לרכוב את זמביה, מבעד לנופים ומחשבות

 

לחיצת יד שהייתה סוג של קווץ' לחמישה מלפפונים שנשכחו שבוע באוטו, הייתה קבלת הפנים שקיבלתי במעבר הגבול בין טנזניה לזמביה מבחור צעיר וגבוה שהתייצב מולי באמצע הכביש המטולא איתו הגעתי לפאתי העיירה TUNDUMA הוא היה המבוא לקטע גבול עולמשלישימי המקובל במדינות מבורדקות: "פיקסר", הוא זכה בי. כלומר היה הראשון לזהות אופנוען מגיע לכיוון ורץ לצד האופנוע כשהוא מנפנף מדרכנו פיקסרים – מעכרים – אחרים שהתמהמהו בהבנת המשחק. מבלי לדעת סוואהילית הבנתי מה הוא צעק: "הוא שלי!"
"מד לחיצת יד" שהיא סוג של אפליקציה שעוד אמציא – מקבל בשניה אחת את כל המידע על האדם העומד מולי. אם הוא אמין, תחמן, ישר, הוגן, סתמי, אגואיסט, אמפטי, מסוכן, חזק, חסר חשיבות, בעל דימוי עצמי ירוד-או מוגזם. מנהיג, מונהג, אני מעניין אותו, האם מישהו או משהו בכלל מעניין אותו, חדשן, נאיבי, מיואש, מנוסה, חם, אבוד, עצבני, סקרן, ישיר, מוביל, נגרר, מדוכא, חנפן, אמין, נרדף, טיפש וכו' . וכאן אני משליך מבלי אפילו לחשוב על כך – על מה עלי לעשות… לברוח, להתחבר, להתנתק, להאמין, להזהר, לשמור על הארנק, לזכור וכו'. איני צריך להביט בעיניו, בתווי פניו, בהבעתו, בצבעו, בגובהו או בכמות השיער על ראשו. אין לי עניין אם הוא יחף, לבוש בהידור, ענוד שעון זהב או נושא דרגות. לחיצת יד מעבירה הכל. גם שאר גופו ממנו נשלחת היד אומר הרבה. למשל: האם האדם מולי מקצר טווח? האם הוא קם לקראתי או נשאר תקוע במקומו ורק גופו אם בכלל, נוטה אלי? או אולי הוא נשאר בעומדו ומגיש לי יד לצד גופו או אל מאחורי גבו… ואיך היד מושטת, האם היא שלוחה לפנים אצבעות מתוחות והאגודל זקור? האם היא מונפת לאויר פתוחה ומתוחה כמו מטוס הבא מאחוריו ואמור להתנגש בידי, בשילוב מדוייק של מפגש בין כפות הידיים…? או פיסת כף ידו דומה לסמרטוט סחוט המשתחרר מעקלתון הסחיטה, שמוטה לפנים ברישול כשהאגודל מוסתר ורק ארבע אצבעות רפות מתקרבות לנגיעה מהוססת? האם הוא חופן את ידי במלא הכח…? או מושך במהירות את ידו מידי כאילו קיבל מכת זרם? האם אצבעותיו אוחזות איתן או שמא הן צרור אספרגוס לאחר הרתחה…? האם הוא לוחץ את ידי בשתי ידיים ומנער אותה היטב כאילו מנסה לתלוש אותן מגופי? או הוא מהמתעצלים שאינם מייחסים למפגש חשיבות והמגישים לי יד שמאל, כחבילת סוכריות גומי – כי ימינם עסוקה…? האם הוא מחזיק בידי, מביט לעיני ומדבר או שואל או משנה את עוצמת הלחיצה…? האם הוא בנוסף מניח יד על כתפי ומטה גופו לפנים…? או ידו בידי אך עיניו, פניו וגופו כבר בשיחה עם מישהו אחר…? ואם ידיו בתוך כפפה, האם הוא מסיר אותה קודם? האם ידיו לחות, מיובלות וכו' וכו' לחיצת היד אומרת לי הכל. הכל! כמובן ברמה האינטואיטיבית האישית והפרטית שלי, עדיין איני מתיימר לתת לזה תוקף מדעי, אך אני בטוח שאוכל לתרום רבות למי שיחליט להשקיע בכך.
האידאל הלחיצתי בעיני הוא: חזק אך לא מדי, מלווה מבט, שואל משהו, אומר מילה, משאיר את היד לא יותר מדי זמן… ו אין זה אומר שאני מעדיף תמיד את זה המייצג את האידאל (המופרך הזה) כי לעיתים אני דווקא מחפש את המאניאק שאוכל לסמוך על כך שיהיה מספיק בנזונה כדי לעזור לי בסביבה של חולערות… שהוא אמנם חולערא – אבלי הוא "שלי"! וכך היה עם סבאח. צעיר, גבוה, קירח, אפו רחב וקטן ושפתיו העבות שמוטות לפנים בהבעה של בוז קבוע. לרגליו נעלי ספורט לא רכוסות ומרופטות ודבר חשוב – חולצת פסים אדומה – כך יכולתי לזהות אותו בין עשרות חבריו כשיצא לסידורים בשליחותי (5$) כשהדרכון שלי עם רשיונות האופנוע נתונים לחסדיו – חולצת הפסים טפפה בתוך המון האדם שצבא על דלתות המשרדים שהיו פזורים בצריפים מסויידים בתכלת ולבן. וכל הסט הזה ישב במרחב עטור עצים יבשים, שלטים חלודים, עמודי חשמל חדשים אך עקומים, אבמטיות בוץ יבש, משאיות אקסטרא לארג' חסמו הכל ומשפחות אקסטרא עצבניות, ניסו לעבור עם כל מטלטליהן מצד אחד של גדר לצד השני – מהלכות בין המשאיות והרוכלים. כלבי רחוב שמשום מה אני תמיד שם לב אליהם – ניסו ללכוד מבט חומל בין מי שחולפים על פניהם אולי יושיע… יוצאי דופן – בעצם היותם סממן רשמי – היו שוטרים ובעלי תפקיד. רובם מרושלים נושאי סמלים רקומים (שתמיד יש בהם ציור של משהו עם כנפיים) על דש בגדיהם, דרגות, לראשם משקפי שמש כהות או במורד החזית כרס שמוטה, שנעו ממקום למקום מוטרדים…
כמו שני נקאים שמלווים כריש גם לסבאח היו שניים, אחד חלפן שדחק בי להחליף את שאריות השילינג שלי בקוואצ'ה זמבי רענן והשני היא האחראי לשמירת האופנוע מטעם עצמו. והם ליוו אותי תוך הפרחת מידע באנגלית שנבלעה בלפסוס מוגזם, שגרם לי לצחוק בקול, גם כך אין צורך להבין כלום, איני טירון במקומות שכאלה. שירגישו טוב.

סבאח חוזר בריצה ומוביל אותי לצד הזמבי, שמפתיע בקבוצת מבנים חדשים מתוקתקים בבניית לבנים אדומות. שבילי בטון. חניות מסומנות ושילוט מודרני. נו, סימן טוב למקום מתוקן. אך אני מרגיש שפה לא אוהבים את סבאח הטנזני ושולחים אותו לעמוד בתור. אך אז הוא שולף קלף מנצח – אותי. כלומר אומר לי לבוא איתו לרגע. הנה "הלבן שלי" ואז נותנים לשנינו לקפוץ לראש התור. בדיקת פנקס חיסונים וצעד הצידה לפקידת ההגירה – איני רוצה להשמע נבזה, אך אחד הדברים היפים עבורי באפריקה, הוא מפגש מצחיק מבחינתי עם דברים באמת שונים ממה שאני מורגל ולכן הסתרתי צחוק בשיעול… הפקידה התמימה הזו נראתה כמו קריקטורה הזוייה: צעירה לבושה מדי שוטר גבולות בצבע חאקי ודרגות, עם פנים מלאים ויפים שמעליהם על הראש הקירח היתה מונחת פאה מלאכותית עשוייה חומר פלסטי כמו עוגה הפוכה. משהו דמוי שיער חלק, מבריק, שכשנשענה לפנים הוא זהר באור מתכתי מחליף צבעים כמו הולוגרמה – יש ציפורים או חיפושיות עם צבעוניות כזו – פנתה אלי בנימוס וטקסיות, כאשר כל האנשים בתורים מצדדי מביטים בעניין ובהקשבה יתרה. "פיפטי דולארס" נבחה בחיוך לעברי. "מה? איזה חמישים דולר? אין בעיה איפה יש פה כספומט…" – סבאח הסביר לי שאני צריך להביא לה 50 דולר אמריקני ירוק… "למה? הנה אביא לך קוואצ'ה (המטבע המקומי) בסכום הזה…" לא עזר, "לך לבנק כאן מעבר לקיר, תקנה דולרים ותחזור…" הלכתי לבנק. היה סגור. חזרתי אליה ואמרתי שהבנק סגור – "אז לך לחלפנים ברחוב ותחליף" רכנתי אליה ושאלתי בחיוך ובשקט, "רק רגע גבירתי, את נציגה רשמית של זמביה, שולחת אותי לשוק השחור להביא לך דולרים?"… "כן, בטח, הנה אתקשר לחלפן שאני מכירה שיבוא לכאן" וכך זה נמשך ונמשך. לא הייתה לי ברירה הלכתי למסדרון והוצאתי ממקום מסתור (בתוך מגן כתף שמאל של מעיל הרכיבה) $50 מזומן שאני שומר למקרי חירום של אובדן כרטיס אשראי וכו' וחזרתי. הבנתי את המנגנון והייתי במצב רוח של לזרום ולא להתעצבן – מה זה היה עוזר? חיוך וקדימה. זה חזר על עצמו גם במחלקת המכס, שם הוציאו לי רשיון מעבר זמני לאופנוע. אגרת דרכים, ואגרה לכיסוי נזקי זיהום אויר (אז מה אם לאופנוע יש ממיר קטליטי…) – עוד 5 ניירות. חלקם עם הולוגרמה, חלקם עם טקסט דהוי ולא קריא וכמובן עוד 70 ירוקים אמיתיים. באתי לצאת. תודה סבאח, קח כסף תן כיף. איזה כיף ואיזה בטיח, הוא דורש עשרה דולרים וגם החלפן מנדנד וגם שומר האופנוע שומר על זכויותיו. "שמע סבאח, לפני שאני קורא לשוטר, קח חמישה דולרים במטבע טנזני ותחלק מתוך זה מה שמתאים לך לחבריך" והנה הופ, שוטר עומד ממש לידנו והוא אומר לי באנגלית בסיסית: "תן לו את הכסף…" הבנתי את מאזן הכוחות… הרי רציתי בנזונה עם לחיצת יד של מלפפון מת. אני ממש מומחה גדול, פילוסוף של לחיצות יד, ענק ממש. דוקטור למעברי גבול… נתתי לו את הכסף ונכנסתי לזמביה.
בגבול קיבלתי ויזת טרנזיט לשבוע בלבד – כי כשההיא עם העוגה שאלה לכמה זמן אני רוצה ויזה. גם אם הייתה לי כוונה לתור את הארץ הזו לעומק, הבנתי שבאתי למקום שלא מכבד את אורחיו או ליתר דיוק מקשה עליהם. וזה התיישב עם כוונתי לחצות את זמביה מבלי לבקר בשמורות הידועות שלה בהתאם ללו"ז שקבעתי לעצמי. עניתי לה: "הכי קצר שיש".
הכביש מטונדומא דרום מערבה לא ממש לקח בחשבון את 70 הדולרים ששילמתי עבור אחזקת כבישי זמביה – מלא בורות מפתיעים, חדי שוליים ובעיקר ריק מכלי רכב. "רגע, יש משהו שכולם יודעים ואני לא? אולי הכביש לא בשימוש ואני האהבל היחיד שנוסע בו?" שוטר משועמם ליד מכשיר מדידת מהירות בצד הדרך, נתן לי להבין שהכביש בשימוש – מאחר ואיני עובר את התשעים קמ"ש באפריקה – הוא נופף לי לשלום מרחוק.
שמתי את צמיגי האופנוע לכיוון העיירה MPIKA -מרחק של 460 ק"מ שנוספו ל 120 שכבר רכבתי בבוקר ממבייה למעבר הגבול – שם אמצא ודאי מקום למתוח אוהל. הנוף סביב התחיל במעברי גבעות מתונות, טיפוס מעבר לרכס נמוך ועד לסוואנה מדברית שטוחה כמו בריסטול. עצים כמו יבשים היו פזורים במרחקים של מאה מטר ויותר זה מזה, דשא צהוב נגע בשולי הכביש ורוח חמה חלפה, שאבה ונידפה את שארית הטעם הרע של מעבר הגבול.

עוד 130 ק"מ ונורת הדלק מאותתת. ותחנות דלק אין. וכשאין תחנה, הסימן המוסכם באפריקה להמצאות דלק הוא ג'ריקן פלסטיק צהוב בדרך כלל משופד על עמוד עץ בשולי הדרך. כעבור עוד 20 ק,מ גיליתי אחד שכזה. פניתי לתוך כפר קטן ובעל ,התחנה" שלף את אוצרו מהמרפסת ומזג למיכל האופנוע 10 ליטר שסוננו מבעד לשלוש גרביים.

אני יודע כי בסיום המסע אתפנה לכתוב דברים שיהיו מבט כולל על הרבה ארועים שקרו, על תובנות, על מסקנות, על החלטות, על תכניות. אך בכל זאת, יש בעיני ערך רב לדברים שנכתבים תוך כדי מסע, ללא הפרספקטיבה הרחבה של דיווח בדיעבד אחרי הארועים והידיעה איך הסתיימו. אני רוצה לכתוב לעצמי וגם לשתף כמה דברים שחולפים בראשי כבר עכשיו, כשזה טרי ובא מבפנים.
אני אוהב רכיבות שכאלה. ארוכות, מהורהרות, לועסות אספלט, מצב של השלמה עם מצב, של הכרה במה שזכיתי ובמה שכבר לא, יש זמן לגעגוע גם לדברים שטרם פגשתי, מחשבות על חיי הזוגיות שלי, על בנותי, חתני ועל נכדי והמשפחות המורחבות שנכנסו לחיי בשנים האחרונות ומה המסע הזה עושה להם. מחשבות על חברי שישנם וגם כאלה שהיו – כלומר עדיין חיים, אך כבר אינם חברי. מי עברו ממצב חבר, למצב ידיד, למצב מכר, למצב שמועה, למצב ניכור, למצב שכחה.

איך אני מגדיר חברות? מהי אמיתית? מהי חלקית? איך אני מודד אותה? במעגלים, במטרים, בטלפונים, בסודות? בלהגיע באמצע לילה מוטרף לחלץ אותי ממצב מביך בלי לשאול שאלות? בנוכחות פיסית? בהתגייסות כספית? בשילוב של אינטרסים ואידאולגיה או ערכים? או אולי בלי קשר לערכים מוסר ותפיסות קיומיות, חבר הוא חבר נקודה? אולי אבדוק עם עצמי אם המילה הכי מגדירה חברות, היא המילה "ויתור"… ויתכן שהויתור הכי גדול וקשה הוא על האגו. ורק עם חברים אין חשש לוותר עליו. כלומר, כנראה שעם חברים מרגישים נוח להיות פראיירים… ואולי הכל קישקוש. המחשבות דוהרות. מנסה לנתח, להבין, להצטער, אולי לשמוח.
הנה אני רוכב לי לבד לגמרי באפריקה כמו ביקום מקביל, במעין שלווה עירנית כזו שבה אני חי את הדרך – אך מחשבותי נודדות למקומות שאין להם דבר עם אפריקה. מה בכלל באתי למקום הזה? מה גרם לי לעלות על מטוס, ובנוסף להוציא סכום כסף שאין לי, להוביל בו אופנוע ישן בן עשר לכאן ולהתיישב עליו – אני עם כל 66 שנותי, אמנם מעל 30 שנות נסיון רכיבה, אין ספור תובנות הקשורות לרכיבת אקסטרים. אדם זהיר ואחראי – שאינו משתעמם לרגע מלהיות לבד אך אני יודע היטב, כי היכולות הפיסיות והמנטליות שלי כבר מוגבלות ובנסיגה טבעית. אני יודע כבר עכשיו שהבדידות הזו מוציאה ממני אנרגיות רעות של חרדה, חשדנות, הגזמה בזהירות וקשה לי עם זה מאד מאד. כבר איני רץ המרתון ה-18 במספר של שנת 2009, שטחן בקלילות את נתיבי אמריקה ברכיבה חלקה. כבר לא אותו אקרובט שיכול לכל מקום וכל מצב. זה אינו מסע בסביבה מוכרת או צפוייה עם רמת מענה אנושי, טכנולוגי, רפואי, תזונתי, בטיחותי, בטחוני, תקשורתי – כמו אלה שחוויתי ברכיבה באמריקות ובוודאי במקומות אחרים. כמות התרופות המונעות שלקחתי הפעם, יותר מכפולה וביטוח המסע גדול פי ארבעה. האופנוע לא הוכן נכון למסע ועונת השנה בה הגעתי לאתיופיה יהיתה שגוייה. גלי אהבת חיי ואני במקום אחר ברגישות, באחריות ובדאגה שלנו זו לזה לזו. שובל הדאגה שמסע כזה גורר אחריו כולל עוד אנשים ועוד מעגלי חברים ומשפחות – האם זה מגיע להם? מה בדיוק הוביל אותי לעשות זאת כך? למה הכל צריך להיות מבול"תם? הרפתקה אמנם, אך מדוע עלי לתכנן מהיום למחר, בלי שום השענות על נתיב שנלמד לפרטי פרטים כמו שנהגתי בעבר או הזמנת מקום מראש, הקפדה על ארוחות, על מנוחה ראויה? למה ועד כמה אני באמת לוקח בחשבון את מה שאומרים אחרים. איך עלי לכתוב על המסע הזה… האם ממקום של גילוי לב מוחלט או עלי להתעסק בשופוני. ביג שוט. "לא נשבר" כזה. הולך עד הסוף. מה באמת אנשים מבינים פרט לצילום של קוף, פיל או נוף עם שקיעה. רואים אופנוען חוצה את אפריקה ואומרים "בחיי מטורף אבל יש לו ביצים למג'נון הזה"… נאחזים בדברים מובנים, רדודים שמצטלמים, נאמרים או מנוסחים היטב, לא מבינים. ויותר מכך, זה ממש לא מעניין אנשים להבין דברים לעומק, מחר יהיה כבר מטורלל אחר שיתן אתנחתא מבדרת לחייהם המונוטניים. לכן כבר השלמתי בשבוע הראשון למסע עם ההחלטה לא לדבר בתכנית הרדיו של אבי אתגר בימי שבת (שביקש רק קטעים "משעשעים"…) או לכתוב באתר וואלה (שהעדיפו קטעי וידאו כי לאנשים אין סבלנות לקרוא…). יהיו להם אחרים. מה לי ולתכניות האלה, פרט להזדמנות חולפת שאני מעניק לאנשים להציץ לחייו המוזרים של מישהו אחר…? והאמת היא – כי פרט לבלוג "הרפתקה" הזה, שהפך בעיני למקום מפגש אינטימי בין אוהבי ומביני התחום שגם מכירים בערך הנתינה והשיתוף שלא על מנת לקבל. הסיבה היחידה לתת במה למסע במדיה הפופולרית והסתמית, היא סוג של פרומו לרצון שלי להסתובב עם הרצאה על מסעי בסיומו. גם זו דרך מופלאה להפגש באופן ישיר עם אנשים שהנושא באמת מעניין אותם ומחפשים העמקה. וכן, זה גם עוזר לממן את ההוצאות שהיו גדולות עלי הפעם. אז כן, הנה אני כאן בלי הגנות מלאכותיות, מוכנות מראש ומיותרות עם מחשבות בזמן אמת. אולי זו אחת הברכות של מסעות שכאלה, בהם אדם מבין שעליו להתחבר למשהו שאין לו שום הסבר לגביו. פרט לצורך שטבוע בו לברוח מהשגרתי ומהצפוי. רק שהפעם, אני בחרתי בדרך פראית שכנראה לא אחזור עליה שוב.

ועל ענן הרהורי הגעתי ל MPIKA, כקילומטר לפני העיירה אני מבחין בצד ימין בחומת אבן ובה שער רחב ותכול ועליו מרוחה בצבע אדום מרושל הכתובת "לודג' מזינגה". פניתי אליו. צפירה קלה והשער נפתח לחצר שכללה כמה מבני אבן מכוסי צבעי תכלת או וורוד. כמה רכבים ישנים, חלקת דשא קטנה, עצי מדבר מטופחים ומבנה מרכזי בפתחו היה רשום ריספשן. "שלום, כמה עולה לשים אוהל ללילה?" ניכר כי סטיב המנהל שמח לראות אותי,

אולי אורח לא שגרתי במקום המיועד בעיקר לנהגי משאיות – חלקת חול לאוהל, בסכום השווה ל 7 דולר. חדר – 9 דולר. "תביא חדר!" בעד עוד סכום זעום, קיבלתי במסעדת המקום מנה מעולה של פסטה מעורבבת עם תרד מאודה ושמן זית. לפני שנרדמתי דפיקה קלה בדלת, שומר המתחם ביקש שאדליק את האור בכניסה כדי שיוכל לראות את האופנוע מעמדתו ליד השער. היתה שינה אחושלוקי.
עם אור ראשון ולאחר הטענת כל החפיצים (אחת ההברקות של המסע הזה הוא מפצל שקעים עם 5 כניסות שלקחתי) ואני כבר על המשך הדרך לכיוון לוסאקה הבירה כן, 780 ק"מ… זה היה המרחק שנמתח לפני, יחד עם זאת סימנתי לעצמי יעדי עצירה כחלופות לקיצור המסלול היומי אם ארגיש עייפות. איכות הכביש המשיכה להשתפר ומספר הרכבים שחלפו סביבי גדל מאד לעומת פחות מעשרים שראיתי ביום הקודם… מדי כמה עשרות ק"מ מחסום של שוטרים מקומיים, יש כאלה שנופפו לשלום והיו שלושה שביקשו תעודות וחיטטו בטפסים והיה ניכר כי אין להם שום מושג מה המסמכים האלה אומרים. בתכל'ס רצו לרגע להינות ממשהו אחר ולא שגרתי עם סיפור שיוכלו לספר אחר כך. אחלה, גם אני אוהב לדבר עם אנשים. אז לרובם סיפרתי מאיפה אני מגיע ולאן פני מועדות ומה משמעות האביזרים – הופתעתי שהג'י פי אס לא ממש מוכר באיזורים האלה, שלא לדבר על מכשיר האיכון הלוייני – הספוט.
הגעתי ללוסאקה באור אחרון לחניון קמפינג בשם KALULU ששמעתי אודותיו טובות. ממוקם בשכונת וילות מפוזרות בחצרות ושטחים של כמה דונמים כל אחת ומוקפות גדרות גבוהות. קבלת הפנים הייתה חביבה עד ששמעו שאני מחפש מקום לאוהל ולא מעוניין בחדר שמחירו בדרך כלל פי עשר מעלות עמדה לאוהל. זבש"ם.

מקלחת חמה ונהדרת, ארוחת פאסטה שבישלתי לעצמי במטבח המשותף, זחילה להיכל הכתום שלי ויצאתי מוקדם בבוקר לדרך, עוד לפני שלוסקה הבינה שאני בקרבה ולפני שאני אתחיל להרגיש איזה יחס אליה. הכבישים בבירה רחבים מאד. גינון מרשים, איזורי מבנים סופר מודרניים. מרכזי קניות ענקיים, תחנות דלק מתוקתקות ומודרניות והספקתי לצאת מכבישי העומס הצפוי. שמתי פני לכיוון העיר ליבינגסטון שכל קיומה במודעות העולמית נובעת מהיותה שער ההגעה למפלי ויקטוריה. הנקראים במקור "מוסי-א-טוניה" שפירושו "העשן המתאבך ברעם בנפול המים" שם המוצא חן בעיני הרבה יותר. המרחק הפעם קצרצר, רק 460 קילומטרים בכביש מטופח למדי. שוב, תחבורה דלילה ונוף עצים יבש סביב. בהמשך היום, בכל עצירה הוקפתי סקרנים שהיו יותר מנחמדים. תמיד ניגש אלי מישהו ולעיתים כמה אנשים, בשאלות או הצעה לעזור לי, לייעץ לי, לסייע לי למצוא לינה, אוכל, דלק וכו'. אהבתי את המפגשים האלה והרגשתי נהדר!

בקטע דרך נטוש משהו נקלעתי לשריפת קוצים שפלשה לכביש. נאלצתי להמתין כרבע שעה שהרוח תיסוב והמשכתי.

ליבינגסטון נקראת על שם דייויד ליבינגסטון הנחשב ללבן הראשון שתיעד את הגעתו למקום, לאחר שגילה את מקורות הנילוס צפונה מכאן באגם ויקטוריה. זה המקום בו הוא מת ממחלת המלאריה והשמועה אומרת כי אכן הוא קבור בכנסיית ווסטמיניסטר בלונדון אך ליבו נשאר קבור פה… יש בעיר משהו אחר, אמנם התנועה ערה, אך ניכר שמליוני התיירים הפוקדים את המפלים – מרחק כ 10 ק"מ מזרחה מן העיר, משאירים כאן משהו נינוח… (אך עדיין פה ושם נודניקים נדבקים כמעט לכל לבן בהצעות ושאלות מטרידות). רחוב ראשי רחב עם חנויות משני הצדדים. משרדים, סוכנויות רכב ומלונות בכל מיני דרגות. שוטר תנועה רכוב על אופנוע הונדה ענקי קלט אותי מחפש פניה מהכביש הראשי ועצר את התנועה משני הכיוונים ברחוב כדי שאוכל לפנות על קו לבן לצד השני של הרחוב. איזה תותח. כבוד! בחרתי בלודג' פופולארי בין תרמילאים בשם JOLLY BOYS שאכן היה ערוך באופן מרשים למטיילים על תקציב מדוד. חדרים, "דורמס", מקום מוצל לאוהלים, בריכת שחייה, רחבה משותפת עם כורסאות, רשת ויי פיי חזקה ובר עם בירה מקומית טובה

ואוכל זול וטעים. הקמתי את האוהל ליד אוהלים של רוכבי אופניים החוצים את אפריקה, אחד מדרום אפריקה בדרך צפונה וזוג בריטים שיצאו לדרך לפני שנה, בדרך דרומה.

למחרת הצטרפתי להסעה ברכב המיניבוס של הלודג' שהוביל לשער למפלים. כניסה עולה 20 דולר – ושוב התבוננתי מהצד וצחקתי לנוכח הדרך המקורית לנסות ולגבות בדולר ירוק. אם אין ברשותך כסף מקומי, אין בעיה לך לכספומט – רק מה, הכספומט ריק מכסף כבר כמה ימים לפי דברי השומר ליד – או אז חוזרים לקופה בה ניתן להמיר דולרים בשער מופקע כדי לקנות כרטיס כניסה… אני לשמחתי הייתי מוכן… הביקור במפלים היה טיפה מאכזב. הם היו יבשים.

מתוך כשני ק"מ של מצוק ממנו אמור ליפול אשד מים כביר, תפקדו רק ארבעה זרזיפים שהזכירו את מפל התנור בימים טובים. ומרחוק ניתן היה לראות את רסס המים הנופלים לתוך הזמבזי החותר בתחתית הקניון וזורם מזרחה לתוך זימבבואה ומשם למוזמביק ולאוקיינוס ההודי. כאמור, קצת מאכזב אך צפוי. ידעתי זאת מראש ולמרות הכל החלטתי לבוא. זו העונה היבשה בנתיבים שבחרתי באפריקה. בעונה הרטובה הייתי מתקשה לרכוב במסלולים השונים, כך שהמחיר הוא בנופים צחיחים למראה ומפלים המחכים לשטפונות העונה הרטובה שעוד יגיעו (העונה הרטובה מסתיימת באיזורים אלה בסוף מאי לערך ומתחדשת בעוד כחודש).

בדרך חזרה עצרתי בסופרמרקט מקומי קטן כדי להצטייד להמשך. והנה בעמדה צדדית המוכרת סיגריות וסוללות מוכרים סוללות ליתיום! אותן אני מחפש מאז נחתתי באדיס-אבבה. הן הסוג היחיד המתאים למכשיר ה"ספוט" אותו אני נושא. עד לכאן עברתי בדרך אולי 8 חנויות מתמחות לאביזרי חשמל ומחשבים ולא מצאתי והנה פה במרכול קטן וסתמי זה קיים. כמובן המחיר היה מעט יקר, אך השקט בעורף שווה יותר. התחברתי סוף סוף ללווינים ואיפשרתי למוסי בחמ"ל שהפלתי עליו (נשיקה מוסקה) – וכמובן לגלי ולבנות לעקוב אחרי בזמן אמת.
למחרת בבוקר במלאת 4 ימים לשהותי בזמביה התכוננתי להמשך הדרך – רק אומר: כי איני מתיימר לפסוק לרעה או לשבח מעלותיה – אין לי ספק כי מעלותיה הטובות רבות ופגשתי בזמביה אנשים נפלאים שאני עושה עוול עימם וכי התרשמותי ודעתי הנחרצת משהו, נובעות גם מזמן קצר וגם מעצם היותי תייר מסוג אחר – ואני מודע לכך שעם כל הכבוד לבלוג הזה, אני ודברי כאן, איננו אפילו סריטה קטנה במסך מחשב מקולקל וסגור של מישהו אחראי במדינה הענקית הזו. ויחד עם זאת, אני מאמין שאני מייצג בתחושתי מגמה רווחת בקרב מבקרים בה שלרובנו אין יכולת העמקה או זמן להתחבר לאמת הזמבית. הטון השולט בדימוי המיידי של זמביה מעניק טעם רע, מעין תאוות בצע לא מכבדת, ביורוקרטיה וטפסולגיה שמשדרות חשדנות וחוסר עניין ורצון לארח תיירות. תחושה שאתה לא יותר מאובייקט לסחיטת כסף. ודולרים לא עושים מאגרות לתיירים, כי אם מבניית כלכלה יצרנית המייצאת מוצרים נדרשים לעולם. ובעניין תיירים, תואילו ליצור ערך מוסף למקום שיגרום ליותר תיירים להגיע בקלות ול"בזבז" דולרים באופן הוגן. כמו שלמדתי בטנזניה וגיליתי לשמחתי במדינה הבאה. שיותר מכל בנוייה בין השאר על חיוך, מאור פנים וקלה במנהלותיה לתייר. וולקאם טו בוצואנה!

כשהרגלית למטה:

– כשאתה שואל אנשים בדרך על כיוון. אל תשאל: "זאת הדרך ליהופיץ?". כי אם שאל: "לאן מובילה הדרך הזו?". אנשים ברוב המקרים רוצים לעזור לך ולא לתת תשובה כמו "איני יודע" ולכן יגידו משהו חיובי שיאושש את מה ששאלת גם אם הם מעולם לא היו ביעד ואין להם מושג מה המרחק אליו, או מה איכות הדרך… אם תוכל, שאל את השאלה בנוכחות כמה אנשים באותו מקום, הם כבר יבחרו בזה שיודע הכי טוב או ידאגו להביא למקום אחד שכזה והוא כבר יענה לעניין.

– אין דבר כזה "להאמין לאופנוע" "להאמין למפה" "להאמין לג'יפיאס" "להאמין לעיתון" וכו'. תאמין ויחד עם זאת, בדוק!

– אם לא תאמין באינטואיציה בחיים, למי תאמין?

---

—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליוני בן שלום

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!