איך להתארגן על רכיבה זוגית בגרמניה

הגיע היום האחרון לרכיבה. רכיבה די מנהלתית לכיוון פרנקפורט. הנוף עדיין ירוק ומיוחד, אבל הדרכים מהירות וישרות. בשלב די מוקדם עלינו על האוטובאן, ו"השמחה רבה". נסיעה מנהלתית באזור ה 140 קמ"ש, וההרגשה היא של הזדחלות. מכוניות טסות במהירויות דמיוניות, ועקיפות מזדמנות של משאיות "איטיות" שדוהרות בסביבות ה 120 קמ"ש צריכות להתבצע במשנה זהירות ובתשומת לב מיוחדת.
אני מוצא את עצמי עוקף במהירויות שאף פעם לא הגעתי אליהן, ואני ממש לא אוהב לרכב בהן. אבל הדרך מכתיבה את זה. בדרך, באחד ממקומות המנוחה הפזורים לאורך הכביש המהיר, פגשנו בזוג אופנוענים עמוסי ציוד. כמובן שמייד התפתחה שיחה (מוגבלת מבחינת השפה, אנגלית מעט שבורה של החברה, אבל עדיין אפשרית). מדובר בזוג חברים שעלו כל אחד על אופנועו, ויצאו למסע של שלושה שבועות לכיוון מזרח אירופה. הם הגיעו עד קרואטיה, ועשו דרכם חזרה לגרמניה. תפסנו אותם ביום האחרון למסע, ממש כמה שעות לפני הבית. הקשר המיידי והכול כך ברור הזה, בין אופנוענים, חברים לדרך, הוא פשוט ממלא ונדיר.

הגענו לפרנקפורט, לקראת ערב. הימים הם ימי גביע העולם בכדורגל, ונבחרת אירן משחקת נגד נבחרת מרוקו. רחובות פרנקפורט מלאים אנשים נלהבים שמצטופפים מול מקלטי טלוויזיה ענקיים, והחגיגה בעיצומה. מעט סידורים, ואנחנו בדרך לדנילו להחזיר את האופנועים. בתום המנהלות, מתפתחת שיחה מעניינת איתו ועם החבר'ה שעובדים איתו על אנשים ועל חוויות רכיבה. אנו זוכים למתנה – ספלים עם הלוגו שלהם למזכרת ולא פחות חשוב גם לעזרה בהזמנת מונית לאיזבלה, מסעדה איטלקית סופר מעולה שקרובה למלון שלנו. בהזדמנו זו אני רוצה להמליץ בחום, על Allround motorcycles Frankfurt סוכנות השכרת האופנועים אותה בחרנו. אתר האינטרנט שלהם מאפשר לנהל את כל התהליך בצורה נוחה מאוד. https://www.motorradvermietung.de/frankfurt/en/. החברים בסוכנות (דנילו, טוני) אנשים מאוד נחמדים, מקצוענים ואחראיים. קיבלנו אופנועים במצב מצוין, עם כל התוספות שסיכמנו עליהם מראש, ויחס נהדר. הבחירה הראשונה שלי הייתה F800GS ADV, אבל הסתבר שהאופנוע נמכר, ונקנה במקומו ה F850GS החדש. האחרון פחות התאים למשימה, מאחר והוא בעל מגן רוח נמוך, ופחות נוח לנסיעה ארוכה. דנילו יזם שיחת טלפון, על מנת להימנע ממציאת פתרון דרך מיילים חוזרים ונשנים, בה הוא הציע לי את כל מגוון האופנועים הזמינים ועונים על הדרישות. כזכור, בסופו של דבר נבחר הדוקאטי, גם כמענה הטוב ביותר מהמגוון הקיים, וגם מאחר וחשבתי כי זו הזדמנות מצוינת לבחון את הקנדידט.
תם ולא נישלם. מחר, ב 06:10 יש לנו רכבת לברלין, שם נשהה, יום וחצי, ובלילה, מצפה לנו טיסה חזרה הביתה. לאחר הארוחה המצוינת חזרנו ללילה למלון רילקסה, שם חיכו לנו המזוודות שלנו בסבלנות, (אך בקוצר רוח… שכן הן מאוד רצו להתיידד עם ציוד הרכיבה החדש, אותו הן יישאו הביתה).

דיברנו עם פקידת הקבלה, והסברנו שנעזוב מאוד מוקדם בבוקר. פקידת הקבלה, ראתה כי החדרים המוזמנים כוללים ארוחת בוקר, ודאגה לנו לארוחות מפנקות, ארוזות ומוכנות כבר ב 05:00 בבוקר. גם מונית מתאימה בגודלה, חיכתה לנו, על מנת להכיל אותנו על מטעננו הכבד. אני ממליץ על המלון, השירות והצוות בכל פה. פשוט מופת.

עלויות, חוות דעת וסיכומים:
עלויות : המון אנשים מעוניינים לדעת "אז כמה זה עולה?!! בטח המון!!" אז, נכון זה לא תענוג זול במיוחד, אבל גם לא בשמיים.
עלות האופנוע – האופנועים ששכרנו היו שניהם מהקבוצה שמונה במחיר, במבחר בין 9 ל 1 הקיים להשכרה. המחירים נעים בין 1390 אירו לשבוע עם ביטוח בסיסי לקבוצה תשע (הונדה גולדווינג, אינדיאן צ'יפטיין…) , ו 400 אירו לשבוע, עם ביטוח בסיסי לקבוצה אחד (KTM 125, Honda 125…).
מחיר האופנוע לשבוע 1150 אירו – כולל ביטוחים. בחרנו להוסיף 250 אירו, להורדת מחיר הגג להשתתפות העצמית (מ 2,100 אירו ל 350 אירו בכל מקרה ביטוחי), החלטה שמבחינתי, נתנה לי המון שקט נפשי, במיוחד לאור הנפילה של האופנוע. במקרה ולא היינו קונים את הביטוח, הלחץ בגין הפגיעה מהנפילה, היה גדול לאין שיעור. כך, שבשורה התחתונה, עלות השכרת האופנוע לשבוע עמדה על 1,400 אירו.
לינה – חוץ ממלון רילקסה המשובח, אותו סגרנו מבעוד מועד, ללילה הראשון ולזה האחרון. בכל שאר הלילות, פשוט הגענו לאן שהגענו, וחיפשנו מלון. נעזרנו לעיתים באפליקציה של booking.com, לראות מחירים ואפשרויות. ולעיתים, פשוט חיפשנו פיזית במקום. המחירים נעו, בין 85 ל 148 אירו לזוג בחדר, (ויותר לכיוון 100 בממוצע), כאשר היקר מכולם כלל גם ארוחת ערב חגיגית וטעימה. אגב, רילקסה המפנק בפרנקפורט כן הוזמן דרך booking.com ועלה רק 88 אירו ללילה.
אוכל – בחרנו את המסעדות, על פי המלצה של מקומיים, או על ידי ה – Trip Advisor . הארוחה הזולה ביותר עלתה לארבעה מבוגרים רעבים, פחות מ 50 אירו (וייטנאמית מקומית ומעולה, במרחק 50 מטר מחנות גיגה-לואיס בשטוטגרט), והיקרה ביותר הייתה 120 אירו, במסעדת שף בשוויץ, שוב לארבעה אנשים.
כתבתי בטעות, כי הכרטיס המשולב (רכבת + רכבל + כניסה לאתר) לZugspitze עלה 15 אירו לאדם, אני מתנצל, מדובר ב 56 אירו לאדם. יקר, אבל חוויה מיוחדת.
עלות מצטברת של כל הנסיעה – כולל, טיסות (הלוך לפרנקפורט וחזרה מברלין, מעט מייקר כך שניתן עוד להוזיל), דלק, לינה, אוכל, רכבים וחוויות – כ 13,000 ₪ לזוג. לשמונה ימים (כמניין ימי החנוקה… יען כי נחנקנו כבר בעבודתנו, ללא מעט חופשה, ואוויר מסעות)

חוות דעת על האופנועים:
אני לא רוצה לפתוח כאן מלחמת חסידי BMW בחסידי דוקאטי, (או כל יצרן אחר) ואני חווה מבית (גיסי האהוב, הוא מחסידי בעלזא לבית דוקאטי, בעוד אני ברסלב, מבית BMW רחמנא ליצלן) מבטי זעם והערות "בונות". ולכן אני מדגיש כי הדברים הבאים, הם הרגשה אישית שלי, על פי טעמי הפרטי (והמוזר), ונכונים רק לגביי. כל ניסיון להשליך מדברי על אובייקטיביות, או על המצב לאשורו הוא מופרך מעיקרו.
יוסי רכב על BMW R1200GS ADV. האופנוע היה חדש כמעט לחלוטין. מאחר ויוסי רוכב על אופנוע זהה בישראל, הוא היה מרוצה מאוד, ידע למה לצפות, וקיבל את החוויה שציפה לה. ה – GS, נוח מאוד, מרווח, עם מקום להמון מטען, מאובזר בנדיבות ומאפשר נסיעה מאוד נינוחה. תפריטי תפעול הקונפיגורציה שלו ברורים ופועלים בצורה סדורה, טריוויאלית ומובנת. תנוחת הרכיבה, זקופה, מיגון הרוח מצוין והאופנוע מגיע עם מתקן קבוע ל GPS, שיוסי הביא מישראל ושימש אותנו לכל הנסיעה.
טיפ – אסור לוותר על GPS לכל כלי. אחרת המוביל מוכתב על ידי הציוד וגם אין אפשרות להיפרד, גם אם זמנית. ובנוסף, קצב הנסיעה מוכתב על ידי המוביל באופן גורף. למותר לציין, כי למרות המגבלות, הסתדרנו מצוין, תוך התחשבו ברצונות ובצרכים האחד של השני, אבל, היה קל יותר, באם הייתה מתאפשרת יותר עצמאות לכל אחד רוכב המצויד בו, וכמובן משחרר מדאגה את האחרים .
אתחיל ואומר שאני רוכב על BMW R1200GS מודל 2004, בשלוש השנים האחרונות, ואוהב אותו מאוד. רציתי לשנות ולבחון גישה אחרת בנסיעה הנוכחית, ולכן בחרתי לרכב על Ducati Multistrada – האופנוע היה עם כ 25,000 ק"מ, אך במצב תחזוקה מצוין. רמת האבזור שלו הייתה טובה מאוד ולא נפלה במאומה מ ה – BMW. לוח המחוונים, דיגיטאלי (TFT) לחלוטין, משנה את סכימת הצבעים בהתאם לרמת התאורה מסביב ונוח ברובו לצפייה.

אבל, חלק מהמידע מוצג בפונט קטן למדי ומקשה (לזקנים כמוני) על קבלת המידע בצורה ברורה ומהירה. התפריטים, לא טריוויאליים, ולוקח די הרבה זמן להבין כיצד עובדים. לדוגמא – שינוי מצב הרכיבה (תפריט, בחירה, אנטר, ולחיצה ארוכה לקיבוע) מתבצע בצורה שונה לגמרי, משינוי העומס על האופנוע (לחיצה ארוכה על כפתור הבחירה, בחירה, וקיבוע בעזרת לחיצה ארוכה על כפתור הבחירה שנית). גם דנילו שהסביר לי על תפעול האופנוע , לא זכר איך משנים את העומס על האופנוע. עליתי על זה תוך ניסוי וטעייה, רק ביום השלישי לרכיבה. תנוחת הרכיבה, יותר ספורטיבית ומכווצת ביחס ל GS, ולי פחות מתאימה. ההרגשה הכללית על הדוקאטי, היא יותר קרבית. המנוע רוטט ורועש כבר מסל"ד סרק. כל עוד המנוע נמצא מתחת ל 4,000 סל"ד, האופנוע כולו רועד, ורוטט, לוח המחוונים רועד, עד בלתי קריא. ברגע שעוברים את הנקודה הזו, המנוע מושך בצורה חלקה ומהירה על לקו האדום. המנוע חזק בצורה מפחידה, 160 כוחות סוס שדוחפים אותך קדימה במהירות מסחררת. בהילוך שני, ניתן לעבור את ה 130 קמ"ש ללא בעיה. אבל ההרגשה הכללית היא קרבית ופחות נינוחה. גם זה פחות מתאים למה שאני מחפש. המושבים, נוחים ומפנקים, וניתן לרכב שעות ארוכות ועדיין להרגיש טוב עם הישבן. מצד שני, עם ארגזי הצד המורכבים על האופנוע, העלייה והירידה ממנו, למורכב, מאוד לא נוחה ומחייבת זהירות ואקרובאטיקה. הארגזים, יפים ומעוצבים להפליא. אבל, התפעול שלהם מסובך, ולא נוח בעליל. ארגזי הצד נפתחים לצדדים (ולא מלמעלה כמו ב GS ADV וזו ערובה, לנפילה של הציוד המאוחסן בהם, כמעט בכל פתיחה. ה – Multistrada, זריז מאוד בסיבובים ומתנהג כמו אופנוע ספורט ופחות כ ADV, לטוב ולרע. ההיגוי מהיר יותר וניתן להפליק את האופנוע מימין לשמאל וחזרה במהירות ובמדויק. אבל כביש סלול בצורה לא מושלמת, בקיעים ומהמורות, מתקבלים בעצבנות יתר, ומערערים את הרגשת הביטחון. הוא חסכוני יותר מ ה – GS (בממוצע 1:22 לעומת 1:19 באותם תנאי נסיעה). לסיכום, מדובר באופנוע נהדר, בעל אופי ספורטיבי מאוד, נוח, מאובזר ובנוי היטב. לי, אישית, הוא פחות מתאים, בגלל אופי הרכיבה הרגוע שלי, תנוחת הנהיגה הזקופה, האהובה עלי, וממשק המשתמש הפחות מוצלח לטעמי. אני, כנראה, לא אחליף לדוקאטי.
ביגוד ואבזור –

חליפות:
דפנה בחרה בחליפה מרובת שכבות מדגם BUESE – OPEN ROAD החליפה הוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר. היא נוחה וגמישה להתנהלות יומיומית. אטומה לגשם בצורה הרמטית, ושומרת על חום הגוף בצורה נאותה, גם כשהטמפרטורה בחוץ היא כשתי מעלות צלזיוס. מצד שני, כאשר מסירים את שכבות הבידוד והחימום, ופותחים את פתחי האוורור (המצוינים, וקלים לתפעול) – החליפה מאווררת, ונעימה גם בטמפרטורה של מעל שלושים מעלות צלזיוס (כן, חווינו גם את זו וגם את האחרת ☺… מבחינה בטיחותית, החליפה מגיעה עם מיגון בתקן CE2 בכתפיים, מרפקים ובירכיים, בלבד. מיגון ברמה זהה לגב, ולירכיים רכשנו בנפרד והוא הותקן במיידי. כך שיצאנו לדרך, עם מיגון מלא ברמה הגבוהה ביותר. הסגירות, בחפתים נוחות ולא מציקות גם בהידוק וגם ברפוי ומתבצעות בעזרת מיקרו וולקרו (סקוצ' עדין), שאינו נתפס בבגדים (כגון: פליז, צמר, פלנל) או שיער, אך נתפס בצורה מאוד חזקה ובקלות, ובצווארון, בעזרת תיקתק בעל חמש מיקומים משתנים. ניתן לחבר את המעיל למכנסיים בעזרת רוכסן היקפי, לטובת אטימה מלאה. לחליפה חמישה כיסים חיצוניים לא אטומים למים, ו שלושה פנימיים (שניים אטומים למים). בחיצוניים יש שני כיסי קופיקו שמסתבר שהיוו יתרון מבחינתה של דפנה ולא קיימים בחליפה שלי. כיס רוחב חיצוני וגדול בגב התחתון שימש לאחסון השכבה האוטמת במזג אומר חמים והיה מוכן לשליפה במהירות. בשולי המכנסים בחלק התחתון, מתאפשרת פתיחה בעזרת רוכסן גדול, המאפשר כניסה ויציאה מהמכנסיים גם כשהנעליים נעולות. ומאפשר הצמדה והידוק קל של כל מענס, מעל או מתחת למגף על פי הצורך בהתאם למזג האוויר.

אני בחרתי בחליפה מדגם BMW Enduroguard – מדובר בחליפה בעלת שכבה אחת המכילה בצורה מובנית את המיגון מפני פגעי מזג האוויר. לטובת אוורור, החליפה מצוידת באחד עשר פתחי אוורור ,הניתנים לפתיחה וסגירה תוך כדי נסיעה, ומאפשר להסתגל למצב משתנה בתוך זמן קצר ביותר, ותוך כדי רכיבה. האפשרויות הנ"ל, נבדקו ונוסו בהצלחה, עם שינויי מזג האוויר התכופים, בעליות ובמורדות האלפים השוויצריים. מבחינה בטיחותית, החליפה מגיעה עם מיגון בתקן CE2 בכתפיים, מרפקים בירכיים, גב, ולירכיים. כך שהיא כוללת מיגון מלא ברמה הגבוהה ביותר מלכתחילה. כמוכן, באזורים בסיכון גבוהה לשפשוף במקרה של החלקה (כתפיים, זרועות עד מעל המרפק, ברכיים ושוקיים) מוטמעות בבד נקודות קראמיות חזקות ועמידות ביותר לגרירה ושיוף עם הכביש. החליפה הוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר. היא הפכה נוחה וגמישה (לאחר "שבירת" הקשיות הראשונית) לאחר כשלושה ימי שימוש, להתנהלות יומיומית. אטומה לגשם בצורה הרמטית, ושומרת על חום הגוף בצורה נאותה, גם כשהטמפרטורה בחוץ היא כשתי מעלות צלזיוס (לא בלי שכבת פליז או לבנים תרמיים). מצד שני, כאשר פותחים את פתחי האוורור, החליפה מאווררת, ונעימה גם בטמפרטורה של מעל שלושים מעלות צלזיוס. הסגירות, בחפתים ובצווארון, נוחות ולא מציקות גם בהידוק וגם ברפוי ומתבצעות בעזרת מיקרו וולקרו (סקוצ' עדין), שאינו נתפס בבגדים (כגון: פליז, צמר, פלנל) או שיער, אך נתפס בצורה מאוד חזקה ובקלות. ניתן לחבר את המעיל למכנסיים בעזרת רוכסן (יש גם אחד קצר וגם אחד ארוך והיקפי), לטובת אטימה מלאה. לחליפה תשעה כיסים חיצוניים (שמונה מתוכם אטומים למים), כולל כיס אחד בבסיס זרוע שמאל, שקוף המיועד לאביזרים שדורשים מבט תוך נסיעה (טלפון, מפה..) ושניים פנימיים. בגב המעיל, מוטמע כובע נשלף, אטום למים, אך נושם ובם כיס לשקית שתייה עם לולאה מתאימה לצינור יניקה. גם במעיל שלי יש כיס חיצוני גדול לרוחב הגב התחתון. הכיס הזה שימש את דפנה כמחסן זמין בזמן הרכיבה, מאחר והוא בדיוק מולה, אטום למים ונוח לתפעול.
לסיכום, אנו מרוצים מאוד מהחליפות וממליצים עליהן בחום.
כפפות – דפנה בחרה בכפפות של Held. כאשר היא בחרה בזוג כפפות חורפיות וזוג קיציות בנפרד. שני הזוגות, נוסו והוכיחו עצמן כנעימות, ונוחות, בהתאם למזג האוויר שהשתרר. הבחירה מאוד מוצלחת ומשרתת את המטרה בצורה מעולה.
אני בחרתי בכפפות BMW Enduroguard רב עונתיות, בעלות שני תאים. תא מאוורר, ותא עם שכבת אטימה לגשם ומרופדת לשמירה על חום היד. הכפפות הוכיחו עצמן כאטומות למים בתא המתאים, מאווררות חלקית בתא הייעודי. הכפפות נעימות, בעלות מיגון מכובד, אבל מעט מסורבלות בגין היותן דו שימושיות. בכל זאת אני חושב שמדובר בכפפות מצוינות, ובבחירה טובה.
קסדות – שתי הקסדות הן מתוצרת שוברט הגרמנית ולמעשה מבוססות על דגם ה – C3-Pro. הקסדה של דפנה היא C3-Pro Woman, ולמעשה מותאמת לנשים מבחינה ארגונומית בצורה מושלמת. ואילו שלי מדגם E1, מוסיפה לבסיס מצחייה (פריקה, בנוחות ובמהירות) ואוורור נוסף בסנטר, המאפשר שימוש כקסדת אינדורו. שתי הקסדות מאוד שקטות, נוחות, נעימות מאוד למגע העור, מאווררות היטב ומצוידות במשקף כהה (נגד סנוור) פנימי עם כפתור חיצוני לשליפה ונטרול מהירים. העיצוב האווירודינאמי של הקסדות, מאפשר נסיעה נוחה מאוד ללא טלטול הראש גם בזרמי אוויר חזקים (מערבולות ממשאיות חולפות, מכות רוח וכיו"ב). מאחר ושני הדגמים מבוססים על אותו בסיס, קיימת שניהם הכנה זהה למערכות תקשורת מובנות, או חיצוניות, כולל שקעים פנימיים לאוזניות. התקנתי בעצמי את מערכות ה Cardo Pack-talk שלנו, וההתקנה הייתה קלה ומוצלחת.
הקסדות מומלצות בחום ומאפשרות נסיעה ארוכה בנוחות מקסימאלית.
מגפי רכיבה – דפנה בחרה בדגם מעוצב יותר, אך בעל הגנות נאותות, וממוגן מים של TCX מסוג Lady blend WP . המגפיים הוכיחו עצמם, כנוחים, אטומים למים, נעימים להליכה ואפילו יפים ליומיום. . מומלץ בחום.
אני בחרתי במגפי רכיבה של Alpinestar מדגם WEB. הדגם עשוי עור ומרובד ב GoreTex לאטימה מלאה למים, תוך שמירה על יכולת נידוף הזיעה ברמה גבוהה. המגף ממוגן בנקודות הרגישות. הוא הוכיח עצמו כנוח ביותר להליכה, ולתפקוד הן בזמן הרכיבה, והן בהתנהלות מחוץ לאופנוע, אטום למים לחלוטין, ואכן מנדף זיעה ונעים גם בחום. מגף נהדר ואיכותי. מומלץ בחום.
לסיכום הנסיעה –
כאמור, זו לנו הנסיעה האמיתית הראשונה בחו"ל על אופנוע. 1,788 קילומטרים, כ 90 ליטר של דלק, בשבעה ימי רכיבה, כלומר ממוצע של 255 ק"מ ביום. לא, אני יודע שלא מדובר במרחקים אדירים, גם לא מדובר בקצווי עולם או בדרכים נטושות וחבוטות המאפיינות מסעות אופנוע אתגריים. אבל, החוויה הייתה אדירה והותירה בכולנו טעם של עוד. שנים שדפנה ואני חולמים על מסעות אופנועים בעולם, וה"סיפתח" הזה התמהמה, אבל הגיע, ובגדול. התובנות שלי מהמסע הן כי לכל אחד מהרכיבים במסע יש את המשקל שלו. לציוד, לאופנוע, למזג האוויר, למיקום, לנוף ולחברה, כמובן. אבל לתחושת המסע עצמו יש את המשקל הסגולי הגדול ביותר. אפשר לעשות את זה על כלי כזה או אחר, וההרגשה הנקודתית תהיה שונה, אבל, בגדול, החוויה היא חוויה של המכלול כולו. היא מורכבת, מסיפור הדרך, מהאנשים שפגשת, מהמקומות בהם עברת, מהרגשות שעברו בך בכל מקרה, או מצב בו היית שרוי. מה שנחרט בזיכרונך בצורה הסובייקטיבית ביותר, הוא החוויה האישית שלך, וכל מה שמסביב הן רק אבני בניין קטנות, שאולי משנות מעט את התפאורה, אבל לא את המהות.
אני לא מתיימר להבין או להסביר, מסע ארוך מה הוא שכן, הייתה זה רק טעימה ראשונה מפרי עץ הדעת. וכמובן, יש מנוסים ממני ומוכשרים ממני בתיאור, כמו יוני בן שלום, לירן מרכוס, דורון קדמיאל ואחרים שהפליאו לתאר והעמיקו בי את הרצון לקום ולעשות. אבל אני כן מנסה להעביר את מה שאנחנו הרגשנו, את נקודת המבט שלנו, כאשר אנחנו באים בשערי העולם הייחודי ומסתורי הזה של מסע על אופנוע. אני רואה בתפיסה הזו, באורח החיים הזה, מסע. ללא קשר לאורכו, תדירותו, מסלולו, רמת הקושי או הנוחות בו. מדובר יותר בצורה בה אתה תופס את מה שאתה מחפש ועושה. בהתמודדות עם הדרך, ובדרך החשיבה, בה אתה יוצא למסע, עובר דרכו, ומה הוא מותיר בך כאשר הוא מגיע לסיומו הזמני. לנו אין ספק שמדובר "בתחילתה של ידידות מופלאה", עם העולם הזה. וכבר שנה אחד מהכותבים המופלאים ביותר של השירה העברית באומרו : "מי שנדפק פעם אחת – כבר לא יכול להיגמל מזה…" (מאיר אריאל, מחלק המוסר-השכל). אז אנחנו לא מנסים ולא רוצים להיגמל. אני רק מקווה שלא יעבור עוד הרבה זמן עד שנצליח לממש את המסע הבא שמתחיל לקרום עור וגידים.

——————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדפנה ואלי חפץ

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המשך מסע מענג בנופים מהאגדות

13.6.18.

בוקר יום חמישי לרכיבה. התעוררנו ב – hotel Am Reschensee לארוחת בוקר קלילה. הגשם יורד, ואנחנו כבר מתורגלים ומריצים את הבוקר בהתארגנות מהירה ויעילה. אבל הפעם יש שינוי קל. דפנה מתחילה להרגיש לא משהו. ברשעותי כי רבה, חלקתי איתה את חיידקיי, והיא נדבקה בשפעת קלה. היום עוד תאריך שיש לציין – יום נישואינו. אנו נחושים להמשיך ליהנות.
היעד להיום הוא אתר Zugspitze. ההר הגבוה ביותר בגרמניה, 2950 מטר מעל פני הים. אלא, שלאתר זה אין אפשרות להגיע ברכיבה. כן ניתן להגיע על למרגלות ההר, ומשם לעלות ברכבל, שמטיס אותך מגובה של 998 מטר ל 2950 בתוך כשתי דקות מהפנטות של הנדסה גרמנית משובחת, מעל נוף אלוהי מדהים. אבל בינתיים רק יצאנו לדרך.
ושוב, תכנונים לחוד, ומציאות לחוד. רכבנו כ 130 ק"מ בנסיעה שארכה כשלוש שעות. עוזבים את איטליה, בואכה אוסטריה. עם המעבר לאוסטריה, אנו עוצרים בבית קפה קטן אך איכותי ביותר. לצערי אני לא יודע לשחזר את המיקום המדויק או את שם המקום. העוגות האוסטריות המשובחות, ביחד עם קפה איכותי, זו הסטייה הפרטית שלי. כולם מכבדים את גחמותיי, ומסכימים לעצירה. דפנה שותה תה חם, הדבר מקל עליה במקצת, ועוטה כמה שכבות מתחת לחליפת הרכיבה כהכנה לגבהים הקרים.
לאחר שאני מספק את תאוותי לעוגה, וכולם נחים מעט, יוצאים שוב לדרך. הנסיעה באוסטריה עוברת דרך מעברי הרים מינוריים יחסית לדרמות של גרימזל וסטאלוויו. אבל, הנוף עדיין מרגש ומדהים. טובל בירוק., נחלים ונהרות מלווים אותנו בזרימה איתנה ומרעננת ופסגות מושלגות מציצות לעברינו לעיתים מקרוב, ולעיתים ממרחק. מדי פעם, אגמון מאיר את פניו אלינו. גשם מלווה אותנו בדרכנו.
עוזבים את אוסטריה וחוזרים לגרמניה, כעבור כשלוש שעות הגענו אל העיירה המקסימה Garmisch-Partenkirchen, , גרמניה. זו העיירה הידועה בה מתקיים הכנס שנתי המסורתי של BMW. את האירוע שיתרחש בעוד כשבועיים אנחנו נפספס. וזה לטובה ולרעה. כלומר, אם היינו מגיעים בזמן האירוע, הסיכוי למצוא מקום לינה בעיירה היפיפייה הזו היה שואף לאפס וחבל. מצד שני היינו נהנים מהאירוע המיוחד הזה. אבל, לא תכננו להשתתף בכנס ממילא, ולכן זה לא באמת פספוס, אלא יותר התחמקות…

בגרמיש, דפנה מבקשת הפסקת תה, שהופכת לאחר מנוחה קצרה והתחממות מעל כוס התה המהביל, להחלטה על עצירה להמשך היום. גם מפאת מזג האוויר הגשום והמעונן, שלא יאפשר תצפית סבירה ב – Zugspitze. אנחנו לוקחים חדר במלון מקומי והיא גולשת למיטה לנוח, ואני יוצא למסע חיפוש אחרי תרופות גנריות שיעצרו את התפתחות השפעת.
בבית המרקחת, באנגלית ובתנועות ידיים מוזרות, אני מסביר לרוקחת מקומית חביבה, אך עם מעט מאוד הבנה בשפה המוזרה הזו (English ?!! nine, nine ), את המצב של דפנה. והיא מצידה מחקה סוגי שיעול שונים, נראה שיש בינינו רגע של הבנה בו היא מציידת אותי בכמה סוגי סוכריות דבש, משהו להורדת חום ועוד תרופת הרגעה לכאבים. אני חוזר לכיוון המלון וביידיי שלל רב,. בדרך אני מאתר מאפייה עם ריח אלוהי, ומביא איתי כעך (פרצל) טרי לזוגתי לפי בקשתה. כוס תה, מעט תרופות, כמה נגיסות מהכעך (והוא מצידו החליט הפעם לא לברוח, למי שלא מכיר, מומלץ בחום לקרוא את ספר המופת הכעך שברח…). בזמן הזה יוסי ואיריס, מתפנקים במלון עם SPA, ומנסים לפתות אותנו להצטרף בעודם משלימים גם הם מעט מנוחה לקראת ההמשך, אבל דפנה חוזרת להתרפק בינות הסדינים ומציעה לי לנצל את הזדמנות הפז לצאת לשוטט ולצלם מסביב בעיירה הציורית. מסתבר שמדובר בעיירת נופש לא קטנה, המוצפת בחנויות, בתי קפה ומסעדות ומה לא. בהמשכה זורם נחל יפההפה.
בערב, אני מחלץ את דפנה מהחדר, לארוחת ערב, במסעדת שף מומלצת (World Asia) שמצאו איריס ויוסי ב trip – advisor. אנחנו מטיילים ברגל אל המסעדה, נהנים ממראות המקום. המסעדה מתגלה כפנינה אמיתי! אוכל משובח המוגש בצורה מאוד אסטטית ומעוררת תיאבון, ובשורה התחתונה, גם לא יקרה מדי.
לאחר בירור אנחנו מבינים גם שנוכל לעשות מחר בבוקר את הדרך ל Zugspitze ברכבת היוצאת מגרמיש, מתחנה המרוחקת מאיתנו מרחק הליכה של כ 10 דקות. ומחליטים, כי זו הדרך לבקר שם. למעוניינים אפשר להגיע לרכבל גם בנסיעה. המחיר הוא אותו מחיר לעלייה להר, עם או בלי רכבת.
למחרת בבוקר, משכימים קום ליום שימשי ויבש ממש בהזמנה, (ב 9 לפנות בוקר!), אוכלים ארוחת בוקר, דפנה מתפקדת מעולה על תרופות, מרגישה מאוששת, ומוכנה להמשך. אנו מטיילים מהמלון אל תחנת הרכבת, עולים על הרכבת הייעודית, הנראית כמו רכבת מהאגדות, כולל צפירות ושקשוקי גלגלים. אנו שמים פעמינו ל Zugspitze. הרכבת עוברת בין שדות ירוקים, בתים בודדים, ישובים קטנים, נחלים והרים, אבל שום דבר מזה לא מכין אותנו לדרמה של Zugspitze. בתוך כחצי שעה הרכבת עוצרת למרגלות הר, המכוסה ענן. מתוך הענן, מתגלים שני זוגות כבלים, אדירים. המתחברים לתחנת עגינה של רכבל. אנו שמים פעמינו מהרכבת, לרכבל. הכרטיס שקנינו מכסה את הנסיעה ברכבת וברכבל, וכולל את הכניסה לאתר עצמו (עלות של 15 אירו לאדם). לפתע מתוך הערפל, מגיח קרון רכבל, שחור וענק (לקרון תכולה של עד 129 אנשים בכל נסיעה).

עולים על הקרון, והוא מטפס באלגנטיות, אך בהחלטיות אל תוך הענן ומעבר לו. הנוף, עד הכניסה לענן פשוט מהמם ביופיו. לעינינו מתגלה למטה אגם גדול דמוי צ'לו ענק, בגווני ירוק, כחול ותכלת, מוקף בעצים ירוקי עד, ובצדדיו מתנשאות גבעות הולכות ומתגבהות עד להרים הנמצאים מעבר להן. הכניסה לענן, דומה להמראה של מטוס, ותוך כמה שניות, אנחנו בנוף של טיסה נמוכה. מרבד עננים מכסה את הנוף מקצה לקצה. ומתוך הענן מפציעים סלכי גרניט ענקיים, מכוסים חלקית בקרח. המראה כל כך דרמטי, שאני לא חושב שעוצמת הייחוד של המראה הזה כולה לעבור בתמונות, אבל עשיתי כמיטב יכולתי לצלם מבעד לחלון הרכבל. אני יכול רק להניח שביום בהיר, המראה שנשקף מלמעלה הוא מדהים ועוצמתי בצורה אחרת לגמרי. אגב, יש לקחת בחשבון, שמזג האוויר למעלה שונה בתכלית מזה שלמטה. ראש ההר קר בכחמש עשרה מעלות מלמטה. במקרה שלנו השמש זרחה למעלה במלא עוצמתה, ולמרות שהיה קר למדי, הקרחת שלי נשרפה לגמרי, והפכה בזמן קצר מאוד לאדומה (ובהמשך גם למתקלפת…). כדאי מאוד להצטייד בכובע ובלבוש חם. במרום ההר המתוייר היטב יש חנות מזכרות ומקום לקניית בירה, קפה ושאר מיני מזונות. חשוב יותר שיש מרפסות שונות המאפשרות לצפות למרחקים. ביום בהיר ולא מעונן ניתן לראות את נופיהן של כמה מדינות, אוסטריה, גרמניה, שוויץ ואפילו איטליה.. אנו זוכים לראות פסגות מושלגות ומצוקים מציצים מבעד לעננים והמראה בהחלט מרשים ומהנה.
אחרי שסיירנו בכל המתחם, צילמנו, הצטלמנו ושתינו (תה כמובן…) חזרנו לקרון הרכבל בדרכנו מטה. שניות לפני שיצא הרכבל לדרכו (יוצא כל רבע שעה) , גילינו שאיבדנו כפפה איפשהו במתחם. יציאה מהירה להר חזרה, בדיקה מהירה בחנויות, מעבר על המסלול בו הלכנו (בכל אופן מדובר בזוג כפפות בשווי של כ 180 יורו ומילא 180 יורו, איך לעזאזל רוכבים בקור ללא כפפה?), ודפנה מאתרת את האבדה, מונחת בנונשלאנטיות על ידית דלת כלשהי. כנראה שמישהו נחמד מצא אותה זרוקה, והניח במקום בולט. תודה לשומרוני הטוב, שכנראה לעולם לא נדע מי הוא. ריצה חזרה לקרון (הבא בתור כמובן) ויורדים שוב בפיסת ההנדסה הנדירה הזו, גומעים בשקיקה את מראה האגם המתגלה בשנית מגובה רב ועד לירידה מטה.

אנחנו על רכבת חזרה לגרמיש, ומחליטים להמשיך בדרך. המחשבה היא לצאת לרכיבה בכיוון הכללי של פרנקפורט, נעצור כשנחליט לסיים את היום, מתוך מגמה להגיע ביום המחרת לפרנקפורט. סוף הטיול והרכיבה כבר נראה באופק. התארגנות קצרה על האופנועים, ויוצאים לדרך.
מכאן אנחנו ברכיבה די מנהלתית, עדיין בנוף משגע, מעבדים את המראות שראינו היום. ותוך כדי נסיעה על כביש 179 צפונית לעיר Heitereang, אנחנו בכביש רחב בין שני הרים גבוהים מזהים טירה יפהפיה על מצוק אחד מהם. בין שתי הפסגות הללו נמתח גשר ארוך בגובה עצום ו…אנשים צועדים עליו, ולא די בכך. התחתית שקופה ורגליהן נראות מבעד לרצפת הגשר. אפשר לעלות לשם! אנו עצמנו רוכבים ועוברים מתחת לגשר ומתרגשים מהתגלית. גם יוסי וגם אני מחליטים ללא תקשורת בינינו, שזה לא יכול לעבור סתם כך. עצירה, פרסה ואנחנו חוזרים לכניסה לאתר. המדובר במקום שנקרא Burgenwelt Ehrenberg. בירור קצר מעלה שעל מנת לעלות על הגשר יש לשלם כ-8 אירו, ולעשות מסע רגלי לא קצר לראש ההר (כחצי שעת טיפוס). למרות ההתלהבות רבתי של זוגתי, מצב הרגל שלי בעיקר מכריע על דחייה לטיול הבא. אנו נוחלים אכזבה, מתגברים בקלות בעודנו מחליטים שעל הגשר הזה נהלך בעתיד. מנציחים את שם המקום במצלמה, על מנת שנדע לחזור אליו וממשיכים בנסיעה. הדרך מתמשכת, השעון לא עוצר, והפור נופל על לינה בממניגן, עיר קטנה, מסעדה וייטנאמית (הפעם הרבה פחות מוצלחת…) מלון Riko (בעלות של 120 אירו לחדר לזוג, כולל ארוחת בוקר נחמדה ואפילו מעלית בחלק האחורי של המלון). ומסיימים יום נוסף רווי חוויות, גם אם החוויות ביומיים האחרונים, הן יותר חוויות תיירותיות בתוך מסע האופנועים.
מחר הוא היום האחרון לרכיבה. אנחנו מתכננים להגיע אל פרנקפורט לפני השעה שבע בערב ולהיפרד מהאופנועים …. אני מתכנן נאום מרגש וסוחט דמעות מהדוקאטי, אבל הוא במבט של חתיך לטיני ומאהב איטלקי, קולט אותי וקורץ לי בפנס הקדמי, כאומר "תרגיע גבר…" מחכה לנו עוד רכיבה לפרנקפורט ומשם גם רכבת לברלין.
את הפוסט הבא והאחרון, אקדיש לסיכומים, חוות דעת על הציוד, האופנוע, ולחוויה כולה.

להתראות בפוסט הבא והאחרון למסע זה.

————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלי ודפנה חפץ

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

האלפים נותנים למי שיודעים לקחת

כזכור סיימנו את יומנו אתמול ב מלון postigliun החביב (והכמעט נטוש) בתה על המרפסת (הפעם עם ואפלים וניל… לא היו בטעם לימון), מול נוף שוויצרי טיפוסי, פסטוראלי ומוריק, לא לפני ששתי נשותינו מצויידות בארבעה מחממי ידיים לכל אחת, שנרכשו בערב מחנות ספורט מקומית בעיירה. לנו הרוכבים יש מחממי ידיים בגריפים, ואיריס הרגישה במהלך יום האתמול שקר לה בידיים. לדפנה כפפות חורף ייעודיות וטובות, אך גם היא מקבלת את המחחמים בחיוך ושמחה. הפתרון עוד יוכח כיעיל וחשוב במהלך היומיים הבאים. לטיול באזורים קרים במיוחד כדאי אם כן להצטייד מראש.
למרות שיוסי חלק עלי בערב הקודם בנושא ההרגשה שלי, חוץ מיום ההולדת שלי שחלף, דבר לא השתנה מיום האתמול. אני עדיין מרגיש רע פיזית, מצד שני אני עדיין מאושר ומלא התלהבות להמשיך את היום כמתוכנן. אז, כנראה שהוא בכל זאת צדק….
יצאנו מהמלון, מעמיסים את האופנועים ומתכוננים ליציאה לדרך. הפעם אני אתעכב על הציוד שלקחנו איתנו, אופן ההעמסה וההתארגנות היומיומית. ראשית יש לזכור שמדובר באופנוע, שמצויד בשלושה ארגזים בעלי נפח ממוצע של 35 ליטר כל אחד. מה שזה אומר, זה, שיש לארוז ביעילות את מה שבאמת חייבים. מה שלא – נשאר בבית. לבנים וגרביים בצורה מדודה, חולצות דריי-פיט, שניתן לשטוף וליבש במהירות, זוג כפכפים לערב, שכבת פליז אחת וכמה חולצות ארוכות, ולבנים תרמיים לשעות הקור, מכנסיים נוסף להחלפה בערב. זה מספיק מבחינת ביגוד. כל אחד מאיתנו קיבל ארגז צד אחד (אני את הקטן…דפנה לא שמה לב אבל התפעלה מתופעת הארגז המכיל ואינו מתמלא שלה. עכשיו את מבינה למה???) אבל גם אני כמובן מצליח להסתדר עם ארגז אחד לביגוד. הארגז השלישי – האחורי הצליח להכיל: כלי רחצה (וכל מה שקשור בזה, שבתור גבר אין לי סיכוי להבין מה זה כל דבר… מישהו יכול לספר לי מה זה גלייז ולמה צריך את זה?… טוב לא חשוב, ממילא זה ירד בעריכה של דפנה), מצלמות (כולל פוג׳י, gopro, iON) מים, נרתיק גאדג'טים (מטענים, בטריות, חוטים, מחברים, וגם לדרמן), נשנושים לדרך, ספרים, משקפים ספייר, שקיות רב פעמיות וזהו. אין יותר מקום לכלום. יש לזכור, שאנחנו שניים על האופנוע ובחרנו שלא להוסיף תיקים חיצוניים, למניעת סרבול בטיול שהוא קצר. ערכת קפה חיונית אחת לשני זוגות מספקת אותנו ונמצאת בארגז ה- GS, שם הארגזים יותר נדיבים.

פריקה והעמסה יומיומיים: ביום הראשון פירקתי את הארגזים מהאופנוע, והעליתי אותם לחדר. הפתרון נראה פשוט, אבל באין מעלית (ברוב בתי המלון הקטנים שבדרכנו אין מעליות), הארגזים כבדים ולוקח המון זמן ומאמץ להעלותם. בהמשך, ייעלנו את ההתארגנות ולקחנו מתוך הארגזים, לכל אחד מאיתנו את מה שנדרש ללינת הלילה בלבד, בשקיות רב פעמיות. הביגוד המשומש נארז בנפרד וכך עשינו במשך כל שאר הימים. יוסי ואיריס התארגנו מבעוד מועד בתיקים ייעודיים המותאמים לארגזי האופנוע. התיקים מכילים המון ונוחים לנשיאה.
טיפ – כדאי לארוז "חבילות יומיות" הכוללות את כל מה שנדרש להחלפה וללינה, ולא לארוז אריזה נושאית כגון, כל החולצות יחד, גרביים יחד וכולי. עם חבילות יומיות, התארגנות ללינה יכולה להתבצע הרבה יותר מהר, ביעילות, ללא חיפושים מיותרים ונפילה אקראית של פרטי לבוש או הירטבותם בגשם אם יורד.
טיפ נוסף – אם הבחירה בידכם, העדיפו ארגזים הנפתחים עם מכסה עליון, על פני ארגזים הנפתחים הצידה. כאשר ארגז מלא עד אפס מקום, נפתח הצידה, חזקה עליכם שחלק מהציוד ייפול. גם האריזה באמצע רחוב פחות נעימה בפתיחה צידית של הארגז, שלא לדבר על הגשם המטפטף לתוך הארגז בכל פתיחה. אם אין בידכם בחירה, דאגו שכל הציוד שנדרש תכופות יימצא בארגז האחורי (הנפתח במכסה עליון) ובכל מקרה אני ממליץ על אריזת הציוד בשקיות נילון מאורגנות ואטומות. כך רק הדברים שתדירות הגישה אליהם נמוכה, יארזו בארגזי הצד. כמובן עד כמה שניתן לתמרן בנפחים הקטנים שלרשותכם.
אז ארזנו, סגרנו, טיפסנו על האופנועים ורכבנו לנו לדרכינו. מזג האוויר מתחיל להאיר לנו פנים, והיום מתחיל בהיר ונעים. הפעם הדרך רצופה בכרמים. הכרמים נטועות על צלעות ההרים בטרסות, ובאמצע כל כרם, יושבת בקתת עץ קטנה לשימוש הכורמים. המראה של עשרות הכרמים וביניהם נטועים יקבים קטנים, פשוט מהפנט. מתחשק לעבור בכל אחד מהם ללגום מעט יין, להריח אותו, להתבשם ולהמשיך להבא בתור. במחשבה שנייה, קצת בעייתי עם רכיבה… אז התבשמנו מהמראות והמשכנו להחליק בין הגבעות וההרים בנוף המיוחד הזה, לכיוון מעלה סטאלוויו.

היום אנחנו לומדים שאם שומרים על אופטימיות, היקום מזמן לנו פתרונות. במהלך עצירה לתדלוק, אנחנו מעיפים מבט אל מעבר לכביש, לשלט אדום ומאיר פנים. ומה רואות עינינו? כיתוב גדול Ducati… מוסך מורשה. זוכרים את מגן היד השבור באופנוע? כמובן שמיד חצינו את הכביש פנימה אל המוסך. מוסכניק שוויצרי חמור סבר מקבל את פנינו ואומד את הנזק באופנוע. הבחור נראה מאוד נוקשה, אבל מבין שאנחנו בטיול, ומיד מתפנה מכל עבודתו נחלץ לעזרתנו. הוא מאתר את החלקים השבורים, אבל, יש לו מגן יד בצבע שחור (ואילו מגן היד המקורי הוא בצבע כסף). אני מחליט ללכת על זה בכל מקרה על מנת לנסוע באופנוע תקין. מאתיים פרנק שוויצרי מחליפים ידיים, שעת עבודה אחת, ואנחנו ממשיכים בדרך מתוקנים לגמרי.
בדיעבד, במעמד החזרת האופנועים, כמובן שפרשתי בפני דנילו את כל מה שאירע. להפתעתי, לא זאת בלבד שדנילו לא חייב אותי בתשלום נוסף (למרות הבדלי הצבע בין מגיני הרוח בשני הצדדים), אלא שהוא אף הודה לי על שטיפלתי בבעיה באופן עצמאי, ועל כי דיווחתי לו על כך ביושר. הוא אמר כי כשבדק את האופנוע בהחזרה, לא הבחין כלל בתיקון ובשוני. למותר לציין כי ההשתתפות העצמית במקרה של נזק עמדה על 350 אירו, וככול הנראה באם הייתי משאיר את התיקון לחברת ההשכרה היה נגבה ממני הסכום המלא. כמובן שיכולתי גם לדווח מהדרך על הבעיה ולדרוש אופנוע תקין שיגיע אלי, הסוכנות מחויבת לכך. אבל, היה נגזל מאיתנו חצי יום טיול, סכום השתתפות מלא, וסוכנות ההשכרה הייתה צריכה לשאת בשאר ההוצאות. lose lose – הכי גרוע שיכול להיות. אז באם ניתן לטפל בבעיות בעצמך, בצורה אחראית ומסודרת, זה מתברר כמשתלם לשני הצדדים.

שמחים ומתוקנים, המשכנו בדרכינו. מעט ירידות, שוב במעלה – מעבר חדש, Gallenhutten. גם כאן אגם קפוא, שני מבנים, ואיש אחד שדג במים הקפואים. מעט צילומים, כמה דקות לנשום את הטבע, השקט והאוויר הצלול כיין (גם אם ללא ריח האורנים), הבנות מכניסות לפעולה זוג ראשון של מחממי ידיים לכפפות ואנו ממשיכים בדרכנו. הדרך מתפתלת ויפה, ועד מהרה אנו מגיעים לכפר Santa maria Val Mustair. באחת, ניכר השינוי באופי המקום. הכפר נראה ככפר איטלקי (למרות שמעשית אנו עדיין בשוויץ), הבתים, הקולות, הריחות והאווירה. עברנו מהמעונבות השוויצרית, לפשטות האיטלקית. חצינו את הכפר, פניה ימינה בעקבות השילוט, והנה אנחנו מתחילים לטפס את הסטלוויו.
עשרות רבות של פניות של 180 מעלות, פניות צפופות, הדוקות ועם תנועה נגדית שלא בהכרח שומרת על נתיב הנסיעה שלה, בניגוד לדיוק השוויצרי. הגוף מסובב את האופנוע לפנייה, אבל הראש כבר צופה לפנייה הבאה, ובודק האם פנוי, האם יש ממי להיזהר. האופנועים, עמוסים, אבל חזקים, והעבודה מאחורי הכידון אינטנסיבית אבל מענגת ומתגמלת. במהלך הטיפוס, באחד הסיבובים, מבשר לנו שלט קטן : ברוכים הבאים לאיטליה. הנוף משתנה שוב, מירוק, לצחיח, גושי גרניט מזדקרים מימן ומשמאל, האוויר מתקרר במהירות, ומדי פעם נפתח צוהר להשקיף על הנוף שהולך ונפתח מתחתינו. כמובן שכל הדרך הזו מונצחת בהתלהבות במצלמת הוידאו שבידיה הנאמנות של זוגתי במושב האחורי. הגשם חוזר לבקר, המראות משכרים, האוויר לא פחות, ואני מתחיל להבין מה כל כך מיוחד במעבר הזה מכל המעברים… שבכל המעברים אנו מטפסים בין סיבוב לבין עקומה, הסטאלוויו הזה הסטאלוויו הזה כולו סיבובים..
אנחנו מתמרנים, בין מכוניות זוחלות, אופנועים במגמת "גירזון", מכוניות ספורט במגמת טיסה נמוכה ומול כל סגנונות הנהיגה – מקצה אחד לאחר. הפסגה כבר נראית באופק, והטבע מהמם. אבל דפנה ואני חשים מעט הפתעה ואכזבה. המקום הומה אדם, ממוסחר, דוכני נקניקיות, קבאב ומזכרות, המון מסעדות. אוטובוסים בטיולים שנתיים עם עשרות תלמידים, המוני תיירים על מכוניותיהם, אופנועיהם, ושאר כלי רכב וגם מוכרני אטרקציות למיניהם משמשים בערבוביה. איפה השלווה של גרימזל? אנחנו כבר באיטליה. שכחתם?
ובכל זאת אם מצליחים להתעלם מההמולה והקפיטליזם המתפרץ, או אם מטפסים מעט בשביל תלול שעולה לכיוון המצודה העליונה, ורק מעטים מטיילים בו, הרי שנפרס לרגליך נוף עוצר נשימה, פראי, משונן, מנוכר אבל מדהים. נכון, גם כאן מלמעלה יש לסנן את כמות המבנים (רכבל, מסעדות, בתי מלון למיניהם ועוד), אבל ההרים האדירים, הקרח והמרחבים הנפרשים, מחפים על הכול.
שהינו במעבר כשעה. גם כאן לא וויתרנו על מרק גולאש, (הרבה פחות טוב מזה של מעבר גרימזל, אפילו בגולאש הוא מנצח…), צילמנו, הצטלמנו ליד השלט שמורה על 2750 מטר מעל פני הים. התאפקנו מלקנות מזכרות. טיפסנו על האופנועים, ואנחנו גולשים במורד. הירידה, לא פחות מעניינת ומאתגרת מהעלייה. התסריט של עשרות פניות של 180 מעלות, פניות צפופות והדוקות, חוזר על עצמו, והתנועה גם היא לא משתנה, אם כי למזלנו, הרבה יותר דלילה.
אנו משנים מגמה צפונה, ולמעשה מכאן זו הנקודה הדרומית ביותר בטיולנו ולכן גם הנקודה הרחוקה ביותר מבסיס האם של הטיול בפרנקפורט. פונים שמאלה לכיוון Gloranza והדרמה של הנוף נרגעת לאיטה ואנו שוב במישור יחסי. עכשיו כשהר הבית בידינו (לא, לא סטלוויו, אלא בלון גז ומבער) אנחנו לא מוותרים על עצירה קלה לכוס תה עם ואפלים (הפעם בתצורת אוראו). בעוד אנחנו לוגמים מהתה, מתחיל טפטוף. הגשם ״דופק״ לנו על הקסדה ומציע בחביבות שכדאי להמשיך. הסכמנו, לא כדאי להתווכח עם אימא, במיוחד לא עם אימא טבע.

סיימנו את היום ב – hotel Am Reschensee עמוס המדרגות. מדובר במלון שהוא "motorbike friendly", עם חניות ייעודיות, ועד מתקנים מתאימים. העיירה Resia, שוכנת על הגדה המזרחית בצפון אגם Reschensee, באיטליה כמעט על הגבול עם אוסטריה. בעבר האזור כולו נשלט על ידי האוסטרים ובמשך למעלה ממאה שנה. עתה הוא תחת ריבונות איטלקית. אבל, בניגוד לסכסוכי הטריטוריה העקובים מדם אצלנו, שם החליטו שעבר זמן המלחמות (לא שהיו חסרות כאלו במאה השנים האחרונות…), וכרגע משלבים שם מסורות אוסטריות ואיטלקיות. המחיר שנמסר לנו היה לפי אדם בחדר וזה קצת מבלבל. בסופו של דבר, שילמנו 136 יורו לחדר לזוג ללילה, אבל האירוח כלל ארוחת בוקר וגם ארוחת ערב מסורתית לאזור. אמנם איריס הודיעה כבר לפני זמן רב שהיום אנחנו מגיעים לאיטליה והיא חושקת בארוחה איטלקית שווה ודפנה הצטרפה לתשוקה. אבל – סגרנו עסקה עם המלון…..

התיישבנו לארוחת הערב, באווירה חגיגית, יחד עם יתר אורחי המלון, אופנוענים כולם, ובעוד אנו צופים לאגם נהנינו מארוחה מעניינת של מיזוג תרבויות ומסורות, שכללה מספר מנות: התחלנו במתאבן בסגנון אוסטרי של פלטת טעימות של סוגי בשר ונקניק שונים. בהמשך הוגשה מנת רביולי מעולה, ממולאת בגבינת עיזים, ומתובלת בשמנת, תרד ועשבי תיבול.

מנה איטלקית – מימשנו את תשוקתנו למעדן איטלקי. המנה העיקרית כללה מנת בשר, תפוחי אדמה, וירקות מאודים שוב בסגנון אוסטרי ואם כל זה לא הספיק, אז הוגש גם קינוח עדין ומעולה, של גבינה מוקצפת עם פירות יער. המנות יפהפיות. האווירה מיוחדת. תענוג צרוף.
פרשנו לחדרינו הצופים לאגם ולנוף פסטורלי למנוחה ולשנת לילה. מחר מתוכננת רכיבה ליעד מרתק נוסף: גרמיש וצוק-שפיצה.

מסלול יום 4

להתראות בפוסט הבא.
————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלי ודפנה חפץ

—————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!