משקעי אבן-גיר בדמות ניצבי סלע בצורות וגדלים משונים. פירמידות ואובליסקים טבעיים, ששימשו השראה ליצירת המבנים המצריים המוכרים. ואין ספור מאובנים של יצורי-ים קדמוניים. בסהרה, אפשר לנסוע יום שלם על משטחי מאובנים המרצפים את המדבר. חלקם כבר ספגו תחמוצות ברזל והפכו "מאובנים מבורזלים". שלדים של לויתנים, מונחים באמצע משטח סלעים, (באיזור פאיום) כבר מליוני שנים. בתקופה קרובה יותר, כלומר עד לפני כ- 20 אלף שנים, בתום תקופת הקרח האחרונה, הסהרה היתה פורה, ירוקה ושוקקת בזאולוגיה המוכרת לנו היום מאיזורים כמו קניה, טנזניה או קונגו. גם לתקופה הזו יש עדויות. החל ביערות, עצים, מאובנים וגומר בציורי סלע, המספרים את סיפור החיים כאן בתקופה ירוקה יותר.

מעוז קוטאי

כל הצילומים: מעוז קוטאי

לפני כשנתיים סיפרתי לידידי מעוז קוטאי. חבר למועדון אופנועי השטח של ב.מ.וו. בארץ, על המסע והוא הבטיח שיגיע היום וגם הוא יניח שני גלגלים על הדיונות הגדולות שם.

אך רגע, מעוז, בן 36 , אב לשתי מדהימות בגילאי שלוש וחצי ותשעה חודשים. משמש כראש צוות פיתוח עסקי בקרן הפנסיה "מבטחים". מעוז אינו סתם רוכב. הוא אולי הרוכב מספר אחד במועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו. מנוסה באופנועי שטח כבר 16 שנים. כרגע על BMW HP2 האולטימטיבי. איתו צלח את ראלי ישראל האחרון. יכולתו וכשרון הרכיבה שלו, הם מסוג הדברים שאתה מביט בהם מן הצד ויודע בבטחה, שלא נולדת עם הכשרון המופגן לפניך, לעולם לא תכתוב שיר של יהודה עמיחי, לא תצייר כמו אביגדור אריכא ולא תרכוב כמו מעוז קוטאי. כך שאם אתה מספיק חכם, אתה לא מנסה להיות כמוהו, אלא שואף לסמן באמצעותו את מגבלות היכולת שלך. רכיבה על אופנוע בשטח, דורשת מיומנות שעיקרה, התגברות על בעיות אחיזת הקרקע של האופנוע תוך כדי תנועה. בזה מתחיל ונגמר הסיפור. החובבים משקיעים הרבה אנרגיות, חרדה ומחשבה, בכל מכשול קטנטן. בעוד אלה שנולדו עם כידון ביד. פשוט מדלגים מעבר לתהומות. מרחפים מעל חולות. חותרים בנהרות גועשים ומטפסים במעלה מצוקים אנכיים.

מעוז מסמן בדרך כלל את הקו הקליל והנינוח בכל טיול שהמועדון עורך. מעין הצגת תכלית מתמשכת, של איך הדברים אמורים להעשות. לא מנסה להרשים. פשוט מתנהג כמו שהוא. לכן היה ברור לי כי מפגש בין מעוז לסהרה, משול למפגש בין דג שגדל באקווריום – לאוקיינוס. כמו לעבור מחפיסת "כיף-כיף", לשחיה בבריכת שוקולד. אם אנחנו רגילים לרכוב בנגב בדרכים מסומנות, לחצות פה ושם דיונות קטנות, לטפס מעלה עם דרדרות אבן וחצץ. בסהרה הכל מחכה ובגדול. אין מגבלות!

לסהרה עם עופר אוגש

יש בארץ כמה מפעילים מקצועיים של טיולי שטח רכובים, אשר בנוסף להיותם אלופים בתחום נהיגת ורכיבת שטח. הם מקושרים היטב, למנגנוני בירוקרטיית התיירות בירדן ובמצרים. הבולטים שבהם הם ג'וי בירן ידידי  ועופר אוגש, שטרם יצא לי להכירו אישית. עופר בנה את המסע לקבוצה שאליה הצטרף מעוז. עונת השנה לטייל בה במדבר המערבי, היא בין אוקטובר לאפריל, אז הטמפרטורות נסבלות וסופות החול אינן יומיומיות. להרפתקה נאספו חמישה אופנועים ושישה טרקטורונים. הרעיון היה, העמסת האופנועים והטרקטורונים על משאית במעבר הגבול בטאבה ומשם, נסיעה דרך תעלת סואץ וחציית קהיר לתוך המדבר. לאחר יומיים, הגיע הקרנבל למבואות המדבר, לפאיום, הנמצאת מצפון מזרח לשקע קָרעוּן בו שוכן אגם מים מתוקים ענק, שהוא תולדה של נביעת מים המחלחלים באיזור הנילוס. שם הורד המטען ואיתו חבורת הרוכבים ובליווי רופא, צוות מצרי עמוס חלפים, אוכל וציוד שינה על שני ג'יפים, יצאו לרכיבת חימום בחמדות השטוחות, (המהוות גם קטע במירוץ "ראלי הפרעונים"). בתום יום רכיבה של כמאתיים ק"מ, באו בשערי העיירה בָאחָרייָה ללינת לילה. מערבה לבאחרייה, השוכנת בשקע רווי מעיינות, בריכות מים חמים ומטעי תמרים וזיתים, שוכנות הדיונות של ים-החולות. כמה מאות קילומטרים של חול זך, רך ומבורך. מגרש המשחקים האולטימטיבי לרוכבי שטח. רק צריך לזכור, כי השיירה כללה שני ג'יפים עמוסים, הנוסעים מאחור עם צוות ליווי וכושר עבירות פחות יומרני.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

החגים מאחור והקיץ לפנים. אוטוטו עונת טיולי השטח הרגועים הופכים לחתירה בתוך לבה לוהטת. בקרוב יערך אירוע מועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו, איפה שהוא בדרום, במקום שאליו יוכלו להגיע גם מי שאינם חובבי רכיבת שטח, כדי להכיר את הפעילות שלנו ואם ירצו לשמוע את סיפור המסע שלי.

בינתיים כמה מידידי החדשים והותיקים, ממשיכים ללא לאות, לצאת להרפתקאות על אופנועיהם. ולכמה מהם אני נותן כאן במה. מתן בללי שהכרתי דרך הרשת, נמצא כבר במסע שלו בלאוס וויאטנאם. ליאור כהן, סוגר מינהלות, לקראת צאתו למסע מצפון לדרום אמריקה, פחות או יותר במסלול שאני עשיתי. ומעוז קוטאי, חברי למועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו. חזר זה עתה מכמה ימים של מסע קבוצתי במדבר המערבי, ( הסהרה המצרית שממערב לנילוס) – לצערי, עם כתף שבורה. רפי בן שחר וגידי פרדר יצאו היום עם עוד 12 רוכבים, לחרוש את קורסיקה וסרדיניה. ואני כמו שתבינו ודאי, עדיין ללא אופנוע. מחפש 1200 ג'י.אס. שיתאים לצרכי. הפוסט הזה מספר על הנ"ל ובקרוב מקוה להקליד פנימה את שאר הסיפורים.

אז בבקשה. בינתיים.

מתן בללי בדרום מזרח אסיה

(צילומים מתן בללי)

"חזרתי היום לואנג-ויאנג, בכך השלמתי את מסע האפנוע שלי בחלק הצפוני של לאוס. רכבתי כ-1600 קילומטר בשמונה הימים האחרונים.
במהלך הדרך הזו, פגשתי הרבה אנשים וחוויתי חוויות רבות. קשה לתאר את כולן, אנסה לספר על חלק מהן.

עליתי עם האופנוע, בדרך ללואנג-פראבאנג (300 קילוטר), בירתה ההיסטורית של לאוס, המלאה במקדשים בודהיסטים ומפלי נהרות ונחלים. לא ניתן לתאר את הדרך לשם מלבד במילה – מרגשת.

ההרגשה היתה שאני חי את החלום שלי, רוכב על אופנוע, הרים ירוקים צצים זה אחר זה משום מקום, ללא חיבור בין אחד לשני, כאילו צמחו מהאדמה. הדרך רצופה בפניות ואני מתעקל איתן. עוצר במסעדה באמצע שום מקום, שותה קפה, משקיף על הנוף, מחבר את נגן המוזיקה למערכת התקשורת – שני רמקולים בתוך הקסדה. שומע את בוב דילן, מוזיקה מצויינת לרכיבה. מקשיב לשיר "הוריקן". ממש כמו שעשיתי לפני שמונה שנים בהודו. אז הייתי על אנפילד וללא שום מיגון. היום, אני רוכב על הונדה XR. לראשי קסדה, חליפת מיגון מהמותניים ומעלה (חזה, גב, כתפיים, מפרקים ) וכפפות. ההחלטה "להיסחב" עם כל הציוד מהארץ, היתה טובה.

הציוד מקנה ביטחון, והוא מספיק מהאוורר כדי לא להקשות על הרכיבה בחום של לאוס.

לפעמים, התדהמה מהנוף כל כך גדולה, שאני משחרר את ההתרגשות בצרחות לתוך הקסדה.

איכות הדרך אינה מאפשרת לעבור את ה 60-70 קמ"ש.

ההחלטתי להישאר יומיים בלואנג-פרבנג, כדי לחקור קצת את הסביבה. נסעתי למפלים. בדרך, ראיתי שביל שפיתה אותי להיכנס אליו. בקצהו, הגעתי לכפר שממרכזו בקעה מוזיקה. עצרתי את האופנוע והלכתי לכיוון הצלילים. זו היתה חתונה. כמו בכל מקום אחר. שוב הזמינו אותי הלאוסים להצטרף. שתיתי בירה. טעמתי מהחטיפים שלהם. צילמתי את החתן והכלה. דחפו אותי למעגל הריקודים ולמדתי קצת לרקוד בסגנון הלאוסי (לא בהצלחה מרובה….). העצמאות שברכיבה על אופנוע – להיות על כלי תחבורה משלך, להחליט מתי להתקדם ולאיזה כיוון לפנות – מביאה איתה הרפתקאות רבות ומאפשרת לראות דברים מזוית אחרת.

לבסוף הגעתי לשמורת המפלים, חבָרתי לזוג אנגלים, לזוג צרפתים ולשוויצרית. ביחד טילנו למקורות אחד המפלים. השמורה מדהימה ביופיה. בכניסה רובצים דובים אסיאתים, המתכרבלים בשמש החמה ומתנדנדים בערסלים.

השמורה שופעת סבך צמחייה טרופית, עצים גבוהים. ופרפרים מרקדים בכל. (בכלל, לאוס מלאה בפרפרים, בהרבה מהרכיבות שלי, להקות גדולות של פרפרים, חולפות מעלי ובצדדי).

לאחר עוד 3 דקות, הגענו למפל המים הראשון ולבריכת המים שלצידו. יש משהו מרענן ומרגיע במים זורמים. המשכנו בהליכה של כ- 30 דקות במעלה ההר, למקורות. כשהגענו למעלה, הנוף היה מרהיב. ממול הרים ירוקים וכשהבטנו למטה, לנקודה ממנה יצאנו לטיפוס, נדהמנו ממספר המפלים, שלא ניתן לראותם מתוך סבך הג'ונגל. הצטערתי לחשוב, שהתמונות לא יוכלו לעולם לתפוס את היופי הזה. ראינו מפל נסתר כ -30 מטר מתחתינו ונזירים צעירים, בגילאי 11-17 לערך, לבושים בבגד הכתום המסורתי של הנזירים, שוחים במים וקופצים באתלטיות מהסלעים ומהעצים אל תוך מי הבריכה שליד המפל. ירדנו למטה והצטרפנו אליהם. התישבתי על סלע והתבוננתי בהם.

הרגשה קסומה.

אחר הצהריים, חזרתי ללואנג-פרבנג, לצפות בשקיעה. עליתי 200 מדרגות למקדש בודהיסטי היושב במעלה הגבעה ומשקיף על כל העמק, נהר המקונג והעיר. שם פגשתי הולנדית ובלגי והצטרפתי אליהם לארוחת ערב.

ביום הבא המשכתי לנונג-קיאו( 220 קילומטר). איכות הדרך איפשרה לרכב במהירות ממוצעת גבוהה יותר. נונג-קיאו הוא כפר קטן ופסטורלי בצפון לאוס. נכנסתי לגסט האוס שיושב אל מול נהר המקונג. זה היה ערב יום העצמאות של ישראל, חגגתי עם 4 אנגלים, שכמובן לא סירבו לחגיגה ולשתיית אלכוהול. מבחינתם, יום העצמאות היתה סיבה טובה למסיבה. יתכן ושניים מהם, יצטרפו אלי לרכיבת אופנועים בויאטנם.

ביום המחרת, יצאתי לטיול עם פורטוגלי, לאחת המערות שבסביבה. לאוס מלאה במערות שבתקופת ההפצצות האמריקאיות (500,000 פצצות!) שימשו כמחסות ומקלטי ענק. זו בהחלט חוויה, ללכת 200 מטר בתוך מערה, שבכניסה אליה יש שלט שמודיע שזה בנק (או לפחות היה).

מאוחר יותר, לקחתי את האופנוע לנסיעת שטח (בשביל מה שכרתי מוטוקרוס?!?). לאחר כשעה של רכיבה, הגעתי לכפר נידח, שכלל אינו מצויין במפה. זה היה כפר של שבט קמו (מיעוט אתני). כמובן שהיתה שם איזו שהיא חגיגה. מיד קיבלתי צ'ייסר של לאו-לאו (ערק מקומי- 60 אחוז). צ'ייסר אחד לא הספיק ומיד קיבלתי אחד נוסף, שדי חיסל אותי. ההסבר היה: זה המנהג – "יש לך שתי רגליים, שתה שתי כוסות!".

ישנן עוד הרבה חוויות; כמו הגעה לכפר נידח אחר, בו הייתי התייר היחיד. או יום, בו רכבתי 70 קילומטר בשטח (לא רציתי לרכב על הכביש הראשי), בדרך ליעד הבא. הגעתי למחסום משטרה בו הורו לי לפנות לאחור ולחזור את כל הדרך, כי בהמשך, הדרך חסומה. הצעת בקשיש לא עזרה. את דמי השוחד אשמור כנראה להזדמנות אחרת. אני יכול רק לציין באפן כללי, שהרכיבות מעוררות השראה. שומע הרבה מוזיקה ונהנה מהדרך.

במקומות בהם אני עוצר, אני פוגש הרבה אנשים טובים. לצערי איני נתקל ברוכבים נוספים. מקווה שבויאטנם המצב ישתנה. לרוב, אנשים מופתעים שאני רוכב על אופנוע ומתכנן לעבור כך את דרום מזרח אסיה. יחד עם זאת, תמיד אחרי כמה דקות שיחה, הם מפרגנים ואומרים שזה נשמע כמו הרפתקאה טובה.

הזמנתי כרטיס טיסה לויאטנם ליום ראשון. בינתיים אני אשאר בויאנג-ויטאנג יומיים, אעשה אבובים בנהר ואלכוהול בפאבים. בראשון בבוקר, אעלה על האופנוע ואסע לויאן-טיאן, להחזיר את האופנוע ולעלות על הטיסה.

(ותודה לסולי. הערה במקום. יוני)

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

הפעם הבמה לרשות חברים

מוסי ערמון – צלם

צילום: עצים רוקדים

את מוסי (ומיכלי) הכרתי לפני שלושים וחמש שנים לערך. ומאז אנחנו מחוברים גידלנו במקביל ילדים בגילאים מקבילים. וכדי לא לחטוף ממוסי טלפונים מביכים. אומר רק, כי פרט לשותפותו בהכנות והתלבטויות טרם יציאתי למסע וגם אחריו. מוסי היווה את מפקד חמ"ל העורף שלי ושל גלי, כשסגרנו סוויץ' והיינו בקטע בין קיטו באקוודור, ועד לחזרתה של גלי לארץ, כעבור 5 שבועות מצפון צ'ילה.

אקליפטוס

מוסי עוסק בצילום טלויזיה לרשת צרפתית בארץ. וככזה מכסה את מציאות החיים שלנו פה. לשם השפיות עוסק בצילום סטילס, שזו אהבתו האמיתית. את רוב הידע בצילום סטילס, הוא למד בעצמו, פרט לקורס בסיסי במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת ת"א, וכן סדנת צילום ב-ICP בניו יורק . מוסי מעדיף מצלמות פשוטות כדי להתרכז בקטע היצירתי, ולא להתקע בקטע הטכני שהופך לעיתים למרכז. כמו כן, מצלמה קטנה ופשוטה מתאימה לאופי הצילומי  של ה-Snap Shot   והיא זמינה תמיד.
שורו, הביטו וראו..

צילום עליון: נחל דישון

צילום עליון: עורב

שפריץ

————————————————————————————

צ'יפס

הפסל ביציאה דרומה מטיחואנה מקסיקו

כשהגעתי לצד המקסיקני של הגבול עם קליפורניה., ראיתי בזוית העין, את גדר המערכת שהקימו האמריקנים כדי למנוע מהמקסיקנים, לחדור לעומק הדשן של המעצמה השבעה. אחרי שעתיים של בירוקרטיה "לבנטינולטינית", אותה צלחתי בחיוך כוותיק טפסולוגיות ישראלי מצוי. יצאתי מטיחואנה בשעת צהריים, החום היה כבד, הלחות הדביקה לי לגוף, את הבד הסינטטי שממנו עשויה חולצת הטי, שלבשתי מתחת למעיל. רכבתי לאורך הגדר מערבה, בכביש שעלה וירד בין חמוקי גבעות בינוניות. פה ושם חלפתי על פני עמדה צבאית חבויה בקפל קרקע, בה חנה לעיתים טנדר משטרה ובו שנים שלושה שוטרים, פניהם אל הגבול. באחד המוצבים הזמניים האלה עצרתי. הייתי סקרן להבין איך נראה הגבול מהצד של החלשים. שני שוטרים שישבו בטנדר לבן, יצאו ממנו מייד ובשטף של ספרדית – שאינה דורשת שום תרגום. הורו לי להניע ולהתחפף. אבל אני הרי לא ממש בעד או נגד המצב הרגיש באיזור, כלומר, אני תייר סקרן, והייתי בטוח שבעזרת חיוך רחב, אצליח לשכנע אותם להחליף איתי כמה מילים. עודי מסיר את הקסדה. משך השוטר שישב בצד הימיני של הטנדר, רצועה ומהקבינה יצא כלב שחור ושעיר, בגובה בינוני. הוא רץ לעברי והשוטר שמשך את הרצועה בכוח מאחור, ניסה לעצור בו. אך הכלב כבר סגר את המרחק. עצר את תנופת הריצה והתייצב לרגלי. הביט בי. רחרח ולפתע נעמד על שתי רגליו האחוריות וניסה ללקק את פני. זה פרם את המתח בשניה. השוטרים המשופמים, לא ידעו את נפשם מרוב צחוק. לא הבנתי כלום, אבל היה ברור שהכלב התנהג הפוך ממה שציפו ממנו. השוטר שהוציא אותו מהרכב, ניגש אלי ולחץ את ידי באנחת רווחה, אני מניח שהשוטר אמר משהו בסגנון: "את כולם הוא טורף. בחיי הוא אוהב אותך. יש עליך איזה נקניק?" היה לי נוח עם החיבה היתרה של הכלב. ושום ריח בשר לא היה עלי (צמחוני). חיבקתי אותו, חפנתי את שער עורפו וגירדתי את חזהו הגרום בחיבה. לאחר מכן נעמדתי עם שני השוטרים והשקפנו לעבר הגבול הקליפורני. הם נתנו לי להציץ במשקפת השדה שלהם. הכלב התיישב למרגלותי, מעיף מדי פעם מבט לעברי, בבחינת: "טוב שאתה עוד כאן?". לאחר כמה מילות נימוס, עם חברי החדשים, כולל קבלת מחמאות בשם צה"ל. נפרדנו. עליתי על האופנוע והמשכתי לכיוון השמש, שכבר נטתה והתייצבה בשליש הדרך ליפול למים. לפתע ידעתי משהו. משהו שהטריד אותי מהרגע שהכלב ההוא קפץ לעברי. משום מה, כשראיתי אותו, גם אני הרגשתי איזה חשק לחבק אותו. הקפיצה שלו לחיקי, ממש לא הפתיעה אותי. הוא היה העתק כמעט מלא של כלבי האהוב צ'יפס, שמת כבר לפני עשרים ושלוש שנים. צ'יפס יצא לעולם ככלב פג, גלי ואני קיבלנו אותו בקופסת נעליים, מזוג צעיר, שכבר מאס בגור האחרון והחלשלוש שנשאר להם מהמלטה של כלבתם. צ'יפס היה איתנו 11 שנים, עד שהורעל בסטריכנין. הוא פרץ ערב אחד הביתה, מיילל ומתפתל מכאבים. לאחר כשעה, נפח את נשמתו בחדר ההמתנה של הווטרינר שאחר להגיע. אהבתי את צ'יפס. הוא מסוג הדברים שמאמנים אנשים צעירים לקחת אחריות. מחבר אותם לחובות השגרה והדאגה, שבהקמת מקום לגור בו. עם בן/ת זוג או בלי. כאלה ההופכים לאט לאוזן קשבת כשאדם רוצה לדבר לעצמו בקול. צ'יפס כמו כל כלב לבעליו. ראה בי (באופן מוטעה כמובן) לא פחות מאלוהים. הוא היה פיקח ושורד. הוא ידע לפענח את מצב הרוח שלנו, יום לפני שידענו בעצמנו שהוא הולך להשתנות. הוא היה אקרובט שידע להלך על שניים, לרוץ כחתול, על גדרות אבן גבוהות ולשיר ביללות כששמע מוסיקת קאנטרי. לאחר מותו לפני עשרים ושלוש שנה כאמור, ישבתי כשבועיים (בין שאר עיסוקי אז) וכתבתי ספר ילדים שלם. כתוב בגוף ראשון – מפיו של צ'יפס. ערוך בחמשירים ומספר איך נראים החיים מנקודת מבטו של כלב רגיל, תמים, טמבל, חביב. ששואל שאלות, המעמידות את חיינו כאנשים באור משעשע.

החמשירים שוכבים מאז באיזו מגירה. דרישת השלום הזו מצ'יפס הנשכח שלי, שקיבלתי בטיחואנה, שלחה אותי לקיים הבטחה ישנה. באותו רגע מול חוף צפון מקסיקו, החלטתי שכשאני חוזר לארץ, אני משלים את העבודה. מאייר את הספר ומוציא אותו לאור. כל ההקדמה הזו באה בכדי לספר שאיורי הספר אוטוטו גמורים. אני יושב בלילות כשהכל שקט, מולי טבלת צבעי המים הישנה שלי, שאיתה כבר איירתי עשרות רבות של ציורים בעבר הרחוק. ושוב, כמו מפגש עם אהבה ישנה שמתייצבת פתאום בדלת, אני מרטיב את מכחול הסייבל העדין בכוס זכוכית, מעביר אותו בין שפתי לחוש את מידת הלחות שבו ומטביל אותו בגוש צבע המים בקופסה שקניתי פעם בהזדמנות בחנות בכפר בהולנד. נייר העשוי תערובת של בד טחון תוצרת פאבריאנו האיטלקית, שוב מונח לפני ואני מצייר עמוד אחרי עמוד. אין חיבור טוב יותר לימים של צ'יפס כמו החוויה הזו. אם תרצו, עוד חלום ישן שעומד להתגשם.

———————————————————————————

יורם ויוסי: ממאנלי עד לֶה

בשנת 2003 סיימנו מסע אופנועים במדינות הבאלטיות. יצאנו ארבעה. חיים, יוסי, יורם ואנוכי. ג'יפ אחד, נגרר ועליו 2 אופנועים. המשימה: להגיע לקצה הצפוני של החוף המערבי של צפון אירופה, תוך חציה של כל המדינות הבאלטיות. מסע שעיקרו רכיבה אין סופית, במישורי אין סוף, בכבישים ללא סוף ועיכובים מעצבנים בין הגבולות של פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה. על כך אספר בהזדמנות אחרת. בקיצור. אם אתם רוצים נסיעה נהדרת עם דגש על חברים ושיחות נפש, סעו. אבל אם אתם מחפשים נופים וריגושי הרפתקא, אל תסעו. אבל כאן בהמשך זה סרט אחר… לגמרי.

בדרך ממנאלי לכיוון לֶה

טרם שקע האבק על המסע למדינות הבאלטיות, ושני חברי הטובים, יוסי ויורם, כבר קובעים לי פגישת תכנון למסע הבא. הלו! צריך גם לעבוד. נכון. אבל את מסע הבא, צריך לתכנן הרבה מראש. למה? ככה. נדרשתי לתת תשובה מהירה והיא היתה. "לא!". שני אלה, עלו יום אחד בחודש יולי 2004, על מטוס ירדני וטסו להודו. מניו דלהי טסו למנאלי, באיזה אוירון עם פרופלורים, שאיכותו כבר נתנה להם רמז על אופי המפגשים המוטוריים המחכים להם. במנאלי הם פגשו את ג'וני. משכיר אופנועים משופשף. שאיתו יצרו קשר כבר לפני חצי שנה עוד מהארץ. והוא חיכה, חובק שני אופנועי אנפילד, שלכל אחד מהם מחוברת קופסא מאחור עם חלפים. הרמז כבר ברור.

אחרי שבוע של הסתגלות לגובה (2000+ מ'), הם מילאו דלק במשאבה האחרונה ביציאה ממנאלי ויאללה צפונה להרים. ליתר דיוק לכיוון העיר לֶה השוכנת למי שאינו יודע ממש – בהימאליה. או למי שרוצה דיוק בפרטים – כדי להגיע אליה צריך לעבור באיזור כאבי הראש. כלומר דרך ופאסים בגבהים שמעל 4000 מ'. בסך הכל מדובר במסלול של כ- 450 ק"מ אבל כבר בתחילת הדרך הם הבינו שלושה דברים: אחד: האופנועים מדגם אנפילד. שתוכננו ועוצבו בשליש הראשון של המאה הקודמת. (ועדיין מיוצרים כמו בימי קדם) לא ממש צייתו ליעודם. לא הניעו (קיק סטארט) לא סחבו. לא העבירו הילוכים ולא ממש אחזו בכביש. הכביש הוא הדבר השני: הדרך היתה בעצם דרך עפר ברובה, עם חצץ וטלאי זפת. כבר ביום השני ולאחר יום היכרות כואבת עם האופנוע, הם הגיעו למאהל "קהבות", המוחזק ומתופעל על ידי קהילת הטיבטים שהיגרו לכאן ותפסו בעלות על תעשיית האירוח על הציר. הדבר השלישי הוא חוסר של רכבים נורמאליים על הציר. כלומר פרט למשאיות צבאיות, או כאלה הדוחפות אספקה במעלה ההרים. הם לא פגשו בשלב הזה, עוד מישהו שנדפק לו השכל והחליט לטפס לשם ועוד על אופנוע. אז התמונה ברורה עוד יותר.

הדרך ממאנלי ללה סגורה כחצי שנה בתקופת החורף, עקב מזג האויר הקיצוני הכולל שלגים ובוץ. ולמעשה בכל תחילת קיץ, עסוקים כלים הנדסיים וכוחות צבא, המפוזרים במחנות לאורך הציר, בפילוס הדרך מחדש. הדרך מתחילה בתוך נוף ירוק ומיוער, משובץ כפרים ולאורך הקטע הזה יש לצידי הדרך הרבה חנויות, דוכני מזכרות, אוכל ולבוש. למעשה מכאן יוצאת תיירות אוטובוסים או ג'יפי תיירים, כדי לגעת בנוף שלגי וקצת קרחונים שנשארו מתקופת החורף. הכביש בתחילה היא איכותי. אך מהרגע שהגיעו לאיזורים הנידחים יותר, בהם כבר לא נראה שום עץ באופק, אלא רק גאיות שטופי סחף ומצוקים מהם נשפכו מפולות בוץ, או סתם מפלי מים סואנים. הדרך כבר הייתה רסק אחד גדול, של חצץ רטוב, בורות ותהומות שנפלו לעומקים של כמה קילומטרים.
הדרך היתה במגמת עליה כל הזמן, כל יום לקראת שעות הערב הגיעו יוסי ויורם למאהלים, בהם קיבלו מזרן להניח בו את עצמם בתוך השק"ש שהביאו, מעט מזון והרבה צ'אי. יורם כבר החל לחוש את השפעת הגובה. כאבי ראש קבועים, שהשאירו אותו ער בלילות ועייף בימים. המסע עבר מפאס לפאס שהגבוה ביניהם היה מעבר טאנגלאנגלה

(Tanglangla) שגובהו 17,582רגל, שהם 5,359 מטר. המעבר השני בגובהו בעולם. בקטעי דרך ארוכים ניכר כי היא פונתה רק כמה שעות קודם, ממפולת בוץ ולכן הייתה חלקלקה. באחד המקרים הגיעו יוסי ויורם לגשר בין שני קצות מצוקים, שעבר מעל נהר שזרם בעומק 200 מטרים מתחתם. על גשר המתכת היו מונחות שתי שורות של לוחות עץ, ברוחב המתאים למעבר כלי רכב ארבע גלגלי. ושאר הגשר הוא בעצם חור אחד ארוך. אז איך עוברים עם אופנוע על קרש אחד ברוחב עשרים וחמישה סנטימטר, כשמכל צד תהום? אני יודע בודאות, שזו אחת הפעמים הנדירות, ששני האפיקורסים האלה נשאו תפילה, או לפחות שאלו את עצמם מה הם עושים שם. בקטעים אחרים הדרך עברה בתוך מפלי מי קרח, ששטפו את הדרך ונפלו לתהומות בצד. ובקטעים ארוכים פשוט לא היתה דרך, אלא ערימות חצץ גס שאותו ניתן לעבור במשאית או ג'יפ, אך אופנוע מהסוג המצ'וקמק עליו רכבו, פשוט סירב להמשיך. הוסיפו לכל זה את התקלות המכאניות שחזרו כמה פעמים ביום, חוסר החמצן למנוע וכאמור הילוכים שאינם עוברים. כמובן באותן נקודות הכי מעצבנות. ותבינו מה זה מסע השרדות.

בדרך פגשו יוסי ויורם, זוג ישראלי צעיר שאיתם בילו כמה ימים ברכיבה משותפת. במלאת שבוע ליציאתם ממנאלי הגיעו לאיזור העמק הפורה ולעיר לה, היושבת בגובה נסבל של כ 3500 מ'. צעירים שהם פגשו בלה, לא האמינו שהם הגיעו בדרך הזו. אומרים שעד היום מסתובב סיפור בלה, העובר ממוצ'ילר למוצ'ילר, על שני החבר'ה האלה (שחצו את השישים זה כבר). שעשו משהו בין חסר אחריות, לחד פעמי. או אם תרצו, נועז.  ברגע שיורם ויוסי הגיעו לשם הם טילפנו לג'וני משכיר האופנועים במנאלי והודיעו לו איפה בעיר הם הפקירו את האופנועים, שמיררו להם ת'חיים (אבל גם הוסיפו לחייהם הרבה טעם)  לאחר מנוחה ראויה, עלו על אוירון וחזרו דרומה לכיוון ניו-דלהי. התמונות מדברות בעד עצמן.

——————————————————————————————

החל מהשבוע אני ללא אופנוע. מתנייע עם מה שיש. הפוסט הבא יזכיר נשכחות.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and גלריה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

אדם שני באפריקה

לאלירן ולאחרים ששלחו אלי מייל אישי. אני לא לבד. ממש לא. למותר לציין את חבורת ה"קָמוּקוֹת", שהיו הראשונים בארץ, שלקחו את רכיבת האתגר על אופנועים באופן מעורר השראה, למחוזות נדירים של יופי והרפתקה. את ידידָי ערן שפיצר ועומר כנעני, שרכבו על אופנועיהם לקצות עולם בתנאים יותר קיצוניים משלי. או שני רוכבים שגם כתבו ספרים על מסעותיהם; סיגל גבע (סוף העולם שמאלה) שהקיפה על אופנוע את אוסטרליה וגבי בבלי (המסע הגדול), שחלף על אופנועו גם באירן, בימים מסוכנים. ולא שכחתי את קבוצות רוכבי האופנועים שעוד לפני הקמת המדינה יצאו לאירופה דרך סוריה והיו בהם שהגיעו על אופנועים גם לדרום-אמריקה. וידוע על עוד עשרות רוכבים ורוכבות ישראלים, שאיני מכיר אישית. שקפצו מהמציאות היומיומית לתוך הגשמת חלום רכוב, אי שם באפריקה באמריקות, באוסטרליה, במזרח ובאסיה. לבד, בזוג או בקבוצה. בלי בלוג או מנגנון דיווח שוטף. אם אצליח, אנסה לתת להם במה גם כאן.

אדם שָנִי

עושה את זה ממש בגדול!!!

לפני כשש שנים בעיצומן של ההכנות למסע שלי, מצאתי באחד הפורומים בנושא רכיבות אתגר סביב העולם, תגובה לאחת ההתייחסויות שלי. התגובה הגיעה מניגריה והכותב היה ישראלי בשם אדם שַני שעבד שם כנציג של חברה אמריקאית בתחום הטכנולוגיה. אדם סיפר לי שהוא מנצל עד תום את שהותו באפריקה וכבר חרש אותה, לפחות במדינות ובאיזורים הקרובים לניגריה. נשארנו בקשר פה ושם דרך הפורום. לפני כמה שבועות, אדם חידש את הקשר. מסתבר כי הבנאדם כבר מעל עשרה חודשים, בתוך הגשמת החלום שלו. רוכב על אופנוע סביב העולם! הוא יצא מדרום אפריקה שם רכש אופנוע ב.מ.ו. מדגם HP2 למבינים שבנו. מדובר בדגם אינדורו שהוא בעצם BMW r1200gs עם אוריינטציית שטח קיצונית. הנחשב באמת למלך המוחלט של רכיבת האתגר בעולם. נקודה. נועד למי שמתכוונים לבלות את רוב המסע בדרכים לא סלולות, או ליתר דיוק להמציא דרכים חדשות. אדם איבזר אותו בארגזים ותוספות כמו מגן גחון. בולמי אוהלינס מגינים ועוד. התקין מיכל דלק מוגדל ויצא לדרך מדרא"פ לנמיביה. אנגולה, זמביה (שהיוותה אתגר של ממש). טנזניה. בורונדי. רואנדה. אוגנדה. קניה. אתיופיה. ומשם לקח טיסה להודו. רכב לנפאל. הטיס לתאילנד. רכב ללאוס ועכשיו הוא בקמבודיה. מתכונן להטיס האופנוע ליפן ובחודש מאי לקחת מעבורת מיפן לרוסיה לעיר ולאדיווסטוק,העיר המזרחית ביותר ברוסיה ולצאת משם מערבה למונגוליה ולמרכז אסיה בכיוון טורקיה. משם למערב אירופה. ממערב אירופה, יטוס לדרום אמריקה ויתחיל לטפס צפונה. מצפון אמריקה יעבור לאוסטרליה וזהו…!!!

ביקשתי מאדם רשות לספר על המסע שלו כאן בקיצור. לא ידוע לי על בלוג שהוא כותב. אך ברגע שיהיה, אדאג לשים קישור. בינתיים הנה אחד הפורומים בו אדם מופיע עם קטעים וצילומים מההרפתקה שלו.

להלן כמה תמונות מהמסע של אדם:

בלאוס

——————————————————————————-

מסע לדרך-המשי

הצילום למעלה, העיר בוכרה (היפה) באוזבקיסטאן (ותודה למשה כ"ץ:)) – לקוח מתוך דיווח מסע של רוכב אנגלי בשם קולבאץ' וניתן להתרשם מהמסלול שלו בכתובת הזו.

בימים אלה אני מכין יחד עם החברה הגיאוגראפית, מסלול למסע רכוב לדרך המשי הצפון-מערבית. הכוונה לארגן בקיץ הקרוב, קבוצה של מקסימום 12 רוכבים ומינימום 8, למסלול בן 21 יום. הנתיב יעבור בצד המערבי של דרך-המשי. ויכלול ליווי של שני מדריכים רכובים. רכב ליווי ובו רופא ומכונאי ומקום לציוד, ומושבים למורכבים/ות שלא ירצו לרכב כל הדרך. אנחנו עושים עכשיו את החישובים ומניח שהדיווח המדוייק יגיע בקרוב ולא רק בבלוג הזה. אם זה מעניין מישהו, כבר ניתן ליצור קשר.

——————————————————————————-

(כמעט) הכל, זה כסף!

אם תקלידו "יהונתן בן שלום" בגוגל, תגיעו למונח בתחום המיסוי, שסביר להניח כי רואה חשבון המכבד את עצמו כבר למד אותו ולקוחותיו הרוויחו הרבה כסף מהתקנה הנקראת על שמי. לא. לא. זו אינה הלצה או היתלות היתולית בצירוף מילים מקרי בגוגל. זה ממש אני. כלומר חשבון הבנק של גלי ושלי סידר לקהילת העסקים העברית, הרבה מאד שקלים. ולאוצר המדינה את ההיפך. לא איני איזה רובין הוד, או דון קישוט, היוצא מול כל העולם בדהרה ובידי מסמך שכותרתו "תביעה ייצוגית". בסך הכל עמדתי על שלי בבית המשפט ובית המשפט העליון הסכים עמי. לא אחת השתעשעתי ברעיון שאם על כל הצלחה של רו"ח בעזרת התקנה הנ"ל, היה מעביר לי עשרה שקלים. היום הייתי מכסה לפחות את אותם 136 אלף ש"ח שהמשפט ההוא עלה לי נטו מכיסי. אבל נעזוב, חשבון זה מדעים מדוייקים לא פנטזיות.

נזכרתי בכך ובתרבות ה"תרומה לקהילה", כשבאתי לחפש ספונסרים למסע שלי, הבנתי עד כמה אני חלוד כשמדובר בגיוס כסף. יצא והמסע עמד בפני מימוש, בדיוק בזמן בו פרץ המשבר הכלכלי העולמי. הצונאמי של המשבר הכלכלי האמריקאי, הגיע לכאן במהירות מטורפת ובעודי מסתובב עם רשימה של תורמים-שותפים פוטנציאלים, שלדעתי תמיכה במסע שכזה יכולה לסייע להם במהלך שיווקי, או חיזוק מעמדם בתודעה. הבנתי אחרי חמישה טלפונים לאנשי קשר, כי הדבר משול לדיבור על חבל בבית התלוי.  וכי בזכות העובדה כי לחלקם הגעתי עקב קשרים, טריקת הטלפון היתה נינוחה ולא אגרסיבית ממש. בקיצור זה היה איום ונורא. חישבתי על פי הערכה מוקדמת, כי אצליח לגייס לפחות 20 אלף דולר מתוך תקציב מסע מוערך של 50 אלף דולר. לשם כך הכנתי מצגת דעתנית ומפורטת, על פי מיטב הידע והכשרון העיצובי שלי. עם המון מידע על איך, ומתי ואיפה. על יכולותי התקשורתיות וכו' ושלחתי לאנשים שונים בדואר רגיל ואלקטרוני.

יצאתי מתוך הנחה, כי יש איפה שהוא מישהוא, שיודע להשתמש בכלי שנקרא "חסות" אבל גיליתי שהשוק הישראלי רחוק מאד מהסטנדרט העולמי בתחום. וכאן "חסות" זה מימון הצגות "ריאליטי" בהן הכל נמצא בשליטה ולכן אין סכנה מפאשלות ובעיקר, החשיפה הדרמטית מובטחת. נפלתי על התעשיה הזו כמו איזה אסטרונאוט תרתי משמע. התגובות היו פשוט. אפס. שיחת נימוס במקרה הטוב. הבנתי כי למסע הזה אצא על חשבוני קומפלט. אבל היה בסדום צדיק אחד קוראים לו רמי יגרמן, ורמי היה בתקופה ההיא בעלים ומנהל "קרט", המייבאים בין השאר את מצלמות Canon לישראל. רמי קיבל אותי במשרדו במאור פנים והתעניינות אמיתית, ונכון היה לתת הרבה יותר ממה שדרשתי. הוא חיבר אותי שוב למשהו ערכי ומקצועי. הוא החזיר בי סוג של אמונה במי שיכולים וגם עושים. לא כנדבה. אלא כסוג של סחר חליפין.

יום אחד בהיותי בערוץ נחל יבש, בתחנת דלק דפוקה במדבר צחיח ליד מישורי הנאסקה בדרום פרו, פתחתי את דואר הג'י-מייל שלי ומצאתי שגם "קמור" יבואני אופנועי  BMW לארץ, בצעד מעורר התרגשות והערכה, החליטו לתרום למסע שלי כספונסרים. הם חיזקו בי שוב את התחושה, שיש עוד אנשים המסוגלים לחשוב אחרת, מחוץ לקופסה ולתת לתחושות להוביל החלטות עסקיות. אני מרגיש כי בשני המקרים "סיפקתי את הסחורה" והיד שלי על מצערת האיזכור והתיגמול, עוד נטויה.

כספים

המסע כולו עלה בסוף כמאה ושלושים אלף ש"ח. למשך שבעה חודשים בדיוק נמרץ, מחוץ לגבולות המדינה. כולל הכל. (הממוצעים מתייחסים לשילוב ההוצאות בצפון, מרכז ודרום אמריקה. עלויות ציוד חדש כוללות הוצאות בתחום גם בארץ). ההוצאות כאן כוללות גם את עלויות הצטרפותה של גלי לקטע בן 5 שבועות.

להלן פירוט כללי מקורב:

טיסות והובלות – כ- 16,000 ש"ח

אופנוע יד שניה – נקנה ב- 11,200$ נמכר ב- 9000$ = 2,200$ – שהם כ- 9,000 ש"ח

איבזור ייעודי אופנוע – כ-7,000 ש"ח

טיפולים וחלפים – כ-12,000 ש"ח

ציוד ולבוש רכיבה חדש- כ-  9,000 ש"ח

ציוד שוטף חדש (קמפינג, לבוש רגיל, כלי בישול וכו') 6,000 ש"ח

תקשורת, כולל כל הציוד – 10,000 ש"ח

דלק ואגרות-  180 ש"ח ממוצע ליום = 32,500 ש"ח (180 ימי רכיבה)

מזון – 70 ש"ח ממוצע ליום = 10,500 ש"ח

לינה – 40 ש"ח ממוצע ליום = 8,400 ש"ח

כל מיני (מתנות, אירוח, תרופות, פאשלות, פינוקים, טיפים וכו') – 11,000 ש"ח

כמובן, שהעלות הזו אינה כוללת מחירי ציוד (כולל ציוד רכיבה של גלי) שנקנה לאורך שנים ונלקח למסע. הוצאות ממוקדות מסע, לאורך שמונה שנים של הכנות. מה שמוסיף עוד כמה עשרות אלפי שקלים לנזכר למעלה.

כך שאם ניתן לנקוב בסכום כולל ממש. עלות ההרפתקה נעה סביב ה- 45,000$

(הנ"ל אינו כולל ירידה דראסטית בהתפרנסות)

המשך יבוא

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה    

כבר מראש, סליחה על האורך ואולי הכובד של הדברים בפוסט הפעם, אבל לפחות התמונות מעניינות (:

אל תחפשו בגוגל את המילה שבכותרת. זו המצאה שלי. כך חיברתי שתי מילים. את המילה Adventure עם המילה Therapy שהן צירוף שגור כבר כמה עשרות שנים. חיפשתי מילה חדשה, צפופה יותר. Adventherapy ומשמעה "טיפול בהרפתקה". (אם תרצו "הָרְפָּטִיפּוּל"). יש למילה שהמצאתי צליל מאד "מדעי". אבל היא אינה כזו. לא ממש תכננתי ובניתי מערך כולל, או פתרון למשבר כלשהו. אף שישבתי לא אחת, מהרהר איפה לעזאזל משבר גיל ה-30 ה-40 ה-50 ה-60 , כדי לצאת מולם במחול פגיונות או לרבוץ במרה שחורה. אני משום מה, כל הזמן מלא ועסוק מעל לראש, בלבחון, לנסות ולהגדיר, מה תהיה ההגשמה הבאה. החלום הבא שאחתור לגעת בו.  רגע, – יתכן – כלומר, בטוח – והכל קורה משום שאני נושא בתוכי איזו טראומה רדומה מהילדות, מההתבגרות, מהצבא. ובנוסף, משברים היו גם היו, אבל לא על הציר הכרונולוגי השגור, לא כאלה שמתוארים בטקסטים של טלנובלות. גם אם בסוף, שינויים קרו מעצמם או בהפתעה. הרגשתי כי הם מעולם לא הפתיעו ממש וגם לא באו משום מקום.

כשאומרים לי "טיפול בהרפתקה", אני מבין שיש "סל" של טיפולים ב"בעיות", רק תבחר לך נוסחה: טיפול בשתיקה. טיפול בריצה, טיפול בהלם, טיפול בליטוף, טיפול בהגשמה וכו'. נראה כי סביב כל עיסוק, אפשר לבנות תיאוריית "טראפי". אני חושב – לעומת המקובל – כי בתוך מעשה ההרפתקה, גלום כבר הדחף הטיפולי האינטואיטיבי העצמי, המצוי בכל אחד מאיתנו, כתיכנות הישרדותי מובנה בנו. מנגנון של שסתומי איזון, שנועד לאתגר ולמקסם את היכולות שלנו. לכן "טיפול בהרפתקה" הוא כמעט כמו לחשוב שאנחנו מחדשים באמירה; "אדם נושם, כדי להכניס חמצן לריאותיו". Adventherapy היא הדרך שלי להדגיש את נוכחות הטיפול, בתוך המושג הרפתקה.

קולד-פוט אלסקה

בהפוכה:

כשאני בוחן לאחור הישגים שיש לי; חומריים, בין-אישיים, אמנותיים וכו', גם שברור לי כי הם נבנו בשקידה וכוונה. אני מבין אותם ממש בסוג של הנדסה הפוכה, משרטט אחורה את תהליך הקמת הבניין ומגיע בסוף, לשולחן העבודה של הארכיטקט, לפנקס הסקיצות שלו ולמילה שהוא רשם יום אחד, על איזו מפית בבית קפה מקרי כשהחליט לבנות משהו משלו, ללא הזמנה של לקוח וגמר אומר, ללכת עם עצמו ועם הרעיון – עד הסוף. נראה כי ניתן להבין את נקודת המוצא רק בסוף הדרך. אז למילה הקטנה ששירבטתי פעם על חתיכת נייר, או אולי סתם בראשי, לא נתתי מעולם שם. היום אני קורא לה Adventherapy. כמו שהזכרתי כבר, יש גם יש היום תיאוריות, הבונות מוצר טיפולי, סביב תכנון ויציאה להרפתקה. יש הבונים הרפתקה שאינה ספונטנית בעליל, סביב צורך מוגדר ליציאה ממצב בעייתי, בעיני המטופל או המטפל. סוג של תרגולי מימוש. או אם תרצו עמידה בתכניות והגשמה. זו תעשייה חיה. ביזנס שמגלגל הרבה כסף. בכתיבתי כאן, לא ממש התכוונתי להיות מדריך רוחני או מתרגל אישי. אני רוצה לספר על תובנות שלי, אשר אם רציתי או לו, היו הנתיב שלימדתי את עצמי להלך בו, בדרך למימוש חלום. או יותר נכון, מימוש מי ומה שאני באמת.

קראטרה אוסטראל. צ'ילה

המסע שעשיתי מאלסקה לאושואייה, מסתכל על מימוש, מהקומה השניה של נסיון החיים. איני נער צעיר שבוחן מנסה ותוהה. אני מחזיק בתאריך לידה, אשר שם לי ברקורד, הרבה נסיון ובעיקר, הרבה מאד נסיונות. אם אפשר לקצר בהגדרות, הייתי נוהג סוג של בוטות ואומר: נואשתי לא אחת. התאכזבתי רבות ואכלתי הרבה חרה מעצמי. וכמו הרבה נואשים סביבי, ניסיתי הסוואות ותרגלתי הסתרות. שלפתי לא אחת, את צפורני הציניות ההגנתית, השנינה והחידוד. כאילו יודע כל אני. כאילו כבר אי אפשר לחדש לי, להפתיע אותי. ועל הדרך, יש לי תשובה, משפט מחץ ופתרון מושלם לכל דבר. גיליתי כי יש תיאוריה הפוכה המובילה לאותה מסקנה ממש. כלי נשק לשני המחנות. שאמנם פולט את אותה מסקנה, אבל נשען על תובנות הפוכות.

רק פעם אחת:

יש האומרים: "עזוב אותך, כבר ראית הכל. עשית (או ניסת) הכל, עצור. תהנה ממה שיש או מהיתרה שנשארה לך. אל תסכן את מעט (או מירב) ההישגים שלך. הכלכליים, האישיים, הנפשיים וכו'. שב, תתבצר. בנה סביבך חומה. שמור על הכסא, המעמד, אל תהיה אידיוט, הרי.. 'חיים רק פעם אחת' ". ומן העבר השני, יש את חסרי המנוח, העומדים על קצות אצבעותיהם, בראש ערימת ההישגים שלהם וקוראים. "הי! יש שם עוד משהו מעבר לחומה. יש עוד אופק, יש עוד חלום". הם מוכנים להסתכן ולדלג הלאה. לא רק בהסתכנות של ויתור על הישגים. כי אם הקרבה אמיתית של בריאותם הפיסית והנפשית והם עושים זאת תוך אמירת אותה קריאה טרוויאלית "כי חיים רק פעם אחת". לדעתי שתי הקבוצות טועות. כי בתקופת חיים אחת, אפשר לחיות הרבה פעמים. במיוחד כשאדם מוצא עצמו עמוס בהישגים, אבל עדיין חסר מימוש עצמי.

הגשמת חלום, היא נסיון יזום להתקרב כמה שיותר למימוש עצמי.

הרפתקה היא בעצם "עשיית מעשה שיש בו סיכון". התרפיה שבכך, היא ההתמודדות, לדעת לנהל את הסיכון. (אין שום הרפתקה בלהכנס עם הראש דרך קיר. ניהול נכון של סיכון. הוא לעבור את הקיר מעל או מתחת או בדרך חכמה אחרת וגם ליהנות מהתגליות שבדרך) התועלת שבכך אם תרצו, הוא אימון עצמי לחיים ממוקדי מטרה או לפחות, מספקים ומאושרים יותר. הרפתקה מלמדת אותנו התבוננות וענוה וגבולות.

אז מה עלי לעשות עם חיי הביולוגיים החד פעמיים? בין כך וכך הם רק שלי. ובלי להתנגח בשום אמונה דתית. אומר כי, גם אם יש עולם נוסף, שני, הבא, אחר, גלגול וכו', מה שבטוח שהעולם שקורה עכשיו, הוא ממשי. הוא מוחשי, הוא קיים. וגם אם החלום שלך, הוא לשבת בבית מדרש ולהתכונן לעולם הבא בלמידה אובססיבית. יצאת לדרך, כבר בעולם הנוכחי. והיה ויצאת לדרך "בעולם הקודם", עכשיו אתה מודע לכך.

ניקראגואה

החיים הם הרפתקה והרפתקה היא תשוקה:

גם אם הכנות להרפתקה. כל הרפתקה. הן מרכיב מרכזי בהצלחתה. בסופו של תהליך, יש רגע (או רגעים) של אמת. החיים הרגילים שלנו הם המשל והנמשל גם יחד. שגם אם עברנו שנים של למידה והכלת דעת. ההרפתקה מתחילה בדלת היציאה מבית הספר, מהבית. מהמחסה. הנה, אנחנו מצויידים בדי תובנות וידע, כדי לצאת לדרך ולהתמודד עם סיכוניה. נכון יותר – חותרים להישגים שהיא תוביל אותנו אליהם. ואם ממש לדייק:  החקירה, הלימוד, ההתלהבות, העניין –סוכים בתשוקה גדולה לחיות. אלה ועוד הם השלב הראשון של הטיפול העצמי. הדרך להגשמת החלום האישי שבנו והיצאה לחיים האמיתיים. זו ההרפתקה.

צינור הנפט של אלסקה

צפונה מפיירבנקס אלסקה

תחילת יוני, אביב בפיירבנקס, העיר השניה בגודלה באלסקה, בוקר תכול עלה על חלקת הקמפינג ששכרתי מג'ייק, פנסיונר חביב המשמש כאחראי/אב-בית עונתי, של אתר הקמפינג המדינתי, הסמוך לאוניברסיטת פיירבנקס. ג'ייק שמע על תכניתי למחר וביקש לדבר איתי, סיכמתי איתו שאני בא בבוקר לקרוואן שלו להיפרד ומאחסן אצלו את עודף הציוד שלא יהיה לי בו צורך בקטע הדרך בן 1600 הק"מ (הלוך וחזור), למחנה הקודחים בדד-הורס. כשהגעתי בבוקר לפגוש את ג'ייק קיבלתי ממנו תזכורת של הרגע האחרון על "כמה הרעיון שלי מטורף". כלומר, שוב אני בקטע של 'טיפול בהתנגדויות'. אנשים נחמדים ממש שמתוך צורך אמיתי לעזור, מנסים למנוע ממך לצאת להרפתקה שלך. סיפרתי לו עד כמה אני מוכן והרגעתי את המצב. מאז היציאה מביתה של שירלי בסן-פרנסיסקו, רכבתי כבר 4500 ק"מ שהיו שזורים פה ושם, קטעי דרך משובשים קצרים. מזג אויר הפכפך וכמה תחנות דלק שהיו ריקות מנוזלים. בשני מקרים החלקתי על דרך רטובה וחצצית, שהפתיעה אותי בחוסר האחיזה המוחלט שחוו צמיגי הכביש בהם היה נעול האופנוע. וגם אם נאלצתי לקצר ימי רכיבה, עקב תנאי מזג אויר או ירידת חשיכה מהירה משתכננתי, מצאתי לאורך צירי רכיבה ארוכים וריקים, מקום בטוח להצטייד בו ולמתוח את אוהלי. אך קטע הדרך שחיכה לי בין פיירבנקס, למפרץ פרודו, בו שוכן מחנה קודחי הנפט "דד-הורס", היה בעיני האתגרי ביותר עד עתה. זו הנתיב בו ניתן להגיע לנקודה הצפונית ביותר בעולם בדרך קרקעית. זה מסלול שלמדתי אותו כמו ציר ניווט לילה מבצעי. כלומר, אין לי אפשרות לעשות סיור מקדים או אימון יבש. מה שהוצאתי ממקורות מידע רבים, כולל שיחות והחלפת מיילים עם מי שעשו זאת בעבר. חקירה יסודית של בלוגים, ספרים, אתרי מסעות, אתרי מפות וכמובן גוגל ארט'. זה מה יש. לפָנָי רגע של אמת. אחד מבין רבים שעוד נכונו לי.

יציאה ממדבר האטקאמה. צ'ילה

כאשר תכננתי את הקטעים הייחודיים של המסע, בניתי טבלה של עוצמות סיכון. עם שלל סיבות וערכים, חלקם רגשיים וחלקם סטטיסטיים יבשים. נתתי לכל קטע מספר מ 1 עד 5, מעין מדד אישי לרמת קושי, או אם לדייק, – מורכבות האתגר. לא, לא ממש מדדתי או הזנתי נתונים לאיזה מערבל שסיכם עבורי ערך תמאטי או מתמאטי. אלא מעין סולם צבעים, מתכלת ועד לאדום כהה, מעין מדד סומק, צפיפות עור ברווז או עוצמת רעד. החל בהיות היעד סוג של מימוש פנטזיית מפגש עם מקום שבעיני נחשב "מיתולוגי" וכלה בידע ממשי, על רמת הסיכונים הפיזיים הקשורים בו. סולם כזה היה נקודת ההתייחסות שלי בשלבים האחרונים לקראת מימוש. אותו שלב שכבר אין מה להתכונן. זהו. מחר אני נכנס.

בעבר, חוויתי כמה פעמים את הריגוש הזה. אותו גדיל דק הנפרם מתוך חבל השִׁידְרה. אותה השתעלות המסתירה רעד בקול. אותו סחרור שראשי סבב בו, רגע לפני שפתחתי דלת לפרקים חדשים בחיי. אני יכול להשוות מצב כזה ללידת בנותי. למקום עבודה חדש. לכניסה ראשונה לבית חדש. לפתיחת תערוכה. לעמידה בבית משפט, להיכרות ראשונה עם מישהו/י. לפרידה בדרך למלחמה. רגע אשר כמה שאנסה להגדיר את שיאו, לא אצליח להצביע על השניה החמקמקה הזו. וכמו בחיי השוטפים, עכשיו בקטעי מסע, בו כל שניה היא גורלית. מכוננת וחד פעמית.  בכל רגע עלי להגיב למצב חדש. אך ביתר ריכוז ובהירות. ולכן ההכנה היתה חשובה. היא מפנה אותי להתעסק עם הבלתי צפוי האמיתי. הייחודי ממש לקטע דרך שלפני. במקום להתעסק בהתמצאות, אני פנוי ליהנות מהנוף הנשקף מקצה סלע על פי תהום. במקום לחרוד מחוסר דלק או אוכל, אני פנוי לקטע רגלי במרדף אחרי עופר קאריבו, או לעצירה בנקיק צדדי שנפער בשטפון טרי אותו אני מגלה פתאום. ובמקום לשאול שאלות על איך רוכבים על דרך חצצית רטובה, עם רוח צד ושלג. אני עסוק בהתמקדות  סבלנית במעבר נהר בוץ מפתיע. אני מגיע מוכן להתנסות בהפתעות האמיתיות ומשקיע את כולי בהתגברות על סיכון. בדרך מיוחדת משלי.

הייחוד בדרך הדאלטון, שנקראת כך על שם ג'יימס דאלטון המהנדס שפיקח על סלילתה (לא מצביא. לא נשיא. לא פוליטיקאי – מהנדס!). הוא שהדרך נסללה, רק כדי לאפשר קשר יבשתי עם שדות הנפט שנתגלו בראשית המאה העשרים, (אך הוחל בפיתוחם, בשליש השני של המאה ההיא), במדף היבשתי הצפוני מערבי של אמריקה על שפתו הדרומית של האוקיינוס הארקטי, כאלף מייל מהקוטב הצפוני. הדרך נסללה רק למטרת תחזוקת אתר הקידוח הענק והשגחה על צינור הנפט הגולמי הזורם משם ועד לעיר ואלדז. 1300 ק"מ של קרקע פראית, קפואת עד ומבותרת. הדאלטון היא דרך שירות שלא נועדה לתיירים. ברובה אינה סלולה ואם דרכי קק"ל סטנדרטיות בארץ הם ברמת קושי 2 (מתוך 10) לנהג הממוצע, צפיתי כי איכות סלילת ותחזוקת הדאלטון, תנוע בין קטעי כביש סלול איכותי, לדרכי עפר בדרגת קושי בין 2 ל- 8. מה שמוסיף קושי הוא נטישותה. יצאת לדרך? הפסקה ראשונה להצטיידות תמצא רק אחרי 400 ק"מ (אם לא מחשיבים את הגשר מעל נהר היוקון), בתחנה בשם קולד-פוט. שם יש משאבת דלק אחת, עם אוקטן נמוך. בית קפה/בר/מינימרקט, משטח לקמפינג וצריפי שינה המיועדים לנהגי משאיות של חברות ההובלה. ולאחרונה גם למטיילים שמגיעים לשם באופן מאורגן. יש שם גם נציג של משטרת המדינה. אגף שימור איזה שהוא. ובטח, לפחות איזה משוגע אחד, שהחליט לחזור לטבע וחי בשדה סמוך, בצריף ללא חשמל או מים זורמים, לבוש וחמוש כמו דייווי קרוקט. בדרך יש קטעים בהם אם נפלת, האופנוע כשל, או אם עפת לשולי הדרך התלולים ונעלמת לתחתית נקיק או אגם קפוא, תגיד שלום. מקולד-פוט צפונה, עוד 400 ק"מ של שום כלום, (פרט לתחנות שאיבה התומכות בצינור הנפט, הנראות כבסיס צבאי על הירח) והדרך אף קשה יותר.

אתר הגייזרים אל-טטיו. מדבר אטקמה בגובה 4300 מ'. צ'ילה

חווייה:

כמה עשרות אלפי קילומטרים לבד על אופנוע, הם סביבת היתוך עצמי, ששלחה אותי בין השאר, להרהר בשאלה: איך ניתן להגדיר את המושג ; "חוויה". אותה תחושה פנימית המתרחשת, תוך כדי ולאחר התקלות, היכרות או מפגש, עם משהו או מישהו מרגש. מעשיר. נצרב. מטלטל. מחתים. מה היא בעצם אותה תחושה? והאם יש סיכוי כלשהו להעביר הלאה את העיקצוץ הרגשי הזה למישהו אחר? באיזה אמצעי עלי להשתמש, כדי שהחוויה האישית שלי תובן – אם בכלל? הגעתי למסקנה בעייתית משהו; לעולם לא אצליח. לעולם. כי הדבר הקטן הזה שמצלצל בתוכי כמו דנדון ענבל, לאחר נדנוד פעמון. הצלילים שלו, הם פנימיים וצלולים רק לי. וכל דרך שאשתמש בה כדי להעביר את הצליל ממני והלאה. תהיה מסננת שתזייף את ייחודו. ויותר מכך, חווייה לא נועדה לחלוקה ולשיתוף. לכל היותר ניתן לחוש בהד התרחשותה. "חווייה" קיימת כל עוד לא הצלחנו להעביר או לחלוק אותה. כך שעד סוף ימינו, באריכות או בחטף, אנו אוצרים בתוכנו חווייה שהיא רק שלנו, היא נגיעה בחלום שמובן רק לנו והיא בעצם מהות חיינו.

סיפור:

יש הטוענים כי בין שלל ההבדלים בין אדם לבין שאר בעלי החיים, קיימת היכולת שלנו להבין או לספר סיפור לתת לו מאפיינים רגשיים כמו הומור או עצב. כלומר, יש בתוכנו מנגנון המסוגל לעורר בנו גרוי והתרגשות, כתוצאה ממפגש עם אמירה שאינה שלנו, זרה לנו. לתהליך ההכרתי הזה אני קורא דמיון. ואף שדמיון רחוק לעיתים מרחק רב מהמציאות. אין אדם שאין בו דמיון. ודמיון הוא תנאי ראשון, או בעצם הגדרה אחרת ליכולתנו לחלום. המנגנון המחשבתי המוביל לתגובה רגשית, עובר מבעד לדמיון, הדמיון שלנו משתמש במסד הגדרות וערכים המתעוררים מְהֵלֶך מחשבה, מדמיון מכוון, הרהור או הזיה מקריים, או בלתי מודעים. הצורך שלנו לפענח חלום שחלמנו, הוא מנגנון הנובע מחרדה הגלומה בנו, מעצם החיטוט חסר האחריות שעשינו בזמן שחלמנו, במחשבות הנסתרות ולעיתים ה"מביישות" שעוברות בנו. משל "מה עבר עלי לעזאזל? מה פשר החלום?" וסביב הצורך הזה שלנו יש גם כן "תעשייה" אדירה. החל בפרשנות מדעית והמשך בשימושים אסטרולוגיים, בדיוניים, תנכיים, ספרותיים, פוליטיים ועוד. אך בדבר אחד אין לי ספק, הצפת תוכן החלום, הוא תנאי לטפל באותן הדחקות שמונעות אותנו מלממש את ייעודנו.

מקסיקו. סמוך לחוף מזונטה

מה בדיוק ההישג, או המימוש העצמי מכך שבנאדם עולה על אופנוע – אשר גם כך, יש ברכיבה עליו די סיכון. ונוסע ב"דאלטון" או ב"קראטרה-אוסטראל" דרך מס' 7 בדרום צ'ילה? מה בדיוק הרעיון להסתובב בצפון מקסיקו בעיצומה של מלחמת סמים. ושפעת חזירים? מה רע בג'יפ? במסע לנגב? או קיי, אז הגעת לאלסקה. למה צריך לצאת ל 800 ק"מ רכיבה לכל כיוון לבד? מה לא טוב במאה ק"מ?

כן. זה בדיוק הדבר. אף שאני יודע שיש היום יותר ישראלים שעלו על האברסט, מאשר כאלה שעשו את המסע שלי. שם נמצאת התשובה. חוויית האתגר. אני אוהב טבע, אבק ופרא, נמשך לדברים ראשוניים. מלהיבים. מכוננים. זה ארגז הכלים היצירתי שלי. זו מהותי, החלום שלי. רציתי את המקסימום. רציתי לנצח את הפשרה. את השיעמום המנוון והרוטינה המרדימה חושים. ההישג שלי בעיני עצמי הוא למצות את מלוא האפשרויות הגלומות במפגש עם מסלול ומקום חדשים ומסקרנים. ולעבור את כולו בלי הנחות – על פי אמות המידה שלי. להביט על חיי שם בארץ מהצד ועל חלומי הקם לתחיה בכל רגע כאן במסע.

האומץ לחלום בעיניים פקוחות. אני מניח, כי עוד אנסה להסביר מה דעתי על המושג "אומץ". כבר בשלב מוקדם הבנתי כי עלי לדבר בגלוי על חלומות, גם במחיר שישימו אותי ללעג מאחורי גבי, או יאמרו לי בפני, שאני אידיוט. זה היה אחד התנאים הראשונים שהיו לי בדרך להגשמתם, הליך הוצאתם מהנסתר לגלוי. בתחילה מוגדר וגלוי לעצמי ואחר כך גלוי גם לסביבתי. למדתי שאין מה להתלהם או להבטיח. יש לנקוט ענוה שהיא תנאי ראשון לדבקות. איך עושים זאת נכון? איך מסתערים על כל כך הרבה יעדי ביניים התלויים זה בזה? איך מתמרנים מהלכים, מבלי לשבור את הכלים, אלא תוך שימוש בהם? איך מגייסים תובנות והישגים שכבר צברתי, למען אותה מטרה? איך נערכתי נפשית להתמודד עם תהליך שכזה בכוחות עצמי?  איך נערכים לידיעה שזה עומד להסתיים? מה עושים כמה דקות לאחר שנוגעים בקצה? איך מסכמים מסע כזה, אם בכלל? איך מנהלים חיים רגילים לאחר החזרה? איך משמרים את התשוקה? סימני השאלה האלה גם הם, חלק מההרפתקה.

חברים לחלום בקצה הדרומי של הדרך. עומדים: מימין ג'ון ואנט. יושבים: מימין, דונאלד, עבדכם ואנטון.

בפעם הבאה אחזור לקרקע: כי יש לי רשימת עלויות המסע וחישובי הוצאות שיעניינו כמה מכם. וכמה רמזים על המסע הבא. ועל מה שקורה עכשיו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה