ההגעה לנקודה הצפונית באמריקות

הליך ההעברה של האופנוע מסיאול לוונקובר עבר די חלק, יותר ממה שיכולתי לדמיין ,Wendy הבחורה שטיפלה במנהלות ההעברה פשוט תיקתקה הכל ללא בלבולי מוח, ביום האחרון לשהותי בדרום קוריאה, נפגשנו ושוחחנו ארוכות, אישה נפלאה.

הנחיתה בוונקובר היתה מלאת רגשות, התלהבות, שימחה, מתח ומה לא.

תכניתי להעביר את האופנוע טיפול לאופנוע במוסך BMW בונקובר לא צלחה עקב עומס, יכלו לקבל אותי לטיפול רק בעוד שבועיים אז נאלצתי לקנות מסנני אויר ושמן ובעזרתו של רוכב מאוד נחמד שהיה במקום ביצעתי את הטיפול במוסך אופנועים אחר וגם החלפתי סט צמיגים, בדיקת רפידות והכל טוב, לא נורא רק איפוס מחשב האופנוע לא בוצע.

4 ימים ביליתי בוונקובר עם בני דודי ברכה ומיכאל, היה כיף גדול לכולנו. לקחו אותי למיני מקומות בוונקובר ומחוצה לה. בילינו ביחד ודיברנו המון, משפחה. יש מצב שאכנס לבקר אותם שוב בדרך דרומה.

יום לפני שעזבתי את וונקובר לקראת המסע לפרודו-ביי, המתח וההתרגשות הורגשו. הדרך המחכה ארוכה והמון היה בלתי ידוע. אני כבר בדרך יומיים, לא מכסה מרחקים גדולים ממש, לוקח את הזמן לאט לאט, מתישהו אגביר את הקצב. חונה עכשיו בחניוני לילה ומקווה בעיקר שמזג האויר יהיה טוב.

8 ימים כבר רוכב בבריטיש קולומביה ויוקון הטריטוריות הענקיות והריקות מאדם שבמזרח קנדה על Alaska Hwy דרך מהממת ביופייה; אגמים, הרים, יערות, דרכים מפותלות ומזג האויר עד עכשיו לא רע – למעט גשם קל פה ושם. משתדל לישון באתרי קמפינג עד כמה שמזג האויר מאפשר (מוטלים די יקרים בחלק זה של העולם – ככל שהמקום רחוק ונטוש יותר, המחירים עולים…) מחרתיים אכנס לאלסקה, המתח עולה לקראת Dalton Hwy .

אתמול פגשתי שני חבר׳ה ישראלים החיים בטורונטו ומטיילים באלסקה וחזרה לטורונטו, החבר׳ה ישבו לקפה בקמפינג בו שהיתי באותו יום. זיהיתי שהם רוכבים וניגשתי לדבר איתם כמובן באנגלית – רוכבים גם על 1200 GS -ואז הגיעה השאלה מאיין אתם ״מ-Israel״ הם ענו ״אז בואו נדבר בעברית״ עניתי. דיברנו שעה ארוכה שאלו הרבה על המסע שלי היה כיף גדול נכנס בי אדרנלין שהרבה זמן לא הרגשתי ככה. הם השביעו אותי שכשאני מגיע הביתה אני שולח להם הודעה. נפרדנו וברכנו זה את זה לשלום (הם ירדו דרומה).

את אלה (Ella) בחורה מאיטליה שגרה במקסיקו ויצאה למסע לפרודו–ביי רוכבת על 1200GS, פגשתי במוטל. דיברנו וכל אחד רצה לשמוע את סיפור המסע של השני, הסכמנו שנרכב יחד לפרודו ביי וחזרה ושבטח ניפגש שוב. יומיים לאחר מכן נפגשו ללא תיכנון בשלט Welcome to Alaska, כמובן צילמנו כמה צילומים

לתיעוד מעבר הגבול וקבענו שנתאם כשנגיע ל-Fairbanks ושוב נפרדנו. בנתיים אלה פגשה את אלכס בחור מבלארוס החי בארה"ב. כולנו התאחדנו ויצאנו יחד מ– Fairbanks צפונה מלאי מוטיבצייה.

התרגשות גדולה היתה כשהגעו לשלט Welcom to the Dalton Hwy ושוב כמובן הפסקה לצורך תמונות לתיעוד.

עד ל-Coldfoot (בערך אמצע הדרך בין פיירבנקס לפרודו ביי) מזג האויר היה יחסית נוח, בקולד פוט תידלקנו והלכנו לישון בישוב הקרוב – Wiseman , שם פגשנו את קלץ תושב המקום. איש מיוחד הגר בחבל ארץ מיוחדת. היה נחמד מאוד.

שם בחלקת האלוהים הזאת פגשנו רוכבים אחרים וכל אחד וסיפורו המרתק. למחרת בבוקר אחרי הפנקקים שהכין לנו קלץ יצאנו לחצי השני של הדרך וכבר אחרי שעתיים התחיל גשם (לא חזק) אך לא הפסיק עד שהגענו לפרודו ביי הפסקות אין רק רכיבה עד שמגיעים ,7 שעות של רכיבה למחרת רכבנו את המשך הדלאלטון, הרכיבה עצמה לא היתה קשה במיוחד מבחינת עבירות והגענו למלון בפרודו ביי קפואים ורטובים עד לשד עצמותינו. מקלחת חמה, יבוש הבגדים במייבש, מרק חם וחזרתי לעצמי. ההרגשה היתה נפלאה, התרוממות רוח ממש. 

בבוקר הגעתי לצילומים ליד הקיר המדבקות המפורסם בדד-הורס וקדימה יצאתי לדרך חזרה דרומה. היום בתחזית: אין גשם. ואכן לא ירד גשם – אך כנראה בגלל שלא ירד – הבוץ החרסיתי המצפה את הדרך שהותז לרדיאטורים לא נשטף, התייבש והתקשה ומציפוי הרדיאטור בחרסית האוטמת הביא את המנוע להתחמם והיינו צריכים לעצור כל שעה לערך ולנקות את הרדיאטורים במים, מזל שהמקום שופע נחלים קטנים או סתם שלוליות. בסופו של דבר הגענו חזרה ל– Wiseman לאותו מארח. קלץ הדליק מדורה שתינו קצת ולישון.

הדרך חזרה דרומה כבר היתה יותר קלה מנטלית וגם מזג האויר היה טוב. מ– Fairbanks ירדנו דרומה בכביש מספר 3 ופנינו ל–Denali Hwy דרך מומלצת מאוד. כביש עם נופים מדהימים. דרך Paxson המשכנו להדרים עד לכביש מס. 10 עד ל–McCarthy וחזרה McCarthy היא עיירת כורים עתיקה היה שווה לראות. המשכנו ל–Anchorage עד Homer העירה הדרומית בחצי האי. פנינו עכשיו לעיירה Dawson City וכמובן דרך Top of the world Hwy גם הדרך וגם העירה בסגנון המערב הפרוע שרחובות בה אינם סלולים.

בדוסון פגשתי את גל, בחור ישראלי שקנה אופנוע בקנדה ונמצא בדרכו לפרודו ביי עם עוד 3 רוכבים. גם הוא מתכנן לרכוב את כל הדרך לאוושיה. החלפנו חוויות ובטח ניפגש שוב איפהשהו.

פה כבר הבנתי שאלה ממהרת הביתה למקסיקו. נגמר לה הזמן. אז בישוב –Tok נפרדנו. הבטחתי ליצור איתה קשר כשאגיע למקסיקו, היא גרה ב–Tulum. אני ואלכס המשכנו לפארקים הלאומיים Jasper ו–Banff ברוקיס הקנדים למרות יומיים של מזג אויר גשום מעט וקר המשכנו. התחזית לימים הבאים מזג אויר טוב וכך היה. אך כשהגענו לעיירה הקטנה והציורית במיוחד Jasper מזג האויר השתנה שוב לרעה. בדיקה קצרה להמשך והתחזית לא בישרה טובות, הספקנו לבקר ב-Medicine Lake אך שוב מזג האויר הכריע. קיבלתי החלטה שאין טעם לטייל בשמורות במזג אויר כזה נפרדתי מאלכס ושמתי פעמיי לכביש מס. 1 לוונקובר. למזג אויר חמים יותר. שם אבקר שוב את בני דודי וגם גיחה לאי וונקובר.

רכבתי סה״כ חודש ימים בקנדה ואלסקה. כשהשיא הוא כמובן הגעה לפרודו–ביי, שהיא הנקודה הצפונית בעולם אליה ניתן להגיע בנסיעה רצופה על דרך סלולה. תחושת הסיפוק מורגשת וגם ההתרגשות למעבר לארה"ב. (חוץ מהמטבע, כמעט ואין הבדל בין שתי המדינות. לדעתי גם בין האנשים) הכבישים המפותלים, הנופים המרהיבים, האנשים מסבירי הפנים, השאירו בי את חותמם.

החברותה של אלה ואלכס היתה מעולה, לקחתי פסק זמן מלקבל החלטות. הם החליטו איפה נישן מתי ולאן ניסע (כמובן שהסכמתי לכל ההחלטות )… הלינה יחד באתרי הקמפינג, ארוחות הערב בשטח ליד מדורה, בהחלט השאירו בי זיכרונות נעימים.

4 חודשים כבר עברו מאז יצאתי לדרך ומדי פעם עולים בי ניצוצות של געגועים הביתה. יותר ויותר מחשבות על המשפחה. מזל שיש וואטס–אפ – מדברים המון.

זהו, ארה"ב של אמריקה מחכה.

——————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולתמונות שמורות לשמולה שוקר

—————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

לרכוב את החלום

מניו יורק לקי-ווסט

חלום ילדות לחצות את ארה"ב מניו יורק ועד קי ווסט. החלום במסע זה תמיד קינן בי. וכשיצאתי לגימלאות מצאתי כי זה הזמן להערך לקראת מסע חוצה יבשת. פינטזתי על קרוואן, על וואן, רכב פרטי כלשהו ובלבד להגשים חלום ואז עלה בי הרעיון לעשות זאת באופנוע. רעיון שבתחילה נראה מופרך אך עם הזמן שחלף ראיתי כי זו יכולה להיות הרפתקה בפני עצמה. בתחילה קבעתי לעשות זאת באירופה. ב-2017 רכבתי לבדי על אופנוע ובמשך 4 חודשים הקפתי את יבשת אירופה ונגעתי ב-4 קצוותיה. אבל החלום לחצות את ארה"ב לא הרפה ממני. שנתיים חלפו עד שגמלה בי ההחלטה לצאת ולהגשים החלום. יוני 2019 יצאתי לניו יורק ולמחרת יום הנחיתה כבר הייתי עם האופנוע על הוואן המסחרי של אחי המתגורר בניו יורק ועשינו דרכינו לאסוף את האופנוע החדש מסוג ק.ט.מ 790 שאחי רכש קודם לכן. אחרי זה המשכנו בנסיעה של עוד כשעתיים לעיירה דייויס במערב ווירג'יניה. המטרה: בילוי מספר ימים ברכיבה במסלולי שטח בעיקר המצויים ברכסי ההרים. אני כלל ללא ניסיון, עתיד לבצע זאת באופנוע כבד מסוג במוו 1200 והחששות גברו. אחי לעומתי, מנוסה והשתדל להרגיע אותי. הבטיח כי ידריך אותי בשיטת הרכיבה עד שאדע לבד לגבור על מכשולי דרך.

בשעת אחר צהרים הגענו לעיירה דייויס מחוז kanaan (כנען) והשתכנו במוטל מקומי. העיירה הציורית לרגלי רכס ההרים השרתה אווירה רגועה ושלווה. שעת אחה"צ ובמגרש החניה בחזית המוטל חנו כבר מספר אופנועי שטח מדגמים שונים שרמזו כי בעליהם רוכבים מקצועיים. חלק מהאופנועים היו עדיין על עגלות גרירה או על טנדרים וטרם נפרקו. חבורה זו של רוכבים מגיעה מכל רחבי ארה"ב ומתכנסת לרכיבות משותפות. חבורה מלוכדת ומגובשת אשר מצויה בקבוצת וואטצאפ ונקראים מידי פעם לרכיבה משותפת. לחיצות ידיים והסתחבקות של חבר'ה המכירים כבר זמן רב. כמו חברים ליחידת מילואים. ג'ון. ג'ים. רוב. כריס. סטיב. גלין. ברני ועוד.. חברים כולם. ההתארגנות במוטל הייתה זריזה. הכל סודר מראש כולל ציוות של זוגות לכל חדר. אני ואחי התארגנו על חדר מרווח יחסית. בשעת ערב התאספנו 5 מחברי הקבוצה ברחבת הכניסה למלון וקבענו לצאת לבר מקומי בשם Country Roads saloon בעיירה הסמוכה בשם Thomas. מתוך המועדון עלתה מוסיקת קאנטרי שניגנה להקה בת 4 נגנים וזמרת שהנעימה בקולה שיר כפרי קופצני. התיישבנו סביב שולחן והזמנו לאכול. המועדון התמלא. השירים התחלפו והזמן חלף לו העייפות אפפה אותי. הגיע זמן לפרוש וחזרנו למוטל. בוקר יום המחרת וההמולה מעבר לדלת החדר רועשת. זה בה וזה נכנס. טיפוף של צעדים כבדים על ריצפת הפרוזדור מעידה על התארגנות. גם אני התלבשתי ויצאתי מצוייד ועטוף לפי הסטנדרט המחייב. וכן גם אחי בג'אקט מכנס ומגפיים תואמים. הקריאה להתכנס בחוץ נשמעה על ידי ג'ים מנהל הקבוצה. והרוכבים ממושמעים כמו ביחידה צבאית, מתאספים ומתכנסים סביבו. התידרוך ברור ונערך מול מפה המשתקפת ממסך טלויזיה המחובר ללפטופ ברכב ומציגה את מסלולי השטח לפי דרגות קושי. התדריך כלל מרחקים, יכולת עבירות. סוגי קרקע ושטח, תחנות דלק וכן כללי זהירות וחירום. בסיום, כל אחד קיבל מפה טופגרפית בה סימונים בצבעים שונים המציגים דרגות קושי. אחי וחבריו בחרו לצאת במסלול נוח בו אוכל להשתלב בשליטה על אופנוע בדרכי העפר.

לאחר התדריך והזנת הקורדינטות במכשיר ה-GPS יצאנו לדרך.

ג'ון משיקגו ויטרינר במקצועו רוכב על קטמ 1090. רוב עו"ד מניו יורק רוכב על סוזוקי 350. אחי בקטמ 790 ואני עם המפלצת במוו 1200. אופנוע כבד שהשליטה בו בדרך העפר לא הייתה נוחה ואף מפחידה. מהמורות דרך. בוץ וחצץ. דרדרת של אבנים, סלעים ונתיבי מים שחצו את שביל העפר, חייבו אותי להיות הדוק סביב כיסא האופנוע וקשוב בקסדה להוראות של אחי שלא הפסיק לתדרך ולהסביר על אופן הרכיבה הנכונה והדרכים להתגברות על מכשולי דרך.

חבריו רכבו בקלילות ופתחו פערי מרחק אולם בכל צומת שבילים הם המתינו לי ושאלו אם הכל בסדר איתי. מה אגיד… הכל טוב תמשיכו אני אחריכם. המאמץ היה לא קטן ולמרות זאת הייתי בשליטה מלאה על האופנוע. אחי תמיד בקשר איתי באמצעות האינטרקום בקסדה הזהיר מבורות פתע ומאבנים חדות. ממהמורות מבוץ מפיתולים חדים במיוחד ושלוליות מים. ואני הרוכב המתלמד מקשיב ומיישם הלכה למעשה את כל מה שאמר. הדרך בעלת פיתולים רבים. בוצית מאוד. קרני השמש לא חדרו את צמרות העצים ממעל והדרך בוצית רוב הזמן וחלקלקה. הצמיגים לא משהו והם ללא אחיזה כנדרש. אני רוכב בעינטוזי דרך על האופנוע וכך גם הביטחון שלי עולה. יחד עם זאת המתח היה רב ואני בחששות גומע מרחקים וצולח מכשולים. יערות ורכסים, אזור המהווה אתגר מהנה לרוכבי שטח. כך ביליתי 4 ימים של הנאה ברכיבת שטח. ללא אספלט ללא כל זכר לציוויליזציה. רק עפר ועצים. אתגר אשר יכולתי לו. בכל יום גמענו קרוב ל-250 ק"מ של דרכי עפק בהרי מערב ווירג'יניה. ימים מהנים בעבורי שהקנו לי מיומנות וביטחון עצמי ברכיבה על אופנוע בדרכי עפר. כל יום שעבר עליתי בדרגת הקושי. אחי היה מרוצה מאופן ההתקדמות, השליטה באופנוע ובקצב הרכיבה שלי. החברים. באחת הפעמים לקראת סוף יום, הם הביעו פליאה ביכולת הראשונית שלי לחצות קטע המכונה בלאק ווטר. (Black water). קטע דרך בו מצויים סלעים ובולדרים וחצייתם מחייבת שליטה רבה מאוד. מים ניתזים מכל עבר מרבצי סלעי גרניט מוטים בזויות שונות והן בעצם משטח חלקלק המסכן אותי בנפילה ונזק לגוף ולאופנוע. לא ידעתי זאת קודם לכן. בעבורי זו הייתה הפתעה. מעין בוחן פתע. ואני חציתי זאת במאמץ ותוך סיכון עצמי ושל הכלי. חציה שלוותה במאמץ פיזי רב וריכוז עצום של התקדמות ללא נפילה תוך מהמורות וטילטולי אין סוף עד לסיום במעלה המכשול המאתגר. צלחתי זאת ללא נפילה כלל! חציתי באופן מושלם את המעבר האיום והדבר עורר השתאות ופליאה מצד הרוכבים שהמתינו לי במעלה הקטע. בהגעתי למעלה, התקבלתי במחיאות כפיים בלחיצות יד וטפיחות כתף מצד הרוכבים. היה זה כאילו סיימתי מסלול מכשולים בטירונות. ג'ון קבע שאני כבר מוכן לחצות את מסלול ה-BDR. ומסלולי הקולורדו כבר אינם מכשול בעבורי. חייכתי וכולי עדיין רועד מהתרגשות. לא מבין על מה המהומה. אחי מגיע אליי ומחבק אותי ואומר "הנה. אתה רואה. הצלחת לחצות מה שאחרים כשלו בו. ואתה הצלחת בפעם אחת והראשונה שלך". אני עדיין לא מבין מה שהוא אומר אבל נוכחתי כי היה זה באמת קשה. אחי האמין בי ולכן בחר בקטע זה כאחרון לפני שמסיימים את הרכיבות בחופשת סופ"ש שלהם.

אין ספק שמסלול זה האחרון היה אחד המאתגרים שעברתי בחיי. הימים שקדמו היו במסלולי עפר וחצץ ומעט שלוליות בוץ שהכינו אותי לזה. והדרכתו של אחי עזרה לי מאוד הצלחתי לרכוש את המיומנות בעת רכיבת שטח. הודות לאחי צלחתי דרכי עפר. את "סלע הדב" ואת "שביל הנחש" ואת "הבלאק ווטר" האיום. ועוד… בסיום ימי הרכיבה חבריו לקבוצה חזרו לעיסוקיהם. אלה בניו יורק ואלה בפילדלפיה. זה בשיקאגו וזה בפינסלבניה… ועוד.. את האופנועים העמיסו על עגלות ויצאו חזרה לביתם.

המפגש הבא יהיה כבר כשג'ים מנהל הקבוצה יזמן אותם בוואטצאפ הקבוצתי במהלך הימים הבאים לרכיבה קבוצתי לסופ"ש הבא. כולם כבר נסעו ואני נותרתי עם אחי מתכננים את המשך המסע שלי דרומה, עד קי ווסט. לאחר שקבעתי את המסלול. יצאתי לדרך ולאחר כשעתיים של רכיבה כבר הייתי בכניסה לפארק שנאנדואה (Shenandoah) שתחילתו בעיירה פרונט רויאל, וירגיניה. כביש הסקאי–ליין ("Skyline") הוא ארוך ומסתיים עם תחילתו של כביש הבלו רידג'. לאחר תשלום של 17 דולר בדלפק הכניסה נכנסתי לפארק והתשלום תקף ל-7 ימים בהצגת החשבונית. קיימת מפת מסלול גם בשפה העברית. במהלך הרכיבה עצרתי בנקודות תצפית מרהיבות. לאורכו של הכביש מצויות נקודות חניה מסודרות המציגות נופים מהפנטים. הכביש בפארק נמתח לאורך של 105 מייל (כ-170 ק"מ) ועם עצירות ונופים הניגלים בדרך. אין סיכוי לסיים את הרכיבה ביום אחד או יומיים. התחלתי במסעי על הסקאי ליין בוירגיניה והמשכתי על הבלו רידג' במערב וירגיניה עד טנסי. אורכו של הבלו רידג' 450 מייל (כ-720 ק"מ). בדאך עצרתי לצפות בנופים. מבט במפת המסלול הביאה אותי להחלטה שאבלה כאן שבוע ימים. יצאתי שלם בהחלטה זו לדרך המפותלת. הרשויות בפארק הציבו שילוט נוח לאטרקציות. לאלה שברגל או בכלי רכב. כל שילוט מעניין בפני עצמו. "הסלע על הצוק" "מפל מים נסתר" "מערת דובים.." פארק דיג. ועוד כהנה וכהנה אטרקציות שכדי להשלים את כולן נדרשים ימים רבים ואף אוליי שבועות, רק כדי להקיף את כל האתרים שהפארק מציע. אני הסתפקתי בסלע על הצוק אליו טיפסתי רגלית 3.5 ק"מ ממגרש החניה. חמוש בחליפת רוכבים ללא מים (טעות איומה). כמעט והתייבשתי. לולא זוג מקומי שנתנו לי בקבוק מים. ההגעה לסלע הייתה מפרכת אך גם משתלמת. שם כבר בילתי זמן של שעה במנוחה ובהנאה מהנוף הירוק שהציע העמק והרכסים ממול. כשחזרתי לרכב הנופים מפתים לעצירות חוזרות ונישנות כאשר כל עצירה מגלה גלויית נוף מהממת. וכן גם אטרקציות שאינן מותירות את המטייל אדיש למראה ההסבר עליהן בלוח המידע המוצב בסמוך לנקודת תצפית. כאן ירידה לנחל המציע מפלי מים.. ואו טיפוס לעבר מגדל תצפית המשקיף לנוף סביב. כאן קיר טיפוס ואו גלישה ממצוק. שם גן חיות או מרכז מבקרים עם מוזיאון מקומי. בדרך מעניינת מפתה ומחייבת זמן ארוך הרבה יותר כדי להקיף את כל האטרקציות. מידי פעם כשעצרתי לנוח ואו לתצפית נוף פגשתי בתיירים ובמקומיים שהתעניינו בי ובאופנוע. מידה של פליאה הייתה בהם כשאמרתי שהגעתי מישראל ואני עושה דרכי עד לקי ווסט וחזרה לניו יורק. הייתי כבר רגיל לזה אך הם האמריקאים במיוחד. לא רגילים לפגוש בישראלי חוצה את מזרח ארה"ב באופנוע מדגם זה. חמוש בכובע אדום עליו רקומה הכתובת: "טראמפ 2020". הכובע שחבשתי בעצירות היווה נושא לשיחה. ותמיד זה התחיל בנימה של קריאת חיבה ואגודל כלפי מעלה היו אומרים לי.

"אנחנו אוהבים את הכובע שלך". "I like your hat" ככלל האמריקאים עם חביב. תמיד הייתה פניה לשלום או בוקר טוב גם כשחלפת על מי שאינו מוכר לך. אדיבות כלפי השני היא מנת חלקם של האמריקאים. ציפיתי שכך יהיה ואכן עם נחמד הוא. מיד עם סיומה של הבלו רידג' אשר לו גם נופים מטריפים וגבהים של מעל 3000 מטר מצאתי עצמי במחוז צ'ירוקי– טנסי.

חווית הרכיבה שארכה 6 ימים כאשר בכל יום אני גומע מרחק של 150 עד 200 ק"מ הייתה מהנה ומסקרנת כאחד משום מקומות נפלאים שעברתי ואנשים מופלאים שהכרתי. בכל שעת אחה"צ הייתי יורד מהרכס לעבר אחד מהמוטלים שהזמנתי יום קודם. למחרת היום הייתי חוזר למסלול מהנקודה בה הפסקתי וכך מתקדם עד סוף היום.

את מסלולי הרכיבה סיימתי בערב יום העצמאות של ארה"ב. תושבי העיירה מאגי וואלי ישובים מחוץ לבתים. על טנדרים במדרכות ובמדשאות ציבוריות ממתינים בסבלנות למופע הזיקוקים אשר החל רק לאחר רדת החשיכה. משהו בסביבות 10 בלילה. המופע היה מרהיב והכיל את כל הפרוטכניקה ותצורות הזיקוקים כיאה למופע אמריקאי. שואו שהאיר את השמים החשוכים.

ביום המחרת כבר עשיתי דרכי על כביש 76 במטרה להתחבר דרומה לכביש 109 בעיקר לקטע מאתגר הקרוי בשם זנב הדרקון. (Tail of the Dragon) קטע כביש שאורכו 11 מייל עם 138 פיתולים בזוויות שונות. רבים קיפחו את חייהם ברכיבה לא אחראית. ובעת שעשיתי זאת, הייתי חייב לנקוט בכל כללי הבטיחות שאימצתי לעצמי. 11 מייל של פיתולים חדים עיוורים בסיבוב הבא ובמבט קדימה שלא יחצה רכב ספורט ואו אופנוע כביש לא זהיר את קו ההפרדה. רבים עושים זאת. קטע כביש המושך איליו רוכבים ונהגים ברכבי ספורט כדי לחוש את הפיתול. הדרקון אכן מסלק בקלות מזנבו את הלא זהירים. מצבות מוצבות לצד פיתול בקטעים השונים שלו. עשיתי זאת פעמיים. הדרקון דווקא חיבב אותי. הזהירות שנקטתי ברכיבה וסלח לי על היכולת לחצות בלי טעויות. המשכתי בדרכי לעבר דרום וירגיניה ובדרך עצרתי במארוויל צפון קרוליינה. סוף שבוע של שישי שבת עשיתי במלון. היה זה זמן כביסה ומנוחה לאחר רכיבה ממושכת ומתוחה שעברתי קודם לכן. ההתארגנות חשובה לפני הרכיבה הממושכת דרומה ניצלתי גם את הזמן הפנוי לטיפול תקופתי לאופנוע במרכז BMW באשוויל. ביום ראשון כבר עשיתי דרכי לדרום קרוליינה לבקר את העץ העתיק בארה"ב. המרחק הוא יומיים ולכן עצרתי באנדרסון ולמחרת כבר הייתי בעיר צארלסטון. השעה היא שעת צהרים מזג אוויר לח וחם וטיפטוף קל של גשם מלווה את כניסתי לעיירה. תיירים הולכים אנא ואנא. סוסים גוררים כרכרות עמוסות תיירים סוסים והעגלון מסביר לישובים בכרכרה על מראות העיר צארלסטון היא העיירה אשר אליה הגיעו לראשונה עבדים. לכאן הגיעו לראשונה ומכאן הם נמכרו על ידי סוחרי עברים לבעלי החוות. המוזיאון מציג את הליך מסחר זה מצוי ממול לבניין בית המשפט המחוזי. (כמה אירוני). ביקרתי במוזיאון והתרשמתי קשות מאופן ניצול העבדים על ידי בעלי החוות בדרום ארה"ב. ההרגשה לא נעימה בסיום הביקור שנותרתי ישוב בספסל בחזית המוזיאון. נותרתי עוד זמן מה ויצאתי ברכיבה לכיוון העץ העתיק בשם Angel Oak Tree הממוקם דרומית לעיר צארלסטון דרום קרולאינה.

עץ מרשים שגילו מוערך בין 400-500 שנה ומהווה אטרקציה למבקרים בעיר. את הדרך דרומה כבר עשיתי באופן מהיר יותר. שעת אחה"צ וכל שרציתי זה לצמצם טווח עד לקי ווסט. הרי כל מה שאפגוש בדרך זה בונוס מבחינתי. עזבתי את דרום קרולאינה ונכנסתי לג'ורג'יה ואת הדרך לג'קסונוויל פלורידה עשיתי בחטף. כביש 17 מצרלסטון הוביל לכביש 95 חלפתי על העיירה סוואנה, ברונסוויק שנראו דומות לעיירות האחרות שחלפתי עליהן בימים האחרונים וזה די לא הביא לכדי עצירה והתעניינות אישית. משעממות הן.

חזרתי לכביש 17 דרומה והנה אני בקו המפריד בין ג'ורג'יה לפלורידה. עצרתי לצילום מול השלט פלורידה והלחות היכתה בי. העיירה גקסונוויל לא מבשרת דבר מה מיוחד. הגעתי למוטל "אקסנטד אמריקה" והתארגנתי למנוחת לילה. יום המחרת יצאתי ללא ארוחת הבוקר. המטרה היא להגיע לחופי פלאם ביץ'. עליתי על כביש 95 ולאחר זמן התחברתי לכביש A1A דרומה. כביש זה צמוד לקו המים נושק לחופים שטופי שמש ומתרחצים רבים שרועים על החול הזהוב. החוף הרחב איפשר נוחות רבה למתרחצים. הכביש ארוך וצמוד לקו החוף. מלונות רבים נטועים סביב. היקרים ממזרח לכביש וצמודים למים. הזולים יותר בצידו השני, המערבי של הכביש. לא הייתי במצב רוח לרדת לחוף. מסיבות שונות של זמן, ביגוד מתאים, אבטחת האופנוע וציודו. על כן החלטתי להמשיך דרומה למרכז קנדי (נאס"א) המרחק היה כ-70 ק"מ אותם עשיתי בזריזות.

הכבישים בפלורידה מוחים ורחבים. ישרים כסרגל ומאפשרים רכיבה נוחה עד כדי שיחרור ידיים מהכידון משום קונטרול קרוז באופנוע. הזמן והמרחק הצטמצמו ולאחר ביקורי במרכז נאס"א יצאתי חזרה לכביש 95 המוביל עד מיאמי שם בסופ"ש של יומיים מנוחה במלון בוטיק ומקסים בשם Patio New Yorker.

ההפתעה נעימה. מלון קובני ומוסיקה תואמת בוקעת מהבר הצמוד. את היומיים כבר ניצלתי לביקור במרכז העיר התוססת. המאוד תיירותית ומציעה אטרקציות רבות של שמש חופים הפלגות וכמובן מסעדות ומוסיקת רחוב בשפה לאטינית בעיקר. לאחר שספגתי די ונחתי מספיק ביומיים אלה, יצאתי לכיוון היעד הסופי שלי. לעבר הנקודה עליה חלמתי מאז ומתמיד. לקי ווסט. התרגשות אחזה בי ביום ראשון של השבוע. מזג אוויר של שמש הבטיח יום נעים ולח. יצאתי ארוז כהלכה מהמלון לכיוון דרום. נותרו לי 250 ק"מ עד לסיום. הרכיבה התנהלה בנוחות ובין שלוליות גשם שהצטברו מגשמי לילה. הכביש רחב ופתוח. המקומיים טרם יצאו לבילוי של יום ראשון ואני ניצלתי זאת לרכיבה זריזה בחציית העיר דרומה.

כביש ארוך וישר כסרגל ומשני צידיו פרוש האוקיאנוס האטלנטי. סירות דייגים ואו אופנועי ים חורצים במים ומותירים שובל לבן. השמיים כחולים אולם מדרום מתעבים עננים מעל קי ווסט. אבל זה לא עשוי להשפיע. גשם טרופי זה הוא ארעי ונמשך דקות ספורות ומיד כבר השמש מייבשת את כל הרטיבות. הגשר הארוך מעל המים היה מקסים בעיני. תמיד חלמתי על נסיעה על הגשר במכונית אבל הנה התמזל מזלי ואני עושה זאת ברכיבה על אופנוע. נעמדתי עליו וכך רכבתי מעל הגשר כשמשני צדדיי האוקיאנוס ההרגשה היא של השגיות. מאות קילומטרים עברתי כדי לחוש בהרגשה עילאית של רגעי עונג והשגיות. כשם שרבים היו בנורד-קאפ, כך גם רבים עוד יהיו שם אזיי לעצמי אמרתי זה הולם גם למקום זה. לקי ווסט. רבים היו כאן וגם אחריי. אני הייתי שם וגם כאן. קצוות עולם. הדרך נמשכה והובילה לעיירה שקטה עם רחובות ציוריים שהובילו אותי עד לנקודה התיירותית בה מוצב עמוד המסמן את הנקודה הדרומית ביותר והקרובה ביותר לקובה. מרחק של 91 מייל מחופי קובה. תיירים רבים עומדים בתור בשמש הקופחת ובלחות הגבוהה. העמוד מצוי בקרן רחוב באחד מרחובותיה הדרומיים של העיר. נעמדתי מול עם האופנוע. הצטלמתי ובכך אישרתי: הגעתי למקום אותו רציתי מאז התגבש החלום. מעתה כל שאראה בדרך חזרה יהיה בונוס עבורי. ביקרתי במס אתרים בעיר כולל הבית הלבן הקטן בו התגורר נשיא ארהב הארי טרומן. מרפסת תצפית על המים. ביתו של ארנסט המנגווי. מצודת זאקרי וכן רכבתי להנאתי ברחובות סופג מהאווירה הדרומית של ארה"ב. אין כאן חובת חבישת קסדה על כן הסרתי מעליי קסדה ומעיל רכיבה (חם ולח) וכך רכבתי "חופשי" ברחובות העיר וכן גם את הדרך חזרה לכל אורכה של פלורידה חזרה צפונה.

את מסעי וחציית ארהב בקו המזרחי שלה השלמתי. הרגשתי סיפוק מלא מהחוויות ומעצם הרכיבה הממושכת. הנופים אינם כה מעניינים בדרך דרומה אולם חוויית הרכיבה מילאה בי תחושה של הנאה מרובה. הנקודה הדרומית קראה לי ומילאה בי את המוטיבציה לרכב ולהנות מהדרך. החוויות שהצטברו הוסיפו נופך נוסף על ההרגשה שהציפה אותי בשמחה וגאווה ומילאה אותי גם במידה רבה של סקרנות במפגש עם אנשים מקומיים ואחרים במסע עצמו. עתה כשאני עושה את דרכי חזרה לניו יורק ההרגשה האישית שלי היא של סיפוק עצום ממסע לא הרפתקני ויחד עם זאת, בהחלט ממצה ובעל השגיות של הגשמת חלום ילדות. חציית הגשר המוביל לקי ווסט וביקור בנקודה הדרומית ביותר בארהב. אבל זה עדיין לא נגמר. בסה״כ תם ולא נשלם המסע באר״הב. נותר עוד החוף המערבי וצפונה לאלסקה. את זאת אותיר לפעם הבאה.

כעת במסע זריז חזרה עד ניו יורק לקראת מפגש עם המשפחה. לרגל הולדת נכדתי הראשונה.

ועד לפעם הבאה אתברך בברכת "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" בהולדת נכדתי ובהגשמת חלומי.

—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנפתלי חאזי

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הדרך לדרך המשי

פרק ראשון : הגעה ליוון, מעבר לטורקיה :

זה אשכרה קורה. שלושת המילים האלו לא הפסיקו לרוץ לי בראש מהרגע בו נמרוד ואני סיימנו את המסע הכנה בו דימינו את העמסת האופנוע עוד בארץ, יצאנו לאילת וחזרנו, סהכ 600 קמ, יומיים של רכיבה עם האופנוע עמוס בציוד, פנצ'ר באילת בגלגל אחורי והריסת שקע הטעינה של הפלאפון שלי עקב הויברציות שמייצר מנוע הסינגל של הסוזוקי dr שלי, עוד לא יצאנו וכבר התחילה קארמת ההרפתקה לשלוח אותות הבנה בנוגע לאחריות לציוד, תלות הנווד בכלי הניוד, כלי התקשורת ובעיקר בתכנון.

30.5 – רכיבה לנמל חיפה, שליחת האופנועים ליוון :

השעון מצלצל, השעה 5:15 בבוקר. לא ישנתי מי יודע מה בעיקר עקב ההתרגשות מהאירוע הקרב ובא. אך ההתרגשות שגרמה בקלילות לחוסר השינה, גרמה גם להשכמה זריזה וחדה.
אחד הדברים שאתה מוכרח לסגל לפני מסע מהסוג הזה זו הקינאה לציוד, הקינאה לטפסי הזהות ובגדול, לוודא כל הזמן שאתה לא שוכח את הדברים שלך בשום מקום. כנווד אתה מרגיש שאתה תלוי ברוב הדברים אותם אתה לוקח וחלק מהדברים הם פריבילגיה נפרדת, כמו ערסל מתקפל למשל.

ובכן, וידאתי את כל הציוד, דחפתי איזה סנדביץ' או שניים ויצאתי לדרך מועמס למסע הרפתקאות עם כמות ציוד שלא הייתה מביישת את גדולי השופוהוליקים של ציודי המסעות.
התכנון היה להיפגש עם נמרוד ב6:15 בכניסה למושב "בית עוזיאל" ומשם לרכוב לחיפה.
לוח הזמנים היה מעט לחוץ אך שנינו על אופנועים חשבנו שנגחך ל"מרפי" בפנים, זאת אומרת, גם אם יש תאונה או פקקים בדרך, אנחנו עם האופנועים ננצח. כך, עם אופטימיות גדולה תיארנו לעצמינו שלא רק שנספיק להגיע לנמל בחיפה בשעה בה קבענו עם חברת הספנות (8:30), בטח גם נקדים בצורה כזו או אחרת, אולי אפילו נספיק לאכול ארוחת בוקר, שמחים, רגועים ומקדימים תרופה למכה.
אך מרפי לא פראייר, לאחר 25 דק נסיעה אני מרגיש את זנב האופנוע שלי מרקד כמו בלרינה על הכביש, נמרוד עולה מולי בקשר ומוודא איתי האם אני מכיר את מה שהוא בוודאי רואה.. בוודאי שהכרתי והרגשתי, משהו לא טוב בזמן – על הפנים נחת לי על כתפיי האופטימיות והוריד אותי חזרה לקרקעת הקארמה של ההרפתקה, של לקיחת האחריות, של הלמידה מטעויות ובעיקר, הצורך בקבלת החלטות זריזה לאורך חלון ההזדמנויות הקצר.

זה היה על כביש 6, קצת אחרי המנהרה שליד בן שמן.
עצרתי בצד, במפרץ החירום הראשון שראיתי, השעה הייתה 6:43. לעולם לא אשכח את המילים הבאות שנמרוד אמר לי, פשוטות אמנם אך בעלות משמעות עמוקה לרצף האירועים הקרבים לבוא, והמילים היו : "אחי, יש לך פנצ'ר."
ירדתי מהאופנוע ואני זוכר שלא האמנתי שזה קורה שוב, רק לפני כמה ימים החלפתי לפנימית heavy duty חדשה שמטרתה היא למנוע ממני להתמודד עם מצבים מהסוג הזה בטח בזמנים מהסוג הזה, זו הייתה אמורה להיות פוליסת הביטוח שלי כנגד מחטים למיניהם שיעשו לי חור הפנימית וימנעו ממני לממש את לוח הזמנים הלחוץ. קיללתי את עצמי בפנים, כעסתי על עצמי שלא לקחתי את זה שיכול לקרות דבר כזה בחשבון וכבר יום לפני שלחתי את האופנוע לחיפה, זה היה פותר הכל.

מהר, היינו צריכים לקבל החלטה מה עושים.
2 דק והגלגל היה בחוץ, מפרקים, ומנסים להפריד את הצמיג מהג'אנט ללא הצלחה. צריך להבין, יש המון שיטות שמקלות על הפרדת צמיג האופנוע מהג'אנט, אנחנו שני צעירים מסוגלים, לא הכרנו אותן, עברו 5 דק, 10 דק, ובכל פעם העובדה שיצאנו חסרי ניסיון בנושא החלפת הפנימית מכה בפנינו, פעם אחר פעם.
לפתע משאית עוצרת לידינו, בהמשך המפרץ.

המשאית יוצא בחור צעיר, שואל אותנו מה קרה, אני מראה לו את חתיכת הצינור שנכנס לי בצמיג והוא לאחר שיחה בה הוא מבין שאנו עלולים לאבד הזדמנות פז לממש את לוח הזמנים שלנו, מתחיל לפרק את בצמיג, תוך כדי מספר שהוא היה מכונאי אופנועים פעם, תוך 3 דק הצמיג כבר היה בחוץ.

לפעמים במצבים הכי מחורבנים, מגיע אליך האדם הבדיוק נכון לתת מענה למצב המחורבן.
קרנתי משמחה, הרגשתי שניצחנו את מרפי שוב, כוחות אופל הפסידו ואנחנו עוד רגע ממשיכים את דרכונו באופטימיות שעכשיו היא כבר מחוזקת יותר מבעוד מועד.

לאחר ניפוח הפנימית, אני מביא את הגלגל לאופנוע על מנת לחברו שוב ואז.. פוףףף. לאט לאט יוצא האוויר שוב. הצמיג ניזוק מבפנים וכנראה קרע את הפנימית. ההסבר לכך הוא שצמיג בנוי מצמות מתכת גמישות בתוכו וכאשר חדר המסמר העצום והארור אליו הוא הפנה את צמות המתכת כלפי פנים הצמיג ובכך קרע את הפנימית וכנראה יקרע שוב ושוב ולכן צריך להחליפו.
עכשיו השעה כבר הייתה 7:30.

שאריות לחץ אטומי שמלוות באמונה שעדיין ניתן להספיק למעבורת בזמן לאט לאט נעטפות בפסימיות וייאוש אשר דוחפים אותך להתחיל להסתכל קדימה ולא לבכות על החלב שנשפך.

אני מתחיל לחפש גרר שייקח אותי לפנצ'ריה אבל.. 7:30 בבוקר, מי עובד עכשיו? הזמן דוחק והלחץ העטוף בייאוש עולה ועולה.
נמרוד מתקשר לחברת הספנות אחרי שסיכמנו בינינו שנבטל את הנסיעה לנמל חיפה ונדחה אותה לשבוע הבא.. ואז שוב, משפט שלא אשכח, "אחי, אין מעבורת בשבוע הבא, אנחנו נצטרך לדחות בשבועיים".
אין סיכוי, פשוט אין סיכוי. אמרנו למזכירה שם שנגיע עד 10:00 ויהי מה!
זה אולי נשמע קליל לדחות בשבועיים כי זה לא עניין של חיים ומוות אבל צריך להבין שמבחינתנו זו הייתה בדיוק אותה הרגשה שאתה מרגיש לפני כל דבר גדול שתיכננת במשך חודשים, הכל הלך כראוי, תכנון לפרטים יצא לפועל בצורה מופלאה ואז, פופ! רציפות ההגשמה נעצרת בגלל משהו שלא תלוי בך והוא במקרה שלנו לוח הזמנים של המעבורת.
אין סיכוי, אנחנו מגיעים.
עכשיו כבר הייתי חדור להשיג את מבוקשי בכל מחיר, הרגשתי באמת כאילו חיי תלויים בהגעה למעבורת הזו.
ובכן, מי יהיה מוכן לקחת אותי תמורת סכום ראוי לנמל חיפה מהנקודה הארורה הזו בכביש 6?

קיבלתי מספר טלפון של גרריסט מאבא שלי, קראו לו "טיבי". כשדיברתי איתו הסברתי לו על הסיטואציה ועל הצורך שלנו לפעול בחדות ובמהירות על מנת להגיע בזמן למעבורת, הוא ברוב טובו זורם איתי והרגשתי ממנו אפילו דרך הטלפון שהוא ייתן הכל על מנת להביא אותנו אל היעד בזמן. כך היה, הייתי נפעם ממסירותו של אדם שאינו מכיר אותי לביצוע ההעמסה, הנסיעה והדאגה ללוח הזמנים שלנו. הוא כל כך התרגש מאופי המסע שאנחנו מתכננים לעשות שהוא פשוט פעל כמו 3 אנשים ודאג לנו כמו 10. טיבי הוא בחור חזק, באזור גיל ה – 60 אך צעיר ללא חת בנפש.

אין ספק שמלוא החוויה איתו לא הייתה האקטים הפיזיים שבהם הוא הוכיח שגיל זה רק מספר אלא בשיחות שהיו לנו בדרך לנמל, בחור מצחיק אופטימי, בדיוק מה שהיינו צריכים על מנת להרגע ולחזור לנשום.
הכל היה מצוין עד שהבנתי שתהיה בעיה להכניס את הרכב של טיבי ביחד עם העגלה והאופנועים בשער הנמל.
אני אחזור אחורה טיפה, מכיוון והצמיג האחורי שלי היה מפונצ'ר ולא היה לי מענה מספיק זריז לתקן אותו, העמסנו אותו עם הפנצ'ר על העגלה של טיבי בהחלטה שפשוט נפרוק אותו ישירות אל בטן האונייה, "יהיה בסדר אמרתי לעצמי, מצאנו פתרון חד לבעיה גדולה אחת, נמצא לכל אחת אחרת." ובכן מימוש הגישה הזו בא לידי מבחן שוב, היינו צריכים למצוא דרך לקבל אישור להכניס את הרכב של טיבי ואת טיבי עצמו לתוך איבריו הפנימיים של הנמל. לאחר שיחה כם המזכירה של חברת הספנות,
קיבלנו מספר של הסוכן שתפקידו לנהל את כל תהליך הרישום שלנו ושל האופנוע בנמל, בעצם, "האיש עם הקשרים". קראו לו רן.

מיד התקשרתי אליו והסברתי לו על הסיטואציה והוא כמו טיבי מקודם החל מהר מאוד להזיז את גלגלי השיניים ותוך דקות ספורות השיג לנו אישורים, שוב.. הודות לאיש הנכון בזמן הנכון במצב מחורבן – נתנו מענה לבעיה.
כמה אדרנלין יכול לזרום לך בגוף תוך כדי שאתה יושב על כיסא ולא מזיז שריר.
רצף ההרמוניות בהן אתה נופל לתהום ומוצא חבל למשיכה גורם לך להיות בהיי מסוים, היי שהוא לא אנרגטי במיוחד אלא בעיקר מרגיע, משרה בך כוח לבצע הרבה משימות בו זמנית אך במעטפת של רוגע מוחלט, של אופטימיות וקור רוח.

טיבי באיזשהו שלב יחד עם יחסי הפתיחות המהירים שנוצרו בינינו עקב החוויה העצימה הודיע לנו שהוא מוכרח לאכול משהו, בחיוך כמובן. נסיעה של שעה וחצי חשבתי לעצמי "בטח הבחור צריך קפה ומשהו לנשנש", שעה כל כך מוקדמת לעשות מעבר מ 0 ל – 100 קמש בטח מעייפת ומעוררת תיאבון. סיכמנו איתו שיוריד אותנו בכניסה למשרד חברת הספנות וילך לאכול.
השעה הייתה 10:00, הגענו בזמן, לא להאמין, אחרי כל התקלות הגיעה הגאולה.
נמרוד ואני יורדים מהרכב בכניסה לבניין בו ממוקם משרד המזכירה של חברת הספנות.
ממהרים לנו במעלה המדרגות על מנת לקבל את ה"ok" שכל כך חיכינו וציפינו לו וכך היה, שילמנו לא פחות מ450 יורו למעבורת ועוד 300 ש"ח מס נמל, אין ספק שאחת העובדות הכואבות בדרך למימוש מסע מהסוג הזה היא תשלום למעטפת למימוש ביצועה. אבל לא היה שמץ של תחושה שלילית בזמן התשלום, כל התהליך בוצע בהתרגשות והחיוך מאוזן לאוזן, חיוך של ניצחון, עשינו את זה ויש עוד הרבה לפנינו.
לאחר הוכרת התודה למזכירת החברה שלה חלק לא קטן במתן המענה לבעיית הזמנים – המשכנו במסע להעמסת האופנועים למעבורת.
השעה כבר הייתה 11:00, טיבי, נמרוד ואני, מחכים בשער הכניסה לאישור הקשיח על מנת שנוכל להוביל את האופנועים לתוך הנמל. כל 10 דק אני מתקשר לרן הסוכן והוא באופטימיות מבשר לי להסיר דאגה מליבי, הוא בדרך, הוא יטפל בהכל.
ואכן הוא מגיע, בחור שחום, תווי פנים רזות ועיניים שמבשרות אמת וטוב, מתקתק את כל מה שצריך ומכניס אותנו פנימה.
בזמן שנמרוד ואני מחתימים טפסים באחד מהמשרדים בנמל שנראה כמו איזה בסיס מפוזר של חיל הים, טיבי משחרר את רצועות המתיחה מהאופנועים ומכין אותם לפריקה עבורנו, היה מרגש לראות את המסירות של הבחור שכנראה נבעה גם מטוב ליבו אך בוודאי גם מרצונו לשוב כבר הביתה.

קטע מצחיק עם הנמל, תהיתי בהתחלה מדוע צריך סוכן פנימי שיוביל אותך לכל נקודה, הרי נמל צריך להיות משהו מסודר, מלא בהגדרות, כך חשבתי.
כשנכנסנו פנימה עם רכבו של רן הסוכן הבנתי שמי שלא היה בנמל לפני בחייו – בקלות יכול לאבד את עצמו.
חלל אספלט אשר עליו מצויירים קוים מפרידים רק לשם אישורי הבנייה והעבודה, משאיות נוסעות לאורך ולרוחב, רכבי נמל חונים בחניות יצירתיות ומבנים בעלי קטגוריות שונות מפוזרים ברחבי הנמל אליהם מכוונים שלטים עם ראשי תיבות שאדם שאינו עובד בנמל לעולם לא יבין, לכן – צריך סוכן נמל שיוביל אותך בתוך המבוך ובין המכשולים לקבלת החותמת.

סיימנו את תהליך הטפסים במשרד המכס, משם חברנו שוב לטיבי, פרקנו את האופנועים והצבנו אותם בבטן האוניה. אלה היו רגעים מרגשים, זהו פיזית האופנועים עצמם כבר בשלב מתקדם לעבר קו ההתחלה של ההרפתקה המיוחדת שלנו,
ואנחנו? שוב, לקחנו נשימה, הודנו בכל ליבנו לכן הסוכן לטיבי הגרריסט ולכל האנשים שעזרו לנו לברוח מלהבות מדורתו של מרפי הארור שהוא בעצם – אנחנו לוקחים סיכונים, עושים טעויות של מסע ראשון אך בחדות מטרה מוצאים פתרון

נחיתה ביוון

10 ביוני 2019 טורקיה

טורקיה, אתמול Nimrod Sadot ואני עברנו את החצי (אחרי 4 ימי נסיעה), נסענו בתוכה כבר באזור ה2000 קמ. אחת המדינות היפות שראיתי,

נופים מתחלפים כל כמה עשרות קילומטרים, לצד ערים גדולות מצאנו כפרים שכוחי אל שנראה כאילו לא שמו לב שהעולם התקדם והתפתח.. ילדות נוסעות על טרקטור באמצע עיר גדולה, סבתא מכוסה שרוכבת על חמור בחום של 30 מעלות, קפדוקיה.. חבל ארץ מדהים שבעבר עקב פעילות געשית שקרתה באזור נוצרו בו צורות קרקע מטורפות (נראה קצת כמו בולבולים ענקיים), קניון ענקי שנקרא. Ihara valley בו גרו בני אדם לפני אלפי שנים בתוך מערות חצובות וניהלו אורך חיים הזוי למדי.. עצרנו גם במקום שנקרא pamukale מן תל גבוהה שכולו סלע בצבע לבן אשר משקיף על עמק ירוק במרכזו וטיפה אפילו מדברי בחלקו, מלא במעיינות חמים, גם תופעה נדירה ויפייפיה.
בקיצור.. מעניין פה.
ולכל מי שחשב או חושב שמסוכן לטייל פה בטורקיה, צודק, מפחיד לטייל במדינה זרה, במיוחד כשבראשה עומד אדם אשר תומך ביריבות שלנו, החשד והחשש נע מעל ראשינו, כשאנחנו ממלאים דלק, כשאנחנו נשאלים מהיכן אנחנו.. אך לאחר הרבה מאוד קילומטרים, הרבה מאוד פרצופים ושיחות קטנות, נרגענו.. לפתע הרגשנו אפילו בבית, העזנו קצת יותר, לדבר, להכיר.
יאללה יצאנו לdark canyon (נחל פרת). נעדכן בהמשך 😎

———————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמית ניב ונמרוד שדות

—————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!