לאחר שובם לארץ, נעם ומתן העלו לרשת בפברואר 2016 סרטון מסכם ונפלא (מומלץ להגדיל למסך מלא).
תודה חברים שלקחתם אותנו איתכם!
[youtube_sc url="https://youtu.be/qpZRLphSQfw" modestbranding="1" fs="1" rel="0" nocookie="1"]
—————————————————————-
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנעם ומתן בללי
—————————————————————-
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
לבלוג המקסים של אחינעם כאן
27 באפריל 2016
ויקיפדיה מתארת את Sani Pass כך:
"התוואי עד Sani Pass מתחיל ב 1544 מטר ומטפס 1332 מטר אנכיים לגובה של 2876 מטרים. הדרך היא דרך כורכר תלולה עם שיפועים עד 1: 3, ויכולה להיות קשה למעבר במזג אוויר גרוע ועלולה להיות מכוסה שלג וקרח בחורף. לפי החוק בדרום אפריקה, רק רכבי 4X4 מורשים לעבור בה. את המעבר ממוקם בין ביקורת הגבולות של שתי המדינות (דרום אפריקה ולסוטו) ואורכו כ -9 ק"מ. נדרשת זהירות ונהגים או רוכבים, חייבים להיות ערניים בעת המעבר שכבר תבע קורבנות רבים. לפעמים ניתן לראות שרידי כלי הרכב שלא הצליחו לשיפוע הקיצוני ולחוסר האחיזה. "
ובכן, הנה לך. כל התירוצים שלי הסתדרו בשורה מוכנים לזוז. לא, לא אני רק צוחקת… בשבת בבוקר החלטתי לאתגר את סאני-פאס האימתני. לאחר דיונים עם כמה רוכבים שמכירים את האזור, בחרתי לא להמשיך לתוך לסוטו אלא לעלות ולרדת את סאני-פאס ביום אחד ולאחר מכן להמשיך סביב לסוטו למחרת.
הרכיבה במעלה סאני היתה קשה. הרכיבה בחזרה למטה היתה קשה פי מאה. יצאתי מוקדם בבוקר והגעתי לקטע החצץ הראשון בסביבות 8, בצייתנות הוצאתי אויר מהצמיגים וכיבתי את ה- ABS ואת בקרת המשיכה. המעבר עשוי משלושה חלקים בעצם. הראשון הוא קל, 13 קילומטרים עד עמוד הגבול הדרום-אפריקאי. השני הוא קטע די פשוט ולא מאוד תלול שלוקח אותך מעלה מעלה אל ההר. 500 המטרים האחרונים הם הקשים ביותר. פניות חדות, זוויות תלולות עם חצץ. בפנייתהעקלתון השניה או השלישית לקחתי את הקו הפנימי במקום החיצוני ונפלתי. ניסיתי להרים את האופנוע אבל זה פשוט לא זז אף שהיה ללא מנשאים או כל ציוד נוסף. התמקמתי לחכות לעזרה ואכן, כעבור רבע שעה, קבוצה של ארבעה רוכבי KTM הופיעה במעלה המעבר ועצרה כדי לעזור לי. נפלתי פעם נוספת בעת הטיפוס למעלה, אבל מהר מאוד הצלחתי להרים את האופנוע בעצמי ולהמשיך. זה הרגיש נהדר לעשות את זה לראש ההר!
נכנסתי ברכיבה לתוך לסוטו, מדינה ייחודית הממוקמת על רמה סחופת רוחות מקפיאות, אנשיה עטופים בשמיכות שחורות ענקיות, רועים צאן לצד הכביש. כאשר הקור הגיע גם אלי פניתי שוב לתחנת הגבול ולפאב Sani Lodge, הפאב הגבוה ביותר באפריקה (או כך אומרים).
שם פגשתי זוג שבא לאזור לסופשבוע מהעיר פרטוריה. שקענו בשיחה והם בחביבותם הציעו לרדת איתי בחזרה. היה לי מזל גדול שהם עשו זאת. הזווית של הדרך היורדת הייתה כה תלולה והסלעים כך רופפפים, שבמקום "רכיבה" על האופנוע, דידיתי לאט. כפות רגלי תומכות בצדדים כדי לא לאבד שיווי משקל ובהילוך הראשון, איטי עד כאב. זה היה מבעית. הכתפיים, הזרועות והאצבעות שלי כאבו כמו גיהינום. האופנוע נפל כחמש פעמים, אך לשמחתי היתה לי עזרה להרים אותו בחזרה.
ה- F700GS קשה לרכיבת שטח, כי יש לו הילוך ראשון ארוך מאוד, כלומר אין מרווח לשחק עם המצמד. אבל בסופו של דבר, בסופו של דבר, עשיתי את זה וחזרתי!
ביום ראשון בבוקר לקחתי הכל בעצלתיים, ואז עליתי על האופנוע ונסעתי מאנדרברג לקלרנס. הדרך עקפה את הרי דראקנסברג ולקחה אותי דרך הפרק הלאומי רמת שער הזהב, שנקרא כך בזכות מישורי הדשא הצהוב והאור הזהוב שמשתקף מפגיעת קרני השמש בגושי אבן החול הענקיים.
הנוף היה יפה והכביש ריק וחלק.
היום רכבתי מקלרנס לבורגרסדרופ, הקפתי כמעט לחלוטין את גבולותיה של לסוטו לפני שפניתי למטה לכיוון ג'פריס-ביי ו"נתיב הגנים" GARDENS ROUTE.
בימים האחרונים הרגשתי קצת מדוכדכת, קצת בודדה ותשושה. נטל קבלת החלטות רובץ עלי כל זמן – אין אף אחד אחר בסביבה כדי לחלוק איתו את העומס. ואני מרגישה את עצמי מתעסקת עם מעגל שלא נגמר – איפה אפשר לתדלק? איפה אני אוכל? איפה אשן? וברגע שהתשובה נענתה, צריך להתחיל הכל מהתחלה. זה מאוד נחמד שמצאתי ארוחת צהריים, אבל מה אעשה עם ארוחת הערב? האם אני צריכה לקנות אוכל עכשיו? האם אבשל? או אהיה בבית מלון? כנ"ל לגבי לינה. הדאגה על איפה אישן הלילה מתחילה בשעה 10 בבוקר. אני נזהרת מהתרופפות הערנות שלי, בידיעה כי טעות אחת עלולה לעלות לי. אני מרגישה כי אין לי את הפריבילגיה לעשות את זה – אני עדיין עסוקה רק בהישרדות. אבל אז… אני רוכבת מסע "גרועה"? אני לא רוצה רק לספור את הקילומטרים מדי יום, או להסתגר בעצמי בהוסטלים בלי לראות נפש חיה. קשה לי לשמור על איזון.
האסטרטגיה שלי לצאת ממצבי הרוח שכאלה היא להכין תוכנית ולהתמקד בעניינים מעשיים. יש לי תוכנית C ,B ,A ו- D ומרגיעה את עצמי כי בעצם אין צורך לדאוג, מאחר שיש לי כל כך הרבה אפשרויות. אני מסיימת את ימי הרכיבה מוקדם יחסית, מנסה לרכוב לאט ולעצור כדי לצלם תמונות ולפקנק לאורך הדרך. אני חושבת, אני מקווה, כי מדובר בתהליך למידה. כמו כן, קניתי לעצמי שוקולד. נראה שזה עוזר הכי הרבה.
מחר אגיע לג'פריס-ביי ואני מתכננת לקחת יום מנוחה שם כדי לגלוש ועוד יום במוסל ביי/הרמנוס לגלוש על חול ולצלול בכלוב צלילה עם העמלץ הלבן הגדול. ואז לקייפטאון האהובה הישנה כדי להטעין אנרגיות מחדש לפני שההרפתקה האמיתית תתחיל – נמיביה ובהמשך לתוך אפריקה!
——————————————————————–
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל
—————————————————————————
תרגום מאנגלית: יוני
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
לבלוג השופע אור של אחינעם כאן
ביום רביעי בבוקר הנזי ואני ביצענו את הבריחה הגדולה מקופי ביי. מכיוון שידענו שהכבישים ייחסמו על ידי הפגנות, יצאנו מוקדם בבוקר בשיירה של שני טנדרים ואנוכי בדרך עפר היקפית. הנוף היה מדהים – שמש נעימה, שמיים בהירים והגבעות הירוקות של החוף הפראי. ילדים בדרכם לבית הספר, פרות חוסמות את הכביש ובכל מקום שאליו אתה מסתכל בתים צבעוניים מנקדים את ההרים. לרוע מזלנו, קרוב מאוד לכביש הראשי, כשחשבנו שאנחנו כמעט עשינו את זה – מחסום נוסף. נשים רקדו ושרו, גברים חפרו תעלה בכביש עפר על מנת למנוע מרכבים לחצות ושרפו צמיגים ומכוניות חסומות עמדו משני הצדדים, נהגים מגדרים את ראשם ושואלים את עצמם מה לעשות. הנזי הכיווין את השיירה שלנו להתפרץ לאיגוף מימין סביב המחסום לפני המפגינים היו על אלינו. עשינו את זה, אם כי כל כלי רכב בשלב מסוים נתקע בבוץ. ואז היינו על הכביש הראשי. זפת חלקה, ואין הפתעות נוספות. או כך לפחות חשבתי.
זה היה אמור להיות יום קל. הרכיבה הייתה נהדרת. אזור קוואזולו נטאל מזכיר לי את ארה”ב – גדול, פתוח וירוק עם פרות רועות בשלווה ועצים שהחלו לשנות את צבעם לכתום וחום לקראת החורף.
היו לי רק 300 קילומטרים כדי להגיע לאנדרברג, עיירה קטנה על הגבול הדרומי של הרי הדרקנסברג ועל מרגלות מעלה סאני האגדי. אבל כפי שאתם בוודאי ניחשתם כבר, היום הזה לא הלך חלק. בכלל, מעכשיו אני אוסרת על עצמי אי פעם לחשוב שיהיה יום קל.
עשרה קילומטרים לפני אנדרברג הרגשתי שמשהו לא בסדר עם האופנוע. המנוע צורח אבל האופנוע פשוט לא מאיץ. שארית הדרך הייתה עינוי, בקושי 40 קמ”ש והמנוע על סף התמוטטות עצבים. סוף סוף הגעתי להוסטל שלי ללילה והתקשרתי להתייעץ עם יו. הוא נתן לי את המספר של שירותי חילוץ והצלה של ב.מ.וו וסידרתי שיבואו מוקדם למחרת לאסוף את האופנוע למוסך הקרוב מחוץ לעיר דורבאן. ייתכן, רק ייתכן, ששכחתי להזכיר את הפאניקה והבכי מצידי.
למחרת בבוקר הגיע הגרר, העמנסנו את האופנוע ונסענו לדורבאן. עכשיו, בבקשה לשבת. אנא ודאו שאין לכם כלום בפה ושהלכתם לא מזמן לשירותים. בגלל שאתם עומדים לצחוק ואני עומדת להסמיק מבושה. רק הורדנו את האופנוע מהגררת צץ בחור, הידק את הבורג של הקלאץ’ וזהו! האופנוע תוקן. נו, מילא…
בסוכנות של ב.מ.וו התלהבו מהמסע שלי ונתנו לי חולצה וכובע.
בסוכנות גם פגשתי את רובין, בחור נחמד שהזמין אותי להוסטל שלו בניוקאסל כאשר אעשה את דרכי חזרה מאתיופיה. ואז ג’ורג’, חבר משותף של יו, פגש אותי בסוכנות, רכבנו סביב דרבאן ולאחר מכן נסענו לבית חב”ד. היה זה יום חמישי, כאשר ערב פסח הוא ביום שישי למחרת. חשבתי לעצמי שאולי יהיה נחמד לחגוג את הסדר, אבל לאחר בירור הסתבר שהארוחה והשהות בבית חב”ד עולים לא מעט כסף, ובנוסף אאלץ להישאר שם עד ראשון בבוקר. כלומר, שלושה ימים של עוצר וחור בכיס. בחרתי במקום זה לחגוג את החג עם צרחות בקסדה של “עבדים היינות הייינננווווו.” בכלל, אולי זה היה יותר הומאני מאשר להכריח את כל אנשי בית חב”ד להקשיב לשירה שלי.
ג’ורג נתן לי לישון בביתו ועזר לי לתקן את המזוודות אלומיניום אשר מתעוותות מכל שקשוק על דרכי העפר. זה מדהים – אדם שמעולם לא פגשתי או דיברתי איתו לפני הראה לי את העיר שלו, הזמין אותי לארוחת צהריים, תיקן את האופנוע שלי, נתן לי לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלו ולישון בביתו. כשאנשים שואלים אותי אם אני לא בודדה כאשר אני מטיילת לבד – לא, אני לא. פגשתי כל כך הרבה אנשים טובים לאורך הדרך – כל יום מלאך אחר שמציל אותי. אני מרגישה כל כך אסירת תודה, הלב שלי מרגיש פתוח ומלא באושר. תודה, תודה, תודה.
היום אני נוסעת בחזרה לאנדרברג ומחר אנסה לטפס את מעבר סאני המהולל, אשר ידוע בזוויות תלולות, סיבובים חדים ותנאי מזג אוויר קשים. אחלו לי בהצלחה!
———————————————————————
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל
——————————————————————-
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
לבלוג הזורם בכיף של אחינעם כאן
זה היה אמור להיות יום קל. היו לי רק 350 קילומטרים מאיסט לונדון לקופי ביי, שיכולתי לטוס אותם על כבישים סלולים. אפילו ציפיתי בהתלהבות לרבע האחרון של הדרך אשר הוזהרתי שהוא במצב גרוע ומלא בורות. היה נראה לי שזאת תהיה שבירת שגרה נחמדה מהכביש הראשי.
נסעתי לאט ולקחתי את הזמן להנות מהנוף, של גבעות ירוקות מנוקדות בתים צבעוניים עם גגות קש. בתחנת דלק בדרך פגשתי בחור בשם האנזי, שבמקרה הוא הבעלים של בקפאקרס קופי ביי. פטפטנו קצת ואז נפרדנו לשלום. רכבתי הלאה, עזבתי את ה-N2, הכביש המהיר הלאומי ופניתי לכיוון החוף. לאחר כ -50 קילומטרים מיד בקצה עיקול, הגעתי למספר רב של כלי רכב משטרתיים שעצרו את התנועה. על הגבעה מולנו, במרחק של כ -600 מטרים, הייתה הפגנה גדולה של מקומיים. כהם מחו על כך שאין מים זורמים או חשמל בבתיהם. בעודי עונשת שם מבולבלת, כמה שוטרים עלו על רכב ונסעו לעבר ההמון ואז והחלו לירות באוויר עד שכל האנשים התפזרו ורצו לצדדים. לאחר מכן הם החלו במו”מ ונאמר לנו לחכות.
למזלי האנזי היה במחסום גם כן והחלטנו לנסות תדרך היקפית. אבל גם הדרך הזאת הייתה חסומה בידי מקומיים. לא הייתה לנו ברירה אלא לפנות לאחור ולחזור לצומת הראשית. עדיין לא היה מאוד מאוחר, רק שתיים בצהריים, אבל חששתי שאם אצטרך להסתובב חזרה הדרך עד הכפר הבא בו אוכל לישון רחוקה מאוד. כל אזור ה”חוף הפרוע” נחשב מסוכן מאוד. ובכלל, אי אפשר להסתמך על מפה, לראות שם של עיר ולהחליט לישון שם. צריך להתייעץ לפני עם מקומיים על נקודות בטוחות לעשות את הלילה לאורך המסלול.
לבסוף, לאחר מספר שעות, הודיעה לנו המשטרה שאנחנו יכולים לעבור דרך המחסום מכיוון שראש העיר הגיע על מנת לנהל משא ומתן עם המפגינים. עקבנו אחרי רכב המשורה דרך פיסות זכוכית, שרידי צמיגים בוערים, צינורות בטון וגזעי עצים ענקיים אשר הונחו באמצע הכביש. חשתי מאוימת בשלבים מסוימים, במיוחד מכיוון שאנ יכל כך פגיעה על האופנוע. ילד אחד זרק עליי אבן בי אבל למזלי היא הייתה קטנה ולא נגרם נזק.
כשהגעתי סופסוף לבאקפאקרס הופתעתי לראות שני בחורים יהודים שעשו את כל הדרך המוטורפת הזאת בשביל לחלק מצות לפסח! הם אפילו נתנו לי נרות שבת להדליק. לא יאומן כי באמצע שומקום זה קורה! היינו סך הכל ארבעה ישראלים (בחור שמתנדב במקום כבר חצי שנה, שתי מטיילות ואני) אז הכנו מצה-ברייט חגיגי עם שום, בצל וחמאצ גנג’ה. וכך, אחרי יום ארוך ומוזר, הגעתי למסקנה שאסור לך להיות יותר מדי בטוח כיצד יומכם יסתיים, במיוחד כאשר אתה באפריקה.
היום לקחתי הפסקה מהרכיבה בשביל ליהנות מקופי ביי, אשר נקרא כך בגלל המספר העצום של עצי הקפה שצמחו כאן מזרעים מספינה טרופה או על ידי בוזזים. האזור הוא יפה, אם כי הנהיגה יכולה להיות קשה. בכל רגע כבשים, עזים, פרות, סוסים וילדים יכולים לקפוץ ממש לתוך הגלגלים שלך, וזה אפילו בלי להזכיר את הבורות בכביש שגורמים לך לזגזג כמו מטורף.
שוטטתי לאורך החוף, קראתי ספר והטענתי סוללות (שלי ושל המכשירים האלקטרוניים השונים). לארוחת צהריים אכלנו צדפות טריות ומצה עם דבש. אני מתכננת לעזוב מוקדם מאוד מחר יחד עם האנזי על שביל היקפי בתקווה שהוא לא ייחסם. בוא נראה מה מחר מביא!
—————————————————————-
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל
—————————————————————–
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · יש תגובה אחת, הוסף תגובה
אחינעם ממשיכה מערבה בנופים עוצרי נשימה ובניית יחסים עם האופנוע. לבלוג הנהדר של אחינעם כאן
יום חמישי בבוקר סיימתי כמה חובות ביורוקרטיים – קבלת אישור משטרתי כי האופנוע אינו גנוב וקרנט דה פסאג’. בשביל כל אחד מהם נאלצתי למצוא פרצות בחוקי מלכוד 22, תהליך ארוך ומתסכל. למזלי הייתה לי הרבה עזרה מדאנקן, יו ואיליין, אישה שעובדת עבור AA דרום אפריקה. כל הבלאגן הזה הוא בשביל להצליח להיכנס לתוך אתיופיה – אני מקווה שהיא שווה את זה! למרבה המזל, עד שעות אחר הצהריים יו ואני כבר היינו בדרכנו מן Bellville, ממש ליד קייפטאון, לכיוון הלב של הקארו. עלינו על כביש 62, המקביל הדרום אפריקאי לכביש 66 בארצות הברית. נסענו ממש עד השקיעה אז הגענו לעיירה בשם Barrydale. המראות כאן מזכירים לי מאוד את Monument Valley ואת האזור של Utah- כל כך יפה שאני לא יכול להחליט אם להסתכל על הכביש או על הנוף! בערב ישבנו בפאב של ההוסטל ופטפטנו עם המנהל, נוצרי אדוק שסיפר לנו כמה נבואות מוזרות על קונספירציה להשתיל שבבים בכל אדם בשביל להשטלת על העולם. לדבריו, כל זה כתוב בתנ”ך. כנראה שפיספסתי את החלק הזה.
למחרת התעוררנו מוקדם ורכבנו לעבר הזריחה. בדרך ראינו זברות ועצרנו ללטף אותם. נישנשנו כמה ביסים מחטיף חלבון, שחררנו אוויר מהצמיגים שלנו והחלנו לטפס במעלה Roiberg (ההר אדום). הקטע היה די טכני, אבל לא מאוד קשה. נפלתי פעם כי אני, בטפשות גדולה, לקחתי פנייה חדה לתוך עלייה בהילוך שני והמנוע נכבה. כמובן שאין דבר כזה טעות חכמה… האופנוע מרגיש לי מדהים על החצץ, זז חלק כמו חמאה.
החלק הבא היה Swartberg Pass (מעלה ההר השחור). דרך כורכר זאת היא יצירת אמנות שנבנתה בשנות ה-1800, בעלת מערכת ניקוז מורכבת וקירות שהוקמו בקפידה מאבנים. היא הוכרזה כאתר מורשת, בתקווה שלא תסלל כי במצבה הנוכחי היא גן עדן לרוכבי אופניים ואופנוע. הרוח הצליפה בנו באכזריות וכיסתה אותנו בשכבה עבה של אבק. השביל רץ על צלע ההר, קרוב להחריד מהתהום מתחת ואז מתפתל לתוך קניון צר. הגענו, מזיעים ומזועזעים אך שמחים לעיירת Prince Albert, כפר נופש יפה מכוסה כמעט כולו בבוגנוויליה.
בשבת בבוקר לקחנו את הזמן שלנו ולאחר מכן התגלגלנו דרך אזור הקארו הצחיח, על פני חוות בנות יענה ובבונים, לתוך Uniondale. שם עזבנו את הכביש הסלול וחזרנו למדרכי עפר. מעלה Prince Alfred, אשר מוביל ל-Knynsa, הוא כביש נפלא במצב טוב ללא חלקים טכניים רבים. עצרנו בדרך למשקה ליד אתר קמפינג מפורסם בשם ה-G-spot של אנג’י, ידוע בשל האווירה ההיפית, הבירה החמה והשירות הלקוי. לאחר כחמש שעות של רכיבה הגענו לעיר החוף Knynsa.
הבוקר יו ואני נפרדנו לשלום.
הוא נסע חזרה הביתה לקייפ טאון ואני המשכתי לבדי, עם רגשות מעורבים. יצאתי לדרך כל כך מוקדם עד שעדיין היה חשוך. גם לאחר הזריחה האפרוריות נשארה – ענני גשם התנשאו באיום מעלי כל היום. הנסיעה הייתה מאוד שונה מן הימים הקודמים. 550 ק”מ בכבישים סלולים ב 120 קמ”ש. נדרשתי לסוגים שונים של ריכוז וסיבולת מהרכיבות הקודמות. רכבתי לאורך כביש החוף על סדרה של גשרים שנבנו מעל אינספור נהרות שנשפכים לים. במהלך המחצית השנייה של היום השמש יצאה והנוף הפך יותר נחמד, אבל רוח צדדית חזקה כמעט העיפה אותי שוב ושוב מהכביש ולכן נאלצתי לרכב לאט. הגעתי לעיר East London והתחלתי לשוטט בין מלונות והוסטלים בניסיון למצוא אחד עם חניה מאובטחת. איזו הקלה למצוא בית למשך הלילה סוף סוף!
מחר אני מתכננת לרכב לעיירת Coffee Bay אשר נמצאת על החוף הפראי, וכך להתקדם עוד צפונה לכיוון ה-Drakensberg אליו אגיע בימים הקרובים.
—————————————————————-
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל
—————————————————————
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
