אל הקלאהרי בדרך הקשה

לבלוג הישיר של אחינעם (באנגלית) כאן

בוצואנה ידועה כמקום בו יש יותר חמורים מאנשים ואכן, יש הרבה חמורים. כמו כן, נראה כאילו כולם, כולל כל הכבשים, העזים, הפרות והסוסים של בוצואנה עומדים כל הזמן ממש באמצע הכביש, בדרך כלל בוהים בך בכעס אם את מנסה לעבור בשלום. זה מתחיל להרגיש יותר כמו אפריקה – מהמורות וחיות מנקדות את הכביש.
הגעתי דרך מעבר גבול מוהונגו, פגשתי פקידים מנומסים ויעילים משני צדי הגבול, ולאחר מכן רכבתי לשאקווה Shakawe. פגשתי את שאלק וריצ'רד, שני דרום אפריקאים שנוסעים בלנדרובר שלהם מדרום אפריקה לאתיופיה. יצאנו לטיול של יום אחד לתוך גבעות טסודילו, איזור של ארבעה גושי סלע עליהם "ציורי בוש" יפים. הוקסמתי מהעובדה שיש במקום רישומי פינגווינים ולווייתנים וכן מבחר בעלי החיים האפריקאי הקלסי. כנראה גם ציורי חניתות לצייד דגים לא רחוק מאגמים באזור שיבש. מסתבר כי הבושמנים פגשו לווייתנים כאן באמצע מדבר קלהרי הצחיח. מדהים!

משאקווה נסעתי למאון Maun שם זכיתי לארוח נפלא אצל מייק, אמן מקומי ובני משפחתו. הלכנו לשתות בירה לאורך הנהר, ניסיתי את מזלי בדיג (לא ממש הצליח לי), נפגשתי עם כמה מתושביה המעניינים של העיר, ובינתיים הדבקתי פער מטלות כמו כביסה, ניקוי שרשרת האופנוע ותפירה. דברנו עם פקר, מתנדבת חיל שלום שמשכירה שם חדר, על האתגרים שבתפקידה ועל החינוך בכל הקשור ל- HIV. בבוצואנה כל משרד ממשלתי חייב לחלק קונדומים, ראיתי די הרבה מהם, אבל מנהגים מסורתיים עדיין מהווים מכשולים. במאון פגשתי גם את אריק, עוד רוכב דרום אפריקני שמטייל כחודש על אופנוע דרך נמיביה ובוצואנה ולמחרת רכבנו יחד לנאטה Nata. קיווינו לבלות לילה באוהלים בתוך מישורי המלח של מאקאגדיקגאדי Makgadikgadi אבל לא הצלחנו למצוא את הדרך פנימה, אז התפשרנו על מאהל קמפינג בנאטה.

פגשנו שני חבר'ה שהיו בטיול אופנועים מניירובי לקייפטאון – ג'ון מבריטניה והאמיש מאוסטרליה. האופנוע של האמיש הפסיק לפעול לפתע באמצע הכביש והגיע לאכסניה על גבי טנדר גרר. בילינו לילה של צחוקים והחלפת טיפים ולמחרת אריק, ג'ון ואני רכבנו לטיול של יום אחד לתוך מישורי המלח. זה היה כל מה שיכולתי לקוות ועוד! חול עמוק, בוץ סמיך ונוף מרהיב עשו לנו אחלה יום של רכיבת שטח. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. לא הצלחנו להגיע למשטחים הלבנים הבוהקים המפורסמים של מישורי המלח מאקאגדיגאדי. אז למחרת ג'ון ואני הצטיידנו בדלק נוסף, מים ומזון ויצאנו נחושים לתוך ליבם של מישורי המלח, עד קובו איילנד.
בחלק הראשון של היום היה חול עמוק, אחר כך נסענו דרך שבילים צרים מאוד עם דשא גבוה משני הצדדים ורכיבה במרכז הנתיב. אחת הנפילות הכואבות הייתה כשהעברתי את רגלי דרך העשבים הזקופים, הוטחתי והתלגלגלתי אל הקרקע. בהזדמנות אחרת, כמה פרות, שהתרשמו מאד מרעש האגזוז הרועם של ג'ון, היו אדישות לחלוטין לשלי וחצו לתוך הנתיב שלי, מה שגרם לי לסטות וליפול שוב.

אני חייבת שנייה לדבר על העצות שקיבלתי. אנשים נלהבים מאוד לתת עצות, ואני מעריכה את זה. אבל לפעמים זה מרגיש מתסכל. יש אלף דעות שונות. יש אנשים שאומרים לרכוב עם לחץ האוויר גבוה בצמיגים. יש אומרים נמוך. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול לאט ולשמוט את הרגליים למטה. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול עמוק מהר ככל האפשר. ייעוץ זה טוב – אם אתה רוכב על אופנוע קטן, קל, שאתה יכול להרים אותו אם הוא נופל, כשאתה קרוב לבית וזה לא יהיה סוף העולם אם משהו ישבר וכנראה לא תמצא חיות-בר באמצע הנתיב שלך. אבל האופנוע שלי כבד מאוד, אני לא יכולה להרים אותו, אני באמצע אפריקה ולא קרוב לבית, ואם הוא נופל ונשבר – זה מתכון לסיום הטיול שלי. אז לפעמים איטיות ויציבות מנצחים במירוץ.
זה גם לא מפריע לי להודות שאני נופלת בלי סוף. אני לא מתביישת להגיד שאני רוכבת במסלול אימונים, יש לי הרבה מה ללמוד. זה כל מה שהמסע הזה אמור להיות. לפעמים אני מקבלת תגובות והערות על הנפילות שלי. אני מוכנה לפרסם כל תמונה בכל פעם שהאופנוע  מונח על הקרקע ואני חסרת אונים לידו. לא אכפת לי לחשוף את החולשות שלי, אני מאמינה כי זה כשלעצמו הוא כוח, להיות מסוגל להודות בתקלות ובליקויים שלך. אני מעדיפה לעשות את זה ולהראות את הרכיבה שלי כפי שהיא באמת, מאשר לכסות על הקשיים והתסכולים.
זו היתה נסיעה קשה, אבל בכל פעם שעצרנו אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוף סביבנו. עשב גבוה התאבך ברוח, עצי שיטה ניקדו את המישור ומפעם לפעם נראו כמה יעני בר במרחקים. יכולנו לראות עננים לבנים שעלו מהמישור שדחפו אותנו להמשיך ברכיבה. אבל אז…
האופנוע שלי לא הצליח לצבור מהירות. זה היה כאילו המצמד מחובר כל הזמן ושום כוח לא הגיע אל הגלגלים. קרטעתי ב 10 קמ"ש בקושי לאורך 40 קילומטרים לקובו איילנד. בצד החיובי, זה קידם תרגול טכניקת רכיבה בעמידה במהירות איטית, אז בהחלט שיפרתי את מיומנות האיזון שלי.
קובו איילנד היא גבעה קטנה הבנויה מאבנים גדולות ועצי באובב ענקיים, ממש על קצה מישורי המלח. זהו מקום מיסטי וצפייה בשמש השוקעת מעל הנוף הזה היתה שווה את כל היזע והדמעות של היום.

ואסקו, מנהל הקמפינג במקום ארגן טנדר שיקח אותי ואת האופנוע לתוך העיירה לטלאקנה Lethlakane בבוקר שלמחרת.
בלטלאקנה נסענו לחברת הנדסה המנוהלת על ידי בוץ' שבעזרת המכונאי שלו, מיילס, פרק את האופנוע. כנראה שהמצמד היה בלוי ויצטרך להיות מוחלף. שוב, נסיגה, בזבוז זמן, בזבוז כסף. אהה, כן. בסגנון וניחוח אפריקני אמיתיים (וסלחו לי, אבל גם בחוסר יעילות), המצמד אמור להגיע מחר מדרום-אפריקה.

במובן מסוים, זהו המקום הטוב ביותר בו כדאי לדברים להתקלקל, משום שלכל מקום צפונה מכאן – משלוח של חלקים יימשך הרבה יותר זמן והחלקים יהיו יקרים יותר.

בינתיים, אני נחה לקראת השלב הבא של המסע עד מפלי ויקטוריה!

————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאחינעם הראל

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!