לאחר 9 חודשי מסע אתגרי רכוב באסיה, הגיע זמן סיכום

טרנסיביריה

שלום חברים
לפני שבוע חזרתי לארצנו הקטנטונת אחרי מסע בן תשעה חודשים באסיה.
מפאת עצלנותי ועוד כמה סיבות לא עדכנתי פה אז אעשה זאת עכשיו בקיצור.
הפעם האחרונה שעדכנתי פה הייתה באוגוסט אחרי מונגוליה. משם רכבתי עם בת' לכיוון ולדיווסטוק ואיפשהו על הדרך הטרנסיבירית נפרדנו. היא המשיכה לולדיווסטוק משם שלחה את האופנוע באוניה ועלתה על טיסה חזרה הבייתה לקליפורניה. אני מצאתי את עצמי בשממה הסיבירית איפשהו ממזרח לצ'יטה, עם הפנים מערבה ועשרת אלפים קילומטר לסוצ'י. אין מה לעשות, נתתי גז וקיוויתי שזה ייגמר בשלום.
חציית רוסיה הייתה מרתקת ובהחלט החלק המפרך ביותר במסע הזה, הקושי בכבישי רוסיה בלתי ניתן לתיאור. זה כולל כבישים שוממים ואינסופיים בנוף חדגוני של יערות עד, שינויי מזג אויר קיצוניים, כבישים מחורבנים והקשים ביותר שראיתי, קטעים לא סלולים ועבודות דרכים שהופכות את הדרך לעיסה בוצית. היו רגעים שרציתי לזרוק את האופנוע לנהר ולהמשיך ברכבת, אולם אהבתי לרכיבה גברה על הכל.

ביליתי כמה ימים באיזור אגם בייקל, בעיקר ב olkhon island המדהים והמקום היפה ביותר באגם בייקל, כמעט בכל עיר גדולה בדרך, בהרי אורל, לאורך נהר הוולגה ועד לסוצ'י.
ביקרתי בכל מוסכי במוו בדרך, האופנוע נשבר מכל הכיוונים. בעיקר בבמוו בקרסנוירסק שם אלכס המכונאי הנחמד והחרט המקומי הצילו לי את הזרוע האחורית והבולם האחורי, לקח שלושה ימים ובזכותם יכולתי להמשיך לרכוב. ביקטרינבורג עשו לי עבודת רתוך על חשבון במוו ואירחו אותי כמו מלך. הרוכבים הרוסים שפגשתי בדרך יצאו מגדרם כדי לעזור וסתם לארח. אפילו רוכב אחד על ימהה החליט שהוא רוכב איתי כל היום ככה בשביל הכייף וחזר למחרת לביתו.

רוסיה מערימה עליך קשיים שלא קיימים במקומות אחרים, בעיקר בירוקרטיה ושפה. הרוסים מקסימים אבל לא מדברים מילה באנגלית וגם לא מבינים שפת סימנים, זה הופך כל דבר קטן כמו להזמין אוכל במסעדה או לתדלק בתחנת דלק להרבה יותר מסובך. בחיים לא חטפתי צעקות כמו שחטפתי מהקופאיות בתחנות הדלק שמתוסכלות מזה שהן לא מבינות מה אני רוצה 95 או 92. אבל אחרי כל כך הרבה קופאיות כעוסות כבר למדתי להגיד 95 ברוסית, וגם עוד כמה מילים.
אחרי חודש של רכיבה כמעט רציפה,לינה באוהל בצידי הדרך עם שועלים שבטוחים שיש לי אוכל לתת להם ולא נותנים לישון, או באכסניות של נהגי משאיות עצרתי לכמה ימי מנוחה בחופים היפים שבאיזור קרסנודר וסוצ'י ממש לפני שמזג האויר הפך לגשום, חוויה מומלצת לכל הרווקים מבינינו, וגם לאלה שלא  הנופים מהממים… בכלל, בכל רוסיה הנופים האלה מהממים…
אימא רוסיה השאירה עלי חותם שלא ייעלם לעולם. תמיד חלמתי לבקר ברוסיה והנה חוויתי אותה לעומק. סיביר הייתה עבורי בית סוהר של אסירי ציון והנה היום שתיתי קפה ב travelers coffee בקרסנוירסק , ביקרתי בבית חב"ד באירקוטסק ושחיתי במי אגם בייקל.

מסוצ'י עליתי על מעבורת שחוצה את הים השחור לטורקיה, חציתי את טורקיה במהירות הבזק ביומיים רכיבה בגשם ושוב הייתי ביון האהובה עלי כל כך.
חוסר הרצון לסיים את המסע הזה הביא אותי לשוטטות של מספר שבועות ביון ובכרתים , למרות שכבר הגיע החורף גם לשם היה לי קשה לארוז ולחזור. עד שמנהל הבנק הודיע לי שצריך לחזור לעבוד. רק עוד רגע ביקשתי, רק עוד קצת. השארתי את האופנוע בחניון של המלון באתונה ונתתי קפיצה קטנה לאמסטרדם בשביל לעשן כמה ג'וינטים ולהרגע. ובלי שהרגשתי כבר הייתי על האוניה של סלאמיס מסתכל על יון מתרחקת ומבין שזהו, זה נגמר. שלושה ימים ואני בחיפה.

אז זה נגמר, זה היה מסע אפי מאלף וחוצה גבולות, פיסיים ומטה פיסיים. לא אומר שחזרתי בן אדם אחר אבל זו בהחלט חוויה שתהיה נצורה בליבי לנצח.
חוויתי אהבה ואכזבה, אושר וכאב. ימים של שמחה וימים של תהיות על מה לעזאזל אני צריך את זה, ביקרתי במקומות שלא ידעתי שקיימים, ושיחקתי עם ילדים שלא יודעים מי זה פו-הדב. שתיתי קפה עם פליטים סורים בגבול טורקיה סוריה כורדיסטאן ואכלתי בשר סוסים עם נומאדים בקירגיסאטן. פגשתי את יהודי ההרים באזרבייג'ן ורכשתי חברים חדשים בטורקיה.

ועכשיו צריך לחזור לשגרה, לחייך בבוקר בחברת ההיי טק, להתווכח עם שירות לקוחות של פלאפון, להזיל דמעה על ילדה שנשרפה מבקבוק תבערה , להיגעל מפוליטיקאים מושחתים ולקוות שבכל זאת יום אחד יבוא שלום.

דבר אחד בטוח, זו לא הדרך האחרונה.

——————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשלום בן-צבי קזז

—————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה