מישראל לאזרבייג׳אן

שמולה (Shmoola) הוא שמואל שוקר, בנה חלום לאורך שנים והנה התנאים הבשילו. כמו ציפור נדוד המרגישה כי הגיע הזמן לצאת למסע שלה. שמולה יצא.

המסע בעצם התחיל כשנפרדתי מהאופנוע בנמל חיפה, הוא עלה לאוניה ואני יצאתי בעקבותיו בטיסה. התהליך בחיפה היה מהיר ויעיל. אפילו לא חיכיתי להעמסת האופנוע על האוניה, כך היה גם הליך קבלתו בנמל לאווריו ביוון. ממנה רכבתי לאורך – 5 הימים הראשונים עם שחף בני כמורכב מאחור לזה קראתי טיול. רכבנו צפונה לאורך מזרח יוון לאזור חצי האי פיליון. חבל ארץ יפה מאוד הררי ומיוער וכבישים מפותלים, הכבישים המהירים ביוון נוחים ומאפשרים להגיע ממקום למקום במהירות ,משם עלינו צפונה לסלוניקי וללא עיכוב מיותר, יצאנו בדרכנו לבולגריה לפארק הלאומי רילה דרך שהעלתה אותנו לגובה 2600 מטר ושם בילינו לילה קר עם 6 מעלות בביקתות עץ בתוך יער. הבירה סופיה הייתה היעד הבא. לאחר חמישה ימים מופלאים שלא אשכח. נפרדנו בשדה התעופה של סופיה ושחף טס הביתה.

ומפה התחיל המסע שלי.

עוד באותו יום רכבתי ל- MOTOCAMP המלצה של אבי פלדמן, נקודת חובה לכל מי שמסתובב על אופנוע באזור. התארגנות ויציאה לכיוון קישנייב במולדובה לבקר חבר מהארץ שוהה שם. מעברי הגבול מתחילים להיות יותר איטיים, הרבה שאלות והסברים ולעיתים, גם בדיקת מטען (צריך להתרגל). לאחר חציית הגבול בין רומניה למולדובה

ה- GPS בחר עבורי כביש ראשי אומנם אך מצאתי שמצב התחזוקה שלו ירוד עד מאוד. היה קר וגשם טיפטף וזו הפכה לרכיבת שטח ממש שהיתה מאתגרת כמה מרוכבי מועדון ה-GS. לא היו לי כוחות לעצור ולצלם. מה גם שהרכבים סביבי נסעו בזיגזגים משני הכיוונים. הגעתי לשלמה החבר, אצלו ביליתי יומיים שלמים. טיילתי, נחתי, והתארגנתי מחדש והכיוון: אוקראינה.

אוקראינה כלל לא היתה בתוכנית המקורית, אלה ששלמה ששהה באותה זמן בקישנייב אז החלטתי לבקרו ולעקוף את הים השחור מצפון: אוקרינה-רוסיה-גאורגיה. הניסיון הראשון היה לעבור דרך חצי האי קרים שלא צלח. הקצין בגבול האוקראיני הסביר

שאני צריך אישור מעבר מיוחד ממשטרת ההגירה. הגעתי למשטרת ההגירה ושם אמרו שאין מעבר לזרים מאוקראינה לרוסיה. שאלתי אותם אם יש אפשרות לעבור מצפון, אמרו שכן, אין בעיה! שמתי פעמי לכיוון וממש כמה ק"מ לפני מעבר הגבול, השוטרים במקום שמעו שאני רוצה להגיע לרוסיה ולא הבינו מאיפה באתי להם. היו במקום קצינים בינ"ל לא לובשי מדים שהגיעו מיד. כולם דוברי אנגלית והסבירו שוב שאין מעבר לרוסיה. גם ניסיון לאתר מקום אחר למעבר עם השגרירות הישראלית בקייב לא צלחו. א כ ז ב ה  ר ב ה. חזרתי כל הדרך לאודסה ושם עליתי עם האופנוע למעבורת לבאטומי גאורגיה.  

אגב' על אף כל החששות משוטרים וקציני משטרה מקומיים, לא עצר אותי שום שוטר בכל השבוע שהסתובבתי כאן, בדיעבד, למעט הכבישים המשובשים עד מאוד… לפעמים די נהנתי.

הסידורים להפלגה מאודסה לבוטומי לא קשים כלל וההפלגה היתה די נעימה. היה איתי רוכב אחד נוסף, גרמני מבוגר שרוכב על רויאל אנפילד שהוסב למנוע דיזל שעושה לטענתו של הגרמני 40 ק״מ לליטר דלק .

כעבור יומים של הפלגה הגענו לבוטומי גאורגיה. השחרור מהאנייה הלך מהר קניתי ביטוח מקומי וכבר לקראת ערב. המשכתי מבוטומי לאחלציחה בכביש לא ראשי שרובו לא סלול – אך הנוף היה משגע . גיליתי כי הגאורגים אנשים מאוד חמים ומקבלי פנים. במיוחד לישראלים. מהנסיון המועט שלי פה,

זו מדינה שהטבע והנופים בה לא נותנים לי להפסיק לרכוב. באופן כללי אי מקפיד לא לעבור את ה- 90 קמ"ש גם עם אפשר. אחרי יום נוסף,

הגעתי לטיביליסי עיר תיירותית מאד הומה אדם. לא ממש לטעמי. למרות זאת, הגעתי מוקדם ויצאתי לשוטט בעיר שאכן יפה, אפילו ביקרתי בבית הכנסת המקומי. מפה הצפנתי לקזבק ליד הגבול עם רוסיה. דרך מפותלת מאוד,

נופים מרהיבים מעל 2000 מטר. שלג מונח בצידי הדרכים. כיף גדול! אין ספק, חווית רכיבה מאתגרת ומהנה. התוכנית היתה להגיע לולדיקווקז ומשם אקיימת האפשרות לרדת לבאקו באזרבייג׳אן לאורך הים הכספי אך תחזית מזג האויר לא בישרה טובות אז החלטתי להדרים לאזרבייג'אן לא לאורך הים הכספי ומשם ארד דרומה מבאקו ל- Alat, שם יוצאות המעבורות לאקטאו – קזחסטאן ,

בחרתי דרכים כאלו שלא עברתי בהן קודם שהצטיינו בנוף מרהיב. אפשר להמשיך לטייל בגאורגיה עוד הרבה… אך אני חייב להמשיך. מקווה שאתפוס מעבורת לאקטאו ללא עיכובים רבים. 

---

כל הזכויות C לתמונות ולסיפור שמורות לשמואל שוקר

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אירה ויואב שכבר הספיקו לעבור את האמריקות ברכב וגם באופנוע לוקחים אותנו למסע רגלי במסלול נחשק

קמינו דה סנטיאגו – אפריל – מאי – 2019

לפי האגדה עצמותיו של יעקב (סנטיאגו) בן זבדי אחד משליחיו של ישו הגיעו לצפון ספרד על גבי צדפה ומקום קבורתו התגלה לבישוף מקומי על ידי הכוכבים ושם הוקמה הכנסייה. מאז המאה העשירית עולים הולכי רגל לכנסיה לקבל חנינה על החטאים (אגב החנינה היא גם על חטאים שיעשה האדם בעתיד – כך שזאת עסקה כדאית).

יש מספר מסלולים שמסתיימים כולם בסנטיאגו, הארוך והמטויל ביותר הוא מצרפת באורך מעל ל- 1000 ק"מ שחוצה את הפירינאים, מסלולים אחרים מתחילים בספרד וחוצים אותה, אך אנחנו בחרנו במסלול "הפורטוגלי" שמתחיל מליסבון ועולה ישירות צפונה לסנטיאגו. את המסלול התחלנו בערך באמצעו בפורטו (מקור יין הפורט) ומשם הלכנו כ- 250 ק"מ ברגל עד לסנטיאגו (12 יום).

"כל אחד והקמינו שלו", יש כאלו שעושים את הדרך מסיבות רוחניות ואחרים מסיבות הרפתקניות אך כל אחד חווה את המסלול בדרך שונה. בניגוד לשביל ישראל, כאן יש פונדק דרכים כל מספר ק"מ שם ניתן לשתות יין, לאכול או לישון. ניתן למצוא הכל מלינה חינם (בתחנות כיבוי אש) דרך אכסניות (5 יורו ללילה) ועד מלונות פאר. אפשר לצעוד לבד או בקבוצות מאורגנות עם מדריך, אפשר לסחוב על הגב את כל הבית או לדאוג שיקפיצו לך את המטען לתחנה הבאה. הדרך מסומנת בחץ צהוב ברמה שקשה לטעות ואם אתה סוטה מהשביל יהיה שם תמיד מקומי שיחזיר אותך אליו.

דרך מוזרה להעביר את החופשה שלך ובכל אופן עשרות אלפים של אנשים מכל רחבי העולם בוחרים להעביר את חופשתם בהליכה סזיפית לאורך מאות קילומטרים (בשנה עמוסה עולים רבע מיליון אנשים לרגל לסנטייגו).

המעניין עבורנו בדרך לא היה הנוף, שהוא ברובו יפה מאד, שבילים שעוברים בעיירות רדומות מימיי הביניים, לאורך פלגי נחל מפכפכים בשלווה (המון מים), גם לא האתגר בהליכה, שהיא אתגרית משהו (כ- 20 ק"מ כל יום, כאשר ביום השיא הלכנו 35 ק"מ ביום אחד), אף לא ההרפתקנות של הדרך, רובה מישורית אך עם עליות אתגריות לעיתים, ואפילו לא הרוחניות שבדרך (בכל אופן אנחנו יהודים ומתפללים בדרך כלל בבניינים אחרים). מבחינתנו המעניין היה האנשים שפגשנו, פסיפס מגוון של אנשים מרחבי העולם שאתה פוגש פעם אחרי פעם לאורך המסע (כולם מתקדמים באותו כיוון וכמעט באותו קצב), אז את מי פגשנו:

ב. ומ., מארה"ב – פגשנו אותם לראשונה במסעדה, שם הציע מ. לב. נישואין לעיני הסועדים (כולם צליינים), ראינו את זה בסרטים כל כך הרבה פעמים אבל פעם ראשונה שראינו במציאות, מ. גרפיקאי שמתמחה בגרפיטי בעברית (למד לשם כך את האלף בית העברי) כמו צדק-צדק-תרדוף או אני-לדודי-ודודי-לי, אותם הוא מאייר ומוכר ליהודים אמריקאים. ב. יועצת בבית ספר בינלאומי בגרמניה והם מקווים להתאחד בקרוב,

שניהם צועדים עם אביו של מ. בן ה- 89, ברנש קשוח שמסרב לעצור להפסקות קפה (כאמור כל 2-3 ק"מ יש בית קפה ושם ניתן לשתות כוס יין או כוס קפה תמורת יורו אחד) ובנחישות ראויה לציון מתמיד בדרך, תמיד מספר ק"מ לפני הזוג שאמור ללוות אותו.

ח. – אמריקאי ממוצא מקסיקני (40 שנים בארה"ב), מהנדס מכונות שיצא לגמלאות מוקדמות וצועד קטעים שונים של המסע כבר 40 יום. הוא לועס שום כדבר שבשגרה (נגד כאב גרון) ומוסיף פלפל חריף לכל מאכל, אחרת זה ללא טעם. ח. אמנם מהנדס אבל מצטט פילוסופים כמו פוקו ואחרים, דקלם רצוף כחמש דקות את המבוא לספר של פוקו. לא הבנו את רוב הציטוט (למרות שהאנגלית שלו מעולה) אבל הבנו שהוא קצת תימהוני וממש שמח בחלקו.

ס. ומ. מבריסבן באוסטרליה, הוא עובד בחברת ביטוח והיא אחות בבית חולים, זוג מבוגר ללא ילדים (תמיד כשמישהו אומר שהוא בלי ילדים משתררת שתיקה – לאן ממשיכים בשיחה). פגשנו בהם לראשונה ביום השלישי בעליה פסיכית תוהים האם המסלול ימשיך להתדרדר ומאז בעקביות כמעט כל יום לאורך הטיול, צעדנו יחד ושוחחנו על הכל, הם כל שנה מגיעים לאירופה לטיול של כחודש וחצי. בניגוד אלינו המפונקים שישנים במלונות הם התעקשו לישון באלברקות (אכסניות לצליינים) למרות חוויות קשות של נחירות ושיכורים, ככה לדעתם צריך לחוות את המסלול.

ג. יפני מברזיל שהולך בין 30 ל- 40 ק"מ ביום ואין לו זמן לעצור ולדבר "אני חייב להמשיך" אמר אחרי 3 דקות, למרות שבחוץ גשם ותחנת האוטובוס בה חנינו היא המחסה היחיד בטווח הנראה לעיין.

א. מרוסיה שזה לה הקמינו החמישי, היא כבר צעדה את הצרפתי מכל כיוון אפשרי וכעת בודקת את הנתיב הפורטוגלי.

ד. הקנדי, שחי בבריטניה וגר כעת בסנטיאגו (נשוי לספרדיה) מורה דרך לקמינו שמוביל קבוצה של קנדים בני 75 ומעלה וממש חיפש בני שיחה לאורך הדרך שלא ישאלו אותו "עוד כמה ק"מ על לבית הקפה הקרוב". מכיר את הקמינו על כל גווניו וממש התעניין בביבי.

זוג יפנים – הוא גבוה וקצת צולע היא נמוכה והולכת לאט, עקפנו אותם לפחות חמש פעמים ולא שמענו אותם מחליפים מלה (כולל לא מענה לברכת הבון קמינו המסורתית)

ס. הנורווגי וכ. אשתו הדנית (מאיי פארו – האיים הכי יפים בעולם לדבריה), שאין להם אף שפה משותפת למרות שהשפות דומות והם מבינים אחד את השנייה הם מערבבים דנית נורווגית ופארואזית. ס. מטפל בנוער בפנימייה לנוער במצוקה, וכ. עובדת סוציאלית, שמעידים שגם בסקנדינביה מטפלים נמצאים בתחתית סולם השכר. הם היו בישראל, התנדבו בקיבוץ ארבעה חודשים ולא זוכרים כמעט כלום, כמו התדמית של הסקנדינבים לקח מספר מפגשים להפוך אותם מקפואים וקפוצים לאנשים נחמדים שאפילו מחייכים לפעמים.

שכחנו את שמו האירי – פנסיונר מטייל לבדו, אשתו מעדיפה קרוז על אנייה ולא מצטרפת אליו למסעות, מת על סנטיאגו והיה שם כבר מספר פעמים, בפעם הראשונה עשה את כל אלף הק"מ מצרפת לסנטיאגו ב- 38 יום (מיהר כל הדרך), מאז למד שאפשר לעשות מקטעים קטנים יותר עם מנוחת בדרך, מוכן לחלוק את פילוסופיית החיים שלו (הרפתקה, הרפתקה, הרפתקה כל הזמן) אם רק תזמין אותו לכוסית משקה.

ד. מניו יורק שעובד חצי שנה כמדריך תיירים בלאס וגאס וחצי שנה מטייל בעולם יחד עם אשתו (שאותה לא פגשנו כי תמיד היא או קדימה או אחורה). גרם לנו לחשוב האם יש עוד דרך לחיות פרט לחצי שנה חצי שנה.

ולא דיברנו על זוג ההונגריות שאיבדו טלפון, זוג ההולנדיות שהחליפו בגדים על השביל כאילו אין שם איש מלבדן, הגרמנים שהולכים בקבוצות, רוכבי האופניים שצועקים אחד לשני ושומעים אותם מגיעים מרחוק. ועשרות דוברי הספרדית שלא רק שאינם יודעים אנגלית גם לא עשו מאמץ לתקשר איתנו המוזרים שמדברים בשפה מוזרה.

ומה לא פגשנו … ישראלים. לאורך כל הטיול לא פגשנו ולו גם ישראלי אחד. אמנם הדרך מזוהה עם נצרות אבל רוב האנשים שפגשנו העידו שהם לא עושים זאת מסיבות דתיות. ואנחנו חושבים שזה מסלול נפלא, מתאים לכל גיל ולכל כיס.

שנה הבאה המסלול הפרימיטיבו (ממרכז ספרד לסנטיאגו) שטוענים שהוא היפה מכולם

---

כל הזכויות לצילומים ולטקסט שמורות לאירה ויואב ארמוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!