כל אדם צריך לברוח מפיל

לפחות פעם אחת בחייו

לאחר פרידה מהוסטל ג'ולי בויז בליווינגסטון פניתי לכביש שהוביל אותי לכיוון מעבר הגבול בין זמביה לבוצואנה. מרחק של כ-140 ק"מ שעברו בקלילות בבוקר האביבי שקיבל את פני. מעבר הגבול בצד הזמבי קל למדי – ביציאה מזמביה, סדר הדברים שגרתי ופשוט יותר מאשר בכניסה – ועשיתי זאת לבד תוך כדי נפנוף פיקסרים שעטו עלי. ראשית, שחרור האופנוע במכס. חותמת בטופס ועוד איזה נייר. ואז באשנב ההגירה – החתמה של הדרכון וקבלת פתק כלשהו וקדימה לשער לידו חיכה האפנוע. שוטר משועמם נטל את הפתק ומיהרתי לכיוון נהר הזמבזי שזחל בנינוחות מרחק 100 מטרים מהשער. שם חיכתה אסדת מעבורת שחרטומה לכיוון הגדה השניה – לבוצואנה.
הייתי אחרון בין המשאיות ורכבי השטח שעלו למשטח האסדה. התמקמתי בשמאל החרטום. העמדתי האופנוע וניגשתי לקוקפיט לשלם עבור ההובלה.

img_7532-zambezi

לאחר כעשר דקות וכ-300 מטרים הדוברה נקשרה לכבש הבטון בצד השני. עוד שתי דקות של צילומי יחס"צ ונטשתי את הסיפון אחרון. טיפוס בשיפוע מבוטן כ-200 מ' ועברתי עם האופנוע באמבטיית חומר חיטוי. בסמוך חיכה בניין לבן מיושן עם שני תורי ענק בפתחיו. החניתי האופנוע בסמוך לשער היציאה מהמתחם וצעדתי לכיוון בניין תחנת הגבול, נכון לקרב השגרתי של מעברי גבול אפריקנים להם הורגלתי עד עתה. להפתעתי העניינים כאן היו פשוטים, ידידותיים וברורים. אשנב לקבלת ויזה והחתמת דרכון – ללא תשלום כלשהו ואז הפניה לאשנב המכס שני מטר הצידה – אין שום אגרה או תשלום עבור הכנסת האופנוע אלא רק ביטוח צד שלישי, משהו כמו 15 דולר בכסף מקומי… ושלום. ליד האופנוע בחוץ ניגש אלי איש נחמד לבוש מדי מוכס, שאל על מטרת ביקורי והאם אני נושא מוצרי מזון בכלי, ביקש להצטלם ישוב על האופנוע -"נו פרובלמו"! בצד על הקרקע, היה מונח מגש מתכת בגודל מטר על מטר ובו תמיסה שהיה עלי להטביל את נעלי בה.
לאחר זיגזג ארוך בין משאיות ענק שפקקו את כבישי הסביבה, יצאתי מחייך ונינוח לכיוון העיירה KASANE המבשרת את מבואות פארק צ'ובה CHOBE שבזכות תחזוקתו והתיירות אליו, היא מתקיימת.
קלי קלות, כביש איכותי וכעבור 24 ק"מ, שלטי פרסום של חברות טיולי ספארי, קנטאקי-פרייד-צ'יקן ולהקה ענקית של חזירי בר צועדת ללא כל מורא בשולי הכביש, בישרו שהגעתי לקאסאנה.
פניתי לכיוון צ'ובה ספארי לודג' ממש בכניסה משמאל. הלודג' הזה נחשב כמפואר ואיכותי עם המון כוכבים. במרכזו מבנה עץ וקש הבנוי כסוכת ענק, מסעדת גורמה (מועסק שם שומר חמוש ברוגטקה שתפקידו להרחיק את הקופים הגונבים סכו"מ ואוכל מהשלחנות הערוכים) ומרפסת ענקית ובה בריכת שחייה משקיפה על נהר הזמבזי

והסבך הרוחש חיות בר לרוב. סירות מנוע רועשות מסיעות תיירים לנבכי השמורה מהעבר השני של הנהר. המקום מציע כמובן מבחר חדרים ובונגלוס יוקרתיים, הכל מצוחצח ומעוצב כמין אחוזת פרא מעודנת, נשלטת ומרגיעה. על פי התיירים שעושרם בצבץ מכל אביזר או לבוש שהם עטו, טבלת המחירים וחנפנות היתר של הצוות הבנתי שלכאן מגיעים או בסגירת דיל קבוצתי או עם תקציב יומי שמספיק לי לקיום לארבעים יום לפחות. אני העדפתי – ולא רק משיקולים כספיים – את אגף הקמפינג בקצה הצפוני המכיל עמדות לאוהלים וחניות עם תשתית לבעלי קראוונים. בכל עמדה כזו יש עמוד תאורה, נקודת חשמל. ובסמוך במרכז האיזור, שירותים/מקלחות חמות וגם סככת פאב הבנוייה קורות עץ וגג קש, נחה על כלונסאות, ממש מעל גדת הנהר הסמוך. מקום כלבבי, להקת נימיות (מונגוס)

חלפה בתוך המבנה המרכזי מול עמדת הקבלה בה המתנתי לתורי לשכור לעצמי פיסת אדמה חולית לארבעה ימים להקים בה את האוהל.

החלקה בה בחרתי הייתה בצל עצי ענק וחוף הנהר במרחק כ-30 מטרים צפון מערבה ממני. הדבר הראשון אליו שמתי לב היו שלטי האזהרה בדבר נוכחות קרוקודילים, היפופוטמים וקופים – איזה יופי של טבע על סף דלתי הפרוצה – נרגעתי כשראיתי סביבי אנשים חיים כשכל גפיהם מחוברים עדיין לגופם, מהלכים בנינוחות. אחד מהם הסביר לי כי השלטים נכונים לעונה הרטובה בה הנהר עולה על גדותיו ומביא למקום תיירות קרוקודילים מהסבך. כרגע אין מה לדאוג אך כדאי להסתובב עם פנס בערב ולא להתקרב מדי לשפת הנהר…
בעודי מקים את האוהל, הוקפתי ממעל בלהקת קופים – בבונים וקופי מקוק זריזים וצרחניים שהתיישבו על כמה ענפים והביטו בי בעיניים מנצנצות, תוך התקוטטות ביניהם על עמדות תצפית נוחות. מאחור הופיעה להקת חזירי בר – בתחילה שניים בוגרים שמצידי פיהם בלטו ניבים לבנים ובעקבותיהם – בראותם שאיני מתרגש יותר מדי, הגיעו גם גורי חזירים בערבוב של קולות נחירה ומעין נביחה. בעוד אלה צועדים על ברכיהם הקדמיות – כדי שיהיה להם נוח יותר לרכון אל האדמה ולנבור בה – נעמדה לידי איילה קטנה מין במבי כזה, בצבע ג'ינג'י כהה מנוקדת חברבורות בחום בהיר על גבה. אזניה הענקיות נעו בחשש ובהקשבה וגם היא כשראתה שאיני שם לב אליה – לך ספר לה שהרגשתי כמו בתוך חלום שמתגשם – צעדה בנינוחות תוך חיפוש מזון על הקרקע, לעבר הסבך כמטר מאחורי האוהל. ואז שמעתי ציוצים ונביחות קלושות בקול צפצפני – ומן העשב הגבוה, שהיה הגבול המערבי קצת לפני סבך עצי הג'ונגל, הסתערה להקת נימיות ארוכות זנב מספוספס באפור ולבן – גודל הבוגרים היה כ-40 ס"מ – ונברה באדמה הסמוכה לחניית האופנוע. כחמש עשרה חמודים פרוותיים, קיפצו בזריזות ובדילוגים אקרובטיים זה מעל זה ולאחר חבורת הבוגרים באה בדהרה ובראשה נימייה "גננת", להקת הגורים – עוצרים מדי פעם להקשיב תוך הזדקפות על רגליים אחוריות וחוזרים להתקוטט ולצווח בעליזות. בחיי, הנה כאן מתחילה אפריקה שכל כך רציתי לפגוש. בעלי חיים, סביבה פראית ועם זאת מוגנת. לא יותר מבד דקיק ביני לבין כל אלה. האופנוע למראשותי כשבארגז האחורי נעול המזון. ערכת כלי הבישול והאוכל על שתי אבנים שטוחות בסמוך ובין שני גזעי עצים בשולי החלקה בת ה-5 מ"ר, קשרתי את הערסל העתיק שקניתי לפני עשרים שנה במדבר המערבי של מצרים וצללתי לספר שנתן לי עוד מידע על בוצואנה. ווייפיי יש רק במתחם המרכזי וגם אז יש הגבלה לנפח הגלישה – לפחות התעדכנתי על הנעשה בבית – ליד האוהל בישול מהיר של פאסטה, מקלחת נהדרת. ישיבה על בירה מקומית בסוכת הפאב התלויה מעל לנהר וצפייה בשקיעה האיטית והאדמדמה בכיוון כללי צפון מערב (כאן כידוע, קו המשווה מצפון).

הערב ירד, ליחשוש גלי הנהר שליטפו ברחש את הגדה הסמוכה היה מוסיקת ערש הזכורה לי משינה באוהל בסבך הג'ונגל של מקדשי הטיקאל בגואטמלה. הכל רוגע עד שממש כמו תזמורת שמכוונת כלים ללא גבולות, הטבע החי פצח בקונצרט שאין שני לו בעולם. יצירה שלעולם לא אצליח לשחזר. שלפתי את הטלפון והפעלתי את מכשיר ההקלטה – אולי משהו ייקלט. ציוצי ציפורים, נביחות ויללות, צפצופים ושריקות קצביות, הדהדו מגרונות פעורים בפעייה שחזרה על עצמה במקצב עצוב ומנגד שאגה רחוקה ותרועת (כנראה) פילים וטרטור בשרני של רכב מטיילים שהגיע באיחור. רעש פצפוץ שריפת עץ במדורה סמוכה ואנשים מדברים זה לזה בשקט ושוב ציוצים וסלסולי גרון שורק או מילל. ופתאום, כאילו הוראה שנחתה ממעל, הכל נרגע בבת אחת. נשארו רק הצרצרים ותקתוק מגע טפרים של בעל חיים שטיפס על גזע סמוך ולבסוף רחש מכרסמים שרצו סביב יריעות האוהל הדקות ורמסו את העלים היבשים שהיו פזורים בין האוהל והסבך. נרדמתי.
חמישה ימים ישבתי בחלקת אלוהים שמצאתי בכניסה לפארק צ'ובה. פגשתי עוד בעלי חיים וביום השלישי כבר הפכנו לסוג של חברים למחזור אוגוסט 2016. כולל בבון שניצל את פנייתי לחפש דבר מה באוהל וגנב לי אשכול בננות שלם מתוך ארגז האופנוע שנשאר פתוח קצת. ומשפחת חזירי בר שניצלה את יציאתי לרכיבה לכיוון דרום העיירה קאסנה ופיזרה את כל תוכלת האוהל לאורך החוף… נהגתי שגרה שבה התעוררתי מוקדם לצעידה במשעולי המחנה המגודר בגדר חשמלית למנוע מטורפים להשלים ארוחות כאן – היכרות עם עוד מספר רוכבים רובם ככולם תושבי דרום אפריקה שהסבירו לי כי בוצואנה , נמיבה, זימבבואה ודרום זמביה, הם החצר האחורית שלהם למסעות מדי פעם כשהם רוצים להתרחק מהמולת היום יום השוחקת. רוברט, איש נחמד על טויוטה לנד-קרוזר נתן לי במתנה תקע חשמלי ייחודי לסוג המקומי של שקעי חשמל, בלעדיו לא יכולתי לטעון את החשמלים. זוג טיילים בסביבות גיל ה-50 מאנגליה על טויוטה פור-ראנר מאובזר כדבעי. קולין שימש שנים כשומר ראש לזמרי פופ החל בפיל קולינס ועד לאלטון ג'ון וגם הוכשר כשף ואריקה הייתה מנהלת מוקד הזמנות של רשת מלונות בלונדון. כיסו את עצמם בקעקועים עד צוואר ואת הרכב באלפי מדבקות ויצאו לשנתיים לחרוש את העולם. יום אחד הגיעה חבורה בת 11 רוכבים מצ'ילה שרכבו מקייפטאון מרחק אלפי ק"מ על אופנועי ב.מ.וו חדשים ורכב ליווי שסחב את כל הציוד בטיול מאורגן של 5 כוכבים.

וגם רוכב אופניים בריטי קשוח שמפאת מחסור תקציבי הקים אוהל בכניסה לפארק וגורש משם באישון לילה וכמעט נעצר בעוון "סיכון עצמי". צעדתי פעמיים רגלית לעיר הסמוכה להשלמת המזווה בסופרמרקט המקומי: לחם, פאסטה, סרדינים, פירות, חטיפים, מים. ביציאה מהסופר יש שלחן קטן עליו מניחים את שקית הקניות ובודקת הלבושה במדים כמו שוטרת, עוברת על כל פריט בשקית הקניות מול החשבון: שורה שורה, סכום סכום.
ביום האחרון הצטרפתי בשעת בוקר חשוכה לסיור בעומק הפארק ברכב לנד-קרוזר פתוח בו 4 שורות מושבים מאחור ועוד אחד ליד הנהג שם ישבתי אני ויצאנו לחרוש את הפארק. בקטע הזה שלו בו נהר הזמבזי הזורם מאנגולה דרך צפון נמיביה, צפון בוצואנה לדרום זמביה (למפלי ויקטוריה) ולזימבבואה – יש לו כמה פיתולים שהתרחבו לאגמי ביצה עצומים בהם התהוו איים גדולים. האיזור הכולל כמעט את כל סוגי החי האפריקני ועיקר תשומת הלב של התיירים נתונה ל"חמשת הגדולים" : אריות, פילים, קרנפים, בופאלו, ליאופרד, ג'יראפות, היפופוטמים, קרוקודילים, צ'יטות, זברות, צבועים, כלבי בר, איילות מגזעים שונים, דורסים ועוד ועוד בגודש ונוכחות מאסיבית. בעונת היובש הזו הנהר נסוג ובבצורת שזו כבר שנתה החמישית, יבשו עצים רבים. עדרי פילים המסתובבים במעגלים ונתיבים קבועים, מפילים בדחיפה עצי ענק כדי להגיע לצמרותיהם הירוקים.

אריות ולביאות מתנועעים באצילות של גביר בעירו כשכל השאר זזים לצדדים. מדי פעם קיבל הנהג/מדריך שלנו קריאה לנוכחות של בעלי חיים בנקודה מסויימת ומייד דהרנו לשם. רוב חברי לרכב שלפו אז מצלמות עתירות טכנולוגיה ועדשות בעוד אני הסתפקתי באייפון ובמצלמת הגו-פרו הנאמנה שלי (התכנית היא כי מצלמה ממש ועדשות איכותיות יגיעו עם גלי כשניפגש בדרום אפריקה בהמשך). כך סבבנו חמש שעות מעייפות ושבנו בצהריים לבסיס האם. מכאן בכוונתי להגיע לשמורת האוקוואנגו ולעיר מאון השוכנת בפתח דלתת הנהר הייחודי הזה המתחיל באנגולה ונשפך לצפון מדבר הקאלאהרי. אין לי אפשרות לחצות באופנוע את פארק צ'ובה שוקק חיות הטרף לכיוון דרום מערב – מסיבות ברורות – ולכן עלי לעשות עיקוף של כמה מאות קילומטרים דרומה ואז צפון מערבה. מעין מסלול משולש שיקח יומיים.
למחרת בבוקר השכמתי עם אור ראשון, ארזתי את מטלטלי, נפרדתי משכני ויצאתי ברכיבה נינוחה דרומה לכיוון העיירה NATA בה אנוח לילה.
הדרך לנאטה הייתה סלולה למשעי. כבר בקילומטר השלישי ראיתי בצד הדרך ועל הכביש, גללים טריים של פילים ולאחר עוד כמה ק"מ כבר נראו הפילים הראשונים בצד שמאל בסמוך לדרך, משפחה בת שישה פריטים עסקו בלעיסת צמרות עצי שיטה במרחק כ-50 מטר ממני.

דוממתי את המנוע מתוך תקווה שהוא גם יניע ללא בעיות אם אצטרך לנוס על נפשי… וצפיתי בפלא. איזה יופי. פיל בטבע ללא עדשות מקרבות, ללא הגבלות של ריינג'ר שמחפש את כיוון הרוח או מבקש לא לדבר וכו'. ככה אני והם. צבעם האמיתי של פילים – אפור כהה נבלע בצללי העצים. לאחר כמה דקות בהן גם צילמתי קצת, הם נסוגו בביישנות חרישית אל החורש ונעלמו וכך לאורך כל היום פגשתי מדי פעם פילים בצד הדרך, ג'ירפות, איילי קודו מסולסלי קרניים, עדרי זברה ובנות יענה. כולם מסתובבים חופשי בשולי הדרך – לא פארק ולא ספארי מאורגן. ככה, בר בשטח. הפיל האחרון שראיתי בקטע דרך מפותלת. היה גדול ובודד, איך שעצרתי במרחק כשלושים מטרים ממנו, המנוע עדיין פועל בסיבובי סרק,

הוא הרים ראשו נענע אותו לצדדים ופרש את אזניו הענקיות לצדדים ולפנים. הבנתי את הרמז וכשהוא החל בתנועה נחושה לכיוון שלי, שילבתי לראשון ונתתי בגאז… זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע לבעלי חיים שכאלה רכוב על אופנוע. צמרמורת עברה כברק קר מהמצח ועד קצה זנבי. איזו חווייה, בורכתי!
בשעות הערב הגעתי ל"נאטה לודג'" הממוקם במישורי המלח של הקאלהרי המאקגדיקיגדי, כעשרה ק"מ מדרום לעיירה נאטה. שוב, מבנה מרכזי מחופה קש. בר עם בירה קרה ויקרה, כעשרים בונגלוס יקרים להחריד ובחולות מאחור, בצל חורש עצי מדבר חסונים ומדוללי צמרות, חלקה לאוהלים.