הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש פברואר, 2015

23 בפברואר 2015 לירן מרכוס חוצה את גואטמלה-כתבה 14

גואטמלה על אופנוע. דרכים צדדיות

והנציגות הישראלית לחופי אטיטלאן

resized_20141103_102753.jpg

לירן ממשיך לרקד עם הקרנף בשבילי מרכז אמריקה קבלו טעימה וקישור לבלוג האישי והגדוש כל טוב שלו

17.10.14

גואטמלה המהפנטת

כאשר הגעתי לגבול גיליתי שאיבדתי את צרור המפתחות שלי בו היו מפתחות של מנעולי התיקים,מנעולי הארגזים של הקרנף,מנעול הדיסק ומנעול הכבל של הקרנף, איזה עצבים ואכזבה תפסו אותי באותו הרגע, אני לא רגיל לאבד דברים, חיפשתי שוב ושוב ולא מצאתי כנראה שהשארתי אותם על אחד הארגזים כאשר העמסתי את הציוד בבוקר, כעת אני עם המפתחות הרזרביים ועלי לשמור עליהם מכל משמר.

resized_20141017_123016.jpg
בצדו הבליזי של הגבול נתבקשתי לשלם 30$ בליזי עמלת יציאה לתיירים בלבד,"מה לעזאזל השטות הזאת? ואם אין לי כסף לא תתנו לי לצאת?" גם ככה אני כועס על עצמי עם הסיפור של אבדן צרור המפתחות ועוד באו לי עם השטות הזאת של עמלת יציאה לתיירים, טוב אין ברירה ועלי לשלם, שילמתי קיבלתי חותמת בדרכון והמרתי את שארית הכסף הבליזי לקאצל(Quetzal) גואטמלי, מעבר הגבול בצדו הגואטמלי עבר גם כן במהירות יחסית בנוהל הרגיל, ביקורת דרכונים,מכס הצגת רישיון רכב ונהיגה,בדיקת מספר שילדה, נשלחתי לצדו השני של הרחוב כדי לצלם את הרישיונות והדרכון ותוך כשעה יצאתי לדרכי לא לפני שגלגלי הקרנף רוססו שוב בחומר כלשהו, במעבר הגבול נאמר לי שאין צורך לעשות ביטוח וביטוח אינו חובה בגואטמלה, שאלתי בכל זאת היכן אפשר לעשות ביטוח (צד ג'-הוא הביטוח היחיד שחברות הביטוח מבטחות תיירים)אמרו לי שבעיר הסמוכה אולי אמצא אבל זה גם לא בטוח,יצאתי לדרך ובעיר הראשונה שנמצאת על הגבול חיפשתי ולא מצאתי מי שמבטח,  המשכתי בדרכי ומיד לאחר היציאה מהעיר הבחנתי שהכביש סלול היטב וואוו אחרי בליז סוף סוף כביש נורמלי בלי בורות וסדקים עמוקים נקווה שימשיך ככה, המטרה שלי היא העיירה פלורס  (Flores) שנמצאת על אי באגם המקושר ליבשה ע"י גשר, המרחק ממעבר הגבול לפלורס הוא קצת יותר מ 90 ק"מ ולאחר כשעה ו 20 דקות אני מגיע לפלורס כמה סיבובים ברחובותיו הצרים של האי עד שאני מוציא לי מלון במחיר סביר ועם חנייה, בעודי פורק את הציוד ניגש אלי תייר אחד ומתחיל לגמגם לי באנגלית "איזה יופי, מה מטייל עם אופנוע? מאיפה באת?" אני עונה לו מה קורה גבר" בעברית כמובן, הבן אדם נדהם ואמר בעברית "מה אתה ישראלי?" "כמובן" אמרתי לו, דיברנו כמה דקות וקבענו שנפגש בערב לכוס בירה, הכנסתי את הקרנף לחנייה ואת הציוד שמתי בחדר, התקלחתי ויצאתי קצת להסתובב באי, פגשתי עוד חברה ישראלים הסתובבנו ביחד באי וישבנו לאכול משהו, בערב פגשתי את הבחור שקבעתי איתו בצהריים שתינו בירה ופטפטנו קצת, משם חזרתי למלון קצת עדכוני אינטרנט והתקפלתי לישון.

למחרת היום ניצלתי את היום לסיבובים באי ומנוחה וקצת עדכונים מהארץ, היום אני הולך לישון מוקדם מחר אני נוסע לכפר בשם לנקין (Lanquin)ממנו אצא לראות את פלא הטבע בשם סמוק שמפיי ( Semuc champey) יצאתי בבוקר מפלורס ולאחר התברברות קלה בעיר הגעתי אל הכביש הראשי, כזכור ה GPS שלי מראה לי בערך את הכיוון הכללי וזהו,הכביש סלול ברמה טובה והנני מופתע מכך, שמעתי שבגואטמלה הכבישים גרועים אך עד כה אני מרוצה, הכביש עבר בין שדות והרים ירוקים, מצדי הדרך אנשים מברכים אותי בהינף יד לשלום בעודי חולף על פניהם, לאחר כחצי שעה הכביש נגמר בנהר רחב ידיים, כן בדיוק מה שקראתם הכביש הראשי נגמר לפתע בלי התרעה,את הנהר יש לחצות ברפסודה ממונעת שעושה הלוך וחזור עם כל הרכבים, משאיות, אופנועים והולכי רגל שרוצים לעבור את הנהר הזה, פשוט מצחיק איך כביש ראשי ואיכותי שכזה נחצה לפתע ע"י הנהר, חיכיתי כמה דקות עד שהרפסודה תחזור ותפרוק את הרכבים והנוסעים שהגיעו מצידו השני של הנהר,מחיר החצייה עולה כ 5 קאצל שהם קצת פחות מדולר, חציית הנהר נמשכת כחמש דקות ולאחר הירידה מהמעבורת הכביש היפה נמשך, לאחר כחצי שעה נוספת פניתי אל הדרך המובילה ללנקין מפה והילך כל מה ששמעתי על כבישי גואטמלה התברר כנכון, פה או שהכביש מעולה או שאין כביש ממש כמו האנשים שחיים פה בגואטמלה או שיש להם הכל או שאין להם אפילו מים בברז, שוב אספלט אני שמח ופתאום אני שם לב מרחוק לענפים המונחים באמצע הכביש,סימן היכר עוד מימיי באפריקה כהתראה בפני מכשול,אני מאט ואכן כך, חצי מהנתיב בו אני נוסע חסר!! ומה הכוונה חסר? הוא פשוט איננו נפל ונעלם כתוצאה מהגשמים, בהמשך נתקלתי בתופעה שוב ושוב והיו מקומות שכבר גידרו סביב בבטון מה שמצביע על כך שהמפגע קיים המון זמן, פתאום בצד אני מבחין בנהר עם אגמון כחלחל עצרתי להפסקה ונהניתי מהמחזה, לאחר כמה דקות המשכתי כמה טוב שעצרתי להפסקה כי מפה הכביש הפך לשביל עפר רטוב וחלקלק,בעודי מטפס על השביל תנאי הדרך הפכו לגרועים ביותר, סלעים רטובים ודרדרת (אבנים בגודל כדור טניס) חלקלקה, הקרנף לעס הכל, רציתי לעצור ולצלם אך בתנאים שכאלו בעודי בעליה אינני עוצר ושומר על המומנטום, המשכתי כך כ 80 ק"מ איך שהייתי רוצה ביום שכזה להיות עם אופנוע קליל יותר ובעלי אופי שטח קרבי יותר,הקרנף לא התלונן אפילו פעם אחת, עברתי בין כפרים והמקומיים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, ילדים רצו אחרי וצעקו "גרינגו, גרינגו" היו כאלו שבכו וברחו לביתם,

לאחר שהסיפור עם צעקות הגרינגו קצת נמאס עלי,שיניתי גישה וכל ילד שראיתי צעקתי לו "גרינגו" לפני שהוא צעק, הייתם צריכים לראות את הבעת הפנים המבולבלת שלהם, מה הקטע עם ה"גרינגו" הזה ואם הייתי קורא להם אינדיאנים הם היו אומרים שאני גזען, טוב נו ממשיכים לאחר כשעתיים הגעתי למחסום,הבחור אמר לי "אמיגו עבודות בכביש,הכביש סגור עד לשעה 14:00" אמרתי לו "מה אתה גנוב אין זמן והדרך עוד ארוכה בחיית זום זום תן לי לעבור" הוא עמד על שלו ולא הסכים,לאחר כ 40 דקות עברה משאית עם עובדים של האתר והוא אמר לי "קדימה סע אחריהם" סבבה הנעתי ונסעתי אחריהם לאחר כ 20 ק"מ הכביש הפך שוב לאספלט,"יששש"איזה שמחה תפסה אותי,לאחר כ 5 ק"מ ראיתי שלט שמאלה ללנקין פניתי ושוב דרך עפר גרועה מאד,שאלתי נהג לאחר הפניה "כמה ק"מ ללנקין?" הוא אמר לי "17 ק"מ", סבבה נסעתי כבר למעלה מ 100 ק"מ בדרכים גרועות מה יכול להיות? אז זהו שיכול להיות השביל התפתל בירידה וחלוקי הנחל היו חלקים מתמיד, מערכת ה ABS פעלה יותר מפעם אחת, כמובן ששוב אמרתי בקסדה אופסס ואוי אוי וגם שיואו יותר מפעם אחת,

הגעתי ללנקין ותכננתי להגיע לגסטהאוס ישראלי,אחד המקומיים הצביע לי על הכיוון ואמר שהדרך לא טובה,אמרתי סבבה ננסה מקסימום נחזור ואכן כך השביל הפך לבוצי וחלק יחד עם סלעים ושיפועים לא הגיוניים,לאחר כ 5 ק"מ כאשר כבר מתחיל להחשיך אמרתי לעצמי "עד פה, שרדתי את כל היום הזה ללא נפילות ולא מתאים עכשיו באמצע שום מקום להיתקע או ליפול יש מספיק מקומות לינה בלנקין" עשיתי פרסה בקושי וחזרתי על עקבותיי,מצאתי מלון סביר במחיר טוב יש מזגן וחנייה,אמרתי להם בקבלה שאשאר ליומיים שילמתי עבור הלילה הראשון, נאמר לי שבשבע בבוקר עוברות הסעות לסמוק והמחיר הוא כ 1.5 דולר לכל כיוון וכל שעלי לעשות הוא לחכות על השביל,הלכתי להתקלח ולאכול ומשם לישון,בבוקר קמתי מוקדם ותפסתי את הרכב הראשון שעבר,כן בשביל 3 דולר הלוך וחזור אני מעדיף לתת לקרנף לנוח ומזל שכך, הרכב שאסף אותי הוא בעל הנעה כפולה 4X4 ואיך שהוא סבל, עליות מטורפות עם בוץ, סלעים ושלוליות,כך זה נמשך כ 40 דקות עד שהגעתי לכניסה לפארק הסמוק,הייתי ראשון שם מה שהקנה לי הזדמנות לצלם את הנוף ללא הפרעות, לאחר תשלום הכניסה פקיד הקבלה הסביר לי לאן ללכת, כיוונתי את רגליי לעבר התצפית, שמעתי שיש המון מדרגות אך לא תיארתי לעצמי שיהיו עד כדי כך המוןןן, היו מדרגות מכל הסוגים מדרגות מ:אבנים,אדמה,סלעים שנחצבו,מדרגות עץ וכו' המשכתי בטיפוס היות ורציתי לראות את הנוף מלמעלה כמו שראיתי בתמונות, לאחר כשעה הגעתי רטוב מזיעה אל התצפית ואכן הנוף היה עוצר נשימה, הסמוק שמפיי הוא מקום ייחודי, מדובר בנהר העובר בגאי כאשר במרכז הגאי הנהר חודר אל מערה מתחת לפניי האדמה ומעל המערה נוצרו בריכות בצבע טורקיז מטמטם שמתמלאות ע"י מפלים קטנים הנשפכים מצדי ההרים,מלמעלה אפשר לראות את זרימתו של הנהר כאשר הוא מגיע בצבע חום, באמצע הבריכות הכחולות ולאחר מכן שוב הנהר זורם בצבע חום פשוט לא יאומן ומשגע לכל הדעות.

לאחר כשעה בתצפית ירדתי אל הבריכות(לא באותה הדרך) שוב מדרגות מכל הסוגים ובשיפועים מוזרים, לאחר כ 45 דקות הגעתי אל הבריכות, כבר מרחוק שמעתי את זרימתו של הנהר, הורדתי את החולצה וקפצתי לאחת הבריכות, איזו הקלה ואיזה רענון לאחר הלחות המעיקה של הג'ונגל, צללתי, שחיתי, ישבתי להירגע ולנוח לקראת השעה 13:00 הרגשתי את קיבתי קוראת לי והחלטתי לחזור אל המלון,חיכיתי בשער הכניסה ואין שום רכב הסעה שיוצא כרגע אז התחלתי ללכת ברגל,לאחר כ 400 מטרים עצר לידי טנדר עם משפחה שהיו פה בחופשה ובדיוק חזרו מהסמוק ועצרו לי טרמפ ללנקין,ישבתי מאחורה בארגז יחד עם הדוד והבן שלו,בדרך פטפטנו בספרדית שבורה סיפרתי מאיפה באתי ולאן אני הולך,לאחר כ 40 דקות הגעתי למלון, הנהג עצר לי לחצתי את ידיי כל המשפחה ואמרתי תודה רבה והלכתי למלון. כאשר נכנסתי למלון ניגשתי לקבלה כדי לשאול אם המסעדה כבר פתוחה והם אמרו שכן,יופי אלך לנשנש משהו אך לפני זה אני מעוניין לשלם עבור הלילה הזה, נאמר לי "אין בעיה"הוצאתי את הכסף ואז הגיע מנהל המלון ואמר לי שהחדר שלי כבר ניתן למישהו אחר ואם אני רוצה יש חדר אחר ללא מזגן באותו המחיר, התעצבנתי ואמרתי "אמרתי לכם אתמול שאשאר יומיים אז מה הסיפור הזה עכשיו?"המנהל אמר חכה התקשר לבחור שהזמין את החדר כבר לפני שבוע ושאל אם הוא מוכן לקחת את החדר השני,כמובן שהוא אמר "לא", המנהל חזר אלי ואמר אין אפשרות עליך לעבור חדר,

אמרתי לו "נראה לך שזה הגיוני מה שאתה עושה? אם היית אומר לי אתמול שהחדר לא יהיה פנוי הייתי הולך למקום אחר" הוא חזר ואמר סורי סר אמרתי לו "מה שאתה עושה לא טוב לעסק שלך ושאני עף מפה" לא נראה לי שזה הזיז לו, כבר 14:00 עלי להתארגן הכי מהר שאפשר וצאת משם,עליתי אל החדר ארזתי את הציוד ועפתי משם לעבר העיר קובן(Coban) קצת יותר מ 60 ק"מ מלנקין, דרך היציאה מלנקין עברה בקלות יחסית היות שהפעם הדרך הייתה בעלייה,בדרך ראיתי את המשפחה עם הטנדר נופפתי להם לשלום ולאחר כ 17 ק"מ הגעתי שוב אל האספלט מרחוק נראו ענני סערה,עצרתי החלפתי את הכפפות לכפפות עמידות בגשם כיסיתי את תיק המיכל בכיסוי נגד מים והמשכתי בנסיעה ואכן לאחר כ 5 דקות השמיים נפתחו ומבול שטף אותי,את האמת דיי שמחתי, הגשם ישטוף את הבוץ ממני וגם מהקרנף,הכביש הפך לחלקלק בטירוף ולכן הורדתי את מהירות הנסיעה בהתאם, היו מקומות בהם רציתי לבדוק את רמת האחיזה ובלמתי עם הבלם האחורי והרגשתי שה ABS מתערב מוקדם מהצפוי מה שאומר שעדיין חלקלק ועליי להמשיך לנסוע במשנה זהירות ובמהירות נמוכה לפחות בחצי מהמהירות בה הייתי נוסע אם הכביש היה יבש,במהלך הנסיעה הרגשתי שידית הגז (מצערת) אינה מסתובבת חלק ולפעמים אינה חוזרת בעצמה כאשר עוזבים את היד, סבבה אטפל בזה שאגיע לקובן, לקראת 16:00 הגעתי לעיר קובן לאחר שעברתי כמה מלונות שחלקם נראו כמו כלא במדינות עולם שלישי מצאתי מלון נחמד, פרקתי את הציוד ולפני שהתקלחתי החלטתי לטפל בידית הגז(מצערת),
הוצאתי את הכלים ופירקתי בזריזות את ידית הגז, שמתי לב שהגריז המקורי תחת הידית הפך לג'יפה, היות והידיות של הקרנף בעלות גוף חימום כנראה שעם הזמן הגריז הותך ואגר לכלוך שהפך לעיסה דביקה, ניקיתי את העיסה,באותו הרגע לא היה לי גריז אז שמתי קצת שמן עד שאקנה גריז,הרכבתי חזרה את מנגנות הידית, והידית חזרה לתפקד כמו בהתחלה,הלכתי להתקלח לאכול,קצת עדכונים באינטרנט ועפתי לישון מחר אסע לאגם אטיטלן (Lago de Atitlan).

למחרת יצאתי מקובן בשעה 8:15 בבוקר ע"פ גוגל הדרך אמורה להיות 303 ק"מ, מדוע אני אומר הדרך אמורה להיות 303 ק"מ היות ועד כה תמיד זה היה יותר מהנתון שגוגל קבע, הדרך התחילה בכביש סלול היטב ובנוף נהדר, מהר מאוד הדרך הפכה לגרועה עד מאוד, פתחתי את היום עם נסיעה של 70 ק"מ בשבילי עפר רטובים, עברתי דרך כפרים מוזנחים בסוף העולם, מפולות של סלעים חסמו חלק מהנתיבים ובמקומות אחרים נאלצתי להתרחק ולנסוע כנגד התנועה כל עוד הכביש ריק ולנסות להתרחק כמה שיותר מהקיר המאיים להתמוטט בכל רגע, דווקא במקומות האלו לא עצרתי לצלם, הפעם מהמחשבה שהתמוטטת נוספת צפויה בכל רגע ועלי לעבור זאת כמה שיותר מהר, התכנון להגיע אל כפר ציורי על שפת האגם בשם סן פדרו לה לגונה (San pedro la laguna) בעקבות קריאה בכמה בלוגים של אנשים שונים וביניהם של יוני בן שלום מאתר הרפתקה דוט קום, נכתב שהדרך מצידו הצפון מערבי של אגם אטיטלן אליו אני מתכנן להגיע גרועה עד בלתי עבירה לאופנועים גדולים כמו הקרנף, לכן החלטתי להגיע מצדו הדרום מזרחי של האגם דרך הכפר סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan), בהמשך הדרך חזרה שוב להיות סלולה ועברה בין כפרים נידחים הרים עצומים, נהרות, נחלים, מפלים פשוט נוף נהדר ללא סוף, שוב המקומיים בהו בי כמי שהגיע ממאדים ובינינו הם האדימו יותר כאשר חייכתי או פניתי ודיברתי אליהם, היו מקומות בהם האספלט הפך להיות גלי בצורה לא הגיונית עקב האדמה שזזה תחתיו,

חלק מהכביש הראשי עובר דרך ערים ושווקים, כאשר כבר הייתי קרוב לאגם אטיטלן עצרתי כמה פעמים לשאול אנשים ולקבל הכוונה אל עבר הכביש בו אני רוצה לנסוע, היו אנשים שאמרו שאין דרך, היו אנשים שאמרו שאי אפשר לנסוע לשם באופנוע והיו כאלו שאמרו שהכל סבבה, הנוף בדרך ממשיך להיות נהדר וכאשר אני מבחין באגם לראשונה כמעט ואני נזקק לשיניים תותבות, איזה מחזה מרהיב פשוט נפלא, אגם אטיטלן נחשב לאגם העמוק ביותר במרכז אמריקה ובשנות ה50 פאן אמריקן רצו לפתח את ענף התיירות והדייג במקום והביאו לאגם זן של דגים בשם בס שחור (Black bass) מה שגרם לחיסול של זנים מקומיים והכחדה של עוף מים מזן הטבלן הענק שחי אך ורק באגם הנ"ל, עד כה גואטמלה מהממת אותי בכל רגע מחדש,כאשר אני חוצה את הכפר סנטיאגו אטיטלן אני מבחין במבטים מוזרים מצד תושבי הכפר, אני עוצר ושואל הוראות הכוונה וגם כדי לשמוע מה יש להם לומר כולם אמרו סע ישר כל הזמן, כמה ק"מ אחרי הכפר הכביש הופך לשביל והשביל הופך לגיהנום,סלעים ומדרגות סלעים שחלקם בגודל של כדור רגל ומדרגות סלע בגובה של 20-30 ס"מ אני נשאר עם גז קבוע בהילוך ראשון הקרנף לועס הכל בקרת האחיזה במוד הראשון מתחילה להפריע ואני מעבירה למוד שני,צמיגי החצי כביש שלי מספקים אחיזה טובה אך לא כמו של צמיג שטח 100%,
אחח כמה שהייתי רוצה פה אופנוע שטח גזעי, אחרי כל מדרגה שכזו אני נושם לרווחה ולא מאמין, פשוט לא מאמין שהקרנף עובר אותם, ניסיון השטח שלי מהשנים האחרונות אומר לי להמשיך ולא לעצור למרות שאני רוצה לצלם כדי שכולם יבינו את מה שאני מנסה לתאר כאן, כל ג'יפ שבא מולי אני צופר לו שיתן לי לעבור ולא יגרום לי לעצור, לאחר אחד המכשולים שהיה בפניה חדה תוך כדי עליה מגיחה מולי ניידת הפעם נאלצתי לעצור ולתת לה לעבור, השוטרים עצרו לידי ושאלו "אם הכל בסדר?", אמרתי ש"כן ושאלתי עוד כמה זמן אראה אספלט?" הם ענו "עוד 20 מטרים" אמרתי גרסיאס דיוס" (תודה לאל) הם צחקו והמשיכו, מאוחר יותר אבין שהם לא שאלו מתוך נימוס אם הכל בסדר, הגעתי אל האספלט וכעבור 25 דקות ולאחר כ 325 ק"מ ולא כמו שגוגל חישב הגעתי לסן פדרו,החלק הקשה ביותר עד היום במסע היה קצת יותר מ3 ק"מ שנראו כמו נצח,טפחתי לקרנף על מיכלו ואמרתי לו "איזה גבר אתה על זה מגיע לך מיכל דלק פרימיום ומנוחה לשבוע לפחות", חיפשתי לי מקום לינה עם חנייה, ניגשתי למקום שקיבלתי עליו המלצות גסטהאוס ישראלי בשם קאזה בלנקה,בקבלה נאמר לי שיש רק חדרים משותפים ושאין חנייה לקרנף אמרתי לא תודה,לא מתאים,מספיק שמשהו מהציוד שלי יעלם וזה יעלה לי המון,כמו כן את השירות הצבאי שלי סיימתי מזמן ואיני רוצה להידחס עם עוד 6 אנשים בחדר קטן ומה גם שאין חנייה, אז המשכתי לחפש, עברתי ליד בית חב"ד ובחור שעובד שם בשם צמח הפנה אותי למלון 20 מטרים משם עם חנייה, אינטרנט, חדר פרטי, מקלחת עם מים חמים והכל בהבדל של פחות מדולר ללילה, חדר שכזה עלה כמעט 9 דולר ללילה, מחיר שאני יכול להרשות לעצמי להתפנק בו, אז לקחתי את החדר לכמה ימים.

הערה:
מכאן והילך הכביש הפך לגרוע ולכן אני מצטער אבל אין תמונות, פשוט לא יכולתי לעצור.

טוב נמשיך, הגעתי לסן פדרו ולאחר שפרקתי את הציוד, כיסיתי את הקרנף ואמרתי לו להתראות בעוד כמה ימים, התקלחתי החלפתי בגדים ויצאתי לאכול.
כל מי ששמע שהגעתי עם אופנוע מהצד הדרום מזרחי דרך הכפר סנטיאגו, אם זה מקומיים או ישראלים שחיים שם המון שנים אמרו לי שאני לא נורמלי, הכביש נחשב בלתי עביר ולא בטוח בעליל, נשדדים שם אנשים על ימין ועל שמאל אפילו ביוטיוב יש סרטון על אופנוען שנשדד שם כחודשיים לפני (כנסו ליוטיוב ותרשמו motorcycle in guatemala  ותראו בעצמכם) היה לי מזל גדול ולכן השוטרים שאלו אותי אם הכל בסדר.

סוף היום ואני רעב, התחשק לי אוכל ישראלי אז קפצתי אל הקאזה בלנקה, הזמנתי לי מעורב ירושלמי וצלחת של חומוס היה טעים כמו בארץ ואני התענגתי על כל ביס וביס, פשוט ליקקתי את הצלחות
בנוסף נאמר לי שבעל הקאזה בלנקה מארגן על האש מחר לכל הישראלים ללא תשלום, אמרתי תודה אני אבוא מחר ואכן כך היה, אריק בעל הבית קנה נתחים ענקיים של בשר וירון צלה אותם על הגריל היו מלא ישראלים והיה פשוט נהדר אריק פינק את כולם בבשרים וסלטים והיה פשוט יוצא מן הכלל וטעים בטירוף,היו אנשים בארץ שיצאו למסעדת בשר בעקבות התמונות ששלחתי להם.
חזרתי אל הקאזה בלאנקה כמעט מדי יום והשלמתי פערים בטעמים מן הארץ שהיו חסרים לי, פגשתי שוב את שלישיית המוסקטרים מסן קריסטובל במקסיקו ועוד מלא ישראלים, גם פגשתי שוב את החברה הישראלים דניאל ואסף שפגשתי בפלורס וגם הכרתי עוד מלא חברה על הכיפאק, באחד הערבים פגשתי גם את ענבר מהקאזה של יגיל במקסיקו שהגיעה לסופה"ש, העולם פשוט קטן , ביקרתי בבית חב"ד שמנוהל ע"י הרב אברמי עם הצוות שלו מנחם וצמח, פגשתי שם חברה נהדרים, אכלתי שם ארוחת יום שישי, באחד הימים הפלגתי אל העיירה פנחצ'ל עליה שמעתי המלצות את האמת השתעממתי שם בטירוף ולאחר כשעה וקצת כבר הייתי על המעבורת חזרה אל המקום הנפלא הזה שנקרא סן פדרו,אצל עופר משדרות שפתח מסעדת פלאפל ביקרתי כל יום, הפאלפל שלו פשוט נפלא והחומוס שלו עם טעם של חומוס אמיתי ולכן פרגנתי לו ואכלתי אצלו שוב ושוב, יש גם דוכן של שייקים שנקרא "המלאכיות" ובעלות המקום מקומיות דוברות עברית ומכינות מעדני פירות טריים,גם שם ביקרתי כל יום,בסופו של דבר נתקעתי בסן פדרו שבועיים, בהם נחתי, טיילתי, עדכנתי את הבלוג, פגשתי אנשים חדשים ובעיקר אכלתי אוכל נפלא וטעים במיוחד.

באחד הימים יצאתי לטיול מאורגן מבית חב"ד אל ראש ההר "האף האינדיאני" שנמצא מעברו השני של האגם מול סן פדרו, הייתי צריך להגיע לבית חב"ד שנמצא כ 20 מטרים מהמלון ב 3 לפנות בוקר,משם אסף את הקבוצה רכב,לאחר כ 40 דקות נסיעה בכביש המטפס אל ההר הגענו לכפר,מפה יש הליכה במסלול תלול אך לא ארוך משהו כמו 30-40 דקות, הגענו בזמן כדי לראות את הזריחה מראש ההר כעבור כ20 דקות השמיים החלו להאיר והצבעים השתנו מרגע לרגע, הנוף היה מדהים שאי אפשר לתאר, הצבעים המשוגעים, ורוד, כתום, צהוב, כחול, עננים ועם נוף נפלא מסביב, אחד ההרים הגעשיים שבאופק מעשן בלי הפסקה, ללא ספק היה שווה את המאמץ בטיפוס המייגע מילים רק יהרסו כאן,

כמו כן הוגשה לנו ארוחת בוקר-מלאווח עם ביצה, חריף רסק, עגבניות וסלט, ללא ספק אחת הזריחות היפות שראיתי וגם החברה שעובדים בבית חב"ד אמרו שלא כל יום זה ככה ושזכינו למראה נפלא, אז מספיק וקדימה לתמונות.
לאחר כשבועיים החלטתי שזהו עלי להמשיך למרות שיכולתי להישאר שם עוד, סן פדרו הוא מקום שאי אפשר לתאר במילים אגם כחול מוקף בהרי געש חלקם פעילים ומוציאים עשןבערב שלפני נפרדתי מכל האנשים הנפלאים שהכרתי שם והלכתי לארוז את הציוד ולישון.

בבוקר קשרתי את הציוד ויצאתי לדרך, הפעם ביציאה מסן פדרו אקיף את האגם מצדו הצפון מערבי ואסע אל העיר העתיקה בשם אנטיגואה גואטמלה(Antigua Guatemala)הדרך לשם אינה ארוכה רק כ 140 ק"מ הקרנף הניע בשמחה והתחלנו לטפס על הכביש שמלא בפניות פרסה בזוויות ובשיפועים מטורפים חלק מהכביש לא היה סלול אך יחסית לכביש בו הגעתי לסן פדרו כביש זה היה אוטוסטרדה, הנוף מעלף והתמונות שאתם הולכים לראות ישאירו אותכם פעורי פה ואולי אף יגרמו לכם להתפטר או לעזוב הכל ולצאת למסע שכזה בדיוק כמו שאני עשיתי, לאחר סיום הטיפוס האספלט הפך למשובח מאוד, עצרתי לתדלק והקרנף אמר לי "זוכר מה הבטחת שהגענו לסן פדרו?" עניתי לו "כמובן" ותדלקתי לו מיכל מלא בפירמיום גואטמלי.

לקראת הצהריים הגעתי לאנטיגואה לקח לי זמן למצוא מלון עם חנייה והמחירים כאן כמעט כפולים מאלו שבסן פדרו,השומר אמר לי אתה יכול להחנות בחוץ ללא דאגה,אז שאלתי אותו "רגע אז למה אתה מחנה את הקטנוע שלך בפנים?"הוא התחיל לגמגם,המשכתי ואמרתי לו באנגלית "אני חונה בפנים ולא מעניין אותי מה שתגיד" וכך עשיתי בלילות חניתי בתוך הלובי שמשמש כמשרד טיולים ביום,הלכתי להחליף בגדים ויצאתי לטייל בעיר העתיקה שכל רחובותיה עשויים מאבנים מסותתות,אנטיגואה הייתה בעבר עיר הבירה של גואטמלה עד שרעידת אדמה החריבה אותה ותואר הבירה עבר לגואטמלה סיטי, נשארתי באנטיגואה 4 לילות,פגשתי שם חברה שפגשתי במקסיקו וגם בסן פדרו, באחד הימים יצאתי עם בחורה ישראלית בשם מי-בר לטיול סביב העיר עם הקרנף, הבטחתי לה סיבוב עוד בסן פדרו, טיפסנו לתצפית על העיר ואח"כ המשכנו לטפס עוד אל הכפרים שמעל היה יום מהנה ביותר,

בוקר אחד נסעתי לעיר הבירה הסואנת גואטמלה סיטי אל מוסך BMW, שמעתי שבכל מרכז אמריקה וגם בדרומה זה המקום היחיד שאפשר לקנות את הדגם של הצמיגים בו אני מעוניין בדיוק כמו אלו שרכשתי באלסקה (איידנהו K60 סקוט) לאחר ברבורים קלים ותנועה סואנת עם פקקים לרב הגעתי אל המוסך וביקשתי לקנות צמיג אחורי ונאמר לי שהצמיגים האחוריים במחסן בצידה השני של העיר ושהצמיגים יהיו אצלם בשעה 14:00, שיט, מה לעזאזל שתיים בצהריים עכשיו רק 11 הפקידה אמרה לי "אתה יכול לצאת קצת להסתובב בעיר או לשבת כאן ולהמתין" עניתי לה " הספיק לי כבר מהפקקים והבלגן של העיר בדרך לכאן" הסתובבתי קצת ברגל ברחוב הראשי בין השאר נכנסתי לסוכנויות אופנועים אחרות לשטוף קצת את העיניים, חשוב לציין שבגואטמלה סיטי לא כלכך בטוח וזה נראה מכל עבר, בכל חנות, תחנת דלק, מוסך או עסק גדול יש שומר עם שוטגאן כלומר רובה צייד, ישבתי לאכול פיצה ואח"כ חזרתי לסוכנות BMW בשעה 14:00 הגיע הצמיג שילמתי ויצאתי לדרכי, המחיר היה יקר ב 10 דולרים יותר ממה שאפשר לקנות בארה"ב הבדל לא משמעותי ומחיר טוב לכל הדעות, חזרתי לאנטיגואה בכביש האיכותי בו נסעתי בבוקר,יצאתי שוב לפגוש חברים ולהסתובב בעיר, בערב הייתה מסיבת יום הולדת לאחד החברה והיה מגניב,לאחר מכן נפרדתי מכולם מחר אסע לעיר שקרובה לגבול בה אשן לילה אחד ולמחרת אחצה את הגבול להונדורס הבעייתית שעליה שמעתי אין ספור סיפורים במיוחד על מעבר הגבול המושחת שלה ורמת הפשיעה הגבוהה שבה.

למחרת יצאתי מוקדם לקראתי כ 210 ק"מ אל העיר השוכנת קרוב לגבול הונדורס  בשם צ'יקיומולה (Chiquimula) שם אשן לילה,הדרך הייתה לא ארוכה אך מזג האוויר ההררי והנעים הפך לחם והנוף השתנה גם כן, לקראת אחה"צ הגעתי לעיר עם השם המוזר ומצאתי מלון עם חנייה צמודה לחדר,בעודי מחפש מלון הבחנתי בדגלי ישראל על אחת החנויות עצרתי לברר מה פשר הדבר ובעל החנות יצא לקראתי, אמרתי לו שאני מישראל והוא מאוד שמח, החנות מוכרת מים מינרלים ובעל החנות אמר לי שהוא אוהב ישראל וכך גם כל העיר ונתן לי כמה שקיות עם מים קרים לדרך(כן במדינות האלו מוכרים מים בשקיות כמו של שוקו)לאחר מכן שמתי לב שבאמת ברחבי העיר אנשים ממש אוהבים את ישראל.

בערב תדלקתי את הקרנף בפרימיום שוב וקיבלתי שטיפה חינם שמח ומבריק הקרנף ואני חזרנו אל המלון מחר חוצים להונדורס.

גואטמלה לסיכום:

resized_20150131_231851.jpg
רכבתי בגואטמלה קצת יותר מ1200 ק"מ (לא כולל התברברויות), גואטמלה היא ארץ מדהימה ומגוונת, אנשים נהדרים וכבישים או שהם במה טובה או שהם זוועה, רמת הפשיעה חוגגת שם ולכן יש להיזהר ולפתוח עיניים, אני לא נתקלתי במקרי אלימות אך פגשתי אנשים שכן הותקפו, הנופים בגואטמלה עוצרי נשימה ומזג האוויר שם בדר"כ נעים, הרי הגעש מרהיבים ביופיים והמחירים זולים בטירוף, אם אתם מתכוונים לבקר בגואטמלה אני אהיה מהראשונים שאמליץ לכם לעשות זאת ואם יזדמן לי בעתיד אני אשמח מאוד לחזור לשם שוב.

בפוסט הבא- חצייה זריזה של הונדורס והמעבר לניקרגואה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

13 בפברואר 2015 הדר ואסי ממשיכים להקיף את אוז

הקפת אוסטרליה על אופנוע.

ממשיכים לאהוב, לרכוב ולכתוב

DSC_0772.JPG

מה חשבתם? שהמסע נעצר? שהדר ואסי התמקמו בצפון מערב אוסטרליה? לא ולא. קצת מורכב להמשיך לכתוב כשההתרחשויות רודפות זו את זו…[ אז הנה ההמשך של הפרק הקודם (והתנצלות על העיכוב, בסוף הדיווח הבא תבינו) יוני]

13.8

לוויתנים וקשיו
קמנו מוקדם יחסית להתארגן ליציאה כי היינו בטוחים שהשמש תעלה מהר ותבשל אותנו תוך כדי קיפול האוהל. לשמחתנו זה לא קרה, ויכולנו לקפל את האוהל בניחותא.
היום יש לנו דרך קצרה יחסית (פחות מ300 ק"מ) ואז יום טיול בExmouth, שהוא מפרץ במערב אוסטרליה שאמור להיות יפהפה.

עד עכשיו הדרך במערב אוסטרליה די חד-גונית והיינו מאוד שמחים לשנות קצת את הנוף ולראות קצת ים. לאורך מאות קילומטרים אתה רוכב לאורך החופים, אבל לא קרוב מספיק כדי לראות את הים והיום זה אמור להשתנות, כך שיצאנו לדרך עם המון ציפיות.
ביציאה מנונטרה עברנו נהר יפה וזו כבר היתה התחלה טובה. כעבור עוד כ200 ק"מ, הים החל לבצבץ מימיננו ושמחנו מאוד. את כל הדרך לאקסמאות' עשינו בלי עצירה, כי לא היה איפה לעצור! לתחושת שנינו, במערב אוסטרליה יש הרבה פחות נקודות מנוחה לעומת שאר המדינות שעברנו וזה מוזר בייחוד בהתחשב במרחקים העצומים שאתה עובר.
קצת לפני הכניסה לאקסמאות', כשהישבנים שלנו כבר כואבים מהרכיבה, שמחנו מאוד להתעכב עוד קצת כשעצרנו את האופנוע לתת ללטאת כוח ענקית לחצות את הכביש. בשביל רגעים כאלו בדיוק יצאנו לטיול הזה (בין היתר  ).
כשהגענו לעיר, עצרנו במין שכונה חדשה הסמוכה למרינה ואת פנינו קיבל עיט יפהפה שהיה עסוק בציד אוכל והאכלת הגוזלים שלו בקינם, על הגשר החוצה את התעלה במרינה. כמובן ששנינו התלהבנו מאוד ואני ניצלתי את ההזדמנות לצלם עוד המון תמונות. משם החלטנו להמשיך לתוך העיר ולמצוא מקום לבנות בו את האוהל, כדי שנוכל לפרוק ציוד ולטייל קלים בהמשך היום. חיפוש קצר ומצאנו קראוון פארק. הקמנו את האוהל וחזרנו לקבלה כדי לבקש הצעות להמשך היום. הכתף \ שכם שלי עדיין כואבת נורא אבל אני מנסה לצמצם את הקיטורים שלי למינימום..  קקדו אחד שבחר להתפנות על הכתף של אסי הצחיק אותנו מאוד (טוב, אותי קצת יותר), ומצב הרוח משתפר.

DSC_0134.JPG
אחרי כמה דקות של שיחה עם החבר'ה בקבלה ובהתחשב במגבלות הזמן שלנו, החלטנו להרשם לשייט כדי לצפות בלוייתנים. אנחנו רואים את הHumpbacks כבר מהחוף המזרחי והם מלווים אותנו לאורך הטיול, אבל חשבנו שיהיה ממש נחמד לצאת לשיט ולנסות לראות אותם אפילו מקרוב יותר. יש גם סיכוי טוב לראות את הgreat southern whales וההתרגשות שלנו בשמיים. יש לנו עוד כמה שעות לפני שיוצאים לשיט, אז החלטנו בינתיים לקפוץ לארוחת צהריים זריזה וטיול בעיירה. ראינו חופי ים יפהפיים, מגדלור וגם כמה Emu מוזרות ומשעשעות.
המקום יפה הרבה יותר ממה שציפינו ואנחנו מצטערים שאנחנו לא יכולים להתמהמה קצת יותר במקומות היפים שאנחנו רואים. החלטנו שאת שרידי ספינת הS.S.Mildura שפיספסנו היום בשל קוצר הזמן נחזור לראות מחר בבוקר לפני שיוצאים לדרך.
חזרנו לאוהל, עלינו "על אזרחי" (כלומר, פשטנו את מדי הרכיבה ולבשנו ג'ינסים וחולצות כמו של אנשים נורמלים), ויצאנו באוטובוס עם קבוצת אנשים נוספים לשייט. הצוות שקיבל את פנינו היה ממש נחמד והשייט היה נהדר! יצאנו לדרך סביב 1600, כך שהיה  עדיין אור ולא עברו דקות ארוכות לפני שראינו לוויתן! התרגשנו מאוד וצילמנו המון. ראינו די הרבה לוויתנים – גם Humpbacks וגם Great Southern Whales והיה נפלא. ברגע מסוים אפילו עבר לוויתן ענק ממש בסמוך לאנייה והיינו ממש מאושרים. השמש התחילה לשקוע וצבעה את השמיים והים שמסביבנו בצבעים נהדרים. שתינו קצת שמפניה והיתה חוויה מצוינת. חזרנו שמחים (אך עייפים) לאוהל. נשנשנו קצת קשיו (בשעה שחזרנו מהשיט כבר לא היו חנויות פתוחות..) והלכנו לישון, מחכים כבר להרפתקה הבאה.

14.8

 You can check-out any time you like, But you can never leave!

התעוררנו אחרי שינה לא איכותית במיוחד והשכמה של קקדו רעשנים במיוחד בחמש בבוקר. הכתף שלי כואבת מאוד וזה משגע אותי… סיבוב קצר בעיר לתדלוק (של האופנוע ושלנו) ויצאנו לדרך לראות את שרידי הS.S. Mildura. כמו שציפינו, המחזה היה יפהפה. השמש החזקה קצת הקשתה עלינו לראות את האניה שעדיין שקועה בים, אבל המחשבה על הזמן שהאניה שקועה שם והעובדה שבעוד כמה שנים תעלם לחלוטין תחת כוחו של הים היו מרתקות.

יצאנו דרומה לכיוון Denham כדי שמחר נוכל לטייל בMonkey Mia. נפרדים זמנית מחוף הים היפהפה, הכבשים הצבועות באדום מהחול, האמו והקנגרו וממשיכים בנסיעה. כשעצרנו לתדלק, שמחנו לפגוש זוג אופנוענים נחמדים מגרמניה שרכבו על BMW1200 בכיוון ההפוך משלנו. החלפנו קצת חוויות וטיפים להמשך הדרך. המשך הדרך לCarnarvon היתה משעממת ושחונה למדי, אבל הריח של הפגרים הרבים של הקנגרואים והפרות לאורך הדרך שמר אותנו עירניים.. מהשעמום והסרחון אני מפתחת תיאוריות "מעניינות" לגבי הפגרים (לבעלי קיבה חלשה – זה הזמן לגלול למטה!) – יש פגרים טריים (כאלה שכנראה פגשו road trains בלילה הקודם), או שיש רק עצמות ולפעמים יש מין שקית כזו בצורת פרה ולידה עצמות. אתה יכול לנחש די במדויק את כיוון הרוח לפי הסדר בו הדברים קורים:
1.    קודם ריח ואז פגר – הרוח באה ממולך
2.    קודם פגר ואז ריח – הרוח נושבת עם כיוון הנסיעה
3.    פגר וריח ביחד – אין רוח בכלל!
מה שטוב ברכיבה על אופנוע זה שאתה זוכה להנות מכל סוגי הארומה והקסדה באדיבותה משמרת אותה בפנים לכמה דקות טובות. תענוג.
הגענו לCarnarvon. הדבר הראשון שהבחנו בו, זה כמות המטעים בכניסה לעיר. אנחנו מזהים עגבניות, פפאיה, מנגו, אבוקדו וגפנים. מרגיש כאילו סוף סוף מישהו קיבל קצת שכל ועשה משהו מועיל עם כל האדמה הזו. עצרנו לתדלק ולאכול צהריים. קפיצה קטנה לסופר ויש גם מצרכים לארוחת ערב (עוד ערב שמבוסס על קשיו, טעים כמה שיהיה ואני מתחילה לאכול את אסי).
ביציאה מהעיר מתחילות שוב הרוחות החזקות הידועות לשמצה של המערב. אחרי כמה קילומטרים של נסיעה מטלטלת מאחורי קראוון, תהינו למה הנהג שלפנינו עצר בפתאומיות. אחרי כמה דקות, כשראינו אותו גורר קנגרו מסכן מהכביש, הבנו. כמה קילומטרים נוספים ראינו גם אמו מוטל לצד הכביש. עצוב.

יש המון אשפה בצידי הכביש וזה לא מראה אופייני בטיול הזה. לא יודעת אם זה בגלל הרוחות החזקות, אבל מרגיש כאילו החוף המערבי מוזנח יותר מיתר האיזורים שראינו.
אחרי כ550 ק"מ, הגענו לWooramel שזה גם חניון הלילה שלנו, באמצע שומקום. כל היום היתה לי תחושה רעה לגביו וחששותי התאמתו כשקיבלה את פנינו אשה מפחידה למדי, עם פחות שיניים ממה שמקובל. בניגוד לבדרך כלל, היא לא הסכימה שנבדוק את האתר לפני שנשלם וגם טרחה לאיים עלינו שלא נשתמש בחשמל שבמטבח לצרכינו האישיים "כי היא תדע". אה-הא.
כשנכנסנו לשטח גילינו שאנחנו היחידים שם. כלומר, חוץ משני כלבי זאב משוגעים, סוס אחד אומלל בלי פרסות ובערך כל הזבובים שבעולם. כל הסיפור הזה הרגיש לי קצת כמו הסיפור בשיר Hotel California (פעם שניה כבר בטיול!) ואני הייתי כבר מוכנה להמשיך לרכב עוד 150 ק"מ ליעד הבא (ושלא יכינו מהגופות שלנו אוכל לדינגו). כשכבר הייתי בדרכי להודיע שאנחנו עוזבים, הגיעו 3 קראוונים נוספים ואני קצת נרגעתי. הם נראים יותר שמנמנים מאיתנו, הדינגו כבר יתחילו מהם.

P1110451.JPG

הקמנו את האוהל, מקלחת זריזה ולשמחתנו כשירדה השמש נעלמו גם הזבובים. החליפו אותם עשים (עש ברבים?!) ענקיים והשכנים החדשים שלנו הדגימו לנו איך נפטרים מהם – שמים להם צלחת קטנה עם בירה והם מתאספים סביבה ושותים כמו אנגלים מאושרים בפאב.  כל יום לומדים משהו חדש.
בישלנו לנו ארוחת ערב ופרשנו לישון. מחר נוסעים לראות דולפינים!

15.8

למה מגיע לנו כל הטוב הזה?!
התעוררנו מוקדם ויצאנו לכיוון Monkey Mia. היום יש פחות מ300  ק"מ לרכוב ויש המון זמן לטייל. בתחנת הדלק לפני שעלינו לכיוון Denham פגשנו שני רוכבי שטח נחמדים ביותר שרוכבים לרוחבה של אוסטרליה. שתינו יחד קפה והקשבנו בשקיקה לחוויות שלהם. נפרדנו מהם והמשכנו הלאה. האיזור בו אנו נמצאים נקרא Shark Bay  והוא מוגדר כאיזור שימור עולמי בשל יופיו וייחודו. שמחנו לפגוש שוב את האמו בדרך ולהשתעשע מההליכה המצחיקה שלהם. אינטואיציה מופלאה של אסי לוקחת אותנו לעצירה בShell Beach שזיכינו בתואר "אחד המקומות הכי יפים שראינו באוסטרליה". החוף מורכב כולו מאינסוף צדפים קטנים, לבנים ועדינים (לנו זה הזכיר קצת פסטה) ונראה בתולי לחלוטין. הנוף עוצר נשימה ואנחנו רוצים להשאר פה שבוע… חבל שאי אפשר. אני, כמובן, מיד נשכבת על החוף ועושה Snow Angel. נכון, אין שלג, אבל למה להיות קטנוני. וואו, כמה יפה. ממשיכים הלאה ולאורך כל הדרך יש כניסות לחופים משגעים, שכל תיאור שלהם במילים יעשה להם עוול. את זה צריך לראות בעיניים. החוף המערבי מפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

P1110462.JPG

העצירה הבאה שלנו היתה במצפה מדהים בשם Eagle Bluff. חשבנו פעמיים אם לעלות לשם או לא כי הדרך היתה לא סלולה, חולית ומלאת אבנים, אבל אסי התותח עבר אותה במקצועיות. והיה שווה את זה. הנוף שנשקף מהפסגה היה מדהים והמים הצלולים בים מתחתינו היו כל כך נקיים שיכולת לראות כל דג שחלף שם. הכרחתי את אסי לחפש איתי כרישים, אבל גם הפעם התאכזבתי. מתי כבר נראה כריש?! ראינו המון ציפורים יפות, אבל היו גם המון חרקים ענקיים. לא טעים.
המשכנו הלאה לDenham וחנינו בקראוון פארק נחמד ממש על שפת הים. הדרך מפה לMonkey Mia קצרה למדי, אז הקמנו את האוהל ורכבנו לכיוון. הדרך, כ25 ק"מ, היתה משגעת, מלאת עצים ואגמים יפים. שילמנו את דמי הכניסה לשמורה ונכנסנו לחוף דרך מוזיאון קטן וחמוד שמספר קצת על בעלי החיים היחודיים למקום וממחיש את סכנות זיהום הים. לשמחתנו ולמזלנו, מיד כשירדנו לחוף ראינו דולפינים וכמובן שהתלהבנו מאוד. סיפרו לנו שלמחרת בבוקר אפשר לראות את האכלת הדולפינים והחלטנו שנחזור. ישבנו במסעדה על חוף הים, והיינו מאושרים ואסירי תודה על כך שאנחנו זוכים להינות מהנוף המדהים הזה.

P1110549.JPG

אחרי כמה שעות של בטלה נהדרת, חזרנו לקראוון פארק, אבל לא לפני שירדנו לחוף הים לראות את השקיעה היפהפיה. איזה יום נהדר!

16.8

שדות פורחים
התעוררנו מוקדם כי צריך להספיק לראות האכלת דולפינים ב0745. היה שווה את זה לגמרי! הדולפינים היו מדהימים והמדריכים נתנו לתיירים להאכיל אותם והסבירו על כל אחד ואחד מהדולפינים. הם גם הסבירו שאסור לגעת בהם, שלא יתרגלו למגע אדם. לא התמהמהנו הרבה, כי ממשיכים היום דרומה.
עצרנו בדרך בHamelin Pool  כדי לראות Stromatolites שהם צורות חיים פרימיטיביות שנראו נפלא בברושור, וקצת פחות במציאות… לא יכולנו ממש להבדיל בינם לבין הסלעים שמסביב. המשכנו דרומה לכיוון Geraldton והנוף השתנה בצורה דרמטית. לפנינו נפרשו לסירוגין שדות אדירים וצהובים של פרחי קנולה, שדות לבנים ורחבי ידיים של חומוס ושדות ירוקים ויפים של חיטה.

החיטה פה יותר נמוכה ממה שאנחנו רגילים לראות בארץ וזה בגלל שזה זן קצת שונה של חיטה, זן שמניב פרי מהר יותר מזה שלנו. השילוב של צבעי השדות עם תכול השמיים עוצר נשימה והריח משכר. הנופים האלו היו חסרים לנו מאז שנפרדנו מהחוף המזרחי. כשהגענו לג'רלדטון קצת הופתענו מגודלה של העיר. כמה זמן לא ראינו רמזורים! לא התגעגענו בכלל. מצאנו קמפ סייט נחמד ליד המרינה וסגרנו יום נוסף ונהדר.

17.8

אנשים טובים באמצע הדרך
מסתבר שלחנות ליד נמל פעיל זה לא מתכון טוב לשינה איכותית… הרעש הפריע לנו מאוד לישון בלילה והתעוררנו די מעוכים.. אבל היום מחכה לנו יום נפלא! ממשיכים דרומה לכיוון Perth ובדרך נבקר בPinnacles המפורסמים. גם היום אנחנו נהנים מהשדות הצבעוניים בדרך ומריח הפריחה. החלטנו לעצור בעיירה קטנה וציורית בדרך, והתמזל מזלנו להגיע לשם ביום של שוק איכרים. אבל כזה אמיתי, עם איכרים אמיתיים שמוכרים את הירקות שגידלו באהבה, במו ידיהם בגינת הבית, או את הסוודרים שטוו בנול. הרגשנו שנסענו אחורה בזמן ונהנינו מכל רגע. פנטזנו על דוכן כזה משלנו, בו נוכל גם אנחנו למכור את מרכולתנו. ויהיו שם ירקות שאסי יגדל ומאפים שאני אכין. אולי מתישהו זה יקרה. נהנינו מקולו הערב של איש מבוגר ונחמד שמנגן ושר שירים ישנים ולא רצינו ללכת כשהוא התחיל לשיר את Take me home, country road… שוחחנו עם המקומיים והיינו שמחים להשאר שם עוד שעות רבות אלמלא היינו צריכים להמשיך דרומה. המשך הדרך היה לא פחות יפה וראינו חוות והמון סוסים וכבשים.

ואז… הגענו לPinnacles. זה היה יותר יפה מכל מה שהעזנו לדמיין! נכנסנו עם האופנוע (אפשר ברכב או ברגל, אבל צריך לרכוב בזהירות בחול הרך) ונדהמנו לראות את החול הצהוב והסלעים הזקופים נישאים מכל עבר, עד לאן שהעין רואה. והם גדולים וקטנים ורזים ושמנים וכל כך יפים… באופק יכולנו לראות את הים והצבע הכחול שלו על רקע החול הצהוב היה מטריף. ראינו Echidna חמודה ושמנמנה ולא יכולנו להפסיק להתפעל מהמראות. בינתיים החלו להתאסף עננים בשמיים ומזג האוויר התחיל להתקרר משמעותית. התחלנו לחשוש ממה שמצפה לנו בימים הקרובים, אבל קיווינו לטוב. בדרך דרומה עוד יכולנו לראות ממערב דיונות אדירות ולבנות שנראו מרחוק כמו הרים מושלגים.

P1110688.JPG

החלטנו לעצור בLedge Point שזו עיירה קטנטנה וחביבה והקמנו אוהל בקראוון פארק שהיה אחד היפים שחנינו בו עד כה. פגשנו זוג נחמד שהגיע מניו זילנד עם ילדה וכלבת זאב והחלפנו חוויות. אח"כ הלכנו למטבח המשותף ופגשנו עוד כמה חברה מצויינים והעברנו יחד ערב נפלא. כולם היו נחמדים ואדיבים וזוג אחד אפילו הציע לנו לבוא אליהם הביתה להחליף צמיג במוסך שלהם. היה כיף להחליף חוויות ולשמוע סיפורים.
בינתיים, מזג האוויר המשיך להאפיר ולהתקרר ועננים כבדים התאספו. גם הגשם לא אחר לבוא, ותוך זמן קצר הפך מגשם קל למבול אדיר! אחד החברים סיפר שיש בPerth סופה אדירה ואנחנו מבינים שאנחנו בצרות. אנחנו צריכים להגיע לפרת' בהקדם כדי להחליף צמיג קדמי וגם מבחינת לוחות הזמנים של הטיול כולו, אנחנו לא יכולים להתמהמה זמן רב באיזור הזה. אחד החברים הציע לנו באדיבות רבה להעביר את האוהל שלנו לסככה של הקראוון שלו.
החלטנו להשאר במטבח עד יעבור זעם (או לפחות עד שנחליט מה עושים…) ואפילו התלבטנו להשאר שם כל הלילה במקום באוהל בגלל הרוחות והגשם. למזלנו הפארק היה כל כך יפה, נקי ומצויד שהאופציה הזו לא היתה כל כך גרועה.
להפתעתנו, סביב 2200 (אחרי יותר משעתיים עגומות במטבח הפתוח, קר וגשום ועגמומי), הגיע רכב למטבח והבעלים של הקראוון פארק הגיח מתוכו עם צרור מפתחות ואמר לנו שהוא ישמח אם נכנס לקבין, על חשבונו. היינו המומים ואסירי תודה וכמובן שהתעקשנו לשלם על החדר. מאז שאנחנו בטיול נתקלנו בטוב לב של אנשים, אבל מבחינתנו – זה היה השיא והאדון הנחמד ריגש אותנו מאוד. במהירות העברנו את כל הציוד מהאופנוע ומהאוהל לקבין, בגשם זלעפות, ייבשנו מה שיכולנו ואחרי מקלחת נעימה וחמימה פרשנו לשינה מתוקה.

18.8

כנפיים במקלחת
התעוררנו לבוקר חורפי במיוחד וניצלנו את דקות ההפוגה מהגשם כדי להכניס את האוהל ולקפל את הציוד. גילינו שסופה קשה עברה את פרת' אתמול ועשתה נזקים קשים בנמל ובחוף והחלטנו להשאר לילה נוסף במקום. את רוב היום בילינו בכביסה, תחזוקה של הציוד ובמנוחה בגלל הגשם שלא אפשר לנו להתקדם.
אסי קפץ למכולת השכונתית לקנות מצרכים לארוחת צהריים, שכללה כנפיים (שהפשרנו תחת הברז במקלחת…) וצ'ילי מתוק שצלינו על הברביקיו במטבח המשותף.. בודקים את התחזית מידי פעם ומקווים שמחר נוכל להמשיך דרומה.

P1110709.JPG

19.8

שורף לו ה..מה?!
הבוקר עדיין יורד גשם, אבל התחושה היא שהוא פוחת והולך. ברגע שראינו שהעננים התפזרו מעט החלטנו לצאת לדרך. לא התחמקנו מהרוחות העזות ומהגשם, אבל בסה"כ הרכיבה עברה בשלום.
הגענו לשמחתנו לפרת' שלמים ובריאים ושמחנו לגלות עיר יפהפיה ומטופחת. ראינו המון שכונות חדשות ויפות וניכר כי המקום עשיר יחסית, תודות לכורים הרבים שגרים שם שמכניסים כסף רב לעיר.
המטלה הראשונה שלנו לבוקר הזה היא להחליף את הצמיג ודי מהר מצאנו את המוסך שחיפשנו (Bike Doctor). החלטנו גם לקנות רפידות חדשות לברקסים, אבל אותם אסי יחליף לבד. בזמן שמחליפים את הצמיג מצאנו לנו בית קפה קטן ומקסים ואכלנו ארוחת בוקר קלילה. בניגוד ליתר בתי הקפה שעברנו עד עתה שמציעים מאפים ומטוגנים למיניהם, היה מרענן לפגוש פה מוצרים אורגניים ולחמים מקמח מלא.

כשהאופנוע היה מוכן, המשכנו מעט דרומה בחיפושים אחרי קראוון פארק ועצרנו בAnaconda כדי לקנות ספריי נגד מים כדי לרסס את החליפה של אסי. עצירה נוספת להמבורגר בHungry Jack’s  והגענו לפרבר יפה בשם Cockburn (מיותר לציין כמה צחקנו כששמענו את השם בפעם הראשונה. כן, אנחנו נושקים ל40, אבל דברים כאלה עדיין מצחיקים אותנו…  ). מצאנו קראוון פארק נחמד להקים את האוהל, ושמחנו לראות שהמקום יפה ומטופח. התארגנו להמשך הערב ובילינו לילה חמים ויבש באוהל כשבחוץ הגשם ממשיך.

20.8

Wave Rock rocks!
בימים האחרונים אנחנו מבינים שבגלל מזג האוויר הקשה בדרום מערב היבשת, נאלץ, לצערנו הרב, לוותר על חלק די גדול ממנו… אנחנו גם מתחילים להבין שלא רק שאנחנו קרובים מאוד לסוף הטיול הזה, אלא גם שאנחנו חוזרים למזג האוויר הגשום והקר שנפרדנו ממנו בחוף המזרחי ולא התגעגענו אליו בכלל. המחשבות האלו מבאסות אותנו מאוד, אבל אנחנו מתכננים את המסלול מחדש ומנסים לא לתת לזה להוריד את מצב הרוח ומבטיחים להינות ממה שנשאר.
החלטנו היום לחתוך מזרחה לכיוון Wave Rock. אסי שמע וקרא על המקום הזה וחיכינו מאוד להגיע לשם. הדרך לשם היתה משגעת והשדות הצבעוניים והריחניים המשיכו ללוות אותנו לאורכה. ראינו סוסים והמון כבשים ונהנינו מאוד. חלפנו על פני עיירות קטנות בדרך ושוב, בבגרות מפתיעה, נקרענו מצחוק כשעברנו עיירה בשם Wicock. מה יש להם עם השמות האלה?!

עצירה קטנה להתרעננות בHyden ,5 ק"מ מWave Rock והמשכנו לקראוון פארק בכניסה לשמורה. קיבלו את פנינו בחמימות, ואחרי שקנינו כרטיסי כניסה לשמורה והקמנו את האוהל, הלכנו לראות במה מדובר. המראה שנגלה לעינינו היה עוצר נשימה! סלע אדיר מימדים, ש(באופן לא מפתיע) מזכיר גל אדיר בשל המים הרבים ששטפו אותו לאורך שנים ועיצבו אותו ונותרנו המומים. הסלע היה מפוספס בפסים חומים ושחורים ששיוו לו מראה יפהפה. טיפסנו לפסגה של הסלע כדי לנצל את הדקות שנותרו לפני השקיעה והתמוגגנו מכל רגע.
אנחנו מתלבטים אם להשאר פה מחר או לא, אבל יש לנו את כל הערב להחליט.

21.8

Somewhere over the rainbow
התעוררנו אחרי לילה לח במיוחד ולקח לנו די הרבה זמן לייבש את האוהל והציוד לפני שיכולנו לארוז הכל. התלבטנו אם להשאר יום נוסף באיזור הWave Rock, אבל החלטנו שעדיף ש"נשמור" את היום הזה למקומות נוספים בהמשך הדרך. הטיסה שלי לארץ ב6.9 ויש לנו לעבור עדיין דרך לא קצרה עד למלבורן, כך שצריך לתכנן כל יום בקפידה. הלכנו שוב לראות את תצורת הסלעים המדהימה, שנראית אפילו יפה יותר באור יום. טיול קצר והמשכנו לרכוב לכיוון Hipo’s Yawn. בינתיים מזג האוויר טוב ואין גשם ואנחנו מקווים שגם המשך היום יהיה ככה. קצת פחות משני קילומטרים ואנחנו שם. המקום נקרא כך בגלל תצורת הסלע היפה שמשווה לו מראה של ראש היפופוטם גדול שמפהק. התפעלנו מאוד מגדלם ומיופיים של הסלעים ושמחנו שלא ויתרנו על החוויה.

P1110874.JPG

בינתיים, רוחות חזקות התחילו לנשב והשמיים האפירו והתחיל לרדת גשם. עצרנו לתדלק ויצאנו לכיוון Esperance, משהו כמו 400 ק"מ דרום מזרחה. הגשם לא הפסיק לרדת והעננים האפורים המשיכו להתאסף ולא היה נראה כאילו נראה סוף לגשם הזה היום…
כשהגענו לRavensthorpe עצרנו לתדלק, לאכול צהריים ולהתייבש קצת. היינו רטובים לגמרי ודי מבואסים מהגשם. היינו היחידים במסעדה ובעלי המקום היו ממש נחמדים ויצאו מגדרם כדי לפנק אותנו. זו היתה הפוגה נהדרת ביום הלא פשוט הזה. הגשם הלך והתחזק והבנו שאנחנו חייבים להמשיך.
יצאנו לדרך ואחרי כמה קילומטרים של רכיבה נגלה לעינינו מחזה מדהים שהפך את היום העגמומי הזה למדהים! מולנו ראינו קשת יפהפיה, מלאה וקסומה ויכולנו ממש לראות היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת.

חיכיתי שיצא איזה חד קרן ורוד מאיפשהו או שאסי יתחיל ל%$# דובוני אכפת לי, אבל זה לא קרה  לא יכולנו להפסיק להתלהב מהקשת ומכיוון שלא היתה תנועה האטנו את המהירות למינימום ושטפנו את העיניים ביופי הזה. הקשת ליוותה אותנו לאורך קילומטרים רבים בנסיעה ולפעמים ראינו אפילו יותר מקשת אחת בו זמנית. לאורך הטיול אנחנו תמיד מרגישים שכשעוברים עלינו רגעים לא פשוטים, קורה משהו נפלא שמזכיר לנו כמה כיף לנו וכמה ברי מזל אנחנו.
בישורת האחרונה לפני Esperance, הגשם נחלש ויכולנו שוב להינות מהשדות הצהובים והיפהפיים של הקנולה.
אחרי כמעט 400 קילומטרים ארוווווכים ואיטיים, הגענו סופסוף, ממש לפני שהשמש שקעה. שמחנו לראות את חוף הים היפה ומיהרנו למצוא חניון לבנות בו אוהל ללילה. הדשא היה רטוב ובוצי, היה קר מאוד והיינו עייפים מאוד מהיום הארוך, אבל מאושרים!
כשהכנו ארוחת ערב, פגשנו בחור שוויצרי נחמד שהתעניין באופנוע והחלפנו חוויות. שיחות קצרות עם המשפוחה בבית, מקלחת ולישון, מקווים שיהיה חמים בלילה ושמחר תצא השמש!

22.8

נוטלה ובצל ירוק – לא הולך ביחד
מתעוררים לבוקר לח במיוחד, האוהל והאופנוע רטובים, אבל השמיים בהירים לחלוטין, מה שמעודד אותנו לגבי 700 הקילומטרים שמחכים לנו היום… מייבשים את הציוד, אורזים כריכים לצהריים ויוצאים  לדרך. עצירה בעיירה קטנה בשם Grass Patch  לנשנש את הכריכים עם הנוטלה מבהירים לי שלארוז כריכים עם שוקולד יחד עם כריכים של גבנ"צ ובצל ירוק זה לא רעיון מבריק…
בדרך לNorsman  אנחנו רואים כמה Emu חמודות והדרך יפה. הנוף משתנה ומתחילים לראות הרבה שיחים קטנים ופחות ופחות עצים. אנחנו רואים הרבה שלטים שמעידים על כך שבאיזור יש סוסי פרא, אבל עד עכשיו ראינו רק שלטים. אמורים להיות פה גם המון גמלים (אותי זה הפתיע מאוד!), אבל עד עכשיו לא ראינו אפילו אחד. לא נורא, כאלה יש גם בארץ…
עצירה להתרעננות בNosrman  וממשיכים לכיוון Cocklebiddy שזה היעד שלנו להיום. באיזור הזה יש בעיה אמיתית של מים לשתיה והמים היחידים לשתייה הם מים מינרלים וליתר השימושים משתמשים במי קולחין מסוננים. כשעצרנו בBelladonia  לתדלק, יכולנו לקרוא על החלוצים הראשונים באיזור ואז גם הבנתי איך הגיעו לכאן הגמלים לראשונה מאפגניסטן ומאז התרבו עד מאוד (שהרי הגמל אינו אנדמי לאוסטרליה).
ידענו שלפנינו ממתין כביש שנחשב לישר והארוך ביותר באוסטרליה. הנופים פה ממילא די משעממים והכבישים שעברנו עד היום נראו ארוכים ואינסופיים (בייחוד בצפון ובמערב) ואנחנו סקרנים לדעת אם נבחין בהבדל… שלט גדול שמכריז על 90 Mile Straight מגלה לנו שהגענו וכעת מחכים לנו 146.6 ק"מ ארוכים ארוכים… אנחנו מאוד עייפים והרוח החזקה מנערת אותנו לכל הכיוונים. משאיות ארוכות שחולפות על פנינו מערבלות את האוויר ואותנו ואנחנו מחכים כבר שהכביש יגמר.
השמש מתחילה לשקוע ונהיה קר מאוד ואת 60 הקילומטרים האחרונים בדרך לקוקלבידי אנחנו כבר עוברים בחושך ובקור, מה שאומר שאנחנו בחששות גדולים מידידינו הקופצניים שאוהבים במיוחד לשוטט על הכבישים בחשיכה.
הגענו לRoadhouse בחושך, עייפים וקפואים ולא ממש מעודדים למראה הקראוון פארק המוזנח. מצאנו פינה קטנה לבנות בה את האוהל ומכיוון שלא היתה תאורה היינו צריכים לארגן הכל עם פנסי הראש שלנו. האוהל שלנו עדיין רטוב מלילות קודמים וכך גם המגבות ואנחנו מתלבטים אם בכלל הולכים להתקלח היום.

הקמנו את האוהל והלכנו לתחנת הדלק \ חנות המזכרות \ מסעדה \ קיוסק כדי לאכול משהו ואולי לפגוש אנשים מעניינים. בדרך לשם ראינו כלוב ענק וניסינו להבין בחושך מה יש שם. להפתעתנו ראינו Wedge Tail Eagle ענק והיינו די מופתעים לראות עוף מדהים כזה סגור בכלוב, גדול כמה שיהיה. אני, כמובן, לא יכולתי להתאפק, אז רחרחתי קצת בקבלה. שמחתי לשמוע שהדורס לא סתם כלוא, אלא משוקם אחרי תאונה קשה עם משאית והמקום השקיע זמן וכסף רב בשיקומו. בכל פעם אני נדהמת מחדש מהיחס המדהים של האוסטרלים לטבע ולחיות הבר שלהם.
שמחנו גם לפגוש בחור צעיר ונחמד שעובד כגוזז כבשים באיזור והעברנו ערב נעים ומצחיק איתו, חברה שלו ומגי, הכלבה הפסיכית והחמודה שלו. עכביש שהלך על הקיר לידינו עם דוגמה אדומה של שעון חול על גבו הזכיר לי איפה אנחנו נמצאים ושצריך להיות עירניים. זהו הRed Back הידוע לשמצה וגוזז הכבשים שלא נראה מבוהל כלל וכלל הרג אותו באדישות.
נכנסנו לחנות המזכרות ולא יכולתי להתאפק ולקנות, בפעם הראשונה בטיול, בובת וומבאט קטנה וחמודה במחיר מופקע 
מכיוון שהמים פה הם מצרך יקר, קנינו אסימונים למקלחת שנתנו לנו חמש דקות של מים חמים זורמים. תכנון מוקפד של חימום \ סיבון \ חפיפה \ מרכך ותוך 4 דקות אני בחוץ. לאסי הספיקו 3 
היה קר מאוד מאוד וקיווינו שנוכל להתחמם קצת באוהל ולישון.

23.8

Nullarbor and South Australia
איזה לילה…. היה קר נורא ומשהו בשקי השינה לא ממש הסתדר, אז גם לא היה ממש נוח. היה לי כל כך קר, אז גם לא יכולתי \ רציתי לצאת לעשות פיפי, כך שחצי לילה התאפקתי וריחמתי על עצמי די הרבה.
כשסופסופ יצאנו מהאוהל ראינו שהוא היה ספוג בלחות ולמרות שרצינו לצאת היום מוקדם, השקענו המון זמן בלייבש אותו ואת יתר הציוד. השכן הנחמד שלנו שחנה עם החצי קראוון שלו לידינו הגיע להתעניין ואני בינתיים הלכתי לצלם את העיט.
סביב השעה 0900 יצאנו לדרך, מודאגים שכבר מאוחר ואז גילינו שאפילו יותר מאוחר ממה שחשבנו כי מסתבר שחצינו אתמול עוד קו זמן וכבר אחרי עשר בבוקר! זה מסביר למה השמש זרחה כך בשעה שחשבנו שהיא שש בבוקר… 
היום עוברים כ500 ק"מ בNullarbor  עד שנגיע לNullarbor Roadhouse. הדרך היא דרך היסטורית ומפורסמת מאוד והיא גם תיקח אותנו לSouth Australia!

משמעות השם Nullarbor  היא בלטינית "ללא עצים" ובאמת הדרך כולה מלאה בשיחים קטנים, אבל אין עצים בכלל. הנוף החדגוני יפה, אבל גם קצת משעמם, אז החלטתי להתחיל מסורת חדשה של המצאת שיר אחד ביום לאסי, בהשראת אותו יום, קצת להפיג את השעמום וקצת להסיח את דעתו מכאבי הגב שלו. אחרי כמה דקות, זה מה שיצא:
"מה רצה הקנגרו, רק לקפץ בנחת,
עד שבאו האנשים ופתחו לו את הת#$
רצה לקפץ לו בין העצים,
עד שהגיעו המשאיות ופירקו לו את הבי%$#
זה בטח לא נעים לו, על זה אין להתווכח,
וגם לא לנו, שמריחים את הריח!
צחקנו מהשיר, והמשכנו לנסוע, קצת רעבים והרבה משועממים. כמו שאסי אומר: "יש פה הרבה כלום והמון שום דבר". עוד כמה  עשרות קילומטרים ואנחנו רואים את השלט… הגענו לSouth Australia! אנחנו שמחים מאוד להגיע לשם, אבל גם קצת עצובים כי זו בעצם המדינה האחרונה לפני שחוזרים לויקטוריה, נקודת המוצא והסיום שלנו.
אנחנו מאוד מודאגים מהמצב של השרשרת של האופנוע ומבינים שאנחנו כבר חייבים להחליף אותה. מאז שיצאנו מפרת' אין הרבה עיירות מפותחות ולא מצאנו מקום מתאים לקנות שרשרת חדשה ואנחנו מקווים שנמצא מקום לפני שנגיע לאדלייד.
הנוף משתנה ושוב מתחילים לראות עצים. הרוח חזקה ומדהים לראות איך כל העצים גדלים פה באלכסון מהרוח. סופסופ הים מתחיל להציץ ואנחנו מאושרים! נכנסנו לשני מצפים (Lookouts) יפים ונדהמנו מחופי הים המשגעים והצוקים האדירים. כמה קילומטרים לפני הרודהאוס, הופתענו לראות דינגו יפהפה בצד הדרך. וואו! היה שווה את כל הדרך!

כשהגענו לרודהאוס התחיל כבר להחשיך והיה קר מאוד. לקחנו קבין ללילה, כי לא ממש יכולתי לחשוב על לילה נוסף כמו אתמול, אבל בעיקר הגב של אסי חייב כבר מנוחה.
התארגנו בחדר, עשינו קצת כביסות ואכלנו ארוחת ערב. פגשנו חבורה של רוכבי שטח והחלפנו קצת חוויות. היה ערב נעים במיוחד ואגרנו קצת כוחות להמשך.

המשך בוא יבוא והסיום המסתמן יהיה כנראה כמו באגדות. סטיי טיונד!

———————————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות להדר ואסי

———————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

3 בפברואר 2015 לירן רוכב את בליז – כתבה 13

לא רבים הגיעו לבליז על אופנוע

הנה סיפור של רוכב מיוחד, במקום מיוחד.

resized_20141016_093923.jpg

לירן חורש ברכיבה את מרכז אמריקה – כמנהגו מוצא יופי שנסתר מתיירים רגילים. הדיווח שלו מבליז נוטף אהבת אדם ותרבות המקום

קטע ישירות מהבלוג של לירן כאן

דף הפייסבוק של לירן

פליז נא הכירו את בליז!!

10.10.14 לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה ולא מוכרת בליז(Belize).

בבוקר לאחר ששתיתי קפה העמסתי את הציוד על הקרנף, הכנתי את הניירת בהישג יד עבור מעבר הגבולות, המסמכים הדרושים הם: רישיון רכב, רישיון נהיגה, דרכון ואישור מהמכס על הכנסת הקרנף למקסיקו, הדרך למעבר הגבול קצרה ולאחר כחצי שעה הגעתי למעבר הגבול בצדו המקסיקני של הגבול, ניגשתי אל עמדת ביקורת הדרכונים (אימיגרסיון) הדרכון הוחתם בחותמת יציאה ומשם ניגשתי אל המכס (אדוהנה) אמרתי לפקידה "שלום הגעתי לקבל אישור יציאה והחזר פיקדון (400$ אותם שילמתי כפיקדון בטיחואנה שבבאחה קליפורניה בעת הכניסה למקסיקו ) הפקידה ואני יצאנו אל הקרנף, היא ובדקה מספר שילדה+מס' רכב, חזרנו פנימה ותוך כמה דקות כל הניירת הייתה מוכנה, הפקידה אמרה לי "החזר הפיקדון יזוכה בחשבון כרטיס האשראי בו שילמתי, היות והיום יום שישי אתה תראה זיכוי תוך כמה ימים" אמרתי לה "מוצ'ו גרסיאס ואסטה לואגו" חזרתי אל הקרנף ונסעתי לצידו הבליזי של הגבול, חניתי ליד הכניסה לבליז ונכנסתי אל עמדת ביקורת הדרכונים, בבליז כולם דוברים אנגלית מה שיקל עלי מאוד בעת ביקורי בארץ הקטנטונת הזו, השוטרים הנחמדים שאלו אותי את השאלות הרגילות ששואלים במעבר גבול "מאיפה באת? לאן אתה הולך? כמה זמן תשהה בבליז? " וכו', לאחר החתמת הדרכון נאמר לי שעלי לעשות ביטוח צד ג' בליזי שהוא חובה על פי החוק ולאחר מכן עלי לחטא את גלגלי האופנוע בעמדת החיטוי לפני קבלת אישור מהמכס, טוב נו אם אתם אומרים אז אני אעשה אין לי ברירה, מצאתי חלפן כספים והמרתי את הפסו המקסיקני בדולר בליזי, (2 דולר בליזי =1 דולר אמריקאי) אח"כ קיבלתי הוראות הכוונה למשרד הביטוח ואל עמדת החיטוי, לאחר רכישת הביטוח שעלה 30 דולר אמריקאי לחצי שנה (מוזר אבל חודש עלה 40$ בליזי) ניגשתי אל עמדת החיטוי,הבן אדם רשם את מס' האופנוע וגבה 1$ לאחר סיום הרישום הוא יצא ממשרדו והחל לרסס את הגלגלי הקרנף בחומר חיטוי, אמרתי לו "אל תגזים עם החומר הוא יקר מאוד וגם חבר אל תרסס חלקי פלסטיק שונים", לאחר שהוא סיים הנעתי את הקרנף,הוא התעטש ושאל אותי "מה זה החרא הזה שהם ריססו עליו?" אמרתי לו "אל דאגה ראיתי שלולית ליד המכס נעבור דרכה ונשטוף את הדרעק הזה ממך" וכך עשיתי בשלולית הנ"ל , חזרתי אל המכס קיבלתי אישור כניסה לקרנף אמרתי תודה רבה והלכתי לכיוון הקרנף, הראיתי לשוטרת הנחמדה שעמדה במחסום את כל האישורים הנעתי ונסעתי אל תוך בליז , סה"כ כשעה וחצי במעבר הגבול יחסית מהר אז אני לא מתלונן,

למרות שלא שבעתי יצאתי עם חיוך כזה שאם לא היו לי אוזניים החיוך היה עושה סיבוב שלם מסביב לראשי, המשכתי להסתובב בעיר ולצלם את הבתים העשויים מעץ וצבועים בצבעים שונים ומגוונים, במרכז העיר או שאפשר לקרוא לזה עיירה ניצב שעון שעמד מלכת ממש כמו העיירה עצמה, דייגים דגים עם חוט ללא חכה, בקתות העץ מכל עבר, מסעדות פשוטות, רחובות לא סלולים, אנשים פשוטים וחייכנים, אך למרות זאת נראה שבלילה העיר אינה כה בטוחה, רב חלונות ודלתות הבתים והעסקים מסורגים סימן שמראה על פשיעה או חוסר ביטחון, לאחר כשעתיים ישבתי לאכול שוב במסעדה סינית ראיתי בתפריט טיבון ענק (500 גרם) שעלה 4 דולר אז הרשיתי לעצמי להתפנק שוב והזמנתי לי אחד, לאחר כמה דקות הגיעה הסטייק שוחה בתוך רוטב מוזר, "מה? מה זה? מה לעזאזל עשיתם לטיבון שלי? נו מה ציפיתי?מסעדה סינית, בבליז שבמרכז אמריקה ואני מזמין לי טיבון וחולם שהוא יגיע פשוט מהגריל על הצלחת ממש כמו בארה"ב, למרות זאת היה טעים, לא נפלתי מהכיסא או עפתי אל העבר כמו עם הפיצה אך לפחות הפעם כן שבעתי וחזרתי למלון שבע ומאושר, במרחב הפתוח שצמוד לחדרי ישבו כמה חברה צעירים מגרמניה, שוודיה וארה"ב, ישבתי איתם וקשקשנו עד חצות הלילה.

למחרת בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לשתות קפה בתחנת הדלק שמול המלון,לאחר מכן נסעתי לכיוון הכפר סרטאחנה (Sarteneja) ראיתי תמונות משם עם חופים נפלאים וים כחול טורקיז ורציתי מאוד לראותם, כבר בתחנת הדלק אמרו לי שבעקבות הגשמים הדרך לשם לא כל כך טובה אמרתי לעצמי מה יכול להיות ננסה ואם לא נעבור לתכנית ב',מיד לאחר יציאה מהעיר שהייתה מלאה בבוץ הדרך הפכה לגרועה מאוד העפר הלבן שנראה כמו סיד חלק כמו סבון על שיש רטוב,אפילו האוטובוס שנסע לפניי מדי פעם נסע על הצד כמו סרטן שרץ על החוף,המשכתי וקיוויתי שהדרך רק תלך ותשתפר,אבל זה לא מה שקרה, מצב הדרך רק החמיר ומצאתי את עצמי לבד בין שדות,לאחר כשעה בה עברתי רק כ 10 ק"מ מתוך ה 85 ק"מ שעלי לעבור כדי להגיע אל הכפר, במהלך אותם 10 ק"מ אמרתי חצי מיליון פעם "אופס ושיואוו והופ הופ"  החלטתי לפרסס ולחזור על עקבותיי עד לאספלט הגרוע שכרגע נראה כמו גן עדן לעומת הדרך בה אני נמצא, הקרנף הפך ללבן והתמלא בבוץ ונראה כאילו עבר התעללות, החלטתי לנסוע אל היעד הבא שנקרא קרוקד טרי (Crooked Tree) כל הדרך התפללתי לגשם שיבוא וישטוף אותי ואת הקרנף,המרחק הוא כ 50 ק"מ בכביש + 13 ק"מ בשטח,לאחר כשעה הגעתי אל הכפר קרוקד טרי השוכן לצד אגם שבעונה הטובה אמור להיות מלא בציפורים, הגעתי לכפר וחיפשתי מקום לינה, בכל הכפר יש רק שלושה מוטלים, עברתי בשניים הראשונים, אחד היה סגור כי הבעלים יצא לחופשה והשני היה בשיפוץ אז נסעתי לשלישי וכאשר הגעתי לשם ראיתי את החבורה מאתמול בלילה, גם הם שינו את תכניתם עקב הכבישים הגרועים באזור והגיעו לכאן, גם הם עברו בשאר המוטלים והבינו שזה המקום היחיד לשהות בו, החדר נראה טוב וגם הנוף נהדר ולכן אשאר כאן כמה ימים, היות ואין אינטרנט שלחתי הודעת SMS דרך הספוט להורים שלא ידאגו ויצאתי ליהנות מהנוף, בעל המוטל בשם ארל מקומי שמשפחתו חייה כאן כבר כמה דורות אמר לי שבעקבות הגשמים הרבים מפלס האגם עלה בשלושה מטרים יותר מהרגיל ולכן המון ציפורים עברו לאגם או לביצה אחרת, המפלס אמור לרדת שוב בעוד כחודש, בערב עשינו מדורה וצלינו נקניקיות, שוב קשקשנו וצחקנו עד מאוחר והתקפלנו איש איש לחדרו, נשארתי שם שלושה לילות בהם נחתי הסתובבתי בכפר וגם בביצה שנמצאת כ 5 ק"מ מהכפר, רב תושבי הכפר חיים בצריפים ובתים מעץ והשקט והרוגע בכפר פשוט מהנים, תושבי הכפר ובעצם רב בליז הם צאצאי עבדים מאפריקה ומדברים אנגלית עם מבטא כבד סטייל ג'מייקה.

resized_20141012_171226.jpg

במהלך שלושת הימים בקרוקד טרי בהם בעיקר נחתי ורבצתי רב היום מול האגם מבלי להיכנס למימיו היות ותושבי המקום אמרו שאפשר להיכנס רק כדאי להיזהר מהתנינים שחיים בו בזמן הגאות, אז כדאי שהם יזהרו(המקומיים) כי אני לא נכנס למים שכנראה יש בהם תנינים,התושבים במקום חיים בגן עדן השקט מסביב,האגם הנפלא,ילד בן 10 יוצא לדוג בקיאק באגם פשוט נהדר, באחד הימים הלכתי אל החנות היחידה בכפר, המוכר סיני (כמו בכל הסופרים בבליז) מוכר מוצרים דרך הסורגים, הגעתי והוא שאל "מה אתה צריך?" אמרתי לו מה אי אפשר להיכנס ולראות מה יש, אולי עוד משהו יתחשק לי" הוא אמר "לא רק אני בפנים" שאלתי אותו "מה עשית שאתה מאחורי סורגים וכמה שנים קיבלת בפנים?" הוא חייך ולא ענה נו טוב לא חברותי הבחור, קניתי קולה ותרסיס נגד חרקים וחזרתי לרבוץ מול האגם, דמיאן הבן הגדול כבר בן 12 באחד הימים הוא אמר לי שהוא יגדל הוא רוצה לגור בעיר ולא להמשיך את מורשת אבותיו שחיים על שפת האגם אין ספור דורות, טיילור(האמריקאי) ואני אמרנו לו שאנשים בעיר חולמים על מקום כמו שיש להם ושיראה לדוגמא אותנו התיירים שבאנו כלכך מרחוק כדי לראות מקום נפלא שכזה ושיבין שמקום כזה הוא נכס לנפש ולא רק לכיס,

resized_P1040867.jpg

הבעיה היחידה במקום הפסטורלי הזה הן הנמלים האדומות שעקצו אותי בכל הזדמנות שהתחשק להן וכנראה הן רצו שגם אני אהיה אדום כמותם, לאחר שלושה ימים הספיק לי מעקיצות הנמלים והחלטתי להמשיך דרומה אל עבר העיר דנגרינגה(Dangriga) כ 200 ק"מ דרומית לקרוקד טרי, נפרדתי מהמשפחה המקסימה-ההורים ארל ונרי ומהילדים דימיאן , ריצ'ארד ופרינסס הקטנה, אמרתי תודה רבה על אירוח נפלא במלונכם הנחמד.יצאתי לדרכי ולאחר שעברתי חזרה את 13 הק"מ בשביל הגישה הרעוע הגעתי חזרה אל הכביש הראשי העובר בין שדות וכפרים,כל הדרך הכביש היה משובש ומלא בורות ולכן תשומת הלב הופנתה בעיקר אל הכביש, לאחר כשעה בעודי עובר ליד תחנת דלק הבחנתי באופנוע מסוג BMW שנראה כאופנוע של מטייל כמוני, עשיתי פרסה וחזרתי לומר שלום, ראיתי שלאופנוע יש לוחית רישוי של בליז, כנראה שהוא לא תייר, הבחור בדיוק בדק לחץ אוויר בגלגלים עצרתי בכל מקרה ולאחר שהוא הוריד הקסדה הבנתי שהוא לא מקומי, לבחור קוראים אל והוא מאוסטרליה הוא רוכב על BMW R80GS משנות ה 90 המוקדמות,

התחלנו לדבר והוא סיפר לי שהוא מטייל כבר כמה שנים והוא הוציא לאופנוע רישוי בבליז כי הוא נשאר כאן תקופה ארוכה, הוא שידרג את האופנוע והוסיף לו מיכל דלק ענק, החליף את הבולם האחורי וקדימה הוא הרכיב פרונט שלם של KTM(אופנוע אנדורו)הוא אמר לי שהוא מחכה לחברים אמריקאים שגרים בבליז ושאם אני רוצה אפשר ללכת לשתות משהו ולאכול צהריים ביחד, אמרתי לו "למה לא אני לא ממהר לשום מקום", אז קפצנו לפיצה שליד יחד עם חבריו שהגיעו לשם גם, הזמנו פיצה וקנקן בירה קרה,לזוג האמריקאי קוראים ג'ואנה ואנטוני שהוא רוכב בעצמו והם החליטו לעזוב את ארה"ב ולהשתקע בבליז,דיברנו קשקשנו והיה מאוד נחמד,לאחר כשעה הם הציעו לי שאבוא יחד איתם אל ביתם שנמצא בפלסנסיה(Placencia) עיירת חוף שנמצאת כ 50 ק"מ דרומית יותר לעיירה בה רציתי לבקר,אמרתי למה לא אסע יחד עם אל לכיוון ביתכם,יצאנו לדרך,הכבישים הפכו למפותלים וממישור הגענו להרים השדות הפכו ליערות והטמפ' ירדה והלחות נעלמה,לאחר כשעה עצרנו לאכול גלידה שזוג גרמני מכין בביתו והיה טעים מאוד,אחה"צ הגענו לביתם הצנוע ואנטוני הראה לי את החנייה שלו, כאשר הוא פתח את הדלתות התחלתי לחייך, בתוך החנייה המשמשת גם כמוסך עמדו כמה אופנועים-DRZ400,BMW R70 וגולת הכותרת BMW HP2 אנטוני מומחה ל BMW ולעוד אופנועים ובקרוב הוא יפתח מוסך משלו וכל מי שמגיע לבליז ויש לו בעיה מכאנית יכול להיעזר בשרותיו,אנטוני רוכב ואוהב אופנועים מושבע,ג'ואנה ואנטוני הציעו לי ולאל להישאר לישון אצלם, אז אל ואני קפצנו לסופר מארקט לקנות כמה דברים לארוחת ערב, הגענו לסופר שכמו כל הסופרים בבליז שייך לסינים שהיגרו לבליז ופתחו סופרים,קנינו כמה דברים וחזרנו לביתם של אנטוני וג'ואנה,אנטוני הדליק פחמים בגריל וצלה בשרים על האש,ישבנו סביב השולחן פטפטנו ואכלנו והיה פשוט מעולה,חדר האורחים בו ישנתי נראה כחדר במלון 5 כוכבים, לקראת חצות הלכתי לישון וישנתי כמו תינוק במיטה המפנקת,בבוקר שתינו קפה ואל אמר לי שהוא אמור לנסוע לדגרינגה לחדש את רישוי האופנוע אז אמרתי לו שאסע איתו ואח"כ אמשיך לכפר על החוף בשם הופקינס (Hopkins) אמרתי לג'ואנה ואנטוני שאני אסע עם אל ואח"כ אמשיך להופקינס הם אמרו לי שהם חשבו שאשאר עוד קצת איתם אך אמרתי להם שאני ממשיך הלאה,לא היה לי נעים לנחות עליהם לעוד לילה למרות שהם פתחו בפני את ביתם ונתנו לי להרגיש חופשי כאילו זה הבית שלי,בהזדמנות זו אומר שוב לאנטוני וג'ואנה שהם אנשים מדהימים ושזה לא מובן מאליו שמישהו כמותם פותח את דלתות ביתם לאדם זר שהם הכירו לראשונה בתחנת דלק באמצע שום מקום , נפרדתי מאנטוני וג'ואנה המקסימים הצטלמנו יחד אמרתי להם את הדברים הנ"ל ומה שבטוח שיש לי זוג חברים חדש.
אל ואני יצאנו לדרכינו, אל לקח אותי לסיור בפלסנסיה שיש בה בתים מפוארים פשוט חלום עצרנו לארוחת בוקר ומשם יצאנו לכיוון דגרינגה,שוב טיפסנו אל ההרים ורכבנו בכבישים מפותלים עם אספלט גרוע ומלא בבורות לפחות הנוף היה ירוק ויפה,לקראת צהריים הגענו אל משרד הרישוי בדגרינגה ובעוד אל נכנס לסדר את הרישיונות אני נשארתי להשגיח על האופנועים ולפטפט קצת עם המקומיים,שוב הציפו אותי זיכרונות מאפריקה וההבדל היחיד מהמדינות בהן הייתי באפריקה הוא שכאן המקומיים דוברים אנגלית,לאחר כחצי שעה אל יצא מחייך עם רישיונות חדשים,נסענו לאכול משהו על החוף ומשם לבקר חברים שלו בפאב מקומי, לקראת אחה"צ אל החליט שהוא יבוא איתי להופקינס וישן שם ללילה,הדרך קצרה וחלקה אינה סלולה לאחר כחצי שעה הגענו להופקינס ומצאנו מקום נחמד שהוא בעצם דירה עם מטבח על החוף, בעלת המקום נחמדה והמחיר סביר לכן החלטתי להישאר כאן 3 לילות, בערב יצאנו למסעדה ואכלתי מנה מקומית המורכבת מעוף ירקות,בננה,סלט ואורז מעולה אחד הנפלאים שטעמתי, לאחר שסיימנו לאכול חזרנו אל הדירה וישבנו עד מאוחר על המרפסת ונהנינו מבריזה שהגיעה מהים,למחרת בבוקר אל החליט שהוא חוזר לחבריו שבדגרינגה ואח"כ לאנטוני וג'ואנה, נפרדנו בחיבוק ואיחולי דרך צלחה אחד לשני.

ביומיים הבאים נחתי, טיילתי בכפר ורבצתי מול החוף, באחד הימים החלטתי לבשל משהו קליל לעצמי ורכשתי כמה דברים בסופר, גיליתי שבבליז הרבה יותר זול ללכת למסעדה מאשר לקנות מוצרים בסופר.

לסיכום:
בליז ארץ מגניבה, אנשים סופר נחמדים נוף נהדר וכבישים גרועים, בליז החזירה אותי בזמן כמה פעמים, פעם אחת לילדותי עם הפיצה הנהדרת שאכלתי באורנג' וולק ופעמים אחרות כאשר צפיתי במקומיים שהם צאצאים של עבדים שהובאו בכפייה מאפריקה והעלו בי זיכרונות מאפריקה ולמאות החברים שלי שם,רציתי להישאר יותר בבליז אך יוקר המחיה ובעיקר התנאים בדרכים גרמו לי לקצר את שהותי, רב האתרים בהם רציתי לבקר הצריכו נסיעה בדרכי עפר לא מתוחזקות שעקב הגשמים הפכו למלכודות של בוץ,הקרנף ומשקלו הרב ובמיוחד עם הצמיגים שמותקנים כרגע עליו אינו מיועד לנסיעה בתנאים שכאלו, היו אנשים שאמרו לי שכדאי לוותר על בליז כי היא יקרה ולא מעניינת אך אני שמח שכן עברתי שם וזכיתי לראות תרבות נוספת ולהכיר אנשים נפלאים, לא יודע אם יום אחד אחזור לבליז אך אני ממליץ לכם אם אתם באזור לנסוע ולבקר בבליז לכמה ימים.

resized_20150116_203137.jpg
בפוסט הבא- החצייה לגואטמלה המהממת.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

2 בפברואר 2015 לירן עוזב את מקסיקו – כתבה 12

מעבר רכוב במקסיקו ברזולוצייה הכי חדה וקדימה לבליז

resized_20140929_072726.jpg

עם אפיק

הערה: על מקסיקו אני יכול לכתוב עוד כעשרה פרקים,אך ברצוני להמשיך ולהתקדם הלאה,אז הפעם לכבוד השנה החדשה פוסט ארוך במיוחד מקווה שתיהנו,סליחה מראש למי שזה ארוך מדי עבורו, ושנה טובה בריאות ואושר לכולם!!
21.9.14

בפוסט האחרון סיפרתי על הטיולים שיוצאים מהקאזה של יגיל בסן קריסטובל שבמקסיקו, לאחר שיצאתי לכמה טיולים באזור החלטתי לצאת אל הטיול המרכזי והיקר מכולם קצת יותר מ 100$ שיגיל מוציא אל אגמי מונטבלו ושמורת לאס נובס הטיול אורך כיומיים וכולל הכל, אוכל, שתייה, ציוד קמפינג, הסעות וכו', למרות המחיר הקצת יקר(עבור התקציב שלי) אבל שווה מבחינת הפינוק והמקומות הנפלאים בדרך, בשעה 6:30 בבוקר הנהג הגיע והציוד הועמס אל המיניבוס,בשעה 7:00 גם הקבוצה שמנתה כ 13 מטיילים ישראלים עלתה אל הרכב ויצאנו לדרך, הנסיעה לשמורת ה"לאס נובס" שנמצאת על גבול גואטמלה אורכת קצת יותר מ 4 שעות ולכן בדרך אל השמורה בה נישן אנו עוצרים באגמי מונטבלו, מדובר ב 59 אגמים נפלאים בצבעי כחול עמוק עד טורקיז, כמובן שביום אחד לא נראה את כולם אך המדריך התותח שלנו בשם אפיק (עובד אצל יגיל) לקח את הקבוצה אל האגמים היפים שבהם, באחד מהם אכלנו ארוחת בוקר שאפיק הכין וכללה סלטים, שתייה, גבינות, טונה וכמובן ארוחת בוקר בטעם ישראלי ובאגם אחר שטנו ברפסודה וגם שחינו במימיו הכחולים, האגמים האלו פשוט מטריפים ביופיים הכחול בגווניו השונים עם הירוק שמסביב ומזג האוויר הנוח בהרים הופך את החוויה למושלמת, כמובן שגם האנשים בקבוצה היו על הכיפאק דבר שגרם למורל גבוהה והעצמת החוויה בטיול שכזה, למרות הפרש הגילאים בינינו הרגשתי כחלק בלתי לאחר שהפלגנו ברפסודה וגם שחינו באגם המשכנו בדרכנו אל שמורת הלאס נובס, הדרך יפיפייה והנוף נהדר לאחר כשעתיים הגענו אל השמורה, פרקנו את הציוד ואפיק הוביל אותנו לאורך הנחל ואח"כ אל מקום הלינה המסודר שיגיל בנה, יש מקלחות, שירותים, מתחם לאוהלים ודשא ענק, ישבנו ופטפטנו וחלק פרסו אוהלים ובינתיים אפיק הכין פויקה צמחוני עם אורז ופטריות וגם על האש לאוכלי הבשר(כמוני)שבנינו, היה פשוט טעים ומעולה, לאחר הארוחה המשכנו לדבר ולספר חוויות ומאוחר יותר הלכנו לישון, אני ושלושת המוסקטרים (יפתח, דולב ודור) החלטתנו לישון על מזרנים מתנפחים ללא האוהל וזה היה פשוט תענוג.

בבוקר לאחר הארוחה כולם טיפסו במעלה הג'ונגל אל עבר התצפית על מפלי הלאס נובס, היה בוצי עקב הגשמים המרובים באזור מה שהקשה על הטיפוס, לאחר כשעה אפיק חזר אל המחנה כדי להכין ארוחת צהריים חלק מהאנשים שלא רצו להמשיך חזרו יחד עם אפיק אל המחנה והשאר המשיכו בטיפוס המייגע, כעבור שעה נוספת הגענו אל התצפית, עקב הגשמים המים הכחולים הפכו לחומים אך למרות זאת היה יפה ושווה את המאמץ, ישבנו בתצפית כחצי שעה לפני שחזרנו על עקבותינו אל הירידה המייגעת בחזרה אל המחנה, לטפס בג'ונגל בבוץ זה קשה וחלק אך לרדת קשה יותר ומאוד מחליק, בדרך חזרה היו עשרות אופסים וגם נפילות אני למזלי החלקתי והתיישבתי על התחת פעם אחת לאורך הדרך, אך היו כאלו שזה קרה להם יותר מפעם אחת, מה שהקשה עלי במיוחד הן חוסר בנעלי הליכה ובעודי נועל סנדלי "שורש" משטח ההחלקה היה כפול,הבוץ הצטבר בין כפות הרגליים לסנדלים ובין הסנדלים למסלול ההליכה, היה פשוט חלקלק הבוץ הזה וה ABS לא עזר, לכן במהלך הטיפוס והירידה המצלמות נשארו בתיק כדי שלא יפגעו ולכן אין הרבה תמונות מההליכה,כמו כן אין נקודות חשמל מה שהצריך הפעלת נוהל-משמעת סוללות.

לאחר כשעה הגענו למאהל התקלחנו והרבצנו בשר ושתייה בכמויות, אחה"צ העמסנו את הציוד על המיניבוס ויצאנו אל סן קריסטובל כעבור 5 שעות קצת לפני חצות הגענו עייפים אך מלאי חוויות אל הקאזה.
התכנית הייתה להישאר בסן קריסטובל סה"כ כשבוע,לאחר שבוע בו לא נחתי לרגע מרב הטיולים הנהדרים שיצאתי אליהם החלטתי להישאר כאן לשבוע נוסף אותו אנצל לצורך עדכון הבלוג מנוחה וטעינת מצברים לקראת המשך הדרך.
ואכן כך עשיתי בשבוע הנוסף רק נחתי, באחד מהימים הנעתי את הקרנף שלא יחשוב ששכחתי אותו ובשאר הימים יצאתי בעיקר כדי לאכול וליהנות מהרוגע של העיר השלווה הזו, התחברתי עם עוד הרבה מטיילים, הלכנו גם לבית חב"ד בערב שמחת תורה והיה פשוט תענוג,אז שוב תודה ליגיל,אפיק וענבר על כל הטיולים ובעיקר על השהייה הארוכה בקאזה, היה פשוט נהדר אין כמוכם.

לאחר הפרידה מכל החברה הנהדרים שפגשתי בסן קריסטובל שמתי פעמיי לעבר מפלי האגווה אזול(agua azul) שפירשו מים כחולים,בתמונות שראיתי המפלים היו בצבע כחול טורקיז מדהימים ביופיים,הדרך לשם הייתה הררית ונהדרת רב הכבישים היו ברמה סבירה,סיבובים,נופים,כפרים,עצים בדיוק מה שאני אוהב, לאחר כשעתיים הגעתי אל המפלים שילמתי כניסה אל השמורה ולאחר כמה דקות נסיעה הגעתי אל החניון, בעל אחת המסעדות הציע לשמור לי על הציוד ועל הקרנף במידה ואכל אצלו משהו אח"כ,אמרתי לו "דיר באלק,אני הולך וחוזר ואם משהו חסר תהיה לך בעיה חמורה עם ישראלי עצבני", קשרתי את הקסדה והמעיל  אל הקרנף בעזרת כבל מתכת שיש לי והלכתי לראות את המפלים,עקב הגשמים הם לא היו בצבע כחול אלה חום,התאכזבתי אך למרות הצבע התפעלתי מהנוף ומעוצמת הזרימה, יכול להיות שאם לא הייתי רואה תמונות באינטרנט הייתי מתלהב הרבה יותר, לאחר כשעה פלוס חזרתי אל המסעדה והזמנתי דג שלם מטוגן עם תוספות, התענגתי מכל נגיסה וליקקתי כל אידרה משלד הדג היה פשוט טעים. מן מפלי האגווה אזול המשכתי לכיוון שמורת העתיקות פלאנקה(Palenque) צמוד אל האתר ישנה שמורה עם בונגלוסים בתוך הג'ונגל קראתי באחד מהפורומים שהמקום מאוד נחמד ונקרא מרגריטה אנד אד, לאחר כשעה וחצי הגעתי אל השמורה ומצאתי את המקום יחסית בקלות ולקחתי בונגלוס ליומיים, החדר פשוט מיטה, מאוורר, מקלחת ללא מים חמים וגם אין אינטרנט, הגג עשוי מעלים וסה"כ נחמד ושקט, מסביב אפשר לשמוע את קולות הג'ונגל ואת הנחל הזורם, פרפרים, שירת הציפורים ואת הרוח המנשבת בצמרות העצים, הכנסתי את הציוד לחדר ולאחר שהתקלחתי אני שומע דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת ומולי נעמד בחור ממוצא רומני ראדו שראה את הקרנף ורצה לשמוע מי מה מו , אמרתי לו צ'י פהצ'ה? והוא סיפר לי שלפני כמה שנים הוא עשה טיול דומה עם אישתו וכעת הם הגיעו במטוס ססנה פרטי מארה"ב והם מתכוונים לטייל ככה בכל מקסיקו, לאחר כשעה הגיעו צמד אופנוענים מקסיקנים שגם ישנו בשמורה לילה אחד,

החלטתנו כולנו ללכת אל המסעדה הצמודה לחדרים, מרחתי את עצמי באלתוש מקומי ויצאנו לאכול,במסעדה הופיעה תזמורת מקומית שהפליאה בביצועי שירים בסגנון המאיה עם חלילים וגיטרות, האווירה הייתה נהדרת והמוזיקה נפלאה, לאחר ארוחת הערב פרשנו איש איש לחדרו, הלכתי לישון ונרדמתי כאשר קולות הג'ונגל נשמעים מסביב,בבוקר נסעתי כ 5 ק"מ אל האתר הארכאולוגי פלנקה, שילמתי כניסה ומדריך מקומי הציע לי את שירותיו תמורת תשלום, אמרתי בנימוס "לא תודה" והמשכתי לכיוון הפירמידות, כבר מרחוק אפשר היה לראות את הפירמידות והעתיקות, לא הפסקתי להגיד וואוו, איזה מגניב ממש כמו בסרטים, הסתובבתי בין הפירמידות, על חלקם טיפסתי למרות שבפירמידת השמש הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב, פשוט מרשים לראות כיצד חיו עובדי האלילים הללו, ע "י אחת מהפירמידות הגבוהות עמד שומר שהמליץ לי לטפס עליה ושממרומי הפירמידה יש נוף פנורמי יפה,טוב נו כולה מלאאאא מדרגות, נעלה נראה במה מדובר, כמו בכל פירמידה המדרגות היו צרות והשיפוע חד, כאשר כל מדרגה בגובה של כ 50-60 ס"מ,לא נורמליים המאיות האלו, הם היו כאלו קטנים ובנו מדרגות כאלו גבוהות, אולי הם פחדו שהקרבנות שלהם יברחו או שרצו שהקרבנות יהיו כל כך עייפים שפשוט ירצו שהם יהרגו אותם,לאחר כמה דקות של טיפוס הגעתי לפסגה, את האמת הנוף היה מהמם ומרהיב בעצמתו, מסביב שמעתי קולות נביחה ולפעמים שאגות מחרישות אוזניים, הבנתי מיד שאלו הקולות של קופים שאגנים,נשארתי שם כשעה ונהניתי מהנוף ומקולות הקופים, חזרתי אל הבונגלו אחה"צ ובערב הלכתי שוב אל המסעדה ונהניתי שוב מהתזמורת המופלאה שלהם.

כעבור 2 לילות מהנים בבונגלוס של מרגריטה ואז המשכתי לכיוון דרום מערב אל עבר העיר מרידה (Mérida) מרחק של כ 540 ק"מ לכן מצפה לי יום ארוך,הנוף ההררי השתנה למישורי ומשעמם וכך גם מזג האוויר לחם ולח הדרך ברובה הייתה מהירה ולכן הספקתי להגיע למרידה קצת אחרי 14:00 מצאתי מוטל והתכנון הוא לישון כאן לילה ובבוקר מוקדם לנסוע לצ'יצ'ן איצ'ה (chich'en itza) למרות ששמעתי שהמקום נהיה מסחרי עקב היותו אתר מורשת עולמית ולפירמידה המרכזית שהוכרזה כאחד משבעת פלאי עולם ושלא ניתן לטפס על הפירמידה החלטתי לבקר ולראות במה מדובר, בבוקר יצאתי לכיוון צ'יצ'ן איצ'ה כעבור כשעתיים וקצת הגעתי, שילמתי עבור החנייה וניגשתי אל עבר הקופות,כאשר ראיתי את מחיר הכניסה קיבלתי חום 20$???מה בפלנקה היה רק 4$ נו טוב כנראה שהמחיר שווה ואני כבר פה ושילמתי על החנייה אז נכנס ונראה במה מדובר, כל הכניסה מלאה ברוכלים שמוכרים מזכרות דילגתי מהר על האזור הזה ואז הגעתי לפירמידה מרשימה ביופייה שנשתמרה בצורה טובה יחסית לגילה, הפירמידה סימטרית ונראית מכל כיוון בדיוק אותו הדבר ועקב כך עומדים מסביבה תיירים ומוחאים כפיים וצליל מחיאת הכפיים חוזר אל המוחאים בצורה מושלמת, המשכתי להסתובב באתר קצת יותר משעה ודיי השתעממתי חוץ מהפירמידה אין מה לראות, חורבות לא מרשימות במיוחד ומאות רוכלים שמוכרים מזכרות ועוד שטויות, אוי האכזבה והרגשת הניצול שתפסו אותי באותו הרגע והתשלום המוגזם גרמו להרגשה הזו רק להתעצם,פלנקה ופירמידת השמש היו פי 10 יותר יפים, חזרתי לקרנף ונתתי גז לכיוון העיירה טולום (TULUM).

בדרך לטולום כנראה פספסתי את הפנייה באחד הכבישים ושוב הלכתי לאיבוד וכמו תמיד בדיוק שאתה לא יודע היכן אתה נמצא גם נורית הדלק מתחילה להבהב, שוב אמרתי לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם"אבל מי תכנן ללכת לאיבוד??לאחר כשעה בעודי עובר בשבילי עפר ואיזה כפר נידח חזרתי אל הכביש הראשי ומצאתי תחנת דלק, הגעתי קצת לפני חושך אל מוטל לובו אין (LOBO INN) שנחשב לזול ומומלץ באתר גרינגו כל האזור הזה נחשב ליקר ובמוטל הזה בעלת המקום אוהבת ישראלים ויודעת כמה מילים בעברית ולכן היא גם עושה הנחות לישראלים, למרות ההנחה המחיר גבוה והחדר זוועה, אמרתי לבעלת המקום שהמזגן לא טוב והיא רצתה להחזיר לי את הכסף, אמרתי לה "כבר חושך ואין ברירה לאן אלך עכשיו??אז אשן פה הלילה", המזגן בחדר אינו מקרר, החדר מסריח, והמקלחת מעפנה כדי להגיע לטוש צריך לדלג מעל האסלה,המיטה גרועה ובקיצור ובעדינות גועל נפש,לאחר שבקושי ישנתי בלילה, קמתי ואכלתי ארוחת בוקר שמוגשת כחלק ממחיר החדר, לאחר מכן תפסתי את בעלת המוטל ואמרתי לה "אני לא רוצה לפגוע בך וחשוב שתדעי שזה המקום הגרוע ביותר בו ישנתי בחיי, "ראיתי שעיניה דומעות הוספתי ואמרתי " כדאי שתשפצו ותשקיעו בעסק שלכם במידה ואתם רוצים להמשיך ולראות פה תיירים ואני אומר זאת לטובתך יכולתי פשוט לקום וללכת אך רציתי שתדעי לפני שיהיה מאוחר" ,
ממש כדקה נסיעה משם מצאתי מוטל יותר זול, וברמה גבוהה, חדרים חדשים, מיטה נוחה, מזגן חדש, טלוויזיה LCD, אם הייתי יודע הייתי בא לכאן כבר אתמול, פרקתי את הציוד והלכתי להסתובב קצת בעיירה ודיי התאכזבתי שמעתי כל כך הרבה דברים על טולום וממש לא אהבתי אותה,משם הלכתי לראות עוד עתיקות שנמצאות על החוף,שילמתי,נכנסתי ושוב התאכזבתי,שחיתי קצת בים ועפתי בחזרה לחדר,בערב פגשתי שוב את ראדו ואישתו(הזוג הרומני מפלנקה)הלכנו לאכול משהו ומשם לישון.
למחרת היום נסעתי למקום שנקרא גראן סינוטה שנמצא כ 5 ק"מ מטולום שילמתי כניסה השכרתי שנורקל ונכנסתי לראות במה מדובר, וואוו קיבלתי חום, אגם בתוך מערה עם מים מתוקים וקרירים וממש צלולים כמו באקווריום, המים זוהרים בכחול טורקיז כמו בסרטים, סוף סוף לאחר כמה אכזבות בא המקום הזה ונתן לי סטירה מצלצלת, נכנסתי אל המים הקרים ופשוט לא רציתי לצאת, דגים, צבי מים, צמחים וגם צוללנים שלומדים לצלול, היה פשוט מחזה מרהיב ביופיו אוי כמה שנהניתי שם זה מקום שאני לא אשכח, חזרתי אל החדר אכלתי והלכתי לישון מחר פלאיה דל כרמן.

למחרת בבוקר יצאתי לנסיעה קצרה מטולום לעיר פלאיה דל כרמן סה"כ 67 ק"מ, הגעתי לפלאיה היקרה,
קצת לפני הצהריים ועצרתי בסנדוויץ" טוניסאי של רות, ישראלית מלוד שגרה במקסיקו כבר 30 שנה, אכלתי ופטפטנו קצת, הסנדוויץ' הנהדר מוגש עם פלפלי שיפקה שהתגעגעתי לטעמם, היה פשוט נפלא, ביקשתי מרות לחפש לי מקום בטוח להשאיר את האופנוע והציוד היות וברצוני לנסוע לקובה לתקופה של שבועיים, רות התקשרה לכמה אנשים ובסוף אמרה לי שיש לה מקום, גם בן דוד שלי רואי שעבד לפני כמה שנים במקסיקו הכיר כמה מקומיים בפלאיה שיוכלו לשמור לי על האופנוע והציוד, יפה אז כנראה שאסע לקובה,לאחר מכן מצאתי מלון במחיר סביר, פרקתי את הציוד וקדימה מחליף את ביגוד הרכיבה במשהו קצר יותר ומתאים למזג אוויר החם וקדימה לראות את החופים הנהדרים בצבע טורקיז ששמעתי עליהם המון סיפורים, אז יאלה מגבת, מים ותוך 5 דקות אני בחוף, אז אני רואה מולי את החוף שכולם אמרו שהוא מדהים מלא באצות ובכלל לא טורקיז כמו שרציתי שיהיה, את האמת התאכזבתי, למרות זאת הלכתי כמה ק"מ על החוף עד שמצאתי מקום שיש בו פחות אצות ונכנסתי אל המים להתרענן מהחום, לאחר כשעה במים לפני שיפלו לי האצבעות מרב הקימוטים שנוצרו בעור יצאתי אל החוף, כמו כן נמאס לי לקפוץ מכל אצה שנדבקת לי לגב או מלטפת לי את הרגל, נשארתי קצת על החוף וחזרתי לחדר להתקלח, בערב יצאתי להסתובב במדרחוב שנראה כמו מדרחוב בכל עיירה מודרנית שאנחנו מכירים,חנויות מותגים וגם מותגי יוקרה, מסעדות, ברים ובקיצור רחוק מאוד ממה שראיתי בכל מקסיקו, ענף התיירות כאן פורח והתייר הרגיל ובעיקר האמריקאי מפזר פה דולרים בקלות ולכן המקומיים מרביצים במחירים, לאחר כשלושה ימים בהם הייתי בים, במדרחוב, במסעדה, שוב בים, שוב במדרחוב ושוב במסעדה, החלטתי שזהו מיציתי ואני ממשיך דרומה לכיוון היעד הבא, על קובה אני אוותר למרות שישנה אפשרות שהיא תשתנה ולא אזכה לראותה כמו שהיא עכשיו, אך קיבלתי רגליים קרות והרגשתי שאני לא יכול להשאיר את הקרנף והציוד מאחור ולנסוע לשבועיים פלוס, אם משהו מהציוד יגנב/יעלם או משהו יקרה לקרנף זה יהיה סוף לטיול ולכן אני מוותר, כמו כן עלות הטיסה והשהייה שם דחפו אותי לוותר על הרעיון

החלטתי להמשיך אך לפני כן אסע למוסך ימאהה שבעיקר בגללו הגעתי לכאן לבצע טיפול לקרנף, כאשר הגעתי אל הסוכנות פנה אלי מנהל הסוכנות דובר אנגלית בשם ג'ונתן, אמרתי לו ש"אני מעוניין לקנות שמן וחלפים ובנוסף האם אפשר להחליף את השמן בחנייה ולתת להם את השמן הישן למחזור?" ג'ונתן שאל "איזה אופנוע יש לך?" עניתי לו "סופר טנרה" ואז התחילה השמחה, "מה?? סופר טנרה?" בהדגשה על הסופר, אמרתי "כן" ג'ונתן ועוד בחור+המחסנאי יצאו מהר לראות את הקרנף ואז התחילו השאלות "מאיפה באת?לאן אתה ממשיך?איך הקרנף?" ועוד, לאחר מכן ג'ונתן אמר לי "אתה יכול לעבוד בתוך המוסך!! ללא תוספת תשלום נוסף, אם חסר לך משהו אנחנו כאן" אמרתי לו "תודה יש לי את כל מה שאני צריך"כאשר נכנסתי אל המוסך סרט התדהמה והשאלות חזר על עצמו בקרב המכונאים והחשמליים של המוסך, לאחר שסיימתי לבצע את הטיפול,יצאתי אל החנייה ואז התחיל מבול, אבל באמת מבול,כזה מבול חזק ראיתי רק כמה פעמיים באפריקה,באסיה ובבאחה קליפורניה, אם נשווה למבול הכי חזק שראיתי בארץ פה הייתי קורא לזה טפטוף, חיכיתי כ 40 דקות וזה לא נגמר, כל הכביש מלא מים,כ 15-20 ס"מ, לאחר כשעה המבול נחלש והפך למה שבארץ אנו קוראים לזה מבול, החלטתי לצאת, כבר צהריים ויש לי 275 ק"מ אל היעד הנפלא הבא, אז קדימה אני יוצא, מנהל המוסך הזהיר אותי ש 15 ק"מ הראשונים עד היציאה מהעיר עשויים מבטון וחלקלקים ביום גשום אז סע בזהירות הוא אמר, הצטלמנו ויצאתי לדרכי ואכן היה חלק ועם השילוב של המים העמוקים על הכביש היה עוד יותר קשה והרגשת החלקלקות הורגשה ומערכת בקרת האחיזה ו הABS הראו לי שהן עובדות, ל כן נסעתי לאט כמו כולם ואז התחיל המבול שוב הפעלתי את המאותתים (רק בצד אחד, לקרנף אין מאותתי חירום) כדי להיראות טוב יותר, משהתחזק המבול והפך לסערה החלטתי לעצור לכמה דקות מתחת לגשר, לאחר כמה דקות המשכתי ותוך כמה ק"מ קצת לפני טולום הכביש הפך ליבש ויכולתי לפצות על הזמן ש"איבדתי"עקב הגשם, הגעתי אל היעד שלי "לגונה באקלר".
לגונה באקלר תהיה המקום האחרון שלי במקסיקו לפני חציית הגבול לבליז (Belize),

כאשר הגעתי ללגונה השמיים היו אפורים כמו לפני סערה, העננים בישרו על מבול או סופה טרופית שהולכת וקרבה, אולי אפילו זו שראיתי כמה שעות קודם לכן בפלאיה דל כרמן, למרות זאת  נסעתי לכיוון המים, סיקרן אותי לראות מה צבעם?
המים אכן היו כחולים אך לא כמו שרציתי שהם יהיו, לא מעניין אותי כלום!! הפעם אני מחכה יום או יומיים כדי לראות את הטורקיז המשגע, הלכתי לחפש מוטל בעיירה הקטנטונת הזו ולאחר כמה סיבובים מצאתי אחד נחמד השייך למשפחה מקומית,פרקתי את הציוד ואז התחיל מבול שיכול היה למלא חצי מהכינרת, לאחר כשעתיים המבול פסק ויצאתי להסתובב קצת בעיירה, את האמת אין פה יותר מדי רחוב אחד ראשי עם כיכר מרכזית מסעדונת או שתיים וזהו, התושבים חולמים שהמקום יתפתח ויהיה כמו קנקון או פלאיה, מה שהם לא מבינים שהמקום יעבד חלק מקיסמו וכבר היום המון חופים מסביב ללגונה הם חופים פרטיים ויש רק נקודה או שניים שהם ציבוריים,לאחר שאכלתי משהו התחיל שוב לטפטף אז חזרתי למוטל,למחרת היום עדיין הכל היה אפור אז החלטתי בזמן המתנתי לשמיים כחולים לעדכן את הבלוג בפוסט חדש, אחר הצהריים השמיים התבהרו ויצאתי להסתובב שוב, נסעתי לאורך האגם וחיפשתי את החוף הציבורי עד שמצאתי אותו כבר היה מאוחר, אך למרות זאת הלגונה היפיפייה הראתה לי את צבעיה הנפלאים, החלטתי להישאר עוד יום ולשכשך במים הנפלאים האלו, למחרת התעוררתי ליום מעונן חלקית ויצאתי אל החוף, נכנסתי אל המים ולא רציתי לצאת, אדמת הלגונה רכה ובוצית ומזכירה לי את הכינרת (רק שפה המים פחות דביקים) לאחר כשעה השמיים התבהרו וסונוורתי מהטורקיז המשגע, חשוב לציין שהמים בלגונה מתוקים מה שהופך את החוויה לנעימה ועצמתית יותר, מעולם לא ראיתי מים בצבע כזה שאינם מלוחים, כאשר יוצאים מהמים לא מרגישים את הצורך לרוץ ולהתקלח פשוט מרגישים כאילו הרגע יצאתי ממקלחת, לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה (בליז).

לסיכום: במקסיקו המופלאה רכבתי כ 4,300 ק"מ (כולל באחה קליפורניה)הכבישים ברובם היו ברמה סבירה,וחלקם סבירה פחות ואף גרועה,בקטעים בהם עליתי בכוונה או בטעות על הדרך המהירה הכביש היה ברמה טובה,במקסיקו פסי האטה בכמות מטורפת ובצורות שונות שלא זכורה לי משום מקום אחר בעולם,שהיתי במקסיקו כחודש וחצי בהם פגשתי אנשים נפלאים,עברתי בין עשרות כפרים,עברתי ממזג אוויר מדברי לטרופי, מחום לקור מאזור מישורי להרים, אוכל מדהים ומגוון וכנראה שהבנתם שהתאהבתי במקסיקו, יש בה כמעט הכל, כל מי שאמר לי אל תלך מסוכן שם טעה בגדול, אפשר לטייל במקסיקו רק צריך לעשות זאת בחכמה, להקשיב למקומיים ולאנשים סביב זה כלל מפתח,לא לרכב בלילה ולהשתדל לא להסתובב לבד בלילות בעיקר בערים הגדולות בכפרים אפשר חופשי, במהלך שהותי לא הרגשתי עוינות מצד המקומיים ותמיד הרגשתי בטוח, עברתי בעשרות מחסומי משטרה וצבא ובכולם עברתי ללא בעיה, פעם אחת בדקו את הרישיונות והדרכון וזהו אף אחד מהם אפילו לא רמז על שוחד וגם כאלו שעצרתי לידם מיוזמתי ודיברתי איתם היו נחמדים.
ללא ספק ארצה לחזור למקסיקו ביום מן הימים היה פשוט נהדרר אז מוצ'ו גראסיאס , ויוה מקסיקו.

תוכלו לעקוב ישירות בבלוג המשגע של לירן

דף הפייסבוק של לירן

—————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

1 בפברואר 2015 לירן עובר את מקסיקו – כתבה 11

כשחוצים את מקסיקו על אופנוע עם לירן, מבינים את הביטוי "לרכוב בתוך החווייה"

resized_20140915_150507.jpg

(מתנצל על העיכוב בהעלאת סיפורו של לירן מפאת תקלה במערך הבקרה של האתר. יוני)

לירן מרכוס עושה את מקסיקו כרגיל עם כל החושים. בואו לחוות מסלול באופן הכי יסודי. כולל ריחות האוכל וצליל שקשוק הגלים

להלן, קטעים מהדיווח השני ממקסיקו

חג חנוכה שמח לכל בית ישראל.

מקסיקו חוגגת את יום העצמאות שלה בתאריך ה 15.9 כך שאני מתכנן להגיע אל עיר הבירה מקסיקו סיטי(Mexico city) יומיים לפני כן ולמצוא מוטל זול עם חנייה לאופנוע,מקסיקו סיטי היא עיר מפלצתית בסדר גודל בלתי נתפס זו העיר הגדולה ביותר בצפון אמריקה עם כמות תושבים הגדולה מכמות התושבים במדינת ישראל כולה,בעיר כיום יש מעל ל 8.5 מיליון אנשים ובמחוזות שמסביב לעיר כ 23.5 מילון תושבים,
לכן אני מתכוון להיכנס אל העיר הזו ומכין את עצמי נפשית לכך,כמו שאתם כבר יודעים אני לא מת על ערים גדולות וכאן מדובר בעיר גדולה וענקית עם תנועה רבה ופקקים לרב.
לאחר שסיימתי לארוז את הציוד יצאתי לכיוון סדום ועמורה,כבר בכניסה לישובים שמסביב התנועה החלה להיות עמוסה וככל שאני מתקרב אל העיר זה רק הולך ומחמיר,נהגי המשאיות,מוניות,אוטובוסים והמיניבוסים שמים קצוץ על אופנועים והמתח בנהיגה נראה על פני כולם,העשן ממנועי הדיזל נראה מרחוק,לכן הכנסתי את  עצמי למוד מלחמה והכוונה למלחמת הישרדות, לאחר קצת יותר משעתיים הגעתי למרכז העיר,  כבישים חד סיטריים רחובות ללא מוצא ואני ללא GPS וללא מפה נורמלית, כדי לנווט בעיר אני משתמש בגוגל מפות עם נקודות ציון של מוטלים באזור המרכזי ובלב ליבה של מקסיקו סיטי,אני עובר ממוטל למוטל ומאכסניה לאכסניה והכל לא מתאים לדרישותיי,או שמלא או שאין חנייה או שהמחיר בשמיים או שזו שכונה בה לא כדאי לישון, חלק מהרחובות חסומים עקב ההכנות ליום העצמאות דבר שגורם לברבורים להתמשך ללא סוף,לאחר כ 4 שעות בהן אני מזיע כמו סוס ורף הסבלנות שלי כבר מזמן על מצב מבעבע מעצבים לא הצלחתי למצוא מוטל במיקום טוב ושעונה על ציפיותיי כבר 14:00 ואני עדיין מתברבר,נמאס לי לעזאזל עם יום העצמאות ועם עיר הבירה הזאת, החלטתי עד כאן, מפה אני עף כמה שיותר מהר, רק שתבינו כמה היה מעצבן ולא נחמד על הכבישים בעיר הגדולה אני שאוהב לצלם כל דבר לא צילמתי אפילו תמונה אחת במקסיקו סיטי.

טוב החלטתי על תכנית חירום ואני ממשיך אל העיר פואבלה(Puebla) אליה לא בטוח שאספיק להגיע לפניי רדת החשיכה,אך אין לי ברירה,אני ממשיך,גם היציאה מהעיר הייתה קשה ופקוקה ולקח לי המון זמן למצוא את הכביש הנכון לכיוון העיר הנ"ל,בדרך שוב כמו בכל הכבישים שהם לא כבישי אגרה אני עובר בין כפרים ועיירות בדרך,כשעה לפני חושך אני מגיע לעיירה ווחוזינגו (Huejotzingo) משמאלי אני רואה מלון שנראה דיי נחמד אני נכנס ומברר פרטים,החדר יפה, יש חנייה, אינטרנט וממש זול סבבה אני אשאר פה 2 לילות לפחות,את הקרנף חניתי בחנייה מאובטחת שצמודה לחלון בחדרי, באחת העצירות היום הבחנתי שרפידות הבלם האחורי שחוקות כמעט עד הסוף,לאחר קצת יותר מ 20,000 ק"מ סביר בהחלט, מה שכן מוזר שהרפידות האחוריות נגמרו לפני הקדמיות בדר"כ הקדמיות נגמרות קודם,יכול להיות שזה בגלל מערכת הבלימה המשותפת שיש בסופר טנרה (הקרנף) בגדול זו מערכת שמשלבת בלימה בשני הגלגלים, כאשר לוחצים על ידית הבלם הקדמי היא מפעילה גם את האחורי בערך ביחס של 70% קדמי 30% אחורי(אבל אל תתפסו אותי במספרים) לפני שעזבתי את ארצות הברית קניתי 2 סטים של רפידות,אחד קדמי ואחד אחורי, להחליף רפידות אחוריות זה די פשוט, להוציא ולהכניס את הכלים לוקח יותר זמן מלהחליף את הרפידות עצמן, תוך כ 5 דקות הקרנף התחדש בסט חדש ואני לאחר יום עמוס בתנועה רץ להתקלח ולאחר מכן להסתובב בעיירה אליה הגעתי, הלכתי לכיכר המרכזית שנמצאת כדקה הליכה מהמלון,זו כיכר טיפוסית ובכל ישוב במקסיקו יש אחת כזו ורובן נראות אותו הדבר, כיכר עם גינה ומסביב חנויות, כנסייה אחת או יותר דוכני אוכל וכו', העייפות והמתח על הכבישים שליוו אותי למשך כל היום חלפו תוך רגע,הכיכר המרכזית מוכנה לכבוד יום העצמאות,הכיכר מקושטת ומלאה במתקני שעשועים ואיפה שיש מתקנים שכאלו יש גם מלא ילדים ומשפחות,כולם שמחים ומחייכים וואוו איזו אנרגיות חיוביות יש כאן,מצאתי מקום נחמד לארוחת ערב נשנשתי לי כמה טורטיות עם עוף וסלט,לאחר מכן הסתובבתי עוד קצת ברחובות העיירה וחזרתי לנוח מיום ארוך ומתיש, המלון הוא מלון משפחתי נחמד ויפה שמנוהל על ידי הבן קרלוס,למרות הקושי בדיבור השפה הספרדית הצלחנו לדבר ואפילו להתבדח,קרלוס התעניין במסע שלי וביקש לראות תמונות,הראיתי לו על המפה מאיפה באתי ולאן אני מתכוון להמשיך.

נשארתי במלון הנחמד הזה יומיים בהם נחתי והסתובבתי בעיירה הנחמדה,עברתי בין הסמטאות והרחובות שמסביב לכיכר המרכזית,סה"כ עוד עיירה טיפוסית כמו כל העיירות במקסיקו אך כאן האווירה הייתה יוצאת מן הכלל,בתים צבעוניים,כיכר מרכזית יפה,קתדרלה חדשה ואחת עתיקה,חנויות מסביב,מוזיקה וריח האוכל באוויר מה עוד אפשר לבקש פשוט נהדר, הקתדרלה עתיקה הייתה צמודה למלון והעירה אותי בצלצולי פעמון בשעה 6 בבוקר, אז אם כבר קמתי מוקדם אקפוץ לבקר שם ולראות במה מדובר.

לאחר יומיים בעיירה ווחוזינגו החלטתי שאני ממשיך אל עבר המטרה שלי אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס(San Cristóbal de Las Casas)שנמצאת במחוז צ'יאפס אך הדרך לשם עוד ארוכה ואצטרך לישון עוד 3 לילות בדרך עד שאגיע לשם, לכן בחרתי לי נתיב לכיוון דרום מזרח אל עבר העיר קורדובה (Córdoba) בה אשן לילה ומשם אמשיך לעיר טוקסטאפק (Tuxtepec) ואח"כ אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán) ואז אשנה כיוון לדרום מערב אל העיר סן קריסטובל. בדרך לעיר קורדובה טעיתי באחת מהפניות ועד ששמתי לב שטעיתי כבר התרחקתי ממש ואפשר לומר שהלכתי לאיבוד, הגעתי לכפרים נידחים ולדרכים ללא מוצא הGPS לא מדייק והמפה בגוגל מפות אינה זמינה היות ואין לי אינטרנט,על פי הנתיב שה GPS כן הראה לי אני אמור לעבור דרך שמורת טבע ומשם אגיע לכביש הראשי,שוב התברברתי באחד הכפרים והדרך הפכה מטובה למשובשת ולבוץ, הגעתי לנקודה בה אמרתי עד כאן פרסה וחוזרים לאספלט כנראה שהפנייה שפספסתי בתוך הכפר היא הנכונה שתחזיר אותי לכביש הראשי,כל אותה העת אני ממשיך לטפס בתוך שמורת הטבע פה כבר ממש הלכתי לאיבוד נורת הדלק החלה להבהב ואני אומר לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם בתחנה" ואז הצד ההרפתקני אמר "יאללה תמשיך הג'ריקן מאלסקה עדיין מלא וממתין בארגז הימני", המשכתי לטפס בכביש השומם הזה וכבר הגעתי ל 3,000 מ' מעל לפני הים, כבר חשבתי לעצמי אם יהיו שודדים איך אגיב ומה אעשה,פתאום לאחר סיום הטיפוס נפרס לפני נוף מדהים כל העמק ובקצהו העיר מאלטראטה (Maltrata) הכביש יצוק מבטון וחרוץ מחריצים כנראה לניקוז המים, עצרתי באחת הפניות להפסקת צילום ומנוחה למרות האזור השומם הרגשתי בטוח,הנוף המדהים עם האוויר הצלול פשוט עשה לי את היום כל הזמן חזרתי ואמרתי "איזה כיף ללכת לאיבוד", הכביש היורד מטה הוא כביש מפותל מאודדד, שביל הנחש של מצדה פרייר לעומת הכביש הזה, עשרות סיבובים משופעים, ירידה בזווית לא הגיונית, גם בהילוך ראשון המנוע לא מצליח לבלום את הקרנף ואני נעזר בבלמים, הירידה נמשכת כ15 ק"מ בהם השתמשתי במצערת הגז מקסימום 5 פעמים,במהלך ה15 ק"מ הנ"ל ירדתי מגובה 3,000 מ' לגובה 1,000 מ' תוך כמה דקות,בקבוקי המים והקולה התכווצו לצורות מוזרות, כאשר הגעתי לעיירה נכנסתי לתחנת הדלק ותדלקתי 22 ליטר כאשר במיכל אמורים להיות 23 ליטר (ע"פ היצרן) משם המשכתי אל הכביש הראשי ואל העיר קורדובה הגעתי לקראת חשכה ומצאתי מוטל זול וסגרתי את היום.בבוקר לאחר שינה טובה יצאתי לכיוון העיר טוקסטאפק(Tuxtepec)הדרך הייתה נחמדה ועברה דרך כפרים קטנים לקראת ערב הגעתי ומצאתי מוטל נחמד אכלתי התעדכנתי בחדשות מהארץ והלכתי לישון, למחרת המשכתי אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán)שגם היא תשמש אך ורק כנקודת עצירה ללילה, הסיפור היחיד שיש לי על העיירה הנ"ל היא דווקא מהמוטל בו ישנתי,שוב נכנסתי לאוטו מוטל והבחורה שאחראית על החדרים יודעת להתמקח ממש טוב וזה היה פשוט מצחיק,  כאשר הגעתי שאלתי "כמה החדר ללילה?", הבחורה ענתה "3 שעות 150 פסו" אמרתי לה "אני לא מעוניין ע"פ שעה אני רוצה חדר ללילה שלם! אני מוכן לשלם 300 פסו על הלילה"היא ענתה לי "לא, 250 פסו עד 8:30 בבוקר" ממש התמקחות,עשיתי פרצוף חושב ורציני לא התווכחתי ואמרתי לה "OK" מתאים לי גם ככה זה השעות בהן אני יוצא ואני עוד רציתי לשלם לה 300 פסו,פשוט מצחיק.

מהעיר מינאטיטלן יצאת לכיוון דרום מערב אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס (San Cristóbal de Las Casas) שנמצאת במדינת צ'יאפס(מקסיקו מחולקת ל 31 מדינות) שם אני מתכנן עצירה ארוכה בעיקר למנוחה, הדרך לשם פשוט מעלפת, מתחילים במישור ובגובה פני הים ומסיימים גבוה בהרים,כל מה שבאמצע פשוט תענוג לעיניים,הירוק זוהר הזה שלא משנה כמה פעמים אראה אותו תמיד אתלהב מחדש כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה צבע שכזה,היה חם ולח ומדי פעם גם גשם,אך הדרך נפלאה ועוברת בין הרים ויערות, חוצה נחלים ונהרות, עוד סיבוב ועוד ישורת, הדרך פשוט נהדרת, הצבעים מפציצים מכל עבר ואני מתלהב מכל חצייה של נהר ועוצר על הגשר,הריח באוויר משתנה לאורך הדרך, ריח של עשב שנקצר זה עתה, ריח הבישולים בחציית כפרים, ריח הפרחים וגם אורווה של סוסים, אך בדרך לא הכל ורוד ולפעמים נתקעים אחרי משאית שמעלה עשן כמו קטר קיטור או שאחד הכפריים החליט לשרוף שקיות או זבל וזה פשוט מחניק, מהעיר טוקסלה הכביש הופך לכביש נהדר כמעט 90 ק"מ של עליות וירידות,רב הדרך מפותלת והסיבובים עם האספלט ברמה טובה ברב הדרך פשוט תענוג,כבר גבוה וקצת קריר ומעונן פה ושם נראה קצת ערפל אבל תענוג האוויר הצלול הזה. אחה"צ הגעתי לסן קריסטובל אל הגסטהאוס של בחור ישראלי שחי כבר המון שנים במקסיקו, המקום נקרא הקאזה של יגיל" מקום מוכר לכל מטייל ישראלי במקסיקו, יגיל מוציא מגוון של טיולים והמקום מוצף בישראלים,יהיה טוב קצת לשנן את העברית שלי ולהיפגש עם חברה ישראלים,התכתבתי עם יגיל והודעתי לו שאני מגיע ואשאר אצלו לפחות לשבוע, כאשר הגעתי פרקתי את הציוד מהקרנף, כדי להכניסו לחנייה (מחסן) הייתי צריך להזיז כמה דברים, מבחינת יגיל לא הייתה בעיה והקרנף נכנס למחסן על המ"מ אמרתי לו תנוח טוב כי הדרך עוד ארוכה ונתתי לו לו לנוח לשבוע הקרוב.

פגשתי בקאזה המון חברה ישראלים ממש על הכיפאק, רובם אחרי צבא, ישר קיבלתי פלשבק מהטיול שלי במזרח לאחר שהשתחררתי משירות קבע, למרות פער הגילאים התחברנו ויצאנו לטייל בעיר המקסימה הזאת, העיר מתוירת מאוד ומוצפת במסעדות יוקרה וגם מסעדות מקומיות זולות, האווירה בעיר פשוט מיוחדת והקסם שבה תורם לקצב החיים בסן קריסטובל,רב כבישי העיר עשויים מאבנים מסותתות, העיר שוכנת בהרים ולכן מזג האוויר בדיוק כמו שאני אוהב קריר ונעים ולפעמים יורד גשם ולפעמים חמים אך לא יותר מדי.
מהקאזה של יגיל אפשר לצאת למגוון רחב של טיולים מאורגנים באזור סן קריסטובל, אני בחרתי לצאת לכמה מהם, הטיול הראשון הוא "שייט בקניון סומידרו" ההסעה יוצאת מהמלון כשעה ומשהו של נסיעה אל עבר קניון סומידרו, השייט עובר בין צוקים מרהיבים ביופיים ומסביב אפשר לראות מגוון רחב של ציפורים,תנינים ולפעמים גם קופים,מפלים ענקיים ועוד, הפעם לא ראינו קופים, עקב הגשמים הכבדים הצטברו בכניסה לקניון כמויות אדירות של זבל וגזעי עצים שחסמו את הכניסה ונהג הסירה היה צריך להתאמץ כדי שהסירה תעבור את המכשול ותגיע לצד השני היו רגעים שהיינו בטוחים שאנחנו תקועים ושהיום לא נראה כלום אך הבחור המקומי שמכיר את הנהר כמו את כף ידו פילס את הדרך ולאחר מכן ההפלגה הפכה לתענוג, באחד הקטעים הסירה ממש עברה צמוד למפל שרענן את כולם במימיו הצוננים, ניתן לתמונות לדבר במקומי.

למרות שהייתה ארוחת בוקר בטיול חזרנו רעבים לסן קריסטובל, שמענו שיש מסעדה מקומית שמתמחים בעוף בגריל אז הלכנו לשם וכל אחד אכל עוף שלם,ליקקנו את הצלחת היות והעוף היה פשוט מעולה.למחרת בבוקר יצאתי לעוד טיול מאורגן היוצא מהקאזה של יגיל אל מפל הצ'יפלון", נהג ההסעה הגיע מוקדם ואמר "ציפלון?" אמרתי לו מי "ציפלון? אני נראה לך ציפלון?"יצאנו קבוצה דיי גדולה והיה נחמד מאוד, את הטיול הוביל אפיק, בחור ישראלי שעובד בקאזה של יגיל,

הטיול התחיל בכפר מלא בבריכות טבעיות, הנחל שזורם דרך הכפר מנותב דרך הבריכות של התושבים, כך שהמים בבריכות מתחלפים כל הזמן בצד אחד המים נכנסים ובצד השני יוצאים אל עבר הבריכה הבאה פשוט מחזה נהדר, לאחר שאפיק הכין ארוחת בוקר וכולם נהנו מהבריכות הטבעיות יצאנו לכיוון מפל הצ'יפלון שהוא מפל מרהיב ביופיו המתנשא לגובה של 120 מטרים ובעל זרימה אדירה, אך לפני שמגיעים אליו עצרנו באגם לשחייה קצרה ואח"כ המשכנו אל מפל הצ'פלון במהלך ההליכה שאורכת כחצי שעה עוברים דרך סדרה של מפלים קטנים יותר, טיול נפלא ושווה כל אגורה. בפוסט הבא- המשך מקסיקו, אגמים, מפלים, עתיקות ועוד.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

להעמקה במסעו של לירן כנסו לבלוג המפורט והעמוס בתמונות שלו

———————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!