רכיבת הסיכום של דרום אמריקה

אקוודור וקולומביה – כתבו עליו בעיתון הרבה דברים…

בהכנה לטיול קראנו (ולא במקום אחד) שאקוודור מזכירה את פרו, פרות הולכות ברחוב וענני אבק בכל מקום… ולכן כבוגרי פרו חשבנו שאנחנו רק חולפים על פניה וממשיכים הלאה. לעומתה קולומביה, היה כתוב באותם עיתונים, היא המדינה הכי הכי בדרום אמריקה ולכן חשבנו להתמקד בה. המציאות טפחה על פנינו, באקוודור התאהבנו, לעומתה קולומביה ממש אכזבה ורק רצינו לסיים אותה.

אקוודור היא מדינה קטנה (בממדים דרום אמריקאים כמובן – שטחה גדול פי 10 ממדינת ישראל), הכלכלה שלה על הפנים, והייתה אמורה להישאר מדינת עולם שלישי, אבל איכשהו היא הצליחה לשמר את הטוב מדרום אמריקה ולהיפטר מהלא כל כך טוב.

אנחנו חצינו את המדינה לאורכה מדרום לצפון במרכזה, דהיינו לאורך הרי האנדים. לא ירדנו לחופים שלאורכה (היה כתוב בעיתון שהם מדהימים) וגם לא הפלגנו לגלפאגוס (צריך להשאיר משהו לטיול הבא). היה אפשר לחשוב שלאחר חודש על האנדים נמאס בהם אבל כביש 35 שלקח אותנו מפרו עד קולומביה הוא אחד הכבישים היפים שיש.

איך אפשר לדעת אם מדינה מתקדמת או שהיא מדינת עולם שלישי – ובכן יש המון סימנים, למשל אם הרכבים הם מסוג ריקשה, המדרכות לא קיימות והאבק שולט בכל, חוטי הטלפון והחשמל נראים כמו תיק הסריגה של הסבתא, כל רחוב הוא שוק בפוטנציה, הנהגים מתעלמים מכל החוקים, כמות השוטרים והאזרחים דומה, הבירוקרטיה חוגגת… פרו לדוגמא עונה על כל הסימנים הללו,

בקו המשווה- אקוודור

אקוודור לעומת זאת איננה כזאת (למרות מה שכתוב בעיתונים), יש עדיין אווירה דרום אמריקאית, בתוך נופי האנדים, הערים הקולוניאליות מטופחות, האנשים נחמדים, עם מודעות שירות (עדיין לא מדברים אנגלית) והנהיגה… אולי נתעכב שניה על נהיגה בדרום אמריקה, הנהיגה כאן כמו בטבע מניחה שיש לתת עדיפות לגדולים, משאית ואוטובוס הם מלכי הכביש ועושים מה שהם רוצים, ובתחתית הרשימה הולכי הרגל. אנחנו כאופנוענים די בתחתית שרשרת המזון כאילו לא קיימים על הכביש. כל זה נעלם באקוודור, הנהיגה אדיבה, ונסיעה כאן דומה למדינה מערבית ואפילו בקיטו (עיר הבירה) יפנו לך דרך ולא תשמע קקפוניית צפירות ברקע כל הזמן.

לסיכום אקוודור, הפתיעה בגדול, מאד אהבנו ועוד נחזור לכאן.

ואז מגיעים לגבול עם קולומביה, המצב הכלכלי בוונצואלה, דוחף תושבים רבים לחפש עבודה ברחבי היבשת (קולומביה היא השער של וונצואלה לשאר היבשת), התור בגבול של וונצואליאנים, הוא של מספר רב של שעות (להערכתנו מאות רבות של מחפשיי עבודה עמדו לפנינו בתור). באקוודור ניגשנו לשוטרת בראש התור הראנו את הדרכונים שלנו והוכנסנו למשרדי ההגירה ללא תור, נחמד! בקולומביה לעומת זאת אותו תור, אותם אנשים, הפעם ניגש אלינו אדם והציע שתמורת סכום כסף סמלי ידאג להכניס אותנו (שוחד לשוטר למי שלא הבין).

קוואנקה- אקוודור

המקום היחיד בדרום אמריקה שלא הרגשנו בטוחים הוא קולומביה ולא בגלל שקראנו אזהרות בעיתון (זה כתוב על כל מדינה באזור), אלא שביום הראשון במסעדה בארוחת הערב הציעו לנו שנזדרז ללכת למלון כי החשכה יורדת ולא בטוח להסתובב ברחוב, ביום השני עצר לידנו רכב שאמר אל תסתובבו כאן באזור רק במרכז העיר, ביום השלישי שרטטה לנו בעלת המלון על המפה אזורים שלא כדאי שנסתובב בהם וכן הלאה.

וזה לא שלקולומביה אין את האנדים עם נופים המדהימים, ואנשים נחמדים שרק רוצים לדבר לעזור, אבל…

ולסיום סיפורו של כביש. בוגוטה עיר הבירה של קולומביה היא כרך עצום שגרים בו שמונה מיליון תושבים. קולומביה היא מדינה יחסית מתקדמת ומערכת הכבישים שלה סבירה פלוס, כך ששום דבר לא הכין אותנו לדרך הראשית שמובילה מדרום לכיוון בוגוטה. כביש דו מסלולי (אחד בכל כיוון) שמתפתל בהרים בנוף האנדים היפיפה, נסיעה שהייתה אמורה להיות מהנה לכל אורכה. אלא שבכביש הזה שהוא עורק תחבורה ראשי עוברות אלפי משאיות ביום ולא סתם משאיות, סמיטריילרים ענקיים שלעיתים בעליות הפסיכיות מאיטות עד כדי 5 קמ"ש (וכנ"ל בירידות). עד כאן לא נורא, אלא שיש סיבובים כה חדים שמשאיות לא יכולות לקחת בנתיב שלהם ועוברות לנתיב ממול כדי להסתובב, מה שיוצר פקקים בסיבובים הללו. גם עם זה עוד היינו מסתדרים.

אלא שהמשאיות הללו שכנראה לא תוכננו לכביש הספציפי הנ"ל נוטות להתקלקל, לאורך הדרך היו עשרות משאיות תקועות (תמיד באמצע העלייה או הירידה הכי קשה) ומאחר והכביש צר וללא שוליים, הן עומדות באמצע הכביש החד מסלולי ויוצרות פקקי ענק. גם עם זה עוד היינו משלימים אלא שפרנסי הכביש החליטו שצריך לתקן/ לנקות/ לגזום את הכביש דווקא ביום הזה (ובטח בכל יום מימות השנה) כך שכל כמה קילומטרים יש מחסום שחוסם נתיב אחד (מתוך האחד שקיים) ומפנה את התנועה לנתיב ממול לסירוגין. בתוך הכאוס הזה אנחנו מתנהלים על אופנוע שנסיעה בחמישה קמ"ש אינו הנקודה החזקה שלו אך למזלנו חזק מספיק כדי לעקוף משאית ענק בעליה בזמן של מיצמוץ עין כך שלקח לנו רק ארבע שעות לעבור מרחק של מאה ק"מ.

האופנוע ארוז למשלוח לפנמה

בעוד אנחנו מדברים אופנוענו עושה את דרכו באוויר לכיוון פנמה סיטי (אין כביש שמחבר את דרום אמריקה עם מרכזה) ואנחנו נצטרף אליו באוויר מחר, לקח יום שלם במכס כדי לשלוח אותו (בעיקר מאחר ופרקו כל חלק ממנו כדי לוודא שאנחנו לא מעבירים סמים) ולא ברור מה מחכה לנו בצד הפנאמי.

מחר פנמה.

–——————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

——————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

על מכונת המרחקים – הכי רחוק

ליאור ודנה ממשיכים במסעם המופלא הנה הבלוג השוטף והיפהפה שלהם.

עברנו את המייצר – Darian Gap, צפון ומרכז אמריקה מאחורינו ואנחנו בלב קולומביה – בוגטה. האופנוע שטס בטיסת קרגו נפרדת נחת יום אחרינו ובגלל רצף של סוף שבוע וחגים היינו צריכים לחכות עוד שלושה ימים בשביל לשחרר אותו.

בנתיים נהנינו מאוכל רחוב קולמביאני, התרבות הקולומביאנית החדשה לנו ומיצגים של האומן הקולוביאני בוטרו שמפסל נשים שמנות.יום השחרור הגיע, מגיעים למכס בטרמינל המטען, אחרי שהלכנו מהפקיד הזה לפקיד הזה, תעלו למעלה ואז שוב תרדו, קחו 30 שניות הפסקה ושוב תעלו למעלה ותרדו למטה. קיבלנו חותמות מכל אחד במשרד המכס הקולומביאני בעל חותמת ונכנסנו להאנגר של DHL

לקבל את האופנוע. האופנוע הועמס למטוס על פלטת העמסה, כמו שהוא בלי להכניס אותו לארגז כמו שברוב הפעמים עושים כשמשנעים אופנוע. יחד איתנו נכנסו עוד זוג רוסי שרוכב על GSA וזוג מבוליביה שטסו לארה״ב לקנות אופנוע וחוזרים איתו הביתה. קיבלנו את האופנועים ביחד ואז החל מעין מרוץ חימוש קטן, מי מארגן את האופנוע הכי מהר ויפה. לאחר שזיוודנו את מכונת המרחקים נרגשים יצאנו לאגמי גוואטפה.

במרכז אמריקה התרגלנו לקצב התקדמות הרבה יותר איטי מצפון אמריקה, עומס וצפיפות על הכביש ותשתיות חצי קימות אבל בקולומביה הסיפור אחר, לרוב הכבישים במצב מצוין אבל הקצב איטי בהרבה ממרכז אמריקה. בגלל שהאזור הררי, כמעט מצוקי ובשביל להתקדם 100 מטר בכיוון צריך להתעקל בכביש אולי 4 פעמים. המהירות הממוצעת הייתה בסביבות ה 30-40 קמ"ש. הילוך שני – שלישי, וברגעים שהגענו להילוך רביעי פתאום הרגשנו שאנחנו טסים. כמובן היה צד חיובי לעניין, בנוף ההררי הסבוך המכונה שלנו נהנת מהכל.גוואטפה הינה אזור גבעתי מוצף, ככה שנצור מעין אגם גדול ומלא איים בתוכו כאשר במרכז מתנוסס סלע ענק שמנותק מהנוף.

האזור אכן מתוייר אבל עדיין הקסם לא נעדר ממנו. משם רכיבה קצרה לעיר מדג'ין בעלת ההיסטוריה המעניינת, מקום מוצאו של פאבלו אסקובר ברון הסמים הקולומביאני שאחראי רבות לעיצוב קולומביה המודרנית. העיר שנחשבה פעם למסוכנת מאוד בגלל עוני, התייצבה ומסבירה פנים לתייר. מדג׳ין בנויה בתוך עמק כשהבתים שבה בנויים באופן זהה מלבני חמר אדום וכמו כל עיר מתאפיינות בפקקים. רכבנו בכביש המרכזי בעמק ומרחוק ראינו שעומד לרדת גשם יחד איתנו כל הרוכבים המקומיים שמו לב וישר עצרו מתחת לגשרים והחלו לעטוף את עצמם בביגוד לגשם ויצרו מעין חסימות נתיבים רק בשביל לשים מעיל גשם. מדג'ין הביאה שינוי מרענן אחרי מרכז אמריקה, ברים ומסעדות מערביות באווירה צעירה מקומית בהחלט הרגשנו מעין קפיצה לאירופה כמובן שזה היה בחלק מאוד מסויים של העיר בעוד שבחלקים אחרים שעברנו מדובר בבתים זעירים ועוני גדול.

מדג'ין ממוקמת בעמק צר בלב ההרים, עם העזיבה אנחנו מתחילים לטפס לעבר מעבר הרים ונאלצים לזגזג ולגזגז בין משאיות ענק, עם הירידה לכיוון קאלי עמקים גדולים נפרשים מולנו, ההילוכים מטפסים למעלה וסוס העבודה חוזר למהירויות שיוט מוכרות.
קאלי או בשמה המלא סנטיאגו דה קאלי הינה העיר בשלישית בגודלה בקולומביה וכך ביקרנו בשלושת הערים הגדולות בקולומביה. עיר מודרנית ופשוטה סה"כ. משם התחנה הבאה הייתה הכנסייה Santuario Las Lajas, מבנה שחור לבן שבנוי על צוק מעל נחל שעובר מתחתיה. שם התחלנו לראות שמאפיין מאכל דרום אמריקאי והוא בשפה המקומית קואי שזה בעצם שרקן על הגריל.

הגענו מעט מאוחר למעבר גבול בין אוקוודר לקולומביה, בסביבות שתיים בצהריים שהתכנון שלנו היה באותו יום להגיע לאוטבאלו (Otavalo) באקוודור.

שם יש שוק גדול של מוצרי צמר למה (הבעל חיים) שהמקומיים מייצרים. תור ענק בגבול החל לעלות את הספק אם נצליח להגיע באותו יום לאוטבלו וכבר מחפשים חלופות. כאשר הגענו לגבול האקוודורי הבנו שאין סיכוי שנצליח להגיע בגלל שלקח זמן לקבל את כל האישורים. סוף סוף קיבלנו אותם ויצאנו, אקוודור היא המדינה הראשונה שמתוכנן לנו מסע בגבהים, הרמה האנדית.

מתפתלים בין הרי האנדים ולאט העלטה יורדת בגבהים. הגענו לסן גבריאל ומצאנו גסטהאוס באווירה מגניבה בבית עתיק, כאשר יש פטיו במרכז. העיר גם היא עתיקה, כבישי אבן ובניינים עתיקים בסגנון קולוניאלי.למחרת הגענו לאוטבלו, העיר ניראת כמו במהלך בנייה, צפופה רועשת ומלוכלכת אך השוק היה נחמד מאוד אף על פי שהוא מתוכנן לתיירים נהנו מאחר צהריים שקט משום שזאת אינה העונה לאקוודור ושמחנו שבילינו את הלילה הקודם בסן גבריאל.
מאוטבלו היינו בדרך לאמצע העולם, כן לחצות את הקו המשווה אירוע מרגש בפני עצמו. רכבנו למקום המציין זאת ומציג כל מיני מייצגים אודות כדור הארץ. כאשר הגענו ושיחקנו ים יבשה, פעם היינו בצפון ופעם בדרום. עונג הידיעה שירדנו מקו רוחב 70 בפרודו ביי (אלסקה) עד 0, כך מהחוג הארקטי עד לרצועת המדבר ולאזור הטרופי על שני גלגלים וכך שמפה אנחנו ממשיכים את תמונת המראה דרומה, ממשיכים באזור הטרופי למדבר ולאזור הדרומי.
ביקור בקיטו עיר הבירה של אקוודור וקניית בורג שנגזר לנו ממגן הרוח בסוכנות של BMW. ממשיכים על האנדים לכיוון אזור הרי געש, הגבוה בניהם הוא קוטופקסי Cotopaxi מתנשא לגובה של 6100 מטר שרובו מכוסה בקרח וQuiotoa שבלועו ישנו אגם. בדרכנו לקיוטואה היה עלינו לחצות עמק ולעבור שני רכסי הרים מקומיים עד ההגעה לקיוטואה, לקראת סוף העמק אנחנו רואים את הפס המלא עננים, חושבים לעצמנו יפה, נראה שמח שם. חייבים לראות מקרוב עד כמה שמח, מתחילים בטיפוס ולאט לאט רואים שההרים בקצה מתכסים לבן ושוב אנחנו חושבים נו יאללה בטוח יתבהר עד שנגיע. הטמפרטורה צונחת והלבן מתברר כברד יפה שנערם. נעצרנו אחרי שיירת רכבים שהזדחלה לאיטה, אך הכביש עדיין היה פנוי. מתמסרים לחווייה וממשכים יחד עם השיירה שברגע שהצטברה מדרגת קרח על הכביש מצאנו את עצמנו רוכבים על עשרה ס״מ של קרח שנערם. שם הגיעה ההחלטה שמפה אנחנו מסתובבים ויורדים.

הסתובבנו וגלשנו למטה לכפר הקרוב. מצאנו מלון חדש שנראה שאנחנו הראשונים שהגענו אליו וכנראה האחרונים עד שהבאים יתקעו בסופה הבאה. התחממנו והלכנו לישון. ניסיון נוסף למחרת עבר בהצלחה, כל בקרח נמס והגענו בשלום ללוע המרשים של קיוטואה ששוכן בגובה של 4200 מטר והדרך עוצרת נשימה.

משם צללנו לגובה פני הים באותו יום לעיר Guayaquil, שהינה תחנת היציאה לאיי הגלאפגוס אבל את הביקור שם נדחה לפעם הבאה. עצה שלנו, אם באפשרותכם להזמין מקום בגסטהאוס הממוקם בצמוד לאצטדיון העירוני במדינה דרום אמריקאית ביום של דרבי כדורגל טעון אל תעשו זאת. לא נעים להתקדם בצפיפות שיא במיוחד שהאופנוע שאתם עליו הוא מקורר אוויר.

150 ק"מ לפני פרו שם מתוכננת לנו חווית אנדית עוצמתית.

—————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדנה וליאור אלוני

————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

רכיבה בפרו – רק סופרלטיבים

את פרו עשינו מדרום לצפון, במסלול התיירים השחוק, אריקיפה (עיר עתיקה מדליקה, ומנזר סנטה קטלינה מומלץ מאד), קניון קולקה (הכמעט הכי עמוק בעולם ותצפית על קונדורים), העיר פונו ואגם טיטיקקה, קוסקו (עיר המדרגות שבנויה על צלעות ההרים שמסביב), העמק הקדוש עד מאצ'ו-פיצ'ו, כביש 3S ללימה (בפוסט נפרד) ולאורך החוף לאקוואדור (לא התרגשנו מאזור החוף הצחיח של פרו ומלימה ולכן חזרנו לאנדים בכביש 3N ).

אז במה נתחיל, נתחיל במאצ'ו-פיצ'ו – אנחנו לא אנשים של עתיקות, אבל מאצ'ו-פיצ'ו… לכן לא יתכן ביקור בפרו בלי ביקור באתר. הביקורים מוגבלים ל- 2,500 איש ביום בשתי משמרות (מרץ היא מחוץ לעונה, כך שלא נתקלנו בבעיות כניסה), המסע מתחיל מקוסקו, דרך ה"עמק הקדוש" שמכיל מספר אתרי אינקה (אהבנו את מכרות המלח בדרך), לעיירה שאת שמה אי אפשר לבטא (Ollantaytambo), משם ברכבת לעיירה נוספת (Aguas Calientes) ומשם באוטובוס לאתר (זאת הדרך הפשוטה והיקרה ביותר אך אפשר לעשות חלקים גם ברגל, במוניות או באוטובוסים), הארגון מופתי וללא פשרות למרות כמות התיירים הגדולה. אך לדעתנו הייחודיות של מאצ'ו-פיצ'ו איננה באתר שהוא מדהים בתוך נוף עוצר נשימה,

אלא דווקא בסיפור שמסביב, מתחיל בתעלומה, למה בכלל בנו האינקה את העיר על פסגה של הר, ממשיך בתרבות ללא כלים משוכללים, ושלא הכירו אפילו את הגלגל שלקחו על עצמם פרוייקט בסדר גודל שכזה וגומר בעובדה שהכל החזיק מעמד מאות שנים ללא תחזוקה (85% מהאתר נמצא כמות שהוא ורק 15% שוחזרו). אז למרות התיירים ולמרות הבירוקרטיה (לוקח כמה שעות טובות לארגן הכל) והעלויות (כ- 400$ לזוג), האתר ייחודי ובהחלט ברמה אחת עם הסלע האדום, הגרנד קניון והכותל המערבי.
נמשיך בכבישים – הנופים בפרו מדהימים ומגוונים מפסגות האנדים הקרחות בגובה 5000 מטר ועד נוף מדברי לאורך החוף. הדרכים בהם נסענו היו ברמה סבירה, רובם סלולים רוב הזמן, מתוחזקים סביר, עם תנועה דלילה (בעיקר משאיות ותחבורה ציבורית), אבל שומרים אותך ערני כל הזמן, בורות, מפולות, רכבים עוקפים, גשרים איריים, וסתם בעלי חיים. כמות המשטרה הן רכובה והן רגלית מפחידה, רוב הזמן לא ברור מה תפקידם, שכן בדרך כלל לא מתייחסים אליהם בעיקר כשהם מנסים לכוון את התנועה, אך הם תמיד נחמדים גם כשעוצרים אותך וגם כשהיו אמורים לא להיות נחמדים (למשל כשעקפת ניידת על פס לבן, או כשרכבת בעיר בלי קסדה – בכל המקרים שוחררנו לאחר שזיהו שאין לנו שפה משותפת 😊). כלי התחבורה התדיר ביותר הוא ריקשה (טוקטוק), יש ערים שלא תראה כמעט רכב רגיל רק ריקשות

בכל גוון וצבע. גילינו שתמורת האופנוע שלנו ניתן לרכוש שתי ריקשות חדשות, שקלנו את הנושא בכל אופן יותר מרווח בהם והחלטנו פה אחד להמשיך עם הקדילק שלנו.
הערים – כמעט כל עיר/כפר בפרו היא שוק אחד גדול שמתחיל בכניסה ומסתיים ביציאה על כל הצבעוניות והריח והרעש.

פרט לכיכר המרכזית שתמיד מטופחת עם דשא ופסלים (ומלא שוטרים ששומרים על הדשא) ופרט לבתי הספר, בכל עיירה וגם הנידחת ביותר בית הספר הוא הבניין המטופח ביותר, צבוע, שמור, ובולט למרחוק. תופעה מעניינת – ניקיון – הערים לדעתנו נקיות וצריך לזכור שהן נראות כמו שוק ועדיין נקיות (נניח בהשוואה לארגנטינה או צ'ילה), אבל הכניסות לערים הם מזבלה אחת גדולה, הדרכים המובילות לערים מרוצפות ערימות של זבל ומסריחות כמו מזבלה, כששאלנו על התופעה, מסתבר שאין פינוי זבל עירוני בערים ולכן אנשים זורקים את הזבל מחוץ לעיר. ועוד תופעה מעניינת – גימור (פיניש) – כל הבתים בכל מקום מלימה ועד אחרון הכפרים לא סיימו לבנות אותו, תמיד אין טיח בלפחות אחד הקירות החיצוניים, תמיד יש הכנה להקמת עוד קומה וכמעט תמיד יש קומה שטרם סיימו לבנות. גם במלונות תמיד נראה שהם באמצע בניה, כל תחנת דלק בהקמה, והכל מרגיש כמו אתר בניה ונותן תחושה שאם נגיע עוד שנתיים הכל יהיה גמור לתפארה.
אוכל – למרות מה שיאמרו לכם לגבי מאכלי דגים, סביצ'ה, וגיוון באוכל בפרו, המאכל הלאומי הוא רבע עוף עם צ'יפס, בסקר שערכנו ברוב המסעדות זה מה שיש (מניו ב- 8 סול כולל רבע עוף, צ'יפס, סלט ושתיה), למרות שרצינו אחרת בערך חצי מהערבים זה מה שאכלנו בסופו של דבר וחציינו הם בכלל צמחונים 😊. אה ויש גם מרק עוף של סבתא. וסברס מדהימים (חמישה סברס ענקיים בשקל)
ולבסוף אנשים – הפרואנים לא מרבים לחייך, וגם לא מדברים יותר מידי, אבל תמיד נכונים לעזור, לא נתקלנו ולו פעם אחד בפרואני עצבני, לא ניסו לרמות אותנו (וגם אם כן לא הרגשנו), אבל המיוחד ביותר הוא הלבוש ככל שהמקום נידח יותר הלבוש צבעוני יותר והכובעים מוזרים יותר.

לסיכום – פרו היא המדינה שהכי מזכירה לנו את הודו, הריקשות, והכבישים המחוררים, ערב רב של טיפוסים לבושים בצבעים עם כובעים מצחיקים, כאוס בעמודי החשמל והטלפון, הבתים שלא סיימו לבנות וכמות השוטרים ברחובות, אבל בניגוד להודו הנהיגה בכבישים סבירה ומרכזי הערים נקיות. ואף ניתן למצוא פינות חמד שמזכירות את אירופה במיטבה, נקיים, מסודרים, עם ארכיטקטורה קולוניאלית. אהבנו!!!

מחר אקוודור

————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומם שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!