כביש ישר, נוף שטוח-רקע מושלם למסע אל תוך עצמי

עם דייב, אדם מדהים ומכונאי

יומן מסע חלק ז'
מאוד התלבטתי מאיפה להתחיל את הפוסט הזה, מתבקש שאני אשמור על סדר כרונולוגי כלשהו אבל כשאני מנסה להיזכר בשבוע שעבר, זה נראה לי כמו נצח וחצי ממני-אני נמצא כרגע בטורונטו שזה במרחק של כל קנדה מאיפה שהייתי פעם אחרונה שכתבתי (קלגארי).
בששת הימים האחרונים, אריאל ואני רכבנו 4,865 ק"מ (שזה קצת יותר מהמרחק בין ירושלים ללונדון) ואחרי שעוברים את ההרים, קנדה הופכת למישור עצום של עשבייה בלי עמקים, הרים או ישובים – מישור ירוק או צהוב המשתרע 360 מעלות עד האופק ומעליו שמים כחולים כחולים וללא סימן לעננים (לעצמי חשבתי שזה כמו לרכוב בתוך דגל אוקריאנה).

ברכיבה כזאת אין מנוס מלהתכנס פנימה למחשבות ופשוט להעסיק את עצמך שעות על גבי שעות, פשוט אין משהו אחר לעשות וחייבים להמשיך הלאה.
זו לדעתי היא התמצית של טיול על אופנוע – ההכרח להתמודד עם המחשבות שלך ללא אפשרות לברוח ע”י גירויים חיצוניים.
ביום יום, אנשים נמנעים מלהיות עם עצמם ותמיד מקיפים עצמם בעיסוקים, אנשים מפחדים להיות לבד ואני ככל האנשים מבלה את זמני הפנוי עם טלפון, ספר או טלוויזיה.
הרכיבה מכריחה אותי לחשוב, מכריחה אותי לדמיין ובעיקר מכריחה אותי להכיר את עצמי.
אני מניח שלכל אחד יש חוויה אחרת מהרכיבה אבל בכל זאת רציתי לשתף בחוויות ובמחשבות שלי ואולי (רק אולי) אני אצליח להעביר חלק קטן מההרגשה של מסע כזה.

מישורים לכל הכיוונים

לפני כן, בכל זאת אעשה סדר כרונולוגי קצר:
לאחר שהשארתי את האופנוע במוסך, שכרנו רכב ויצאנו לטייל בהרים בזמן שמתקנים את האופנוע, דייב המכונאי שבמקרה הגענו אליו, היה בחור מדהים שמהרגע הראשון עשה הכל כדי לעזור לנו ולשחרר אותנו להמשך הטיול בזמן ובמחיר המינימלי. מסתבר שהחלק ששברתי לא היה זול בכלל (3000 דולר!) אבל דייב השיג לי כבר למחרת חלק משומש בשליש מחיר והוא הספיק לתקן את האופנוע בדיוק ביום שבו חזרנו מפארק באנף ( שאגב היו המקום הכי יפה שאי פעם הייתי בו, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. אני מאוד רחוק מנטלית משם בשביל לספר על זה) ובנוסף, הוא ביקש סכום מגוחך על העבודה. באמת אדם מדהים והרפתקן לא קטן בעצמו. שילמתי לו בשמחה והוספתי בקבוק וויסקי כאות תודה.

מוכנים לדרך.

כל מי ששאל אותנו לאן אנחנו נוסעים ואמרנו שהכיוון הוא מזרח עד ניו יורק פתח עיניים בפליאה ושיקשק את הראש מצד לצד כלא מאמין "אוו לא, אתם לא רוצים לרכוב דרך המישורים. זה נורא! סעו דרך ארצות הברית" היתה התגובה המקובלת .
אנשים ממש מפחדים מהכביש הזה והאמת ככל שיותר אנשים אמרו לנו את זה ככה זה סיקרן אותי יותר לראות ולחוות רכיבה במרחבים העצומים והפראיים האלה, הייתי נרגש .
מכיילים את הג'י. פי. אס שרושם 2,500 ק"מ עד לנ.צ. הבא. יצאנו מהמוסך וכבר לאחר חצי שעה נעלמו ההרים מהאופק מאחורינו ובאמת הכל שטוח ובעל גוון אחיד.
משם במשך 3 ימים נסענו ללא שום שינוי בנוף. שטוח, ללא פניות או עיקולים בכביש. ישר.
ואנחנו על האופנועים בערך 10 שעות ביום, עם עצירות קצרות לתדלוק ועצירה אחת יותר ארוכה לארוחת צהריים. עם רדת החשיכה מוצאים מקום לפתוח אוהלים, מכינים אוכל (תמיד איכותי – אם זה אורז, מרק, פסטה או ירקות מוקפצים הכל טרי וטעים) והולכים לישון. בבוקר שותים קפה אוכלים דייסת שיבולת שועל ומתחילים הכל מחדש. לאחר שלושה ימים הנוף השתנה – עם האגמים והעצים הופיעו כמו גם גבעות קטנות ועמקים אך הימים נותרו ארוכים כשהיו.

חניית לילה

כמו שציינתי בהתחלה, רכבנו מרחק עצום בזמן יחסית מועט, סה"כ היו לי קצת יותר מ 50 שעות להעביר ברכיבה והמוח לא מפסיק לעבוד, המחשבות רצות כל הזמן והדמיון פועל שעות נוספות.
אלו מקצת מהדברים שעוברים לי בראש ביום רכיבה:
לפעמים אני מנסה לחשוב על חיי היום יום שלי אבל זה נראה לי כל כך מיותר – הבית מאוד רחוק ממני, כאילו החיים השניים שלי לקוחים מאיזה ספר שקראתי לפני הרבה שנים ונשאר כזיכרון עמום אי שם בראשי לכן כל נסיון לתכנן משהו עתידי או לקבל החלטות הנוגעות לחיים מחוץ לטיול – נראה חסר טעם לחלוטין.
מה שכן עולה בזכרונות זה כל מיני אהבות ישנות שהיו לי והשאירו בי חותם מסויים ואיך הן תרמו לי לבנות את עצמי עד מקומי היום ובכלל רצף האירועים הרנדומאלי בחיי שהביאני עד לנקודה שבה אני נמצא.

לפעמים אני עסוק בדמיון שלי ותמיד אני מושפע מהספרים שאני קורא (או קראתי) ולטיול הזה לקחתי איתי שותף נפלא למסע- “מלכוד 22”, ספר משובח ביותר ציני, חד ומצחיק בטירוף (לכל מי שלא קרא מומלץ בחום).
תוך כדי הרכיבה אני מדמיין את עצמי כחלק מהדמויות בספר מטייל בין יוסריאן אור או מיילו (דווקא השתלבתי די יפה בין כל האנשים המטורפים שם).
לעיתים אני חוזר לספרים שקראתי בעבר וברכיבה הזאת חשבתי הרבה על "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גארסיה מארקס, הרכיבה במרחבים העצומים בדרך ליעד נראתה לי מתאימה לאהבה שלקח 55 שנים לממשה. זה תמיד נראה לי נחמד להוסיף נופך רומנטי למסע שלי.

הדמיון לוקח אותי להמון מקומות שונים והמחשבות נעות על סקלה רחבה מאוד – מהיסטוריה, מדע (ובעיקר על המונח זמן ומשמעותו), מערכות שלטון, מערכות כלכליות, התנהגות של חברה אנושית וטבע האדם ועד המחשבות הכי שטוחות ובסיסיות שיכולות להיות.
יש הרבה זמן וכל מחשבה קטנה עוזרת להעביר עוד כמה שניות ועוד כמה קילומטרים.

לפעמים אני אוהב לשמוע שירים ולנסות לנתח אותם כמו שכבר ציינתי בפוסט קודם.
אני בדרך כלל מקשיב לשירי משוררים ומצב רוחי ומחשבותיי משתנות משיר לשיר-
אם זה מחשבות על ארץ ישראל בשירה של רחל המשוררת "הוי ארצי הורתי" או מחשבות על אהבות נכזבות בשירו של אלתרמן "את הלילה שלך מרגיעים מרגיעים" או התלהבות טהורה מהרכיבה בשיר "שיירת הרוכבים" של הדודאים.
כל שיר ושיר לוקח אותי למקומות בעברי חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, חלקם מעציבים אותי וחלקם מכעיסים או משמחים אותי. האזנה למוסיקה יכולה להעביר לי שעות על גבי שעות.

בדרך כלל לפני ואחרי ארוחת הצהריים המחשבות נרגעות קצת ואני עסוק ברעב לפני או בשובע אחרי ואלו הן השעות הקשות ביותר מנטלית ביום ובדרך כלל גם החמות ביותר – אני מרגיש שאני רוכב כבר המון זמן רצוף ואני יודע שאני רק בחצי היום ואין לי כח לרכוב עוד.
אבל אין טעם לעצור כי אין כל כך הרבה מה לעשות בצד הכביש, חוץ מלשבת ואם כבר יושבים אז אני מעדיף שזה יהיה על האופנוע בתנועה.
את הג'י. פי. אס. כיביתי מהר מאוד כי זה די מתסכל לראות שאחרי יומיים של רכיבה רצופה נשאר עוד למעלה מאלפיים קילומטר ליעד, זה לא שאני הולך לפספס פנייה או משהו כי פשוט אין כאלו.

ברגע שעוברים את השעות הקשות הכל משתנה מקצה לקצה-אחר הצהריים שהשמש יורדת והגוף רגוע מהאוכל, זה השעתיים הכי טובות לרכיבה בשבילי, אני כבר לא שבע מאוד או רעב מאוד, לא חם לי ואני במעין טראנס של רכיבה – אריאל השווה את זה לתחושה שהאצנים מקבלים בריצה למרחקים ארוכים. בשעות האלו אני נטו נהנה מהרכיבה ומהטבע סביבי, לא צריך לחשוב יותר מידי ואני מרגיש שאני יכול להמשיך לרכוב עוד יממה בלי לעצור בכלל ובהנאה מושלמת, אני רגוע וטוב לי. אך לצערי כשיורד החושך יש סכנה של חיות על הכביש ולא בטוח להמשיך אז חייבים לעצור, למחרת כל התהליך חוזר על עצמו.
זהו יום רכיבה ממוצע בשבילי-רכבת הרים של מחשבות, רגשות ותחושות שחוזר על עצמו כל פעם מחדש.
כמובן שיש עוד הרבה דברים שאני חושב עליהם ויש תמיד את תשומת הלב (המקסימאלית) לכביש שמולי.
היה חשוב לי להעביר את החלק המנטלי ברכיבה היום יומית, טיול על אופנוע הוא לא רק כיף כמו שאנשים אוהבים לחשוב, טיול אופנוע הוא מסע הכרות לתוך עצמך לפחות כמו שהוא מסע הכרות של ארצות ותרבויות חדשות (או לפחות ככה אני רואה את זה).

לאחר חמישה ימים של רכיבה רצופה, הגענו לחצי האי ברוס שנמצא באגם הורון (huron) ולקחנו יום מנוחה אחד יחד עם בחור חביב שפגשנו בכביש שמטייל עם כלבו בקרוואן, ההליכה בפארק והרחצה במימי האגם הקרים והיפים עד מאוד, מילאה לנו את המצברים לחלוטין ונתנה לנו את האתנחתא הדרושה ע"מ להתחיל לעכל את כל מה שעברנו.

אריאל, כלבלב, בחור חביב ואנוכי

יום למחרת הגענו לטורונטו – העיר הגדולה ביותר בקנדה. למרות שעזבנו עיר אחרת רק לפני שבוע, קשה לי להתרגל מחדש לאנשים לרחובות ולרעשים של עיר. מבחינתי השבוע הזה נמשך כמה חודשים. חודשים נהדרים, מסע ארוך פיזית ומנטלית, חוויה שרק אופנוע יכול לספק.

———————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב באנדים הפרואנים. קניון דל פאטו וחוארז

לבלוג המדליק של לירן, כאן

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק ב'.
לכבוד השנה החדשה ברצוני לאחל למשפחתי,לחבריי,לקוראי הבלוג ובעצם לכל עם ישראל חג שמח ושנה טובה, שנה של בריאות, אושר, הצלחה, שגשוג והגשמה עצמית.
שנה מתוקה לכולם.

17.01.15

לאחר 3 לילות בקאחמרקה החלטנו להמשיך דרומה, הרגל והיד של מישל עדיין כואבים מהמפגש עם המדרכה אך למרות זאת מישל מחליט שהוא יכול לרכוב ככה.
בשעה 8:00 אנחנו כבר מוכנים לצאת לדרך, אמרנו לבעל המלון תודה רבה הנענו את המנועים ויצאנו לדרך.
מיד בתחילת הנסיעה אני מרגיש שהקרנף מגיב יותר טוב לכל פתיחת מצערת, אך אני מזכיר לעצמי שיכול להיות שהכל רק בראש, לפעמים האפקט הפסיכולוגי לאחר החלפת חלק מסוים בכלי הרכב גורם לנו להרגיש טיפה שונה. עצרנו לתדלק ולאחר מכן המשכנו בנסיעה, את השפעת החלפת המצתים ומסנן האוויר אני אראה בהמשך ע"פ צריכת הדלק וכך אדע האם באמת אני מרגיש שינוי או האפקט הפסיכולוגי פעל הפעם.
התכנון להגיע אל העיירה סנטיאגו דה צ'וקו (SANTIAGO DE CHUCO) והמרחק המשוער הוא כ 280 ק"מ כך שהיום הזה הולך להיות ארוך, כן, לנסוע בפרו 280 ק"מ יכולים לקחת יום שלם ולפעמים גם יותר מיום אחד. פשוט אי אפשר לדעת מה צופה לנו הדרך בהמשך. שמתי לב שבפרו גם כאשר הכביש שמופיע במפה ככביש ראשי/ציר מרכזי, במציאות מדובר בשביל עפר צר ומפותל. אני חוזר ומסביר זאת למישל כאשר הוא מציג מסלול בו הוא מעוניין לנסוע לדוגמה: מישל אומר "תראה הכביש הזה נראה ישר וטוב אפשר לתכנן יותר מרחק היום" אני אומר "סבבה" ואז נכנס למפה בגוגל מפות או ב GPS ונכנס בזום ומוכיח למישל שהכביש מפותל עד מאוד, כמו כן בפרו כמעט כל הכבישים צולמו ע"י גוגל ואפשר לראותם בגוגל "מבט רחוב" (STREET VIEW) כך שאפשר לראות האם הכביש הוא כביש או בעצם שביל עפר. מישל קצת עקשן וגם אני כזה ולכן לפעמים אני מוצא את עצמי חוזר על משפטים קבועים איתו כגון: "כאשר מתכננים עדיף לתכנן אופציות נוספות למקרים ותגובות ולא לתכנן על יבש ללא מחשבה" או "עדיף להתכונן לגרוע מכל והכי הרבה להיות מופתעים לטובה". יכול להיות שהחינוך שאנחנו הישראלים מקבלים במהלך שנותינו ובעיקר בצבא גורמים לנו להתנהג כך, אך אני מעדיף זאת ומישל מקבל את דעתי יותר מפעם אחת, מישל חוזר ואומר שמבחינת הגיל אני יכול להיות הבן שלו אך מבחינת הניסיון בחיים הוא יכול ללמוד ממני הרבה. המון פעמים מישל גם אומר שאני סתם מגזים ואני עונה "סבבה, נראה בסוף היום מי צודק", ועד כה בכל הפעמים שאמרתי לו זאת הוא אמר לי בסוף "צדקת לירן".
כמו בכל ימי הרכיבה האחרונים, גם היום הזה מתחיל נהדר מזג האוויר נפלא הנוף עוצר נשימה והדרך ברובה טובה.
בהמשך הדרך אנחנו חוצים עשרות גשרים שרובם בנויים ממסגרת ברזל וקורות עץ, מדי פעם הכביש הופך לשביל עפר ומדי פעם האספלט חדש ואיכותי.

כעבור כשעה אנחנו נמצאים כבר מעל ל 3,500 מטר הכבישים המפותלים יפיפיים , עולים ויורדים בהרים, הנוף משתנה ומזג האוויר משתנה גם הוא. לפעמים השמש מציצה מבעד לעננים ונראה שאנחנו רודפים אחרי הגשם ולא הוא אחרינו הכבישים רטובים ונראה שירד פה מבול רק לפני כמה דקות, ולכן מהירות הנסיעה יורדת בהתאם. מסביב אפשר להבחין באגמים אין ספור.
היות ואנחנו נוסעים בגובה שכזה (מעל ל 3,500 מ') האוויר הופך לצלול וקריר, יש שיגידו שאפילו קר אך אני אינני דוגמה לאדם הסובל מקור ולכן אומר קריר, מדי פעם משבי רוח מנדנדים אותנו קלות אך סה"כ לא נורא בכלל.
כמעט כל היום אנחנו נוסעים בגובה שנע בין 3,500 ל 4,200 מטרים מה שאומר המון עליות וכמובן גם המון ירידות, זו הפעם הראשונה בטיול שאני וכך גם מישל רוכבים כל היום מעל לגובה 3,500 מ' עד כה בטיול טיפסנו לגובה הנ"ל וכעבור כמה דקות ירדנו לגובה סביר של כ 2,000 מ', ולכן אנחנו נהנים ומזכירים זאת בכל עצירה בהמשך הדרך.
השיא היה בהמשך בו נסענו מעל לשעתיים במעין מישור בגובה שעובר את ה 4,000 מ', כן בדיוק מה שקראתם מעל לשעתיים נסיעה ללא עליות/ירידות חדות מעל ל 4,000 מ'. רק להזכירכם במונחים ישראלים הגובה הוא כמעט כפול מגובהו של הר החרמון האימתני.וואוו פשוט מרשים.

בהמשך אנחנו חוצים ישובים קטנים בהם נראה שהתושבים בהם נראים פשוטים עד מאוד. נראה שרוב תושבי האזור עוסקים בחקלאות ובמכרות הפחם והזהב. אחד הישובים אותו חצינו בדרך נראה ממש עיר מרחוק, עד אשר אנחנו מתקרבים ונכנסים אליו. רוב הבתים עשויים מבוץ וגגות המבנים מכוסים ביריעות פח. מזג האוויר האפרורי והגובה הרב בו אנחנו נמצאים גורם לתחושה שהעיירה הזו ממש אבל ממש ענייה, רחובות העיר מלאים בבוץ ובלכלוך וכנראה שזו בעצם עיירת כורים שעובדים במכרה הפחם שנמצא ביציאה מן העיר. ולכן אנחנו רק חוצים את העיר ואפילו לא חושבים לעצור בה אפילו לא שנייה אחת. בהמשך הדרך היות וירדנו קצת בגובה הנוף משתנה בחדות שוב ונראה ירוק יותר.
לקראת 17:00 הגענו לסטיאגו דה צ'וקו. העיירה נראית פשוטה עד מאוד. עצרנו בכיכר המרכזית וחיפשנו מלון. יש רק 2 אפשרויות ולכן נתתי למישל לבחור היות והוא יותר בעייתי בנושא, לי לא אכפת כל כך זה רק ללילה ואחרי יום רכיבה ארוך שכזה בו נסענו קצת יותר מ 280 ק"מ כל מה שמעניין אותי כעת הוא לנשנש איזה ארוחת צוערב ואח"כ ללכת וליישר את הגב במצב מאוזן. בזמן שמישל בדק את החדרים עשרות תושבים בהו בי, נראה שהם לא רואים פה הרבה תיירים, את האמת גם אני לא רואה תיירים ולא רק פה מהרגע שנכנסנו לפרו לא ראיתי אפילו לא תייר אחד, גם בקאחמרקה שנחשבת למתוירת לא נתקלתי בתייר כלשהו כנראה שהסיבה היא מכיוון שעונת התיירות הסתיימה לפני למעלה מחודש. לי זה לא אכפת ואפילו טוב, בכל המקומות יש מקום והמחירים זולים יותר. מישל חזר ואמר שהחדרים לטעמו אך החנייה נמצאת באחד מהרחובות הסמוכים, אמרתי לו אין בעיה, פרקנו את הציוד ולאחר מכן בעל המלון רץ לפנינו אל צידה השני של הכיכר והראה לנו את החנייה שהיא בעצם מחסן קטן ומוזר בו הוא מייבש פיסות של בשר. כדי להיכנס אל המחסן צריך לטפס 2 מדרגות כאשר הראשונה היא המדרכה והיא די גבוהה. מישל לוקח זאת קשה ומתחיל להתעצבן ולדבר לא יפה "מה זה זה? זו החנייה?" הוא שואל ובעל המלון אומר לו "כן וכדאי לכם לחנות כאן בחוץ מסוכן להשאיר את האופנועים" מישל ממשיך לקטר ואומר "איך נכניס את האופנועים? אין לך קרשים מה אתה רוצה שניפול פה?" את האמת מישל סתם נלחץ אמרתי לו "מישל תרגע, אין בעיה להכניס את האופנועים, זוז הצידה ואני אכנס ראשון" ואכן כך קצת גז והקרנף מטפס בזלזול את המדרגה הראשונה (35 ס"מ) עוד קצת גז ואני מזגזג בין פיסות הבשר שתלויות על "חבל הכביסה", אני אומר "עכשיו תורך" , מישל שקצת מפחד ולחוץ מהסיטואציה מביא כמה קרשים מהמחסן, אני אומר לו מישל "הקרשים האלו לא שווים כלום אין צורך בהם עלה ותן גז אני אתמוך אותך מאחורה ", מישל מתעקש ושם את הקרשים, הגלגל הקדמי מטפס בקלות, לא לפני שהוא שובר את הקרשים לחתיכות, כן האופנועים האלו כבדים עד מאוד וכולל הרוכב המשקל עובר בקלות את ה 400 ק"ג.עכשיו בעיה חדשה, הקרשים שנשברו נתקעו בין מגן הגחון של האופנוע לבין המדרכה מה שגרם לגלגל האחורי להיות באוויר, מישל בלחץ וכולו אדום מתחיל להתעצבן ולקלל בצרפתית, הרחוב נמצא בשיפוע ולכן הוא מגיע רק עם רגל אחת לקרקע, למזלו אני תומך אותו ולכן הוא לא נפל,

אני משכנע את מישל לדרדר אחורה ובפעם השניה ללא קרשים הוא מצליח להיכנס לחנייה. משם הלכנו לאכול משהו, המסעדה היחידה בעיר שמגישה ארוחת ערב נפתחת ב 19:00 ולכן עלינו להמתין כשעה אז ישבנו לנו בכניסה למסעדה והפכנו להיות אטרקציה לילדי המקום, נראה שהם היו סקרנים מאוד לגבי הגרינגואים המאובקים שהגיעו העירה, בהתחלה הם קצת חששו ואולי אף פחדו להתקרב אך בסופו של דבר לאחר כמה חיוכים הם התקרבו אלינו, כעבור כשעה המסעדה נפתחה והזמנתי לי עוף שלם, מישל הסתפק בחצי עוף, המסעדה משפחתית והעוף בגריל פשוט רך וטעים בזמן שהאמא מבשלת הבת בת ה 9 אחראית לכל השאר מסביב,

סידור השולחנות, לקיחת הזמנות, הגשת האוכל וקבלת התשלום עבורו, בארץ ילד בן 9 אפילו לבית ספר הוא לא הולך לבד, פה עקב המצב הקשה והעוני הילדים מתנהגים ועובדים כמו בוגרים. לאחר שסיימנו לאכול שילמנו ולקראת חשיכה חזרנו למלון וכל אחד הלך לחדרו.
מוקדם בבוקר התעוררתי לצד צעקות של אחת הנשים שמוכרת שתייה חמה ברחוב, ארזתי בזריזות את הציוד וירדתי ללובי פגשתי את מישל וישבנו לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר של החדר, משם הבאנו את האופנועים לפתח המלון והעמסנו את הציוד עליהם.
היום אנחנו מתכננים לנסוע לקאראז (CARAZ) המרחק הוא כ 300 ק"מ,ע"פ מה שראיתי בגוגל הכבישים אל קאראז אינם טובים וברובם אינם סלולים וגם מנהל המלון אישר זאת.אמרתי למישל "נראה לי שהיום לא נספיק לנסוע את המרחק העצום הזה לקאראז, הכבישים אינם טובים ואם הכל יהיה בסדר אנחנו נגיע כשיחשיך", מישל אמר "אתה כל הזמן דואג, זה מה שתכננתי ואנחנו נעשה את זה, יש לנו 300 ק"מ ויקח לנו 6 שעות נסיעה", עניתי לו "שוב מישל אתה חושב שאתה לבד? אתה לא לבד פה ואתה יודע את זה נכון, אתה צריך להקשיב גם מה לי יש לומר ולא לזלזל במה שאני אומר,6  שעות נטו הן לפחות 9 שעות ברוטו, אולי יהיו מחסומים, אולי גשם כבד, כבישים סגורים, תקלות או משהו שכזה" מישל  ענה לי "מצטער לא הבנת אותי נכון ומה שאתה אומר נכון" אמרתי לו "סבבה אז בוא נצא לדרך ונראה מה יהיה היום."
מיד לאחר שיצאנו מסנטיאגו דה צ'וקו הכביש הפך לשביל עפר צר מאוד עם פניות עיוורות, הכנסנו את המנהג שלמדתי בהודו וכך אני עושה מאז שהגעתי לפרו, בכל כביש הררי צר שכזה אני צופר לפני הסיבוב, כך שאם מישהו הולך ברגל או מגיע מהכיוון הנגדי ישים לב וידע שאני מתקרב, שמתי לב שגם חלק מהמקומיים נוהגים לצפצף אז אני לא ארגיש כאן עוף מוזר, אני זוכר שבתחילה ובקולומביה בפרט מישל היה מתעצבן מצפצופים בעיקר בערים הגדולות והיום הוא כבר צפצפן ראשי ומצפצף בהנאה.

לאחר שהרכבתי את הגלגל בחזרה למקומו כאשר אני מאיר את הגלגל והחלקים בעזרת פנס ראש וכעבור כמה דקות המשכנו קדימה. סה"כ בחישוב גס הייתי תקוע שם כ 3 שעות לצערי חצי מהדרך בקניון דל פאטו המפורסם אנחנו נאלץ לרכוב בלילה  חושך מצרים מסביב השביל בו אנחנו נוסעים צר מאוד. לשמאלנו אפשר רק לשמוע את הנהר הגועש. אנחנו יודעים שהתהום עמוקה אך אין לנו שמץ של מושג כמה היא עמוקה. מדי פעם אנחנו חוצים גשרים מעץ ומנהרות ארוכות שנחצבו בסלע.
קניון דל פאטו המפורסם במיוחד לרוכבי אופניים ורוכבי אתגר והרפתקה (אדוונצ'ר). אין לנו ברירה אלא להמשיך קדימה עד לעיירה הבאה בה נמצא מקום ללון בו.
הדרך בקניון עוברת בצמוד לנהר הרוחש הזה והקניון הטבעי מפריד בין 2 רכסי הרים הקורדילרה בלאנקה והנגרה (CORDILLERA BLANCA & CORDILLERA NEGRA)בעונה הגשומה הדרך הופכת לקשה יותר מאשר בעונה היבשה, שלוליות ש"מחביאות" בורות עמוקים ובוץ חלקלק שיכול לשלוח אותך לעשות רפטינג בנהר.
בקטעים היבשים האבק עולה ויוצר מיסוך ולכן בכל פעם שמגיע רכב ממולי אני מאט עד כדי עצירה.
הפנס של הקרנף מפתיע לטובה ויחסית הוא מאיר את השביל בצורה טובה. מישל נוסע מאחור ולכן עלי לשמור על קשר עין. כל הדרך אני חושב על מה שהיה ואיך לעזאזל לא הצלחתי לתקן את הפנצ'ר בעצמי. גם בנושא של מישל רצות לי מחשבות מצד אחד הוא סירב בתוקף לעזור לחבר בעת צרה איך אוכל לסמוך עליו מהיום ומצד שני לאחר אין ספור ניסיונות שכנוע הוא הסכים ועזר ובזכותו אנחנו עכשיו מתקדמים. כנראה שהוא הבין שזו הדרך הנכונה לנהוג בה ושאין מצב שבמצב שכזה הוא אומר לא! ומסרב לעזור.
כעבור כשעה אנחנו מגיעים לישוב קטן בשם יונגאי פמפה(YUNGAY PAMPA)בכניסה לישוב ממש על ה"כביש הראשי" יש קצת אורות ואיזו מסעדונת דרכים וקיוסק קטן על ידו אנחנו עוצרים ומבררים לגבי מקום ללון בו. הבחור מפנה אותנו לבית שמעליו ואומר שם יש מלון. מה שמתברר כאכסנייה כנראה היחידה בעיר, מברור קל נראה שהמקום די מעופש. אך בשעה 22:00 לאחר 260 ק"מ מתוכם 200 ק"מ בשבילים מאובקים, בבוץ ובבורות אנחנו לא מתפנקים, המחיר לחדר הוא המחיר הכי זול עד כה בטיול 2.5 דולר ללילה, ולכן אנחנו שואלים שוב היות והמחיר נשמע לנו תמוהה. כאשר הבחורה חוזרת ואומרת שאכן המחיר הוא 2.5$ אנחנו לוקחים 2 חדרים, פורקים את הציוד מהאופנועים וניגשים לאכול במסעדה שממול.

לפני שאנחנו יוצאים למסעדה מישל מבקש מבעלת האכסנייה מגבת ונייר טואלט היות ולא היה בחדר. התשובה לה הוא זוכה הייתה כך "מגבת אין לנו ונייר טואלט אתה יכול לקנות בקיוסק שלמטה", מה אני אומר לכם חשבתי שראיתי כבר הכל אז הנה הפתעההה פשוט נפלנו מצחוק והלכנו למסעדה.
במסעדה המחירים היו גם נמוכים וב 2 דולר קיבלנו ארוחה חמה שכללה מנת מרק כמנה ראשונה ובשר ותפו"א כמנה עיקרית, לקינוח קנינו 1 ק"ג מנגו בחצי דולר.
במסעדה הזכרתי למישל את נושא השיחה הכמעט יומית שלנו על למה לא מתכננים מסלול על "יבש" היות והיום הייתה לנו דוגמה נהדרת למה שאני טוען כבר המון זמן.מישל אמר "אתה צודק היום סוף סוף הבנתי את זה", תוך כדי חיוך מישל מוסיף "ואני עוד חשבתי לעצמי שנעשה 300 ק"מ ב 6 שעות".
אמרתי למישל עוד כמה וכמה פעמים תודה על זה שבסופו של דבר הוא עזר לי ובזכותו הלילה הזה אנחנו ישנים במיטה ולא על השביל הצר. לילה טוב.

למחרת בבוקר לאחר שארזנו את הציוד נגשנו לאכול ארוחת בוקר במסעדונת שממול וישבנו ודיברנו וכעבור כשעה יצאנו אל הדרך הנסיעה לקאראז קצרה ולפנינו רק 50 ק"מ של שבילי עפר, קטן עלינו אתמול רכבנו 200 ק"מ בשטח דומה ולכן היום יש לנו זמן לעצור ולצלם ולעבור את היום בנסיעה רגועה.
ע"פ הגשם שירד כל הלילה והבוץ שנשטף ברחוב הראשי נראה שמצפה לנו דרך לא פשוטה.
אז קדימה יצאנו לדרך, מיד לאחר שנגמר הקטע היצוק מבטון ברחוב הראשי ממשיכה דרך העפר בה רכבנו אתמול, למרבה הפתעתי שבילי העפר טובים יותר מהשבילים בהם הגענו עד הלום, קטעי הבוץ שמופיעים לפעמים אינם קשים במיוחד ואנחנו עוברים אותם בקלות, הצמיג האחורי (הישן של מישל) שמורכב כעת על הקרנף מספק אחיזה די טובה, הצמיג הנ"ל מסוג מצלר קארו 3(METZELER KAROO 3) הצמיג אמנם ישן אך יכול בשקט לעשות עוד כמה אלפי ק"מ, למרות זאת מישל החליט להרכיב צמיג חדש ולשמור את הישן כרזרבי.
לאחר כ 25 ק"מ אנחנו מגיעים לעיירה קטנה המשמשת את תושבי המפעל ההידרואלקטרי שמייצר חשמל ע"י הזרמת מי הנהר דרך טורבינות. כאן בעצם אנחנו מבינים ומופתעים מכך ששביל העפר מסתיים והאספלט שנסלל פה לפני כשנה וקצת ממשיך עד ליעד שלנו העיר קאראז.

בכל מקרה הדרך מופלאה ועד כה עברנו 4 מנהרות ארוכות ומכאן והלאה ממתינות לנו עוד כ 35 מנהרות.
לאחר הפסקה של כמה דקות אנחנו ממשיכים, סוף סוף קצת אספלט. לא ראינו אספלט כבר מאתמול בצהריים וכעת אנחנו ממשיכים עד ליעד על האספלט, הכביש החדש סלול די טוב אך עדיין צר ושופע בסיבובים, לפני המנהרה הראשונה אנחנו מבחינים בשלט המורה על שימוש בצופר כדי להתריע לרכבי המגיעים ממול, כך גם יהיה לפני כל מנהרה. מנהרה ראשונה וארוכה ואחריה עוד כמה מנהרות קצרות, בתוך חלק מהמנהרות הכביש עדיין לא סלול ובחלקן יש גם מים, להזכירכם יש כ 35 מנהרות אשר נחצבו דרך ההר. חלק מהמנהרות ארוכות ובחלקן יש גם סיבובים עיוורים שלא מאפשרים לראות האם מישהו מגיע ממולנו ולכן בתוך המנהרות אנחנו מאיטים. עקב מפולות החול והסלעים גם כאן הצטברה לה שכבה של חול ושברי סלעים במרכז הנתיב ולכן צריך לבחור מסלול או צמוד לשפת הצוק או קרוב לצלע ההר.מדי פעם אנחנו מבחינים במפלים שוצפים ומדי פעם אנחנו עוברים ממש קרוב לנהר השוצף.
כעבור כרבע שעה אנחנו מבחינים במפל ענק שיוצא מהסכר ההדרואלקטרי, כמובן שאני עוצר וכך גם מישל.מצלמים כמה תמונות וממשיכים הלאה. לקראת צהריים אנחנו מגיעים אל העיר קאראז ומוצאים מלון טוב וזול צמוד לכיכר המרכזית.בעל המלון מרשה לנו לחנות בלובי המלון שמשמש גם כמסעדה.
סה"כ יום נפלא 35 מנהרות מדהימות ומזג האוויר נהדר.

לאחר שהתמקמנו במלון יצאנו לחפש פנצ'רמאכר לקחתי איתי את הצמיג עם החור וגם את הצמיג הקדמי החדש. בימים האחרונים הצמיג הקדמי מספק אחיזה גרועה במיוחד בתנאי בוץ וחול עמוק. הצמיג הקדמי הנ"ל הורכב באלסקה, כן בדיוק מה שקראתם ורכבתי איתו כבר 32,500 ק"מ מרחק מרשים ומכובד לכל הדעות עבור צמיג של אופנוע.כמו כן בזמן האחרון הצמיג התחיל להכניס רעידות לכידון במהירויות נמוכות 40-60 קמ"ש דבר שהציק לי בכל פעם שרציתי לעזוב ידיים לרגע. הצמיג יכול לנסוע עוד כ 1,000 עד 2,000 ק"מ אך היות והכבישים בפרו לא משהו החלטתי להרכיב צמיג חדש.
סיבוב קצר בעיירה ואני מוצא מוסך של הונדה, מנהל המקום שמח ונרגש לראות אופנועים גדולים שהגיעו מצידה השני של אמריקה אך לצערו הוא לא מתעסק עם צמיגים ולכן הוא עולה על אחד האופנועים ואמר "סעו אחריי ואראה לכם היכן אפשר להחליף". כעבור כדקה הגענו לפנצ'ריה ובעל המקום אמר שהוא לא מפרק גלגלים של אופנועים ובטח לא של קרנף שכזה. אמרתי לו "אל דאגה גם ככה אינני רוצה שתפרק את הגלגלים אני אפרק אותם ואתה תחליף את הצמיגים", הוספתי והסברתי לאדון "את האחורי אני רוצה שתתקן ותרכיב בחזרה לגלגל שלי ואת הקדמי תפרק את הישן ותרכיב חדש". הפנצ'רמאכר עונה ואומר "אין בעיה הכל יעלה ביחד 8 דולר", אני לא מתמקח על המחיר המצחיק הזה למרות שאני יודע שזה מחיר מיוחד לגרינגואים וניגש לפרק את הגלגל האחורי. בזמן שאני מפרק עת הגלגל האדון מתקן את הפנצ'ר ולאחר מכן מפרק את הצמיג (של מישל)ומרכיב את הצמיג המתוקן בחזרה למקומו, אני שואל האם התיקון הזה יחזיק מעמד והאדון עונה "כן, יש לך אחריות לכל החיים" טוב נו נקווה שאתה צודק אני עונה, הצמיג הזה יכול לעשות עוד 10,000-15,000 ק"מ ופשוט חבל לי לזרוק אותו, כמו כן איפה לעזאזל אני אמצא היידנאו בפרו.

בדיעבד אני אגלה שאפשר לקנות צמיגי היידנאו בקוסקו אבל אני אבין זאת רק כאשר אהיה בבוליביה.
לאחר שהרכבתי את הגלגל האחורי בחזרה למקומו פירקתי את הגלגל הקדמי ונתתי אותו לאדון, תוך כמה דקות הוא סיים להרכיב את הצמיג והרכבתי את הגלגל בחזרה למקומו לא לפני שבדקתי את מצב רפידות הבלם הקדמיות. נתתי לאדון 10 דולר (8תשלום +2 טיפ על השירות המהיר) אמרנו תודה רבה ויצאנו לחפש מקום לשטוף בו את האופנועים.
כעבור כמה דקות מצאנו שלט שכתוב עליו "שטיפת מכוניות ואופנועים", בעל המקום איננו שם אך הבנות שלו שם ואומרות שנחזור מחר, כאשר אני אומר להם אנחנו צריכים רק מים וסבון ואת השטיפה נבצע בעצמנו הן מסכימות ומראות לנו כיצד לפתוח את המים.
מה שמצחיק כאן הוא שצינור המים מחובר למשאבה חשמלית ושואבת מים מהנחל הסמוך וכל שעלינו לעשות הוא להרים את המפסק.
שטיפת האופנועים חשובה ביותר היות ונצברו כמויות של בוץ על האופנועים בעיקר על המנוע ובאזור הגלגלים והמתלים, שטיפה שכזו תמנע תקלות עתידיות בכל מה שקשור למיסבים ולמתלי האופנועים, כמו כן קירור המנוע ע"י האוויר שזורם סביבו תהיה טובה יותר ללא כמות הבוץ שמודבקת עליו.

לאחר מכן חזרנו אל המלון, יצרתי קשר עם המשפחה לומר שהכל בסדר וכמובן שסיפרתי את מאורעות האתמול.
באזור קאראז יש מספר אגמים יפיפיים שאליהם תכננתי להגיע, אשר נמצאים בפארק לאומי חוארסקארן(PARQUE NACINAL HUASCARAN) מישל שמע עליהם רק ממני והחליט שגם הוא רוצה לראותם ולכן החלפנו בגדים ויצאנו לחפש חנות מידע לתייר.
המידע שקיבלנו אמר שיש אגם אחד נפלא שתיירים ממעטים להגיע אליו היות והוא מרוחק ורב התיירים נוסעים לטייל באגמים שקרובים לעיר חוארז(HUARAZ)שנמצאת כ 50 ק"מ דרומית אלינו.בנוסף נאמר לנו שהדרך אל האגם במצב גרוע עקב הגשמים המרובים באזור ואפשר להשכיר רכב 4X4 כולל נהג במחיר של 30 דולר ליום.שמו של האגם אותו אנחנו רוצים לראות נקרא לגונה פארון(LAGUNA PARON)מישל אמר שהוא לא רוצה להסתכן ולנסות להגיע לשם עם האופנוע ואת האמת המחיר טוב ולכן גם אני אמרתי שאם הדרך אכן הרוסה כדי שניסע ברכב, הנפילה הכי קטנה תעלה לנו יותר כך שהסיכון אינו משתלם.

בעל המלון אמר לנו שכדאי שנדבר עם מוניות פירטיות שחונות בכיכר שגם מוציאות טיולים שכאלו, סימן ההיכר למונית פירטית בפרו היא טויוטה סטיישן לבנה את זה אנחנו כבר יודעים היות ונתקלנו בעשרות רכבים שכאלו.
ניסיתי את מזלי ודיברתי עם כמה נהגים וכולם הציעו לי "מחיר גרינגו" (גבוה ממחיר למקומי)ולכן אמרתי לא תודה וסגרנו סיור למחרת בבוקר.
לפתע מרחוק שמענו מוזיקה חזקה ולכן הלכנו לראות במה מדובר, מתברר שחוגגים כאן איזשהו חג לאחד הקדושים ולכן נערך מצעד בעיר. לאחר שהמצעד חלף הלכנו לאכול משהו במלון ולנוח קצת.
לקראת ערב יצאנו שוב לארוחת ערב במסעדה סינית מקומית שצמודה למלון ולאחר מכן התקפלנו לישון.
למחרת בבוקר הנהג שקבענו איתו (מסוכנות הטיולים) הגיע למלון בדיוק בזמן ויצאנו אל הדרך.

תוך כמה דקות כבר היינו מחוץ לקאראז בשביל המוביל במעלה ההר, מזג האוויר נראה סגרירי ומעונן ואנחנו מקווים שהוא ישתפר מאוחר יותר.
כעבור כחצי שעה השמש יצאה מבין העננים והנוף הירוק שוב נראה מכל עבר והמעבר דרך כפרים ציוריים יפייפים מעלה את המורל, הנסיעה אורכת כשעתיים וסה"כ השביל בו אנחנו נוסעים די טוב ביחסית למה שסיפרו לנו, פה ושם היו קטעים שנהג הטויוטה שפשף את גחון המכונית וחצה כמה שלוליות אך בסה"כ יכולנו בקלות לעשות את הדרך הזו עם האופנועים אני מתנחם בכך שלא הייתי צריך ללבוש את מכנסי הרכיבה והמגפיים, מישל גם ככה נוסע בג'ינס ונעליים למרות שבימים האחרונים הוא התחיל לנעול גם את המגפיים שלו ובכפפות הוא משתשמש כמעט תמיד, לפחות את זה הצלחתי לשנות במישל.
כל התושבים המקומיים שאנחנו חולפים לידם מחייכים ומנופפים לשלום, השמורה נמצאת בגובה 3,400 מטרים ולכן העליה מתמשכת וארוכה, לרגע אני מבחין שמד הטמ"פ של הרכב נמצא בטווח האדום ואני מעיר את תשומת הלב של הנהג שמיד עוצר. אני מבקש מהנהג שידומם את המנוע וכמו כן שיפתח את מכסה המנוע. מבט זריז ואני רואה שלא חסרים מים והבעיה כנראה ממאוורר הקירור של הרדיאטור שלא נכנס לפעולה בזמן, בדיקה זריזה ואני מוצא שפיוז (נתיך) המאוורר שרוף. אני שואל את הנהג האם יש לו פיוז חליפי שכזה אך מצפה לתשובה שלילית היות וזה אינו פיוז רגיל, כמובן שהתשובה שלילית ולכן בעזרת חתיכת מתכת שאני מכין (מנעל כבל ישנה) אני מקצר את מחבר החשמל של יונית המאוורר שמפעילה מיד את המאוורר שמעכשיו יעבוד קבוע עד שהנהג יחליף את הפיוז השרוף בחדש.

כעבור כמה דקות אנחנו ממשיכים בדרך לא לפני שמישל והנהג אומרים כמה פעמים "איזה מזל שיש מכונאי בדרך", אני מתבדח ואומר "אל דאגה החשבונית בדרך איך אתם רוצים לשלם?"
קדימה ממשיכים-ההרים מסביב גבוהים ומרשימים ביופיים, עשרות מפלי מים חלקם גדולים וחלקם דקיקים נשפכים מראש ההרים אל התהום שלרגליהם, הנוף עוצר נשימה ומדי פעם אפשר לראות את העמק בו שוכנת קאראז, עשרות מילות וואו, מדהים, איזה יופי, פשוט מושלם ועוד כמה הגיגים יוצאים מפיותינו.
פשוט מקסים הנוף הזה שמסביב.

זהירות: המשך הצפייה בתמונות הבאות יכול לגרום להתקפי קנאה חריפים או רצון עז לנסוע למקומות הללו. לכן שימו לב:סימני הזיהוי הם אמירה מרובה של מילות וואוו,מקסים,פשוט מושלם ואיזה יופי.ראו הוזהרתם.

בכניסה אל הפארק הלאומי חואסקארן יש שער עם שומר שכעבור כמה צפירות הוא כנראה מתעורר ויוצא מהבוטקה שלו. אפשר להבין אותו בעונה הזו של השנה אין הרבה מטיילים ובאגם הזה בפרט. נהג הטויוטה משלם את הכניסה (כלול במחיר ההסעה) ואנחנו נכנסים אל הפארק בדרכנו אל האגם שעונה לשם לגונה פארון. אנחנו ממשיכים כרבע שעה בנוף עוצר נשימה כאשר הצוקים היפייפים נמתחים משני צדי הרכב. קצת קשה לצלם אותם (צוקים) היות ובשעה הזו של היום השמש נמצאת מאחורי הצוקים אך למרות זאת הם יפים כל כך והשמש גורמת להם להראות קצת אחרת עם הברק של הסלעים הרטובים מיד לאחר מכן אנחנו מגיעים לחנייה.

אנחנו יוצאים בזריזות מהרכב כאשר פיותינו פעורים לרווחה ולא בגלל האוויר הנקי אלה מהנוף שמסביב לאגם פארון (Paron) הכחול טורקיז שניצב ממולנו, ההרים שמסביב מכוסים בחלקם בשלג והעננים מסתירים בתוכם את היופי הזה.
אנחנו מתחילים לצעוד לצד האגם והשקט פשוט מדהים, נתתי למישל להתקדם קדימה וכל מה שרציתי הוא אך ורק להנות מהרגע, כל כך יפה כאן שפשוט מתחשק להישאר כאן, לפרוס שמיכה ולהנות מהיופי השליו שמסביב.
המשכנו להסתובב מסביב לאגם כשעתיים ולאחר מכן חזרנו לנקודת ההתחלה וניגשנו לשפת האגם, הקפצתי לי כמה אבנים על המים השקטים, ולאחר מכן הלכתי לשבת בספסל שממוקם ליד ביתו של פקח השמורה.
לאט לאט העננים החלו להתפזר וברגע קטן נראה שההר המושלג יהיה נקי מעננים לגמרי, חווית המתח האם נראה את ההר המושלג לפני שיגמר זמננו ונצטרך לחזור לקאראז העצימה את החוויה.
אלפי מילים לא יכולות לתאר את עוצמת החוויה ודבר אחד אני יכול להבטיח לכם, המקום הזה נכנס בקלות לרשימת עשרת הגדולים שגדלה כבר ל  20(בחיוך שחצני) ברשימת המקומות היפים ביותר עד כה בטיול.
אז מספיק דיבורים וקדימה לתמונות.

כבר אחה"צ והגיע הזמן לחזור לקאראז, הנסיעה חזרה אורכת כמעט שעתיים וההבדל הוא שכעת השמש נמצאת בצדו השני של העמק ולכן הנוף נראה שונה ביופיו היות והשמש כרגע מאירה את הצוקים האדירים מהכיוון ההפוך. השמיים נקיים יחסית לבוקר ולכן צבעים שונים מיתגלים לעיננו.

פתאום הנחלים נראים כחולים, ההרים חומים ומבריקים, הצמחייה ירוקה-פשוט נפלא.לאחר שהגענו בחזרה לקארז ישבנו לאכול שוב במסעדה של המלון שמציעה כמו בכל פרו "מנת היום" שכוללת בדרך כלל מרק כמנה ראשונה, ומנת עיקרית שכוללת עוף או בשר.לאחר מכן הלכתי לחדר לנוח קצת ותוך כדי גם עדכנתי את המשפחה והחברים שבקבוצת המנשמע שלי במאורעות היום. לקראת השעה 22:00 בערב אנחנו יוצאים לאכול פיצה בכיכר המרכזית ומשם חוזרים למלון לשנת לילה ערבה כאשר יש לנו מספיק צבעים בראש שנוכל לחלום עליהם.נגשתי לקרנף ואמרתי לו "מחר צפוי לנו יום ארוך בהמשך הדרך דרומה אז לילה טוב ונפגש מחר".

בפוסט הבא- פרו ממשיכה להפציץ בנוף יפה ומגוון-ביקור במאצ'ו פיצ'ו ובאגם טיטיקקה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב אל החלום במונגוליה. סיום

לבלוג של אלעד כאן

אני במונגוליה

זה מה שעובר לי בראש מיד אחרי מעבר הגבול .. על הרגע הזה אני חולם כבר מ 2008 , אז כבר קניתי סופר טנרה כדי לעשות את הטיול הזה , ולא יצא . סדר העדיפויות שלי היה אחר. אני זוכר שיחה עם חבר טוב שאמר לי אז להפסיק עם השטויות ולהתחיל להיות רציני …

אז נהייתי רציני , ואחרי 7 שנים הבנתי את הטעות וחזרתי להיות לא רציני ..

בכל מקרה , אני כאן . והגעתי לכאן ברכיבה מהארץ .

הילוך ראשון נכנס בכפר אביב , וכפתור הדימום נלחץ במלון אואזיס באולן באטור (UB  מעכשיו..)

אבל לפני הסיכומים , מה היה לנו במונגוליה ?

אל המעבר המונגולי הגענו לאחר יומיים רכיבה בחבל האלטאי המדהים של רוסיה . חבל הארץ ההררי והמדהים הזה משותף לרוסיה סין ומונגוליה . את הלילה טרם ההגעה למעבר עשינו על גדות נהר רחב אשר מתפתל לו בין רכסי ההרים .

בשלב הזה אנחנו שלושה רוכבים – אני , ריקארדו הספרדי, וברין הניו זילנדי . אני וריקארדו על שני אדוונצ'רים 640 כמו שני אינדיאנים , וברין על במוו R100 מודל 92' .

הרכיבה באלטאי היא על כבישי אספלט משובחים , הנוף מדהים , הטמפרטורות מושלמות , אני מודה שהתגעגעתי לאספלט טוב שאפשר לרכוב בו בלי לחשוב כל הזמן איפה לשים את הגלגל הקדמי , ושאפשר להנות מהנוף תו"כ הרכיבה. על הדרך אנחנו עוצרים בכמה סופרמרקטים ומצטיידים באוכל לקראת מונגוליה – אולי המדינה הכי לא קולינארית בעולם , למעט רואנדה בשנות הבצורת הקשות..  ברין ,שהאופנוע שלו נושא ארגזים קשיחים , מקבל על עצמו לסחוב את המצרכים הבעייתיים , ובשלב מסויים מתנייד עם 5 ליטרים של יין ..

בתחנות הדלק אני זוכה למנת הבידור היומית שלי .כאן נהוג לשלם טרם התדלוק עבור כמה ליטרים שאתה רוצה . האנשים כאן מכירים את המכוניות שלהם , ומתדלקים , כנראה , בכל פעם כמות מסויימת . הקופאים ספונים בד"כ בתוך חדר סגור ומסורג , ככה"נ ע"ר נסיון העבר , ומקבלים את התשלום ולהקצות את הכמות הנדרשת במשאבת הדלק הרלוונטית .

אנחנו , לעומת זאת ,  מתדלקים בכל פעם כמה שיותר וכמה שנכנס – נכנס , ובד"כ לוקח כמה דקות להסביר את העניין עד שהקופאי משתכנע שאנחנו לא הולכים לגנוב לו דלק ומשחרר לנו משאבה .

במקביל,  ריקארדו התחיל לגבש בימים האחרונים תאוריה חדשה שאומרת שאם גם ככה לא מבינים אותו באנגלית , עדיף כבר שידבר ספרדית . עכשיו , הבחור קצת עצבן (יותר ממני אפילו..) וכל תדלוק מגיע לכך שריקארדו עומד וצועק על הקופאי בספרדית , הקופאי צועק בחזרה ברוסית , ואני נקרע מצחוק מאחור … בד"כ אחרי שאני נהנה קצת , אני מתערב ופותר את העניין בשתי שניות עם הקופאי , אבל תמיד כיף לראות מישהו מתעצבן בספרדית – זה מתגלגל יותר טוב .

חזרה אל הגבול המונגולי ..

אנחנו מגיעים אל המעבר וצולחים את החלק הרוסי בקלות , למרות שלברין חסר המסמך של הכנסת האופנוע לרוסיה , אנשי המכס מסייעים לו להתגבר על הבירוקרטיה המיותרת בזריזות – ככה זה כשהשכל עובד .

אחרי הצד הרוסי אנחנו רוכבים ב no man's land  למרחק של בערך 20 – 30 ק"מ עד לנק' ביקורת רוסית נוספת לפני הצד המונגולי . שתי המדינות האלו כל כך גדולות והרצועה הניטראלית בינהן כל כך גדולה שהיא בטח יכולה לפתור לנו כמה בעיות .. (פיזיות לפחות , לא בטוח שאידיאולוגיות..).

אנחנו עוברים את השער האחרון , ומתקדמים לעבר המעבר המונגולי . הופ ! קופץ מולנו איזה פקיד מבוטקה קטנה ואומר שצריך להשפריץ חומר מחטא על האופנועים , המשפריצן עושה את העבודה שלו בצורה חפפנית , ואחרי שמסיים דורש תשלום – אני מתעצבן, זה בדיוק מה שבמקום הזה כל כך רגילים לעשות – לדחוף אותך לפינה ואז לדרוש כסף – למרות שהתשלום תמיד מינורי , העניין מעצבן . אני משלם חצי מחיר וממשיך.

ביקורת דרכונים – צ'ק .

בדיקה בטחונית – צ'ק .

מכס – איזה צ'ק ואיזה נעליים ..

ריקארדו , שמתכוון להשאיר את האופנוע שלו במונגוליה כדי לשוב לרכוב בשנה הבאה שואל על יבוא זמני , והופ מתחילות הבעיות .

פקיד המכס מתחיל לשאול שאלות , ואח"כ אומר שאנחנו צריכים לישון במעבר כי אפשר לעשות את הפרוצדורה רק מחר . בנוסף אומר לריקארדו כי עליו להפקיד סכום כסף כערבות להוצאת האופנוע בשנה הבאה (ידוע – מוכר).

אני וריקארדו יודעים שאת הפרוצדורה אפשר גם לעשות ב UB  ובגלל שאנחנו ממש לא מעוניינים להיתקע לילה במעבר אנחנו אומרים לפקיד תודה ושנפתור את העניין ב UB  ושאנחנו מעוניינים להיכנס רגיל למונגוליה . הבחור מתחיל להתקרצץ עלינו ואז לריקארדו משתחרר הקוף והוא אומר לפקיד "טוב , אז אני אטוס מכאן ופשוט אשאיר את האופנוע מאחור ".

זו הנקודה שבה נזרקה האבל לבאר שמליון שמליון חכמים לא יצליחו להוציא .

הבחור , רץ למנהל שלו ופה מתחיל תהליך שהוא חלומו של כל פקיד בירוקרט – איך להוציא את הנשמה ללקוח שלך  (מבחינתי אפשר לאסוף את כל הפקידים האלו , שבארצנו הקטנה מצויים גם כן לרוב , ולהשאיר אותם בלב ים על סירה בלי משוטים) .

אני אומר לריקארדו , שהבין את הטעות שלו , שמעכשיו אני מדבר והוא עושה פרצופים של ילד טוב .אני מדבר עם המנהל , ולמרות שבמהלך השיחה איתו בא לי לתת לו נגיחה בין הגבות לפחות שלוש פעמים (במיוחד בנקודות שהוא חוזר אחרי שיחה עם חבריו המוכסים ואומר לי בשיא הרצינות "דנו בבעיה שלכם"..) אני מתאפק , ומצליח אחרי 45 דקות לשכנע את הבירוקרט שיצא לנו מהוריד ויתן לנו להיכנס כרגיל . אחרי כמה דקות הוא חוזר שוב ואומר שהם מעוניינים שנעביר את התיקים במשקף – סתם כדי להציק לנו ולגרום לנו להוריד את התיקים מהאופנועים לאחר שכבר בדקו אותם . אני אומר לו שאין שום בעיה ושהוא צודק במאה אחוזים , בכל זאת הוא צריך איזשהו משהו שיוציא אותו עם הבולבול הגדול בכל הסיפור הזה ..

רק מה ? הליצן שכח שהגיעה שעת סגירת המעבר – דפק את עצמו . עכשיו תורי לקחת את הזמן , כל הפקידים במעבר עצבניים ורוצים לסגור כי כבר מאוחר , אבל אני סוגר כל רצועה לאט וביסודיות . שיחנקו . שונא פקידים .

סיימנו , הילוך ראשון , גז , עוד לא נכנסה הרוח לקסדה – מחסום .

מה עכשיו ? ביטוח + מס שמורות טבע . לא זה ולא זה דרוש . שני הפקידים במחסום שלא ברור למי הם שייכים מציקים לנו ולי כבר אין כוח להתווכח . 15 דולר ? קחו , ושיתקע לכם . קרציות , תנו לחיות בשקט .

הילוך ראשון , גז , רוח . ואז זה מכה בי . אני במונגוליה !

בערך חצי ק"מ מהמעבר הכל נפתח לפנינו , והמרחבים האדירים של המדינה הזו עפים לי ישר לתוך המוח . באמת לא יאמן . הייתי וראיתי כבר לא מעט מדינות ומקומות , ברגל , על אופנוע , 4X4 , אבל שום דבר לא משתווה לפראיות של המקום הזה .מרחבים אדירים , דרכי עפר , אוהל פה ושם – וזהו ! לא עמודי חשמל , לא אנטנות סלולאריות  – כלום . ריק .הזמן קפץ לנו בשעתיים קדימה , והחושך מתחיל להזדחל לכיוונינו כשמיכה עבה מכיוון מזרח , אנחנו מחפשים מקום להקים את האוהלים . מכאן בעצם ועד UB   למעט לילה אחד בדרך , אנחנו לנים בכל לילה באוהלים . פשוט מוצאים מקום ומקימים מאהל . לא חסר מקום וכל מה שצריך הוא למצוא את המקום המושלם והנסתר מהעין כדי שלא יבואו להציק .אנחנו מוצאים מקום ישר מאחורי שלוחה שמסתירה אותנו מהדרך ומקימים אוהלים . אני מבשל ארוחת ערב , תפריט קבוע בימים הקרובים , פסטה עם שעועית ויין אדום . האוויר מתקרר משמעותית ואני כבר עטוף בכמעט כל הבגדים החמים . האוכל מחמם את הבטן , היין את הלב ואני מזדחל לי להנאתי אל שק השינה , שקט . שקט אמיתי . אין כלום מסביב , לא מכוניות , לא כבלי חשמל , לא מטוסים – כלום .בימים הבאים אנחנו רוכבים בכל יום בכיף שלנו . אני וריקארדו רוכבים לאט כדי שברין יעמוד בקצב שלו , וברין מצידו עם האופנוע הכבד שלו מתרסק על ימין ועל שמאל .

ברין הוא סיפור קצת מוזר . בן 44 , ניו זילנדי , טייל לא מעט בעולם , עבד בכל מיני מקומות בעבודות בניין וחקלאות , בין היתר 3 פעמים בישראל (מברך אותי בכל בוקר ולילה ב"בוקא טופ" ו"לילה טופ" ) יש לו מחסן בניו זילנד שבו הוא גר . הבחור מינימליסטי באופן מוגזם – הולך עם שתי חולצות מהוהות למוות , מכנסיים אחד מגפי רכיבה וזהו . תמיד מלוכלך , גם כשיש מקלחת , תמיד נראה מוזנח . אבל יש לו תכונה אחת שלא תסולא בפז – הבחור חסר אגו , לפעמים קצת יותר מדי , אבל כלום לא נוגע בו . תמיד בסדר .ברין שרוכב על אופנוע אחר מהאדוונצ'רים שלנו , מנסה לעמוד בקצב האיטי שאנחנו מנסים לעמוד בו מהכיוון ההפוך , אבל לבחור יש שיטות רכיבה מוזרות .. הוא נכנס לכל בור , מקפיד לעבור בכל שלולית בדיוק באמצע , ועף מהאופנוע בכל שלולית בוץ שלישית .. עד שהגענו ל UB  הבחור שבר את מזוודת הצד שלו , את המנשא בשני מקומות , וחירפן את ההצתה באופנוע שלו מרוב מים שהוא מתיז על עצמו .

לי ולריקארדו יש , כל אחד בתורו , קטע עם הקרבורטור בדיקת מסננים מראה המון אבק ולכלוך . ניקוי וריקון עושים את העבודה והאופנועים ממשיכים .באופן כללי אני יכול לומר בדיעבד שבחירת האופנוע לטיול היתה בחירה טובה מאוד , הגיע עד הסוף עם 0 תקלות משמעותיות , כל מה שהיה צריך לעשות זה טיפולים בזמן , החלפת מצבר שכבר היה גמור בארץ , וניקוי שטח של הקרבורטור שאכל הרבה אבק בגלל מסנן לא מתאים – אבל נכנס לזה בהרחבה בסיכום אח"כ..הרכיבה במונגוליה לא דומה לכלום . קודם כל אפשר לרכוב איפה שרוצים . יש כמה וכמה שבילים וכולם מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום . אין כבישים סלולים (למעט כביש אחד בהמשך כשמתקרבים ל UB  ) והתנועה היא על שבילי עפר מהודק \ חולי \ בוץ \ מים \ מעברי נחלים . שטח נטו .

המדינה הזו פראית בכל קנה מידה אפשרי . בשנת 2015 אנשים גרים פה עדיין ב"גר" (מה שבקזחסטן נקרא "יורט" פה נקרא "גר" – האוהל העגול שאתם מכירים) . עדרי ענק של עיזים כבשים פרות יאקים וסוסים מסתובבים חופשי בשטח , לכל עדר יש שטחי מרעה אדירים ואין מחסור . אי אפשר לעבור שניים שלושה ק"מ בלי להתקל בעדר כלשהו . המראה כל כך פראי וראשוני , שאם היה יוצא מהיער איזה דינוזאור , או חבורה של פראים עם חניתות ובולבולים מתנודדים ברוח ורודפים אחרינו , זה לא היה נראה חריג .בחורף המפגשים עם חיות הטרף (זאבים בעיקר) נהיים תכופים יותר בשל המחסור בטרף , וההתקרבות הטבעית שלהם למקורות טרף זמינים – בני אדם .

מסתבר שכאן , בכל חורף , הזאבים לועסים כמה בני אדם שנכנסים להם בטעות בין הכוונות ..

אתם יכולים להבין כבר לאן אני חותר עם העניין הזה ..

באחד הלילות אנחנו חונים באזור מיוער (עצים למשל יש ממש מעט ..) וכבר מההתחלה המקום לא נראה לי . מעבר לעובדה כי לידינו יש גולגולת של פרה ורגל של עז , משהו לא מרגיש לי טוב .  אחרי ארוחת הערב מתחיל לרדת גשם וכל אחד מתקפל לאוהל שלו . אני נרדם ובאמצע הלילה הגשם פוסק ודממה עוטפת את היער . בשלב מסויים אני שומע צעדים כבדים מתקרבים אל האוהל שלי . אני עובר ממצב חצי שינה למצב "עירני – יכול להטיס מטוס נוסעים" תוך שניה . מה שזה לא יהיה שמתקרב לאוהל שלי , הוא כבד , בודד ומתנשם בכבדות . הדופק שלי עף למעלה , הדם קופא בעורקי , ואני לא זז אפילו לא מילימטר .

בשלב מסויים המה שזה לא יהיה , מתקרב עוד יותר ונמצא בערך 20 ס"מ מהראש שלי בצד השני של היריעה של האוהל . ואז הוא מתחיל לרחרח .. אני נזכר שכל כלי האוכל שבישלנו בהם נמצאים מתחת ליריעה החיצונית של האוהל שלי , וכבר מדמיין את עצמי כמו רגל עוף לצד שאריות פסטה ..

אין לי סכין או אקדח או משהו להתגונן איתו , וכבר נראה לי שעוד שניה חוטף איזה ביס שאוכל אותי , או איזו כף יד של דוב שגוררת אותי מתוך האוהל .

אני הולך לגמור בתור ידיעה ב YNET  על ישראלי שאכל אותו דוב במונגוליה..

אחרי זמן נצח (בטח כמה שניות קצרות ) המה שזה לא יהיה מחליט שכנראה לא אבוא לו טוב בבטן ומתרחק בצעדים כבדים , מהפחד אני נשאר ער עוד שעה בערך בלי לזוז , מקשיב לכל רחש . איזה פחדן ..

אחרי שכלל מערכות ההתרעה שוככות אני נרדם שוב . יטרוף יטרוף – כוסאומו , רק  שיתן לישון ..

בבוקר ברין אומר לי שגם הוא התעורר וחשב שזה יאק .. אני מצטער לפעמים שאני לא כזה אדיש ..

למחרת אנחנו עוצרים באיזו נקודה לנוח כמה דקות , מגיע בחור מקומי על אופנוע קטן ונעצר לידינו . בכלל בכל עצירה ,לא משנה כמה באמצע שומקום אנחנו נמצאים , פתאום מגיחים שניים או שלושה אופנועים וכמה מקומיים עליהם ומתחילים לחקור להסתכל ולגעת באופנועים, מציעים וודקה מונגולית תוצרת בית בבקבוקי פלסטיק . המנטליות כאן שונה – אין כאן מרחב אישי , אני יכול לעשות משהו על האופנוע ויגיע מקומי וידחף את הראש לו באמצע להסתכל , או יקח את הקסדה וינסה למדוד או ינסה לעלות על האופנוע . בד"כ כששמים להם גבול הם נעלבים , אבל גם לנו לפעמים כבר נגמרת הסבלנות..בכל מקרה מגיע בחור על אופנוע , יורד ממנו ובקושי מצליח ללכת ישר לכיוונינו – שיכורים בצהרי היום הוא עניין שכיח כאן . והבחור הזה , שיכור כלוט . מתנודד לכיוונינו ומתיישב על הקרקע בין האופנועים ונואם לנו במונגולית . אני מצלם בוידאו בלי שהוא שם לב (למרות שגם אם הייתי שם לו את המצלמה בפרצוף לא נראה לי שהיה קולט) איך ברין מנסה לדובב אותו .

בימים הבאים אנחנו מקבלים כמה ימי גשם , כשהאמצעי קר באופן קיצוני . אנחנו רוכבים כל היום ולמרות חליפות הסערה והביגוד החם קופאים מקור ונרטבים גם בשכבות העמוקות יותר . אני רוכב עם כפפות קיץ ובכל עצירה תוחב את הידיים ליד הרדיאטור כדי שיתחממו .

באחד הכפרים אנחנו עוברים בסוג של מסעדה משפחתית ("המסעדה" היא אחד מהחדרים של הבית) . נכנסים כדי להתחמם ואוכלים מרק חם עם חצי מהכפר . הדבר הראשון שמגישים כאן בכל מקום הוא את התה המסורתי – מלוח . כשקר מוותרים על הבררנות , תה עם מלח , תה עם חמאה תה עם מה שלא יהיה , רק שיהיה חם .השעה כבר מאוחרת ואנחנו מבקשים להישאר ללון בלילה במסעדה . בעל הבית מאשר לנו ואנחנו פורשים שקי שינה בחדר המסעדה והולכים לישון .

בבוקר שאחרי עדיין קר מאוד ומטפטף , אך מעט פחות . אני קושר את הציוד על האופנוע , מרגיש את האצבעות מתקררות שוב לאט לאט . כמו בצבא , תמיד הדילמה מה ללבוש – חם או קל ? אני מתלבש חם מאוד ועוד לפני שעולה על האופנוע כבר מתחיל להזיע , 10 דק' אחרי כן באמצע הרכיבה הרוח כבר נכנסת לכל מיני חורים ומקפיאה , השמש יוצאת – נהיה חם , עוצרים שניה ונכנס ענן – נהיה קר …

בימים הבאים זכינו לקצת שמש  ומזג אויר ידידותי יותר . אני שם לב שגם עכשיו כשאני כותב הכל מעורבב לי ואין לי תחושת זמן , וזה מה שבעצם קורה פה . כל המושגים , המדדים וקני המידה שלנו לא שווים כאן כלום . הכל מעורבב .

אחד מהדברים המדהימים כאן הוא ריבוי העופות הדורסים . לא אלו המסכנים שמחזיקים אותם לטובת התיירים שרוצים לחזור הביתה עם תמונה של עיט מסכן . יש כאן פשוט כמות מטורפת של עופות דורסים , עפים בשמים , נחית על הקרקע , מכורבלים בתוך עצמם בגשם . חלק מהעיטים כאן כל כך גדולים , שאם איזו עז קטנה לא באה להם טוב על הבוקר , הם ירימו אותה באויר ויראו לה מה זה לעוף בלי כנפיים ..באחת העצירות , אני יורד מרחמים ולשניה מאבד שיווי משקל – בום טראח רחמים על הצד . אני מרים אותו – ידית בלם קדמי שבורה לחצי . לא נורא , אפשר לעבוד עוד עם החצי שנשאר . הנפילה כנראה חירפנה משהו בקרבורטור ורחמים מתחיל לגמגם . אני מפרק בשטח מנקה את הדיאפרגמה והמחט , ומחליף פילטר אויר – עובד חלק .

באותו יום ברין מספק כמה התרסקויות וירטואוזיות , באיזה שהוא שלב אני רוכב צמוד אליו מאחור עם ה GOPRO  מנסה לתפוס את ההתרסקויות שלו , אבל הוא מתרסק רק כשהמצלמה לא עובדת ..

אחרי כמעט שבוע בשטח בלי מקלחות ולינה באוהלים אנחנו מגיעים לטסהטסהרלג – "עיר" בינונית ולוקחים חדר ללילה . מקלחת טובה , כביסה – RESET . בכל פעם כזו אני שמח על המקלחת ועל המיטה החמה , אבל לפעמים מבאס אותי לשבור את הרצף .

בטסהטסהרלג אנחנו פוגשים אופנוען נוסף – מיכאל מרומניה , שרוכב על GS800 . ברין מכיר את מיכאל ממפגש קודם שלהם במהלך הטיול , ואני כבר מההתחלה לא מתחבר אל הבחור . משהו בו לא אמין עבורי , וההתנהלות הכאילו קלילה שלו לא מוצאת חן בעיניי . אני שם לב שגם ריקארדו מפתח אלרגיה אל הבחור .

למחרת ממשיכים לרכוב יחד ויוצאים לכיוון המפל הגדול במונגוליה . ולאזור קראקורום שהיתה פעם בירתה של האימפריה המונגולית , ובה מקדשים בודהיסטים .הבודהיזם במונגוליה דוכא כמו בכל חלקת אדמה מעליה התנוסס דגל הקומוניזם , והחייאת הדת מחדש הותנעה שוב בתחילת שנות התשעים עם נפילת הגוש הסובייטי .

מטסהטסהרלג אנחנו יוצאים לכיוון דרום מזרח אל אזור קראקורום , ואל המפל "הגדול ביותר במונגוליה".. למפל אנחנו מגיעים ברכיבה , ופתאום קולטים מישהו רץ אלינו עם שלט קטן ועמוד מחובר אליו ועליו סימן של "אין כניסה לאופנועים" . בגלל שנכנסנו דרך השטח לא שמנו לב שעברנו בשמורה סגורה , והבחור שעובד כנראה כשומר בסביבה , קלט אותנו מרחוק ומרוב לחץ כנראה תלש את השלט מהאדמה והתחיל לרוץ אחרינו . אנחנו מתנצלים משאירים את האופנועים מאחור והולכים אל המפל ברגל .

אנחנו חוזרים אל האופנועים כדי לגלות שהם תחת מצור של עיזים . ברין מחלק להן סוכריות ואני מצלם.

 

.בלילה תפסנו את אחת מנק' הקמפינג הטובות , מדורה , נהר , ומזג אויר מצויין . בבוקר אני מתעורר מניע את המדורה מחדש ומכין תה חם . אני מרים את הראש לקול רעידת אדמה מתקרבת ופתאום עדר של סוסים גולש בריצה מהשלוחה לכיוון המאהל ורץ ישירות לתוך הנחל כדי לשתות ולשחק קצת במים . הסיטואציה על גבול הדמיוני .הרכיבה כאן היא חוויה בפני עצמה . רוכבים בחול במהירויות נמוכות , בוץ חלקלק , שבילים מהירים על 90 קמ"ש , חוצים נחלים עד גובה הברכיים . וכל זה בתוך נוף פראי ולפעמים פשוט צריך לעצור כדי לעכל את המימדים והעוצמה של מה שרואים . לפעמים אני עוצר באמצע משטח עשב ישר שפרוש למרחק של קילומטרים רבים לכל הכיוונים , הכל מכוסה בעשב קצר – כמו מגרש גולף אינסופי , ברקע הרים קירחים , שמים בצבע כחול כהה , ורוח קרה. אשכרה עולם אחר .יום לפני שאנחנו מגיעים לאולן בטאר אנחנו חונים לגדות אגם , בידיעה שהלילה הולך להיות סוער , אני מרגיש ממש לא טוב כנראה משהו שאכלתי בצהרים באיזו "מסעדה" מקומית . אנחנו עוצרים ותוך 10 דק' אני כבר בתוך האוהל עם כאבי בטן וחום . חצי שעה אח"כ גשם זלעפות , רוח שמאיימת להעיף את האוהל ואותי בתוכו לכל הרוחות , וקור אימים . אני דוחף שני כדורים כדי לנסות להוריד את החום וסופר את הזמן בין הברק לרעם כדי להבין אם הסופה מתקרבת או מתרחקת .. 10 שניות , 8 שניות .. מתקרבת . אחרי שעה בערך הגשם נחלש מעט ואני מצליח איכשהו להירדם . באמצע הלילה אני מתעורר, כאבי בטן . יוצא החוצה ומתחיל להקיא את הנשמה שלי . אחרי כמה דקות של הקאת כל רכיב מארוחת הצהריים שלי , אני נרגע וזוחל לאוהל . בבוקר אנחנו יוצאים לרכיבה האחרונה לכיוון אולן בטאר , אחרי כמה עשרות קילומטרים עולים על אספלט ומתגלגלים איתו עד למלון אואזיס – בסיס מוכר של כל האופנוענים ובעלי 4X4 שמטיילים במונגוליה .

בימים הקרובים אני מתארגן על שילוח האופנוע בחזרה לישראל ועל טיסה לעצמי לארץ , בין לבין אנחנו פוגשים שוב את שירלי ובראין האוסטרלים ורוכבים איתם לאנדרטה המונומנטאלית של ג'ינגס חאן מחוץ לעיר .זהו , תם ונשלם עוד מסע . יוליה שיושבת עכשיו בארץ , קוראת את "זן ואומנות אחזקת האופנוע" ציטטה לפני כמה זמן משפט מדוייק – "…אני חש שמחה על היותי כאן, אך בצדה גם עצבות כלשהי. לפעמים עדיף להימצא בנסיעה מאשר להגיע אל היעד."

אז איך מסכמים כזה אירוע מהותי ? סופרים ק"מ ? ארצות ? צמיגים ? מסמנים את החוויות הכי מהותיות? את האנשים הטובים ? את האנשים הרעים ?

אני חושש שכל נסיון להכניס את כל החוויה הזו לתוך מספרים והגדרות רק תקטין ותגביל אותה . גם הדברים שכתבתי כאן היו כעשירית מהתחושות שעברו עליי במהלך הטיול . אי אפשר לתאר את התרוממות הרוח שלפעמים נוחתת עליך סתם ככה באמצע רכיבה , את הריחות שחודרים ישר לתוך הנשמה , את הפחדים שלפעמים משתלטים על הכל , את הויברציות של המנוע ופתיחת גז באמצע שביל בשטח , את אובדן האחיזה של הגלגל הקדמי והקפיצה בדופק הלב . החוויה הזו מורכבת ממליארד חוויות קטנות ולא מוגדרות וזה מה שעושה אותה משמעותית כל כך .

אז בינתיים – ועד לפעם הבאה , אני אעצום מדי פעם עיניים ואדהר לי בערבות האינסופיות על האופנוע שלי .

להתראות בפעם הבאה ..

————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

קנדה. רכיבה. גשם. תקלה. הנאה

יומן מסע חלק ו'
שמונה ימים בקנדה, אפשר להגיד שהימים האלו היו רווי אירועים בצורה יוצאת דופן.
כשאני חושב עכשיו על איפה שהייתי לפני שבוע זה נראה לי לקוח מזיכרון רחוק מאיזה טיול ישן אבל בכל זאת אני אנסה להעביר את כל מה שקרה יחד עם התחושות והמחשבות שלי.
דבר ראשון אני יכול להגיד שהאיזור הזה של קנדה הוא מדהים בטירוף ,אין רגע ברכיבה שבו אין גירוי לעיניים בצידי הכביש-אם זה אגמים, יערות, הרים מושלגים או מפלים המקום הזה פשוט יפה.

אריאל ואני יצאנו מסיאטל והגשם החליט להצטרף אלינו והאמת שמאז הוא לא כל כך עזב אותנו.
כבר די התרגלנו לריטואל של לבנות ולקפל אוהלים וציוד בגשם וגם לעובדה שרוב הזמן המגפיים והכפפות שלנו משמשים ככלי קיבול למים. אבל קצת רטיבות וקור עוד לא הרגו אף אחד (משנינו) ואנחנו ממשיכים כרגיל.
אריאל הביא איתו מערכת שמע לקסדה כך שאנחנו יכולים לדבר אחד עם השני ברכיבה, אני רגיל להיות לבד כל הזמן ועכשיו לא רק שאחנו שניים אנחנו אפילו מתקשרים, בהחלט משהו חדש בשבילי והאמת אני די אוהב את זה- פתאום יש עם מי לשתף מחשבות,דברים יפים בדרך או סתם הגיגים. זה גורם לי לחשוב הרבה פחות ולדבר הרבה יותר אבל זה שינוי מרענן ובהחלט מפחית את רמת הכבדות של המסע.

העיר הראשונה שאליה הגענו היתה ואנקובר, עיר נחמדה ורגילה למדי. בילינו שם שלושה ימים ויצאנו לכיוון הפארק הלאומי באנף (banff national park) מה שמבחינתי הוא גולת הכותרת של כל הטיול הזה- לפני חודשיים ראיתי תמונה רנדומלית של אגם שם והחלטתי ששם אני רוצה להיות. יום נסיעה אחד הפך לשלושה וחצי- ביום הראשון שהתחלנו לחפש מקום לישון ראינו שלט של מעיינות חמים והחלטנו שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים, סטינו מהמסלול שלנו לא מעט עד שהתברר לנו שהמעיינות החמים נמצאים רחוק ואין כביש סלול אליהם אבל כבר היה חושך והעיירה שהגענו אליה שכנה על יד אגם שהחלטנו שבבוקר הוא בטח יהיה יפה אז החלטנו למצוא מקום להקים אוהל, המקום הכי קרוב שמצאנו היה עשרים קילומטר משם על שביל עפר בוצי – אם הייתי לבד יכול להיות שהייתי מוותר על החוויה אבל עכשיו שיש שותף אין ממה לחשוש, הרכיבה לקחה הרבה זמן- היה חשוך, גשום והראות לא היתה במיטבה אבל השביל היה טוב ולא היו בעיות מיוחדות ולאחר זמן מה הגענו לחניון לילה. בבוקר חיכתה לנו הפתעה – השמיים התבהרו ואנחנו על שפת אגם מדהים ביופיו שממולנו פסגות מושלגות. איזה התרוממות רוח דבר כזה גורם והעובדה שלא ידענו איפה אנחנו ולא ציפינו לכזה יופי בהחלט תרמה.

אחרי ארוחת בוקר התקפלנו והמשכנו לטייל קצת בסביבה, מסתבר שבלילה עברנו דרך מפלים בצד הכביש ונופים עוצרי נשימה מסביבנו , איזה הפתעה נחמדה .
שאר היום עבר ברכיבה רגועה בין ההרים ובלי גשם ובלילה עצרנו לישון באתר קמפינג שיש בו בריכות חמות כפיצוי על זה שלא הגענו אליהם יום לפני.
בוקר יום חדש, אני קם מתרגש – עוד שלוש שעות אני בבאנף! מתקפלים מהר ויוצאים. בערך שלוש דקות אחרי שהתחלנו אני רואה מימיני הר יפה ופנייה עם שלט לאגם , אמרתי נבלה שם קצת ונמשיך (כנראה שלא הייתי חושב על זה אם הייתי לבדי-אני לומד לקחת את הזמן) הקצת הזה הפך להרבה  אחרי שהחלטנו שאם יש מחסום בסוף שביל עפר זה יהיה רעיון טוב לחצות אותו, זה היה רעיון טוב בהלוך- הגענו לנחל שבאמת היה מדהים ואחרי כמה דקות שם החלטנו לחזור לדרך. כשהגענו למחסום מצידו השני התחילו הבעיות. העפר שהיה יבש ותמים למראה הפך למעין עיסה של בוץ ואבנים והצמיגים פשוט לא רצו להיאחז בו. מתחילים לדחוף.
לדחוף 250 קילו על שני גלגלים שתקועים בבוץ בעלייה עם ארבע שכבות ביגוד וחליפת סערה מעל זה לא קל. האמת זה לא היה אפשרי גם אחרי שהתפשטנו. גם אנחנו וגם האופנועים היינו עמוק בבוץ אבל אין מה לעשות צריך למצוא דרך, ותמיד יש דרך. פירקנו את כל הציוד מהאופנועים דחפנו אותם חזרה למישור ופשוט נתנו גז. באופנועות גז הוא הפיתרון לכל צרה (כמעט). אריאל על אופנוע ערום לגמרי (האופנוע) , בלי כסא עובר ראשון ואני אחריו, זה היה פשוט שנינו אומרים, רק לקח לנו שעה ומשהו ואנחנו רטובים מערבוב של זיעה וגשם. חיברנו חזרה את הכל לאופנועים לבשנו את החליפות ולדרך. אני כבר פסימי לגבי העוד שלוש שעות בבאנף. יש הרבה הסחות דעת בדרך.
הגשם התחזק ואנחנו התחלנו לעלות גבוה בהרים, נהייה קר. מאוד קר. אבל יפה. מאוד יפה.
הייתי במצב רוח טוב , הקור לא הפריע לי והנוף שמסביב הפליא אותי, שמתי באוזניות מוסיקה קלאסית וצללתי לעולם שלי. כשירדנו מהרכס וחזרתי למציאות גיליתי שאנחנו כבר בפאתי הפארק. עצרנו לאכול צהריים ובדקנו תחזית- קר ביום וגשום קר בלילה ומושלג. בחיי לא ישנתי באוהל שיורד עלי שלג, איזה חוויה נהדרת זו יכולה להיות אמרתי אבל אריאל פחות התלהב מהרעיון וחיפש חדר לישון בו, למזלי לא היו מקומות פנויים והאפשרות היחידה היתה קמפינג .
עלינו לפארק והראות היתה אפסית. גשם שוטף וערפל וככה יהיה עד הסופ"ש.
איזה אכזבה, מקום שכל כך ציפיתי לו ודווקא אותו אני לא אזכה לראות אין לי מה לעשות באוהל שלי ארבעה ימים עד שיתבהר- החלטנו לנסות לראות מה שאפשר ולקוות לטוב- היעד הראשון הוא האגם לואיס (lake louise) – מקום שקשה לתאר אותו במילים, טיילתי בחיי הרבה וראיתי הרבה אבל דבר כזה עוד לא ראיתי, אגם בצבע טורקיז זוהר למרגלות הרים מושלגים-מושלם. חבל שאפילו את הקסדות בקושי הורדנו בגלל הגשם. אחר הצהריים הגענו לקמפינג  הקמנו את האוהלים והלכנו לייבש את הכל ולהכין ארוחת ערב ב"מקלט" (shelter) – חדר בטון בלי דלתות עם תנור עצים במרכזו-לא צריך יותר מזה.
בלילה לא ירד שלג לצערי אבל בבוקר קמתי ולא שמעתי דפיקות של גשם על האוהל, הערתי את אריאל ואמרתי שהולכים לנצל את ההפוגה בגשם, חזרנו לאגם לואיז ועשינו מסלול בהרים של עשרה ק"מ שתוך כדי התחיל לרדת שלג, תחילת ספטמבר ואני מטייל באמצע סופת שלגים?! זה לא  חשבתי שיקרה בטיול הזה אבל תמיד ההפתעות הם החלק הכי טוב בטיול.
באותו ערב רכבתי לבדי לעוד אגם שהיה לא פחות יפה מלואיס ואפילו ראיתי פיסת שמיים, מאוד משונה כמה קצת צריך אדם בשביל להיות מאושר-קצת שמש, טבע מדהים  ו-bmw.
בדרך חזרה הרגשתי שמשהו לא בסדר עם האופנוע, אני לא מרגיש יציב, הכביש סלול היטב אין לי פנצ'ר אבל משהו לא מרגיש נכון. החלטתי לטפל בזה למחרת והלכתי לישון.
בבוקר החלטתי להתקדם לעבר העיר הכי קרובה עם מוסך ולקוות שזה לא משהו רציני, שוב אני מתרחק מבאנף. עד שהיה יום יבש אחד אני לא אהיה שם. לאחר 100 ק"מ אני כבר מרגיש שהגלגל האחורי שלי עושה שמיניות ואני מאוד לא יציב, החלטתי לעצור ולגרור את האופנוע.

אריאל התחיל לעשות טלפונים בזמן שאני עומד על הכביש המהיר ומנסה לעצור כל רכב שהוא גדול מספיק בשביל לסחוב אופנוע. מסתבר שלא הרבה אנשים יעצרו לגבר עם זקן של חודשיים ואופנוע גדול . אחרי שעה אריאל מצא גרר בדיוק שמישהו הציע לי שהוא יסע לביתו ויביא איתו נגרר ואז יקח אותי (למרות הכל, עדיין יש אנשים טובים באמצע הדרך), הודיתי לו מקרב לב אך סירבתי וחיכינו על שהגיע הגרר .
אני עכשיו באכסניה בעיר שקוראים לה קלגרי (calgary) , האופנוע נמצא פה במוסך עם final drive שבור ומסתבר שהיה לי מזל שהגלגל לא עף מהמקום. לקנות חלק חדש זה מאוד יקר(מאוד) וכרגע אני במשא ומתן על קניית חלק משומש באי ביי. לא נורא, גם זה חוויה וזה בוודאי אחת שתישאר איתי, בכלל כל השבוע הזה היה חוויתי , שונה ומדהים. והחלק הכי טוב בכל הסיפור שבכל זאת אני אגיע להיות בסופ"ש בסביבה וכבר השכרנו רכב לעלות חזרה לפארק ולראות אותו בשמש.

אז ככה שהכל הסתדר בסוף ואני אזכה לראות את ההר שלי אחרי הכל. לדברים יש נטייה להסתדר, במיוחד אם אין לך הרבה תוכניות מראש ואתה מקבל הכל בברכה, למעשה כנראה שגם אם היה כל סוף אחר לשבוע הזה אני הייתי מרגיש שהכל הסתדר, הטיול מתעל לאן שהוא רוצה אותי ואני זורם איתו ללא התנגדות (בתקווה לא להגיע למקום הנמוך ביותר בסוף כדרכם של נחלים).
כשנחזור בשאיפה שהאופנוע יהיה מוכן ונוכל להמשיך במסע והפעם הכיוון הוא מזרחה.

———————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

איטליה הקסומה וקיפול ביוון

יום הולדת שמח דורון

לדף הפייס של דורון כאן

כמו ספינת מפרש ברוח… או למה בחרתי לא להגיע לרומא….
או איך חגגתי את יום ההולדתי אתמול ב 29 לחודש….
או

טוב דיי עם האו, הנה המעשה כך היה…
אבי חבר שבזכותו אני רוכב על אופנוע בלבל לי את השכל להגיע לחברים שלו בפינלנד. אבל לא הייתי בפינלנד. הוא לא התיאש. לפני כמה ימים שאני בפרובנס המדהימה שוב מסר ארוך מאבי (שכזכור בזכותו אני בעצם הגעתי למסע הזה….אופ כבר סיפרתי על זה) הוא כותב לי: דורון באם במקרה תגיע לטוסקנה אתה חייב לישון אצל בובי ואראלה…
הרי ברור שבדרך לברי אני חייב לעבור בטוסקנה . מתי לא היה ברור לי
הגעתי ל ציקוטארה ישנתי בלה ספציה ואז הסתכלתי במפה היכן המקום של בובי ואראלה. משהו כמו 50 קמ מפירנצה בלב ההרים והעמקים הניסתרים של טוסקנה. אבי אמר אתה חייב אז הייתי חייב
כ 200 ק"מ מרחק ו 4 כפרים בלב ההרים ללא תיירים ( אבל סיפור הכפרים הנחבאים בתוסקנה זה סיפור בנפרד) מתחיל בחום של 38 מעלות בצל, כמובן אין ולו ענן אחד לרפואה. מתחיל לטפס בהרים לרדת בעמקים לחלוף על פני כפרים קסומים. הטמפרטורה צנחה ל 21 מעלות בצל. בעמקים היה צל ההר. דרך מטריפה כפרים במעלה ההר. סיבובים ירוק ירוק בעיניים. 7 בערב אני מתקרב לפי הובר חוכם עוד 431 מ לכפר
אין כלום גורנישט

אופפפפ אני אומר בליבי שוב פעם טעתי בכתובת. מתקרב לסיבוב ואז מתגלים לי מספר בתים ושלט
Casame meo
B&B
Erela & bubi

עדין לא הייתי בטוח כי אני ידעתי שקוראים לו רובי. שאלתי בעברית: מלון? זקני הכפר יצאו בסקרנות לראות מי זה האופנוען עם התיקים הצהובים
חיוך גדול, סי סי casa meo. מחנה את האופנוע עליה תלולה של כ 73 מ ואז אני מגיע לבית שיסודותיו מאה 12 והמבנה מהמאה ה 16. 3 קומות פרחים ריחות היסמין חלונות גדולים. ידעתי שהגעתי לחלום שחלמתי
אני קורא יואו יש כאן משהו. בעברית כמובן, מציץ גבר בחלון הגדול אומר לי בחיוך גדול בוא לדלת. פותח לי אותה והבית בפנים מדהים לא פחות. מרתף כמו בסרטים. עוגב בשלבי בניה שבובי כמובן בונה כפי שבעשר אצבעות אהבה וסקרנות שיפץ את הבית במשך כ 10 שנים. יינות ישנים וריח ההיסטוריה מנשב מסביב
בובי ואראלה זוג מקסים. מקסימים מאירי פנים.

חוויה
יום ההולדת שלי עדין היה בעיצומו. בובי אומר בכפר השכן יש חגיגת מאכלי פטריות, בא לכם לבוא? הייתי אני ועוד זוג אמרנו כן.
8 בערב מתחילים לטפס בדרך התלולה מגיעים לכפר השכן. החגיגה בעיצומה. מסתבר שכול הכפרים מסביב באו לחגיגה. זקנים צעירים ונשים עם רגלים ארוכות.התור לא זז
החלטתנו לעלות לפיצריה שמעל, הזמנו פיצה עם אנשובי ופטריות, המלצרית החייכנית והיפה אומרת לנו. סקוזי כול הפטריות למטה, צחקה גם אנחנו צחקנו. הזמנו פיצה בלי פטריות . לבסוף קינחתי את הארוחה בגלידה תות מטמטמטמת.
ירדנו למטה לכפר המבוגרים רוקדים כפי שרק האיטלקים יודעים. בקצב החושניות ובנות הכפר כאילו כול החיים חיו ממסיבה למסיבה.

עזבנו בעיצומה של המסיבה. חזרנו לכפר. יש בכפר של 31 בתים 2 פבים. נכנסנו לאחד שהיה מלא בעיקר בנשים. בובי הזמין אותנו למשקה של יום ההולדת (מסתבר שהאישה של הזוג הנוסף יום הולדתה חל גם ב 29 לחודש)
זהו הלכנו לישון. חיוך גדול איזו מתנה ניתן לצפות ליותר נפלאה ממה שקבלתי אתמול?
אין מתנה יותר גדולה מזה ליום ההולדת. הבית המדהים. הכפר
ו…. בעיקר הזוג שמנהל את המקום reuven gnagnatti anati

הסיפור שלהם מתי הגיעו ואיך בנו או שפצו את הבית זה לפעם אחרת.
איזה כייף של יום הולדת היה לי. המון תודה לבובי אראלה והזוג הנוסף שהיה גם. אהה כמעט שכחתי היום התכוונתי לנסוע לרומא. שיניתי תוכניות והחלטתי שהמקום והאזור כל כך מדהימים שאני מתכוון לבלות כאן עוד יומיים….!
באם הייתי יכול גם שבוע שווה שווה. כמו ספינת מפרש ברוח לאן שתיקח אותי שם אני נמצא

אהבתי את הנוף הפראי של נורבגיה אבל לא ראיתי כמעט אנשים
אהבתי את חבל אלזס עם היופי של הבתים
אהבתי את פרובנס עם הנוף וההיסטוריה והכפרים הנטועים באוויר.
אהבתי את הכל, אבל טוסקנה עם הבית המקסים שם ישנתי המארחים הכפר הקטן ולהרגיש באמת איך הם חיים והכפרים הנחבאים של טוסקנה בלי מסעדות בלי חניות לתיירים
נשארה התמימות ואווירת ימי הביניים. זה המקום שהכי אהבתי.
כמעט סוף הטיול התחלתי להרגיש כבר את הסוף ואז שהגעתי לכאן
לכפר הקטן המשפחה הנפלאה ששיפצה בית טוסקני מדהים . החיבור לאנשים נתן לי כוחות מחודשים

אבנים מספרות

הנה הבית של אראלה ובובי שהם שפצו אותו במשך מספר שנים
הנה סיפור של הבית, מצד שמאל בתמונת הקיר של הבית הבניה משנת 1200 לערך באמצע קורה אופקית שיוצרת מחיצה ומצד ימין זה תוספת בניה מהמאה ה 14
באם תסתכלו על התמונה עם החלון ליד מעל החלון יש קורת עץ שזה יצול של עגלת שוורים שבמאה ה 12 היה כבר ישן מאד. כלומר שימוש חוזר של יצול עגלת שוורים מהמאה ה 11 כנראה.

סיפור של בית שקיבל את החשמל הראשון בכפר מטורבינת מים שהעברה את החשמל לבית מהמבנה השען שניתן לראות איך הוא נראה היום. 1907 זו השנה של קבלת המאור. אבנים מספרות סיפור קטן של בית בכפר קטן בטוסקנה. שסיפר לי בובי שקנה את הבית לפני כ 12 שנה ושיפץ אותו באהבה וידע רב. עוד סיפור מאותם סיפורים ששמעתי לאחרונה.

בת הטוחן…

קמתי היום בבוקר. יום אחרון בטוסקנה. יום אחרון אצל בובי ואראלה. יום אחרון בכפר. כמו השיר, 5 שנים עברו על דן….
קמתי מוקדם כי יש לי יומים רכיבה יחטיגידם כ 952 קמ. חם בחוץ. אז רציתי לצאת יחסית מוקדם. אני יושב עם בובי ואראלה מדברים על אה ודה. בובי איש מרתק אחד מפורצי הדרך של ההייטק הישראלי עכשיו הוא בונה את החלום החדש שלו. בית בטוסקנה. בעצם עוד כמה וכמה דברים כולל עוגב. סתם כי הוא סקרן לראות איך זה יצא

פינה שבלב

אז דברנו, טוב צריך לעזוב. בובי אומר לי "דורון אני חייב להראות לך משהו". "אבל בובי" אני מתחיל להגיד ולחייך, "לא תצטער" הוא מיד ממשיך
הלך לי הנסיעה מוקדם אבל… תמיד יש אבל… באם חייב אז חייב…
אנחנו יוצאים מחוץ לבית ובובי בהתלהבות מאיר לי את סיפור הבית. מראה לי אבנים שרשמו עלהם את התאריך אי שם במאה ה 13. יורדים במורד המדרגות ואחרי נסיעה קצרה מגיעים לבית הטוחן…
אבל בלי בת הטוחן המבוקשת.

ראיתי בטיולים בארץ טחנות ארובה לטחינת קמח. אבל… תמיד יש אבל זו הפעם הראשונה שראיתי טחנת קמח אמיתית נושמת פועלת… אבל בלי בת הטוחן לצערינו… בובי סקרן בלתי נלאה ממציא בנשמתו והבנתו חקר את התחנה והאיר לי איך היא עובדת. איזה הבדל להיות בתחנה שכזו לבד ולחילופין ים הסבר מעמיק שקבלתי מבובי. הוא הראה לי איך ממינים את הקמח.. לכאורה הכי פשוט בעצם הכי מתחכום אבל פשוט.
טחנת קמח אמיתית שפועלת מכוח המים שמגיע מתעלה שהוסטה מההנחל בתעלה שהבסיס שלה מהמכה ה12… כוח המים מניע כפות עץ שמסובבות אבן טחינה…

בדיוק כמו לפני 1000 שנה . בדיוק כמו לפני 2000. זה היה מדהים לראות את הפשטות ובעצם את המחשבה שהייתה מאחורי בניית הטחנה… אנחנו מסיימים אני רוצה להגיע לאופנוע להתחיל את היום…

בובי עוצר בדרך ואומר לי אני רוצה חהראות לך משהו נחמד. אפילו לא הבעתי ציוץ של מחאה. מגעים לשדה תירס. שני מעיינות קטנים במורד הגבעה למטה. אבל חלקת התירס במעלה הגבעה. מה עושים איך מעלים את המים..במעלה הגבעה??? פיתרון פשוט. כלומר פשוט מדהים. צינורות משני המעיינות מובלים לחלק נמוך יותר, שם היה מתקן של גלגל כפות שהגיעו המים הוא מסתובב ובעצם נהפך למשאבה ששואבת את המים ומעלה אותו בצינור לחלקת התירס. בלי חשמל… אבל עם הרבה מחשבה…
בובי היה שווה שווה לבקר אתך בתחנה לשמוע את ההסטוריה של הבית והפיתרון הגאוני איך להעלות מים במעלה הגבעה אבל בכוח מכאני בלבד. תודה ענקית על ההסברים המדהימים היום. תודה על האירוח החם. תודה על הטיול שעשינו לכפרים הנסתרים של טוסקנה

אני נח באוטו גריל לצהריים. בחוץ מעל 37 מעלות. כאן יש מזגן. לא בא לי להמשיך לרכב אבל עוד מעט חייב כי מחר אני צריך לתפוס מעבורת ליוון. אני על מעבורת בין יוון לאיטליה. יושב לי ברוגע מהחלון ממרחק קמ נשקפים הרי הבלקן.

שלשום עוד הייתי בטוסקנה מתארח אצל בובי ואראלה . כפרים נטועים בזמן הרים מוריקים ונחל שוצף בכול עמק וגיא. החום ליטף את הנשמה 22 לעד 26 מעלות. לפני יומים התחלתי לרדת דרומה. הירוק לאט לאט דהה הצלסיוס התחיל לטפס עד 38 מעלות בצל. ישנתי ליד מנזר מונטה קסינו בלב ההרים והטמפרטורה הייתה יותר נעימה. אפילו בריכה הייתה בחצר ואני הבטתי בה ונזכרתי בים שלי ביפו.
למחרת אני עולה למנזר הענקי במונטה קסינו שם הייתה מלחמה אכזרית בשלהי מלחמת העולם השניה ואונס ברוטלי של בנות המקום עי חיילים צרפתיים סיפור שרבים לא מכירים.

התחלתי לנסוע מזרחה לבארי. הנוף השתנה. בדומה לנוף תבנית נוף מולדתי בקיץ. עצי זית, פה ושם שיחי צבר וקקטוסים מצהיבים מהחום, חושות כאילו עושים לי הקדמה לנוף של תבנית נוף מולדתי. באמצע הנוף הזה אני מתחיל לטפס בהרים לחצות את הרי האפננים . פתאום הנוף חוזר להיות ירוק וישר הזכיר לי כאילו אני בטוסקנה. הטמפ צנחה ל 27 מעלות. עברה עוד חצי שעה אני מתחיל לרדת בצד המזרחי ועצי הזית חזרו. שיחי הצברים חזרו והחום טיפס ל 36 מעלות בצל. אין שום ענן באופק שמים כחולים שמש מכה בלי רחם.
מתקרב לחוף המזרחי של איטליה ומרגיש בריזה קלה החום יורד ל 31 שמרגיש 28.

הגעתי לבארי עליתי על מעבורת. מעבורת שונה מזו ששטתי בה לנורבגיה. פשוטה בהרבה והאוכלוסיה גם היא יותר של פועלי יום או אנשי הכפר של יוון. זאת בניגוד למעבורת לנורבגיה שהיא מעין קרוז קטן ורוב האנשים זה תיירים שבאו לחוות את הנוף הנורבגי. כאן אני לא מזהה אפילו תייר אחד לרפואה. בטח יש אבל קשה לקלוט אותם.
אני יושב לבד במסעדה ברקע קולות באיטלקית מהמסך. הטיול עובר לי כמו בסרט אבל מהר כזה כמו 80 תמונות בשניה. רוגע כזה עוד 4 שעות חוזר לשולץ והובר חוכם ואנו פעמינו לאתונה נותנים.

שם אני סוגר מעגל קטנטן. ההתחלה הייתה באתונה. התחלתי לרכוב עם ליאור ואחרי חמישה ימים נפרדו דרכינו. הוא רכב אבל מהר לבולגריה ואני רכבתי לאלבניה לאט יותר. הנה לקראת סוף הטיול ניפגש שוב
כאמור סגירת מעגל קטנטן

סלט יווני

יובל מדריך תיירים שופרא דה שופרא המליץ לי להגיע כאן. נחתתי ביוון 34 מעלות קבלו את פני העיר פאטרה. כמו הרבה ערי נמל. ללא טעם ללא ריח. תכליתית ממש עיר מעבר לא יפה. חם מאובק והצבעים דהויים בשמש
אני נוסע לאורך החוף בדרך שמתפתלת בין ההרים ומגיע למקום שיובל אמר שאני חייב להגיע.

אדוות הגלים מהווים
לי מוזיקה נפלאה וסלט יווני בשמן זית עשיר… מים קרים ורוח חזקה שהפילה לי את הקסדה. טבע אחרון לפני החזרה הבייתה. אין שלווה יותר נעימה מהטבע האחרון לפני העיר הגדולה. עוד כשעה וחצי באתונה

שבת שלום לכולם

וואו
כמה זמן לא אכלתי אבטיח מתוק במידה הנכונה במידה וקר בדיוק בטמפרטורה הנכונה. הגרעינים השחורים נצצו באור. גרעינים שחורים של פעם של אבא ואמא בשנות ה 60 גרעינים שחורין שבארץ כבר מזמן לא רואים אותם.
ברקע איזה נגן רחוב שר בבזוקי. במילים יווניות. בטח בוכה על אהובה שברחה לה לשיר במקום אחר. קולו מיוסר ואני מתענג על כול ביס וביס. אפילו למים יש טעם של זורבה היווני

יאסו יוון

סגירת מעגל
ליאור ואני הגענו לחנות טורטאק ב 26 ליוני קנינו התקנו היינו מאד נרגשים לתחילת המסע. הנה חלפו להם מעל חודשיים ימים ואנחנו שוב נפגשים בחנות טורטאק. תחנה ראשונה חובה למי שרוצה לצאת למסע כפי שאנחנו עשינו..
חם כאן יחטיגידם

שבת שלום ושלווה יחטיגידמית

לשולץ ולי השלום והשלווה…. הו באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. שולץ במעבורת ואני במלון נח מול הים.

אתמול בלילה ליאור ואני נחגגנו מסיבת סיום עם ואסלי איש עם לב זהב שעובד בטוראטאק באתונה. ואסלי למרות שמו הוא יווני אסלי הביא שתי ידידות נוערים שלו. מסתבר שהוריו גרים ממש לא רחוק. הוא הזמין דגים ופתח שולחן כפי שהיוונים יודעים לעשות.
ברחוב מוזיקה יוונית שנשמעת לי כמו שירי עצב על אהובה שברחה דוג עם משהו אחר. ארוחה נפלאה לסיום נפלא. עברנו לבר וזהו. משם אני כבר לא זוכר כלום. מקווה שלא עשיתי בושות. יש הטוענים שהייתי דיסנט. אין לי מושג
בכול אופן

ליאור טס בלילה ואני מחר

——————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדורון בן שמעון

———————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!