22 בינואר 2017 יוני רוכב את אפריקה 12
לרכוב לטיפ הכי דרומי של אפריקה
השהייה בקייפטאון כתייר, מאפשרת התמקדות בדברים טובים. זאת כמובן אם לא מעמיקים ולא נוברים בתשתית החברתית השבירה הניכרת כמעט בכל פינה או מפגש. הלבנים עדיין שולטים במדינה. גם אם נציגי השחורים הם הנבחרים הרשמיים. הלבנים הם רוב בעלי אוצרות הטבע הפרטיים, התשתיות, העסקים, המפעלים, חברות המזון, הטלקומוניקציה וכו'. הם מנהלים בפועל את הצדדים המקצועיים של המשרדים הממשלתיים, המדינה חוקקה חוקי אפלייה מתקנת, המחייבת כל עסק להעסיק אחוז מסויים של שחורים ביחס להעסקה של לבנים – אם יש להם מה לעשות וגם אם לא. תסריט של עזיבת הלבנים או נישולם מעמדות הכוח שלהם בכל קונסטלציה – היה ממוטט את המדינה הזו – ראו את מה שקורה בזימבבואה הנחשבת היום לאחת המדינות הדפוקות העניות והמושחתות בעולם ובאפריקה בפרט – לאחר שהשתלטו על רכוש הלבנים ודחקו אותם החוצה. ויחד עם זאת אחוז האזרחים החי מקצבת אבטלה הולך וגדל מה שמביא את כלכלת דרום אפריקה לנסיגה קבועה והחלשה משמעותית של ערך הראנד – מה שעושה אך טוב (לצער שמחתי כתייר) לתיירות נכנסת.
כאמור, ביליתי את הימים עד להגעתה של גלי במנוחה מדודה, אכילה מופרזת והיכרות עם אנשים מרתקים. בעזרתו של יו ביקרתי אצל פיזיותראפיסטית שבדקה את הרגל וחבשה אותה באופן מקצועי כדי להגביל את התנועה, למצב שלא יפגע בעצם אם היא שבורה.. ואמרה בזהירות כי לעניות דעתה אכן העצם שבורה – רק אין לה סמכות מקצועית לקבוע זאת… בהמשך, יצאנו יו ואני לביקור בכמה מוסכים מתמחים בתחום אביזרי אופנועים או טיפול בהם וגיליתי תעשייה מפותחת בכל קנה מידה של אביזרים מקוריים וציוד משלים במחירים מצחיקים…
מוסך מתמחה בהכנת אופנועים לרכיבת אתגר
ושוב נאלצתי להחליף את מצבר האופנוע בחדש, כי זה שהותקן בניירובי נפח את נשמתו כעבור עשרת אלפי הקילומטרים שעברו משם לכאן. שלחתי הודעת ווצאפ לכריס במוסך ג'אנגל ג'אנקשן בניירובי, לא ממש חשבתי שהודעה שכזו תעזור, אך בכל זאת, רציתי שידע כי השירות שקיבלתי ממנו לא ממש עמד בציפיות וכי חוויתי יותר מדי תקלות שלדעתי נבעו מגישה לא מספיק יסודית לטיפול שהאופנוע קיבל שם. (נקרא לזה ככה).
מצבר חדש לאופנוע
ביום החמישי לשהותי בקייפטאון, החלטתי לצאת ללג האחרון של המסע כולו, לכיוון קצה היבשת. לטיפ הכי דרומי של יבשת אפריקה. רבים חושבים כי כיף התקוה הטובה היא הנקודה הדרומית, אך לא, יש מקום דרומי יותר ממוקם דרום מזררחה משם. והתכוננתי לרכיבה של כ-250 ק"מ לכל כיוון.
יצאתי מוקדם בבוקר. השארתי את כל הציוד בחדר המלון פרט לתיק/צ'ימידן האחורי (שקיבלתי פעם מתנה מאיציק שפר, אורי חכימאן ומיכאל פופקין כשחזרו מרכיבה לנורד-קאפ) ובו ציוד ובגדים להגנה במקרה גשם. השתמשתי באפליקציית סיג'יק שיודעת לנווט גם אופליין והובילה אותי באופן מדוייק עד לרמת נתיב בכביש עמוס.
שוב הכבישים הנהדרים, מגוהצים, מסומנים משולטים ונהגים נורמאלים. בקרבת ישובים הרבה נוכחות של כוחות משטרה. יצאתי דרום מזרחה לנוף חמוקי גבעות, בלוריות חורשות, ברק והבהובי נחלים ואגמים קטנים וחוות ששידרו נוכחות מהתקופה של ראשית הקולוניאליזם בדרום אפריקה. וגם ישובים עלובים ומרוטים סבוכי מבני פח כסוף מוארים באמצעות כמה עמודי תאורה מרכזיים – כמו שניתן למצוא בצמתים ענקיים בארץ. בעיירה CALEDON פניתי מכביש 2 לדרך מס' 316 במגמה דרומית יותר לכיוון העיירה NAPIER ואחר כך לעיר המחוז BREDASDORP בה כיבדתי את עצמי בארוחת בוקר ואת האופנוע בתיקון פנצ'ר.
משם הנמכתי למישור שפלת החוף איזור שטוח ומוכה רוחות בכיוון ישר דרומה.
כעבור כארבע שעות רכיבה הגעתי לכפר במבואות קייפ לה-אגולהש ולאחר שוטטות איטית בכביש הצר לאורך חוף הים הגועש, פניתי שמאלה מהמגדלור לדרך עפר מהודקת וכעבור עוד ק"מ לערך, פניתי שוב שמאלה והגעתי לחניון הדרומי ביבשת ולמצבת אבן המסמנת את הנקודה. הנה עוד רגע שאמור להיות מכונן, או לפחות משמעותי. בכל זאת נקודת סיום למסע לא פשוט. אך משום מה לא הרגשתי את התזמורת ברקע, לא את קול תופי הנצחון וגם לא את קול האבוב הקודר. היה באויר משהו מאד תכליתי רציונאלי ואם לדבר על רגש, אפשר לומר בכנות: עצב. תוגה. האם הרגשתי כשלון מול תכניותי עד לכאן לנוכח התקלות שלא פסקו? לא בטוח כי זו הגדרה נכונה. העפתי מבט לח לכיוון צפון, לאפריקה שביצבצה מהרכס שהשקיף מרחוק על החוף ועדפתי לסלוח לעצמי וחשבתי: "עשיתי זאת למרות הכל!". הרגשתי כי המסע הזה העמיד אותי בכל כך הרבה אתגרי הישרדות אמיתיים, שנקודת הסיום הפיסית הזו היא בעצם עוד נקודה בציר המסע ונשארתי דרוך וער לכל המשימות והמנהלות שעלי עוד לקפל, לכנוס ולהמשיך בטיול באפריקה עם גלי שכבר הייתה בדרך לכאן.
עשרות תיירים היו בנקודת הציון הדרומית הזו, מתחרים על כמה שניות להצטלם לבד עם השלט. חיכיתי בסבלנות לתורי. אדם לבוש מדים ביקש שלא אכנס עם האופנוע ממש עד השלט לצורך צילום ולכן החניתי אותו כמאה וחמישים מטרים משם.
כמי שער להתנהגות ותרבות לאורך הציר שעברתי, שמתי לב כי בין כל האנשים שחיכו לתורם להצטלם הייתה קבוצה של תיירים מקוריאה. והם היו הכי בלתי מתחשבים, קולניים, עסוקים בעצמם ולא פינו את המתחם. עד שניגש אליהם בחור אנגלי ואמר להם משהו כנראה מעליב וכשהם הלכו הצידה לחסל חשבונות… החלטתי שהגיע תורי לשלוש דקות של צילום מחייב. אחר כך ניגשתי לשפת המים ונטלתי אבן קטנה שתצטרף לאוסף האבנים הקטנות שהבאתי מאתרים מיוחדים אליהם הגעתי רכוב במסעותי בעולם.
ישבתי לעוד חצי שעה על ספסל אל מול הים הגועש בתפר דמיוני בין האוקינוס האטלנטי ממערב וזה ההודי ממזרח ויצאתי חזרה צפון מערבה לכיוון קייפטאון.
מזג האויר בדרך חזרה הפך סוער וגשום. ומוסיקה קובנית שצעקה לתוך אוזני מהאייפוד הנאמן, חיממה את תחושת ההישג. ואפילו רגל שמאל שכחה לרגע שהיא לא ממש משהו.
בחלוף עוד עשרה ימים, סיימתי להכין את רוב המנהלות להמשך הטיול המשותף של גלי ושלי בדרום אפריקה. ראשית אירגנתי את כל הנחוץ למשלוח האופנוע בדרך הים חזרה לארץ, בעזרת חברה שמתעסקת בסיוע למי שמגיע עם רכבי שטח לקייפטאון או מי שמבקשים לשכור רכב שכזה. פגשתי במקום את דאנקן, בחור אנגלי חביב, המרים את כל הסיפור לבדו.
הוא ממוקם בחווה שכורה, מרחק כשלושים ק"מ צפונית לקייפטאון. בחצר החווה מאוחסנים רכבי שטח ואופנועים שמטיילים השאירו שם כדי לחזור יום אחד ולהמשיך את המסע שלהם. העברתי אליו את האופנוע עם כל הציוד כמובן בסיוע של יו הנדיב.
יום קודם עברתי עם כל הציוד שנשאר לחדר מרווח יותר ובעזרתו של יו שכרתי מכונית מסוג ב.מ.וו סדרה 3 דיזל אוטומטית, לשלושה שבועות והתייצבתי איתה כבר בשדה התעופה. גלי הגיעה לאחר תקופה לא קלה בארץ. מותה של מאשה וכל המנהלות סביב. עומס בעבודה ופרוייקטים שנדחסו עד לרגעים האחרונים לפני צאתה לדרך. שלא לדבר על טיסה מעייפת במיוחד של כמעט 24 שעות עם עצירה ארוכה באדיס-אבבה. כמובן שהפגישה עם בעל צולע שמסתובב צמוד למקל הליכה, לא ממש עשתה לה שמח, אך כל זה היה חסר חשיבות מול הפגישה הנהדרת שלי עם אהבת חיי, שכלכך התגעגעתי לראותה ולחבק אותה הכי חזק.
עשיתי לגלי היכרות עם הדברים החשובים: מסעדות, חנויות, איזור הנמל וקצת שוטטות למרחקים סבירים. יצאנו לבקר בגנים הבוטאניים הנפלאים בסטלנבוש
ויום אחר נהגנו לקצה הכי קצה של כף התקווה הטובה.
ויום אחר הקדשנו לביקור בכמה יקבים הנמצאים ברדיוס של כעשרים ק"מ מצפון מזרח לקייפטאון, איזור נטוע כרמים ומצטיין בתעשיית יינות בוטיק מרשימה.
הגענו עד לשמורת פינגווינים במקום בשם בטי'ס ביי.
גלי הביאה איתה את המצלמה האיכותית שלי וסט עדשות, כך שסוף סוף יכולתי להשקיע קצת זמן בחיפוש התמונה האולטימטיבית המתבקשת מביקור בארץ כלכך עשירה במראות, נופים, טבע ובעלי חיים.
לקח לנו שלושה ימים להתאפס על הסיטואציה החדשה ולאחר שבחנו יחד מסלולים וכיוונים, החלטנו לחצות את דרום-אפריקה לכיוון צפון מזרח עד לפארק קרוגר, לבלות בו שלושה ימים – (זה היה המקום היחיד בו הזמנו מקומות לינה מראש) ואז לחזור לאט לאט דרום מערבה לקייפטאון לאורך נתיב-הגנים הידוע, העיירות וחופי הפרא הייחודיים הנושקים לאוקינוס ההודי. הרגל הפגועה לא הפריעה לי לנהוג בזכות הגיר האוטומטי, כי ניהול דוושות הגז והבלמים נעשתה ברגל ימין…
ובבוקר יום חמישי אחד, עלינו על ה-N1 ושמנו פעמינו מבעד למדבר-הקרו לכיוון עיר המכרות המיתולוגית קימברלי – כשאני – כתייר וותיק על הציר, כבר הפכתי לסוג של מדריך.
בפוסט הבא, סיפור הטיול המשותף שלנו, בו מיצינו את מה שדרום אפריקה מעניקה לאורחיה כמעט עד תום…
———————————————————-
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום
————————————————————-
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
