לאחר כ 15 דקות אמרנו להתראות לשוטרים ויצאנו לדרך.המרחק מטיוואנאקו ללה פאז(La paz)עיר הבירה(בפועל) של בוליביה הוא כ 70 ק"מ,ולכן אני חושב שהדלק לא יספיק היות ותדלקתי בפונו שבפרו ומאז רכבתי כ 310 ק"מ ולכן נכנסנו לתחנת הדלק ביציאה מהעיר.
בתחנת הדלק הבנתי שיש להם רק דלק 84 אוקטן,כן בדיוק מה ששמעתם 84 אוקטן,זו לא הייתה הפתעה היות ובקריאה מוקדמת על בוליביה קראתי על כך ועל דבר נוסף שנקרא מחיר מיוחד לזרים שעליו אספר בהמשך.
החלטתי לתדלק כמה ליטרים בודדים שיספיקו לי עד לעיר הבירה ואולי שם אמצא דלק באיכות טובה יותר,להפתעתי שילמתי מחיר רגיל ולא מחיר מיוחד לגרינגואים,ומכאן נמשיך אל עבר עיר הבירה הגבוהה בעולם.
לאחר כשעה הקרנף התנהג כרגיל (למרות הדלק הדל באוקטן),הגענו לעיר הגדולה.
ממש בכניסה לעיר אני מבחין בתצפית החולשת על העיר שפרוסה לרגלינו ואנחנו עוצרים לצלם ולהנות מהנוף.כמה דקות אח"כ אנחנו ממשיכים אל עבר נקודת הציון של המלון ב GPS.
הפקקים בתוך העיר נוראיים ונראה שחוקי התנועה אינם חלים כאן כשאדום כולם נוסעים וכשירוק משום מהעוצרים ואיך אני אומר "בסיני תהיה סיני או ברומא תהיה רומני",בחלק מהרחובות אנחנו מוצאים את עצמינו עומדים ומדוממים את המנועים.רחובות העיר כל כך צרים ואין באפשרותנו להזדחל בין המכוניות עם הבהמות הרחבות שלנו.

בנוסף הגורם העיקרי לפקקים לפי דעתי הוא חוסר כבוד לזולת וחוסר הסבלנות של הנהגים המקומיים,יותר מפעם אחת התנועה נעצרה כי איזה נהג דביל החליט שהוא לא נותן זכות קדימה לתנועה שבאה מצדדיו בעוד התנועה בכביש אליו הוא אמור להמשיך עומדת ולא זזה ולו פשוט לא אכפת והוא נכנס לצומת ונעצר במרכזה,יופי "גאון" שלי עכשיו אף אחד לא יזוז כאן.
כשהגענו למלון חנינו בכניסה ונגשתי לברר פרטים,המלון הנ"ל מנוהל ע"י ישראלים ופקיד הקבלה אומר שהמלון מלא ושאין חניה,חזרתי לרולנד ואמרתי לו שצריך למצוא מלון אחר היות וזה מלא,אנחנו נמצאים ברחוב הראשי ולכן לא תהיה בעיה למצוא מלון אחר,רולנד אמר שהוא הולך לבדוק בהמשך הרחוב ואני נשארתי לשמור על האופנועים.החלטנו לא לזוז מהנקודה בה אנחנו חונים מהסיבה שב 45 דקות האחרונות לפני שהגענו למלון נסענו רק 3 ק"מ ומכאן אנחנו ניסע אך ורק למלון,פשוט נשבר לנו מהפקקים.
כעבור כ 15 דקות בהן נשאלתי מאות שאלות ע"י העוברים ושבים רולנד חזר ואמר שהוא מצא מלון עם חניה סגורה,המחיר סביר והחדרים נקיים ויפים,אז קדימה למלון.

לאחר שחנינו בחניה הסגורה של בית המלון הסמוך למלון שלנו(אותם הבעלים)החלטנו ללכת לאכול משהו במסעדה שמגישה אוכל ישראלי,ושם פגשנו עוד חברה ישראלים שמטיילים בבוליביה,ישבנו,דברנו צחקנו ואכלנו היה פשוט ערב נהדר.
הישראלים הצעירים התלהבו מרולנד ואמרו לי כל הזמן "כמה הוא מנומס הבחור",למשל הוא לא מתפרץ לשיחה בזמן שמישהו אחר מדבר,או הוא לא מדבר בפה מלא,או למשל הוא אינו צועק ולפעמים רעש מפריע לו,הסברתי להם שרולנד הגיע מגרמניה ושם הוא קיבל חינוך גרמני והמנטליות שלנו קצת שונה משלו,אח"כ צחקתי על זה עם רולנד ואמרתי כמה ימים נוספים בחברתי וגם אתה תתחיל להתנהג כמונו הישראלים לטוב ולרע.
אמנם אני רוכב עם רולנד רק יום אחד אך ללא ספק היה לנו יום נהדר בו רכבנו כ 250 ק"מ מתוכם כ 50 ק"מ בשטח.

רולנד

מאוחר יותר רולנד ואני ישבנו בלובי של המלון ודיברנו על המשך הדרך.פיליפה וסילביאנה הודיעו לנו שהם יגיעו ללה פאז רק מחר בערב כך שרק בעוד יומיים נצא כולנו לרכב באחת מהדרכים המסוכנות בעולם שנקראת "דרך המוות".בינתיים יהיה לנו זמן להסתובב ברחובות העיר וגם למצוא פנצ'רמאכר שיסכים להחליף צמיגים למפלץ של רולנד.
למחרת בבוקר הלכנו להסתובב קצת בעיר הבירה הגבוהה בעולם,לה פאז נמצאת בגובה שנע בין 3,600 מטר ל 4,100 מטר,כאשר המלון שלנו ע"פ ה GPS נמצא בגובה 3,950,בעיר יש כמעט מיליון תושבים כאשר במטרופולין של לה פאז יש למעלה מ 2.5 מיליון,בלה פאז אפשר לזהות תיירים מרחוק ע"פ קצב הליכתם האיטי ברחוב,רב האנשים שאינם רגילים לגובה שכזה מתקשים לנשום ועקב כך גם ללכת ברחובות.

הסתובבנו בעיר כמה שעות,נכנסנו לשווקים וגם לכנסייה גדולה וגם ישבנו לנשנש כמה נקניקיות מבשר כלשהו בדוכן מקומי.אח"כ המשכנו להסתובב ולחפש קיט מדבקות לתיקון פנצ'רים שבעזרתו רולנד רוצה לתקן את אחד התיקים שלו שנקרע לו בנפילה האחרונה, מהחיפוש הזה נולדה לה בדיחה היות והמקומיים לעולם לא יגידו שהם לא יודעים אלא הם יאמרו לך "דוס קוואדראס"ויצביעו באצבעם על הכיוון(הפרוש הוא 2 רחובות).ואנחנו תיירים שכמותנו הלכנו 2 רחובות לכיוון אליו הצביעו ושם אמרו לנו עוד 2 רחובות בכיוון אחר וחוזר חלילה,נראה לי שהלכנו חצי מלה פאז ברגל עד שמצאנו את מבוקשנו.
וכך נולדה לה הבדיחה של רולנד ושלי כשמישהו שואל אותנו שאלה שאיננו יודעים את תשובתה אנחנו אומרים דוס קוואדראס(2 רחובות),רולנד ואני אוהבים לצחוק ולכן בעקבות זה אנחנו מתחילים לשאול שאלות משונות שברור שלאף אחד מאתנו אין שמץ של מושג מה התשובה ולכן אנחנו עונים "דוס קוואדראס.

לקראת צהריים חזרנו למלון,לקחנו את האופנועים ונסענו להחליף צמיגים לאופנוע של רולנד,למרות שרולנד בהתחלה הרגיש לא נוח לבקש שאבוא איתו,אני אמרתי לו "מה פתאום,אני בא איתך,אולי תצטרך את עזרתי ותדע לך שאני עושה זאת מכל הלב".
רולנד יכול להמשיך ולנסוע עוד כ 1,500 ק"מ עם הצמיגים הנ"ל אך ברצונו להגיע עם צמיגים חדשים ל"דרך המוות" שידועה בקטעים רטובים ואולי גם בוציים,חוץ מזה שכבר נמאס לו לסחוב את הצמיגים החדשים כל פעם מהמלון לאופנוע וחזרה.
עברנו בכמה מקומות וביררנו האם הם יכולים להחליף את הצמיגים באופנוע של רולנד וכולם סירבו ואמרו אולי עוד "דוס קוואדראס" יעזרו לכם,טוב המשכנו לחפש עד שהגענו לבחור נחמד שהסכים,רולנד אמר לו שאנחנו נפרק את הגלגלים וכל מה שנותר הוא לפרק את הצמיגים הישנים ולהרכיב את החדשים.

פרקנו את הגלגלים בזה אחר זה.למזלו של רולנד הייתי איתו היות והייתה חסרה לו בוקסה אחת שגם לבעל המקום לא היה.מדי פעם עזרתי לרולנד אך בגדול הוא הסתדר ואת רוב העבודה ביצע בעצמו,כמו שסיפרתי בהתחלה יש לו רקע טכני כמהנדס אלקטרוניקה בחברת קונטיננטל ובשנים האחרונות הוא היה אחראי על פיתוח חיישני לחץ אוויר בצמיגים,ובעקבות כך הוא התקין גם חיישנים שכאלו אצלו באופנוע.

בדיוק כשסיימנו להרכיב את הגלגלים התחיל לטפטף גשם,רולנד שילם לבחור ואני קיפלתי את הכלים,משם חזרנו למלון עד יחלוף זעם.
לקראת ערב הלכנו לחפש משהו לאכול,רולנד אמר שלא אכפת לו שנלך שוב אל המסעדה הישראלית וכך עשינו.
לאחר מכן לקראת ערב נפגשנו עם פיליפה בלובי המלון ותכננו את יום המחר,סילביאנה לא הרגישה טוב ולכן נשארה בחדרה במלון.

למחרת בבוקר כהרגלי הערתי את השעון מעורר רחצתי פנים וכמה דקות אח"כ פגשתי את רולנד והלכנו לארוחת בוקר שכלולה במחיר החדר.
כבר בארוחת הבוקר ההתרגשות הייתה בעיצומה היות והיום אני מגשים עוד חלום במסע הזה.
כשתכננתי את המסע שלי ראיתי סרטונים וקראתי באינטרנט על "דרך היונגאס" בבוליביה שמוכרת כ"דרך המוות או כביש המוות" בלשון המקומיים והמטיילים באזור(אפרט על הדרך בהמשך).
לאחר שסיימנו לאכול התארגנו זריז והתכוננו לפגוש את פיליפה וסילביאנה ששוהים במלון הסמוך.
היות ורוב הציוד לו איננו זקוקים נשאר במלון האופנועים קלים יותר מביום רכיבה רגיל,מה שיקל לנו את הנסיעה בדרך המוות.
בדיוק שרצינו לצאת התחיל גשם והחלטנו לדחות את היציאה ב 30 דקות.כשהגשם פסק הנענו את המנועים וכעבור כדקה פגשנו את פיליפה וסילביאנה ויצאנו אל הדרך,אך לפני שנצא מלה פאז אנחנו נתדלק את האופנועים למקסימום היות והסיבוב שאנחנו מתכננים לעשות היום נושק ל 200 ק"מ.
לאחר כמה דקות בהן אנחנו משתחלים בין מכוניות הגענו לתחנת הדלק,חיכינו בתור כמה דקות ואז המתדלק אמר "אני לא מתדלק אופנועים עם מספר זר" מה???מה זה לעזאזל השטויות האלו?כזכור פיליפה וסילביאנה הם צ'יליאנים וספרדית היא שפת האם שלהם ולכן הם מנסים לדבר לליבו של המתדלק אך הוא בשלו והתירוץ המרכזי שלו שזה ההוראות מלמעלה ושיש מצלמות שמשגיחות עליו.
טוב נו בו נמשיך לתחנה הבאה,גם כאן הסיפור די דומה ובתחנה השלישית חלה תפנית בעלילה.

המסמך הרשמי שמאשר גביית מחירים מופרזים מתיירים

שמעתי המון סיפורים על תחנות הדלק בבוליביה ובתחנה השלישית הם התממשו.
כאן המתדלק אמר המחיר לגרינגואים 8.68 בוליביאנו לליטר בעוד על המשאבה כתוב 3.74 בוליביאנו לליטר השתגעתם??? זה הבדל של232% ,כן תוספת של מאתיים שלושים ושניים אחוזים לליטר.
שוב אנחנו מדברים ומנסים לשכנע אותו ואת חבריו שהתקהלו סביבנו בכל מיני דרכים לשלם מחיר רגיל אפילו הצענו שוחד שישולשל היישר לכיסו אך ללא הועיל.המתדלק הבין אותנו ואמר שאין ברירה אלו ההוראות וכך יהיה בכל תחנות הדלק בבוליביה וכהוכחה הוא מוציא דף מודפס ומראה לנו שאלו המחירים שהם קיבלו מהממשלה.

טוב קדימה היום קצר וכבר 15 דקות אנחנו מתווכחים עם כל המתדלקים בתחנת הדלק ומאחורינו נוצר תור ארוך ומצפצף,בפרצוף זועף אנחנו מתדלקים ויוצאים לדרך.
לאחר שיצאנו מהתנועה הסואנת של לה פאז התחלנו לטפס בגובה.גם באזור הזה די מעונן ובקטעים מסוימים יש ערפל כבד.בדרך אנחנו עוברים במחסום צבאי שמבין שאנחנו תיירים ונותן לנו לעבור ללא בעיה.
תוך זמן קצר אנחנו מוצאים את עצמינו בגובה של 4,582 מטרים ועדיין ממשיכים לטפס.למרות שמעונן מדי פעם נגלה לעיננו נוף הררי נהדר ביופיו.
הכביש העוקף שנסלל ב 2006 די חלקלק כאשר רטוב ולכן אנחנו נוסעים בזהירות,כמו כן באזור הזה יש הרבה מפולות סלעים שגורמות לנזק לאספלט ולכן מדי פעם יש בורות ושאריות של בוץ על הכביש הפתלתל הזה.
בהמשך הדרך אנחנו מגיעים לשיא הגובה ושיא חדש נרשם 4,664 מטר יואוו.מכאן אנחנו מתחילים לרדת בגובה,הירידה ארוכה ומתמשכת וכאשר אנחנו מגיעים לגובה של 1,200 מטר אנחנו מגיעים לתחילתה של דרך המוות.אך לפני שנרד אל דרך העפר הידועה לשמצה אנחנו עוצרים לרענון קל ליד אחד מהקיוסקים.
כמו כן אני מוריד את לחץ האוויר בצמיגים כדי לשפר את האחיזה בתנאים שצפויים לנו בהמשך.

לפני שנתחיל את הנסיעה בדרך המוות אספר קצת על הדרך הזו ממידע שאספתי מדוד גוגל:
דרך המוות (Camino de la Muerte) או בשמה האמיתי דרך היונגאס (Yungas road) אורכה של הדרך הנ"ל הוא כ 65 ק"מ.אמנם לא דרך ארוכה במיוחד אך מסיבות שתקראו בהמשך היא הפכה בשנת 1995 לדרך המסוכנת ביותר בעולם והיום אנחנו נרכב בה בכיוון מעלה.
דרך זו קיבלה את שמה עקב ריבוי התאונות בדרך זו בעיקר בקרב מטיילים ונהגי משאיות,ע"פ הערכה גסה נהרגים בדרך זו בין 200 ל 300 אנשים כל שנה,רוב רובה של הדרך עובר על מדרונות ההרים,מה שיוצר מצד אחד קיר גבוה ומצד השני תהום עמוקה, הדרך נסללה במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 בזמן מלחמת הצ'אקו על ידי שבויים פראגוואים. זוהי אחת הדרכים היחידות המחברות את אזור יער האמזונאס של צפון בוליביה ללה פאס. ביציאה מלה פאס תחילה עולה הדרך עד לגובה של 4,670 מטר ולאחר מכן יורדת עד לגובה של 1,200 מטר. הדרך משתנה במהירות מרמה גבוהה וקרירה ליער גשם חם ולח, ועוברת במקביל לצוקים ומדרונים תלולים.בגלל הירידות הקיצוניות של לפחות 600 מ', לעתים ברוחב מסלול אחד (רוב הדרך לא רחבה יותר מ-3.2 מ'),ובשל מחסור במעקי בטיחות,הדרך מסוכנת ביותר. בנוסף, גשם וערפל עלולים להקשות על הראיה, להפוך את הדרך לבוצית ולגרום לנפילת סלעים מהגבעות בצד הדרך.
אחד מחוקי התנועה המקומיים קובע כי הנוסע במורד הדרך חייב לתת זכות קדימה לבאים מלמטה וחייב להיצמד לצד הדרך החיצוני כדי לתת לבא מולו לעבור. חוק זה מחייב רכבים מהירים לנסוע לאט ובכך מאפשר מפגשי מכוניות בטוחים יותר.בנוסף רכבים נוסעים בשמאל(כמו באנגליה),בניגוד ליתר בוליביה בה נוהגים בצד ימין כמו שאנחנו מכירים,היתרון בהפיכת כיוון הנסיעה מאפשר לנהגים זווית ראיה טובה יותר על הגלגל החיצוני היות והנהג יושב בצד של התהום.
בשנת 2006 נסלל כביש עוקף ודרך המוות נסגרה לתנועת רכבים,כיום הדרך משמשת בעיקר לתיירים שרוכבים על אופני הרים במורד הדרך.בשיחות שערכנו בינינו(רולנד,פיליפה,סילביאנה ואני)החלטתנו שאנחנו נעשה את הדרך מלמטה למעלה,מהסיבה שכך קודם כל אנחנו רוכבים בעליה וככה יש לנו שליטה טובה יותר על האופנועים כאשר הדרך חלקה ובוצית,ואנחנו מעדיפים לסגור את ידית המצערת מאשר להשתמש כל פעם עם הבלמים,הסיבה השנייה שהיא גם יתרון שמי שעולה מעלה נוסע צמוד לקיר ולא צמוד לשפת התהום.
איזה כיף קדימה מתחילים עלינו על האופנועים במוד יציאה לקרב ומיד לאחר שהתחלנו לנסוע בכביש העפר הנוף הפך לירוק כמו שאני אוהב.

למעלה: שימו לב לגובה בג'י פי אס

למעלה: הככר המרכזית של קוסקו

למחרת בבוקר יצאנו לאכול ארוחת בוקר בכיכר המרכזית של קוסקו.קוסקו (Cusco) היא אחת מהערים המתוירות ביותר בפרו והעיר העתיקה ביותר ביבשת.קוסקו הוכרזה כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו.
העיר העתיקה הזו נמצאת בגובה של 3,400 מטר כך שיש אנשים שמתקשים לנשום בה,כמו כן מזג האוויר קריר וגשום,וכנראה שרק אני נהנה מהמזג האוויר שמסביב אני פשוט מת על אוויר קריר ונעים שכזה,נראה לי שאני הבן אדם היחיד שמסתובב כאן עם שורט וסנדלים.
בארוחת הבוקר תפסתי את מישל לשיחה רצינית ואמרתי לו את כל שעל ליבי,כמובן שאמרתי זאת בצורה יפה ומנומסת,בגדול פשוט הסברתי לו שזה גם הטיול שלי ושהוא לא יכול להמשיך ולהתנהג בצורה אגואיסטית כמו שהוא מתנהג בימים האחרונים ומבחינתי שאם זה לא ישתנה נאלץ להיפרד ושכל אחד ימשיך לדרכו.אני חושב שזה לא נכון ויפה לפרט כאן את פרטי השיחה המלאים,רק אומר שמישל כרגיל אמר שאני צודק והוא מודע לבעיה הזו ושגם אשתו אומרת לו את הדברים שאני אמרתי לו.
לחצנו ידיים והחלטנו לנסות עוד קצת ולראות מה יהיה.
לאחר שסיימנו לאכול יצאנו אל הכיכר המרכזית כדי לנצל את הרגע ולצלם כמה תמונות לפני שהכיכר תתמלא באנשים וברוכלים מציקים שמנסים למכור דברים שאף אחד לא צריך,בכמה מקרים בהם הרוכלים פנו אלי וניסו למכור לי כל מיני שטויות אמרתי לא תודה והם הבינו די מהר שממני לא יצא להם כלום ולכן הם ממשיכים לעבר התייר הבא.
בקוסקו ניתן להרגיש את השלווה והרוגע שמסביב ואני מנצל זאת לישיבה בכיכר.גם שהכיכר מתמלאת באנשים הסדר והשלווה נשמרים,איזה כיף פשוט נהדר כאן.

מהכיכר המרכזית המשכנו להסתובב ברחובות העיר המדהימה הזו,נכנסנו לשווקים מקומיים עמוסי כל טוב,הריח משתנה בכל רגע וכך גם הצבעים,דוכני פירות,בשר תבלינים,מזכרות ומה לא פשוט כיף לטייל בשווקים המקומיים.
קניתי לי עלי קוקה שיש שטוענים שהם עוזרים לנשום בגבהים בהם אנחנו נמצאים,כמו כן בעבר נעשה בהם שימוש ליצור המשקה המוכר בעולם ומשם לקוח שמו הידוע "קוקה קולה".בהמשך אני אבדוק האם יש להם השפעה כלשהי על הנשימה.כמו כן נתקלנו ביותר מחנות אחת שמכינות ומוכרות סנדלים מצמיגי מכוניות ישנים,אחלה שיטה למחזור.
למרות שהעיר הזו מורגלת לתיירים אני מרגיש שאנשים נועצים בי מבטים,אמנם פחות מאשר בכל מקום אבל עדיין זה מורגש.נראה לי שגם אני מופתע מכמות התיירים ברחוב היות וציפיתי לראות פחות תיירים בעונה זו של השנה.

לאחר שטיילנו בשווקים תפסנו אוטובוס ציבורי לאחת מהתצפיות על העיר שנקראת קריסטו בלאנקו-ישו הלבן.כעבור 20 דקות כשהתקרבנו לתצפית הנהג הבין שאנחנו רוצים לרדת ועצר לנו בדיוק מול התצפית.
חצינו את הכביש וטיפסנו כמה מדרגות אל התצפית המדהימה הזו שבמרכזה עומד פסל של יהושע כמו בברזיל רק בקטן,מצד אחד העיר נחה למרגלות ההרים ובצד השני שדות ירוקים להפליא שנפרסים עד אל האופק ההררי.איך אתאר את המחזה הנפלא הזה שקוסקו היפיפיה נפרסת לרגלינו.מילים רק יקלקלו כאן אז אספר לכם שבתצפית פגשנו מקומי שהתלבש בלבוש מסורתי וניגן מוזיקה מקומית בכלי נגינה מסורתיים,הבן אדם היה פשוט נחמד ולא ביקש כסף,אך במידה ומישהו נתן לו כסף הוא התחיל לנגן ולשיר,אני לעומת זאת הצעתי לו לטעום מעלי הקולה שקניתי קודם לכן בשוק,הבחור כל כך שמח וניגן כמה שירים.כמו כן היו הרבה תיירים בעיקר דרום וצפון אמריקאים,כמה רוכלות שניסו למכור את סחורתם ואפילו אישה אחת שהגיעה עם למה וגבתה כסף עבור תמונות איתה ועם הלמה שלא הבינה למה?.
לאחר כשעה בתצפית מישל החליט לחזור ברגל העירה(מרחק של כ 5 ק"מ)לי אין כוח ללכת 5 ק"מ עד העיר כאשר אנחנו נמצאים בגובה של קצת יותר מ 3,500 מטרים ולכן החלטתי לחזור באוטובוס ואח"כ המשכתי לבד ברחובות העיר ובאחד מהשווקים המקומיים,את האמת היה לי די כיף לטייל לבד ואני שוקל בכובד ראש להמשיך לבד.

לאחר שסיימתי להסתובב ברחובות העיר ישבתי בכיכר המרכזית ונהניתי מהשלווה שמסביב,לאחר כשעה הלכתי לאכול ולקראת ערב חזרתי למלון ופגשתי את מישל והלכנו לסגור על דיל לסיור חד יומי באחד משבעת פלאי עולם המאצ'ו פיצ'ו (Machu-Picchu).
אתחיל ואומר שאין אפשרות להגיע עד לאתר המאצ'ו פיצ'ו עם האופנוע אלא,לבחור באחת מהאופציות הנ"ל:
א-לנסוע 60 ק"מ אל העיר אויאנטאיאמבו (Ollantayambo) למצוא מלון עם חנייה ללון לילה,ובבוקר למחרת להשאיר את הקרנף שם,לתפוס רכבת לעיר אגואס קליאנטס(Aguas calientes) שפירושה מים חמים,ומשם מיניבוס או הליכה רגלית למאצ'ו פיצ'ו,ואז לישון לילה אחד באגואס קליאנטס ולאחר מכן לתפוס רכבת חזרה אל המלון בו אשאיר את הקרנף.
ב-להשאיר את כל הציוד והקרנף היכן שהם כבר עכשיו כאן בקוסקו-לקחת סיור כולל לאתר המאצ'ו פיצ'ו,
איסוף מהמלון ברכב שיקח אותנו לתחנת הרכבת באויאנטאיאמבו,משם רכבת לאגואס קליאנטס ומשם מיניבוס אל הכניסה למאצ'ו פיצ'ו.שעת יציאה 3:00 בבוקר וחזרה משוערת ב 23:00 יום ארוך לכל הדעות.
לאחר אין ספור חישובים ותהיות האם אופציה א' שזולה רק במקצת שווה את כל הטרטור והכאב ראש? או האם אופציה ב' היקרה במקצת ובעלת השעות המשוגעות וחוסכת נסיעה עם עם כל הציוד והאופנוע והשארתו איפה שהוא ללילה או 2.
הסיפור הכי יקר בטיול למאצ'ו פיצ'ו הוא כרטיס הרכבת והכניסה אל האתר.

למעלה: יש כרטיס למאצ'ו פיצ'ו!

הבעיה שצריך להחליט מהר היות והרכבות מלאות ורצוי לשריין מקום מראש.בנוסף תחזית מזג האוויר חזתה שבימים הקרובים באזור המאצ'ו פיצ'ו יהיה מעונן ובימים שלאחר מכן יהיה גשום וסגרירי הבעיה שקצת קשה לדעת האם הם צודקים או לא,ואת כרטיסי הרכבת שאוזלים במהירות צריך להזמין מראש,כמו כן ממשלת פרו הגבילה את כמות המבקרים באתר ל 1,000 מבקרים ביום ולכן נושא מזג האוויר מלחיץ אותנו להזמין כרטיסים עכשיו לפני שהם יגמרו.
בדקנו בכמה סוכנויות טיולים ועד שמצאנו מחיר טוב כבר הייתה בידינו ההחלטה ללכת על אופציה ב'-סיור ליום אחד.
היות ועונת התיירים כבר חלפה מצאנו דיל די טוב עם "הנחת ישראלים" היות וכאן נותנים כבוד לתייר הישראלי שמעביר את השמועה על מקום טוב או לא מהר יותר מאשר סוכר נמס בכוס קפה חם,שילמנו 140 דולר יקר בטירוף-כרטיס נסיעה הלוך ושוב עולה בין 50-60 דולר(תלוי בשעת הנסיעה יש כמה רכבות),אוטובוס מאגואס קליאנטס לכניסה לאתר ובחזרה עולה 15 דולר הלוך ושוב וכניסה לאתר עולה 45-55 דולר.
בדרך חזרה למלון מישל אמר שביום למחרת הביקור במאצ'ו פיצ'ו הוא החליט  להמשיך הלאה ואם אני רוצה אני יכול להצטרף אליו,אמרתי לו שלי זה לא מתאים היות ולאחר יום שלם שמתחיל ב 3:00 לפנות בוקר ונגמר ב 23:00 בלילה צריך לנוח ולא לרכוב עייפים,מה הלחץ אף אחד לא רודף אחרינו,מישל אמר שאני צודק ולכן החלטנו להשאר יום נוסף בקוסקו,הלכתי לישון לכמה שעות עוד מעט צריך לקום ולנסוע לאחד מהמקומות היפים בעולם שחלמתי לבקר בהם.

3:00 לפנות בוקר הגשם מטפטף קלות ונהג ההסעות מחכה לנו מחוץ למלון.לאחר שעלינו לרכב הנהג נסע כמה עשרות מטרים ועצר,הוא הצביע על מיניבוס ואמר זה הרכב שלכם למאצ'ו פיצ'ו,צחקנו ואמרנו שיכולנו ללכת ברגל עד למיניבוס והנהג הסביר שזה חלק מהשירות לאסוף אותנו מפתח המלון.
בעודנו יושבים במיניבוס וממתינים שהוא יתמלא שאלתי את מישל איזו שאלה ומישל ענה לי משהו בזלזול נוראי,לא זוכר בדיוק מה אבל נשרף לי הפיוז החצי מרוקאי,זה שאני מנסה להרגיע בכל פעם שמישהו או משהו מעצבן אותי,אומר זאת שוב אם יש משהו שאני שונא אבל ממש שונא זה שמישהו מדבר אלי בזלזול,במיוחד מישהו שאני מכיר ומכבד.לכן עניתי לו "מישל עזוב אותי בשקט,3:00 לפנות בוקר אין לי כוח לזה עכשיו,תן להתעורר בשקט".מאותו הרגע מישל הפסיק לדבר,לאחר שהמיניבוס אסף את כולם מהמלונות,יצאנו לדרך.
חושך ולא רואים כלום,זה בדיוק מה שאני אומר תמיד-רוב המטיילים שנוסעים באוטובוסים ממקום למקום בדרום אמריקה עושים זאת בנסיעות ליליות ולכן הם מפסידים המון נוף נפלא בדרך לכן זה אחד מהיתרונות לנהוג בעצמך.כעבור כשעה וחצי של נסיעה הגענו אל תחנת הרכבת,הרכבת כבר בתחנה ועוד כמה דקות תצא לדרכה מישל ירד ראשון מהמיניבוס ורץ קדימה מבלי להמתין,אני עישנתי לי סיגריה ואח"כ ניגשתי לעלות לרכבת בכניסה לתחנה יש עמדת בידוק בה בודקים את מספר הכרטיס ושם הנוסע ומבקשים להציג דרכון,מאוחר יותר אבין מדוע הם בודקים זאת לאחר שאדבר עם אחד מהמקומיים שיסביר לי שבעבר היו זיופי כרטיסים של כמה סוכנויות טיולים,בנוסף הבחור מספר לי שתושבים המקומיים שמשתמשים ברכבת משלמים רק 2 דולר עבור כרטיס לעומת תייר שמשלם פי 30 ואחזקת המסילה והפעלת הרכבת משולמים ע"י התיירים ולכן מחיר הכרטיס מרקיע שחקים,ישבתי במקומי ומישל ישב במקום אחר.

מתחילים בנסיעה,קרונות הרכבת הישנים מתנדנדים מצד לצד,צוות הדיילים מגיש לי שתייה חמה וכמה חטיפים,ומאוחר יותר גם מנסה למכור לתיירים.הנוף מסביב ירוק ויפה ונתיב המסילה מפותל ועובר צמוד לנהר שוצף,כעבור שעה וחצי הרכבת מגיעה אל התחנה הסופית בעיירה אגואס קליאנטס,בחוץ יורד גשם ואני מקווה שיתאפשר לי לראות את אתר המא'צו פיצ'ו כמו שחלמתי לראות.
אני יורד מהרכבת ומתחיל לצעוד לעבר תחנת המיניבוסים,אני מבחין שמישל שוב רץ קדימה ואינו מחכה,סבבה מבחינתי לטייל לבד קצת חופש לא יזיק לאף אחד.
הליכה קצרה ואני מגיע לתחנה המיניבוסים כמו כל ישראלי אני מגיע בזריזות אל עבר המיניבוס הראשון בשורה וכעבור כדקה אני כבר בתוך המיניבוס.
המיניבוס מתחיל לנסוע בשביל מפותל ובשיפוע חד מעין שביל הנחש רק בצורת אנקונדה ענקית.ואני כל הדרך אומר לעצמי איזה מזל שאני עולה במיניבוס ולא ברגל,כעבור כ 20 דקות המיניבוס מגיע אל הכניסה לאתר ההיסטורי ואני יורד ומחפש את המדריך של סוכנות הטיולים ממנה רכשתי את הכרטיס.

לאחר שמצאתי את המדריך והקבוצה נכנסנו אל האתר ההיסטורי מאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu) כמה מילים על המקום למי שלא שמע ומכיר-אתחיל ואומר שהמאצ'ו פיצ'ו הוא אחד משבעת פלאי תבל החדשים ופלא תבל השני בו אני מבקר במהלך הטיול,המאצ'ו פיצ'ו זו עיר עתיקה שנבנתה על ידי בני האינקה בסביבות שנת 1,450 ונמצאת על הר בגובה של כ 2,350 מטר,יש שקוראים לה ה"עיר האבודה" שאליה ברחו בני האינקה מהכובש הספרדי מעיר בירתם קוסקו.מבני העיר באתר הארכאולוגי השתמרו בצורה טובה ואחת מהתעלומות הגדולות עד היום היא איך לעזאזל בני האינקה הרימו ושינעו אבני סלע ענקיים עד לשם.לא מספיק שגבוה וקשה לנשום העיר בנויה על מדרונות ההר והגישה די מוגבלת אז איך לעזאזל הם בנו אותה לפני יותר מ 500 שנה,כמו כן בני האינקה בנו תעלות מים לצורך השקיית הטרסות וגם להובלת המים מהמעיין המקודש לכל בית בעיר,עוד דבר יפה הוא שבני האינקה סיתתו את האבנים כל טוב וישר כך שהאבנים מונחות אחת על השנייה בצורה כל כך מדויקת שאין צורך להשתמש במלט או בטיט.
המדריך טוען שהעיר שרדה את השנים,רעידות האדמה ומפולות הסלעים והבוץ שכל כך נפוצות כאן באזור הגשום הזה בעיקר בגלל שיטת הבניה ושיטת תעלות ניקוז המים.

כמו כן מאצ'ו פיצ'ו הוא שמו של ההר בו שוכנת העיר ופירוש השם משפת הילידים קצ'ואה היא פסגה עתיקה.
כבר בכניסה אל המאצ'ו פיצ'ו אני מתרגש ומשתדל להקשיב למדריך למרות שברצוני לעלות כבר אל עבר התצפית ולראות את העיר האבודה מלמעלה.גשם דק ומעצבן יורד ללא הפסקה וכמעט כל התיירים מכוסים בשכמיות נגד מים שיוצרו משקיות גדולות,כמו כן אני שם לב שרוב התיירים שמסביב הם יפנים ואמריקאים.אנחנו מתחילים ללכת בטרסות והמדריך מפלא בנו את סיפוריו,כעבור כמה דקות של הליכה אני מבחין במישל שהגיע באיחור ומצטרף לקבוצה,הוא לא החליף איתי מילה ולכן אני שומר על מרחק ממנו.אנחנו עוברים בין הבתים הישנים ומקבלים הסבר על תעלות ניקוז והובלת המים.השמיים די מעוננים והמדריך טוען שכך זה בשעות הבוקר ושאתמול היה יום נפלא,תמיד המקומיים אומרים אתמול היה נפלא אי אפשר להוכיח זאת כי אתמול היינו במקום אחר.
המבנים העתיקים והטרסות המרובות וביניהם הדשא הירוק זוהר הופכים את המקום לתאבת עיניים-פשוט נפלא.
לאחר כשעה וחצי הסתיימה ההדרכה והורשנו להסתובב חופשי כמה שנרצה,כמובן שאני מוגבל היות והרכבת חזרה לאויאנטאיאמבו יוצאת בשעה 16:30 כך שיש לי כמה שעות טובות להסתובב כאן אולי עד אחה"צ הגשם יפסיק והערפל יעלם.

לאחר שהסיור המודרך הסתיים הלכתי להסתובב בקצב שלי ועברתי ברחובות העיר העתיקה.כמעט בכל בית יש תעלת ניקוז שמגיעה מצד אחד ויוצאת בצד השני,שכחתי לספר קודם את מה שסיפר המדריך בנושא סיתות האבנים,כידוע בני האינקה היו חכמים וזאת ראינו רק לפני רגע(מצפן האינקה ושעון השמש)אך לכל הרוחות איך בדיוק בני האינקה פיצחו סלעי גרניט ענקיים וסלעים אחרים לחתיכות קטנות?
המדריך סיפר ששיטת בני האינקה הייתה להכניס חתיכות עץ יבשות לחריצים ולסדקים בסלע ואח"כ להרטיב במים את חתיכות העץ,כידוע עץ מתנפח במים ולכן יוצר לחץ אדיר,לאחר שהסדק גדל והתרחב,בני האינקה החליפו את חתיכת העץ הרטובה בחתיכת עץ יבשה וגדולה יותר,וחוזר חלילה כך עד שהסלע התבקע במקום שהם רצו.

אני ממשיך לטייל והזמן חולף במהרה,כבר כמעט 13:30 והגשם המעצבן לא מפסיק ולכן אני יוצא לכמה דקות מהאתר הארכאולוגי ומעשן סיגריה,לאחר מכן אני עולה אל התצפית בעליה הארוכה וממתין שם.
כמה דקות לפני השעה 14:30 הערפל נסוג והגשם מפסיק ואני זוכה לראות את העיר האבודה מתגלת לפניי.אמנם לא כמו בתמונות המפורסמות כאשר השמיים נקיים אך עדיין יפה ועוצר נשימה,לפי דעתי אולי אפילו יפה יותר מאשר בימי העונה היבשה בהם השמים כחולים אך העשב אינו ירוק כמו בעונת הגשמים,כמו כן יש איזה קסם מסתורי שהעננים מוסיפים למקום ולנוף כאשר הם מרחפים מסביב להרים.
צילמתי מלא תמונות ולאחר מכן ישבתי כשעה נוספת רק כדי להנות מהנוף המסחרר.

בשעה 15:30 ירדתי לכיוון המיניבוס ובשעה 16:00 הייתי באגואס קליינטס,הסתובבתי קצת בעיירה וצילמתי כמה תמונות ומשם לרכבת שתיקח אותנו בחזרה למיניבוס שמחכה לנו באויאנטאיאמבו,שוב בדיקת כרטיס מול הדרכון ואני ברכבת,כעבור כמה דקות מישל מגיע ומתיישב לידי,הרכבת הייתה עמוסה ולכן הוא נאלץ לשבת במקום שצוין בכרטיס,אמרנו שלום קריר אחד לשני ולא החלפנו יותר מדי מילים כל הדרך.

כעבור שעה וחצי ירדנו מהרכבת והלכנו למיניבוס שחיכה לנו,לאחר שכולם הגיעו יצאנו לדרך.
הדרך לקוסקו קצת לפני שקיעה הייתה מרהיבה ביופייה וללא ספק הייתי רוצה לרכב בנוף שכזה העיירה אויאנטאיאמבו נראית קטנה עד מאוד ואני שמח שלא רכבתי לכאן אולי הייתי מתקשה למצוא מקום ללון ולאכסן את הקרנף אז איך שאומרים אי אפשר לאכול את כל הסטייק ושהוא ישאר שלם למרות שתמיד שאני אוכל סטייק אני מתפלל שלא יגמר לעולם.
לקראת השעה 23:00 הגענו למלון,הודעתי לפקידת הקבלה שאשאר לעוד לילה ומישל היה לידי ואמר לה שהוא ישלם לה מאוחר יותר,אמרנו לילה טוב וכל אחד הלך לחדרו.
עדכנתי את המשפחה שעקבה אחרי מכשיר הספוט שלי(איתור לוויני)ועדכנתי אותם ביום המופלא שעבר עלי.
שלחתי כמה תמונות במנשמע והלכתי לחלום על המאצ'ו פיצ'ו-אכן היה יום ארוך ומופלא בו הגשמתי עוד חלום,אך את האמת המסחור של המקום והתמחור היקר קצת פגעו בקסמו של המקום.
לילה טוב וחלומות פז.

למחרת התעוררתי מאוחר לשם שינוי ,פקידת הקבלה אמרה לי שמישל עזב בבוקר.הייתי מופתע שהוא הלך מבלי לומר שלום,בכל זאת היינו ביחד חודש וחצי בהם בילינו את רוב שעות היום ביחד,חווינו חוויות בלתי נשכחות,צחקנו רכבנו וגם כעסנו ולכן המינימום גם אם כועסים הוא לומר להתראות ולאחל דרך צלחה אחד לשני.למרות זאת הרגשתי הקלה,מאז שנתקעתי עם פנצ'ר בקניון דל פאטו ומישל סירב בתוקף לעזור(כזכור בסופו של דבר הוא עזר)כבר לא כל כך סמכתי עליו ובשבועיים האחרונים הרגשתי שהוא קצת לחוץ ועונה בזלזול לכל דבר שאומר ולכן אני חושב שכן היינו צריכים להפרד רק בצורה יפה יותר בכל מקרה אני שוב לבד ואני מרגיש מעולה עם זה.
יצאתי לשתות קפה וקצת להסתובב בקוסקו.היום השמש זורחת והעיר נראית פשוט אחרת.הצבעים החדים של לבוש המקומיים ביחד עם הגינות הירוקות בעיר הכל מרגיש לי ונראה שונה.
פתחתי את היום בשתיית קפה טרי וטעים ולאחר מכן אכלתי שווארמה נחמדה במסעדה שבעבר הייתה שייכת לישראלי

משם הלכתי לפאב שידוע בקרב רוכבי האדוונצ'ר והפך לאגדה ואטרקציה אמיתית היות והוא מופיע כמעט בכל ספר או סיפור מסע של אנשים שעברו כאן.גם חברי יוני בן שלום מאתר הרפתקה דוט קום ואשתו היו כאן בשנת 2009,הפאב נחמד וקירותיו מכוסים בדגלי מדינות ובמדבקות של רוכבי אופנועים שעברו כאן וקפצו להשאיר את חותמם.

הסתכלתי בקפידה על  לוח המדבקות שהודבקו כאן ע"י רוכבים שעברו וחיפשתי מדבקות של רוכבים שאותם אני מכיר וכאלו ששמעתי וידעתי שעברו כאן,מיד הבחנתי במדבקה של יוני בן שלום ושל עוד זוג אוסטרלים שעקבתי באדיקות אחרי מסעם,היות והם נתנו לי השראה עמוקה לטיול שלי וידעתי שגם הם עברו כאן לא מזמן.
המקום הוקם ע"י רוכב בריטי בשם ג'פרי פאוורס שרכב עם אופנוע בריטי ישן מסוג נורטון קומנדו לקצה היבשת ובחזרה,הבחור שהיה בפאב הבין שגם אני רוכב וסיפר לי שהוא היה השותף של ג'פרי ושכעת הוא בעל הפאב היות וג'פרי נהרג בתאונה חזיתית עם משאית כאשר הוא רכב לצפון פרו על אופנוע נורטון 1,000 סמ"ק שרכש כחודשיים לפני התאונה.שיט די התבאסתי לשמוע זאת,לא נעים לשמוע סיפורים שכאלו במיוחד כשאתה רוכב על אופנוע ורוצה לפגוש את הבן אדם שהפך לאגדה.
צילמתי כמה תמונות בפאב ולאחר מכן נתבקשתי לכתוב בספר של המקום כמה מילים,היות והספרים בהם הרוכבים משאירים את חותמם ומספרים על חוויותיהם מתמלאים במהירות יש כמה ספרים ולכן ביקשתי לראות ספר נוסף משנת 2009 כדי לראות ולקרוא את מה שיוני ואשתו כתבו,כמובן שרציתי לעשות כבוד גדול לרוכב שהרשים אותי והיה גם הוא השראה גדולה לטיול שלי ולכן צילמתי את מה שהזוג בן שלום כתבו.

לאחר מכן שוב הייתי רעב ולכן הלכתי לאכול משהו קטן שנקרא פיצה משפחתית,בדרך עברתי שוב בכיכר והרוכלים שוב הציקו וניסו למכור לי דברים שאין לי צורך בהם וחלקם אף ניסו למכור לי טיולים,אטרקציות באזור ואפילו מסג' אמרתי לא תודה בצורה מנומסת ונכנסתי למסעדה.
אפרופו רוכלים,אפילו ישנה סמטה שנקראת ע"י המטיילים הישראלים "סמטת המציקים"ואני מוצא את עצמי מתבדח איתם על הא ועל דא ולפעמים על מה ולמה, (לא השאלה אלא כזו שיורקת שמעצבנים אותה).מה שבטוח שהרוכלים לא ישמעו מפי את המילה "כמה?"כי נדמה לי שפירושה בפרואנית היא "בוא נתחתן"ואז לא משנה מה אעשה הם לא ירפו וילכו אחרי לכל מקום ולכן אני נמנע מכך.
הפיצה הייתה נחמדה ולא וואו כפי שהיא תוארה באוזניי ע"י אחד המטיילים שפגשתי אתמול ברכבת.
המשכתי לטייל עוד בעיר ולקראת ערב חזרתי אל המסעדה ה"ישראלית" ואכלתי מנה נחמדה של פלאפל משם חזרתי למלון,ארגנתי את הציוד לקראת המשך הנסיעה דרומה אל עבר העיר פונו שנמצאת על חופו של אגם הטיטיקקה.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם הבאתי את הקרנף מהחניון בו חניתי והעמסתי את הציוד ובשעה 8:30 יצאתי ליום רכיבה ארוך אל עבר העיר פונו (Puno) שנמצאת על אגם הטיטיקקה(Titicaca) והמרחק לשם הוא כמעט 400 ק"מ מהעיר קוסקו.
המרחק די גדול ליום אחד אך שמעתי שהכביש לשם מעולה ולכן אני מאמין שאספיק להגיע לשם ללא בעיה.
קצת ביציאה מהעיר אני עוצר לתדלק היות ואינני יודע האם אצליח לתדלק שוב בהמשך הדרך.
מזג האוויר קצת קודר אך הדרך לפונו נפלאה והכביש סלול ברמה טובה, כעבור כשעה מזג האוויר השתנה לטובה, מסביב הכל הרים עצומים, אגמים שקטים, גשרים תלויים שחוצים נהר בצד הדרך, אני שואף עמוק לראותיי את ריח הטבע והמרחבים,מדי פעם אני עוצר לצלם או לעשן,איזה כיף לרכוב לבד מבלי לחשבן לאף אחד,באמת שהתגעגעתי לכך וזה היה ממש חסר לי.
הכביש די מישורי ואינו מרובה בפיתולים חדים,רוב הדרך אני נמצא בגובה שעולה על 3,800 מטרים ולמרות זאת הפרות רועות בשדות ללא בעיה.

באחת העצירות בהמשך הדרך אני מנסה לטעום את עלי הקוקה המרים שטוענים שהם עוזרים לנשום בגבהים,לא שיש לי בעיית נשימה כלשהי אך בכל זאת נראה מה ההשפעה,לצערי לא הרגשתי שום שינוי למעט ההרגשה של בעל חיים שאוכל עשב,לאחר שהזדהיתי עם הפרות שמסביב המשכתי קדימה.
מדי פעם מתחיל גשם קליל לרדת אך המורל נשאר גבוה,אני שומע שר לי שירים בתוך הקסדה ופשוט נהנה מכל רגע,כעבור שעה שבה אני מביט כל הזמן על מד המרחק אני עוצר בצד הדרך בגובה 3,905 מטרים וחוגג עם כמה ביסקוויטים את חגיגות 40,000 ק"מ שרכבתי עם הקרנף, תמונות כמה נאומים,נשיקות מהמוזמנים וממשיכים בדרך.

כעבור כשעה נוספת הגעתי לעיירה שהגשם האחרון השאיר בה כמויות אדירות של מים ולכן הכבישים היו מוצפים בבוץ ושלוליות לאורך של כ2-3 ק"מ,לא מספיק שיש בוץ גם אין איפה לעצור כדי לצלם,נהגי המשאיות והמכוניות אינם אדיבים כאן כנראה שהם כועסים על מישהו נקווה שזה לא עליי.
לאחר שיצאתי מהעיירה הבוצית אני ממשיך קדימה לקראת 16:00 אחה"צ אני מגיע לעיר פונו ולאחר כמה ברבורים בעיר אני מוצא מלון במחיר סביר אך ללא חנייה,המלון מנוהל ע"י משפחה מקומית,וכאשר אני מתחיל לדבר איתה היא זורקת לי כמה מילים בעברית,היא צוחקת ואומרת שהיא "מריחה" ישראלים מק"מ היות ובעונה התיירותית עשרות ישראלים באים אליה למלון, את הקרנף אני מחנה בחניון סגור ומאובטח שנמצא כ 2 רחובות מהמלון.

לאחר שחניתי בחניון המאובטח חזרתי לכיוון המלון,פתאום אני מרגיש ריח נהדר של עוף צלוי,שוב הלכתי אחרי האף שלי שהוביל אותי לפתחה של מסעדה מקומית.התיישבתי באחד מהשולחנות הפנויים ואמרתי למלצר עוף שלם בבקשה!!המלצר שאל אותי עוד פעמיים האם הוא שמע טוב ושאני רוצה עוף שלם,עניתי לו כן פעמיים ואז הוא הלך וחזר כעבור דקה ושאל "רק אתה אוכל או שעוד מישהו צריך להגיע?"קמתי מהכיסא ואמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו"אתה רואה כמה אני גדול?אז תחשוב שאני מאוד רעב והמלצר שמולי שואל הרבה שאלות,האם לחכות לעוף או שאפשר לאכול את המלצר?"המלצר התחיל לצחוק ולחץ לי את היד והלך להביא לי אוכלללל.
כמו בכל מסעדות הפויו(עוף בספרדית)למנה הראשונה מקבלים מרק חם ולאחר מכן העוף מגיע מלווה בצ'יפס ובסלט.
כאשר המנה העיקרית הגיע הרגשתי את עיניי המקומיים מסתכלים על הגרינגו המגודל והמאובק עם הזקן שלא גולח כבר כמה חודשים ובטח חושבים לעצמם כאשר הם אוכלים כנף אחת או איזה פולקה נחמד והוא הגרינגו שבעצם זה אני אוכל עוף שלם שיכול להספיק למשפחה שלימה של פרואנים.

קודם כל אומר שהעוף היה מה זה טעים ולמרות שכבר אכלתי קצת יותר מחצי לול בטיול הנוכחי,נראה לי שזה היה אחד מהטובים.
שילמתי וחזרתי אל המלון,יום מושלם עבר על כוחותינו המורל בשמיים וגם העננים אז נקווה שמחר היום יהיה בהיר שנוכל לנסוע ולבקר באיים הצפים באגם טיטיקקה.
מאוחר יותר בדקתי את תחזית מזג האוויר למחר ולאחר מכן החלטתי להזמין סיור באיים הצפים דרך הקבלה במלון,מתברר שהמחיר שהם מציעים בהפרש זעום ממה שאצליח לקנות ברחוב, מה גם שכך הכל מאורגן אוספים ומחזירים אותי למלון, שילמתי לפקידת המלון שהיא בעצם האמא של המשפחה שמנהלת את המלון וקבענו שב 9:00 בבוקר אמתין בקבלה לרכב ההסעות,אמרתי לילה טוב ופרשתי לחדרי.
כעבור כשעה אני שומע מוזיקה בעצמה כזו שגם חירש יכול לשמוע אותה מק"מ, אני פותח את חלון חדרי ומבחין במעין מצעד שחולף ברחוב,אחחח אתם הפרואנים אוהבים מצעדים ואוהבים לחגוג,בכל עיר או עיירה בהם עברתי ראיתי מצעד כזה או אחר, יכול להיות שהמצעדים היו לכבודי?או שזה סתם היה צירוף מקרים שכזה.

בשעה 8:40 בבוקר מישהו דופק על דלתי, אני פותח את הדלת והאימא של המלון אומרת לי "בוקר טוב,רציתי לראות שהתעוררת כי בדרך כלל הישראלים מאחרים ונהג ההסעות כבר ממתין בחוץ" אני שואל "מה נהג ההסעות כבר כאן?אני אהיה מוכן עוד 5 דקות"למעשה הייתי די מופתע שהנהג הקדים ולא איחר,כעבור 5 דקות ירדתי למטה פגשתי את הנהג ונסענו לאסוף את שאר הקבוצה משאר המלונות.
לאחר כחצי שעה כבר היינו ברציף והמתנו לסירה שתיקח אותנו לביקור באיים הצפים.בזמן הזה הבטתי על אגם הטיטיקקה(Titicaca)שנחשב לאגם הגבוה ביותר בעולם בו אפשר לשוט עם סירות ואוניות,האגם נמצא בגובה של 3,810 מטר מעל פני הים כמעט פי 2 מגובהו של הר החרמון בצד הישראלי של הגבול,רוב שטחו של האגם שוכן בשטחה של פרו וחלק קטן יחסית ממנו נמצא בצד של בוליביה.כמו כן האגם נחשב שני בגודלו בדרום אמריקה.עומקו במרבי של האגם נושק ל300 מטר.
לא מספיק שהנתונים שרשמתי מעל מייחדים את האגם הזה ישנה עוד סיבה שהופכת את האגם הזה למשהו מיוחד ושונה מכולם הם האיים הצפים של בני האורו.

על האיים צפים שמעתי הרבה שנים לפני שיצאתי לטיול ולכן שמתי לי כיעד להגיע ולבקר בהם.
עלינו לסירה והתחלנו לשוט לעבר האיים הצפים וההתרגשות בשיאה כאשר אני רואה את האי הצף הראשון.
מיד מצטרפת אלינו סירת ליווי קטנה שמדריכה את משיט הסירה בה אנחנו נמצאים לאיזה אי להפליג.
תושבי האיים יוצאים מבתי הקש ומנופפים לשלום,כיום הם מתפרנסים מהתיירים שמגיעים לראות את צורת חייהם ולכן הם מנסים לסמן לנהג שמוביל אותנו שנעצור אצלם.אך המדריך מספר לנו שיש סבב בין האיים כדי לתת פרנסה שווה בין כולם ולכן הסירה הקטנה מדריכה אותנו לאי בו נבקר.

המדריך מספר שבדרך כלל נמצאים על כל אי בין 2-25 משפחות שמנהלות את חייהם המשותפים על האי,כאשר לכל אי יש "נשיא/מלך" שהוא בעצם ראש האי שנבחר בהצבעה בין התושבים ועליו מוטלת משימת ניהול האי.
האיים נבנו  ע"י בני שבט האורו בסביבות שנת 800 לספירה.האיים נבנו לצורך הגנה מהתקפות של השבטים השכנים ובעיקר של בני האינקה,הרעיון הגאוני לבנות איים שצפים בעזרת צמח שגדל באגם ונקרא טוטורה ובכך להתרחק מהיבשה ולנוע בחופשיות באגם הענק הזה.
כאשר הסירה נעצרת ליד האי בו נבקר אני קופץ אל ערמת הקש שהיא בעצם האי וההרגשה די מוזרה היות והאי בנוי משכבות על גבי שכבות של צמח הטוטורה שדורש אחזקה יום יומית לצורך שימור האי,רצפת האי רכה ואני מרגיש לפעמים שאני שוקע בתוך הקש.

המדריך של הקבוצה ביקש שנשב במרכז האי והתחיל לספר לנו את ההיסטוריה של האיים,המדריך גם הוא בין שבט האורו נולד וגדל על אי שכזה ולכן המידע שלו בנושא עצום,כעבור כמה דקות המדריך נותן את רשות הדיבור לנשיא של האי ומכאן הוא לוקח את הסיפורים וההסברים על תחזוקת האי והחיים המשותפים על האי,כאשר המדריך מתרגם לספרדית ואנגלית,את שפת האורו אף אחד מהתיירים לא מבין ולכן אני מקווה שהוא תרגם לנו בצורה טובה.
לאחר שכל ההסברים הסתיימו הורשנו להמשיך ולהסתובב באי, בני המשפחה ניסו למכור לנו תלבושות מקומיות ונשיא הכפר ניסה למכור לנו הפלגה בסירה בצורת קנו שבנויה מצמח הטוטורה.

לאחר שהביקור באי הסתיים עלינו לסירה שלקחה אותנו אל מרכז הקניות שנמצא גם הוא על אחד האיים,שם כבר הכל ממוסחר ויש אפילו 2 מסעדות,שהינו שם עוד כשעה ולאחר מכן חזרנו חזרה לפונו.
בכלל באופן כללי הסיפור של האיים הצפים הפך לעסק כלכלי וממוסחר מה שפגע בקסם של המקום וצורת החיים שקצת קשה להבנה,בכל מקרה אם אתם עוברים בפונו אל תפספסו וצאו לסיור קצר באיים הצפים של בני האורו.

בפונו הלכתי להסתובב קצת בעיר וכמובן לאכול משהו,לקראת ערב יצאו המקומיים שוב לרחובות וכמובן שהיה מצעד מלווה בתלבושות ובנגנים כמו שאפשר לראות רק בפרו המדהימה.
היות והלכתי לישון בשעת לילה מאוחרת החלטתי להישאר עוד יום בפונו ולנצל זאת לכתיבת הבלוג ולמנוחה,ולאחר מכן אסע אל הגבול ואחצה אל בוליביה המסתורית וכך עשיתי.
יכול להיות שהסיבה האמיתית שהחלטתי להישאר עוד יום בפונו היא הקושי להיפרד מארץ מקסימה שכזו כמו פרו,נקווה שגם את בוליביה אוהב.

לאחר 3 ימים בפונו הגיעה הזמן לעזוב,ניגשתי להביא את הקרנף מהחניון בו הוא חונה ולאחר מכן העמסתי את הציוד עליו.
המרחק מפונו לקופאקבנה(Copacabana)שבבוליביה הוא כ 150 ק"מ,ממידע שקראתי קשה למצוא תחנות דלק מכאן ואילך ולכן תדלקי את הקרנף ביציאה מפונו.
כרגיל בפרו הנוף מדהים ומזג האוויר שמתחיל קודר משתנה במהרה,אני נוסע לצידו של אגם הטיטיקקה והנוף נהדר.
לקראת 11:00 אני מגיע אל הגבול של פרו ובוליביה,אני מחנה את האופנוע ונכנס לביקורת הדרכונים,השוטר מבין שאני עוד אופנוען שעובר לבוליביה מחייך וחותם מיד על הדרכון, לא לפני שהוא שואל אותי האם יש לי מדבקה של הטיול שלי, אני אומר לו כמובן שיש לי והוא מבקש שאדביק אותה על החלון לצד כל שאר המטיילים שעברו כאן.אני חוצה את הכביש אל עבר המכס וגם שם הפקיד חותם ללא שאלות מיותרות על הניירת שקיבלתי בכניסה לפרו ואומר לי דרך צלחה,אני אומר לו תודה רבה ויש לך מדינה מופלאה יפה מעין כמותה.אני אומר שלום לפרו ויוצא לדרכי אל עברו השני של הגבול.