הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש פברואר, 2020

19 בפברואר 2020 גל רוכב את מזרח אפריקה 2

רכיבה בדרך הגנים 

חלק 3

סוף סוף אחרי שלושה שבועות מייגעים בקייפטאון בהם הוצאתי אחוז נכבד מתקציב הטיול שלי שמיועד לחצי שנה לפחות, יצאתי מקייפטאון עם הפנים מזרחה.
עם המסלול שצחי הכין לי לימים הראשונים. רכבתי בעיקר על דרכי עפר צדדיות שהובילו אותי בין חוות יענים, עיירות לא מתויירות, עיירות כן מתויירות.

התחנה הראשונה שלי הייתה cape aghulas. הנקודה הדרומית ביותר ביבשת ונקודת ההתחלה לכל חוצי היבשות שעושים את המסלול: cape to cairo.


היעד הבא הוא wilderness. מקום קטן מעל georg שמתצפת על האוקייאנוס ומצפונית לו יערות ומעברי הרים מעניינים.
בדרך הייתי צריך לחצות נהר עם מעבורת. אבל זו לא סתם מעבורת (או שכן?) זו בעצם רפסודה קטנה שמספיקה בגודלה לשני רכבים והדרך בה מעבירים אותה מצד אחד של הגדה לצד השני היא באמצעות שני הפועלים שרתומים בגופם לכבל העובר בין שני צידי הנהר. הם מושכים את הכבל תוך הליכה על הרפסודה, בכל פעם שהגיעו לקצה הם חוזרים להתחלה וממשיכים למשוך.

הדרך לווילדרנס הייתה יפהפיה אפילו על הכביש הראשי. ישנתי כמה לילות בבקפקארס מגניב על צלע הר שם השארתי את כל הציוד מלבד הכלים ובמהלך הימים הבאים חקרתי את כל האזור הסובב במרחק 150 קילומטר לכל כיוון. היערות שצפונית לווילדרנס, prince albert pass, de hell. ועוד.

לפני שהמשכתי מזרחה הייתי צריך להחליף צמיג. אז רכבתי עם סט של michelin anakee adventure wild. צמיג עם אחיזה מעולה בכביש ובשטח אך האחורי לא מחזיק מספיק זמן ורציתי להכין את האופנוע ליציאה מדרום אפריקה עם צמיג ארוך טווח.
הגעתי לחנות צמיגים בשם eden tyre george. (מידע חשוב לפרק הבא בסיפור)
כשהורידו את הצמיג הישן הם אמרו לי שיש משהו מוזר בפנימית שלי. אוקי אז תבדקו ותגידו לי מה לעשות. בדקו אמרו שהכל בסדר והחזירו למקום  עם צמיג חדש  50/50 כיאה לאופנוע אדוונצ'ר.

 

 

חלק 4

אחרי שהחלפתי צמיג בgeorge. פני היו מזרחה לכיוון שמורה בשם baviaanskloof מקום שהומלץ לי עליו על ידי הרבה אנשים.

נסעתי על הכביש המהיר ואחרי 45 דקות של נסיעה דוך, הקסדה הציקה לי עם הדיבורית הכי זולה שמצאתי. הראש כאב לי והייתי חייב הפסקה. עצרתי בכניסה לאיזו חווה. אחרי כמה דקות שתמתחתי נגשו אלי סבתא אמא ושני ילדים שאלו אם אני צריך משהו. אמרתי להם "לא הכל בסדר רק עצרתי להתרענן" התחלנו לדבר וסיפרתי להן שאני מישראל ומטייל בכל אפריקה על אופנוע. הן הציעו לי להכנס לבית לשתות תה ולראות את רבע גמר הרוגבי. רוגבי בדרום אפריקה זו הגאווה הלאומית שלהם ובאותם ימים כל דרום אפריקה התעסקה רק בזה. ישבתי עם הסבא והאבא לראות את המשחק.

שתיתי משהו קר ועוגה והמשכתי בדרכי. איזה כיף! זו הייתה הפעם הראשונה שהתארחתי אצל זרים. סתם ככה פתחו לי את הדלת והתעניינו בי.

המשכתי לעצירת דלק בעיירה בשם willowmore.

בכניסה לעיירה ראיתי מאות רוכבים. תחרויות ווילי וברנאאוט.

מלא מועדוני רוכבים קשוחים עם ג'קטים שחורים מעור ועליהם הסמלים של המועדון. לאן הגעתי?

ניגשתי לאיזה בחור רנדומלי ושאלתי אותו בתומי "מה זה פה? מה כולם עושים פה" "זה ראלי" הוא ענה לי. ראלי? מה זה ראלי?

כמו פאריז דקר ראלי? לא כל כך הבנתי ושאלתי אותו איפה כולם ישנים. "סע ישר וימינה עד הסוף ותגיע לשער הכניסה".

בשער הכניסה התחילו לדבר איתי africaans. רק אנגלית עניתי להם.

אוקי מה שמך?

Akerman עניתי

Ackerman? אתה בטוח שאתה לא אפריקאן?

בטוח אני מישראל

"Ackerman זה שם מאוד אפריקנרי"

הסיטואציה הזו תחזור על עצמה בדיוק באותו האופן מעתה ועד שאעזוב את נמיביה.

Africaans הם האנשים הלבנים בדרום אפריקה ונמיביה שהגיעו במקור מגרמניה והולנד.

הם לבנים עם עיניים כחולות לרוב והגברים אוהבים לגדל זקן. בדיוק כמוני. מה שגרם להם לחשוב שאני מקומי. ומסתבר שackerman זה שם אפריקנרי מאוד נפוץ ואפילו יש חנות בגדים בשם הזה שרואים בכל פינה בדרום אפריקה ונמיביה.

אבל אני כותב את זה אחרת.

בכל מקרה שאלתי מה זה פה? מה זה ראלי?

ניגש אלי בחור נחמד שנראה בגילי. הוא הסביר לי.

ראלי זה בעצם מפגש של רוכבים. כל המועדוני אופנועים מוזמנים וכל פעם מועדון אחר יוזם את הראלי.

הראלי הזה נקרא boarbock rally ומאורגן על ידי evolution club. מפגש אופנועים של סוף השבוע 3 ימים עם מוזיקה braii שזו הגרסא האפריקנרית של על האש, תחרויות, ריקודים והרבה הרבה הרבה אלכוהול.

סיפרתי להם שאני מישראל ורוכב לבד בכל אפריקה. הם ממש ממש נדלקו עלי והזמינו אותי להשאר איתם. מילאתי טופס עם השם שלי ובטופס צריך להשלים מועדון: רשמתי virago owners club israel כי זה המועדון אופנועים היחידי שהייתי בו.

קיבלתי סיכה של הראלי. את הסיכות האלה הם אוספים ושמים על הג'קט שלהם. ככל שיש לך יותר זה יותר מכובד.

התוכניות שלי השתנו אבל הרגשתי שאם אני בחברת רוכבים אז אני מרגיש בבית.

זה הרגיש ממש כמו בארצות הברית. מלא מעדונים שונים עם הסמלים שלהם על גב הג'קט. הפרצ'ים והסיכות שהם אוספים במהלך השנים. יש נשיא וסגן נשיא לכל מועדון. זה הרגיש ממש כמו הסדרה sons of anarchy רק שפה לא רואים כמעט הארלי ולכל אחד יש את האופנוע שלו ולא משנה על איזה אופנוע אתה רוכב. ורואים המון המון רוכבות! וואו.

לרובם יש קעקועים של המועדון. ואם מישהו חדש רוצה להצטרף הוא צריך להוכיח את עצמו במשך שנה או בעצם להיות הסאנג'ר של המועדון וקוראים לו prospect תקופת מבחן בעצם לפני שהוא מקבל את הפאצ'ים ונהיה חבר מן המניין.

בהמשך היו מרוצי דראג ותחרויות אחרות כמו מירוצי שליחים ועוד משחקים משעשעים כמו בכל הפסקה פעילה בבית הספר תחרותיות ספורטיבית בין המועדונים.

Nico הוא הבחור הצעיר גדול ממני בשנה שלקח עלי בעלות בלילה הזה.

הקמתי את האוהל שלי ליד ניקו. מכאן ועד אמצע הלילה לא הפסקנו לשתות. באולם גדול כולם התכנסו שתו ורקדו עד הבוקר. זו הייתה ממש תרבות הקאנטרי האמריקאית. ריקודי שורות, זוגות, תחרויות שתייה. ושוב הוקסמתי מהשוויון בין הגברים לנשים. צעירים רוקדים עם מבוגרות, כולם שותים עם כולם, כולם רוקדים. אני התביישתי כמובן ולא רקדתי. רק התמונמתי מהצד והייתי מוקסם. עוד בירה ועוד בירה. לא שילמתי על עצמי שקל, כל פעם מישהו אחר הזמין אותי.

המוזיקה הפסיקה ונשיא המועדון עלה לבמה. הוא דיבר אפריקאנס והתחיל לחלק פרסים לזוכים בתחרויות. פתאום כולם אומרים לי: עלה עלה לבמה הוא קרה לך. מה? לי? למה?

מול כולם העלו אותי לבמה ונתנו לי מלא מתנות עד שלא יכולתי להחזיק את הכל בידיים. נשיא המועדון הציג אותי מול כולםזה גל אקרמן. הוא בייקר אמיתי ורוכב לבד בכל אפריקה והגיע אלינו כל הדרך מישראל ועל זה הוא מקבל ממני את הפרס על "הדרך הארוכה ביותר" אני הייתי בשוק. וואו!

כל הלילה חשבתי לעצמי. איזה מדהים. כל זה על טהרת האופנועים. אופנוענים פשוט מדהימים. תמיד עוזרים אחד לשני ומארחים. נזכרתי בכל הפעמים שאני כרוכב עזרתי לאחרים ושרוכבים אחרים עזרו לי ומה זו האחווה הזו. חוק לא כתוב בקרב אופנוענים.

הוא העלה אותי לבמה ונתן לי את המקרופון. הייתי חייב להגיד משהו. כולם מסתכלים אלי. הדופק בשמיים. פשוט אמרתי להם באנגלית. תודה רבה על האירוח, בכל מקום בעולם חש אחוות רוכבים מדהימה. רוכבים תמיד עוזרים אחד לשני. לא ציפיתי לאירוח כזה. אתם אנשים מדהימים. וכמו בסרט כולם ביחד צעקו ו מחאו כפיים וחזרו לרקוד.

לא יכולתי לעמוד בקצב השתיה שלהם ופרשתי לישון.

בבוקר התחברתי לזוג בשם אנדרו ודיאדרה. שניהם רוכבים על הונדה 750 אוטמט. הם נוסעים הביתה לפורט אליזבת עם ריקו והזמינו אותי לרכב איתם לשם.

בדרך עצרנו במקום שבו הם עוצרים כל שנה. חיכינו לכל המועדון שיגיע כדי לאכול ארוחת בוקר ולצפות בחצי הגמר אליפות העולם ברוגבי. אם הספרינגבוקס (דקום אפריקה) מנצחים הם עולים לגמר.

בדרך לפורט אליזבת 15 קילומטר מהעיר. היה לי פנצ'ר. מיד הרגשתי את זה ולחצתי על הבלמים, ייצבתי את עצמי תוך בלימת חירום לא ליפול. מצב בו לרוכב מתחיל היה עלול להראות אחרת.

בצד הכביש הורדתי את הגלגל מהאופנוע. וראיתי שאין שום מסמר או שריטה בצמיג (החדש) שעשה רק 300 קילומטר.

אני ריקו ואנדרו נאבקנו בכוח בצמיג motoz הקשוח. והצלחנו להוריד אותו מהג'אנט. הונטיל נקרע מהפנימית. נכרתי שהיה משהו מוזר בפנימית בחנות הצמיגים. הרי הם אמרו שהכל בסדר והחזירו למקום.זו אשמתם שזה קרה, הם הרכיבו בצורה לא נכונה את הפנימית והחזירו את הפנימית הישנה התקולה חזרה לגלגל למרות שזיהו תקלה.

ניסינו להחזיר את הצמיג למקום עם פנימית חדשה. לא משנה כמה ניסינו. 3 גברים לא הצלחנו להחזיר את הצמיג הקשוח בחזרה למקום. על הדרך פצענו את שפת הצמיגה.

התסכול אחרי שעתיים שלא הצלחנו להחזיר את הצמיג

אנדרו התקשר לאחיו שיגיע עם גרר. בחצי הדרך אלינו הייתה לו תקלה והוא חזר הביתה. התקשרנו לנשיא המועדון, אותו אחד שהעלה אותי לבמה לילה לפני שיבוא עם גרר. העמסנו את ברנדה על הנגרר ויצאנו לדרך. אופס. שני ההונדה לא מניעים. הם עמדו כל הזמן הזה עם 4 וינקרים ונגמר המצבר. אנחנו כבר היינו בדרך לפורט אליזבת עם נגרר אבל חזרנו חזרה. לא היה לאף אחד כבלים. אי אפשר להניע את ההונדה בדחיפה כי הם אוטומט. הבן של נשיא המועדון הגיע עם הונדה סיויק ישנה ומצ'וקמקת. הוא פתח את מכסה המנוע וישר ראיתי מליון אלתורים מפוברקים במנוע וגם עלה עשן. הוא חיבר את המצבר שלו לאופנוע האוטומט. אמרתי לו שהוא צריך להניע את האוטו שלו לפני שהוא נותן בוסט לאופנוע אבל הוא לא שמע בקולי. 3 פעמים הוא ניסע להניע את האופנוע עד שלבסוף הקשיב בקולי והניע את האוטו שלו. רק מה. הוא לא מצליח להמיע כי עכשיו נגמר לו המצבר!!! וככה מצאנו את עצמנו מניעים מרכב אחד לרכב אחד. מהרכב לאופנוע ומהאופנוע לאופנוע השני אחד אחרי השני.

כבר נהיה מאוחר ואנדרו ודיאודרה הזמינו אותי לשיון אצלם עד שאסדר את הגלגל. אח של אנדרו עובד בימאהה ויעזור לי למחרת.

הגענו אליהם הביתה והם הכירו לי את שתי הבנות שלם. אחד בת 22 ואחת בת 19. נתנו לי לישון בחדר של אחת מהן והן נאלצו לישון ביחד.

למחרת נאלצתי לקנות צמיג חדש כי לא יכול לסמוך על הצמיג עם הישן שדי הרסנו כשניסינו להחזיר למקום. הצלחנו לגרום לחנות הצמיגים לשלם חצי מהמחיר. קניתי heidenau k60 scout. צמיג אדוונצ'ר שאמור להחזיק הרהה.

היעד הבא שלי היה hogsback. מקום יפה בערים שדקרתי במפה שלי עוד מישראל. יש שם אמבטיה חיצונית שמתצפתת להרים וחלמתי להגיע לשם.

שייאן הבת הגדולה (רוכבת גם כמובן) מקעקעת שעברה ליוהנסבורג וחזרה לחופשה בבית בפורט אליזבת, ליוותה אותי לתחנת הדלק אחרי שנפרדתי מכולם.

בספונטניות מוחלטת הצעתי לה להצטרף אלי. היא בקשה רשות מההורים וגם כן בספומטניות מוחלטת הצטרפה אלי. יצאנו שנינו על האופנוע שלי.

היא בחיים לא הייתה בטיול כזה. לקחתי אותה בין הכפרים למקומות שהיא מעולם לא הייתה. זה לא כמו אצלינו שאנחנו תרבות של מטיילים. היא כמעט ולא יצאה מפורט אליזבת בחייה. עצירות ספונטניות במקומות יפים בדרך. ילדים בכפר ליד ההרים שהתלהבו מהשיער והעגילים שלה. ראינו בתי בוץ ונשים שואבות מים מהנהר ונושאות דליים על הראש. בדרום אפריקה! לשנינו זו הייתה הפעם הראשונה שראינו מראה כזה. לא אפרט יותר מה היה המשך סוף השבוע הזה. רק אגיד שזו הייתה חוויה של פעם בחיים בשבילה.

——————————————————

כל הזכויות  C לצילומים לקטעי הוידאו ולטקסט שמורות לגל אקרמן

————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

14 בפברואר 2020 אדם שני יורד לדרום אמריקה – 4

אין כמו לרכוב שוב בדרום אמריקה, עוברים ישירות לדברים הטובים

תגיע מחר בשבע בבוקר, נארוז את האופנוע ביחד ונקח אותו לשדה התעופה במיאמי".

אולי החוויה הכי משמעותית ממסע חוצה ארצות ויבשות, היא המפגש עם אנשים חדשים שללא המסע,

לא היית פוגש לעולם.

קלוד, הוא אחד האנשים האלו. הגעתי למיאמי פלורידה מטקסס רחבת הידים, ולקח לי קצת זמן לעכל את השינוי.

המשימה המיידית היא לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה, כדי להספיק לחצות את פטגוניה במשך הקייץ (דצמבר- מרץ), והמלאכה מרובה: צריך לאתר סוכני משלוח אוירי ולבקש הצעות מחיר, צריך לארגן את הניירת עבור העניין, כרטיס טיסה, להכין את האופנוע עם צמיגים חדשים ( מישלין אנקי אדוונצר) , להחליף שמן, מסננים, וכו.

ב מ וו במיאמי ממש עזרו והתגלו כאחד הדילרים הכי סימפטיים שפגשתי, כך שאת הכנת האופנוע סיימתי תוך יומיים בעצמי.

הופתעתי לגלות שכמעט אין אף חברת תעופה או שילוח שרוצים לטפל ביצוא אופנועים לחו"ל, והסיבה היא שהאמריקאים בד"כ רוכבים לדרום אמריקה, וחוזרים בטיסה מארגנטינה או צ'ילה, ולא להיפך.

זה בערך הפעם ה 15 שאני שולח אופנוע מיבשת אחת ליבשת אחרת, ומיאמי התנהגה אל ההרפתקאה שלי בקשיחות. בארצות הברית אי אפשר ליצור קשר ישיר מול חברות התעופה בקשר למטען חורג, ועפ חוק פדרלי חייבים סוכן. אלו יקרים מאוד, ובקיצור, אחרי הרבה עבודה ולא מעט משא ומתן ( ומשא ומתן, ועוד קצת משא וקצת מתן) מצאתי דיל סביר.

עכשיו "כול מה שנשאר" זה לבנות ארגז עץ, לארוז את האופנוע בפנים, ולקחת לשדה.

למזלי, קהילת האופנוענים הבין לאומית באה לעזרתי , וככה קיבלתי הטלפון של קלוד, אדם זר לחלוטין שללא היסוס התחייב לעזור לי במשימה, מזמנו הפרטי, ועוד בסירוב לקבל ממני כסף.

בשבוע הזה, לא רק שארזנו את האופנוע ולקחנו אותו לשדה, גם עברתי לגור אצל משפחתו של קלוד בסלון, עזרתי להחליף את גג ביתם, להכיר את כול הקהילה ההומו סקסואלית בצפון מיאמי (קלוד ובת זוגתו עובדים איתם), לבשל כמה ארוחות ערב לציבור, ולהטביע את הרחפן בנהר.

נפרדתי מהאנשים – החברים הנהדרים האלו, לקחתי רכבת לשדה, וטסתי לבואנוס איירס.

סיירתי בעיר היפה הזו כמה ימים, כשסוכנת השילוח הקולומביאנית יצרה קשר והציעה שנשנה יעד ונשלח את האופנוע לצ'ילה, כיוון שארגנטינה מתחילה לחייב הרבה כסף על הכנסת ציוד. סגור.

תפסתי טיסה של 90 דולר לצ'ילה, והאופנוע הגיע כמו שעון, וללא שום עלות לשחרור משדה התעופה אן המכס.

וככה, אחרי כול הריצות הללו, מצאתי את עצמי מחליף בגדים לעין הציבור במסוף המטענים בסנטיאגו צ'ילה, אורז קל, ורוכב סוף סוף דרומה לכיוון פטגוניה.

קרטרה אסטרל שמתחילה בפוארטו מונט ממש מדהימה, וגשם ירד במשך 5 ימים בלי להפסיק, עד שהגעתי לוילה אוהיגינס . חברתי לאופנוען גרמני נחמד בשם ג'ו שרוכב על קלר650, וביחד ישנו מתחת לגשרים, ורכבנו דרומה.

הדרך השתפרה מהפעם האחרונה שבא הייתי פה, לפני 10 שנים, אבל עדין 60% ממנה דרך עפר. נוף וטבע ברמות הגבוהות ביותר. לפני וילה אוהיגינס האופנוע שלי התחיל לקרטע… בדקנו ביחד, וג'ו, מהנדס שעובד ב במוו פסק שאין מה לעשות וצריך לקחת את האופנוע לסוכנות הקרובה, מרחק 1900 קילומטר.

הגענו לעיירה קטנה, מצאנו חדר להתייבש, והלכנו לישון. למחרת גו המשיך, ואני פרקתי את מייכל הדלק ומצאתי חיבור חשמל משוחרר שגרם לבעיה.

מעניין. בכול מקרה, סופר שמח שהכול בסדר, סיימתי את הקרטרה, חזרתי צפונה לפארק פטגוניה, ומשם, לתוך ארגנטינה.

מפה, ועם אופנוע תקין, ירדתי עד לאושואוויה ללא הרבה עצירות. החלטתי להגיע לאושואיה, ואחר כך, לפנות צפונה ולקחת את הזמן ככל הניתן.

חציית מייצר מגלן תמיד מרגשת, ואתה באמת מרגיש שזה סוף העולם. הכלכלה הארגנטינית שוב קרסה, והם עדיין נוהגים כמו משוגעים. הדלק זול.

חברתי ל3 רוכבים שויצרים באושואיה , שסיימו שם מסע מסביב לעולם של 180,000 קמ, שלוש שנים. כבוד. אחד מהם טען שהוא מעולם לא החליף מסנן אוויר או פלגים במשך כול המסע !!! לא בטוח אם זה נכון, אבל יופי של חבר'ה.

עליתי חזרה צפונה, ישן באחת הצימרים החינמיים שיש לאורך הדרך- ממש תענוג. קמין, שולחן, ומחסה מהרוח והגשם.

2000 קמ צפונה, ביקרתי אזור חוות שבו התארחתי במשך חודשיים בטיול הקודם, אצל הבוקרים הארגנטינאים, הגאוצוס האגדיים. חלקם כבר עברו מהעולם, חלקם המשיכו הלאה, וכמה מהם עדיין גרים שם, חיים בצריפים קטנים בלב ערבה שלא נגמרת.

משם צפונה לברילוצה, מרכז הקונספרציה החדשה/ישנה- טוענים שהיטלר ברח לשם ונפטר בשנות ה60. יש המון התעסקות בנושא מצד המקומיים, וכנראה שהרבה עדויות, וכו. על כול פנים, אזור נחמד, אבל הידיעה ש 30,000 נאצים היגרו לשם אחרי המלחמה, עם הון של 100 בליון דולר, גורמת לך לחשוב לאן הגעת. בעיקר חבל לי על המקומיים- מי צריך שכנים כאלה בכלל ?

נקודה למחשבה.

הרוח נושבת קרירה, ולא מפסיקה ! האוהל עף כמעט, ואני רוכב על הצד. שמולה האגדי נצפה באזור, והפעם השמועות אמיתיות. נפגשנו באסקוול- עיירה עם אוכלוסיה וולשית. לפגוש אדם כמו שמולה, ועוד כשהוא בטיול הגדול, היה לי לזכות גדולה. אדם ממש נחמד, מעניין, עם ראש על הכתפיים, והמון נסיון רכיבה וחיים.

היה כייף גדול, דיברנו לתוך הלילה, ובבוקר רכבנו קצת ביחד. נפרדנו על אם הדרך, שמולה רכב דרומה, ואני, צפונה, לכיוון סלטה.

צפון מערב ארגנטינה מדהים- ואפשר לזגזג בין מעברי ההרים והגבול, ולעבור בכמה פאסים של 4700-4500 מטר גובה. התחלתי לעבוד על ההתאקלמות לקראת החלק הגבוהה של הטיול, פרו ובוליביה, של חלק גדול מהדרך מעל 4000 מטר.

מסן פדרו דה אטקמה , יצאתי צפונה לתוך בוליביה, לאורך "דרך הלגונות" עד לסאלר באויוני. לדעתי, ה דרך בכול דרום אמריקה. הרי געש, דרכי עפר, מקומיים מעניינים, ופשוט לקחת כמה ימים ולילות חבל ארץ מאוד מיוחד. קר, אבל שווה כול רגע.

האופנוע מרביץ, ומדהים איך כלי כזה כבר נוסע בשטח בלי בעיה. ערב אחד עברתי את ה 50,000 קמ בספידומטר, וזה אמנם לא כמו ה 600,000 ששמולה עשה על ה GS הישן שלו, אבל בהחלט יומולדת שנחמד לציין.

הכניסה לבוליביה קלה אגב, אבל הנשיא הקקיוני מוראלס עוד עשוי לחזור ( ואני מקווה שהוא קורא את זה כי הם סירבו לפלדמן ויזה לפני כמה שנים- לא מתאים). באויוני , עצרתי לבקר את בעל הפיצריה האמריקני ואשתו המקומית, זוג חברים ממש טובים. " שמעתי שאתה בקולומביה" הוא אמר, וקשקשנו קצת על מה ומי ומו, וממש שמחתי שהם בסדר ועדיין חיים בכזה מקום יפה, כזוג, ועושים מה שהם ככ אוהבים. התווכחנו בסוף על החשבון- הם סרבו לקבל כסף, למרות שאכלנו ממש טוב. אנשים טובים לצד הדרך.

הדרך צפונה עוברת דרך מכרה הכסף הישן בפוטוסי, שעדיין פעיל, ומשם לבירה הישנה סוקרה, ולבירה החדשה לה פז.

עיר מאובקת עם המון תנועה.

הכניסה לפרו קלה יחסית, השומר התעקש לבדוק מספר שלדה לאופנוע, כאילו שמישהוא יחליף מנוע או לוחית רישוי "על הדרך". טיולים מסביב לעולם בהחלט פוקחים עיינים ואתה מבין שזה קצת משחק, הבירוקרטיה הזו, שלא ממש חייבים לשחק. הבדיקה עברה בשלום, וללא בעיות. זה סיפוק גדול- להיות סבלני, ובסוף להגיע לאן שצריך ללא עימותים מיותרים.

פרו זה הלב של דרום אמריקה- גיאוגרפית, אבל מעל לכול תרבותית. כאן תרבות האינקה ביססה את כוחה לפני 700 שנה, ומכאן התחיל כיבוש כול רכס הרי האנדים- רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, והשני בגובהו, אחרי ההימליה.

כפרים קטנים, פרצופים מעניינים, ונוף עוצר נשימה. הגעתי לקוסקו אחרי מבול שליווה אותי כול הלילה והיום. עיר מרתקת, שאפשר לבלות בה שבוע בקלות ולא להספיק את כול מה שיש לראות.

בפעמים הקודמות כבר סיירתי באזור הרבה, אז הפעם שמתי על העיר פחות דגש, המשכתי לנסקה.

בדרך פגשתי אופנוען ארגנטינאי בן 48, והחלטנו לרכב ביחד עד נסקה. ישנו בשטח, הכרנו מקומיים, והיה ממש כייף לחלוק את המסע עם אדם כזה. דניאל, רתך ומסגר במקצועו, ובעל עסק ומשפחה, אדם צנוע שמסתפק במועט ומסתדר עם כולם ! איזה טיפוס!! הזכיר לי את גיבור ילדותי, גבי בבלי האגדי, שספרו " ללא גבולות" היה מקור השראה לכולנו.

טסנו מעל הקווים העתיקים, שריד לתרבות מלפני 5000 שנה. אתר ממש מעניין.

הדרך ללימה ממש עמוסה, המון תנועה, וחום כבד..

לימה צפופה ומזכירה את קהיר- זו העיר המדברית השניה בגודלה בעולם אחרי קהיר שכנתנו המצרית, אבל עם פינות חמד, אוכל מעולה, ואפילו פארק ירוק ויפה לזכרו של ראש ממשלתנו שנרצח, יצחק רבין זכרונו לברכה

—————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאדם שני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

13 בפברואר 2020 גל רוכב את מזרח אפריקה 1

שיעור ראשון באפריקאית: לעשות שיעורים

שבוע לפני היציאה לדרך על הטנרה שלי כאן בארץ

1 ההכנות למסע
בגיל 20 עשיתי רשיון לאופנוע וביחד עם אבא שלי קנינו אופנוע קאסטום ישן ימאהה ויראגו שתאריך הירידה לכביש שלו זהה ליום ההולדת שלי 20/12/1995. במשך שנתיים כל סוף שבוע כשחזרתי מהצבא ניקיתי, שיפצתי ותיקנתי את האופנוע עד שחזר לימי הזוהר שלו כולל שיפוץ קרבורטור. זו הייתה ההיכרות הראשונית שלי עם אופנועים. כך למדתי לרכב לאט ובזהירות (אופנע קאסטום בכל זאת) ולמדתי מכונאות ותיקון תקלות.
הוויראגו לפני

הוויראגו אחרי

אחרי שנתיים אבא שלי שכנע אותי להחליף את האופנוע העושה צרות לאופנוע חדש. כששמעתי חדש כבר הפסקתי להקשיב איזה. וכשחזרתי מטיול של 5 ימים במכתש רמון האופנוע כבר היה מכור.

כשהשתחררתי הוצאתי את כל החסכון שלי על האופנוע החדש. ימאהה  טנרה 660 האחרון מסוגו והאחרון שהיה למטרו (אחריו הגיע הt7) וככה התחילו היחסים שלי עם רכיבת אדוונצ'ר. סוף סוף אופנוע שמתאים לאופי שלי ויביא אותי לכל מקום שארצה גם בשטח. האופנוע בשבילי הוא כלי לטייל. אני מגדיר את עצמי קודם כל כאיש שטח ורק אחרי זה כאופנוען

המסע הארוך הראשון שלי היה עם עמיר גדנאור בקירגיזסטאן. שם למדתי איך מנווטים, איך מתכננים מסלול, מתקנים פנצ'רים, איך מוצאים מקומות לישון ומאלתרים תיקונים אצל מכונאים מקומיים.

בזמן שכל החברים שלי טיילו כבר בכל העולם דרום אמריקה, הודו ודרום מזרח אסיה כיאה לכל ישראלי משוחרר, אני עבדתי בצופים וחרשתי את הארץ עם הטנרה. תליתי על הקיר בחדר מפה של ישראל וסימנתי בנעץ ירוק כל מקום שהייתי בו.

אחרי שנתיים הנעצים במפה היו צפופים מדי וכבר לא היה אפשר לראות את המפה. הבנתי שיראל כבר קטנה עלי ושזמני לעשות את "הטיול הגדול שלי" הגיע והוא חייב להיות על אופנוע. התחלתי לתכנן כשבראש געגועים למרכז אסיה. אבל זו לא העונה וחוץ מזה כבר הייתי שם.
חיפשתי שותפים, כתבתי בכל קבוצות הפייסבוק הקשורות ובפורומים אחרים. אבל לא מצאתי אף אחד שמעוניין/ יכול לעשות טיול כזה. חציית יבשת על אופנוע, זה לא דבר של מה בכך.
חודשים של תכנון מסלול, למידה על ניווטים, ויזות, ציוד מתאים, תכנון תקציב, מסמכים נדרשים לטיול ארוך על אופנוע, איך בכלל קונים אופנוע בחול? בלבלו אותי לגמרי עד שכבר הייתי מותש והפסקתי לתכנן. גם מחיפוש שותפים עייפתי.

החלטתי שאני צריך לעשות את זה ויהי מה!

ההחלטה היחידה שלקחתי הייתה לאן אני טס. החלום היה חציית יבשת על אופנוע. רציתי לאתגר את עצמי כמה שיותר ומה יותר מאתגר מאפריקה?
החלטתי שאני קונה כרטיס בכיוון אחד לדרום אפריקה ויהיה מה שיהיה. לא היה לי מסלול מתוכנן ותאריך חזרה הביתה ואפילו לא הייתי בטוח שאצליח לקנות אופנוע. המקום היחידי שדקרתי במפה היה נקודה מאוד ספציפית בעיר ניירי שליד ניירובי בקניה שתסמן את היעד הצפוני אליו אני ארצה להגיע. מוזיאון הצופים ומקום מנוחתו של הלורד רוברט באדן פאוול. מייסד תנועת הצופים העולמית.

במשך חודש שלם ארזתי ופרקתי את התיקים שלי בהחלטה מה אני לוקח איתי. מה אם אני לא אצליח לקנות אופנוע? מה אעשה עם כל ציוד הרכיבה? מה אם אני כן אצליח לקנות אופנוע וכל הציוד נשאר בארץ?

מתוך ההחלטה שעם אופנוע או בלי אופנוע אני ארצה להיות בשטח כמה שיותר,
החלטתי לקחת איתי מוצ'ילה 90 ליטר שבה היו לי בגדים לקיץ וחורף וכל ציוד המחנאות שלי כבד ככל שיהיה וברובו: בנזיניה וציוד בישול, שק שינה איכותי, ואוהל איכותי.
לכל מקרה ארזתי את כל ציוד הרכיבה שלי ותוספות אחרות מפנקות בארגז קרטון למקרה שארצה לשלוח את הכל לדרום אפריקה.

ב24/9/2019 עליתי על טיסה בכיוון אחד לקייפטאון דרך אדיס אבבה.
הרבה פחדים היו לי בראש.
להיות לבד בארץ זרה, בלי תכנון. אף פעם לא באמת טיילתי בלי אופנוע טיול כזה. איך מסתדרים עם תחבורה ציבורית? איך אני אתחבר עם אנשים חדשים? איפה אני אשן? מה אם אני אסבול מהאוכל? מה בכלל מצפה לי באפריקה? איך זה להיות אדם לבן לבד באפריקה? מה אם אכנס להלם תרבות?
הייתי בטוח שבכל רגע נתון ינסו לרמות או לשדוד אותי.

החברים והמשפחה הרגיעו אותי
"כולנו עשינו את זה, אם אני טיילתי לבד בדרום אמריקה אז אתה בטוח תסדר"
"כל פעם שאתה מטייל בארץ אתה חוזר מאושר ומספר חוויות מדהימות על כמה נהנית ואיך פגשת חברים חדשים, בטוח שככה יהיה לך גם בחול"
וגם אני חזרתי על המנטרה של עצמי בראש:
"התכוננת לזה שנים, ישנת לבד בשטח מספיק פעמים. הוצאת את האופנוע לבד מהשטח כשהיה שקוע בבוץ, אתה טייל מאוד מנוסה ויודע בדיוק איזה ציוד אתה צריך, יש לך ידיים טובות ונסיון בתיקון תקלות, פירקת והרכבת מנועים ואופנועים ואבא לימד אותך כל מה שהוא יודע. לא תהיה יותר מוכן מזה!"
יהיה מה שיהיה מקסימום אני אחזור לארץ אחרי שבוע..

הערת שוליים;
האמת היא שלא צריך את כל הידע הזה וכל הציוד, וכלי העבודה וחלקי החילוף ונסיון רכיבה. באפריקה וקירגיזסטאן וכמובן ברשתות החברתיות פגשתי אנשים שחוצים את כל העולם על אופנועים או קטנועים שונים ומשונים שלא יועדו מלכתחילה לחציית יבשות, בלי נסיון ברכיבה, בלי כלי עבודה. אנשים שמעולם לא החזיקו מברג ביד. ונחשו מה, כולם נהנו ורובם גם השלימו את המשימה והסתדרו בסופו של דבר.

מבחינתי התברר לי שבמהלך המסע כשהייתי לצד אותם אנשים ללא ידע ונסיון שמחתי מאוד על היותי מוכן. חוסר הנסיון עלה להם בתקלות, ציוד או בחירת אופנוע שלא מתאימים למשימה, כמובן בזבוז כסף מיותר ואפילו בבריאות ופציעות

פרק 2: קייפטאון, או מסע שמתחיל מלמטה

צחי בהכנות האחרונות

לפני שיצאתי מהבית אבא שלי קרא לי אליו לחדר. כמו שהוא תמיד קורא לי שהוא רוצה לדבר איתי ב4 עיניים. הוא אמר לי שהוא רוצה לתת לי משהו. חשבתי בטח רוצה לתת לי משהו שהיה של סבא או איזה מזכרת אחרת. אבל לא. הוא נתן לי סיומת של כבל קלאץ' (מה שבהמשך יתגלה כחלק מציל חיים) ואמר "שיהיה, זה לא תופס מקום" ממש צחקתי. אמרתי שלום לכולם ונסענו לבן גוריון.
נתתי חיבוק אחרון לאבא והלכתי לעשות צ'ק אין. בצ'ק אין אמרו לי שאני לא יכול לעלות על טיסה לדרום אפריקה בלי כרטיס חזור. הו שיט! אבל קניתי כרטיס פיקטיבי! זה לא עזר ומצאתי את עצמי חצי שעה לפני הטיסה קונה כרטיס של אתיופיאן איירליינס חזרה מדרום אפריקה לעוד שלושה חודשים. הוו שיט כנראה שמעכשיו הדברים רק ילכו ויסתבכו…

נחתתי בקייפטאון וישנתי בימים הראשונים long street backpackers שם פגשתי בחור ישראלי וסיפרתי לו על כוונותי לקנות אופנוע. הוא סיפר לי שיום לפני הוא פגש עוד בחור ישראלי שבדיוק קנה אופנוע. לאותו בחור קוראים שחר צידון. יצרתי איתו קשר. הוא הצטרף לחבר אחר שלו שכבר נמצא חצי שנה באפריקה על bmw f800 בשם רועי סידי. שניהם מסתבר עשו רשיון לאופנוע יום לפני שהגיעו לאפריקה. אוקי….
בכל מקרה שחר הפנה אותי לצחי בן ישי. ישראלי שגר בקייטאון ומתעסק באביזרים לאופנועים.

יצרתי קשר עם צחי וכבר ביום למחרת ישבנו על קפה בסוכנות במוו בקייפטאון. צחי עזר לי להשיג את כל הטפסים הדרושים כדי לקנות אופנוע על שמי בדרום אפריקה, לקח אותי לכל סוכנויות האופנועים, כל חנויות האביזרים וכל האופנועים יד 2 שרציתי לבחון עד שבחרתי את האופנוע המושלם עבורי. ההתלבטות לא הייתה קלה. האם ללכת על ימאהה שאני מכיר בעיניים עצומות? או על bmw שרואים בכל פינה בדרום אפריקה והמחירים של במוו שם מצחיקים. אגיד לכם ככה: בין שליש לרבע מחיר ממה שהיה עולה בארץ. איך אוכל לוותר על זה? שלושה שבועות לקח כל התהליך

קייפטאון במבט מהר השלחן

 

וכמובן שבזמן הזה הייתי תייר מן המניין בקייפטאון. ביקרתי באקווריום, עשיתי טעימות יין וטיפסתי על הר השולחן (3 פעמים).
מפה לשם פגשתי בחורה ברזילאית בשם Bruna אבל כולם מתבלבלים וקוראים לה בטעות Brenda.

עם  Bruna

היה לנו חיבור מיוחד כמו שאף פעם לא היה לי. היינו כמעט שבועיים ביחד.
ביום שבו Bruna עלתה על טיסה חזרה לברזיל היה היום בו  סוף סוף הגיע הרגע ורכשתי לעצמי bmw f800gs שנת 2010 במצב חדש! עם 22,000 קילומטר

וכל התוספות שאני מחפש:
משקף גבוהה
מגן גחון
רגליות מורחבות
מגן מנוע
פנסי לד
מנשא לתיקי צד
מגן לפנס הקדמי
מגיני ידיים
צמיגי 50/50 (משומשים)
ג'ק אמצע
קסדת אדוונצ'ר מחברת ספיריט הדרום אפריקאית עם צבעים תואמים לאופנוע.
כל זה במחיר שלישראלי הממוצע ישמע כמו גניבה . 85,000 ראנד.

הוספתי גם:
הרחבה לג'ק צד
מגביהי כידון
מטען 12 וולט לפלאפון וקומפרסור.
מתקן לפלאפון
כיסוי רשת airflow seat cover שצחי נתן לי. זה המוצר שלו שהוא משווק בדרום אפריקה.
[Image 218.jpg]
זו בת הזוג שלי למסע מעטה והלאה ותקרא: איך לא? Brenda.
לצערי אותה ברונה לא זכתה לעלות על האופנוע.

קייפטאון בלילה מבט מראש האריה

הוזמנתי לרכיבת סוף השבוע לkaroo שבכף המערבי של דרום אפריקה עם מועדון bmw המקומי. ביחד עם צחי רכבנו בדרכי העפר המטופחות היטב בקארו. איזור יבש אך לא מדברי צפונית מקייפטאון שמתפרש אלפי קילומטרים צפונה ומזרחה עד קימברלי.

הציוד במלון בקייפטאן ערב היציאה לדרך

ישנו במקום מאוד מוכר לoverlanders בשם cederberg oasis. כל מי שיוצא לאפריקה או מסיים את המסע שלו ב/מקייפטאון מגיע לשם בסופו של דבר.

במדבר הקארו

לאחר שחזרנו צחי ואני הלכנו לעשות קניות כדי שאוכל לצאת לדרך. צחי לקח אותי לכל חנויות כלי העבודה ואביזרי האופנועים שקיימות בקייפטאון. צחי הוא גם בעלים לbmw f800 וידע לכוון אותי בדיוק למה שאני צריך

האביזרים שקניתי
תיקי צד 35 ליטר של חברה דרום אפריקאית בשם atg. אחרי 20,000 קילומטר בזמן הכתיבה אני יכול להגיד שאני מאוד מרוצה
מיכל דלק גמיש של 6 ליטר desert fox שגם ממנו אני מאוד מרוצה
מנעול שרשרת
מנעול דיסק
מכנס גשם
מברשת לשרשרת
ספריי שרשרת

בהמשך אספנו את אותה החבילה ששלחתי מהבית

עם כל ציוד הרכיבה שלי:
מעיל קיץ scott
כפפות קיץ nordcap
מעיל גשם scott
מגיני ברכיים fox
מגפי רכיבה forma adventure

עם החבילה הגיע גם "פינוקים"

כמו שאמרתי קודם:
כסא מתקפל
כיסוי לאופנוע
גרילנדת נורות לד
חבלים
בקבוק nalgene
פאצ'ים של צופי ישראלים לחלק לאנשים

וגם כמובן כמה כלים מהבית.

כלי עבודה
תיק שורש
כף להחלפת פנימית
מפתח 24 עם כף להחלפת פנימית
מפתח 17 עם כף להחלפת פנימית
ג'בקה פטנט
משאבה ידנית
קומפרסור חשמלי
ערכה לתיקון פנצ'רים
מברשת לניקוי שרשרת
כבלים
שרינק
כבל קלאצ'
סופיות לכבל קלאצ'
אזיקונים
מצית
תוש שרפי
פרופוקסי פלסטלינה
דבק אפוקסי
דבק מהיר
איזולירבנד חשמל
דבק חבלה
גורילה טייפ
סטיקלייט
צינור
בנדים
סיליקון עמיד בחום
חבל גרירה
רצועות קשירה
מפתח פתוח 13 למתיחת רשרת
ווסט זוהר
סט בוקסות
ראצ'ט
מאריך ארוך
מאריך קצר
מחבר זוית
מברג
ביט פיליפס 2 מידות
ביט שטוח 2 מידות
ביט אלן כל המידות
ביט טורקס כל המידות עד 55
בוקסות כל המידות 6-14

בידיעה שהמסע ייקח לי יותר מ10,000 קילומטר קניתי חלקי חילוף לטיפולים. במהלך המסע התווספו עוד ועוד חלקי חילוף שהייתי צריך לשלוח למדינות שונות בדרך אחרי שגיליתי על תקלות נפוצות באופנוע הזה

סך הכל חלקי החילוף
5 לאגרים ואטמים לגלגלים
רפידות ברקס אחורי
סט 2 רפידות ברקס קדמי
2 נורות h7 ספייר
משאבת דלק
פנימית אחורית
פנימית קדמית
2 פלאגים
2פילטר אויר
2פילטר שמן

[youtube_sc url="https://youtu.be/nEsnmNJQL2M"]

להסבר מפורט על רשימת הציוד המלאה נא להקליק
ביחד עם צחי שפצרתי את האופנוע. צחי גם עזר לי בתכנון המסלול בדרום אפריקה.
יום לפני היציאה שלי מקייפטאון לכיוון מזרח ב"דרך הגנים" פגשתי את אותם שני ישראלים משוחררים טריים שרק עכשיו עשו רשיון לאופנוע.
שחר צידון ורועי סידי שבדיוק סיימו רואד טריפ בכל דרום אפריקה עם כל החברים שלהם מהבית.
לשחר ורועי יש גם bmw f800 בדיוק כמו שלי. הם ספרו לי על התוכנית שלהם לעלות לנמיביה בעוד שלושה שבועות ושאני מוזמן להצטרף. אני אשמח להצטרף אבל עוד לא יצאתי בכלל מקייפטאון ואני רוצה להספיק לטייל בדרום אפריקה. נדבר כשתצאו מקייפטאון בעוד שבועיים שלושה.

———————————————————-

כל הזכויות C לתמונות לסרטונים ולטקסטים שמורות לגל אקרמן

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!