ממוצ'ילה לאופנוע
מסע שמתהווה תוך כדי
דין אלבו יצא לטיול מוצ'ילרים והבין שצריך להוסיף פלפל.
איך מתחילים, מסבירים על רצון לעשות משהו שונה, עם אהבה אליו, מעשה שאנשים אחדים עושים אותו,על אחת כמה וכמה אנשים בגילי, טוב היו כבר כמה ולמזלי אחד חבר טוב, גיא מרמור, איש יקר אבל נזכיר אותו בהמשך.
כמו שאמרתי, משתחררים, עובדים המון, טובים לטייל להנות ובעיקר לחוות, לראות ולהכיר מקומות ואנשים חדשים.
אז הגעתי לדרום אמריקה בתחילת דצמבר עם חבר קרוב והתחלנו לטייל בק-פאקינג ברחבי פטאגוניה, באותו הזמן, לוקחים אוטובוסים רצחניים של 20 שעות ומעלה כדי לחצות מדינות ובעצם מפספסים את הדרכים עצמן, מה שכן בדרך רואים את כמות הרוכבים שעושים את הפאן- אמריקן ואין איך להילחם בהרגשה שאומרת: "בעצם למה לא אני, אני גם יכול במיוחד אחרי שגיא כבר בדרך לאלסקה!!"
אז מה עושים? כמובן שמדברים עם חברים ומתייעצים עם כל אחד שעשה, ומוכן לעזור כמובן שגם ב-hubb הפורום הענקי הזה לא חסר מידע ותכנים עוזרים, בכל מקרה אחרי חודשיים של באק-פאקינג אמרתי לעצמי מספיק, זה החלום וצריך את האומץ ליישם אותו, גם אם זה אומר לטייל לבד ולהיזרק ללא מודע שזה בעצם חלק גדול מהעניין.
אז התחלתי להתעניין ולחפש אופנועים, מה שעלה בגורל זה bmw gs 650 שנת 2007 וdr650se שנת 2010,
הייתי נעול על הג׳י אס, לפי איך שהיה נראה, הייתי צריך לקבל בעסקה שלל ציוד מרשים, הכולל מיגונים יקרים, חלפים, כלים ושאר דברים שכל רוכב חייב שיהיו לו, דיברתי עם הבחור וסיכמנו שהוא יורד מבוליביה אל צפון ארגנטינה ואנחנו ניפגש בכלל בברזיל, אני בכלל עולה למעלה ולא רוצה לוותר על ברזיל – הרי אני יודע שכמעט אף רוכב לא נכנס לברזיל, היא גדולה מדי, המרחקים עצומים ואין מעבר צפונה דרך ונצואלה, שלא לדבר בכלל על זה שהיא לא זולה בכלל.
בדיעבד, לשמחתי העסקה על הג׳י אס ירדה לטמיון ולא יצא לפועל (הבחור לא הספיק להגיע למקום שקבענו בזמן, ולפחות הודיע לי על זה שבועיים מראש)
אז התחלתי במשא ומתן עם דניאל הקנדי ולהתעניין ממש ב-dr כלי ניו זילנדי, שעשה כבר מסע וחצי בדרום אמריקה, האופנוע התחיל להיראות יותר ויותר מושך, אין בעיות, קלאץ׳ חדש, המון המון כלים וחלפים, רק לקנות מיגון, ולצאת לדרך.
קאץ׳ רציני, האופנוע יושב בפוז דה איגוואסו בדרום ברזיל על משולש גבולות ארגנטינה ברזיל פראגוואי והעניין היותר רציני, הבחור בכלל לא ביבשת, הוא חזר הביתה והשאיר את האופנוע אצל חבר עורך דין בשם רודולפו שלהפתעתי ממש מעורב בכל הקהילה של horizons unlimited ( הhubb שהזכרתי קודם ) ובעצם עזר בכל הקניה והעברת בעלות שלא הייתי צריך לעשות כלום, חוץ מלחתום עליו ולשלם כמובן.
אז ביליתי שבוע בפוז, התחברתי עם המקומיים וביליתי שבוע בין הטובים יותר בטיול שלי שכלל שיעורי קפוארה בפארק המרכזי של העיר, גיחות קצרות לקנות בקלאוות ואוכל ערבי מהמהגרים בפראגוואי ועוד שלל של פעילויות.
אז סיימנו את כל הניירת, ואני מעביר את הכסף לחשבון של דניאל הקנדי את הכסף דרך משפחה באמריקה, ומשאיר את האופנוע אצל בן אדם מדהים בשם ג׳ו שבהוסטל שלו התארחתי בפוז, הרי אמרנו שלא עושים את ברזיל על אופנוע ואחרי שיחות מעמיקות עם אחותי אני מחליט לא לפספס את ברזיל ובכלל את הצפון, אחת ההחלטות החכמות שעשיתי ( תום תודה לך אני אוהב המון).
חודשיים אחרי, ואני חוזר לאיגוואסו ולג׳ו, מגלה שהמצבר הלך להפתעתי, לא טיפש, ג׳ו הניע אותו פעמיים בשבוע ( אולי קצת טיפש כי ביקשתי שרק יניע ולא יסיע אותו )
אז בכל מקרה גם התחברתי עם האוכלוסייה המקומית וסידרתי שיטעינו לי את הבטריה ב-10 ריאל (בערך 11 שקל) בעזרת חברים אני דוחף את האופנוע למוסך ואחרי כמה שעות אוסף אותו ומחליט שיום אחרי אני יוצא לכיוון מעבר ברזיל בוליביה.
הבוקר מגיע, אני מעמיס את האופנוע בכל טוב עם ברכת הדרך של גיא " תיפטר מהתיק הגדול הזה, לא צריך מוצ׳ילה זה לא נוח לאופנוע, וכבר יש לך יותר מדי משקל וציוד שאתה לא צריך " ואני נאיבי.
כמובן שאני מתחיל לסובב את האופנוע, הוא נופל, ואני נאבק להרים, מטלה לא פשוטה בכלל עם 33 ליטרים והמון ציוד ושהרצפה מחליקה מדלק, למזלי ג׳ו בחור טוב ועזר לי וביחד סידרנו הכל בחזרה.
אני יוצא לדרך, כמו שאמרתי אני יוצא למעבר גבול, 1,100 קילומטרים, טיפה יותר מפוז, וזו נסיעה ראשונה, אני לא מקשיב לטיפים וחושב שזה יהיה קליל, אני מעיף את הנסיעה הזו היום והולך לישון בגבול, אחרי 12 שעות נסיעה חוסמים אותי וכמעט מעיפים אותי מהכביש באזור העיירה בוניטו ( שלוש שעות נסיעה מהיעד שלי), במקום להתעצבן אני קולט שהמוצ׳ילה שלי עולה באש, מסתבר ש-12 שעות שהבד נלחץ לתוך אגזוז רותח גרם לכך שהבד נשרף, ואיתו בערך כל מה שגיא ייעץ לי להיפטר ממנו, כי " זה סתם משקל ואתה לא צריך את זה" ( תודה גיא!) ועם כל זה, גם כמה דברים יותר חיוניים כמו כל הבוקסרים שלי ושקש לא זול בכלל. אז מכבים לי את האש ובאותה נשימה כל האופנוע מרוסס בחומר כיבוי, אז צוחקים ואומרים חוויה וכמובן שממשיכים לנסוע, הרי אמרתי שמגיעים לגבול.
בוליביה
לאחר בילוי שבוע כיף ממש בגבול הברזילי-בולביאני, והמון המון ספקולציות על למה לא מקבלים ויזה אנחנו נכנסים, אני מכיר שלושה ברזילאים ואני נוסע איתם לכיוון סנטה קרוז, בדרך לסנטה קרוז אנחנו מתפצלים ואני יוצא לתדלק, ערוך בהכנה. מוקדמת אני יודע שאני צריך להתווכח על מחירי הדלק בבוליביה, כי הם לא מוכרים לגרינגויים, יש המון השערות מדוע לא, ביניהם שמשתמשים בדלק לזיקוק סמים קשים למיניהם או דברים כאלה, בחור ספרדי שרכבתי איתו, סיפר חודש אחרי שהממשלה בבוליביה מסבסדת את הדלק לאזרחים והמחיר יוצא באזור ה 3.7 בוליביאן לליטר, מי שלא מכיר, זה יוצא טיפה פחות מ-2 שקל!!! נכון דלק לא הכי נקי, אבל עושה את העבודה.
אז מתווכחים על המחיר ויוצא שכל מה שבאזור ב5-6 בוליביאן לליטר זה בסדר מבחינתי, בכל זאת 3 שקלים זה סביר. אז אני צריך לתדלק, ואני מוצא את עצמי בעיירה שיש בה תחנת דלק אחת, ה-ypbf הראשית של בוליביה, והעובדת לא מסכימה לתדלק לי ואני חייב דלק אז מה עושים, אני נוסע אחרי נהג מוטו טקסי ( אופנוע שהוא בעצם מונית) אליו הביתה, הימור מפוקפק, הוא מסכים לתדלק לי בשביל 5 בוליביאן לליטר ( 2.5 שקל לליטר) ואני מסכים, ואז כמובן בשמיים כי ירוויח עלי 20 שקל בערך ובינתיים שהלך לתדלק בשבילי בג׳ריקנים אישתו בכלל פינקה אותי באוכל ומיץ טרי, אני מספיק לשחק עם הילדים ולעצום קצת את העיניים ותוך שעה אני כבר על הדרך.
אז אני מגיע לסנטה-קרוז פוגש שם חבר קרוב אומרים שלום שלום ואני ממשיך משם לסוקרה בדרך לסוקרה האופנוע לא מפסיק לכבות לי על סלד נמוך ואני מבין ( בייעוץ עם גיא) שזה מפני שהמנוע לא מקבל מספיק חמצן והולך למוסך מומלץ שיסדרו לי את כל העסק, מה שכן, ריקארדו עושה עבודה מדהימה, ואפילו מנקה לי ספארק פלאגס ולא גובה לי על זה שקל, גם העבודה זולה בטירוף, שלוש שעות עבודה חמישים שקל.
בכל מקרה, סוקרה היא העיר עם האוניברסיטה הראשונה בדרום-אמריקה ועיירה מגניבה ביותר, אוטנתית עם המון המון תיירים ואחלה חיי לילה, שבוע שם וממשיך לאויוני עם הסלאר המפורסם.
בואו נדבר על זה, אויוני עיירה לא סימפטית בכלל קר ולא יפה שם בכלל, העיקרון אין מה לראות או להישאר שם מעבר לסלאר עצמו,
אז ישנתי שם לילה בודד ויצאתי לסלאר עצמאית, אני האופנוע, פקל קפה והמון המון חופש, אין הרבה מילים שיתארו את החופש שמרגישים ברכיבה שם, אין גבולות, אין כלום, רק אדמת מלח לבנה ואם תרצה תרכב לכל כיוון שרק תרצה, מה שכמובן עושים, והדבר ממצה את עצמו מאוד מהר ומשם חוזרים לאויוני ללילה ומשם יציאה ללה פז.
ללה פז מגיעים דרך הירידות של אל אלטו וכמובן שגם שם חייבים שיהיה משהו, באחת העליות אני מחליק ושובר את השמשה הקדמית, לא סיפור סתם מהדברים שמבאסים ולוקחות אנרגיה וזמן.
לה פז עיר לא יפה במיוחד, אבל היא מגניבה, המון המון אטרקציות ומשם יוצאים לטרקים כאלו או אחרים ומה גם, יש שם את דרך המוות המפורסמת,
גילוי נאות, דרך יפה מאוד, לא כל כך מסוכנת, צריך להיות מאוד מאוד מוכשר כדי להתהפך או לעוף מהצוק, מסיים את דרך המוות, חוגגים בהוסטל עם החברים ועולה על האופנוע לכיוון קוסקו, פרו.
פרו
יומיים נסיעה. שכוללים מעבר בזירה דרך אגם טיטיקאקה ומעבר גבול לתוך פרו ששוב,
מצוייד בידע מוקדם אני אצטרך לשחד שם את הפקידים בכניסה למדינה כי להוציא כסף מתיירים הם טובים מאוד, לפרו יש חוק שאומר שחייבים להיכנס למדינה עם ביטוח רכב פרואני, אבל, וזה אבל גדול, אין דרך לעשות את הביטוח מחוץ לפרו, מה גם שבגבול עצמו אין דרך מי לעשות את הביטוח, רק בפונו (העיירה עם האיים הצפים) או בקוסקו עצמה, כמובן שמבחינת הפקידים, תשאיר את האופנוע ותלך לעשות ביטוח ולחזור. יום נסיעה לכל כיוון, מכאן הצורך לשחד, לא סכום גבוהה אך עדיין מרגיז, הזכרתי קודם את הספרדי שהסביר על הדלק הבוליביאני, בחור בשם ברוק, טייל כמעט בכל העולם על ה-gs800f שלו ובכלל אחלה גבר, אז אנחנו יוצאים משם וישנים בפונו, מתדלקים, בלי וויכוח או התמקחות ומשם יוצאים לכיוון קוסקו.
בקוסקו נשארתי חודש וחצי, בן דוד שלי גר שם ובכלל יש שם מלא ישראלים שהשתקעו באזור, השהייה שם כללה המון נסיעות שטח בעיקר בעמק הקדוש ובכלל להכיר את האזור, בלב שלם, באזור ההררי של קוסקו והעמק הקדוש ( כל הדרך ללימה) בין הדרכים היפות שראיתי בחיי.
למעלה, בכיכר המרכזית של קוסקו, ביקור בפאב נורטון המיתולוגי מצאתי מזכרות משני רוכבים ישראלים שביקרו כאן לפני גיא מרמור ולירן מרכוס
מקוסקו יצאתי לכיוון לימה, נסיעה של שלושה ימים, היום הראשון כולל פיתולים וירידות ונופים ירוקים דרך עיירות וכפרים עד שמגיעים לעיירה בשם אבנקאי, עיירה מגניבה שהגעתי בדיוק לאחד הפסטיבלים ואיפשרו לי להנות מהמקום ולא רק להעביר את הלילה.
כאשר הגעתי פגשתי שני אופנוענים ברזילאים, אותם פגשתי על הרי האנדים והמשכתי איתם דרך קווי נאסקה, איכה (והאווקאצ׳ינה – נווה המדבר ) ועד הפראקאס הדרך הזו, מנאסקה עד איכה, מדבר שהיה יכול להיות מדהים אבל תפסו אותנו סופות חול וערפל שלא איפשר לראות את הדרך, ממליץ בחום להירגע בנסיעה באזורי "zona de neblina " (. אזורי סופה), לילה באיכה ומשם לפאראקס לראות ציפורים וחיות ים אחרות
נפרדתי מהברזילאים והמשכתי ללימה, לא יכול לומר שקיים מחזה מרגש בדרך מפאראקס ללימה חוץ מהים עצמו, לאחר כמה חודשים בלי לראות אותו, זה מרגש אבל הריגוש מתחלף מהר מאוד בדריכות , הרי הרוחות שמקבלים מהצד המערבי בנסיעה צפונה מכריחות אותך להחזיק בידיות ואת מיכל הדלק ברגליים ולא להרפות לשעות, בסוף מגיעים ללימה ונחים מספר ימים, לראות את העיר, אין ברירה.
לימה עיר נחמדה, בשבילי לא יותר, קריר שם והמים עוד יותר – מה שלא גורם לגלישה להיראות מושכת יותר ההיי לייט בעיר, המוסך של קריסטיאן, בחור מוכר בפרו שעוסק לקורסים לא משנה אם הם לכיוון צפון או דרום, טיפלתי באופנוע, הצטיידתי בקסדה חדשה העמסתי את האופנוע ויצאתי מהעיר לכיוון מנקורה, ריסורט בצפון פרו, חם, חופים, גלישה והכי חשוב וייב מרגיע.
הדרך למנקורה כמובן לקחה יומיים, כלומר שני לילות שחוץ מכבישים הרוסים, ורכיבה מונעת מחורים והריבוץ בכביש לא היוו נופים משגעים או ראויים להיזכור.
בכל מקרה, מנקורה עיירת חוף מגניבה שבאים אליה להירגע במהלך השבוע ולחגוג במסיבות המקומיות בסופש, הגעתי לעיירה בידיעה מגיא ויובל ( רוכבים וחברים שטיילנו פה בעבר ) שאני מגיע להוסטל הלוקי, מדבר עם הבעלים דרה, ומטייל איתו באזור על הדי אר הנאמן על הארלי דוידסון המשוגע שלו.
———————————————————–
כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו
———————————————————
מאת: יוני ·
קטגוריות: כללי ·
נחיתה ביוון
