הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש דצמבר, 2014

21 בדצמבר 2014 לירן מגיע למקסיקו העיקרית – פרק 10

מקסיקו הירוקה. מקסיקו המהפנטת. מקסיקו של לירן והקרנף

resized_20140908_133258.jpg

ישירות מהבלוג של לירן מרכוס – עוד פרק של רוכב מסע כמו שרציתם להיות!

נתחיל ונאמר שכל ההתחלות קשות אך כמו שאתם מבינים מהכותרת התאהבתי קשות במקסיקו,שהיתי במקסיקו חודש וחצי,בזמן זה פגשתי עשרות אנשים,צברתי מאות חוויות וצילמתי אלפי תמונות,קצת קשה להכניס הכל בפוסט אחד וברצוני שתחוו את המקסימום,לכן אנסה לקצר בכתיבה ולמרות זאת אחלק את הפוסט לכמה פרקים.

הגענו אל החוף אל היבשת ואל מקסיקו האמתית אל העיר מסטלן, שחררתי את הקרנף מרצועות הקשירה ויצאנו אל הלא נודע, קפטן הספינה ונהגי המשאיות אמרו לי, להתרחק ממסטלן  וכך עשיתי, מיד לאחר הירידה מהמעבורת נסעתי מלווה בנהגי המשאיות שהתחברתי אליהם במהלך ההפלגה לכיוון היציאה מהעיר, למרות הלילה הארוך על הסיפון ללא שינה נורמלית שמתי לי למטרה להגיע אל אחת מעיירות החוף ואם לא אמצא שם מקום אמשיך אל העיר טפיק (Tepic) הנמצאת כ 280 קמ ממסטלן, מיד לאחר היציאה מהנמל הרגשתי בשינוי מידי באקלים אמנם היה חם ולח אבל פתאום הכל מסביב הפך ירוק זהר ומסנוור בדיוק כמו שאני אוהב, ושוב קיבלתי פלשבק מהמזרח הרחוק, הג'ונגלים שמסביב מכסים כל פינה לא מיושבת ממש תענוג, כמו כן גם צורת הנהיגה וגם הכבישים הם ברמה פחות טובה מבבאחה, פסי האטה הפכו להרי האטה ובכל כניסה/יציאה מהעיר יש כ 2-3 פסים גבוהים ויש כאלו גבוהים מאוד, חוץ מפסי האטה יש גם בורות ולכן צריך להיזהר, פה ביבשת ה GPS ממש לא יעיל ואפילו מפריע לניווט, בבאחה היה כביש אחד מרכזי ככה שאיכשהו עוד הייתי מסתכל עליו אך מכאן הוא פשוט לא מדייק ואפילו מטעה, לכן מצאתי לי פטנט חדש להשתמש בגוגל מפות דרך הטלפון גם כשהוא לא מחובר לרשת האינטרנט, אני פשוט טוען את המפה עם המסלול המתוכנן ולא סוגר את החלון וכך אני רואה כל הזמן את התקדמותי על הנתיב במסך הסמארטפון.באחת הערים בדרך נחסם הכביש הראשי וכל התנועה הוזרמה לכביש אחר העובר בסמטאות צפופות ולא משולטות עשיתי ממממה ופשוט זרמתי כמו כבשה בעדר של כבשים אחרי כל שאר הרכבים וכך מצאתי את היציאה בחזרה אל הכביש הראשי, חשוב לציין שוב שהחלטתי להימנע ככל האפשר מכבישי אגרה ולכן הדרך תהיה יותר ארוכה אך גם יותר מעניינת ויפה. לקראת ערב הגעתי אל העיר טפיק והאתגר למצוא מקום זול לישון בו כשאיני דובר את השפה הפך לקשה ומעצבן,גם ככה אני אחרי לילה ללא שינה טובה וגם יום ארוך חם ולח אני עוד צריך להסתובב בעיר זרה הלוך ושוב ולחפש מלון שיתאים לדרישותיי על פי סדר העדיפויות הבא: חנייה בטוחה לקרנף, עלות חדר ללילה, חדר סביר לפחות עם מאוורר ואינטרנט (רצוי אך לא חובה).

עברתי כמה מקומות ולא מצאתי אחד שמתאים, האחד יקר, השני ללא חנייה, השלישי יקר ומוזנח, כך המשכתי ועברתי כמה מקומות עד שהגעתי לאחד שנראה נורמלי וקצת יותר זול מאחרים עם חנייה בטוחה, אינטרנט ואפילו מסעדה, היות ואני גמור מעייפות החלטתי להישאר כאן הלילה ומחר להמשיך הלאה, אם המחיר היה זול יותר הייתי נשאר אפילו ליומיים, ההבדל במחיר החדרים בין הבאחה לכאן הוא משמעותי, בבאחה היה הרבה יותר זול, אני מאוד מקווה שבהמשך ככל שאתרחק יותר לכיוון מרכז מקסיקו המחירים ירדו בהתאם.
קצת לפני הכניסה למלון שמתי לב לרעש מוזר מכיוון הגלגל האחורי, בבדיקה זריזה גיליתי שאחד השפיצים משוחרר ויצא ממקומו, תחילה חשבתי שהוא נשבר ורק לאחר שבדקתי אותו באור הבנתי שהניפל(מלשון פיטמה-מן אום מיוחדת) פשוט עף בדרך, למרות היום הארוך והלילה ללא שינה פרקתי את הציוד ומיד הוצאתי את הכלים ועברתי על כל השפיצים בשני הגלגלים, חשוב לציין שבאחורי מצאתי עוד כמה משוחררים וחיזקתי אותם בחזרה, בינתיים אמשיך לנסוע ככה עד שאמצא ניפל שכזה, משם רצתי למקלחת ולאחר מכן לארוחת ערב מרוב שהייתי רעב (לאחר האוכל שקיבלתי במעבורת) והמנות היו קטנות וזולות הזמנתי שתי מנות עיקריות, לאחר מכן חזרתי לחדרי עדכונים מהארץ פיפי ולישון במיטה נורמלית,מה שהתברר כמזרן בדרגת קשיחות של ספסל מבטון כמו בתחנת הרענון בה ישנתי בארה"ב.
המחשבות ממשיכות לרוץ האם מקסיקו היא באמת ארץ שאני רוצה להיות בה? כל הזמן אני אומר בקול "מקסיקו את חייבת להוכיח לי שאת אחרת,יפה ומופלאה, כמו שדמיינתי ושמעתי מסיפורים של אנשים שכבר היו פה".

בעקבות המלצות של אנשים שונים חלקם מקומיים החלטתי לוותר על הנסיעה לאורך קו החוף המערבי עד אקפולקו,היות והדרך לשם עוברת בשטחים בשליטת קרטלי הסמים ונחשבת ללא בטוחה ואפילו מסוכנת גם למקסיקנים,אז מי אני שיבוא לשם וינסה למתוח את הקווים ולחפש לי צרות לכן החלטתי להקיף את מקסיקו סיטי מצדה המזרחי, לכן בבוקר שלמחרת יצאתי לדרכי לכיוון העיר לאון(LEON), הדרך הייתה יפיפייה ועברה בין כפרים ציורים ובין הרים וגבעות ירוקות, פתאום השתחרר לי פקק האבק שהיה תקוע באפי מאז שחציתי לארה"ב, בחודש ומשהו שראיתי רק מדבר חוש הריח שלי אבד ולפתע אני מריח שוב, גשם, ריח של עצים, פרחים, עשן של משאיות, מסעדות שמבשלות על אם הדרך ואפילו חרא של פרות איזה כיףףף אני מוצא את עצמי מנסה להסניף כל דבר, רואה פרחים מרחוק מנסה לראות אם אני מרגיש את ריחם, עובר מעל נחל מנסה שוב, אהה הינה פרה עושה את צרכיה גם מנסה, מוזר אבל אני נהנה.

בדרך עברתי בעיר בשם טקילה (Tequila)כן כמו המשקה או בעצם אולי שם המשקה כמו העיר, זה מעניין בדיוק כמו השאלה עם התרנגולת והביצה, כל השדות לפני ואחרי העיירה מגדלים בכל שדה ועל כל גבעה שיחי אגבה כחולה(Agave tequilana) ממנו ומהליבה של הצמח מייצרים את המשקה המפורסם,הרחוב שחוצה את העיירה מלא במבשלות של טקילה המשקה הלאומי של מקסיקו, אני עובר גם דרך עיר סואנת בשם גוודלחארה, התבדחתי לעצמי וחזרתי ואמרתי בקסדה צדק מי שקרא לעיר "גודל החרא" כמובן שללא GPS התברברתי בעיר עד שמצאתי את היציאה ממנה, שוב אני מבין כמה שאני שונא ערים גדולות, פקקים, נהגי מוניות ואוטובוסים ששמים קצוץ על כולם ובמיוחד על אופנועים, בדרך ראיתי מקומות ששווים עצירה לצילום אך זה היה פשוט בלתי אפשרי לעצור פשוט אין שוליים, היום מתארך והמרחק בק"מ לא משתנה באותה המהירות אליה אני רגיל עד כה, הכבישים ברמה סבירה אך בתוך הערים המצב שונה כמות פסי האטה פשוט בלתי הגיונית, היו קטעים בהם ביליתי שעתיים + במשחקים בין הילוך ראשון לשני, על פסי האטה במקסיקו אפשר לכתוב פוסט שלם, יש פסים יותר גבוהים ממדרכה סטנדרטית (ראיתי כאלו בגובה של 25 ס"מ), יש כאלו שהם חבל של ספינות, צמיג של משאית שפרוס על הכביש, פסים מרובעים, ועוד כל מיני צורות שאתם רק יכולים לדמיין לעצמכם, פס כזה בקלות לגרום לפנצ'ר וגם יכול לשבור ג'אנט (גלגל), היו מקרים בהם שפשפתי את מגן הגחון למרות שעברתי במהירות אפס!! ולכן היום אני עובר פסים כאלו באלכסון, כל פס כזה מחייב תשומת לב היות והרבה מהם מופיעים בפתאומיות וחייבים לחפשם, בחלק מהמקומות יש תמרורי אזהרה ובחלק פשוט רואים רוכלים שנראה שהם בנו את הפס האטה בעצמם במיוחד כדי להאט את התנועה ולנסות למכור שתייה, פרות ועוד כל מיני שטויות, אפשר לזהות פס האטה גם כאשר רואים משאיות שמאטות ומסמנות באורות החירום או מהתנועה שמגיעה ממול ומאטה ומסמנת גם באורות החירום, גם על תרבות הנהיגה במקסיקו אפשר לכתוב פוסט שלם או אפילו 2, אקצר ואומר שהנהגים בכביש מאוד אדיבים (למעט בערים הגדולות), לדוגמה: כאשר הדרך פנויה ואתה רוצה לעקוף הם פשוט מסמנים לך עם המאותת השמאלי שהדרך פנויה ואפשר לצאת לעקיפה, כשלא פנוי הם מסמנים עם אורות הבלם ומאותת ימני, ויש עוד הרבה סימנים שחלקם זכורים לי מהטיול לאחר השחרור שעשיתי במזרח אסיה. טוב אז התכנון היה להגיע ללאון ועקב הברבורים בגוודלחארה , פסי האטה מרובים, מעבר בתוך כפרים ועוד מלא סיבות שיצרו עיכובים התחיל להיות מאוחר וכמעט חושך ובמדינות מאין אלו איני רוצה לרכוב בחושך ולכן החלטתי שאני מתחיל לחפש מקום לישון והסיוט התחיל שוב,שוב מעבר בין כפרים ללא מקומות המציעים לינה בתשלום והמשך לעיר או לכפר הבאים, בכל כפר או עיירה אני מחפש מקומות לינה בטוחים לי ולקרנף, פה זה לא ארה"ב שאפשר להשאיר את הקרנף ברחוב וללכת לישון ברוגע ועקב כך מציאת מקום נורמלי לוקחת זמן, כבר סביבות השעה 16:30 כל היום לא אכלתי כלום והבנתי שזה פוגע לי בריכוז ובשלווה, החלטתי במקום הבא שאני רואה אני עוצר לנשנש משהו וכך היה, ראיתי משהו שנראה כמו מסעדת בשר אז עצרתי וגיליתי שזה מסעדת עוף, אוכלים ומשלמים ע"פ המשקל של חתיכות העוף שבחרת, מעולה העמסתי לי צלחת וישבתי לאכול, לאחר שאכלתי ומילאתי את קיבה מס' 1 (יש לי 4) המשכתי עד שהגעתי לעיירה לאגוס דה מורנו (Lagos de Moreno) עיירה קטנה ולא מעניינת יותר מדי, הגעתי למלון נחמד אך קצת יקר שוב (אבל הכי זול בעיירה) לקחתי חדר והלכתי לפרוק את הציוד, בחנייה המקורה פגשתי בחור בשם מנואל שגם עצר לכמה לילות במלון הזה, הוא התלהב מהקרנף וסיפר שהוא גם רוכב אופנועים מושבע, הוא המשיך וסיפר שעבר תאונה קשה לאחר שאיבד שליטה באחד הסיבובים, בתאונה הוא איבד עין וכושר שמיעה באוזן אחת, בתאונה הוא כמעט מת והיה ללא דופק לכמה דקות, אחד הרוכבים שהיה פרמדיק הציל את חייו,הוא סיפר לי שאת אהבת חייו הסוזוקי GSX1100ES הוא שיפץ לאחר התאונה ומכר אותו לחבר טוב בזול אך עם 2 תנאים: הראשון האופנוע הזה לא יימכר לעולם והשני הוא רשאי לבוא ולקחת את האופנוע לרכיבה מתי שמתחשק לו וכך הוא עושה מדי פעם, דיברנו כשעה ואז פרשתי אל החדר לא לפני שמנואל הזמין אותי לקולה ובקבוק מים, למרות שלא רציתי והתכוונתי לשלם בעצמי, אז חזרתי אל משפט הידוע "אם נותנים לך תקח…ולך לפני שיתחרטו" (שיניתי קצת את הסוף שלא תגידו שאני לא מגוון), סה'כ באותו היום רכבתי מעל ל 480 ק"מ כולל הברבורים. לאחר כיומיים שם המשכתי דרום מזרח לכיוון העיר מקסיקו סיטי בה אני מתכנן להיות ביום העצמאות שחל בעוד כמה ימים ולכן עד אז אני רוצה לראות את פירמידת השמש הגבוהה שנמצאת לא רחוק מהעיר הגדולה, התכנון בגדול לישון קרוב לאתר הפירמידה ובבוקר לראותה ומשם לחזור לנוח וביום שלמחרת להיכנס אל התופת שנקראת מקסיקו סיטי.

הדרך הייתה יפיפייה והירוק הזה עם הפרות שרועות בשדות פשוט קונה אותי בכל פעם מחדש, כמובן שהחיוך נמתח מצד לצד יחד עם המוזיקה האהובה עלי שמתנגנת בתוך הקסדה, עליות, ירידות, סיבובים אוויר צח ונעים פשוט נהדר, עברתי גם בין כפרים בהם הבנתי שהמצב הביטחוני ורמת האוכלוסיה נגיד זאת בעדינות לא משהו בכלל, כל הקירות מרוססים בגרפיטי, כל הבתים והחנויות מלאים בסורגים, בקיוסקים הקטנים סגרו את בעל המקום בעונש ונראה שהוא יושב בכלא מאחורי הסורגים, בא לך לקנות משהו? שלם וקבל את המוצר דרך הברזלים, ראיתי את זה כבר באפריקה כך שלא הייתי מופתע.
לקראת אחה"צ שוב קיבלתי נדנודים מאזור קיבה מס' 1 לאחר כמה ק"מ עצרתי להתרענן עם איזה בקבוק של קולה וראיתי שצמוד לחנות יש בחור שמכין אוכל והריח נהדר, ע"פ ניסיוני במקום שכזה אם אין כמה אנשים כדאי להמשיך ולא אני עלול להתחתן עם האסלה לכמה ימים, כמובן שאצלו היו הרבה אנשים אז נגשתי אליו וביקשתי שיכין לי משהו שאוכל להרגיע את קיבתי, את האמת היה טעים, לקראת הערב הגעתי לעיירה ולא מצאתי מקום לישון בו, יורם לביא המליץ לי בזמנו לנסות את האוטו מוטלים, תשמעו זה מוזר, הגעתי אל המקום וישר קופץ עליך בחור ומכוון אותך לעבר חנייה שמעליה יש חדר, אני גרינגו אז עצרתי לפני ושאלתי, כמה עולה? יש אינטרנט? וכו', יש מסעדה עם שירות חדרים בלבד ומתברר שלא יקר בכלל ויש חנייה מקורה עם שער חשמלי וחדר פשוט יפה ונקי, האוטו מוטלים זה מלונות שמשכירים חדרים לפי שעה וכאשר אני לוקח חדר ללילה שלם זה עדיין יותר זול מכל מקום אחר, אל המלונות האלו נכנסים ויוצאים רכבים בלי סוף, כל היום ולמשך כל הלילה, אני קראתי לאוטו מוטלים מלונות של בוגדים ובוגדות אבל לי לא אכפת למה הם נועדו העיקר שהם עומדים בדרישותיי וזה מה שחשוב.

לקחתי חדר ללילה והלכתי להתקלח עד שסיימתי להתקלח המסעדה נסגרה ואל המסעדה הקרובה צריך לנסוע ואת האמת לא היה לי כוח, אז ירדתי לאופנוע שלפתי כמה קופסאות שימורים ממלאי החירום ורוקנתי אותם ברגע ועפתי לישון. בבוקר ארזתי הכל ונסעתי אל פירמידת השמש שנקראת גם טֵאוֹטִיװַאקַאן, לקחתי איתי את כל הדברים היות ובאוטו מוטל לא מקבלים מפתח מכיוון שכל הלקוחות נועלים את הדלת מבפנים ולא יוצאים עד שהם עוזבים את המלון,חוץ ממני גרינגו שכמוני, טוב נראה איך יעבור היום ובמקרה הכי גרוע נחזור לכאן כי היה נחמד וזה קרוב ליעד הבא.
אז הנסיעה לאתר פירמידת השמש הייתה קצרה,לאחר ששילמתי חנייה וכניסה צעדתי דרך שוק מזכרות לגרינגו המצוי ואז ראיתי אותה ממש לפני, וואוו חזרתי לילדות אל תכנית הילדים "ערי הזהב הנסתרות", הלכתי כמו עיוור אל הפירמידה, כל הדרך חיפשתי אותם ולא מצאתי, אתם שואלים את מי? אני אזכיר לכם, את אסטבאן זיאה וטאו מהתכנית המצוירת,כן עד כדי כך הרגשתי בסרט (מקווה שאתם מכירים את התכנית ואם לא אז לא נורא) התחלתי לטפס, המדרגות גדולות וצרות והשיפוע בדיוק כמו של סולם, ממשיך לטפס ולטפס וזה לא נגמר גם ככה האזור כולו גבוה  מעל 2,000 מטר מעל גובה פני הים ועוד הטיפוס הזה, שיואוו אין חמצן,המשכתי לטפס ואז ראיתי שהגעתי לחצי הגובה של הפירמידה, אין לי כוח התייאשתי וירדתי חזרה.
סתם נראה לכם? אני כבר כאן פעם בחיים לא? נחתי כמה דקות והמשכתי לטפס ולטפס ויש אני כבר ב 3/4 הגובה שוב מנוחה וממשיכים, לאחר כמה דקות הגעתי לראש הפירמידה ואת האמת הנוף מלמעלה שווה ביותר ומצדיק את ההתעללות בדרכי הנשימה בדרך למעלה,לאחר שצילמתי כמה עשרות תמונות ניגשתי למרכז הפירמידה, בראש הפירמידה במרכזה יש חור, קראתי ושמעתי שאומרים שאם מכניסים את האצבע לחור מרגישים ומקבלים אנרגיות מהפירמידה, נו נראה מה יש להפסיד? הכנסתי את האצבע לחור הנ"ל ופתאום הפכתי לסופרמן ועפתי משם.

הדרך למטה הייתה יותר קלה מבחינת הנשימה אך לא מבחינת הברכיים ממש לא נחמד לרדת במדרגות המעצבנות האלו, לאחר כמה דקות הגעתי לתחתית ועשיתי סיבוב לראות את שאר העתיקות.
לאחר כמה שעות חזרתי לאוטו מוטל עייף ותשוש והזמנתי (בטלפון) אוכל מהמסעדה שלהם, ראיתי שכתוב בתפריט  JARRA LIMONADA יעני ג'ארה של לימונדה, אמרתי לה בטלפון בבקשה צ'יפס, שניצל וג'ארה של לימונדה, האישה בצד השני אמרה "חרא?" אמרתי לה "מה?" היא אמרה שוב "חרא לימונדה?" עניתי לה "סי פורפאבור" ואז נזכרתי שבספרדית J זה ח' אצלנו כמו שהם אומרים "חרושלים" ובינינו, זו באמת הייתה חרא של לימונדה, לאחר שאכלתי והתעדכנתי בנעשה בארץ,התכתבתי עם ההורים והחברים הלכתי לישון כי מחר נוסעים לסדום ועמורה במקסיקו סיטי.
בפוסט הבא- המשך מקסיקו סן כרסטובל, אגמים, מפלים ועוד.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

לבלוג הנהדר של לירן כנסו כאן

———————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

2 בדצמבר 2014 לירן נכנס מקליפורניה למקסיקו – פרק 9

מקסיקו -טעות או קשיי הסתגלות -באחה קליפורניה

resized_20140904_083109.jpg

באמת אין על הבנאדם, כותב שקדן ומוכשר. צלם בלתי נלאה. קבלו טעימה נוספת מדיווחי המסע של לירן מרכוס:

31.8.14

הלילה האחרון בארה"ב עבר מהר מדי, הלכתי לישון יחסית מאוחר וכיוונתי את השעון לשעה 6:30, אני רוצה לחצות את הגבול בשעה מוקדמת וכך להספיק את תהליך מעבר הגבול כמה שיותר מהר ולהרחיק דרומה, לאחר קשירת התיק הקטן יותר (ללא ציוד הקמפינג) על האופנוע וסיור זריז בחדר לראות שלא שכחתי כלום (כמו בכל פעם לפני שאני יוצא לדרך) חזרה שוב הבדיחה שאני מריץ לעצמי "גם אם שכחת לא נורא יש לך יותר מדי דברים גם ככה" בדיקות אחרונות,ביטוח למקסיקו יש,דרכון יש (אפילו שניים), כסף/כרטיסי אשראי יש, טלפון, מצלמות יש אז קדימה לדרך,כ בר בישיבה על הקרנף עוד לפני שהנעתי אותו אני מרגיש הקלה, פשוט נוח יותר על מושבו של הקרנף , הבדל משמעותי במשקל ובנפח עם התיק הקטן יותר.
הנעתי ויצאתי לתדלק ומשם קדימה למעבר הגבול, הנסיעה למעבר הגבול הייתה קצרה מאוד סה"כ 10 דקות על הכביש המהיר, שלטים המזהירים שאין אפשרות לחזור חזרה מעלים חששות,הכביש ממשיך ואני רואה מולי דגל מקסיקו(México) ענק שמתנוסס מעל הכביש,ממשיך כמו כולם על הכביש המוקף חומות וגדרות משני  הצדדים עד לעמדת הבידוק המשטרתי, שם עוצרים כולם ונבדקים ע"י המשטרה המקסיקנית, מאיפה באת ולאן אתה הולך,היו כאלו שבדקו להם את המכוניות,תיקים,מזוודות וכו' גם לאחד האופנועים שהיה לפני בדקו הכל, משום מה לי ויתרו ורק שאלו אותי את השאלות מאיפה באתי ולאן אני הולך? אני חושב שזה מה שהוא שאל היות והוא דיבר ספרדית ואני לא מדבר את השפה,לאחר שהשוטר רשם את שמי ואת מספר האופנוע הוא אמר לי שאני יכול להתקדם, כנראה שעניתי נכון על השאלות או שפשוט לא היה לו כוח לעוד גרינגו, שאלתי אותו "היכן ביקורת הדרכונים?" והוא סימן לי באצבע, שם בהמשך, כמובן שהמשכתי כמו כולם אל עבר הלא נודע שתושביה מדברים בשפה שאני לא מכיר, אותה ארץ מסוכנת שכולם חוששים מפניה,כ ל מי ששמע שאני מתכוון לנסוע למקסיקו אמר לי "מה אתה נורמלי? מאוד מסוכן שם רוצחים אנשים ברחוב", כששאלתי אם הם היו שם הם ענו תמיד "לא, אבל זה מה ששמענו".

שיניתי את מד המהירות ממיילים לקילומטרים ושוב צריך להתרגל מחדש למהירויות ולמרחקים בקילומטרים, הנעתי והמשכתי כמו כולם המשכתי על הכביש הראשי ומיד הבחנתי בהבדל התהומי בין שתי הארצות שרק גדר,חומה ואמצעי אבטחה מפרידים ביניהן,פתאום הכבישים פחות טובים,נהגים צופרים מכל עבר,לכלוך בשולי הכביש וברחובות,אוטובוסים,משאיות ובעצם כמעט כל רכב שני מעשן כמו קטר, תרבות נהיגה שונה ופחות אדיבה, לכן שמתי את עצמי במוד נהיגה ערני ביותר, חשוב לומר שחוץ מהקטע של תרבות נהיגה שונה עלי להתרגל גם לזה שמכאן ואומר זאת בעדינות ה GPS שלי לא יעיל כמו בארה"ב וקנדה וכמעט שאינו עובד,הסיבה לכך היא שה GPS מגיע עם מפות לצפון אמריקה בלבד וחברת גרמין(Garmin) המהוללת דורשת כ 100 דולר על כל ארץ ממקסיקו ועד פנמה,למה מה קרה? זה פשוט יקר ומוגזם,לצורך השוואה רכשתי את המפות של כל דרום אמריקה כולל פנמה ב 85 דולר,ולכן אני לא מוכן לשלם עבור המפות של כל הארצות שבדרך אז מפה ועד פנמה חוזרים לשיטה הישנה שקוראים לה מפות וחוש התמצאות במרחב.
זכרתי בקריאה בפורומים השונים שביקורת הדרכונים ואישור הכניסה לאופנוע אינם מתבצעים בגבול אלא במרחק מה משם,לכן המשכתי מנקודת הביקורת של השוטרים פנימה אל עבר העיר טיחואנה (Tijuana), מקסיקו מחולקת פרובינציות (מדינות) וטיחואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינת חצי האי- באחה קליפורניה (Baja California), כך אני ממשיך ומתקדם ומעמיק אל תוך באחה קליפורניה, כל העת אני מחפש שלט אימגריסיון (הגירה) או דואנה (מכס)ו פשוט אני לא רואה אחד שכזה, לא מספיק שצריך להתרכז בחוקי התנועה החדשים ואין GPS אני צריך לחפש שלטים בספרדית, לעזאזל מה זה?? איזה בלאגן! אה כן וחם שחבל הזמן, אני פשוט יכול לחצות ככה את כל הבאחה ורק חסר שיבוא לי עכשיו איזה שוטר צמא לשטרות ירוקים ויראה שאין לי אישור כניסה לקרנף ו/או חותמת בדרכון, לאחר כ 25 ק"מ החלטתי שזהו התרחקתי כבר יותר מדי וכנראה פספסתי את נקודת ביקורת הדרכונים,לכן עשיתי פרסה ונסעתי צפונה חזרה, התמלאתי כולי בעצבים ואמרתי "איזה טמטום זה שעמדות ביקורת הדרכונים והמכס שנמצאות בכל שער למדינה נורמלית אינם נמצאים בשעריה של הבאחה ותייר כמוני צריך לחפש אותה לאחר שהוא כבר נמצא במדינתם ותחת חוקיהם ללא אשרה, עצרתי בכמה מקומות ושאלתי בשפה שבורה ובתנועות ידיים כל מיני אנשים כגון:שומר בסוכנות רכב, נהג מונית ואנשים ברחוב פספורטה קונטרול? אימיגרסיון? טמפונה פספורטה ועוד מילים שהוספתי להם S או A בסוף ותאמינו לי זה עבד, כל אחד מהם קידם אותי לכיוון המטרה,המקום אליו הגעתי נמצא בתוך אזור התעשייה והשכונות הצדדיות של טיחואנה, את ההכוונה האחרונה קיבלתי ממתדלק והוא הצביע לי על הכיוון בו אמצא את משטרת ההגירה, לשמחתי הרבה מצאתי בסופו של דבר את המקום ולמזלי זה היה יום ראשון כך שהתנועה בכבישים לא הייתה סואנת במיוחד ובמשרד ההגירה הייתי ראשון ובעצם גם אחרון, הערתי את הפקידים משנתם ואמרתי להם "אולה פספורטה קונטרול?" הם ענו לי "סי" אמרתי להם יופי יאלה תחתימו את הדרכון, השוטר מלמל משהו וחייך והצביע לי על הדלפקים שבחדר הסמוך הבנתי שעליי ללכת לשם וכנראה לשלם עבור הוויזה, למזלי העובד בדלפק דיבר אנגלית שוטפת והסביר לי את הנהלים שכבר היו ידועים לי מקריאה בפורומים השונים, עלי לשלם 25 דולר עבור הוויזה שלי ופיקדון של 400 דולר עבור האופנוע, הפיקדון נועד להבטיח שאצא עם האופנוע ממקסיקו ולא אמכור אותו בתחומי המדינה,את הפיקדון אני אקבל בחזרה כאשר אצא ממקסיקו בדיוק באותו אמצעי בו שילמתי (מזומן יוחזר במזומן וכרטיס אשראי יזוכה בחשבון), סה"כ הייתי שם כשעה ולמצוא את המקום לקח לי כשעתיים וחצי שוב אמרתי לעצמי "איזה מזל שיום ראשון ואין תור "כבר חצי יום עבר ורק עכשיו אני רשמית תייר עם אשרת שהייה ל 180 יום יופי אפשר לצאת לדרך, המפה של מקסיקו שקיבלתי כאשר רכשתי ביטוח די שטחית ולא מפורטת, בכל חנות בארה"ב בה עברתי וחיפשתי מפת כבישים למקסיקו נעניתי בשלילה ולכן זו המפה היחידה שיש לי ואיתה נסתדר.

החלטתי לחצות את באחה קליפורניה משתי סיבות,הראשונה היא הסיבה הביטחונית כל צפון מקסיקו נחשב לאזור מסוכן ובאחה קליפורניה המתוירת נחשבת לבטוחה יותר, הסיבה השנייה היא שכאן מתקיים מרוץ ראלי מפורסם והנופים המיוחדים שיש בבאחה יש רק בבאחה, גם פה אזור הגבול נחשב מסוכן ובשליטת הקרטל ולכן על פי כל ההמלצות של כולם עלי להתרחק כמה שיותר מן הגבול לכיוון דרום, היציאה מטיחואנה אל הכביש הראשי הייתה הרפתקה בפני עצמה החום,פסי האטה ענקיים, כבישים ללא שילוט וכו' כל הדרך אמרתי לעצמי "איזה טעות זה לחצות למקסיקו, היית צריך להישאר בארה"ב" המשכתי לומר גם בקול "איזו טעות!! ומה אני עושה כאן בכלל" ועוד כמה שאלות מורידות חשק ואז בא הצד ההרפתקני שלי התערב ואמר "דבר ראשון נגמרת לך הוויזה לארה"ב בעוד יומיים" דבר שני עזוב אותך שטויות היית במקומות גרועים מזה במזרח אסיה ובאפריקה לשתי האחרונות הגעת כאשר אתה לא מדבר את השפה המקומית ולא יודע מי נגד מי ולבסוף הכל הסתדר ונהנית" אז אמרתי לצד ההרפתקני שבי "תשמע וזה וגם ההוא וגם זה" הצד ההרפתקני ענה בזלזול "עזוב שטויות, תהיה אופטימי והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר"
לאחר כשעה וחצי של ברבורים תרתי משמע גם בקסדה וגם בטיחואנה הגעתי שוב אל הכביש הראשי שמוביל לעיר אנסנדה (Ensenada) שם אני מתכנן לשהות את 2 הלילות הבאים.
החלטתי שממקסיקו ודרומה אני מוריד קצב ומתחיל ליהנות ממקומות אליהם אני מגיע, הדרך לשם הייתה נחמדה ועל כביש סלול ברמה טובה פלוס ועובר על קו החוף מדי פעם אפשר לראות את הים,פתאום הגעתי לנקודת תשלום ואז הבנתי שהכביש שסלול טוב הינו כביש אגרה, שילמתי והמשכתי,חיפשתי שילוט המורה על אנסנדה בכביש אחר שהוא לא כביש אגרה ולקח לי זמן ועוד נקודת תשלום כדי להבין שהכביש המקביל הינו הכביש החינמי, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אעבור לשם וכך עשיתי, למעשה הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני רק על כבישים ללא אגרה,כך גם אחסוך כסף וגם אעבור בכפרים וערים בדרך לאחר כמה שעות הגעתי לאנסנדה בעיר הזו אין יותר מדי מה לעשות, החלטתי להישאר בה יומיים כדי לתת לעצמי אפשרות להתאקלם לארץ חדשה ולשפה החדשה בה אני יודע מילים בודדות כמו שלום,תודה, בוקר טוב ולילה טוב, מצאתי לי מוטל זול והלכתי להסתובב קצת ברגל ולראות מי נגד מי, מצאתי לי מסעדה מקומית נחמדה שמפוצצת במקומיים, הזמנתי לי ארוחה שכמובן הגיע עם סלסת עגבניות חריפה ונאצ'וס (כמו דוריטוס) לאחר שסיימתי לאכול המלצר הגיש לי חשבון מנופח ונעלם, עכשיו לך תסביר למלצר שהחשבון לא שלי ושיש פה טעות, ניסיתי בעדינות והוא אמר "לא זה החשבון שלך!!", ניסיתי שוב קצת יותר באגרסיביות והוא בשלו "החשבון שלך", אולי לא הבנתי? אך ע"פ שפת הגוף זה כנראה מה שהיה זה רק מה שחסר לי אחרי יום ארוך של התברברויות בחום של טיחואנה, כל אותה העת אני מחפש את המלצר שנתן לי שירות מהרגע שהגעתי למסעדה ועד לקבלת החשבון השגוי (הוא גם זה שנתן לי אותו ונעלם) המשכתי לחפש את המלצר אך לא  מצאתי ואז פתאום נשרף לי הפיוז של הצד המרוקאי שלי קראתי לאחראי ואמרתי לו בשפה עילגת מעורבבת באנגלית ובשפת ידיים "זה לא שלי, אני לא גרינגו טיפש כמו שאתם חושבים! איך אני (למרות שאני גדול יכול לאכול כמה מנות בבת אחת?", הוא הסתכל עלי ואמר "צודק, טעות, סליחה" סוף כל סוף הגיע החשבון הנכון שהוא חצי מהסכום הנקוב בחשבון הראשון שהוגש לי, שילמתי אמרתי גרסיאס ועפתי משם, אחלה נחיתה במקום חדש כנראה שכך יהיה מעכשיו והלאה, את היום שלמחרת העברתי בעדכון הבלוג וטיול קטן בעיר, הלכתי לקניות בסופר וראיתי בחור מקומי שעובד במקום עם כיפה וציצית, ניגשתי אליו אמרתי "אולה" והצבעתי על עצמי "ישראל" הוא חיבק אותי ודיבר ספרדית את רב מה שהוא אמר לא הבנתי וחבל, שברנו את השיניים כ10 דקות הוא צילם את האופנוע ואני אותו ונפרדנו.

לאחר 2 לילות באנסנדה המשכתי עד לנקודה בתחילת המדבר בה תכננתי לעצור שוב ליומיים, המרחק מאנסנדה אל העיירה אל רוסריו (El Rosario) הוא 365 ק"מ כך שאפשרי בהחלט לעשות זאת ביום אחד בקצב רגוע בכבישי הבאחה, רב הדרך הייתה לא הרחק מקו חוף, למרות שיכולתי באותו היום להתקדם עוד יותר דרומה החלטתי לעצור שם, מקריאה בפורומים השונים היות ונקודת הלינה הבאה (שאחרי אל רוסריו) נמצאת במלון מבודד בלב המדבר והוא יקר מאוד ביחס לזה שבאל רוסריו ולכן אשן שם ועל היקר אדלג, הדרך לשם הייתה יפה אך כבישי הבאחה נטולי שוליים דבר שהקשה על העצירות לצילום ומנוחה, כאשר ראיתי שבילים שהייתה אפשרות לרדת אליהם ניצלתי את ההזדמנות לעצור למנוחה ולצילום, וכך המשכתי עד אל רוסריו שכל אותו היום אני מנסה להתרגל ומשתדל להינות מהארץ החדשה בה אני נמצא, במקום בו החלטתי לעצור בכניסה לעיירה ישנה מסעדה מפורסמת ולא מזמן הם פתחו צמוד למסעדה גם מוטל, המסעדה בשם "מאמא אספינוזה" (Mama espinoza's restaurant), מסעדה זו התפרסמה בעקבות מירוץ הראלי המפורסם "באחה 1000" וגם ה 500 (אורך המסלולים במיילים) שעוברים במקום ושם הייתה נקודת ביקורת ומנוחה, כל המסעדה מעוטרת בחתימות ותמונות של גדולי הרוכבים בהיסטוריית מרוצי הבאחה, האוכל במסעדה טוב וטעים, היות ואני תותח בספרדית ישר קלטתי שכתוב באחת מהשורות בתפריט "ביסטייק" ישר הצבעתי על זה ואמרתי למלצרית "אני רוצה את זה פורפאבור", בעודי חולם על הסטייק
שהולך להגיע צילמתי קצת את הקירות והתמונות במסעדה והמתנתי בסבלנות לסטייק, הגישו לי שוב נאצ'וס וסלסת עגבניות חריפה וטעימה ואז הגיעה המנה העיקרית לה ציפיתי…. "מרק עם חתיכות בשר" צחקתי לי "מה זה איפה הסטייק?" טוב נו, זה כבר קרה לי במדינות אחרות בהן הייתי ולא ידעתי את השפה המקומית אז לקחתי את זה בקלות למרות שהייתי מת לאיזה סטייק טוב באותו הרגע כמו בכל רגע, את האמת היה טעים מאוד ולמחרת באחת הארוחות הזמנתי את זה שוב, אל המלון הגיעו חבורת של צעירים אוסטרלים נחמדים, הם קנו רכב בארה"ב ותכננו לנסוע איתו ממקסיקו ועד פנמה,ישבנו באותו הערב סביב המדורה שאת גזעיה קיבלנו מבעלת המוטל, תמיד ידעתי שהאוסטרלים אוהבים בירה, עכשיו הם הוכיחו לי זאת, אני שתיתי 2 פחיות גדולות כל אחת (650ml) והם כל אחד שתה לפחות 20 פחיות רגילות במהלך הערב, דיברנו, צחקנו, סיפרנו חוויות וסיפורים והלכנו לישון לפנות בוקר.

היום שלמחרת הוקדש למנוחה לקראת הנסיעה הארוכה(מבחינת זמן)במדבר החם והיבש, בתכנון לעבור את כל הקטע הקשה ביום אחד ארוך וחם עד לעיירה בשם באיה דה לוס אנחלס שנמצאת על קו החוף המזרחי ושמעתי עליה דברים טובים.טוב קדימה ממשיכים-למחרת בבוקר קמתי מוקדם כהרגלי ויצאתי לדרך, הנסיעה המתוכננת היא מ"מאמא אספינוזה" בצד המערבי של חצי האי אל באיה דה לוס אנחלס בצידו המזרחי של חצי האי מרחק של כ 300 ק"מ , החום מתיש לאורך הדרך אך הנוף מפצה על כך למרות החום הכבד אני מוצא לעצמי מקומות טובים לעצירה וכל הדרך אני מחפש סביב את יערות הקקטוסים הענקיים והמפורסמים של באחה קליפורניה,הנוף ומזג האוויר משתנים מרגע לרגע והופך מחם ויבש לעוד יותר חם ועוד יותר יבש,הכביש הוא כביש צר ויחסית במצב טוב,כאשר אני בלב המדבר פתאום הם מתחילים להתגלות, פה ושם אני רואה איזה קקטוסון ומתחיל להתלהב כמו ילד בג'מבורי, לאט לאט הקקטוסים הענקיים מתרבים ונראים בכל צד שאליו אביט, כמות הזנים הגדלים פה מרשימה ונראה שיש פה עשרות אם לא מאות זנים של קקטוסים וכל זן משוויץ ביופיו אחד גדול,שני אדמדם, שלישי לבן, אחר קוצני וכו', פשוט נפלא, הבעיה היא שחם כאן ואני שוב מתחיל לדמיין אינדיאנים וגופות שהעופות הדורסים מחפשים ממעל, אני אומר לעצמי גשם לא היה מזיק כאן לצנן את האווירה, בהמשך כל היום הנוף דיי מונוטוני ומתחיל לשעמם, נמאס לי כבר מלראות רק מדבר, מאז שחציתי את מונטנה לפני כמעט חודש אני רואה רק מדבר, למרות שכל מדבר שראיתי שונה מקודמו זה כבר נמאס, ובמיוחד זה של באחה קליפורניה פשוט שממה, הכביש צר מאוד וללא שוליים קצת מקשה ולפעמים בלתי אפשרי לעצור ולצלם ובכל פעם שאני מבחין במקום בו ניתן לעצור אני עוצר ומצלם. לפני שממשיכים, נכון שנמאס לכם לראות קקטוסים?? תחשבו מה אני הרגשתי שזה מה שראיתי למשך כמה ימים ללא הפסקה, נשבע לכם שחלמתי על קקטוסים בלילה.

יאלה נתקדם, כך אני ממשיך כל אותו היום עד שאני מגיע אל הפנייה לכיוון העיירה באיה דה לוס אנחלס שמרוחקת כ  70 ק"מ מן הכביש הראשי שחוצה את הבאחה ע"פ ה GPS הייתי אמור לפנות כבר לפני כמה ק"מ, אך השילוט הראה שהוא טועה,המשכתי ככה עד לעיירה הנ"ל, סה"כ נסעתי באותו היו 610ק"מ בהגיעי אל העיירה באיה דה לוס אנחלס אני מבחין שאני נמצא בה כמעט לבד, מה שבטוח שאני הגרינגו היחיד בעיירה, חיפשתי לי מקום לישון בו וחם, חם מאוד, מצאתי לי מקום זול וממוזג רצתי למקלחת להוריד ממני את שכבות האבק והזיעה ויצאתי לחפש מסעדה על קו החוף, מתברר שהתחושה הראשונית שאני לבד בעיירה נכונה והעיירה נטושה כמו עיר רפאים, הרבה עסקים סגורים וכך גם כל המסעדות שעל קו החוף, עצרתי במקום אחד שנראה כפתוח אמרתי כמה פעמים "אולה" ולא הייתה תשובה המשכתי הלאה ומשלא מצאתי מקום לאכול בו עצרתי במיני מארקט אחד קניתי לי 2 בקבוקי שתייה גדולים שימלאו את קיבתי וימלאו את גופי נוזלים שהתאדו וחזרתי אל החדר ליהנות מהמיזוג, שוב אמרתי לי "מה זה החום הזה איפה הגשם?" שוב התלוננתי ואמרתי "נמאס לי אני איש של קר וירוק ואפשר גם חמים וירוק ולא יבש וחם ושהכל מת מסביב", יצאתי מהחדר לנשום אוויר כמו חם מייבש שיער ושמתי לב שבעל המלון דובר אנגלית לשם שינוי, ראיתי אותו הולך וחוזר עם נגרר מלא במים איתו הוא ממלא את הבריכה של המלון, שאלתי אותו מה פשר הדבר והוא הסביר לי שאת המים הם מביאים מאזור מרוחק יותר ושיש הרבה בעייות בבאיה דה לוס אנחלס ואחת מהן היא מחסור חמור במים ובמוצרי גלם והממשלה לא עושה כלום בנדון ולכם המון תושבים ואנשי עסקים פשוט קמו ועזבו וחיפשו מקום שיותר קל וזול לחיות בו, פשוט חבל המקום בעל פוטנציאל חופים יפים עם הרים חומים ממול מזכיר קצת את חופי אילת ויש אומרים את חופיה של סיני, בערב אכלתי במוטל, התכתבתי קצת עם המשפחה והחברים, החלטתי שנמאס לי מחום וממדבר ולכן מחר אמשוך כמה שיותר דרומה ובגדול מסיים את חציית הבאחה כמה שיותר מהר, לכן הכנתי את עצמי לעוד יום ארוך ואני מקווה שלא יהיה חם, רקדתי את ריקוד הגשם ועפתי למיטה.

בוקר כולם ישנים רק אני והקרנף מתכוננים ליציאה המטרה היום העיר לורטו (LORETO) המרחק לשם הוא 610 ק"מ וכבר על הבוקר חם כנראה שהריקוד האינדיאני לא עזר ושוב פיללתי לגשם, אמרתי לעצמי "לירן מה זה? בדרך כלל זה עובד שאתה מבקש גשם, אולי פה צריך לבקש בספרדית" יצאנו לדרך מבאיה דה לוס אנחלס ועד לכביש הראשי יש כ 70 ק"מ אותם רכבתי אתמול, לאחר חצי יום רכיבה הנוף לאט לאט להשתנות, פתאום שוב ירוק אמנם ירוק מדברי סטייל אזור באר שבע ודרומה אך גם טוב נמאס לי מהחום והצהוב הזה בעיניים ואיתו מגיע גם הגשם, כן אותו הגשם לו ייחלתי בימים האחרונים, הפעם היה כל כך חם שביקשתי יותר מפעם אחת וכאשר הגשם הגיע הוא הגיע בגדול או אפשר לומר בענק כל אותו היום רכבתי בגשם כנראה שריקוד הגשם בכל זאת עבד,הכביש המישורי, הישר והמשעמם עם רוחות הצד וסופות החול והאבק הפך לכביש מפותל עולה ויורד בין ההרים, לפני כל סיבוב חד יש שילוט ולפעמים פסי האטה, אך אין צורך כי הדרך הקלה ביותר לזיהוי מפגע בדרך או סיבוב חד היא מצבה מעוטרת ומלאה בנרות לזכר מי שלא התייחס לשלטים המזהירים על הסכנה הקרבה, בעצם לכל אורך הדרך אפשר להבחין בכל סיבוב יש מצבה שכזו, או שהם סוגדים לסיבובים או שהיו פה מלא תאונות קטלניות,הגשם והרוחות מתגברים, את הסיבובים אני לוקח בזהירות מרובה היות שאי אפשר לדעת איזו  הפתעה כל סיבוב מכין לי ומה מסתתר מאחורי כל אחד שכזה, אם זה מכשול או סתם נהג שהחליט "ליישר"את הסיבוב, כל הזמן אני מדגיש לעצמי שמקסיקו זו מדינת עולם שלישי אז צריך להתנהג בהתאם, מדי פעם אני מבחין באבנים שהידרדרו מדופן ההר ובבוץ על הכביש והבעיה להבחין במכשול כזה היא בעיקר בסיבובים, הרוח משתנה מצד לצד ומנדנדת אותי ואת הקרנף, בהמשך הדרך זכיתי לראות בשידור חי אבנים בגודל של כדור סל מדרדרות ומתגלגלות על הכביש בעודי עובר ביניהם, במהלך היום אני עובר בעיירות מוצפות וממשיך בדרכי לכיוון לורטו, לאחר כ 400 ק"מ וכשהעיר סנטה רוסליה (Santa Rosalía) נראית באופק שהיא גם נקודת העצירה ללילה בקלסר החרום (למקרה הצורך) אני מגיע אל מעבר בכביש מוצף מה זה מוצף? עובר בו שיטפון וזרימה רצינית של מי גשמים, אני עוצר בצד, גשם יורד כל הזמן ללא הפסקה, למרות הגשם אני מוריד קסדה, מדליק סיגריה ואומר לעצמי "לירן עד כאן על תהיה חמור!! מה לעזאזל אני צריך לעשות?" לחזור חזרה לא עולה בחשבון 400 ק"מ ובעוד כמה שעות מתחיל להחשיך אני כבר קרוב מאוד (3 ק"מ) ולחזור אל העיר הקודמת לא בא בחשבון ואני לא אספיק להגיע לשם לפני החושך, לאחר כמה דקות אני מבחין במשאית שחוצה בהצלחה את זרם המים, לאחר עוד כמה דקות עוד משאית ועוד טנדר, אני שם לב שהנתיב הימני קל יותר למעבר אך גם כך המים די עמוקים והבעיה לא העומק אם כי היא הזרם והפסולת שזורמת בו,סלעים ובוץ בטוח יש ואולי גם ענפים ועוד הפתעות,

למעלה, הקרנף אחר מעבר מכשול המים

אחד הטנדרים עוצר לידי ושואל אם אני רוצה להיצמד אל הדופן שלו ולנסוע במקביל בעת החצייה ואני מסרב בנימוס, זה יכול להיות גרוע יותר בעת החצייה אני יכול לפגוע בו או הוא בי, מה גם שהגלגלים שלו יצרו גלים שאולי יפריעו לי, לאחר כחצי שעה בה צפיתי ברכבים, משאיות ואוטובוסים חוצים וגם עליתי והנעתי את הקרנף כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אמרתי לעצמי "מה אתה גנוב? בוא נחכה עוד קצת,מצד שני המפלס לא ירד בשעות הקרובות ואת האמת אין לי ברירה", לבסוף תפסתי אומץ והחלטתי לחצות, אמרתי לקרנף "יאללה חביבי אין ברירה צריך לחצות" עליתי על הקרנף הנעתי והתחלתי להתקרב אל הנהר שחצה את הכביש, כיוונתי לאזור בו חצו המשאיות והטנדרים, כנראה שם יהיה יותר קל היות וגלגליהם פתחו נתיב, נכנסתי בהילוך ראשון אל המים והמים הגיעו עד גובה חצי הגלגל, שמרתי על גז קבוע ואת האמת זה היה פשוט יותר ממה שהיה נדמה לי, ללא נדנודים או איבוד יציבות פשוט ישר לכיוון השני לאחר שחציתי עצרתי לצלם את השיטפון, טפחתי על מכלו של הקרנף ואמרתי לו "איזה גבר אתה, אשכרה קרנף" לצערי הסוללה של הגו פרו נגמרה ולא צילמתי תוך כדי החצייה לקח להמשך, משם המשכתי עוד כ 200 ק"מ עד לעיירה לורטו, הנוף השתנה בבום אחד ושוב הרים רק הפעם עם מבט אל הים בחלק מהמקומות אמרתי לעצמי "בואנה אתה בתאילנד לא במקסיקו" המבט אל המפרצים והלגונות עם הים השטוח והאיים הירוקים פשוט מדהים, בכניסה לעיירה ראיתי המון אנשים ונראה שכל העיירה יצאה לראות את השיטפון שעובר בנחל כאילו שזה מחזה בלתי רגיל עבורם שוב טעות שלי שלא צילמתי את זה, בהמשך אני אבין שזה היה באמת אירוע לא שיגרתי, מצאתי לי מקום לישון ויצאתי להסתובב בעיר ולחפש מקום למלא את קיבתי, הגשם לא הפסיק לרדת וכל העיירה הייתה מוצפת כל הרחובות מלאים במים עד גובה המדרכה ואני כמו ילד נוסע בגשם עם שורט וסנדלים (במהירות איטית כמובן) משפריץ מים לצדדים ומחייך בקסדה כמו איזה שיכור, אכלתי ארוחה טובה וחזרתי רטוב ומבסוט אל המוטל שוב קצת עדכונים מהארץ, פיפי ולישון. למחרת יצאתי לדרך ללה פז מרחק 356 ק"מ לתפוס מעבורת שתיקח אותי ואת הקרנף הרחק מבאחה קליפורניה בחזרה אל היבשת ואל מקסיקו עצמה.

הדרך הייתה ארוכה ולא פשוטה רוחות צד חזקות מאוד ומשתנות מצד לצד פעם תוקפות מימין ופעם משמאל, הכי כיף שיש רוחות גב הקרנף משייט כמעט בלי גז, בדרך עברתי שוב במקומות מקסימים, חלקם הררים וירוקים, שוב מישור משעמם עם רוחות וסופות חול, שוב הרים ירוקים וגשם, שוב חם ושמיים ללא ענן מעל ים כחול, וואוו כמה שינויים יש ביום אחד במסע שכזה, הגעתי ללה פז ושאלתי היכן המעבורת, התברברתי שוב בתוך העיר כאשר ה GPS לא עוזר בכלל עד שמצאתי את הכביש המוביל אל הנמל, מתברר שהגעתי בדיוק בזמן והמעבורת יוצאת בעוד כשעה וחצי, קניתי כרטיס בשבילי, משם הפנו אותי לעמדת שקילת הרכבים כדי לחשב את עלות השטתו של הקרנף הלבן,

להמשך, דלגו לבלוג של לירן 

דף הפייס של לירן כאן

———————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!