פרידה מארה"ב-פלאי הטבע, עיר החטאים וסן דייגו.

לירן מרכוס. ממשיך בהרפתקה שלו. כרגיל טבולה בתשוקה אמיתית של גילוי, מפגש והתלהבות. אל תחמיצו מילה או תמונה. (יוני)
17.8.14

לאחר שסיימתי להסתובב ולצלם ברכס הצפוני של הגרנד קניון  נסענו (הקרנף ואני) לעיירה סנט ג'ורג' שנמצאת ביוטה, כן שוב יוטה, כל הפארקים הנ"ל נמצאים במפגש הגבולות בין אריזונה ויוטה, עיירה זו תשמש אותי כבסיס יציאה ל 2 הפארקים הבאים ברשימה-ברייס קניון(Bryce Canyon) והאתר פארק ציון( Zion National Park),הדרך היוצאת מהגרנד קניון עברה שוב בין הרים ונופים יפיפיים ולאחר כמה עשרות ק"מ הנוף חזר להיות מדברי וחם מאוד, הגעתי קצת לפני חושך לעיירה סנט ג'ורג', פרקתי את הציוד מהקרנף, את הציוד אשאיר במוטל ואסע בלעדיו לפארק המדהים שראיתי רק בתמונות וחלמתי לראות במו עיניי, התקלחתי,הלכתי לאכול משהו וקדימה למיטה.
בבוקר שלמחרת יצאתי מוקדם לפני שיהיה חם ואכן הנסיעה עברה בקלות, אוויר הרי המדבר בבוקר, מרענן וקריר, המעבר בעיירות הקטנות מושכים תשומת לב ומבטים לעבר הקרנף, עצרתי לתדלק ולנשנש סנדוויץ', לאחר כשעה וחצי שכבר הייתי קרוב לפארק הברייס קניון הנוף החל לבשר את מה שעיניי יראו בשעות הקרובות,הדרך עוברת דרך הקניון האדום והנוף התחיל להפציץ בסלעים אדמדמים,צהובים וגם חומים, מכל עבר נראו צוקים ומן צורות שנוצרו עם השנים בעקבות שחיקת הסלעים ע"י מזג האוויר, צורות אלו נקראות ע"י הגאולוגים הודוס( hoodoos).

קצת לפני הכניסה לפארק לאחר אחד הסיבובים אני מבחין שהכביש עובר דרך קשת שנוצרה בסלע,עצרתי מיד לצלם היה פשוט מדהים,לאחר מכן התברר לי שיש עוד קשת שכזו מיד בהמשך פשוט יפייפה,המשכתי לדרכי,שילמתי 10$ קיבלתי מפה ונכנסתי אל הפארק,בגדול גם הפארק הזה בעל כניסה ויציאה אחת, המסלול בברייס קניון אינו מעגלי אלא ישנו כביש מרכזי וממנו יציאות לתצפיות אל הנוף המשונה והנהדר הזה, כבר בתצפית הראשונה המשקיפה אל העמק שמלא בהודוסים, צורות מדהימות שאי אפשר להאמין שהטבע יצר אותן, צבעי הסלעים משגעים ומגוונים, חום בהיר, חום כהה, אדמדמים, צהובים, לבנים, חבל על הזמן קשה להסביר במילים, בכל תצפית שכזו עצרתי וצילמתי פשוט אי אפשר להפסיק לצלם ולהביט אל הנוף היפיפה,בכל תצפית רואים בדיוק את אותו העמק רק מזווית שונה,ניתן לרדת אל העמק ולבצע סיור רגלי במסלולי הליכה ארוכים,הקצר שביניהם אורך כ 3-4 שעות, אני לא יצאתי למסלול שכזה היות והיה כבר חם למעלה בתצפית ולכן תיארתי לעצמי שלמטה יהיה הרבה יותר חם ואני לבוש במכנסי הרכיבה ונועל מגפי רכיבה, אני בטוח שהנוף בתוך העמק למטה מרשים עוד יותר אך אשמור זאת להזדמנות אחרת,כמו כן בברייס קניון נפגשתי לראשונה הטיול עם מטיילים ישראלים, לאחר אלפי ק"מ של טיול התחלתי לשמוע עברית פה ושם, ע"י אחת התצפיות פגשתי את משפחת אלוני,משפחה נחמדה שהגיעה לטייל בארה"ב, דיברנו והחלפנו חוויות מהטיולים שלנו,כמובן שהם רצו לשמוע על הטיול שלי יותר מלספר על הטיול שלהם, לאחר כחצי שעה נפרדנו לשלום נתתי להם מדבקה עם הלוגו כמזכרת ויצאתי לכיוון התצפית הבאה, רציתי לומר בהזדמנות זאת תודה למשפחה הנחמדה, שמחתי לפגוש אתכם ולהשלים פערים בשפה העברית.

הטיפוס לתצפית המרכזית ארוך אך שווה את המאמץ, הנוף משגע ופשוט אי אפשר להפסיק ולצלם וליהנות מעצמתו של הטבע ומהפיסול שיד אדם לא תצליח לעשות בעצמה שכזאת.
המשכתי בנתיב המסומן במפה שקיבלתי בכניסה עד לסיומו ועצרתי בעוד כמה תצפיות,למעשה לאחר התצפית המרכזית אין עוד כל כך מה לראות,בדרך פגשתי כמה אופנוענים שהתרשמו מהקרנף והתעניינו בטיול שלי, גם הם אוהבי ישראל והביעו תמיכה עקב המצב בארץ(מבצע "צוק איתן")דרך אגב כל מי שפגשתי בדרכי בארה"ב,קנדה ואלסקה(שהיא גם חלק מארה"ב) כולם תמכו בישראל ואמרו שצריך לשים סוף למנהרות ולטרור, לקראת אחה"צ חזרתי על עקבותיי לעיירה סנט ג'ורג',בנוהל הרגיל אכלתי ארוחת ערב,עדכונים מהארץ, פיפי ולישון.

למחרת בבוקר יצאתי לראות את הנקודה האחרונה ברשימת האתרים שרציתי לראות באזור הזה והוא פארק ציון( Zion National Park),יצאתי לכיוון הפארק אל הכניסה הצפון מערבית,כאשר הגעתי אליה שילמתי כניסה וקיבלתי מפה ואז התברר לי שהכניסה הנ"ל מובילה לתצפית על צוקים נהדרים אך הכביש הוא ללא מוצא ואינו ממשיך אל תוך הפארק אלא אני צריך לחזור חזרה לאחר התצפית הנ"ל ולנסוע כ 65 ק"מ אל הכניסה הדרומית, מה??? לעזאזל אז למה אתם מפרסמים באתר שזו אחת מהכניסות לפארק אם בעצם זו רק תצפית אחת מסכנה ואי אפשר להמשיך ממנה לשאר הפארק?טוב אני כבר פה אעלה ואראה במה מדובר,הדרך לתצפית היא כ 15 ק"מ וכבר בכניסה האספלט השחור משנה צבעו לאספלט אדוםםם,כן כביש בצבע אדום חום עם פס הפרדה בצבע צהוב,איזה יופי פשוט משתלב נהדר עם הנוף מסביב,פעם ראשונה שאני רוכב על כביש אדום שכזה, הפליאה והשמחה בקסדה הרקיעו שחקים, למעשה התפעלתי מצבעו של הכביש לא פחות מהנוף עצמו, שוב בתצפית זוג אמריקאים ניגש לדבר איתי ולשאול על המסע, כמובן שהם התפלאו שאני מישראל ושעשיתי את כל הדרך מלוס אנג'לס לפרודו ביי וחזרה עד יוטה,ג ם הם שוב הביעו תמיכה במדינת ישראל וביקשו להצטלם איתי ועם האופנוע, אני לא נשארתי חייב וצילמתי גם אותם.

נפרדנו יפה ומשם יצאתי לכיוון הכניסה הדרומית אל הפארק הדרך הייתה דיי משעממת אך השתנתה במהרה כבר בעיירה הציורית ספרינגדייל שנמצאת בסמוך לכניסה אל הפארק הנוף החל להראות את עצמתו,בכניסה כמובן שלא הייתי צריך לשלם שוב היות ולכל הפארקים הלאומיים התשלום עבור כניסה תקף לשבוע ללא הגבלת הכניסות ו/או היציאות.
מסלולי הנסיעה בפארק ציון מחולקים לשניים,בראשון אפשר להשתמש ברכב הפרטי/אופנוע ובשני נוסעים באוטובוס ללא תוספת תשלום.
התחלתי במסלול הראשון, הכביש האדום עם הפס הצהוב במרכזו פשוט עשה לי את היום, הכביש התפתל בין הרים וצוקים ענקיים והנוף הייחודי של פארק ציון הדהים אותי ביופיו,לאחר כמה עצירות לצילום הגעתי לפקק תנועה,מיד הבנתי שזו הכניסה למנהרה המפורסמת של הפארק,מנהרה ארוכה שנחצבה בהר וחוצה אותו מצד לצד,במנהרה התנועה זורמת בכיוון אחד בכל פעם ולכן נוצר פקק בכניסה למנהרה,לאחר שהשיירה שהגיעה ממול חלפה על פנינו הגיע תורינו לחצות לצד שני,המנהרה ארוכה מאוד כ 2 ק"מ ומדי פעם בדופן המנהרה יש חלונות שמהם אפשר לחטוף מבט על הנוף שבחוץ,אך אסור לעצור ולצלם,באותו הרגע מה שעולה לי בראש הוא הסאונד של המנוע ואיך הקרנף היה נשמע עם אגזוז פתוח,בכל מקרה נהניתי גם מהסאונד האנמי שיש לו עם האגזוז המקורי בכל פתיחת מצערת לרווחה שומעים את לועות היניקה יונקות אוויר הרים בהנאה מרובה, לאחר היציאה מהמנהרה אני ממשיך בכביש המתפתל בנוף המופלא ומגיע לשער היציאה מהפארק, אני אומר לעצמי"מה זהו?" היות ואני רוצה לעשות את הסיור באוטובוס אני צריך לחזור את כל הדרך חזרה,הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יששש עוד פעם חוצים את המנהרה הארוכה" ואכן כך עשיתי את כל הדרך חזרה כולל המנהרה הארוכה וכמו שכבר אמרתי הרבה פעמים אותה הדרך באותו הכביש רק לכיוון השני נראית כמו דרך חדשה, המשכתי כך עד למרכז המבקרים(משם יוצאים האוטובוסים) השארתי את הקרנף לנוח בצליו של אחד העצים ועליתי לאוטובוס,המסלול באוטובוס אורך כשעתיים הלוך וחזור, תפסתי לי מקום ליד החלון וגיליתי שאי אפשר לפתוח את החלון שלידי או כל אחד אחר באוטובוס יותר מ 5 ס"מ, לעזאזל מה זה?? ככה אי אפשר לצלם!! בסדר אתם רוצים להגביל את פתיחת החלון לצורך בטיחות אבל למה רק 5 ס"מ אפילו קיסם שיניים אי אפשר לזרוק החוצה, היה חם באוטובוס ומזגן לא היה, לפחות קיבלנו הסבר מפורט מנהג האוטובוס,כמו כל ישראלי טוב הצלחתי למצוא שיטות כדי לצלם דרך החריץ ולמעשה יצאו כמה תמונות לא רעות בכללל.

לאחר שהסיור באוטובוס הסתיים חזרתי לאוכפו של הקרנף ונסענו חזרה אל העיירה סנט ג'ורג', היה חםם ושוב הרגשתי כמו העוף בתנור של שישי בערב רק עם ריח פחות נעים ומגרה.
בערב חיפשתי מלון בלאס וגאס עם דיל טוב וביצעתי הזמנה באינטרנט, בכל מלון בלאס וגאס יש קזינו ולכן המלונות בלאס וגאס מציעים חדרים במחירים זולים כדי למשוך אליהם לקוחות שימלאו את בתי הקזינו של המלון,הדיל שמצאתי הציע 20$ ללילה ואני זקוק למנוחה לאחר כחודשיים בדרכים,לכן הזמנתי חדר לשבוע ימים אותם אנצל למנוחה ועדכונים לבלוג.
בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לדרכי, אתמול התלוננתי שחם אז מישהו סידר לי מבול ועוד איזה מבול!! כל הדרך במדבר לכיוון לאס וגאס שבמדינת נבדה היה גשם כבד, מצד אחד התבאסתי שיורד כזה גשם ומצד שני שמחתי שלפחות לא חם,אחה"צ הגעתי לפאתי לאס וגאס,כבר מרחוק נראית העיר ההזויה והמדהימה בתפארתה, המשכתי למלון שהזמנתי בדרום העיר וציפיתי למקום נחמד, מה שהתברר הוא שהגעתי למלון מפואר בסטנדרטים שלי לא של וגאס, יש חנייה מקורה, נהגים שחונים את הרכבים עבור הלקוחות בריכה, קזינו, שירות חדרים, תמרוקים, חדר כושר, ועוד אפילו שירות צחצוח נעלים וכל זה ב 20$ ללילה מי היה מאמין, נעלתי וכיסיתי את הקרנף אמרתי לו "זכית בשבוע חופש" וכך היה הוא לא ראה אור שמש למשך כמעט שבוע.

פינקתי את עצמי בתספורת וגילוח, הרי אני לא יכול להסתובב בלאס וגאס כמי שנראה כמו הומלס למרות שראיתי פה אנשים ממש אבל ממש מוזרים.
מה עוד אפשר לכתוב ולספר על לאס וגאס שלא סופר כבר,כמו שכבר כתבתי תכננתי לנוח פה לשבוע מה שהתברר כבלתי אפשרי,הפאר וההדר במלונות היוקרה משכו את תשומת ליבי ובכל יום טיילתי ב 2-3 מלונות אחרים,קניתי כרטיס אוטובוס שתקף ל 3 ימים בכל קו וכיוון שאבחר, עליתי לאוטובוס ונסעתי לרחוב הסטריפ המפורסם(רצועת מלונות יוקרה)כל אותם הימים חזרתי ואמרתי לעצמי בלב ולפעמים גם בקול "לא נורמלים, פשוט משוגעים האמריקאים האלו" כל לובי של מלון נראה פשוט כארמון, המלון הכי פשוט וצנוע שם בכיס הקטן כל מלון אחר שראיתי בחיי, כל מלון בנוי על בסיס אטרקציה שונה אך ורק כדי למשוך תיירים, מלונות עם שמות מפוצצים וערים בעולם,פריז, ניו יורק, רומא, ונציה, מצריים, מלון קיסר, בלאג'יו, אי המטמון ועוד.
כאשר נכנסים לכל מלון שכזה לא יודעים מה מצפה מלבד קזינו מפואר שיש בכולם,ספינות פיראטים,לונה פארק,דולפינים,אריות לבנים,טיגריסים לבנים,מסעדות יוקרה,חנויות,מכוניות פאר פשוט טירוף.
הטירוף נמשך גם ברחובות ובמועדונים, אנשים מחופשים, פעלולני רחוב, ציירים, אלפי אנשים, חלקם גם חסרי בית ושיכורים, תפאורת אורות הרחוב מנצנצת מכל עבר ובכל צבע פשוט נהדר ולפעמים מוגזם, אנשים מרחפים מעל הרחוב במאין "אומגה" כך העברתי לי שבוע בו טיילתי ברגל ללא הקרנף (מה שלא אופייני לי) בשבוע בו תכננתי לנוח לא נחתי לרגע ותפרתי עשרות ק"מ במלונות וברחובותיה של לאס וגאס.

החדר שלי 20 דולר ללילה

הרבתי בתמונות כך שמי שלא היה יוכל ליהנות גם.אחר שישה ימים בהם חרשתי את כל המלונות בלאס וגאס הקדשתי יום אחד כדי לנסוע לסכר הובר המפורסם,הקרנף היה מופתע לראותי היות והבטחתי לו שבוע חופש,שחררתי אותו ממנעוליו ואמרתי לו "קדימה יוצאים לנער את האבק שהתאסף מתחת לכיסוי שכיסה אותך",הקרנף הניע ללא בעיה ויצאנו לדרך,לאחר כחצי שעה של נסיעה הגענו לסכר המפורסם, תחילה חציתי את הסכר על הכביש עובר מעליו ורק אח'כ עצרתי לצילומים מהתצפיות השונות,לאחר מכן נסעתי לכיוון הגשר הגדול שעל הכביש הראשי,שם השארתי את הקרנף בחניה ויצאתי להליכה על גשר, הנוף מהגשר צופה הישר אל הסכר האדיר הזה וזה פשוט יפה, הרוח במרומי הגשר הגבוה חזקה ולכן צריף להחזיק טוב את המצלמה, ב 15 דקות ראיתי ארבעה כובעים של אנשים שפשוט עפו מראשם אל הנהר שלמטה צילמתי עוד כמה תמונות וחזרתי אל הקרנף ומשם לאגם שצמוד לסכר ובחזרה ללאס וגאס. סיכמתי לי את הביקור בלאס ווגאס במסעדת הארד אטק (התקפת לב), זו דוגמא קטנה כמה שהעיר הזאת הזויה ומופרעת,הסועדים במסעדה לבושים בחליפת חולה כמו בבית חולים, המלצריות והטבחים לבושים כמו אחיות ורופאים, משקאות אלכוהולים מגיעים בשקיות אינפוזיה והסועדים מחויבים לסיים את הארוחה ולא המלצרית מחטיפה להם בישבנם עם מטקה מעץ (כמו של הים) בעוד המצלמה מצלמת את פרצופם המביע כאב, כל זאת בזמן שכל קהל המסעדה מוחא כפיים ומעודד את הלקוח המוכה, לאחר מכן בתוספת תשלום כמובן התמונה תודפס על חולצת טישרט כמזכרת על האירוע הכואב.

בכניסה למסעדה יש משקל והמסעדה נותנת ארוחות חינם לאנשים במשקל של כ 150 ק"ג ומעלה, זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה אדם שמן ששמח לעלות על המשקל והאנשים מסביב מוחאים לו כפיים על זה שהוא שמן.
הזמנתי לי המבורגר "קטן" (ראו תמונה) והצבתי לי מטרה לסיימו, לא מתאים לקבל מכות מול כולם, שאלתי את המלצרית "אם אני לא מסיים את מחטיפה לי?" היא אמרה "כמובן" אז שאלתי שאלה נוספת "ואם אני מסיים אני מחטיף לך?" היא צחקה ואמרה "מה פתאום זה מאוד כואב" נו לך תבין היא יודעת שזה כואב אבל היא מחטיפה לאנשים מכל הלב, רק מהצליל של המכה כבר כואב לכל הלקוחות שמסביב.

בבוקר שלמחרת התארגנתי ליציאה לכיוון סן דייגו, התכנון להגיע כמה שיותר קרוב לגבול ולהתארגן לקראת החצייה למדינות עולם שלישי, בין ההכנות אני מתכנן לבצע טיפול לאופנוע ולקנות רפידות בלם קדמי+אחורי (לשעת צורך) ועוד פיצ'פקס, לבטל את הביטוח של האופנוע (תקף רק בארה"ב) לעשות ביטוח למקסיקו, לפגוש את דניאל (לכל מי שלא זוכר-דניאל חבר שלי מתקופת הצבא), לשלוח את הציוד קמפינג לארץ ולבקר בנושאת המטוסים מידוואי.

רב הדרך לסן דייגו הייתה די משעממת ומזג האוויר חם ויבש למעט גשם פה ושם שציננו את האווירה,הגעתי לסן דייגו מצאתי מקום זול לישון בו למשך חמישה ימים,
אסכם בקצרה את חמשת הימים:
כבר למחרת התחלתי לארגן את עצמי ואת האופנוע לקראת החצייה ביצעתי טיפול( שוב בעצמי) קניתי רפידות בלם ספייר, מצתים, תרסיס שמן, משפך ועוד שטויות, ביטלתי את הביטוח ועשיתי אחד חדש למקסיקו, קניתי תיק קטן יותר לשאר הציוד שנשאר איתי ואת התיק הגדול עם ציוד הקמפינג דניאל הציע שאשאיר אצלו וקבענו שנלך ביחד לנושאת מטוסים וכו'.
בשבת בבוקר דניאל הגיע מלוס אנג'לס לפגוש אותי בסן דייגו, שוב נפגשנו צחקנו, דיברנו אכלנו והפעם גיוונו והלכנו לבקר בנושאת המטוסים מידוואי (Midway) שהיא כיום מוזיאון ואפשר לטייל עליה ולראות כיצד חיו בה ואיך נראית נושאת מטוסים מבפנים וכמובן המטוסים שעליה, בימיה הטובים שהו עליה כ 5,000 איש, ממש עיר קטנה כאשר יש בה הכל והיא בנויה לשהות בים לתקופות ארוכות מאוד, הסתובבנו על הנושאת מטוסים כשעתיים ומשם הלכנו לנשנש איזה סטייק טוב לארוחת צהריים,משם חזרנו למלון, נתתי לדניאל את ציוד הקמפינג, דיברנו עוד כמה דקות ושוב נפרדנו עם חיבוק ומילות פרידה ובתור הפתעה קיבלתי שקית של במבה שעשתה לי את היום.

לסיכום פרק הטיול בארה"ב:
ארה"ב כמו שכולם יודעים ארץ מופלאה בה אפשר להשיג כמעט הכל (למעט בוקסות מילימטריות כמו שאני חיפשתי) שמתי לב שככל שעולים צפונה האוויר קר יותר והאנשים יותר קרירים ומסוגרים, וככל שמדרימים לעבר המדינות החמות האנשים יותר פתוחים ונעימים, השוויתי את התופעה לחבילות החציר שראיתי בדרך כאשר בצפון הן עגולות (מעגל-משהו סגור) ובדרום החבילות מרובעות כמו שאנחנו מכירים, למרות זאת כל האנשים שפגשתי בדרך למעט אחד או שניים פשוט נפלאים ואדיבים, רובם אם לא כולם אוהבים אופנועים/רוכבים על אופנועים, אוכל נהדר וגם מתועש, סופרים ענקיים וחנויות מפלצתיות, רכבים מכל הסוגים ועם כל השיפורים האפשריים, סוכנויות אופנועים משגעות בגודלן ובמבחר ההיצע, שירות נפלא, נופים מדהימים ועוצרי נשימה, ממישורים חקלאים להרים גבוהים ומושלגים מיערות אין סופיים ועד למדבריות יבשים וצחיחים, פשוט נפלא, אהבתי את השהיה בארה"ב ואין ספק שיום אחד אחזור אליה שוב, אז שוב תודה רבה לכל מי שפגשתי בארה"ב, יש לכם ארץ נהדרת בכל יום בשבוע ולא רק ביום שישי.

בפוסט הבא- החציה לבאחה קליפורניה-מקסיקו.

תודה שקראתם ומקווה שנהניתם מהפוסט.

כל המידע הנוסף והמון צילומים בבלוג של לירן מרכוס

עמוד הפייס של לירן מרכוס

——————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המרחקים והחום, האתגר האמיתי

של "להקיף את אוז על אופנוע"

4.8 דארווין "מחכים לצמיג…"
נשאר עוד חודש לטיול  אנחנו משתדלים שלא לחשוב על זה יותר מידי וממצים כל רגע ורגע שיש לנו בגן העדן הזה.
היום, למעשה, היינו אמורים להמשיך מערבה, אבל בגלל שאנחנו מחכים לצמיג אנחנו חייבים להשאר פה יום נוסף. התעוררנו בבוקר עייף למדי והתחלנו את היום באיטיות.. אנחנו די מבואסים מהתזמון שלנו בדרווין ומכך שאנחנו מתעכבים פה, אבל משננים את המנטרה ש"הכל לטובה" ומנסים לנצל את הזמן שלנו פה.
אין ממש תכנית מסודרת להיום. לא רק שאין הרבה מה לעשות באיזור הזה, גם חג היום ויהיו המון אנשים בכל מקום.
החלטנו לנסוע ל- Adelaide River, שזו עיירה קטנה המנציחה את הקרבות שנערכו באיזור בימי מלחמת העולם השניה. אני חייבת להודות שאף פעם לא ידעתי מה היה בדיוק חלקה של אוסטרליה במלחמה ההיא, ויהיה נחמד ללמוד קצת יותר.
כל הדרך לעיירה רצופה אנדרטאות ושרידים מהמלחמה. עצרנו בדרך במעין מוזיאון רכבת ישן ובעיירה עצמה חלקנו כבוד לנופלים במלחמה בביקור בבית הקברות, שם גם ראינו סרט קצר על המלחמה.
סיימנו את ה"סיור ההיסטורי" מהר יותר ממה שחשבנו, אז החלטנו לעצור במין פארק קטן שנראה כאילו כל תושבי העיירה אוכלים שם את ארוחת הצהריים שלהם. מי אנחנו שלא נשב גם כן לאכול שם… נהנינו ממוזיקה חיה שניגן שם בחור נחמד ובילינו שם עוד כמה שעות. כשנמאס לנו חזרנו לקבין שלנו, העלינו קצת תמונות וכתבנו יומן. ערב רגוע. מחר חוזרים לדרווין, מקווים שהחלפת הצמיג תעבור חלק ונוכל סוף סוף להמשיך מערבה. התכנית בגדול – להגיע לדרבי לפני יום שישי. שומרים על אופטימיות 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

ארה"ב-פלאי הטבע, שמורות, פארקים ונופים עוצרי נשימה.

עוד מהמטעמים של לירן הרוכב מצפון אלסקה לדרום אמריקה

הערה:
את הפוסט הבא יש לקרוא בישיבה ובזמנכם הפנוי,במידה ותקראו זאת בזמן העבודה,אתם תתפטרו ותצאו למסע שכזה.

7.8.14
הנוף השתנה לשדות חקלאיים יבשים וחומים לקראת ה 160 ק"מ האחרונים נסענו בכביש 89 העובר דרך שמורת הטבע לואיס וקלארק ומוביל לעיירה נידחת בשם וויט סולפור ספרינגס,הכביש הררי ומפותל מעלף ביופיו,טיפסנו בהרים בתים הבנויים לצידו של נחל זורם, החום הפך ירוק, המישורים הפכו להרים המצמיחים עצים ואיפה שיש מים ועצים יש גם חיות, בקטע הכביש הנ"ל ראינו כמות של חיות בר במיוחד איילים בכמות מסחררת ובכל הק"מ שעשינו באלסקה וקנדה לא ראיתי כל כך הרבה חיות בר פשוט נהדר, האוויר הצונן סוף סוף קירר את גופנו אכן סוף יום מעניין ומהנה לאחר יומיים משעממים בהם נסענו קצת יותר מ 1,400 ק"מ בכבישים ישרים ומהירים.
קפצנו לבר מקומי לארוחת ערב ובירה קרה ומשם לחדר אמרנו לילה טוב לאופנועים והלכנו לישון.

בוקר השעה 7:20 העיירה הציורית שקטה מאוד שקטה, סבסטיאן ואני מתארגנים ליציאה לכיוון העיר בילינגס (Billings) שם נבצע שנינו טיפולים לאופנועים (כן כבר הגיע הזמן לטיפול נוסף שלישי במספר), בחניית המלון פגשנו רוכב הארלי כבן 60 שהחליט לצאת למסע קצר באזור הזה של ארה"ב, בשיחה קצרה התברר שהאופנוע שלו עשה לו בעיות בערב שלפני וסירב להניע ולכן עצר כאן ללילה,כאשר הוא לוחץ על כפתור ההתנעה אין קול ואין עונה והוא ממתין לגרר, ביקשתי שיפרק את הכיסוי של המצבר ונראה מה קורה, המצבר חדש, והחוטים שלו מחוברים כראוי, אז הבעיה כנראה בהמשך, שיחקתי קצת עם החוטים המחוברים למתנע (סטרטר) והופ הזקן (הארלי) מתעורר לחיים, שיחקנו שוב עם החוטים והזקן המשיך והמשיך להניע, לא יודע אם בגלל שנגענו במצבר או במתנע הוא המשיך להניע,כנראה סתם התחשק לו (האופנוע) לנוח כאן כי הנוף מהמם.
הוא מיד התקשר לחברת הגרירה וביטל את הגרר, נפרדנו ממנו ואיחלנו דרך צלחה אחד לשני, יצאנו לדרך לבלינגס הייתה קצרה ולאחר כשעתיים הגענו למוסך ימאהה, המוסך סירב לטפל באופנוע ואמר שרק בעוד יומיים יהיה לו זמן, מה נפלתם על הראש? מה יומיים? שאלנו את מנהלת המוסך האם היא תאפשר לנו לעבוד בחניית המוסך ואנו נבצע את העבודה בעצמינו והיא אמרה לא!!, חזרתי לחנות הציוד ושאלתי שוב אם אבצע את הטיפול בעצמי האם זה פוגע באחריות? ואז נאמר לי מה שרציתי לשמוע כבר מזמן (למרות שסבסטיאן אמר לי זאת יותר מפעם אחת) אין בעיה כל עוד יש לך קבלות על קניית החלפים ממוסך ימאהה, יששש בארץ המובטחת זה לא היה עובד ככה,קניתי מהם שמן ופילטר שמן וביקשתי שיחתמו בספר הרכב, אמרו אין בעיה איפה הספר? לאחר שהם חתמו נסענו לרשת אוטו זון (Auto Zone) וביקשנו לבצע טיפול בחנייה וכשנסיים ניתן להם את השמן הישן שאותו הם שולחים למחזור, קנינו כל אחד פיילה (גיגית) ב2$ עבור השמן המנוקז וסבסטיאן קנה מהם גם שמן, וקדימה לעבודה, היה חם תחת השמש ונזלתי כמו נר של חנוכה מהסוג הזול ביותר, פירקתי את מגן המנוע כדי להגיע למסנן השמן,ניקזתי את השמן הישן, פירקתי המסנן והחלפתי אותו בחדש למרות שעל פי הספר כל 2 טיפולים צריך להחליפו אך זה לא הוצאה משמעותית ולכן אני מחליף אותו בכל טיפול, סגרתי את ברגי הניקוז, מילאתי שמן חדש והרכבתי את מגן הגחון סה"כ 40 דקות שבמוסך הם מבצעים זאת בחצי יום לפחות וגובים 150$ על עבודה, אני לא אומר כלום על המוסכים היות ועבדתי בכמה שכאלו בחיי, נתנו למוכר בחנות את הפיילות והוא החזיר לנו אותם נקיות, אמרתי לו שאין לנו מקום על האופנועים ושהוא יכול לקחת אותן לביתו או למכור אותם למישהו אחר.

משם נסענו לתחנת הדלק, תדלקנו, נשנשנו, שתינו משהו ודיברנו, כאילו מותחים את הזמן ולא רוצים להיפרד אך אין ברירה, כאן דרכינו נפרדות ונתיבינו מתפצלים,סבסטיאן חברי נעמת לי מאוד, כמעט כשבועיים אנו רוכבים ביחד, בגשם ובקור, בחום ובשרב, בעליות ובירידות, בנופים עוצרי נשימה,בכבישים מדהימים וגם בכאלו ישרים ומשעממים, נכון כמעט שבועיים זה זמן לא ארוך אך שחווים חוויה משותפת שכזו ומגיעים לאזורים נידחים בהם רק מעטי מעט היו ורכבו ואני מתכוון הדרך לפרודו ביי וחזרה, אני מאמין שיום אחד ניפגש שוב וחברים נשאר לתמיד! מה שבטוח שנינו לא נישכח עם מי רכבנו לקצה העליון ביותר של אמריקה הצפונית, אז שוב בדקנו שהאימיילים שמסרנו אחד לשני לפני כמה ימים כשנפרדנו לכמה שעות בוויטהורס בקנדה נכונים, לחיצת יד, חיבוק, שוב לחיצת יד ושוב חיבוק ויצאנו לדרכינו.

הכיוון אליו אני מכוון הוא הפארק הלאומי ילוסטון (Yellowstone National Park) אך היום לא אספיק לבקר שם לכן הכיוון הוא לעיירה ציורית הנמצאת על גדת נהר בשם רד לודג' (Red lodge), כאשר הגעתי לעיירה התברר שזו נקודה שכל האופנוענים באזור מגיעים אליה והעיירה הייתה מוצפת באופנועים ובחבורות של אופנוענים, בחניית המוטל היו לפחות 50 הארלי דווידסון וכך גם בכל מוטל אחר בעיירה פשוט מטורף מה שקורה כאן, הסתובבתי רגלית בעיירה ולאחר שאכלתי ארוחת ערב וכמה עדכוני חדשות ואימיילים התקפלתי לישון מחר יום חדש וארוך אבל באמת ארוך מעבר לתכנון אך זה בהמשך.

בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי לדרכי לכיוון הכניסה המזרחית לפארק הילוסטון, כביש 212 היוצא מרד לודג' לכיוון הכניסה המזרחית הוא פשוט אחד הכבישים המופלאים ביופיים ויכול להיכנס בקלות לעשרת המקומות והכבישים הראשונים, הכביש מפותל ומטפס למעבר הרים בשם פס שן הדוב (Bear tooth pass) אחד הנהדרים שעברתי בהם, הגובה המקסימלי שראיתי בGPS  היה 10,968 רגל שזה בערך 3.4 ק"מ מעל פני הים,הנוף נהדר ומדהים ביופיו, פה ושם מתגלה לו אגם,מסביב על פסגות ההרים עדיין יש שאריות של שלג שלא נמס,המרחבים הנצפים מלמעלה פשוט מרהיבים,פשוט קשה ואי אפשר לתאר במילים, הנוף שוב השתנה ובגבהים הללו שום דבר אינו צומח מלבד עשבים נמוכים,הכביש מוצף ברוכבים ובקבוצות של רוכבים שהגיעו מרד לודג' וכאלו שבדרך לשם,הכביש נמשך ועובר את הגבול ממונטנה לויומינג(wyoming) וממשיך דרך עיירה קטנה בשם קודי(Cody)ומשם נכנסים לפארק המופלא והעתיק ילוסטון,בפארק הענק הזה אפשר לראות ביזונים (באפלו אמריקאי), דובים, איילים, אגמים, גייזרים ועוד. ממשיכים כבר בכניסה לפארק ראיתי איילים ובהמשך הדרך עדרים עצומים של ביזונים,חיה מוגנת שכמעט נכחדה באזור עקב צייד ללא פיקוח,הכביש בתוך הפארק נהדר גם הוא ועובר בין הרים ונחלים,הנוף עוצר נשימה ופשוט נהדר,בהמשך הדרך הסובבת אגם גדול אפשר לראות גייזרים(לא מהסוג שאוהב את מינו) המתפרצים מהאדמה ויוצרים שובלים של מים בצבעים מיוחדים,הריח הנישא באוויר הוא ריח חריף דומה לגפרית,התבדחתי לעצמי שכדור הארץ נראה יפה מעל פני האדמה אך בתוכו שוכנים גזים חריפים כמי שאכל חמין של שבת מלא בקטניות מכל הסוגים,בכל אזור עם גייזרים אפשר לחנות ולצעוד ברגל ופשוט להתענג מהמראות הנפלאים.

הסתובבתי בפארק לאורך כל היום ונהניתי מכל רגע, אחה"צ החל גשם והגיע הזמן למצוא מקום לפרוס את האוהל וללכת לישון, התחלתי לעבור בין אתרי הקמפינג בפארק וכולם היו מלאים עד אפס מקום,מתברר שבפארק הילוסטון צריך להזמין מקום באתרי הקמפינג מראש,טוב אז לצערי לא אשן כאן היום יצאתי מילוסטון מהיציאה הדרומית וחיפשתי מקום לישון.
גם בהמשך לאורך הדרך כל המקומות היו בתפוסה מלאה, המשכתי לעיירה ג'קסון (jackson) וגם שם הכל היה מלא, מתחיל להחשיך מה עושים לעזאזל? המשכתי מערבה וחציתי למדינת איידהו מחוון הדלק מראה שיש עוד רבע מיכל ז"א כ 50 מייל עד שהנורה תחל להבהב אז אתדלק בעיירה הבאה, בעיירה הבאה תחנת הדלק הייתה סגורה ושוב כל המקומות בתפוסה מלאה,הדרך עברה בכביש מפותל דרך שמורת טבע וכבר חושך סביב, נסעתי אחרי מכונית כאמצעי בטיחות כנגד איילים, מה גם שאין לי דלק אז אסע חסכוני (למרות שיש לי עדיין ג'ריקן מלא מאלסקה באחד הארגזים אז לבי שקט),

הגעתי לעיירה הבאה ונורית הדלק כבר החלה להבהב לפני יותר מ 25 מייל, מצאתי תחנה בשירות עצמי ותדלקי באמצעות כרטיס האשראי, גם פה אין שום מקום לישון,אז אמשיך הלאה לעיירה שאחרי, עיירה בשם איידהו פולס(Idaho Falls) וכן גם כאן הכל מלא, כבר כמעט 22:00 ואני כבר מעל 14 שעות מאז שעזבתי את רד לודג', מתברר שמתקיים איזשהו כנס באזור ולא לכבודי הוא מתקיים, לכן כל מקומות הלינה בתפוסה מלאה שיט, ע"פ מה שנאמר ע"י פקידה באחד המוטלים גם בעיר הבאה בשם בלאקפוט (Blackfoot) אז לפני שאני ממשיך אני אעצור ואמלא את קיבתי כי כאשר רעבים לא חושבים נכון וזה מתכון לטעויות,מזל שלפחות אכלתי סנדוויץ" בצהריים, כמו כן התחברתי לאינטרנט במסעדה והתעדכנתי בחדשות מן הארץ,כמה רקטות נפלו ואיפה(מבצע "צוק איתן")עדכנתי את ההורים שאני עדיין בדרך ושלא ידאגו,היות והם רואים שאני בתזוזה דרך המכשיר איתור לוויני,כמו כן עדכנתי אותם גם בכל הסיפור של מקומות הלינה ואמרתי להם שלא ידאגו אם יראו שעצרתי לנוח בצד הדרך, כאשר סיימתי לאכול פגשתי במסעדה עוד רוכבים שרק הגיעו ונתקעו ללא מקום ללינה וגם הם אינם יודעים מה לעשות,כבר 23:00 אני אמשיך ולא אחכה להם רק עכשיו הם התישבו לאכול וגם הסבירות שנמצא מקום לכולנו קלושה,אך לבד הסיכוי גבוה יותר,גם בעיר הבאה הכל מלא והעייפות מתחילה להראות את אותותיה, העיר הבאה נמצאת עוד כ 50 מייל וגם שם לא בטוח שאמצא משהו, בחצות וחצי לאחר כ 17 שעות מאז שיצאתי מרד לודג',יכולתי להמשיך עד לעיר הבאה ואז מה? אגיע ב 2:00 לפנות בוקר ואם אמצא חדר אשלם בשביל 3 שעות , לא נראה לי הגיוני ושווה את התשלום, לכן החלטתי שזהו להיום אני עוצר בצד הדרך בהזדמנות הראשונה שאמצא, לאחר כמה דקות בכביש המהיר הגעתי לתחנת רענון כמוה פזורות די הרבה תחנות שכאלו לאורך הדרך, בכניסה כתוב שאסור לפתוח אוהלים על הדשא אך לא כתוב שאסור לישון בתוך התחנה (בארה"ב אסור לפרוס אוהל במקום שאינו מוגדר לכך) אומר בעדינות שזה לא היום שלי למרות שהתחיל כיום נפלא ונהדר ונגמר כך ,אבל אני לוקח זאת בקלות הרי זה חלק מההרפתקה, לאחר יום ארוך ומעייף בו רכבתי כ 800 ק"מ וגם טיפסתי לתצפיות בפארק הילוסטון שזה מעייף לכשעצמו ביום בו עברתי בין מונטנה, ויומינג ואיידהו, לא אשכח אותך יום ארוך שכמותך, הייתי כבר עייף ולא כל כך היה אכפת לי איפה אשן אז מצאתי לי ספסל מבטון בתוך התחנה המחוממת בה יש אפילו שירותים צמודים, את האמת דווקא נחמד, הורדתי את המגפיים ונשכבתי לישון, למרות שהיה לא נוח והרגשתי כמו הומלס נרדמתי לכמה שעות און ואוף עד שהשמש החלה לזרוח.

המשך הכתבה בבלוג של לירן כאן

דף הפייס של לירן כאן

————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כאילו אין מספיק אריות באפריקה

רום רוכב לתוך לוע הארי של זימבבואה

למען עשות סדר, הפוסט הזה מתפרסם לאחר עליית כתבה על מסעו של רום בחדשות ערוץ 2 בליל שבת-31 באוקטובר 2014 – מה שהכניס עוד כמה אלפים לאתר צנוע זה, לאחר חיפוש בגוגל של "רום בן אליהו". אז נכון, כמו שמצויין בכתבת הטלויזיה, רום כבר הגיע לקניה והאופנוע שלו עומד שם למכירה…(יוני)

הכתבה על המסע של רום ב"רשת" עם דני קושמרו

אם תחפשו מידע על זימבבואה באינטרנט, תקבלו מידע על אחד משני הנושאים הבאים: הדבר הראשון שיופיע לכם הוא השם רוברט מוגאבה– העריץ הידוע לשמצה ששולט במדינה ביד רמה כבר יותר מ30 שנה, או לחילופין מפלי ויקטוריה המפורסמים שמושכים אליה מיליוני תיירים מידי שנה. להבדיל ממיליוני התיירים, אני הגעתי לזימבבואה בגלל הנושא הראשון, נסעתי להיפגש עם רוברט פאקינג מוגאבה.

ההחלטה לנסוע להיפגש אתו נבעה בעיקר בגלל המשימה שלשמה הגעתי לאפריקה והיא להגיע כל הדרך ברכיבה עד לישראל עם דרכון ישראלי בלבד.

שעות רבות של חיפושים באינטרנט, יצירת קשרים עם אנשי בטחון וטיילים חובקי עולם הביאו אותי שוב ושוב למבוי סתום ולתשובה חד משמעית – זה מסוכן ולא אפשרי.

סודן כמדינה עוינת הינה הסיבה המרכזית שהגשמת החלום של רכיבה כל הדרך עד הבית היא בלתי אפשרית עבורי כאזרח ישראלי.

חיידק האבולה שמתפשט במהירות על מערב אפריקה ומאיים על היבשת כולה סוגר בפני את האופציות ממערב.

דרך נוספת שעלתה על הפרק היא להגיע לאריתריאה וממנה לקחת ספינה לירדן והביתה, אך מלחמה רבת שנים בין אתיופיה לאריתריאה יוצרת מתיחות רבה בין שתי המדינות, חוקר הולנדי שהיה שם אמר לי שהגבול הוא כמו "ישראל- סוריה רק עם נהלי פתיחה באש כמו בצד הסורי "

כל אלו נוספו על כמות הסכנות האורבות לי באפריקה כאדם לבן בודד על אופנוע, שאמנם מרתיעות אותי מאוד אבל לא עוצרות אותי עדיין.

שלושה חודשים ביבשת השחורה הספיקו לי כדי להבין את חוקי המשחק כאן. באפריקה ה-כ- ל אפשרי, כל עוד יש לך את הכסף או את הקשרים הנכונים.

בתור הומלס עם אוהל [אמנם מפואר אבל עדיין אוהל] ועם תקציב של 30 דולר ליום [כולל דלק] כנראה אצטרך להשיג את הקשרים הנכונים כי הכסף בקושי מספיק לי כדי לאכול.

רוברט מוגאבה בן ה90 הוא סמל לכוח ונמנה בקנה אחד עם הוגו צ'אבס, פידל קסטרו ודיקטטורים אחרים.
הייתי סבור שאם אצליח להגיע אליו, בהינף אצבע [או שני טלפונים] הוא יוכל לפתור לי את כל הבעיות שעתידות לבוא בהמשך דרכי באפריקה.
כשאתה רוכב מרחקים אדירים בכל יום יש המון זמן לחשוב, וכך במשך שעות על גבי שעות רקמתי את התוכנית שלשמה הגעתי לזימבבואה.

חציתי לזימבבואה דרך גבולה הצפוני של בוטסואנה היישר לאחד משבעת פלאי עולם המרשימים ביותר – מפלי ויקטוריה – קילומטר וחצי של מים גועשים מנהר הזמבזי האדיר נופלים לתהום של 110 מטרים ומתנפצים בעוצמתיות כה רבה, שאני עומד בצד השני של המצוק ונרטב ממקלחת רסיסים מרעננת ומההדף של המים הפוגעים בקרקע.
קרני השמש הנשברות על תרסיס המים יוצרות קשת בענן זוהרת וכמעט ניתנת לנגיעה.
המפלים הם אחד מאתרי התיירות הכי פעילים באפריקה כולה. לא יכולתי שלא להקיא לעצמי קצת בפה מרוב התיירותיות ועזבתי את האזור חיש מהר.

נסעתי ישירות להררי, בירת זימבבואה בכדי ליצור את הקשרים הנכונים להגיע לנשיא מוגאבה.
כששאלתי את המקומיים את דעתם על הנשיא, פניהם הרצינו והיה נראה שזו שאלה שלא שואלים כאן.
….

אחרי יומיים בהררי הצלחתי ליצור קשרים עם סיימון טין, אחד אנשי העסקים החזקים בזימבבואה, וכתומך נלהב של ישראל התחברנו ונהיינו חברים טובים.
כמו כל אחד שסיפרתי לו על כך שאני רוצה להיפגש עם מוגאבה, גם סיימון חשב בהתחלה שמשהו לא בסדר אצלי, אבל כשהבהרתי לו מאוד ברצינות שאני לא צוחק הוא השתכנע שמשהו לא בסדר אצלי.
אך להבדיל מהשאר, הוא החליט לעזור לי.
יום למחרת סיימון הזמין למשרדו את בנו של אחד הגנרלים בזימבבואה שמכיר באופן אישי את הנשיא.
ישבנו ביחד ותכננו…ידעתי שזה לא משחק, ואני חייב לעשות את זה נכון, החלטנו ביחד שהדרך היחידה היא להגיע באופן תמים לביתו של הנשיא ולנסות להיפגש אתו.
ידעתי גם שזה יכול להיות מסוכן ושהסיכויים הם קלושים, אבל אני אף פעם לא נותן למעט סיכויים לעצור בעדי מלנסות.
הדברים הבאים התגלגלו באופן די מהיר, מהשוטרים בכניסה הגעתי לאנשי צבא חמושים שאישרו לי להגיע עד לשער הכניסה. שם התחברתי עם השומרים שהתלהבו מהאופנוע ושלחו אותי למשרדי הממשלה לעבור בדיקה לפני הכניסה.
כשהגעתי למשרדים כבר ידעו שם על הגעתי. הכל הלך חלק ונראה שכולם התלהבו מהסיפורים ומהשטויות שלי.

" : הייתה הטענה שלשמה היה לי כל כך חשוב לפגוש אותו.It wouldn’t be the same crossing Africa with out meeting the GODFATHER of Africa”

"חכה כאן, תכף יבואו ממשמר הנשיא לאסוף אותך", אמר לי עם חיוך הבחור הנחמד מהדלפק.
ואז ברגע, הכל השתנה, ונכנסתי לתוך הסרט שבדיוק ממנו חששתי…

שני גורילות עם חליפות שחורות הגיחו מאחורי, אחד מהם אחז בידי וביקש ממני להתלוות אליהם.
אחד מהם שם לב למצלמה שעל הקסדה, קיפל אותה בכוח כלפי מטה וכמעט שבר אותה, דבר שממש הרגיז אותי אבל החלטתי שעדיף שאתרגז בשקט בשלב זה.
נכנסנו לתוך טנדר שחור עם עוד שני גורילות עם חליפות ומשקפיים שחורים, שני הגורילות הראשונות התיישבו משני צדדי ונעלו את הדלתות. לא היה לי מושג לאן הם לוקחים אותי.
הנהג מידי פעם הרים את מבטו והסתכל אלי דרך המראה, זרק שאלה מוזרה והשתתק.
ידעתי שאני הולך להיחקר לפני שאפגש עם הנשיא, אך לא תיארתי לעצמי שזה יהיה בכזאת אגרסיביות,
התחלתי לשקול מחדש את כדאיות העניין אך גם ידעתי שאני נמצא עמוק מידי בכדי לסגת אחורה ולהתחרט בשלב זה. כמו בכניסה עם אופנוע לחול טובעני או שלולית מים עמוקה– צריך לשמור על גז אחיד ולא לעצור עד שמגיעים לקרקע מוצקה. אסור לי להראות מעורער אפילו קצת כדי לא להעלות אצלם חשד שאני יכול להוות איום על הנשיא.
התחלתי לסרוק עם העיניים ולחפש דרכי מילוט למקרה הצורך.
נסענו בערך רבע שעה דרך סמטאות צרות עד שהגענו למתחם עם שער חלודה גדול ושני שומרים חמושים.
הגורילות עם החליפות התהלכו משני צדדי והובילו אותי לתוך בניין אפרורי ישן ומלא בריקבון, ירדנו במדרגות לתוך מרתף עם מסדרון צר וארוך.הוכנסתי לתוך חדרון קטן ומחניק שהיו בו רק שולחן ושני כיסאות עץ ישנים ועקומים.
מאחורי השולחן הרעוע ישב צעיר לבוש חליפה והחל לתחקר אותי. מידי פעם היה מרים את עיניו אלי, מקמט את מצחו ופולט מן נהמה של אי שביעות רצון תוך שהוא מהנהן בחזרה כלפי מטה בחזרה אל הדף.

אחריו, נחקרתי על ידי 3 אנשים נוספים, כל חפצי נלקחו ממני ונשארתי להמתין בחדרון המחניק שנראה ממש כמו תא בבית כלא. הקירות היו סדוקים ורטובים מנזילות, החלון הקטן מעל שולחנו של המתשאל היה נעול עם רשת ברזל חלודה ששימשה כביתם של עשרות עכבישים שטוו את קוריהם בין חורי הרשת. מידי פעם נשמע רעש של חריקת דלת ברזל כבדה שנסגרת בחוזקה ויצרה הד מבהיל בבניין כולו.

קמתי והתחלתי להתהלך בחדר מצד לצד, מידי פעם הצצתי בחלון הקטן לראות את רגליהם של האנשים שבחוץ. רציתי להאמין שזה חלק מההליך הרגיל שכולם עוברים לפני שהם פוגשים את הנשיא אך גם הכנתי את עצמי לכך שאני עלול להעביר כאן כמה ימים טובים עד שישחררו אותי.
עד עכשיו, לא היה שום דבר שיכול היה להעלות אצלם חשד כלשהו שאני מהווה איום ולכן נשארתי רגוע.
לאחר כמה שעות של המתנה נלקחתי שוב לרכב עם ארבע מתחקרים חדשים.
קיוויתי שסיימתי עם כל החקירות ואנחנו נוסעים לנשיא.

לפתע הרכב נעצר, כולם שתקו והסתכלו קדימה במבט רציני
"מוסד"
אמר פתאום הנהג והיישיר אלי מבט במראה.
רק זה מה שחסר לי עכשיו, שיחשדו שאני מהמוסד.
"מוסד, מה אתה יכול להגיד לנו על המוסד" הוא חזר בטון תקיף
"יש ספר טוב על המוסד אם אתה רוצה" והחזרתי לו מבט רציני שיראה שאני לא מתחמק או משנה את קצב  הנשימה.
התחילו לשאול על השירות הצבאי שלי ועל ההכשרה שעברתי.
האווירה ברכב הייתה רצינית מידי והייתי חייב לשנות אותה קצת.
"תראו בגדול אני מאומן לחסל עד ארבע אנשים עם הידיים, יותר מארבע כבר יהיה לי יותר קשה"

לצערי, זה לא ממש הצחיק אותם.
הם רק הסתכלו אחד על השני והרגשתי שהמקום הקטן שנשאר לי לשבת בין הגורילות הולך ונהיה צר יותר.
כל מה שהייתי צריך זה להיות מספיק זמן עם אותם אנשים כדי להגיע למצב שהם בוטחים בי ומאמינים לי.
והאמת היא, שבאמת לא היה לי שום דבר להסתיר.
השעה כבר הייתה מאוחרת, הבנתי שאת הנשיא כבר לא אראה היום, ושאם החקירה לא תסתיים בזמן הקרוב אבלה איתם גם את הלילה וזה דבר שפחות רציתי לעשות.
ידעתי שבשעה 6 כוח החילוץ שלי אמור להתחיל לפעול וקיוויתי שזה אכן קורה
ממש לפני שהחשיך קיבל אחד מהם שיחת טלפון. לפי המבטים שהם העבירו בניהם הבנתי שזו השיחה שחיכיתי לה.
"התקשרו ממשרד ההגנה, אנחנו משחררים אותך למעצר בית אצל סיימון'".
הרגשתי הקלה ענקית.

לפני שהגורילות הורידו אותי בביתו של סיימון, לקח אותי אחד מהם הצידה, נתן לי את מספר הפלאפון שלו ואמר לי שכל בעיה שיש לי בזימבבואה להתקשר אליו באופן ישיר.

יומיים לאחר מכן כבר חציתי את הגבול למוזמביק.

הבלוג של רום

דף הפייס של רום

————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לרום בן אליהו

————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!