על אופנוע אל תוך המסלול ירוק של קוסטה ריקה

לירן ממשיך בדיווח מהנה בדרך דרומה. והפעם ממעצמת הטבע הירוקה של מרכז אמריקה. קבלו תקציר וכנסו לכאן אם תרצו עוד.

קוסטה ריקה-נפלאות הטבע.
19.11.14

כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס, פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

כאשר הגעתי אל מעבר הגבול בצידה של ניקרגואה פגשתי זוג קנדי שגם נוסעים דרומה, כריס רוכב על קוואסאקי KLR650 ואישתו רוכבת על קוואסאקי KLX250 סופרמוטו (אופנוע שטח שמותאם לנסיעה בכביש) התחלנו לדבר ולעבור את תהליך היציאה מניקרגואה,בביקורת הדרכונים נתבקשנו לשלם דמי יציאה בסך 1.5 דולר היות והדולרים נשארו באופנוע ביקשתי לשלם את דמי היציאה בכסף מקומי(קורדובה) ושוטר ענה לי בגסות "התשלום בדולר בלבד פה לא מקבלים קורדובה", כריס נתן לי 2 דולר ומסרתי אותם לשוטר החוצפן הוא החתים את הדרכון והחזיר לי עודף בקורדובה,אמרתי לו "מה זה??למה העודף אינו בדולר?חשבתי שפה אתם לא עובדים עם קורדובה?" הוא אמר "ככה זה פה" אמרתי לו "תודה ולא להתראות ושכדאי שיתנהג יפה יותר מול התיירים שנותנים הכנסה טובה למדינה הענייה שלו" הוא הנהן בראשו ואני הסתובבתי והלכתי להמיר את הכסף המקומי(קורדובה) שנותר לי כסף של קוסטה ריקה שנקרא קולון, כאשר קיבלתי את השטרות של קוסטה ריקה הבנתי שזאת ארץ החיות והטבע,בדר"כ על שטרות כסף יש תמונות של אנשים מפורסמים,מנהיגים,אמנים וכו' ופה על כל שטר יש חיה וטבע,כן זה מה שאני מקווה לראות פה בארץ הזו, לאחר מכן ניגשנו אל המכס כדי לסיים את תהליך המעבר של האופנועים לך לפה, לך לשם,תחתים את הפקיד הזה וגם את הפקידה הזו וכמובן את השוטר ההוא והשוטרת ההיא,לאחר כשעה שכולם סיימו לחתום והדף שקיבלתי בכניסה לניקרגואה התמלא בחתימות ונראה כמו מגילת העצמאות עלינו על האופנועים וניתבנו את דרכנו בין המשאיות אל עבר קוסטה ריקה, שמעתי שבקוסטה ריקה יותר מאורגנים ותהליך המעבר אמור להיות קצר,הגענו אל מעבר הדרכונים והתור היה ארוך, לאחר כ 40 דקות דרכוננו הוחתם ונגשנו אל המכס, גם פה לקח לנו זמן והנוהל זהה למדינות הקודמות לך תצלם את המסמכים ותחזור לכאן, צילמנו וחזרנו אל הפקידה ואז היא אמרה לכו תעשו ביטוח ותחזרו שוב,"מה לא יכולת לומר זאת לפני זה?" עכשיו לך תעשה ביטוח ותמתין שוב בתור,עשינו ביטוח וחזרנו אל הפקידה שתדפיס את המסמכים,ואוו כמה זמן מעבר הגבול הכי ארוך עד כה סה"כ כשעתיים וחצי בכלל לא מה ששמעתי על המעבר הנ"ל, לפחות הייתי עם כריס ולורי והיה לי עם מי לדבר בזמן הזה,יופי אפשר לצאת לדרך, כריס ולורי הציעו לעצור בדרך לאכול משהו,התחלנו לנסוע ולאחר כרבע שעה החל גשם,המשכנו בנסיעה עד שראינו מסעדה מקומית בצד הדרך אז עצרנו לאכול,כריס סיפר לי שלפני 7 שנים הוא כבר עשה את המסע הזה מקנדה לפטגוניה וזו הפעם השנייה שלו וואוו מגניב זה מה שקוראים לו טיול משלים,לאחר ארוחת הצהריים כל אחד יצא לדרכו, כריס ולורי נסעו לפגוש חברים באזור פלאיה דל קוקו ואני נסעתי לחוף בשם פלאיה תמרינדו (Playa Tamarindo) נפרדנו לשלום ואמרתי להם שמאוד נהניתי בחברתם ושהם האופנוענים הראשונים אותם אני פוגש מאז שפגשתי את אל האוסטרלי בבליז,

הדרך אל החוף הייתה נהדרת למעט עבודות בכביש במקום אחד שם התעכבתי כחצי שעה,לקראת אחה"צ הגעתי אל החוף,התחלתי לחפש מקום לינה,אם יש משהו שאני לא אוהב בטיול זה למצוא מקום ללינה בסיומו של יום ארוך,וואוו הכל יקר פה,כל מקום בו אני מברר מה עלות החדר אני מקבל חום,יותר יקר מארצות הברית כאן, במוטל אחד שהיה ריק לגמרי אני מנסה להתמקח על המחיר אך ללא הצלחה נתקלתי בכמה מקומות כאלו שבעל המוטל מעדיף שהמוטל יהיה ריק ולא לתת הנחה לתייר מזדמן ואת זה אני לא אבין לעולם עדיף ציפור אחת על המנגל מאשר 2 על העץ,המשכתי להסתובב עד שמצאתי מקום במחיר סביר,פרקתי את הציוד ויצאתי לראות את החוף ואת העיירה המאוד מתוירת,רצועת החוף רחבה ומלאה בגולשים מכל הארצות,מכל המינים, בכל הגילאים ובכל הגדלים, לקראת ערב ולא רחוק מהמוטל שלי מצאתי מסעדה ישראלית, בעלי המסעדה הם זוג ישראלים בשם איציק וקרן שירדו מהארץ ופתחו מסעדה,האוכל שהם מכינים מדהים וטרי,הזמנתי סלטים וחומוס כמו בארץ ופשוט נהניתי מכל נגיסה,איציק מוכר בשוק האופנועים הישראלי ובעברו היה שותף במוסך גדול ומוכר בתל אביב בשם "אישימוטו",כאשר הוא שמע שהגעתי עם אופנוע הוא ישר התיישב והתחלנו לדבר,כמובן שהוא התעניין במסע ושמח לשמוע חוויות מהטיול שלי,

למחרת היום הלכתי שוב אל הים,טיילתי על החוף ונהניתי לראות את הגולשים שברובם הם גולשים מתחילים אז היה קצת מצחיק לראות אותם מתרסקים בפוזות משונות ואת המנוסים והמקצועיים שבהם גולשים במהירות ובהנאה כמעט עד לחוף עצמו,לאחר כ 3 שעות מזג האוויר השתנה ועננים כיסו את השמיים כבר צהריים וצריך לנשנש משהו,שמעתי על מסעדת בשרים ארגנטינאית בשם "פטגוניה" וכאשר חזרתי מן החוף הלכתי לבדוק במה מדובר כ 50 מטרים לפני המסעדה חוש הריח גבר על חוש הראייה וכמו בסרטים המצוירים האף שלי הוביל אותי אל המסעדה,התיישבתי והזמנתי סטייק 500 גרם ,המתנתי בציפייה בינתיים החל מבול ואני שמחתי שהחלטתי לעזוב את החוף בדיוק בזמן,לאחר כ 15 דקות אני מבחין במלצרית ניגשת לכיווני ואני אומר בלב "או סוף סוף כבר התעלפתי מהריח שמסביב ועכשיו הגיע תורי",המלצרית הניחה את הצלחת ואיך שאני חייכתי באותו הרגע ולא בגלל שהמלצרית הייתה יפה(כי באמת היא לא הייתה יפה) הסטייק נראה נפלא ורמת הצלייה בדיוק כמו שביקשתי,אכלתי בזריזות את התוספות ומיד ניגשתי אל הסטייק שהמתין בסבלנות במיציו,חתכתי את החתיכה הראשונה והכנסתי אותה אל הפה,וואוו איזה טעם ואוי הרכות ממש תענוג,כל ביס נוסף מהסטייק רק הגביר את חיוכי,פשוט מעולה ואפשר לומר ללא ספק שזה אחד הסטייקים הטובים שאכלתי עד כה בטיול.

משם חזרתי למנוחת אחה"צ במוטל,מאוחר יותר לקראת ערב חזרתי שוב למסעדה של איציק וקרן ופגשתי שם שלושה חברה ישראלים-אביעד,איתמר ויוני אותם פגשתי לפני כמה ימים בניקרגואה,דיברנו ואכלנו,לאחר ששמעו מה שאכלתי בצהריים הם אמרו שהם גם חייבים לנסות ולכן קבענו למחרת ארוחת צהריים בשעה 13:00,נפרדנו וכל אחד חזר למלון שלו.
למחרת בבוקר לאחר ששתיתי קפה הלכתי שוב אל החוף, צעדתי לאורכו של החוף, אספתי צדפים וקונכיות, שוב צפיתי בגולשים, בהמשך התרחקתי קצת וישבתי רחוק מכל ההמולה ופשוט נהניתי מהשלווה ומרעש הגלים, לקראת השעה 12:45 הלכתי לכיוון מסעדת פטגוניה,

הגעתי אל המסעדה בדיוק בשעה 13:00 כמו שקבענו, גם אביעד, יוני ואיתמר דייקו כמו שעון שווייצרי והגיעו בול בזמן,התבדחתי ואמרתי שלמסעדה שכזו אסור לאחר היות וזה שהגיע ראשון וממתין לשאר יכול למות בזמן ההמתנה עקב הריחות שבוקעים מהמטבח,הזמנו כל אחד סטייק רציני,לאחר המתנה קצרה הגיעו הצלחות והחיוך שעלה על פניי אתמול חזר רק כפול 4, לא אשכח איך שכולם אמרו וואו כאשר הסטייקים הגיעו, שקט השתרר סביב השולחן כל אחד חתך חתיכה וטעם, שוב נגיסה בבשר הצלוי והעסיסי הזה,בדיוק כמו שאני אוהב והטעם פשוט מופלא  לאחר שסיימנו לאכול נתתי לכל אחד מדבקה עם הלוגו של "פעם בחיים" יוני הבטיח לי שהוא ידביק את המדבקה על הגיטרה האהובה עליו שממתינה לו בביתו בישראל,

נפרדנו ואמרנו אחד לשני דרך צלחה ואולי נפגש בהמשך הדרך,משם חזרתי למלון לארוז את הדברים מחר אני ממשיך דרומה אל עבר חוף אחר קצת פחות מתויר בשם סמרה(Playa Samara)מאוחר יותר שוב ביקרתי במסעדה של איציק וקרן,נפרדתי גם מהם והתקפלתי לישון.בבוקר העמסתי את הקרנף ויצאנו לדרכינו,בחרתי לנסוע על קו החוף היות וחשבתי שהדרך משם תהיה יותר יפה ומעניינת ואכן כך היה, לאחר כ 20 ק"מ הכביש הסלול הפך לדרך עפר העוברת בין כפרים וישובים קטנים, הדרך ברובה טובה ומאפשרת נסיעה במהירות סבירה של 65-85 קמ"ש,עליות ירידות,גשרים מעץ,שדרות עצים,פרות,שדות מסביב,פרפרים בכמויות עצומות, פה ושם גם הים מציץ מבעד לעצים ולפעמים גם פוגשים כמה אנשים בדרך,מכשולי מים והכוונה לנחלים זורמים חלקם עמוקים, התלהבתי כל כך מהמעבר המים הראשון שחציתי אותו הלוך ושוב כמה פעמים כדי להרטיב ולשטוף את הקרנף,בהמשך חציתי לפחות עוד 15 נחלים שכאלו,לקראת אחה"צ שכבר הייתי כ 15 ק"מ מהיעד הסופי הגעתי למעבר מים נוסף וראיתי ג'יפ שתקוע ומפלס המים הזורמים מגיעים עד לגובה החלונות אז את המעבר הזה לא אנסה לחצות,שיט כמעט כבר הגעתי מה עושים עכשיו? איזו אכזבה אם הייתי נוסע דרך הכביש כבר הייתי בסמרה,החלטתי לחזור אל העיירה האחרונה שראיתי ולחפש מקום ללון בו,לאחר שהסתובבתי שם כחצי שעה והבנתי שהמחירים פה בשמיים הבנתי שהעיירה הזו לא בשבילי,אמרתי לעצמי שאכנס לעוד מלון אחד ואם לא אקבל מחיר טוב אחזור עוד עיירה אחת אחורנית, כאשר נכנסתי לחניית המלון שמשכיר בונגלוסים בעל המלון יצא מיד לעברי ואמר "איזה יופי סופר טנרה גם אני רוכב ויש לי BMW,אפשר להצטלם יחד עם האופנוע שלך?" אמרתי לו "כמובן ודרך אגב קוראים לו קרנף" התחלנו לדבר והוא סיפר לי שקוראים לו הנרי והוא אמריקאי שהחליט להגר ולפתוח מלון בקוסטה ריקה,סיפרתי לו שאני הייתי בדרך לסמרה והנהר שדרומית לעיירה כלכך עמוק שאי אפשר לחצותו ולכן חזרתי ואני ממש מאוכזב, הוא כיוון אותי לדרך אחרת ואמר "אתה יכול לנסוע לשם עוד היום ואתה תגיע לפני חשיכה" אמרתי לו "איזה יופי" ובשנייה החיוך חזר אל פניי,הוספתי ואמרתי לו "תודה רבה הנרי וטוב שיש אנשים טובים באמצע הדרך",אמרתי שלום צילמתי אותו יחד עם הקרנף ויצאתי לכיוון סמרה,כשעה וחצי לפי השקיעה הגעתי אל החוף,כל המלונות יקרים בקוסטה ריקה ומחיר ללילה הוא בסביבות ה 60$ עברתי בין כמה מקומות עד שמצאתי אחד ב 20$ ואכן גם החדר נראה ככה ממש "חירבה" לא נורא,אשאר פה לילה אחד,החלפתי בגדים ויצאתי אל החוף,צעדתי לאורך החוף, צילמתי את השקיעה וישבתי לנשנש משהו במסעדה שעל החוף,היות ולא שבעתי יצאתי להסתובב ברחוב הראשי ואז הבחנתי בשלט "פלאפל" איזה יופי בו נבדוק מי נגד מי,נגשתי למוכר שדיבר ספרדית שוטפת התחלתי לדבר בספרדית שבורה כמה עולה וכו' והוא(המוכר) שאל אותי באנגלית עם מבטא ספרדי מאיפה אני, עניתי לו "מארץ הפלאפל" אז הוא שאל "אתה מדבר עברית?" עניתי לו בעברית "כן כמובן ואתה? הוא ענה "בטח" אז אמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בספרדית שבורה ובאנגלית בנינו",התחלנו לדבר ושוב אותן השאלות שאני עונה עליהם כבר כמה חודשים, מאיפה באת? ולאן אתה הולך? רק שהפעם זה היה קצת אחרת אליאס הוא בחור ישראלי ממוצא ארגנטינאי שהתחתן בקוסטה ריקה עם בחורה מקומית שהחליט להמשיך את חייו עם אישתו כאן בקוסטה ריקה, אליאס אוהב לחייך וממש מנומס והיה לי מאוד כיף לאכול אצלו וגם הפלאפל שלו טעים, לאחר שסיימתי לאכול ואליאס ניגש לשרת את שאר הלקוחות נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי למלון,אם אפשר לקרוא לזה ככה.

למחרת החלטתי לנסוע לעבר העיירה סנטה הלנה(Santa Elena)שנמצאת קרוב לשמורת מונטה וורדה(Monteverde)שמורה יפיפייה ומלאה באטרקציות ובבעלי חיים,יצאתי בבוקר בדרך שסלולה היטב, לאחר כחצי שעה עצרתי לצלם את מד המרחק של הקרנף ברגע שהתחלף ל 30,000 ק"מ,הנוף מסביב ירוק ומזג האוויר חם ולח,הכביש המישורי סלול ברמה בינונית וחלקיו הישרים מפתים לפתוח מצערת ולעוף קדימה,באחד הקטעים אני מבחין בשוטר עם מד לייזר המנסה לצוד נהגים ממהרים מניסיון אם יש אחד כזה אז בהמשך יהיו עוד כמה ולכן אני משתדל לנסוע במהירות החוקית(למרות שכולם עוברים את המהירות המותרת בכמה עשרות קמ"שים,לקראת הצהריים החל גשם והכביש המתפתל מטפס בין ההרים ומוביל לסנטה הלנה הפך לדרך עפר חלקלקה עליות,ירידות,בוץ,אבנים בכל הגדלים,ציפורים,נוף מרהיב ואפילו תוקן (ציפור) אחד שחולף ממש מולי פשוט מרהיב,הטמפ' ירדה בחדות והלחות נעלמה,לקראת ערב הגעתי אל העיירה וחיפשתי מלון, עצרתי במקום שמומלץ ע"י ישראלים רבים וביררתי מחיר,המחיר יקר 50$ בחדר משותף אין חנייה והבחור שעובד שם אמר זה הכי זול שתמצא בעיר "באמת??לא מאמין אני אמשיך לחפש" לאחר כרבע שעה מצאתי מלון ב 35$ עם ארוחת בוקר שכלולה במחיר וכמובן חנייה,פרקתי את הציוד ונכנסתי להתקלח ואיזו הפתעה מים חמים ואפילו רותחים ישר מהקיר ולא באמצעי חימום מאולתרים,

כבר כמה חודשים ואפשר לומר שמאז מקסיקו בבית של יגיל שבסן קריסטובל היתה הפעם האחרונה שהיו לי מים חמים ישר מהברז,לכן התענגתי במקלחת ארוכה מהרגיל,לאחר מכן יצאתי להסתובב בעיירה ולחפש לי דיל עבור אחת מהאטרקציות שבגללה הגעתי לכאן והיא גלישה על כבלים בגבהים עצומים ונקראת קנופי(צמרות עצים) זיפליין, מה שאנחנו בארץ מכנים כ"אומגה", מתברר שכולם מוכרים את אותו הדבר וההבדלים במחיר זניחים אז לקחתי את הדיל שהמלון בו אני שוהה מציע,מחר מוקדם בבוקר אני יוצא להגשים עוד חלום אמרתי לילה טוב ועפתי לישון.

בבוקר קמתי ב 6:30 אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי להמתין להסעה שתאסוף אותי בשעה 7:20 בפתח המלון, ההסעה הגיע בזמן ולאחר כ 25 דקות הגענו אל האתר,הולבשנו ברתמות הבטחה קיבלנו תדריך בטיחות ויצאנו לדרך בתכנון 17 כבלים,נדנדה(טרזן) ומעלית(ירידה בחבל סנפלינג),ההתרגשות בשיאה היות ואני מגשים חלום היום,תכננתי לצלם עם מצלמת הגופרו כאשר היא מותקנת על ידית אחיזה טלסקופית אך המדריך אמר שאסור,ראיתי שלחלק מהקסדות אותן אנחנו מקבלים יש מתאמים למצלמת גופרו וביקשתי מאחת הבחורות שקיבלה קסדה עם מתאם להחליף איתי קסדה ולמזלי היא הסכימה,התחלנו מהקל אל הכבד והכוונה בתחילה היו כבלים קצרים ונמוכים ולאט לאט הגובה עלה ואורך הכבל גדל,השיא הגיע לקראת הכבלים האחרונים ואורך הכבל עליו אנחנו גולשים עלה בהדרגה 300 מ' אח'כ 450 מ' ,650 מ' בגבהים שנעים מ 60 -150 מטרים מעל פני האדמה והשיא הגיע בכבל הארוך מכולם בו תנוחת הישיבה האנכית הופכת לשכיבה אופקית ובעצם הגוף מקביל לכבל והתנוחה נקראת "סופרמן",אורך הכבל כ 1200 מטרים והגובה מעל פני האדמה הוא כ 200 מטרים,אני חולה על השטויות האלו ואת האמת היה שווה כל אגורה, הכבל הארוך מהנה מאוד ופשוט כיפי הידיים חופשיות ואני פורס אותן לצדדים ומזמר לי את המוזיקה הידועה מסרטי סופרמן,הכבל עובר מעל עמק בין 2 הרים ואני מרחף מעל העננים במהירות סבירה, נוף מדהים, הכל ירוק וממש נפלא, לקראת ההגעה לצדו השני של העמק בכמה מהמטרים האחרונים האדמה מתקרבת ואני עובר בין צמרות עצים עד לנקודת הבלימה פשוט נפלא אין מילים.
לאחר שסיימנו וגלשנו על כל הכבלים חזרנו אל הכניסה אל האתר והמתנו להסעה שתחזיר אותנו לסנטה הלנה,פתאום אני מבחין במשהו צבעוני עף מעלי ונוחת ממש לידי, אני מסתכל שוב ולא מאמין תוכי מזן ארה גדול ויפה, ראיתי בחיי כבר תוכי שכזה אך מעולם לא ראיתי אותו עף וחופשי בטבע,זה פשוט מהמם,
לקראת ערב חזרנו לסנטה הלנה ורכשתי דיל נוסף למחר בבוקר אל הגשרים התלויים,וחוות הפרפרים.

למחרת בבוקר לאחר ארוחת בוקר ההסעה אספה אותי ואת גבריאלה הארגנטינאית שגם יוצאת לראות את הגשרים התלויים מהמלון ולאחר כחצי שעה הגענו אל הפארק שילמנו כניסה והתחלנו לצעוד בג'ונגל לאורך השביל במסלול מעגלי,כל כמה מאות מטרים היה גשר שתלויי מעל פני האדמה ומעל צמרות העצים סה"כ כ 10 גשרים תלויים שהארוך מכולם באורך של 350 מטרים, הנוף מדהים והצמחייה פראית לגמרי, קולות הציפורים המצייצות וחלקן גם שרות נשמעות מכל עבר,שאגות הקופים נשמעות מרחוק לאחר כ 3 שעות הסתיים השביל והגענו בחזרה אל נקודת המוצא מפה אני ממשיך לבד אל חוות הפרפרים הנמצאת באתר,
כבר בכניסה לחוות הפרפרים אפשר לראות עשרות פרפרים ובתוך החווה רואים כיצד הפרפרים בוקעים מהגולם ומתעופפים בפעם הראשונה בחייהם הקצרצרים, פרפרים קטנים וגם כאלו גדולים בגודל של כף יד בצבעים מרהיבים פשוט נהדר,הקבוצה קיבלה הסבר מפורט מהמדריך ולאחר 40 דקות הסיור הסתיים וחזרתי אל הקבלה והחלטתי ללכת לראות את הצופיות באזור בו הן אוכלות וגדלות עשרות צופיות יונקות דבש מצוף מקנקנים מיוחדים ומתעופפות במהירות מסחררת בין האנשים למרות שקשה לתפוס צופיות בעדשת המצלמה הצלחתי לתפוס כמה בעדשתי,פתאום מישהו קורא לי בשמי "לירן" אני מסתובב ורואה את כריס שפגשתי בגבול,אני שואל אותו "איפה לורי"(אישתו) והוא עונה לי בחיוך "היא מחכה בחוץ עד שאסיים לצלם את הצופיות",לאחר שסיימתי לצלם יצאתי החוצה ופגשתי את לורי,דיברנו עד שהגיעה ההסעה שלי,קבענו להיפגש בסנטה הלנה וכך עשינו אחה"צ.
למחרת היום נחתי במלון כתבתי פוסט חדש וקצת עדכונים מהארץ ארזתי את הציוד והכנתי נתיב בו אסע למחרת היום.

בבוקר לאחר ששתיתי קפה ונשנשתי ארוחת בוקר העמסתי את הקרנף ויצאתי לכיוון הר ארנל,היות ובימים האחרונים ירד המון גשם הדרך מסנטה הלנה(מונטה ורדה) הייתה רטובה וחלקה במיוחד צמיגי ההיידנאו רק הקשו על הרכיבה היות ורמת האחיזה שלהם בתנאים רטובים גרועה ביותר במיוחד האחורי שכבר עשה את שלו.
לאחר כ 60 ק"מ בתנאים חלקלקים הגעתי שוב אל האספלט והמשכתי בנתיב המתוכנן הדרך עברה בין הרים ירוקים בלי סוף, כל כך ירוק פה שזה פשוט מדהים והנוף עוצר נשימה, באחד הכפרים בדרך עצרתי לאכול במאפייה גרמנית שמפורסמת בקרב רוכבי האדוונצ'ר וגם בעל המסעדה רוכב בעצמו, הזמנתי סנדוויץ' ולאחר שסיימתי המשכתי בדרכי את האמת היה יקר ולא מי יודע מה כנראה שחוש הטעם שלי קצת שונה מאלו שהמליצו עליו בפורומי האופנועים בחו"ל, בהמשך הכביש המשיך להתפתל בין ההרים ועבר ליד אגמים כחולים מדי פעם חוצה גשרים יפיפים,לקראת הצהריים הגעתי לארנל, כל מקומות הלינה בתקציב שלי תפוסים וההר געש מכוסה בעננים אז אני ממשיך לתכנית ב' שהיא מלון המנוהל ע"י ישראלים כ 50 ק"מ מארנל, לקראת אחה"צ הגעתי לשמורה מבודדת בה נמצא המלון הישראלי,נכנסתי לקבלה ושאלתי כמה עולה חדר ללילה,לאחר שנאמר לי שחדר עולה 120$ עניתי בחיוך "מה כל כך יקר?זה חורג מהתקציב שלי אז תודה ובהצלחה אני ממשיך הלאה" המשכתי אל העיר הבאה בשם סן רמון(San Ramon)הנוף ההררי עם הירוק המשגע הזה פשוט חלום,בהמשך ערפל כיסה את הנוף מסביב וגם את הכביש אך לא לזמן ארוך,לקראת ערב הגעתי לסן רמון ולאחר חיפושים מצאתי מלון במחיר סביר 30$ כולל חנייה,יצאתי להסתובב בעיר,אכלתי וחזרתי למלון.למחרת בבוקר המשכתי בדרכי דרומה אל עבר שמורת הטבע מנואל אנטוניו,שמעתי שבכפר שנמצא קצת לפני הכניסה אל השמורה הכל יקר ובהגזמה ולכן תכננתי לישון בעיירה שנמצאת סמוך אליו בשם קואפוס

(Quepos)הכביש ההררי ממשיך ומתפתל בירידה ארוכה,הטמפ' מתחילה לעלות וכך גם הלחות,באחת העצירות בדרך לתדלוק ורענון,נעצר ליד הקרנף בחור עם טריומף 1200 אקספלורר,ניגשתי לדבר איתו, מדובר בבחור קנדי בשם מייקל, בעל חברה לכריתת עצים והוא בחופשה קצרה מאוד ולכן את הדרך מקנדה לקוסטה ריקה הוא עשה ב 11 ימים בלבד,את האופנוע הוא יאחסן כאן עד לתחילת הקיץ הבא ולאחר מכן הוא יחזור וימשיך לחקור את האזור,החלטתנו להמשיך ולרכב ביחד היום, נתתי לו להוביל כדי שאראה את תגובותיו ואיך הוא רוכב,לא מתאים לי שמישהו לא מנוסה ישב לי על הזנב ובמקרה חירום לא יבלום כמו שצריך ויכנס בי,כמו כן כאשר מישהו לא מנוסה נוסע מאחורי מישהו עם ניסיון זה מסוכן גם בשבילו היות והוא יכול להיבהל ממהירות הכניסה לפנייה שאליה הוא לא רגיל ואם הוא היה לבד אז מהירותו הייתה שונה, טוב אז ממשיכים, הדרך הפכה למישורית וגם הלחות חזרה להציק ומורגשת במיוחד כאשר עוצרים ומשב הרוח נפסק,לאורך הדרך עברנו בין כפרים וישובים,תרבות הנהיגה כאן הרבה יותר טובה מהמדינות האחרות במרכז אמריקה,כאשר חצינו את אחד הגשרים ראינו שכולם עוצרים ומסתכלים למטה מעניין מה יש שם ששווה לראות מבט חטוף ואני מבחין בתנינים ענקיים,לאחר שחצינו את הגשר עצרנו בחנייה מסודרת צמוד לזוג שוטרים נחמד שהסכימו לשים עין על הציוד והאופנועים,מייקל ואני הלכנו בזריזות לצלם את המפלצות שרובצות לצד הנהר וחזרנו אל האופנועים,אמרנו תודה לשוטרים הנחמדים, הצטלמנו והמשכנו בדרכנו, לקראת אחה"צ הגענו לקואפוס, מייקל החליט שהוא מוותר על השמורה וממשיך למקום אחר, אמרנו אחד לשני היה נפלא,תודה וניפגש בהמשך,מצאתי מלון בכניסה לעיירה קואפוס וכעבור 20 דקות אני מבחין במייקל שוב, מתברר שהוא חזר לתדלק היות ובהמשך הדרך תחנת הדלק סגורה,"סבבה אולי נלך לאכול משהו?"אני אומר, והוא עונה לי "בטח" ישבנו במסעדה ליד המלון אכלנו ושתינו מייקל היה כל כך רעב שהוא אכל 3 מנות עיקריות,לאחר הארוחה שוב נפרדנו ומייקל המשיך בדרכו ואני חזרתי למלון.

למחרת בבוקר נסעתי לראות את שמורת הטבע מנואל אנטוניו(Manuel Antonio)התור הארוך בכניסה מוכיח שזו אחת משמורות הטבע הפופולריות באזור,שילמתי כניסה והתחלתי לצעוד בשבילי השמורה,כל אותה העת אני מביט לצדדים ומנסה לראות חיות,ציפורים ופרפרים,אך כלום,פשוט שום חייה חוץ מכמה סרטנים אדומים,מה זה? איפה כל החיות?אולי הם יצאו לחופשת קיץ?המשכתי להסתובב ולטפס במעלה המדרגות,לאחר כשעה וחצי אני מתחיל לשמוע קולות של קופים,מחפש על העצים ופה ושם מצליח לראות איזה קופיף או שניים,וגם משפחה שלימה שעוברת בין הענפים ממש מעלי,איזה יופי!! אני ממשיך ורואה עוד הרבה קופים ואז השביל במעלה ההר מסתיים בתצפית יפה אל הים,חזרתי אחורה וירדתי אל עבר החוף שהוא גם חלק מן השמורה,הגעתי אל רצועת החוף ובעודי יושב על החוף איגואנה חולפת לידי,לאחר 2 דקות קופיף מגיע ומנסה לחטוף תפוח מאחת הבחורות בהמשך ראיתי גם רקונים(דביבונים),שקנאים מאות סרטנים,פרפרים ועוד היה פשוט נפלא ושווה כל גרוש.

לקראת אחה"צ חזרתי לכיוון המלון אך לא לפני שאעצור בבר מסעדה אל אוויון(El Avion) או בעברית "האווירון" מקום מוכר שהוא בעצם מסעדה ובר שבנויים סביב מטוס תובלה המחירים יקרים אז רק עצרתי לצלם והמשכתי אל עבר המלון.

למחרת ארזתי את הציוד ויצאתי אל עבר שמורת הטבע קורקובדו(Corcovado)נסיעה של כ 250 ק"מ שוב הכביש עובר צמוד לקו החוף ומדי פעם אני עוצר לצלם,הנוף פשוט מרהיב והצמחייה הירוקה מגיעה כמעט עד למימיו של האוקיאנוס,כאשר הגעתי לחצי האי אוסה (Osa Peninsula) הכביש הפך למשובש ובהמשך גם לשביל עפר הגשמים הרבים שירדו באזור גרמו לנזק לחלק מהשבילים,חציתי שוב נחלים שחצו את הכביש ולקראת המלון בו תכננתי ללון תנאי הדרך הפכו לגרועים ולא מתאימים לרכיבה עם הקרנף וצמיגיו,הבוץ וחלוקי הנחל החלקים גרמו למערכת בקרת האחיזה לעבוד שעות נוספות,גם ה ABS התערב הפעם מוקדם מן הצפוי,גשם זלעפות החל לרדת וכאשר ראיתי שזה רק הולך ונהיה גרוע החלטתי להסתובב ולשוב לעיירה פוארטו חימנז(Puerto Jiménez),אין מה לעשות לפעמים צריך לוותר ולא להיות חמור וללכת עם הראש בקיר בסביבה שוממת שכזו,עדיף לפספס מקום שכזה ולא לגרום לנזק או פציעה שתחסל את המשכו של המסע,מצאתי מלון קצת יקר עם מיטה קטנה ובקושי מאוורר במחיר לא זול אבל יש חנייה, מחר אני ממשיך אל עבר הגבול עם פנמה.
למחרת היום נסעתי את כל הדרך חזרה אל הכביש הראשי ולקראת 12:00 הגעתי אל מעבר הגבול עם פנמה הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות וניגשתי אל עבר הצד של פנמה אך זה כבר יהיה בפוסט הבא.

 

לסיכום:
קוסטה ריקה היא מדינת הטבע ובעלי החיים,רכבתי בקוסטה ריקה קצת יותר מ 1,200 ק"מ ב 10 ימים,היות והיא מתוירת עד מאוד היא יקרה להפליא בהשוואה לשאר מדינות במרכז אמריקה,רב התיירים מגיעים מארה"ב וממערב אירופה דבר שמקפיץ את המחירים עד לשמיים,בחלק מן המסעדות והמלונות המחירים הופיעו בדולרים ובחלק מהמקומות בקולונס(כסף מקומי)כאשר המחירים הופיעו בדולרים שילמתי בדולרים עקב החישוב בשער נמוך מהשער הנכון ע"י אותם בעלי מלונות או מסעדות ולכן יוצא שמשלמים יותר קולונס עבור אותה המנה(ובחישוב פשוט יותר דולרים),ציפיתי לראות בקוסטה ריקה קצת יותר חופים פראיים ופחות מתוירים,כדי למצוא אחד שכזה צריך רכב 4X4 ופשוט לנסוע על החוף עד שמגיעים לאחד שכזה,כמו כן הופתעתי מכמות הכבישים הלא סלולים שמצוינים במפות ככבישים סלולים,שמורות הטבע פשוט מופלאות וכמו שכבר ציינתי אפילו השטרות מעוטרים בשלל חיות,המקומיים ממש נחמדים בעיקר מחוץ לערים המתוירות,בקיצור קוסטה ריקה מדינה נפלאה ואולי יום אחד אחזור לכאן שוב ואשאר קצת יותר.

לבלוג הנפלא של לירן הקליקו כאן

לדף הפייסבוק שלך לירן כאן

—————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כמו תסריט שלם, המסע הרכוב מגיע לסיומו

והתחלה חדשה יוצאת לדרך

24.8

המון לוויתנים וחתול אחד פושטק

השעונים שלנו עדיין לא מסונכרנים עם השעה המדויקת כי עדיין אין תקשורת, מה שאומר שגם היום (כנראה) התעוררנו מאוחר מידי… היום מתחילים להדרים לכיוון Streaky Bay.

כ12 ק"מ אחרי שיצאנו, נכנסנו למפרץ בשם Head of Bight לפי המלצה שקיבלנו לפני כמה ימים, וגילו לנו שפה אפשר לראות המון לוויתנים. בדרך עברנו שני נחשים מלחיצים (אפילו שהיו מתים) ואפילו לרגע לא ציפינו למחזה המדהים שחיכה לנו במפרץ… מסתבר שבעונה הזו נקבות הHumpbacks מגיעות למפרץ החמים יחד עם הגורים שלהם (גורים..? לא בטוחה שזה המונח הנכון) וראינו לפחות 10 זוגות כאלה. היינו בעננים! צילמתי בלי סוף וחיכיתי כבר לאיזו תמונה קלאסית של סנפיר. אחרי עשרות תמונות די משעממות נתתי לאסי את המצלמה וכמובן ששניה אחרי זה ראינו הנפת סנפיר מדהימה! לשמחתנו (ולקנאתי), אסי הצליח לתפוס אותה במצלמה.

נהנינו מאוד והיינו שמחים להשאר שם עוד הרבה, אך לא יכולנו להתמהמה כי מחכים לנו עוד 400 ק"מ היום ולא רצינו לרכוב בחושך. יצאנו לדרך, אני (כרגיל) גוועת ברעב, אבל לא היה איפה לעצור. רק אחרי קילומטרים רבים, כשעצרנו באחת מתחנות הדלק שכוחות האל, קנינו קצת עוגיות, קפה וBeef Pie לאסי.

גם היום, במסגרת המסורת החדשה "שיר לכל יום", כתבתי לאסי שיר:

"לא ראינו כריש, אפילו שהבטיחו,

אבל ראינו נחש חוצה את הכביש וגם כמה שלא הצליחו.

לא ראינו גם גמל דו-דבשתי ועליז,

אבל ראינו אתמול דינגו יפה וזריז.

לא ראינו גם וומבט חמודים ושמנמנים,

אבל ראינו לווייתן עם פלולות בפנים!

נראה מה יהיה כשמזרחה נטפס,

בינתיים אנחנו ממשיכים לחפש!"

לפעמים אני לא מבינה איך אסי לא בורח כשאני עדיין ישנה באוהל J

סוף סוף חזרו השלטים שמעידים על כך שיש פה וומבטים (Wombats) וחיפשתי אותם כל הדרך. לצערי, היחידים שראינו היו מתים בצד הדרך. הם נפוצים מאוד פה, אך כיוון שהם איטיים למדי, הם מטרות קלות בכביש. עצרנו לתדלוק בעיירה קטנה בשם Ceduna ואכלנו הר של צ'יפס טעים. סוף סוף יש גם אינטרנט, אז מיהרנו להזמין מקום בקראוון פארק ב Streaky Bay כי חששנו שייסגר כבר עד שנגיע.

המשכנו ברכיבה וכשהשמש היתה ממש מאחורינו והצל של האופנוע ושלנו על הכביש, השתעשענו כמו שני מפגרים במשחקים עם הצל שלנו. התחיל להיות ממש קר והיינו מתים כבר להגיע. מרחוק ראינו חיה קטנה ולא מזוהה חוצה את הכביש. נבהלנו מאוד וכמה היינו מופתעים כשהתקרבנו וראינו שזה חתול! החתול הראשון שראינו מאז מלבורן, לא ממש ציפינו לו כאן…

כשהגענו לסטריקי ביי כבר היה ממש ממש קר ושמחנו שהזמנו מקום מראש כי הקראוון פארק היה סגור והשאירו לנו מעטפה עם כל הפרטים לבקשתנו. מכיוון שיום ראשון בערב, הכל היה סגור ולא היה היכן לקנות מצרכים לארוחת ערב. אין ספק שאסי היה שורד גם עם כמה קשיו ותפוח, אבל כמו שהבנתם – עלי זה לא ממש עובד. אני צריכה חלבונים…!

הקמנו את האוהל על חופו של מפרץ יפהפה, ששחו בו שקנאים יפים. הקרבה לים תמיד משמחת אותנו כי המקום יפה, אבל זה גם אומר שיהיה קרררר…..! הקמנו את האוהל במהירות (ובחושך) ולשמחתנו (בעיקר לשמחתי) גילינו שיש ממש קרוב מסעדה משפחתית וחמימה שמגישה סטייקים טעימים וחמימים. נשנשנו להנאתנו והתארגנו למקלחת שהיתה ממש ממש רחוקה מהאוהל… הלכנו לישון עייפים אך מאושרים.

 

25.8 מתקפת המשובטים

התעוררנו בחופו היפה של Streaky Bay. היה לילה קר מאוד, הגב של אסי עדיין כואב וקמנו מאוחר יחסית. אנחנו מוכרחים למצוא היום מקום להחליף שרשרת לאופנוע ומקווים שנמצא כזה ב Port Lincoln כי הבנו שזו עיר גדולה יחסית.

יצאנו דרומה, הישר למתקפת חרקים אדירה! ניקינו את הקסדות, כרגיל, לפני שיצאנו ולא עברו מספר דקות לפני שהן היו שחורות (וירוקות, ואדומות, וצהובות) ממגוון החרקים שהתרסקו עליהם (ועל הג'קט והמכנס והמגפיים והאופנוע…). המצב אצלי היה גרוע ואצל אסי שיושב בחזית, הרבה יותר! עצרנו כל כמה קילומטרים לנקות את הקסדות, אבל לא עמדנו בקצב הריסוק של החרקים.

הגועל מהחרקים לא מנע ממני לדמיין ארוחת בוקר מפנקת באיזה פטיסרי צרפתי משובח, עם בריוש איכותי, אבל הסתפקתי בלחמניה עם גבינה צהובה חתיכות בייקון אחרי 120 ק"מ של רכיבה… כל כך כיף לי, שאני מוכנה כל החיים לאכול לחמניות ולדמיין שהן בריוש.

כשהיינו במאפייה, חיפשנו מוסך בפורט לינקולן, כדי שניסע לשם מיד כשמגיעים וכך גם עשינו. כששוב יצאנו לדרך, מזג האוויר התקרר מאוד וכבר בשלוש אנחנו קפואים. אנחנו באיזור של מפרץ וכנראה זו הסיבה לקור הגדול.

כשהגענו למוסך, הזמנו שרשרת שאנחנו מקווים שתגיע כבר מחר בבוקר ואני התאהבתי במכסחת דשא ירוקה ויפה של John Deere. אסי הבטיח לי שאת הטיול הבא אנחנו עושים איתה.

מהמוסך המשכנו לקראוון פארק יפה מול הים ובגלל שהיה זול למדי, החלטנו להתפנק בקבין עם נוף לים. עשינו צ'ק אין ונסענו לשטוף את האופנוע שלא ראה מקלחת מ Cairns. אחרי מתקפת החרקים היום כבר אי אפשר לדחות את זה, מה גם הגריז שקנינו לשרשרת לפני כמה שבועות התגלה כזוועה אמיתית שנדבקה לכל חלק באופנוע. שנינו די פסיכים ואוהבים מאוד לשטוף את האופנוע (רבים מי ישים Degreaser), אז מבחינתנו זה בילוי נהדר לאחר הצהריים. בשטיפה פירקנו את האופנוע כדי להוריד את ה Slime מהגריז ולמרות שצחצחנו אותו זמן רב, לא הצלחנו להוריד את כולו או את כל החרקים שאספנו מאז קווינסלנד.

קפיצה לסופר מאפשרת לנו לקנות סוף סוף קצת ירקות ואוכל מזין לעומת הג'אנק שאכלנו בימים האחרונים. לירקות ולפירות אין פה הרבה טעם, אבל עדיין כיף לאכול סוף סוף חביתה וסלט תוצרת בית!

היו המון שפנים (או ארנבים) קטנים וחמודים בפארק ופיזרתי להם קצת כרוב בתקווה שיבואו לבקר. מיותר לציין שאספתי את כל הכרוב בבושת פנים בבוקר. בטח פה גם הארנבונים אוכלים Beef Pie.

גם היום לא נטשנו את המסורת החדשה ויש אפילו שיר חדש:

"נדבקו לי לקסדה מלא חרקים,

חלקם אדומים וחלקם ירוקים,

חלק נמרחים וחלק מתפרקים,

ואז על המשקף יש מלא חלקים.

נדבקו על הג'קט וגם במכנסיים,

מזל שהבוקר נעלתי מגפיים!

הם מגיעים מהשיחים וגם מהעצים,

מזל שלא נדבקו לאסי בביצ$#!

כולם מגעילים ולחלק יש גם ריח,

מתי יגיע ערב ונלך להתקלח?!"

וכמו שאומרים בטופ גיר – and on that bomb shell… לילה טוב!

 

26.8

שודדים במוסך ולטאה ענקית ליד האוהל

וואו, איזו סחרחורת מרושעת יש לי. מקווה שיעבור בהמשך כי אני לא ממש טובה בללכת באלכסון. היום יוצאים לכיוון Port Augusta, אבל זה רק בתנאי שהגיעה השרשרת. לשמחתנו ב9:00 הגיע הטלפון המיוחל ואחרי ארגון מהיר יצאנו למוסך. שני מוסכניקים נחמדים החליפו לנו את השרשרת, פילטר שמן ושמן ושדדו מאיתנו באלגנטיות 400$. התמרמרנו קצת על המחיר בינינו לבין עצמנו, אבל בעיקר חשנו הקלה שסוף סוף החלפנו שרשרת. החלטנו להתייעל ולהזמין כבר מקום לערב בקראוון פארק בפורט אוגוסטה, ליתר בטחון.

יצאנו לדרך, מזג האוויר היה נהדר והנוף היה משגע. מחכים לנו כ350 ק"מ של שדות צבעוניים, גפנים יפים והמון כבשים ופרות. עצרנו במקום קטן בשם Port Neil ונהנינו לשבת על החוף ולהסתכל על שקנאים. יש פה מעט מאוד בתים, אבל הם יפים מאוד ולכל אחד מהם סירה. אנחנו מפנטזים שיום אחד גם לנו יהיה.

הגענו לפורט אוגוסטה קצת אחרי חמש ושמחנו שהזמנו מקום מראש. הקמנו את האוהל על חלקת דשא נעימה ומכיוון שאין הרבה מטיילים עם אוהלים כעת, היינו כמעט היחידים על המדשאה. מתחת לשיח שליד האוהל ראינו מין לטאה ענקית (אני חושבת שזה Bearded Dragon אבל לא בטוחה). היא היתה ממש גדולה, אבל בכלל לא התרגשה מהנוכחות שלנו שם, אז גם אנחנו התעלמנו ממנה. עד עכשיו ראינו די הרבה "לטאות קקי" (כמו שאסי קורא להן, או בשמן הקצת יותר מדעי Shingleback lizards ) בצידי הכביש (או עליו), אבל זו היתה פעם ראשונה שראינו כזו.

קפצנו להאנגרי ג'ק להמבורגר של ערב (לאזן את הסלט של אתמול) ודי הופתענו כשחזרנו לראות שלמרות השטח הגדול של הדשא, מישהו בחר להקים את האוהל שלנו ממש צמוד לשלנו. קצת חששנו לציוד שלנו, אבל אחרי שווידאנו שהכל במקום, הבנו שכנראה הוא היה סתם בודד. או אהבל.

 

27.8

True heaven is a place on earth

היום נוסעים לAdelaide! יש קצת יותר מ300 ק"מ, אבל אין תכניות, נראה מה יוליד יום. הדרך כל כך יפה ואנחנו נהנים מכל רגע ומהנוף המשגע. אנחנו משעשעים את עצמנו ברכיבה ומעבירים את הזמן בכיף גדול. הגענו לאדלייד יחסית מוקדם בצהריים ונהנינו מהעיר היפה. העיר משלבת בניינים עתיקים ומודרניים ומאוד מיוחדת. אסי כבר היה פה, בשבילי הכל חדש. מכיוון שאנחנו רוצים לנסוע מחר לKangaroo Island, החלטנו לעצור בInformation כדי להבין מה האופציות שלנו לגבי שינה היום ולטיול של מחר. אשה מקסימה נותנת לנו את כל המידע שאנחנו צריכים ואנחנו מחליטים לישון היום בCape Jervis משם גם תצא המעבורת בבוקר. המשכנו למשרדים של SeaLink שמפעילים את המעבורות וגם מוכרים חבילות תיור ואחרי שעה ארוכה שם שהסתיימה בסכום מופקע של כ500$ עבור מעבורות ולילה במלון, המשכנו לארוחת צהריים בריאה וצמחונית (yeah, right) בKFC. כל מה שאני זוכרת זה דלי בגודל של הראש שלי ואת זה שאח"כ לא יכולנו לקום מהכסא.

משם המשכנו ישירות לCape Jervis. לא ידענו מה לצפות מהדרך, וגילינו שבעצם הגענו לגן עדן! ברגע שיצאנו מאדלייד, הגענו לאיזור שלי הזכיר מיד את טוסקנה וקצת את ניו זילנד. הכבישים היו מפותלים ומכל עבר התגלו גבעות יפות וירוקות, המוני גפנים ויקבים, עצי זית, שקדיות פורחות, אגמים, אלפקות ופרות. ככל שהדרמנו, הדרך הפכה יותר ויותר יפה. השמש שקעה וצבעה את האוויר בצבעים מושלמים וצילמתי המון. אין ספק שזהו אחד המקומות היפים ביותר שראינו בטיול, בייחוד כשלא היו לנו ציפיות גבוהות מדרום אוסטרליה. השקיעה אמנם היתה יפהפיה, אבל העובדה שנשארה לנו דרך לא קצרה לרכוב בחושך, בקור ובכבישים המפותלים לא היתה משמחת במיוחד. חששנו מאוד מחברינו הקופצניים ואת יתרת הדרך רכבנו דרוכים, קפואים ודי לחוצים.

כשהגענו לקייפ ג'רוויס, היה כבר מאוד חשוך וקר. היינו בטוחים שמחכה לנו לילה קפוא ולא נחמד במיוחד, אבל הקמנו את האוהל על חלקת דשא מוגנת יחסית וקיווינו שכך נוכל להשאר מחוממים. המקום היה יחסית קטן ומשפחתי, בעלי המקום היו נחמדים מאוד ונתנו לנו הרגשה טובה. הקמנו את האוהל בזריזות וניגשנו לשכנים שלנו להגיד שלום. היו שם שני זוגות בגילאי 60 בערך ונהנינו מאוד להעביר איתם שעה של חוויות נהדרות. צחקנו המון והיה נפלא. הם ממערב אוסטרליה ואחד הגברים סיפר לנו שבין היתר, הוא צד קנגרואים למחייתו. החלפנו פרטים וקיווינו לפגוש אותם מחר בקנגרו איילנד. מקלחת הזויה בתאי מקלחת קטנים והלכנו לישון יחסית מוקדם. מחר קמים בארבע בבוקר…

 

28.8

Kangaroo Island

אני חושבת שבחיים שלי לא שמחתי ככה לשמוע שעון מעורר מצלצל לפני עשר בבוקר. ולא סתם לפני עשר – בארבע ורבע! גם ישנו טוב היום, לא היה קר כמו שחשבנו וגם האוהל לא רטוב – אז אפשר להתקפל במהירות, אבל בעיקר אנחנו מתרגשים מאוד לקראת הטיול שלנו בקנגרו איילנד!

קיפול זריז והעמסה של הציוד, קפה מהיר ויוצאים למעבורת. טוב שחנינו קרוב, אז הנסיעה קצרה למדי. היו מעט מאוד אנשים והיה תענוג לראות באיזו יעילות החברה מתקתקים את העלייה של הרכבים למעבורת. העלינו גם את הבייבי שלנו וקשרנו אותו בעזרתם האדיבה של העובדים.

השייט היה מהנה ונהנינו לקשקש עם שני חבר'ה נחמדים על ישראל, אוסטרליה ומה שביניהם. השמש החלה לעלות והמראות מחלון המעבורת היו קסומים.

כשהגענו לאי, פרקנו את האופנוע ועצרנו בצד לשתות קפה ולהתפעל מהיום היפה ומהנופים המשגעים. ידענו מיד שאנחנו מאוהבים. גם אחד בשני וגם באי המדהים הזה. שמחנו שהקיצור שכפה עלינו מזג האוויר בדרום מערב אוסטרליה משתלם לנו עכשיו בכך שיש לנו יותר זמן לטייל פה. גם העלות המוגזמת של המעבורת והשהייה באי מתחילים להשתלם.

יצאנו מ Penneshaw שם עגנה המעבורת לכיוון Kingscote שהיא העיירה הגדולה והמרכזית באי. כמה דקות אחרי תחילת הנסיעה הטמפרטורות החלו לרדת ותוך זמן קצר הגיעו ל4 מעלות! מה?!?! היה כל כך קר ולא האמנו שהטמפרטורות צנחו ככה ובכזו מהירות. למרות הקור הגדול, עדיין היינו בעננים ועצרנו מידי פעם להתפעל מהנוף המקסים. גבעות ירוקות, ים כחול, סוסים, פרות, אלפקות וכבשים חמודות, מלחחות עשב ברוגע. בטח שהבשר פה כל כך טעים, הכבשים והפרות פה רגועות ומפונקות ואם כבר לגמור את החיים שלך על צלחת עם מלח, פלפל וקצת צ'יפס – אז באוסטרליה. אני שוב רעבה.

תחנה ראשונה שלנו – American River. זה נהר גדול ויפה, עמוס בציפורים יפות ושבעות משפע הדגים והנשנושים הלא כשרים שמחכים להם שם. אנחנו מתכננים להיות באי רק ליום אחד, אז מתקצבים את הזמן בזהירות וממשיכים הלאה לכיוון קינגסקוט. כשהגענו לעיר, עצרנו לקפה ומאפין בבית קפה יפה וחמים. הטמפרטורות חזרו למספר דו ספרתי ואנחנו מפשירים לנו בשמש הנעימה. הבחנו באדון קשיש בוחן את האופנוע שלנו ולא עבר זמן רב והוא הגיע לבית הקפה. אנחנו בחליפות הרכיבה והקסדות לידינו – לא קשה לנחש למי שייך היפיוף בחוץ (ואני לא מדברת על הקשיש, למרות שגם הוא לא נראה רע…). האדון הנחמד סיפר לנו על חייו המרתקים ועל ההמצאות שפיתח. הוא אפילו סיפר לנו על מנוע חדש שתכנן (לא ממש "לנו" אלא לאסי, אני מניחה שהוא חשב שבהיותי בחורה אני מתעסקת בעיקר בטלנובלות ובאיפור. אני מניחה שהיה מאכזב אותו לדעת שאני דווקא די מבינה בבוכנות ושסתומים, אבל שיתפתי פעולה וניסיתי להיות יפה ושתוקה. שתי תכונות שאני לא ממש חזקה בהן…).

אנחנו רק מספר שעות מועט באי, אבל כבר מתלבטים אם להאריך את השהות שלנו פה ביום נוסף. יש סניף של Sealink ממש ליד הקפה ואחרי ביקור קצר שם, אני מבינה שזה אפשרי, אבל אנחנו עדיין מתלבטים אם מבחינת לוחות זמנים זה מסתדר.

מצאנו את המלון שהזמנו יום קודם ויצאנו צפון-מערבה לכיוון Emu Bay. יש המון מה לראות באי והמרחקים לא קטנים. אנחנו רוצים להספיק הכל ולחזור לפני החשיכה. כשהגענו למפרץ גילינו עיירה קסומה ופסטורלית על גדות המפרץ היפה. כמובן שמיד החלטנו שאנחנו רוצים לגור (גם) פה. היו המון שקנאים על הJetty (שדרכו מורידים ומעלים סירות למים) ולמרות שיש לנו כבר מיליוני תמונות של שקנאים, לא יכולתי להתאפק וצילמתי עוד ועוד. בחזירותי החלטתי שאני לא מספיק קרובה אליהם והחלטתי להתקדם עוד קצת על הJetty כדי לצלם תמונות טובות יותר. לשמחתי אסי טייל על המזח באותו הזמן ולא ראה את הצוקהרה הכפולה שהדגמתי כשהחלקתי על האצות הרטובות שעל הJetty. כל כך פחדתי שהמצלמה תשבר, אז הקרבתי את הברכיים והמרפקים שלי וכעונש הסתובבתי בהמשך הטיול עם חליפת רכיבה מקושטת בירוקת מפוארת בכל מקום אפשרי. מסקנה ראשונה – אין מספיק חיכוך במגפי הרכיבה שלי. מסקנה שניה – אין דרך להראות חיננית כשאת מחליקה כמו גמל עיוור. אבל בינינו, ויתרתי כבר מזמן על חינניות כשלבשתי מכנסי רכיבה מרופדות.

המשכנו דרומה לכיוון Seal Bay לראות כלבי ים. שילמנו 15$ כניסה (היתה אפשרות נוספת לשלם יותר ולהצטרף לסיור אבל החלטנו לוותר). דקה אחרי שהתחלנו לרדת לכיוון החוף על הגשר, שמענו צעקה מוזרה וכשהבטנו למטה ראינו כלב ים קטן וחמוווווד שקרא קריאות רמות. אני מיד החלטתי שהוא מחפש את אמא שלו ובהיותי בכיינית לא קטנה, גם התחלתי קצת לבכות. לא יודעת אם בכיתי כי ריחמתי עליו (בסיפור שהמצאתי הוא איבד את אמא שלו לעמלץ אכזרי), או בגלל שהייתי כל כך מאושרת ולא ידעתי איך להכיל את זה. כשהמשכנו לחוף, ראינו עשרות כלבי ים יפים וחמודים רובצים להם על החוף ונהנים מהשמש. הגור הקטן (להלן: "היתום"), המשיך לצעוק וליילל והיה נראה כאילו הוא עובר את הכלבים אחד אחד ומחפש מי שישחק איתו ואף אחד לא רצה. כולם נהמו עליו ואני חשבתי שזה ממש לא יפה לעשות ככה למי שרק לא מזמן ראה את אמא שלו נאכלת על ידי כריש באורך 5 מטרים. מה הסיכוי שזה לא מה שקרה?! אנחנו בפאק$# אוסטרליה!

בקושי רב גררנו את עצמנו מהחוף ועלינו חזרה לחניה. הטמפרטורות ממשיכות לטפס ואנחנו, שני אתלטים ידועים, כבר מתחילים להדבק לחליפות. כשאנחנו מצליחים סוף סוף לעלות לאופנוע, אנחנו ממשיכים דרום מערבה לכיוון Flinders Chase National Park כדי לראות את הRemarkables, שהיא תצורת סלעים שאמורה להיות מיוחדת ויפה ממש על שפת הים. בדרך לשם אנחנו רואים תרנגולי הודו, ברכיות (ברווזים), אווזים והמון סוגים של עופות שלא זיהינו. אתם כבר מנחשים לבד כמה הייתי רעבה בשלב הזה.

הגענו לפארק ו(שוב) שילמנו דמי כניסה. האי הזה מושלם, אבל יקר בטירוף!!!

אחרי תפוצ'יפס וצעידה קצרה, הגענו לסלעים. לקרוא להם סלעים זה understatement רציני.. לא סתם קוראים להם remarkables! הם באמת מדהימים. הסלעים האדירים שבמשך שנים ארוכות נשחקו ע"י מים ורוח מעוצבים בצורות מוזרות ויפות והנוף משם לים עוצר נשימה. לא האמנתי כשראיתי באופק לווייתן אדיר מזנק במים, ונהנינו מכל רגע. מתחיל להיות כבר מאוחר ויש לנו עוד דרך ארוכה חזרה למלון, אז בכאב גדול החלטנו שמוותרים כל Admiral’s Arch ונוסעים חזרה לKingscote. הדרך היתה לא פשוטה כלל וכלל… היה קר מאוד וברגע שהתחיל להחשיך שולי הכביש התמלאו בקנגרואים. באמת התפלאנו איך אנחנו באי שנקרא קנגרו איילנד ולא ראינו אותם כל היום… היו מאות קנגרואים ונסענו לאט מאוד ובזהירות מאוד. כל שיח נראה לי חשוד והיינו ממש בלחץ. אחרי יותר משעה וחצי, הגענו קפואים ומותשים למלון.

נכנסנו לחדר ואחרי מנוחה קצרה ירדנו לבר של המלון (שהיה המקום היחיד שעדיין היה פתוח בעיר) ואכלנו ארוחת ערב במחיר מופקע (אלא מה) של 100$!! אנחנו מוציאים בד"כ סכום כזה בשלושה ימים. חוזרים למלון שבעים אבל מבואסים שמחר עוזבים את האי ומתקרבים יום נוסף לסיום הטיול המופלא הזה…

 

29.8

למעבורת ובחזרה

היום בעשר יש מעבורת חזרה… התעוררנו יחסית מאוחר ושנינו מרגישים שלא מיצינו את האי. הכנו קפה וירדנו למטה לעשן. איש נחמד שפגשנו מספר לנו שראה כלבי ים במזח ואנחנו ממשיכים לשם, כמו שני חוראנים, בפיג'מות שלנו. שמחנו מאוד לראות את את החמדמדים משתעשעים להם בים וחזרנו למלון להתארגן לנסיעה חזרה בלב דואב. הגענו לנמל ואחרי כמה דקות של התלבטות החלטנו שאנחנו רוצים להשאר. קפצתי למשרדים ודחיתי את המעבורת למחר ושנינו הרגשנו הקלה גדולה ושמחה. שיטוט קצר בעיירה ומצאנו בית קפה קטן ומשפחתי, הזמנו קפה וקוראסונים והצצנו במפה כדי להחליט מה עושים היום. החלטנו שהלילה נישן בcabin באמריקן ריבר, גם זול יותר מהמלון שבו ישנו הלילה וגם קרוב יותר למעבורת, מה שיקצר לנו את הרכיבה בבוקר. בדרך לשם עצרנו בחוף יפה ומסולע וכשהגענו לאמריקן ריבר היה שפל אדיר. מצאנו קבין חמוד, נרשמנו ויצאנו צפונה לכיוון Stokes Bay. הדרך לשם היתה משגעת, המון עצי אורן, גבעות ירוקות ובעלי חיים. כשהגענו למפרץ גילינו חוף יפהפה, מלא אבנים ומים צלולים. עברנו דרך מבוך של סלעים גדולים לצד השני של החוף ולא עמדנו בפיתוי להוריד נעליים ולשכשך את כפות הרגליים במים הקפואים…

אנחנו עדיין בחליפות הרכיבה שלנו, עם כל הריפודים של החורף ומתחילים להזיע בתוכם… אנחנו מתלבטים אם להוריד את השכבות הפנימיות, אבל מבינים שאחרי צהריים יהיה שוב קפוא ומחליטים לחכות עם זה. החליפות נדבקות לנו לגוף, מה שהופך את העלייה חזרה לאופנוע לאתגר לא קטן… אחרי מאמץ אנחנו ממשיכים בטיול לכיוון Parndana ושם אנחנו כבר נשברים ומורידים מהחליפות את כל השכבות הפנימיות. אסי קושר הכל בכשרון רב לאופנוע ואנחנו ממשיכים לכיוון אמריקן ריבר.

החלטתי שזה זמן מצויין לשמר את המסורת החדשה ונולד לו עוד שיר:

"אני מזיעה במגפיים, כי הבוקר גרבתי גרביים עבות.

מזיעה גם במכנסיים, מזיעה אפילו בגבות.

הברכיות נדבקו לי לברכיים ואי אפשר להתכופף,

השרוולים נדבקו לי לידיים והכותפות אל הכתף.

את כל הריצ'רצ'ים פתחתי לאוורור, אבל זה לא ממש מספק,

את זה שבגב השארתי סגור, כי אני לא יכולה לכופף את המרפק!

עוד מעט נעלה על האופנוע, אז יש לי משהו קטן לבקש,

שברגע שנתחיל לרכוב, הרוח אותנו תייבש,

ואולי אם אפשר, בעצירה הבאה,

כשנשב על שפת האגם,

אם אפשר, רק לחצי שעה,

להדליק פה את המזגן?!"

התארגנו בקבין ויצאנו לטיול ברגל לנהר. שמחנו לגלות שהשפל עבר, המים והציפורים חזרו. צילמנו המון ציפורים יפות ולא האמנו כשראינו שוב כלבי וים ואפילו דולפינים מקפצים להם במים. השמש התחילה לשקוע וצבעה את השמיים בצבעים משגעים, כחולים וורודים. נהנינו מכל רגע במקום המדהים הזה. כשכבר החשיך, חזרנו לקבין ונהנינו מערב של מוזיקה טובה ומנוחה. הלכנו לישון עייפים אך מאושרים. מאוד מאושרים!

 

30.8

כביסה וטוסטים עם גבינה מאתמול

טוב, היום באמת עוזבים את קנגרו איילנד, אחרי יומיים נ ה ד ר י ם!! התארגנו די באיטיות כי המעבורת יוצאת רק בעשר וחצי ואנחנו די קרובים לנמל. יצאנו לדרך ואחרי שיט נהדר, הגענו חזרה לCape Jervis. כעת יש לנו כ430 ק"מ עד לRobe. עלינו בדרך היפה חזרה צפונה וכעת מתחילים להדרים שוב. היינו כבר די עייפים ונורא רצינו כבר להגיע. מבט בGPS מראה שתכף מגיעים למעבורת וזה די מפתיע אותנו. אפילו יותר הופתענו כשהגענו לנהר והבנו שיש שם מעבורת קטנה, מין "אוטובוס" ימי, שעובר כל כמה דקות ומעביר כלי רכב לגדה השניה של הנהר. השיט היה קצר ומשעשע והמשך הרכיבה היתה בדרך יפה, מלאה באורנים ענקיים ויפים, נטועים בסימטריות ראויה לציון. השמש התחילה לרדת ועננים התאספו. כשהגענו לRobe הופתעתי לגלות עיירה קטנה ויפהפיה, בדיוק כמו שאסי זכר מהטיול הקודם שלו ולי העיירה הזכירה מאוד את אנגליה בגלל הבניינים העתיקים והצמחייה. מצאנו קראוון פארק קטן וחמוד והקמנו את האוהל בדשא. מהרטיבות הרבה היה ניכר שהאיזור זכה למנה יפה של גשמים בימים האחרונים. קפצנו לסופר לקנות לחם לארוחת ערב, בתפריט להיום טוסטים עם גבינה מאתמול.

סופסוף יש גם הזדמנות לעשות כביסה אחרי שאנחנו ממחזרים בגדים כבר כמה ימים ואחרי כביסה ומקלחת, אנחנו מכינים טוסטים ומקווים שהגבינה מאתמול לא תאשפז אותנו.

ולפינתנו: "השיר היומי":

"היום ראינו פרות, חלק חומות וחלק שחורות,

ראינו גם כבשים, ראינו אפילו עז,

חלק עדיין עם צמר וחלק כבר אחרי גז.

תמיד כשאני רואה כבש או פרה,

מתחילה אצלי תופעה מוזרה,

לא יודעת מדוע ולמה,

בא לי מיד אחרי זה שווארמה".

לילה טוב!

 

31.8

הלילה האחרון באוהל…

היום נוסעים לכיוון Warrnambool, מה שאומר בעצם שחוצים את הגבול חזרה לVictoria. זו, למעשה, חציית הגבול האחרונה שלנו בטיול הזה ואנחנו מודעים היטב למשמעות… העננים בשמיים לא ממש עוזרים למצברוח, ומזכירים לנו שויקטוריה קרובה. יצאנו בתחילת החורף והוא מחכה לנו שנחזור. כשהתארגנו בבוקר, הופתענו לפגוש את הזוג המקסים שפגשנו בתחילת הטיול ב Eden. הם מטיילים כבר שנים ואין להם דבר למעט הקראוון שלהם ואחד את השני. אבל מה בעצם צריך יותר מזה? אני מקנאה בהם ומעריצה אותם. הם עושים את מה שכולנו חולמים. אחרי חיבוקים ונשיקות, החלפנו חוויות והיה כיף גדול, למרות שזה עיכב אותנו קצת ביציאה. לקראת 11 בבוקר יצאנו לדרך ושוב פגשנו את עצי האורן המפוארים…אלו נגמרו בדיוק בשלט שבישר לנו שאנחנו נכנסים לויקטוריה. הנוף התחלף ובמקום שורות של אורנים חזרנו לנוף המוכר של סבך שיחים ועצים. גם השלטים המוכרים של הקואלות חזרו והיתה תחושה שהכבישים פה הרבה פחות טובים. אני מניחה שכמויות הגשם הגדולות פה לא ממש עוזרות לאיכות הכבישים. מתחילות גם רוחות חזקות ומלבורן חוזרת לשלטי הדרכים. וואו. אופפפף.

עצירה קצרה להתרעננות ב Port Fairy וממשיכים. כשהגענו לWarrnambool הבנו שזו לא העיירה שחשבנו שזכרנו מהטיול הראשון שלנו ל Great Ocean Road, אלא עיר די גדולה ומפותחת. חיפשנו קראוון פארק לחנות ללילה ומצאנו אחד כזה ביציאה מהעיר, במקום קטן ומקסים על שפת אגם. הפארק היה יפה ומטופח, היו בו SPA, בריכה ואפילו חדר משחקים עם משחקי מחשב וטלויזיה. הקמנו את האוהל על הדשא שהיה לח למדי, התארגנו והלכנו לג'קוזי. היינו די לבד בפארק, מה שאומר שהיה לנו ג'קוזי לעצמנו ושמיד אחרי יכולנו להביך את עצמנו במשחק ארוך של מירוצי מכוניות. כן, כבר דיברנו על זה שאחד המאפיינים הבולטים בזוגיות הזאת זה הבגרות.

ומה יותר מתאים לסיום של ערב כזה מפנק מהמבורגר בהאנגרי ג'ק?? נסיעה קצרה ואנחנו שם וחצי שעה אח"כ כבר חזרה בפארק, שבעים, עם פתק לצינתור (נראה לי שבאמת אצטרך אחד אחרי כל הג'אנק שאנחנו אוכלים פה). יושבים קצת בחדר טלויזיה לכתוב יומן וחזרה לאוהל לישון. זהו בעצם הלילה האחרון שלנו באוהל ואנחנו מסרבים להאמין.

 

1.9

גשם, גשם ועוד קצת גשם. ברוכים הבאים (השבים) למלבורן!

כל הלילה ירד גשם. וגם בבוקר. וגם אחרי. אנחנו נצורים באוהל ומנסים למצוא אסטרטגיה טובה להתארגנות ויציאה לדרך. כשהתחיל הגשם בלילה אסי הגיבור יצא והביא את הכביסה שלנו מהחבל ועכשיו אנחנו, הקסדות, המגפיים והכביסה הרטובה באוהל בגודל איגלו של גמדים. העננים שחורים ורבים ולא נראה כאילו השמש מתכננת לצאת בקרוב. ההחלטה הראשונה להיום היא שאנחנו מוותרים על נהיגה דרך Great Ocean Road, שבמזג האוויר הזה מסוכנת מאוד ובמקום זה ניסע דרך הכביש המהיר. לא כיף אבל אחראי. בהפוגה הבאה של הגשם אנחנו קמים מהר, מקפלים את האוהל הרטוב, הציוד, עצמנו, עולים לאופנוע ויוצאים לדרך. נסענו דרך כבישים מהירים, ירד גשם כל הדרך, הרוח היתה חזקה והיה לא פשוט בכלל. ברגעים האלה (בין היתר), אני מודה לאלהים על אסי. נהג נהדר, אחראי וזהיר. אין מישהו אחר שהייתי מוכנה לרכוב איתו בתנאים כאלה (או בכלל).

עצרנו ב Colac לחמם את עצמנו קצת בקפה של תחנת הדלק. היה "טעים" בדיוק כמו שזה נשמע, אבל לפחות היה חם. היינו קפואים ורטובים. אני לא רואה הרבה בדרך בגלל הגשם והאדים על המשקף וגם אסי לא. זה מפחיד ואנחנו שמחים שהגענו עד פה בשלום. למזלנו, באוסטרליה הנהגים לא מתעלמים מקיומם של אופנועים (בניגוד למדינות אחרות שמתחרזות עם ישמעאל) ומכבדים אותם, מה שהופך את כל הסיפור הזה לאפשרי. החלטנו שכשנגיע למלבורן ניקח מלון וננוח קצת ונדחה את כל הסידורים שלנו למחר. אחרי הכל, יש לנו עוד קצת זמן ואנחנו צריכים את המנוחה.

בסוג של סגירת מעגל עשינו צ'ק אין במלון בו ישנו בלילה הראשון שבו יצאנו לטיול ושמחנו להוריד את הבגדים הרטובים ולעשות מקלחת חמה. קפה חם וקרואסונים שקנינו בסופר סוגרים לנו את ערבו של היום המתיש הזה.

 

2.9

לפעמים התכנית הכי טובה היא שאין תכנית

וואו. צריך לקחת רגע, לנשום עמוק ולהפנים שאנחנו פה, במלבורן, והטיול הגדול (לפחות הנוכחי), מאחורינו. איך אפשר להפנים דבר כזה? ומה עושים עכשיו? לי יש טיסה חזרה לארץ ב6/9 ואסי נשאר פה? אסי עזב את העבודה לפני הטיול, איפסנו את תכולת הדירה שלו ומה עכשיו? חזרה לשגרה? איך אפשר לחזור לשגרה אחרי כל מה שעברנו?! ומי בכלל רוצה לחזור לשגרה…? אנחנו מוצפים במחשבות ודילמות ויש לנו ממש מעט זמן לקחת החלטות. אם כך, ההחלטה הראשונה שלוקחים היא – שממשיכים את הטיול עד לרגע האחרון. החלטה שניה – אסי בא איתי לארץ! לפחות לשלושה חודשים. ההחלטה שלישית – שלא מחליטים שום דבר נוסף בינתיים. אוקיי, הזמן קצר והמלאכה מרובה!

דבר ראשון – צריכים לארגן את כל הציוד של הטיול במחסן בו אחסנו את כל החפצים של אסי ולקחת את האוטו מהחברים האהובים שלנו אייל ולייני ששמרו עליו במהלך הטיול. צריכים גם לקנות לאסי כרטיס טיסה לארץ (יששש!!!), כך שהיום שלנו מתחיל להתגבש. מה עושים מחר? ממשיכים בטיול! יש לנו עוד יומיים שאפשר לנצל ונעשה את זה כמו שצריך. אסי הציע כבר מזמן שנסע לעשות סנואובורד ב Mount Buller . זה אתר סקי וסנואובורד במדינת ויקטוריה, מרחק של כ-4 שעות נסיעה ממלבורן (כן! יש שלג באוסטרליה! גם אתם המומים כמוני??). ואני אומרת – היינו כבר ביערות גשם, בחוף הים, במדבר – לא נהיה בשלג?! נשמע לי כמו סגירת מעגל מצויינת וסוף נהדר לטיול (אני לא אשקר ואודה שגם המחשבה על הסיכוי שאשבור איזה רגל או יד בסנואובורד שתשבית אותי לחודש או יותר גם קצת קסמה לי, שהרי המחשבה לחזור לעבודה עכשיו די עושה לי בחילה…).

מתארגנים ליציאה ועכשיו מכה בנו העובדה שזו הפעם האחרונה (לבינתיים) שאנחנו לובשים את חליפות הרכיבה וחובשים את הקסדות האהובות שלנו. אנחנו מתלבשים לאט לאט וסופגים כל רגע. ולא אכפת לנו שהחליפות עוד קצת רטובות וכך גם המגפיים. היינו מוכנים לרכוב איתם ככה עוד חודשים ארוכים. תחנה ראשונה להיום – תחנת השטיפה. מקרצפים את הבייבי שלנו טוב טוב ומקפידים להוריד את כל מה שנשאר מהחרקים ומהגריז. מתמהמהים שם קצת כדי לדחות את הפרידה ובלב כבד נוסעים למחסן. את העלייה למחסן עצמו אנחנו עושים בשתיקה (מה שלא אופייני לנו כל כך, שלא נאמר – לא אופייני לי בכלל), אבל זה היה רגע קשה לשנינו. מארגנים את הדברים מחדש במחסן כדי שיהיה מקום לאופנוע ומנסים לא לפרק את כל הארגזים (ולא ממש מצליחים) כשאנחנו מחפשים את בגדי הסקי של אסי ועוד קצת בגדים שיקח איתו לארץ. מפרקים את המצבר והארגזים ואסי בכשרון רב, מצליח להכניס את האופנוע בצורה מושלמת למחסן. את האוהל, שקי השינה ויתר הציוד אנחנו פורשים מעל כדי שלא יתעפשו ומכניסים גם את המזוודות שלנו פנימה, שהרי מחר נוסעים לשלג וביומיים הבאים הטויוטה הקטנה והאדומה של אסי היא הבית שלנו. אני מנסה לא להשמע דרמטית מידי, אבל חייבת להודות שהרגעים האלו היו קשים. מבט אחרון בבייבי שלנו וסוגרים את הדלת של המחסן. שנינו עצובים ונאחזים בכל כוחנו במחשבה שממש, אבל ממש בקרוב נפגש איתו שוב ונצבור זכרונות וחוויות חדשות. אפילו האוהל הקטנטן שלנו מפתה עכשיו כמו סוויטה מלכותית במלון ארבע עונות. כוסאמק חזרה לשגרה.

עם החליפות שלנו אנחנו צועדים לתחנת האוטובוס ומרגישים קצת מטופשים. נסיעה קצרה באוטובוס ואחריה אחת יותר ארוכה ברכבת ואנחנו רואים אותה. עומדת שם, מחכה לנו, מוקפת בעשביה. אדומה, נוצצת אחרי הגשם. הסטארלט של אסי. אוספים את המפתחות מהמחבוא, אסי מסובב את המפתח בסוויץ' ו… יש! היא מניעה. מפה ממשיכים לסוכנות נסיעות לקנות לאסי כרטיס טיסה. אני עדיין לא מעכלת שאסי בא לארץ ונראה לי שגם הוא לא. לא סיפרנו עדיין למשפחה – נפתיע אותם ממש לקראת הטיסה. נפרדים מקצת יותר מאלפיים דולר ומקבלים תמורתם כרטיס לשלושה חודשים. מה יהיה בשלושת החודשים האלה ומה יהיה אחריהם אנחנו לא יודעים עדיין וגם לא מעסיקים את עצמנו בזה. צעד צעד. לפעמים התכנית הכי טובה היא שאין תכנית.

קופצים לסופר לקנות קצת דברים לערב ולנסיעה של היומיים הקרובים וחוזרים למלון. מבלים ערב רגוע במלון ומתרגשים מהנסיעה של מחר.

 

3.9 שקיות של זקנים בקופת חולים

נוסעים לשלג!!! איזה כיף! אני לא יודעת ממה אני יותר מתרגשת – מזה שנוסעים לשלג (עדיין מתלהבת משלג כמו ילדה קטנה), מזה שהטיול ממשיך, מזה שאסי בא איתי לארץ, או מזה שאנחנו הולכים לנסות סנואובורד בפעם הראשונה. תכלס, מה זה משנה ממה, העיקר שמתרגשים!

מתקתקים הכל צ'יק צ'ק בבוקר, עושים צ'ק אאוט ויוצאים לדרך. איזה מוזר זה לנסוע באוטו! וכמה מקום יש בבגאז'! מעמיסים מינימום בגדים (כי התרגלנו), חטיפים ונשנושים ויוצאים לדרך. אין לנו תיקים מתאימים אז הכל בשקיות כמו זקנים בקופת חולים.

מזג האוויר מאיר לנו פנים. אנחנו שמים מוזיקה בipod ומתחילים לנשום את הנופים היפים ברגע שיוצאים מהעיר. ושוב הכל ירוק ושוב החופש זורם בגוף. אנחנו נהנים מכל רגע ומנצלים אותו כמו אסיר שאוכל ארוחה אחרונה לפני הזריקה. מי דרמטית, אני?? J

במחצית הדרך אני מתחילה לחפש לנו מלון ללילה. כבר סוף העונה ואנחנו מניחים שלא תהיה בעיה למצוא חדר. הממ… כבר אמרנו שאסור להניח?! כמובן שתוך כמה דקות אנחנו מתחילים להבין שהכל תפוס ומה שלא תפוס יקר בטירוף, אבל לשמחתנו עוד קצת מאמץ ואני מוצאת לנו חדר במחיר סביר ושנראה לא רע, ממש על ההר. יש שם גם מקום לשכור ציוד סנואובורד אז נראה שיהיה בסדר.

לא עובר זמן רב והנופים של האחו הפורה והירוק מתחלפים בכביש פתלתל במעלה ההר ואנחנו מוקפים אקליפטוסים תמירים. בטח היה תענוג לרכוב פה עם האופנוע. מתחיל להתקרר ואנחנו מבינים שאנחנו ממש קרובים. קצת מפליא שלא רואים עדיין שלג, אבל יש לנו סבלנות. עוד קצת ואנחנו מגיעים לכניסה לאתר. כמובן שמחזירים אותנו חזרה לרכוש שרשראות לגלגלים ואנחנו שמחים לגלות ש"במקרה" יש חנות כזו ממש בסמוך. מעמיסים את השרשראות בבגאז' (נשתמש בהן רק לפי הצורך) וחוזרים לכניסה. פה אנחנו מגלים שאת הרכב נצטרך להשאיר בחניון לא רחוק ולקחת מונית למלון. מה מונית לעזאזל?! עם כל השקיות של הזקנים מקופת חולים?? איזה פדיחות. הכל פה גם נורא יקר. השרשראות לגלגלים היו רק ההתחלה ואז הגיעו דמי כניסה, דמי חניה ומונית בעלות מופרזת למלון (נסיעה של חמש דקות). הוצאנו פה בחצי שעה סכום שחיינו ממנו שבוע בטיול וזה עוד מלון, ציוד לסנואובורד וכניסה לאתר סקי. יאללה, לא חשוב. תופסים מונית למלון וסוף סוף רואים קצת שלג! פחות ממה שציפינו, אבל אנחנו מקווים שישתפר. מגיעים למלון ושמחים לראות שפה יש המון שלג ושהמלון שלנו ממש חמוד ושיש לנו הר של שלג משלנו במרפסת. שתי השקיות של הדוריטוס שהבאנו איתנו התנפחו נורא ואנחנו לא מפסיקים לצחוק מזה ומהפדיחות עם כל השקיות שהתפזרו בבגאז' של המונית. בשביל 40$ לחמש דקות נסיעה נראה לי שהנהג לא ממש כעס.

קופצים לחנות בכניסה של המלון לברר לגבי ציוד ומסכמים עם הבחור הנחמד שנפגש מחר בבוקר להתארגן.

מקלחת חמה, ארוחת ערב לא רעה (ויקרה בטירוף!!!) והעברנו ערב נעים וחמים במלון, מתרגשים לקראת מחר.

 

4.9

ליפול זה קל. הבעיה זה לקום.

המראה הזה, הלבן, השקט של שלג מחוץ לחלון שלך, כל כך קסום ולא דומה לשום דבר ממה שראינו עד עכשיו בטיול. אנחנו קמים מוקדם ויורדים לאכול ארוחת בוקר. אחרי קפה וכמה צנימים עם ריבה, אנחנו כבר מודדים מגפיים וסנואובורדים ומתחילים להתרגש. מאורגנים למשעי אנחנו צועדים לתחנה של השאטל וכמה דקות אחרי אנחנו כבר בדרך לאתר. פה כבר מחכים מלא אנשים שהשכימו הרבה לפנינו ואנחנו מחליטים לקחת שיעור סנואבורד כדי ללמוד איך עושים (או לפחות מנסים לעשות) את זה נכון. נפגשים עם המדריך והקבוצה ולומדים כל מיני טכניקות של גלישה. עד כאן – נראה פשוט למדי ואנחנו מצליחים די יפה. אנחנו גם מגלים שאסי הוא "גופי" ואני לא, כלומר – אסי גולש עם רגל ימין קדימה ואני עם רגל שמאל. מאוחר יותר יסתבר לנו שמי שיותר "גופי" משנינו הוא אני… בשלב שהמדריך מלמד איך גולשים עם הפנים קדימה (ולא על הצד כמו בסקייטבורד), אני מבינה שזה "קצת" יותר מאתגר ממה שחשבתי והמדריך בטח מצטער שהוא החליט להיות מדריך. הוא נוזף בי שאני לוחצת יותר מידי על הבורד ומייד מסיק שאני נהגת שודים. אז נפלתי עליו. שוב ושוב. אחרי שעתיים מתישות, סוף סוף משחררים אותנו מהשיעור ואנחנו מתחילים לגלוש לבד. כלומר, לנסות לגלוש לבד. אסי גולש כמעט כמו מקצוען ואני נופלת כמו מקצוענית. מידי פעם מצליחה להחזיק מעמד על הבורד די יפה,

אבל תמיד זה נגמר בפזצטא על השלג. גם אסי מרגיש מידי פעם את עצם הזנב שלו, אבל אני מביאה את זה ממש לכדי אמנות. ליפול? ליפול זה קל. הבעיה היא לקום אחרי שנפלת. ברגע שקמת אתה מתחיל להחליק ולא פשוט בכלל לעשות את זה, בייחוד בשלב שהרגליים שלך מתחילות לרעוד. אבל זה כיף. כל כך כיף. וזה ממש ממכר. ואתה כבר עייף ומותש, אבל לא יכול להפסיק. בזמן שאני נופלת וקמה, אסי גולש למטה ועולה שוב כדי לוודא שלא דרס אותי איזה ילד בן שלוש עם מגלשי סקי. לשמחתו הרבה, הוא התקין הבוקר את המצלמה על המשקף, אז כל הפדיחות שלי מתועדות. יופי, יהיה מה להראות לנכדים.

אנחנו מעבירים כמה שעות טובות בשלג ואחרי הצהריים כשכבר נגמר לנו הכח מחליטים לחזור למלון, מותשים אבל מבסוטים לאללה. הפעם החלטנו לחזור ברגל ולהנות קצת מהנוף. מגיעים למלון, מזדכים על הציוד ובמקלחת אנחנו מגלים את המחיר של כל הנפילות. לא ידעתי ששטפי דם מגיעים לכאלה גוונים. יהיה מעניין להרגיש את השרירים מחר בבוקר…

מסיימים את היום הנפלא בערב מפנק בחדר ונהנים מהזמן שנשאר לפני שחוזרים חזרה למלבורן מחר.

 

5.9

יום ההולדת הכי טוב שיש

השרירים… הכל כואב. הרגליים, התח#, הידיים, ה כ ל. אבל היה שווה כל רגע! חבל שאי אפשר להשאר עוד יום. אוכלים ארוחת בוקר, נפרדים מהשלג ויוצאים חזרה לכיוון מלבורן. החלטנו שנאריך קצת את הדרך חזרה ונטייל עוד קצת. מזג האוויר נפלא ואנחנו עוצרים בכל מקום שרק יכולים ומטיילים ברגל. יש פה אגמים יפהפיים והנוף משגע. עוצרים גם לפיקניק על גדות אגם יפה בצהריים וחולקים את ארוחת הצהריים שלנו עם ה Magpies היפים. היום יש לי יום הולדת ולא יכולתי לבקש מתנה טובה יותר מזה – טיול נהדר עם אהבת חיי. מה בנאדם צריך יותר מזה. אני בעננים!

שומעים מוזיקה נהדרת כל הדרך ולקראת מלבורן אני מתקשרת למלון שאותו עזבנו לפני יומיים להזמין חדר ללילה. הלילה האחרון שלנו במלבורן. מגיעים לעיר עייפים ועוברים במחסן לקחת את המזוודות שלנו. מחר טסים לארץ ואנחנו ברגשות מעורבים. משם ממשיכים למלון ומבלים את הערב במנוחה, אחרי שארגנו את המזוודות, דיברנו קצת עם המשפוחה והזמנו מונית לשדה התעופה מחר בערב. קבענו להפגש מחר עם חברים במשך היום ואנחנו מחכים לראות אותם כבר בקוצר רוח. לילה טוב…

 

6.9

נפרדים מאוסטרליה (לבינתיים…)

איך, איך כבר עברו שלושה חודשים?? אנחנו קמים לבוקר של יום יפה. קצת קריר, אבל אין גשם והשמש (יחסית) זורחת. אנחנו לא ממש מאמינים שהיום טסים לארץ ואני בעיקר מסרבת להאמין שלא שברתי כלום בשלג ואני חוזרת לעבודה. מי יודע, אולי אני עוד אפול בשדה, יש הפתעות בחיים…

מתארגנים באיטיות ועוזבים את המלון בסביבות 11 בבוקר. אנחנו נוסעים להפגש עם וויין והלן, חברים של אסי ואח"כ קבענו להפגש עם איאן וג'ולי המקסימים, שהכרתי כבר לפני הטיול. וויין והלן יוצאים עם אסי לטיולי אופנועים מידי פעם והם שמחים מאוד לשמוע את החוויות שלנו מהטיול. וויין קצת מקנא והלן די מזדעזעת לשמוע שישנו כמעט שלושה חודשים באוהל קטנטן. משם אנחנו ממשיכים לביתם של איאן וג'ולי ואחרי סשן ממושך של חיבוקים, אנחנו נסחפים איתם, כרגיל, לשיחה ארוכה על החיים, טיולים ומה שביניהם. איאן הוא חבר של אסי מהעבודה, הוא וג'ולי כבני חמישים, והם נהדרים. אוהבי טבע מושבעים ומטיילים כמה שרק אפשר. הם אדיבים ונדיבים ואנחנו מאוד אוהבים אותם. כל מפגש איתם מעשיר אותנו ומשמח אותנו מאוד. אחרי שעות ארוכות אנחנו נאלצים להפרד מהם וממשיכים לכיוון הבית של אייל ולייני, שם נשאיר את הטויוטה של אסי לבייביסיטר מסור. אייל ולייני מטיילים עכשיו בישראל אחרי שהיו בהוואי ואנחנו מחכים כבר לפגוש אותם בארץ. אני רק יכולה לדמיין כמה הם יופתעו כשיגלו שגם אסי מגיע.

המתנו ממש מעט עד שהגיעה המונית שלנו ויצאנו לשדה התעופה. המשפחה עדיין לא יודעת שאסי מגיע, נגלה להם רק כשנהיה בשדה. הנסיעה נעימה ונהג המונית אדיב ואנחנו נפרדים ממלבורן שמחשיכה מסביבנו. עוברים את דלפקי הצ'ק אין בשדה וחוטפים המבורגר אחרון בהאנגרי ג'ק. עוד נתגעגע אליו עכשיו כשחוזרים לאכול לחם שיפון ועוגיות שיבולת שועל.

כשהבורדינג פס ביד שלנו אנו מצלמים את של אסי ושולחים למשפחה – של אסי ושלי. כמה שניות אחר כך מגיעות גם התגובות וכולם מאושרים עד הגג. אמא של אסי מפשירה בשר. היא מכירה אותי כבר מצויין J

אנחנו משתדלים לא לחשוב על מה יהיה הלאה, אלא לחיות את הרגע ולתת לדברים לקרות כפי שהם צריכים. אם יש מה שלמדנו עד עכשיו זה שהכל מסתדר בסוף ואנחנו מקווים שגם הפעם זה יעבוד. שהרי מישהו אמר פעם ש"אם אתה רוצה להצחיק את אלהים, ספר לו מה התכניות שלך". אנחנו לא ממש רוצים להצחיק אותו וסומכים עליו שהתכנית שלו עבורינו תהיה סבבה. עד עכשיו – אין לנו מה להתלונן. טיסה נעימה, נפגש בבנגקוק.

 

8.9

Home is where your heart is

בנגקוק. שנינו מתעבים את השדה הזה, במיוחד בגלל החוויה המפוקפקת של הטיסות של אל על מפה לישראל. תיארנו לנו שהפעם לא יהיה שונה – ובאמת כך היה. חבורות חבורות של צעירים שחוזרים מתאילנד, משפחות עם ילדים צעקניים, בטוח יהיה כיף בטיסה. בדלפק אנחנו מגלים שבגלל שעשו Overbooking לטיסה אני משודרגת לביזנס. לא הצלחנו לשדרג גם את אסי ואני לא רוצה להפרד ממנו אפילו לעשר שעות, גם בתמורה למקום לרגליים וסכו"ם ממתכת. כשכולם יישובים במקומותיהם, אני ניגשת לבחור שיושב ליד אסי, ממש שתי שורות לפני השירותים ומציעה לו לעבור לביזנס במקומי. הבחור (או אם תבחרו לקרוא לו "הישראלי המכוער", או סתם "הטמבל") ברוב חוצפתו אומר לי שאם אני מציעה לו את זה כנראה שמשהו לא בסדר ושהוא יסכים להחליף איתי רק אחרי שיראה את המקום. כן, אתה צודק, מקום בביזנס יכול להיות יותר גרוע מלשבת על השירותים כשמסביבך בוכים ילדים קטנים. כמובן שאמרתי לו שהוא חצוף ושישאר במקום שלו (זה היה בקול רם, בלב זה היה הרבה פחות מנומס), נפרדתי מאסי וחזרתי למקום שלי ולשמיכה עם הריח של ילנג ילנג ופצ'ולי. פחות מ12 שעות אח"כ, כבר חיכינו ליד המסוע של המזוודות בנמל התעופה בן גוריון…

באיזור מקבלי הפנים התרגשנו מאוד לראות את המשפחות שלנו עם בלונים, שלטים וציורים מהאחיינים. התחבקנו ארוכות ונשמנו את האהובים שלנו מקרוב. שנינו התברכנו במשפחות נפלאות ואנחנו ברי מזל בשל כך. משם המשכנו הביתה, לבית שלי שחיכה בסבלנות שאשוב והפך במהרה להיות הבית שלנו. גם פה קיבלו את פנינו ציורים של האחיינים המתוקים שלי והבית היה נקי ומצוחצח ובמקרר חיכו לנו מאפים טעימים שהאחיות הנהדרות שלי הביאו. התקלחנו והלכנו לישון, בדיוק כמו בשלושת החודשים האחרונים – עייפים אך מאושרים.

 

סוף דבר…

את הפרק האחרון ביומן הזה אני כותבת ממרחק של כמעט חצי שנה מאז שחזרנו וכל כך הרבה קרה מאז…

לא הרבה אחרי שחזרנו, החלטנו אסי ואני להתחתן. בעצם, אם חושבים על זה, ידענו שנתחתן בערך יומיים אחרי שהתחלנו להתכתב ב WhatsApp אחרי שעודד, גיסו של אסי החליט שלשדך בין מישהי מחדרה ומישהו ממלבורן זה הגיוני. באוקטובר נסענו עם המשפחות להתחתן בקפריסין ובנובמבר חגגנו עם המשפחה המורחבת והחברים הקרובים במסיבת חתונה נהדרת בארץ. שניים מהאורחים הכי חשובים שלנו בחתונה היו יוני בן שלום, שליווה אותנו בהכנות לטיול ובטיול ושבזכותו אנחנו יכולים לחלוק איתכם את חוויותינו כאן וגלי אשתו הנהדרת. יוני וגלי – אנחנו אוהבים אתכם אהבה גדולה ומאושרים שאתם חלק מחיינו. אני מאחלת לכולנו לחלוק עוד חוויות רבות מטיולים נהדרים עוד שנים רבות.

בחודשים האחרונים אנחנו עובדים על הוצאת ויזת עבודה עבורי (כזכור, לאסי יש אזרחות אוסטרלית והוא גר במלבורן כחמש שנים עד שהפרעתי לו) וכשאקבל אותה נעבור אסי ואני לאוסטרליה. המעבר הוא לא פשוט עבורנו, מכיוון שיש לנו פה משפחות חמות ואוהבות וחברים נהדרים, אבל אנחנו מרגישים שזהו הצעד נכון לנו (לפחות בשלב הזה). בינתיים אנחנו בארץ, מתכננים את הטיול הבא. אסי יוצר יצירות מופלאות מקרמיקה ואני, שצומצמתי מעבודתי לפני כחודשיים יחד עם כ300 מחבריי), משתדלת לעמוד בקצב. מבחינתנו, אנחנו עדיין בירח דבש נהדר ובעוד חודש בדיוק, ב27.3, נחגוג שנה להיכרותנו.

 

היה לנו עונג גדול לחלוק אתכם את התקופה היפה בחיינו. מקווים שגם אתם נהניתם ומחכים כבר לחלוק איתכם את החוויות מהטיול הבא. מאחלים לכולכם בריאות טובה, אושר והרבה, הרבה אהבה.

 

אסי והדר.

———————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאסי מילר והדר אזולאי

——————————————————————————————————–

 

 

 

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המותניים הצרות של אמריקה על שני גלגלים ולב רחב

כמה כבר אפשר לכתוב על מרכז אמריקה… הרבה מאד. הנה טעימה מהבלוג המשגע של לירן מרכוס:

הונדורס בקטנה וניקרגואה בשקיעה.

הערה:
הפוסט הנ"ל מוקדש למשפחתי היקרה שברגע זה חוגגת ברית מילה לנכד הראשון וכן אני הפכתי לדוד סוף סוף,אז לאחי חגי ולאשתו אוריאן מזל טוב להולדת בנכם נהוראי מאחל לכם ולו את כל הטוב שבעולם,שתדעו רק נחת וכמובן בריאות אושר והצלחה.
לקוראי הפוסט בבקשה תבינו אותי אם הפעם הכתיבה קצת כבדה וחסרת הומור ,קצת קשה לכתוב בזמן שהמשפחה חוגגת אירוע גדול שכזה.

אזהרה:
פוסט זה מכיל תמונות של שקיעות שמש מטורפות.
7.11.14

יצאתי מהעיר צ'יקיומולה (Chiquimula) השוכנת קרוב לגבול הונדורס, אל עבר מעבר הגבול, על הונדורס שמעתי אין ספור סיפורים רובם על מעבר הגבול, כגון הדרישה בתשלום שוחד וניצול הגעתו של תייר מזדמן ובמיוחד אחד כזה שהגיע עם אופנוע,שמעתי וקראתי רבות על כך והיו רוכבים שנאלצו לשלם עשרות דולרים ל"מאכרים" במעבר הגבול שעובדים יחד עם השוטרים במעבר וחולקים איתם את הרווחים,לפעמים הסכומים הגיעו לכמעט 200$, אני באופן אישי נגד תשלום שוחד לשוטרים או כל אחד אחר שבסך הכל אמור לבצע את עבודתו, לכן החלטתי שאני לא משלם אגורה ולא משנה מה יהיה,הדרך למעבר הגבול עוברת בין כפרים נידחים ואני חושב לעצמי מדוע אנשים גרים במקומות כאלו שוממים,באחד הכפרים הייתי אמור לפנות שמאלה אל עבר הכביש המוביל אל הגבול,שוב ה GPS שלי אינו עוזר לי ואני מבחין בטעות כ 30 ק"מ מאוחר יותר, עכשיו צריך לחזור 30 ק"מ לאחור, איזה באסה יצאתי מוקדם כדי להגיע למעבר הגבול כמה שיותר מוקדם ועכשיו נוספו לי 60 ק"מ למרחק הראשוני,אין מה לעשות ולא נבכה על חלב שנשפך,רציתי לכתוב בשר שנשרף אבל אז באמת הייתי בוכה,לאחר שחזרתי את המרחק הנ"ל הבנתי מדוע פספסתי את הפניה,במקום אין שילוט והפניה נראית כאילו היא מובילה לדרך עפר צדדית ורק לאחר כמה עשרות מטרים שוב יש כביש אספלט,נו טוב,לאחר כשעה הגעתי למעבר הגבול,הצד הגואטמלי עבר בזריזות החתמת הדרכון והחתמת הניירת של הקרנף במכס וקדימה אל הצד הבעייתי של הגבול שנמצא כמה עשרות מטרים מהצד הגואטמלי,עוד לפני שהחניתי את האופנוע כבר קפצו עלי 2 "מאכרים"(שכביכול עוזרים שעושים את תהליך מעבר הגבול עבורך)ישר נפנפתי אותם בחיוך ואמרתי להם "נו אספניול" הם התעקשו ושאלו על שפות אחרות אז הבטתי ממרום גובהי אל עיניהם במבט מאיים יותר ואמרתי להם בקולי השקט "נו אינגליש,נו ג'רמן,נו פרנסס,סולו איבראו"(רק עברית)תפחתי להם על הכתף והמשכתי קדימה,הם כנראה הבינו את הרמז ועזבו אותי לנפשי,עוד בימים שהייתי באפריקה מעולם לא שילמתי שוחד לשוטרים או לכל אחד אחר וזה מה שהבדיל אותי לעומת אנשים אחרים,את כל חבריי באפריקה "קניתי" בחיוך ובחברות וכך אעשה גם פה.

הפקידים במעבר הגבול ובמכס היו די נחמדים,"אני בבקשה דרכון,רישיונות של האופנוע" ,הפקיד "או.קיי לך תצלם את המסמכים הנ"ל ",אני "אחלה צילמתי מה עכשיו?",הפקיד "לך תשלם אגרה בסניף הבנק הצמוד למשרד ",הלכתי לשלם וחזרתי עם הקבלה והפקיד נתן לי את כל המסמכים חתומים אמרתי תודה וחזרתי אל הקרנף וואוו סה"כ 40 דקות, על יד הקרנף חנה  BMW 650 של בחור אמריקאי שמשום מה איני זוכר את שמו,הוא החל בתהליך חציית הגבול כמה דקות אחרי לכן הסברתי לו מה עליו לעשות כדי לקצר זמן והוא שאל אם אני מעוניין לחכות לו קצת ושנלך לאכול צהריים ביחד, אני לא ממהר אז אמרתי לו "סבבה מתאים לי ושאחכה כאן ליד האופנועים",עד שהוא סיים את התהליך המרתי את הכסף הגואטמלי(קאצל) למטבע של הונדורס בשם לימפריה,לאחר שהבחור האמריקאי סיים יצאנו לדרך ונכנסנו להונדורס,כעבור 20 דקות עצרנו לאכול, פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום, הונדורס אינה בטוחה והפשע חוגג כאן ולכן אני מתכוון לחצות את הונדורס במהירות האפשרית ולשהות בה כמה שפחות,לאחר שנפרדתי מהבחור האמריקאי המשכתי בדרכי היות ואני רוצה להספיק כמה שיותר היום,מצב הכבישים גרוע וכמו בגואטמלה קצת קשה לצבור מרחקים גדולים ביום אחד,לקראת אחה"צ בעודי עובר בכפרים אני מתחיל לחפש מקום לישון בו הלילה ולא מוצא,יש עוד זמן עד חושך ולכן אני מחליט להמשיך הלאה אל הכפר או העיירה הבאה,פתאום מתחיל גשם או יותר נכון מבול,אני ממשיך עוד כשעה וחצי ומוצא את עצמי בפתח העיר סן פדרו סולה (San pedro sula) בה לא תכננתי לישון, העיר הנ"ל נחשבת לבירת הרציחות והעיר האלימה בעולם,כן בדיוק מה שקראתם עכשיו,עקב הסחר בסמים והמסחר בנשק לא חוקי נרצחו בה ב 2012 159 אנשים על כל 100,000 תושבים וב 2013 מספר הקרבנות על כל 100,000 תושבים עלה ל 187 ועל פי הסטטיסטיקה נרצחים בה שלושה אנשים ביום,בחשבון פשוט על פי כמות האוכלוסייה בישראל כ 15,000 מקרי רצח בשנה,לצערי היאלץ לישון בה הלילה,לאחר כמה סיבובים בעיר מצאתי מלון במחיר סביר עם חנייה מתחת לאדמה שנמצאת מעבר לכביש,לקחתי חדר פרקתי את הציוד קשרתי את הקרנף והלכתי להתקלח, אח"כ קפצתי מעבר לכביש לאכול משהו ומשם חזרתי לחדר, בעיר הזאת אני לא מסתובב בלילה.

למחרת קמתי מוקדם וארזתי את הציוד יום ארוך לפני, לכן יצאתי מסן פדרו בשעה 7:30, בתכנון להגיע אל העיר צ'ולוטקה (Choluteca) הקרובה למעבר הגבול עם ניקרגואה ומרחק הנסיעה המשוער כ 620 ק"מ,לאחר כשעה נסיעה מסן פדרו הכביש הפך לדו מסלולי סלול ברמה גבוהה וואאוו,הנוף מסביב הררי וירוק מאוד, כפרים קטנים ומכוניות מעשנות מכל עבר,זו ההזדמנות לצבור מרחק בזמן קצר ולכן העברתי את המתג שנמצא בצידו השמאלי של הכידון למצב S כלומר ספורט, מערכת ההזרקה כעת מזרימה יותר דלק והמנוע משחרר עוד כמה סוסים שנחו באורווה בתקופה האחרונה, המשאיות, המכוניות והאוטובוסים מזדחלים בעליות ואני חולף על פניהם במהירות,הכביש המפותל פשוט נהדר ומה שמגביל אותי כרגע הם הצמיגים שלי,

כן צמיגים דו שימושיים הם לא פה ולא שם,בדרך אני מבחין באגם לצד הדרך ועוצר לצילום ומנוחה, לקראת צהריים מד המרחק מראה שעברתי למעלה מ 500 ק"מ ואני מגיע לכניסה אל עיר הבירה של הונדורס טגוסיגאלפה (Tegucigalpa) יופי לא נשאר עוד הרבה, אעצור להפסקה רענון ואח"כ אחצה את העיר, לאחר שנחתי קצת,חציתי את העיר דיי בזריזות בכביש שעוקף את מרכזה הסואן של עיר הבירה, כמה ק"מ לאחר היציאה מהעיר הכביש הופך לדו סטרי ומפותל, בדיוק כמו כל הכבישים העוברים בהרי מרכז אמריקה, המשאיות והאוטובוסים בכבישים שכאלו זוחלים גם בעליות החדות וגם בירידות, אני משתדל לעקוף אותם כאשר שדה הראייה מספק מבט אל עבר הפניה הבאה והמרווח מספיק לעקיפה, באחד המקרים בעודי נוסע מאחורי משאית עמוסה וממתין להזדמנות טובה לעקיפה, הכביש מתפתל סיבוב ימינה ואח"כ שמאלה ופתאום שיטטט אחד מצמיגי המשאית משתחרר ומתגלגל לעברי, כן בדיוק מה שקראתם כל הצמיג משתחרר ונע בזיגזג לרוחב הכביש,אני מנסה לבלום ולהימלט ממנו ימינה ושמאלה אך קצת קשה לנחש לאן אני צריך לפנות כדי להימנע מפגיעה בו,הכביש גם ככה מפותל ובירידה ומהירות הנסיעה שלי כ 60 קמ"ש, המרחק ביני לצמיג מצטמצם במהירות לעזאזל, כאשר אני ממש קרוב לצמיג אני מיישר את הכידון ומחזיק אותו חזק ואומר בקול "פי כוס אומו נגמר הטיול" ואז בוםםם,הצמיג משפשף את הגלגל הקדמיונוגח במגן המנוע בצידו הימני של הקרנף,הקרנף מתנדנד קלות ובועט את הצמיג הענק הזה אל השוליים, וואיי אני לא מאמין נשארתי על הגלגלים,אני עוצר מיד בשוליים כדי לבצע בקרת נזקים, המשאית ממשיכה הלאה וכך גם המכונית שהייתה מאחורי וראתה את הכל,אני אומר לעצמי שוב ושוב "איזה מזל אני לא מאמין",התגובה שלי הייתה טובה למרות שכל זה קרה בשבריר שנייה,לקרנף לא קרה כלום,סימני הצמיג נראו על גבי מגן המנוע המאובק וזהו חוץ מסימנים הכל תקין,עישנתי 3 סיגריות והמשכתי לדרכי,לקראת אחה"צ הגעתי לעיר צ'ולוטקה, בכניסה לעיר ישנו גשר יפה אך לא עצרתי לצלם אותו עקב מאורעות היום ומעל ל 620 ק"מ רכיבה, מצאתי מלון זול שמנוהל ע"י משפחה נחמדה והלכתי לאכול ארוחת צהערב, במהלך הערב שחזרתי שוב ושוב את האירוע עם הצמיג הנ"ל וכמה מזל היה לי, הלכתי לישון יחסית מוקדם מחר אני חוצה לניקרגואה.בבוקר לפני שנסעתי אל מעבר הגבול קפצתי לכניסה לעיר לראות ולצלם את הגשר היפה מעל הנהר ומשם אל עבר הגבול,

הדרך למעבר הגבול הייתה רצופה בבורות עמוקים וכשאני אומר בורות עמוקים אז אני מתכוון לכך חלקם היו בעומק של יותר מ 30 ס"מ, למרות המחשבות על מעבר הגבול רמת הריכוז בקסדה עברה למוד אדום,והבעיה העיקרית באיתור הבורות היא כאשר נוסעים אחרי משאית או כאשר הבורות נמצאים בצלם של העצים,בור שכזה במקרה הטוב יכול לגרום לפנצ'ר ולעיקום הגלגל ובאשר למקרה הגרוע אתם יכולים לנחש לבד.ממעבר הגבול בצד של הונדורס עבר שוב בזריזות כ 30 דקות ואני בצד של ניקרגואה ושוב במעבר הגבול הנוהל הרגיל:דרכון מסמכים של האופנוע,לך תצלם את המסמכים,אני ממתין לפקידה העצלנית שתדפיס את האישורים,ביטוח צד ג' בלבד לקרנף,המרת שאריות הכסף מלימפריה של הונדורס לכסף של ניקרגואה בשם קורדובה (Cordoba) לאחר כשעה וחצי אני שוב בדרך ושוב בארץ חדשה עבורי גם כאן הכבישים מלאים בבורות ורמת סלילתם ותחזוקתו של האספלט גרועה עד מאוד,מזג האוויר חם ולח אך הנוף מסביב משגע,הרי געש,שדות בגווני ירוק על כל צבעיו,עגלות עם סוסים וגם כאלו עם שוורים,ילדים חוצים את הכביש ומנופפים לשלום,בדרך אני חולף על פני כפרים פשוטים הפרוסים לצידי הכביש,אני עוצר לתדלק את הקרנף שותה קולה קרה לצנן את גופי וממשיך בדרך אל עבר העיר ליאון (Leon) אחה"צ הגעתי ללאון, לאחר שעברתי בין כמה מלונות מצאתי מקום נחמד אך יקר וגם החדר לא משהו לכן אשאר פה רק לילה אחד ואח"כ אמשיך לגראנדה (Granada) את הקרנף החניתי בתוך משרד הטיולים של הגסטהאוס,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,רחובות העיר פשוטים ועתיקים חלקם סלולים וחלקם מאבנים מסותתות,רחובות צבעוניים וכנסיות עתיקות, העיר מתוירת מאוד ואפשר לראות תיירים בכל פינה,לקראת חושך ישבתי לאכול ארוחת ערב במסעדת קרניבור,היות ואני אחד כזה התישבתי שאלתי "מהו הסטייק הגדול ביותר שלכם?" המלצר ענה "950 גרם" אמרתי "סבבה!! יאלה זרוק אותו על המנגל" המלצר חזר לאחר 2 דקות ואמר "ה 950 גרם נגמר אבל יש 750 גרם" נו טוב קטנצ'יק אז הזמנתי את הטיבון 750 גרם צלוי למחצה, התענגתי על כל ביס ופשוט ליקקתי את הצלחת,משם חזרתי למלון או יותר נכון לגסטהאוס,קצת עדכונים מהמשפחה והחברים והתקפלתי למיטה.

בבוקר יצאתי אל עבר העיר גראנדה מרחק של כ 150 ק"מ בלבד לא כולל סיבובים מצב האספלט השתפר ומספר הבורות בכביש פחת,הכבישים הפכו לישרים ברובם,הצבע השולט ממשיך להיות ירוק ובאופק נראים הרים משני צדדיו של הכביש,הרי געש נראים מרחוק וקל לזהותם בשל צורתם הקונית,לאחר כשעה אני מבחין בשלט המורה על פניה ימינה ועליו כתוב הר געש מומוטומבו (Momotombo) גם ככה זה יום קצר מבחינת מרחק רק 150 ק"מ אז קצת שינוי בתכניות לא יזיק לאף אחד,פניתי אל עבר הכביש הצדדי שהתברר שהוא תחת שיפוצים ורובו אינו סלול,יופי קצת אבק לא יזיק לי ולקרנף,ההר נראה כבר מרחוק ולאחר כ 30 ק"מ פניתי אל עבר שלט המורה על תצפית אל ההר,הכביש עבר בתוך כפר שכנראה לא ראה קרנף עם רוכב מגודל מימיו,אנשים נופפו לשלום,ילדים רצו אחרינו(הקרנף ואני) וחלקם גם ברחו לבתיהם,הכביש הסתיים על שפת אגם קסולוטלאן (Lago Xolotlan) מעבר לאגם ניצב מולי הר געש מרשים ביופיו,וואוו פשוט נפלא,כיביתי את המנוע והצהרתי בקול "הפסקה!! " ישבתי שם כחצי שעה נהנה מההר העצום ולאחר מכן חזרתי חזרה אל הכביש הראשי,שוב עברתי בכפר ושוב תושבי הכפר בהו בי כאילו שראו עב"ם, המשכתי אל עבר העיר מנגואה (Managua) שהיא עיר הבירה של ניקרגואה החלטתי לוותר על ביקור בעיר זו ולהמשיך הלאה כמתוכנן אל עבר גראנדה אך לא לפני שאעצור לנשנש איזו ארוחת דאבל קטנה במקדונלדס,לקראת ערב הגעתי אל העיר גרנדה ומצאתי גסטהאוס קטן ונחמד עם חניה ואינטרנט,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גראנדה גם כן היא עיר מתוירת,כרכרות סוסים מציעות את שירותיהן,רחובות העיר נקיים,מבחר המסעדות רב,הכיכר המרכזית מטופחת והאווירה במקום פשוט נהדרת,לאחר סיבוב קצר בעיר הלכתי למסעדת פיתה אנד פיתה בבעלות שף ישראלי בשם דודו,הוא ומשפחתו החליטו לעזוב הכל בארץ ולפתוח מסעדה בניקרגואה ופרק חדש בחייהם,הזמנתי מעורב ירושלמי וישבתי ליהנות מארוחה טובה בחברתם של אנשים נחמדים,בערב חזרתי אל חדרי הצנוע והלכתי לישון.

למחרת שוב הסתובבתי בעיר ושוב אחה"צ חזרתי אל מסעדת פיתה אנד פיתה ישבתי שוב עם דודו ומשפחתו,הזמנתי פיצה ודודו הציע לי את הקינוח שהוא מכין בעצמו על חשבון הבית,עוגת שוקולד וגלידה, פשוט נפלא,נפרדתי מהם וחזרתי למלון,מחר אני ממשיך לאי אומטפה שנמצא באגם ניקרגואה.למחרת יצאתי לדרך קצרה כ 70 ק"מ אל האי אומטפה (Ometepe) שנמצא בלב אגם ניקרגואה,כדי להגיע אל האי עלי להגיע אל המזח שנמצא בעיירה ריבס (Rivas) ומשם לקחת מעבורת אל האי עצמו,לאחר כשעה הגעתי אל המזח שילמתי כניסה ל"נמל" אם אפשר לקרוא למזח בודד נמל והמתנתי כשעה עד לשובה של המעבורת מן האי,כאשר המעבורת הגיעה המתנו עוד כ 10 דקות עד שכל המכוניות,המשאיות וגם אוטובוס אחד ירדו ממנה אל המזח ואז הסדרן המדופלם שעובד שם החל לתת הוראות למכוניות להיכנס אל המעבורת,כאשר רציתי לעלות הוא אמר לי אופנועים בסוף,המתנתי בסבלנות וכאשר הוא סימן לי לעלות סובבתי את הקרנף ובאותו הרגע באה משאית מהצד ופשוט נדחפה בתור אל תוך המעבורת,הנהג החוצפן שלה חסם את הפתח למעבורת ולמרות שהיה מקום גם לקרנף הוא לא הסכים לזוז ולאפשר לי גם לעלות, פניתי לסדרן ואמרתי לו "מה זה צריך להיות?אני הייתי פה ראשון!" הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר ה"המעבורת הבאה עוד 3 שעות" אמרתי לו "מה 3 שעות אני פה כבר שעה וחצי" הוא עשה תנועה עם היד שאין מה לעשות ופה הפיוז של הצד המרוקאי שלי נשרף,והתחלתי לדבר בקול ובטון עצבני,אמרתי לו "שמשלמים לו שיעשה את עבודתו כמו שצריך ומה שהוא עושה זה לא יפה ולא מכובד" שוב הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר "זה מה יש,לא רוצה לחכות 3 שעות אתה יכול ללכת למקום אחר" אפילו 2 השוטרים שהיו במקום ששמעו את הרעש ובאו לברר מה פשר הדבר אמרו שאני צודק אך הוא בשלו ואין עם מי לדבר,מרב עצבים הפלאתי בו שורה של קללות בעברית שלמרות שהוא לא הבין את משמעותן הוא הבין שאני לא מברך אותו בברכת שנה טובה או משהו שכזה,טוב אז אני יושב שם עצבני וחושב מה עלי לעשות, לאחר 20 דקות אני אומר לעצמי "3 נוספות אני לא מחכה פה נעבור לתכנית ב' וניסע אל היעד הבא" אני בודק ב GPS ורואה שהמרחק לעיירת החוף סן חואן דל סור (San Juan del Sur) רק 35 ק"מ,אז קדימה חזרתי אל הפקידה בכניסה לנמל וביקשתי החזר עבור מה ששילמתי וקיבלתי החזר מלא,

אמנם רק דולר וחצי אבל עקרוני, הנסיעה משם הייתה דיי קצרה ומשעממת כבישים ישרים עם נוף ירוק אך לא משתנה, חוות שבשבות הרוח ליצור חשמל פרוסות משני צידיו של הכביש בישרו על אזור שופע ברוח, לקראת צהריים הגעתי לסן חואן,לאחר שלא מצאתי מקום לינה במחיר סביר קפצתי לבית חב"ד לברר על מקום לינה סביר, פגשתי שם שני חברה צעירים בשם משה ויוני שעובדים במקום הם הכווינו אותי לעבר גסטהאוס שקרוב אליהם,כמובן שהם הופתעו לגלות שהגעתי לשם עם אופנוע, לפני שעזבתי אכלתי שם ארוחת צהריים לא לפני שהתבדחתי ושאלתי בקול "המסעדה כשרה כאן?" אחרי שאכלתי קיבלתי מהם המלצה לטפס לתצפית שנקראת "פסל ישו" שנמצאת על הר שמשקיף אל המפרץ,התבדחתי איתם ואמרתי להם "איזה חב"דניקים אתם שאומרים ליהודי לך לפסל של ישו" כמובן שהם הגיבו בצחוק מתגלגל והבינו שזו בדיחה, נסעתי לגסטהאוס שם פגשתי מלא חברה ישראלים שרובם נמצא בטיול לאחר סיום שירותם הצבאי, אחה"צ לאחר מקלחת טובה הנעתי שוב את הקרנף ויצאתי אל עבר התצפית, הנסיעה קצרה מאוד ותוך 10 דקות הגעתי לחנייה המאולתרת שנמצאת כ 5 דקות הליכה מהתצפית, לאחר טיפוס המדרגות במעלה ההר הגעתי לפסל ישו והנוף המשקיף אל המפרץ היה פשוט נהדר, נשארתי שם עד לשקיעה ולאחר מכן חזרתי אל הגסטהאוס, בשעות הערב העיירה מתעוררת לחיים ומוזיקה מתנגנת בווליום לא הגיוני ונשמעת מכל כיוון וזה יימשך עד לשעות הקטנות של הלילה,מסכנים התושבים,אנשים שיכורים מכל עבר וזו שעתם של הנוכלים והשודדים שרובם ילדים צעירים, השומר במלון אמר תראה אלו מחפשים שיכורים בשביל להתנפל עליהם,כאשר הם רואים ניידת או סתם שוטר הם נעלמים כמו עכברים.
בבוקר שלמחרת יצאתי שוב להסתובב ברחובות סן חואן פתאום אני שומע מרחוק "לירן" אני מסתובב ואת מי אני פוגש? שוב את דניאל,אסף ושיר אותם פגשתי בפלורס ושוב בסן פדרו לה לגונה שבגואטמלה, מה קורה אנשים? כמה טוב לפגוש אותם שוב,חברה פשוט נהדרים,הסתובבנו קצת ברחובות העיר,שתיתי כמה שייקים של בננה עם קרח וחלב ואח"כ קפצתי שוב לבית חב"ד, אינני דתי אך שם האווירה ישראלית פתוחה וטובה ואיש אינו מכריח אותך להתפלל או משהו כזה פשוט קצת להשלים פערים מהתרבות הישראלית שממש חסרה לי, לקראת ערב קפצתי אל החוף וזכיתי לראות את אחת משקיעות השמש היפות ביותר שיצא לי לראות, פשוט מהמם ועוצר נשימה, לקראת ערב שוב המוזיקה החלה להפציץ מכל עבר ושוב הנוכלים והשיכורים נראו מכל עבר, באופן אישי זה מגעיל אותי לראות אנשים בוגרים חלקם מבוגרים מתנהגים בצורה שכזו.

נשארתי בסן חואן כארבעה ימים בהם עדכנתי את הבלוג,נהניתי בחברתם של החברה הישראלים,פגשתי עוד חברה ישראלים בהם נתקלתי בגואטמלה, שחיתי בים, נדהמתי שוב ושוב משקיעות מרהיבות ונגעלתי מהשיכורים ברחובות, נתקלתי שם ביותר מפעם אחת במקומיים שמתייחסים באופן מגעיל לתייר המזדמן, שמעתי ממקור ראשון על יותר ממקרה אחד על אנשים שהותקפו ונשדדו רובם בשעות הקטנות של הלילה, בערב נפרדתי מכל החברה שפגשתי בסן חואן.
בבוקר עזיבתי פניתי לפקידת הקבלה כדי לקבל החזר עבור פיקדון בסך 100 קורדובה אותו נדרשתי לשלם עבור השאלת מגבת,פקידת הקבלה החזירה לי 80 קורדבה,אמרתי לה "אבל שילמתי 100" היא ענתה "כן אבל אנחנו צריכים לכבס את המגבת" אמרתי לה "גם את המצעים אתם צריכים לכבס לא?" היא ענתה בתקיפות "זה מה יש אם לא טוב לך אל תחזור לפה" מה? לעזאזל ככה מדברים עם לקוח? באמת שדיברתי איתה בנועם כאשר חיוך על שפתיי,אך כאשר היא ענתה לי כך נשרף לי שוב הפיוז ואמרתי לה ש"אני בטוח לא אחזור לשם ושכדאי שתלך ללמוד איך לדבר עם לקוחות,שלום ולא להתראות".
היום אני נוסע לאי אומטפה (Ometepe) כן לא ויתרתי על הרעיון, מסן חואן אני אסע בחזרה לריבס נסיעה של כ 35 ק"מ,משם אנסה שוב לעלות על המעבורת אל האי נקווה שהפעם זה יהיה קל יותר,לאחר כחצי שעה כבר עמדתי במזח,שוב שילמתי את מיסי הנמל,הפקידה זכרה אותי ולא שאלה שאלות וכך גם הסדרן הדביל, לאחר רבע שעה הגיעה המעבורת ולאחר שהיא פרקה את כלי הרכב וכל הנוסעים הגיע תורנו,הפעם נעמדתי לפני המעבורת וחסמתי את המעבר לרכבים גדולים,אין מצב שאני לא עולה הפעם וכן הפעם אני הוא הסדרן, כאשר ראיתי שהמקום הולך ופוחת על הסיפון הנעתי ונכנסתי מבלי לשאול אף אחד,המקום צפוף וכלי הרכב והאופנועים דחוסים כמו סרדינים בקופסת שימורים,לאחר כרבע שעה יצאנו לדרך להפלגה שאורכת כשעה, לקראת 11:00 הגענו אל האי אומטפה שהוא בעצם אי שנוצר משני הרי געש שצמודים אחד לשני ובניהם נבנו כפרים, החלטתי לנסוע לכיוון ההר הדרומי, רב הדרך סלולה באבנים משולבות,הסתובבתי קצת עד שמצאתי מקום לינה במחיר סביר, אשאר פה 3 לילות,האינטרנט חלש באי כך שפה אני רק אנוח ואסתובב באי,במהלך שלושת הימים מזג האוויר כמעט כל הזמן היה מעונן ופשוט בלתי אפשרי לראות את ההרים מסביב במלואם, בימים הנ"ל אני מוצא את עצמי יושב על החוף נהנה מהשקט,מביט אל האגם ועל החוף,ילדים מקומיים משחקים בכדור,לא פלייסטשיין או סמארטפונים או משחקים אחרים שמוכרים לילדים בארצות המפותחות והם פשוט מאושרים,

פה ושם אני מכין לעצמי קפה טורקי שקיבלתי במתנה מיוני שעובד בבית חב"ד,ביום השלישי לאחר שחיכיתי כיומיים שהשמיים יתבהרו קצת יצאתי להקיף את האי הצפוני עם הקרנף,רב הכביש סלול אך אני נוסע לאט היות ואינני לובש ציוד מגן למעט קסדה וככפות פשוט נוסע לאט ונהנה מהמקום הפסטורלי,עדרי פרות מהלכים על הכביש,אנשים רכובים על סוסים כפרים קטנים מסביב,חלק מהבתים עשויים מבוץ,שאריות של עפר וולקני וסלעי בזלת מכל עבר,אפשר לראות את הצלקות הרבות שנוצרו על גבי צלע ההר מהתפרצויות שהיו פה בעבר,בעודי מקיף את ההר אני מבחין שהכביש שמקיף את ההר עובר דרך מסלול המראה,מה??איזה מגניב למרות ששלטים מורים שאסור לעצור על המסלול,אני עוצר לכמה דקות כי אני פשוט חייב לעצור לצלם את הקרנף על המסלול,אח"כ כמה דקות המשכתי והכביש הסלול הפך לכביש בוצי אך לאחר גואטמלה הקרנף עובר את עשרת הק"מ הללו בקלות,באחד הכפרים נתקלתי באנשים שחסמו את הכביש,בתחילה חשבתי שמדובר בהלוויה אך מסתבר שהם חוגגים איזשהו חג נוצרי וכולם הולכים ברחוב ומנופפים בענפים,זיקוקים מכל עבר ותמונות של אחד מהקדושים המקומיים,לאחר כ 20 דקות הכביש או יותר נכון השביל נפתח לתנועה והמשכתי אל עבר מרכזו של הכפר שם כולם חגגו,עצרתי לנשנש כמה חלקי עוף על האש ואת השאריות נתתי לכלב מקומי שעשה לי פרצוף "בחייאת זרוק לי עצם",לאחר מכן חזרתי אל הערסל למנוחה מול האגם,מחר אני חוזר אל היבשת ומשם אחצה לקוסטה ריקה.

המעבורת של הבוקר יוצאת ב 7:30 ואני צריך להיות במזח בשעה 7:00,קמתי מוקדם ארזתי את הציוד ונסעתי אל המזח (12 ק"מ בדרך שחלקה משולבת וחלקה עפר)הגעתי אל המזח בשעה 6:45,
עובדי המעבורת רק הגיעו והחלו לעסוק בהכנתה,שוטר מקומי בדק רישיונות לכולם בזמן שאני מתענג על קפה וסיגריה של בוקר, ב 7 אפס אפס עובדי המעבורת החלו להעמיס את הרכבים ולבסוף את האופנועים ובשעה 7:35 עזבנו את האי לכיוון היבשת,שוב על הסיפון נדרשתי לשלם כ 150 קורדובה שהם כ 6 דולר עבורי ועבור הקרנף ולאחר כשעה הגענו בחזרה אל המזח של ריבס,כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס,פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

לסיכום:
בהונדורס וניקרגואה הייתי חייב לעבור, רכבתי במדינות הנ"ל כ 1200 ק"מ, על הונדורס הייתי מוותר בקלות, היא פשוט שעממה אותי וגם האנשים שבה לא משכו את תשומת לבי יותר מדי, אולי כי פשוט שמעתי עליה ועל תושביה דברים רעים ולכן החלטתי לחצות אותה במהירות.
ניקרגואה ארץ קטנה ויפה עם הרי געש מכל עבר, המקומיים בהם נתקלתי היו פחות נחמדים, אומרים שהם הכי נחמדים במרכז אמריקה אך זו לא דעתי, נתקלתי ביותר מאחד שהתייחס אלי אישית באופן מזלזל ואף היו כמה שזרקו לעברי קללה או שתיים, שמעתי ממקור ראשון על אנשים שנשדדו במיוחד בסן חואן דל סור' לא אשכח את ניקרגואה בעיקר בגלל השקיעות המרהיבות אותם זכיתי לראות בסן חואן, מחירי המחייה בניקרגואה זולים מאוד.
לסיכום אני לא חושב שאחזור בעתיד לאחת מהמדינות הנ"ל אלא אם אהיה חייב לחצותם דרך היבשה.

בפוסט הבא- קוסטה ריקה – קופים, פרפרים, יערות גשם וכמובן חופים.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!