צפון צפון אלסקה, הרפתקה
שמעטים עשו ברכיבה

לירן מרכוס, ממשיך לרכוב עם הלב, המצלמה, הלפטופ והדיווחים הנפלאים.

להתראות קנדה, שלום לך אלסקה-כשחלום הופך למציאות
28.7.14

בערב לאחר יום ארוך אך מהנה, יפה ומופלא הגעתי לוויטהורס עייף ורעב פרקתי את הציוד והלכתי לתדלק לקראת מחר ולנשנש איזה דאבל במקדונלדס, לאחר שמילאתי את קיבתי הלכתי לישון ולחלום על הנופים שראיתי במהלך היום.
בבוקר החלטתי לצאת מוקדם המטרה לחצות את הגבול לאלסקה ולישון בעיירה הראשונה שאמצא.
השעון מעורר זינזן ב 5:30 בבוקר, הכנה מהירה של הקפה הקנדי שכל הקשר שלו לקפה זה רק הרישום על השקית, בכל זאת משהו חם על הבוקר תמיד מעורר וממריץ את הדם,לאחר קשירת הציוד ושתיית הקפה יצאתי לדרך השעה 6:20 בבוקר, קר והצג באופנוע מראה 49 מעלות פרנהייט(F) שזה בצלזיוס כמעט 10 מעלות, אך אני אישית מעדיף קור על חום וציוד הרכיבה מבודד היטב, נקווה שלא יבודד כך במדינות החמות יותר.

אחרי כ 150 ק"מ על כביש מס' 1 המוכר בשמו Alaska Hwy הגעתי לעיירה בשם Haines Junction,בצומת יש כמה תחנות דלק עצרתי בראשונה והיה סגור,עברתי לזו על יד והיה מבצע דלק "פרמיום" 91 אוקטן במחיר רגולר 87 אוקטן,הבדל של כמעט חצי דולר לליטר, כך שאלפי ק"מ אותם אני אעבור חוסכים לא מעט $$$$,מאז שקניתי את הקרנף הוא לא ראה דלק פרימיום במיכלו, למרות שהיצרן ממליץ על דלק פרימיום בטענה שזה מאריך את חיי המצתים,אני מתדלק רק רגולר, שהקרנף ומערכת ההזרקה יתרגלו לכך כל עוד אני בארה"ב וקנדה.
אם רק הייתם רואים את החיוך שעלה על פנסיו, אמרתי לו "חביבי אל תתרגל לא כל יום שבת ובדרום אמריקה לא יהיה פרימיום" הוא הגיב בבק פייר והבנתי שהוא הבין ושאנחנו משדרים על אותו הגל.
ניצלתי את העצירה להפסקת קפה ושחרור הגוף, בזמן הפסקת הקפה הגיע לתחנה רוכב עם סופר טנרה אפור שנראה שעברו עליו כמה אלפי ק"מ, ניגשתי לבחור והתחלנו לדבר בנוהל הרגיל מה נשמע? מאיפה באת ולאן אתה ממשיך? וכו', מתברר שהבחור ששמו סבסטיאן יליד ארגנטינה ובעשרים שנה האחרונות
גר בטקסס בארה"ב ועובד כמהנדס חשמל בחברות קידוח נפט וגם הוא בדרך לאלסקה בדיוק לאותו המקום הנידח שאני מתכנן לנסוע אליו,אמרנו סבבה נמשיך יחד לאותו הכיוון ואם אחד ירצה להתעכב והשני להמשיך נפרד כידידים.
כאופנוען שרגיל לנסוע במבנה עם לפחות אופנוע אחד,לוקח זמן להתרגל וללמוד את סגנון הרכיבה ותגובותיו של שותף חדש,לכן שמרתי על מרווח סביר ונתתי לו להוביל, אני מעדיף לראות עם מי יש לי עסק לפני שאתן לו לשבת לי על הזנב.
סבסטיאן אוהב לעצור בכל תחנת דלק שנקראת בדרכו שזה אומר בערך כל 150 ק"מ לי לא אכפת זה טוב לשחרור העצמות והפסקת סיגריה, כך גם יש זמן להכיר ולדבר פנים אל פנים איתו, באחת ההפסקות הוא סיפר לי שבגדול נוכל להגיע לעיר בשם פיירבנקס (fairbanks) שבאלסקה ע"פ המפות של גוגל המרחק הוא 947 ק"מ מוויטהורס שבקנדה מאתגר עבור יום אחד, כמו כן סבסטיאן סיפר לי שאפשר ללון במעונות של האוניברסיטה במחיר של 35$ דולר ללילה, האוניברסיטה משכירה חדרים בחופשת הקיץ בה רב הסטודנטים נוסעים לבקר את משפחותיהם,בנוסף הוא סיפר לי שהוא היה שם בשנה שעברה וחזר שוב היות ובפעם הקודמת הוא לא הצליח עקב מזג האוויר להגיע לפרודו ביי (Prudhoe Bay)בה שוכנת עיירת דד הורס(Deadhorse) ובה מתגוררים בעיקר עובדי חוות הנפט, זו הנקודה הצפונית ביותר ביבשת אמריקה אליה מותר להגיע עם אופנוע או כלי רכב אזרחי אחר, בתקופה הזו של השנה השמש אינה שוקעת אלה מסתובבת סביב והאור נמשך 24 שעות ביממה.
המשכנו בשיחתנו המקוטעת היות ודיברנו רק בעצירות,הנסיעה עד לגבול אלסקה נמשכה כמה שעות בנופים מדהימים ומרחבים אין סופיים כמו שיש רק בקנדה, פתאום באחד הקטעים שבדרך (עדיין בקנדה) באמצע שום מקום יש רמזור, הכביש עובר שיפוץ וסלילה מחדש והנתיב סגור בכיוון אחד וצריך לחכות לרכב מלווה שעושה הלוך ושוב על הנתיב הפתוח,לאחר כחצי שעה הגיע הרכב המלווה שנותן זכות קדימה לאופנועים זאת אומרת שכל אופנוע שמגיע משודרג אוטומטית לראש הטור ובצמוד לרכב המלווה,סבסטיאן הזהיר אותי שצפוי לנו בוץ,השילוב של אופנוע כבד וגדול פלוס צמיגי הכביש הבלויים שלי שכבר עשו כמעט 8,000 ק"מ ואותם תכננתי להחליף בפיירבנקס למשהו יותר דו שימושי הכניסו אותי למוד זהירות,הנתיב שהוא בעצם שביל עפר רטוב ובוצי ובחלקו גם עם חצץ גדול שיחד עם הבוץ החלקלק וצמיגי הכביש שלי הם מתכון טוב לאדרנלין ואמירת אופסים מרובים.
לאחר הקטע הבוצי הראשון אמרתי לקרנף "יפה לך מלוכלך"והוא הגיב "דיר באלק אתה לא שוטף אותי אה", עניתי לו סוף סוף אתה נראה כמו דו"ש (דו שימושי) אמיתי אבל אל דאגה אני אשטוף אותך כמו שצריך אם תתנהג יפה עד פרודו ביי וחזרה", סבסטיאן הסתכל עלינו ולא הבין מה משמעות השיחה אז תרגמתי לו והוא התפוצץ מצחוק.
הקטעים הנ"ל עברו בקלות יחסית אודות לניסיון הרכיבה בשטח שרכשתי במהלך שנותיי כרוכב שטח,
לאחר מספר קטעים כאלו שבחלקם המתנו מעל לחצי שעה הגענו לגבול קנדה ואלסקה.

את מעבר הגבול לקנדה חלפנו ללא עצירה לביקורת כלשהיא,משם יש קטע של 30 ק"מ עד לביקורת הדרכונים האמריקאית,קצת לפני הגבול היה שלט ברוכים הבאים לאלסקה,סבסטיאן חלף את השלט וכאשר סימנתי לו לעצור הוא לא הבין את הסימן שלי וסימן לי להמשיך,רציתי להישאר קרוב לסבסטיאן וחשבתי לעצמי שיש עוד שלט כזה בהמשך מתברר שלא,
מעבר הגבול היה זריז ביותר כמה שאלות מאיפה באת ולאן אתה הולך? החתמת הדרכון ויאלה אלסקההה.
היות ואסור לעצור ולחכות בצד במעבר גבול קבענו להיפגש בתחנת דלק כ 5 ק"מ מהמעבר, כאשר שאלתי אותו למה הוא לא עצר הוא הסביר לי שחשב שאני מתכוון שזה המעבר ולא חשב שברצוני להצטלם עם השלט,אמרתי לו שבחזור לא משנה מה אנחנו עוצרים, אני חייב לעצמי תמונה עם השלט.
ככה זה עם רוכב שלא מכירים ייקח לנו קצת זמן עד שנבין את הסימנים בינינו.
בתחנת הדלק פגשנו רוכב שבדיוק חזר מחופשה אצל בנו השוטר באלסקה והוא הזהיר אותנו שיש מבצע משטרתי כנגד עברייני מהירות בכל הקטע שבין מעבר הגבול לעיירה טוק(TOK).
הנסיעה עד לטוק ארוכה ומשעממת כ 150 ק"מ ללא נוף מיוחד, עצים, עצים, עצים ועוד עצים.
המהירות מוגבלת ל 80 קמ"ש ועקב האזהרות הקפדנו לשמור על המהירות הנ"ל, למרות שהכביש מאפשר יותר מזה ברוב קטעיו,עצרנו בטוק לתדלוק ונשנוש חטיפי עוף בתחנת דלק,לאחר כחצי שעה המשכנו בדרכנו לפיירבנקס.
הנסיעה עברה בין יערות והרים,פה ושם אגמים וגם חרקים ללא סוף שפוגעים במשקפו של הקרנף ובעצם בכל אחד מחלקי הקרנף ואני הבאים במגע עם כיוון זרימת האוויר, חרקים מכל הסוגים הצבעים והטעמים.
דרך אגב הפרפרים הכי טעימים מלאים בצוף כנראה. פתאום לאחר אחד הסיבובים אני קולט משהו גדול וכהה אה מה זה? ממשיך להתקרב ומזהה שזה מוס (אייל קורא) צעיר אבל גדול וגבוה כמעט 2 מטרים ע"פ הערכתי שהפתיע וחיכה באמצע הכביש והעיר אותנו מנמנום הכביש הארוך והאין סופי עד שעצרתי הוא כבר נעלם בסבך העצים אמרתי לא נורא בטח אראה עוד מלא בהמשך ומתברר שלא, בכל מאות הק"מ שרכבתי באלסקה ראיתי רק 3 מוסים והם כאלו פחדנים ומיד נמלטים ולכן לא הצלחתי לצלמם בעדשתי.
המשכנו ברכיבה האין סופית הזאת והגשם התחיל ופסק לאורך הדרך, בסביבות השעה 23:00  הגענו לפיירבנקס כאן מחשיך או יותר נכון לומר מאפיר מאוחר מאוד בלילה וגם לא חושך מלא בעונה הזו.
אני ממשיך לרכוב אחרי סבסטיאן שיודע היכן האוניברסיטה,מתברר שהעייפות השפיע גם עליו ולאחר כמה סיבובים בעיר סוף סוף מצאנו את האוניברסיטה,עייפים ותשושים חנינו בחניית האופנועים ומד הק"מ הכללי לאותו היום הראה 1,007 ק"מ וואווו שיא אישי חדש,מי היה מאמין שיפור של 350 ק"מ הודות לסבסטיאן,שלו הראה פחות היות והוא לא יצא מוויטהורס כמוני.
סה"כ לאותו היום כ 15+ שעות ברוטו של רכיבה.
לקרנף יש 3 מדי מרחק 2 מתאפסים ואחד כללי שלא מתאפס, בכל יום לפני היציאה אני מאפס את השני כדי למדוד מרחק יומי מצטבר ובכל תדלוק מאפס את הראשון לדעת כמה נשאר עד לתדלוק הבא.
לקחנו כל אחד חדר ל 2 לילות הזה והבא אחריו, הסטודנטים שעובדים בדלפק הקבלה (עבור שכר כמובן) היו אדיבים ונחמדים,קיבלנו חדרים בקומה השניה , חדר פשוט עם מיטות יחיד אינטרנט ומקלחות ושירותים משותפים לכל הקומה, אני חייב לציין שהמקלחות והשירותים היו נקיים וברמה טובה+ . קבענו להיפגש ב 9:00 בבוקר ליד האופנועים וללכת להחליף צמיגים ולבצע טיפולי החלפת שמנים לאופנועים לפני הנסיעה הארוכה אחת מהמאתגרות ביותר שקיימות לרוכבי אדוונצ'ר בדרך לפרודו ביי על ציר הדלטון היווי המפורסם(Dalton Highway)
בבוקר נסענו לבן אדם שמוכר את הצמיגים שברצוני להתקין ושהוא הספק הרשמי שלהם בפיירבאנקס, סבסטיאן מכיר אותו מהשנה שעברה, הוא היה כאן והתקין אצלו את צמיגי heidenau k60 scout צמיג המוגדר כ 50/50 הכוונה 50% כביש ו50% שטח של חברה גרמנית,החלטתי להרכיב גם אני את הצמיגים הנ"ל היות וקראתי עליהם הרבה,דרך אגב סבסטיאן נסע עליהם מאלסקה לטקסס וחזרה לאלסקה שוב,סה"כ מעל ל 19,000 ק"מ שזה הרבה מאוד לצמיגים של אופנוע והם נראים במצב טוב מאוד יחסית למרחק שהם עברו,אני מקווה שגם אצלי יחזיקו ככה,מעולם לא היה לי צמיג עם אורך חיים שכזה, נראה ימים יגידו.
סבסטיאן הזהיר אותי שהבחור טיפה קריזיונר וצריך לשקול מילים כאשר מדברים איתו, שהרי הוא היחיד שמוכר ומתקין צמיגים אלו בפיירבנקס והשני רחוק מאות מיילים מפה אז נמעיט במילים.
הגענו לאיש הממורמר (מיד תבינו למה) שעובד בחניית ביתו ופתוח 24 שעות שכן זו העונה המוארת והחמימה וההזדמנות שלו להרוויח $$$$, ביקשנו להתקין צמיגים כל אחד סט קדמי+אחורי הוא אמר אין בעיה ואז אמר 50$ לשעה שזה בערך 60$ לכל גלגל, סבסטיאן אמר לו שאנחנו נפרק את הגלגלים בעצמנו והוא רק ירכיב את הצמיגים על החישוקים,הוא אמר אין בעיה 30$ לכל גלגל +איזון גם יקר אבל אין ברירה, לאחר שהתחלנו לפרק את הגלגלים הוא חזר ואמר שלסבסטיאן הוא לא מחליף צמיגים כי הם נראים טוב עדיין נראה הוגן לא? סבסטיאן התעקש וביקש להחליף והוא אמר לו עוד מילה ואני לא מוכר גם לו (הכוונה אלי) אני אוהב ומשתדל לכבד את כל מי שאני פוגש ומכיר ללא הבדלי גזע דת או מין אבל הוא היה כזה דביל, אין בעיה אתה רוצה להיות ישר ולא לדפוק את הלקוח סבבה,אבל שהוא מתעקש תחליף וגמרנו, הוא תירץ שאין לו איפה לזרוק את הצמיגים,נו ואת שלי איפה תזרוק? אמרתי לסבסטיאן שאני אומר לו שאני קונה את הצמיגים בתור ספייר ואח'כ נזרוק אותם בפח זבל של המוסך בו נבצע טיפול,חזרתי לדביל והצעתי לו שאני "אקנה" את הצמיגים המשומשים מסבסטיאן והוא סירב בתוקף, נראה לי שהוא פשוט כעס שסבסטיאן הציע שנפרק את הצמיגים בעצמנו.

צמיג קדמי חדש

גם שביקשתי מעט גריז למרוח על צירי הגלגלים הוא עשה פרצוף ורטן מי שישמע מה הסיפור שלך בן אדם,כנראה שככה זה הקור והחושך הארוכים ואח'כ יתושים ואור 24 שעות מחרפנים את האנשים כאן,חשוב לומר שהצמיגים המקוריים שלי פיתחו מדרגות משונות עקב המשקל והכבישים הישרים והמשובשים בהם עברתי,הצמיג הקדמי היה מכניס רעידות בעת עזיבת ידיים במהירויות נמוכות(30-40 קמ"ש)וגם רעידות במהירויות גבוהות(100-120 קמ"ש),מניסיוני ניחשתי וקיוויתי שזה רק עניין של איזון,
את הצמיגים הוא איזן בעזרת חרוזים במשקל מסוים אותם הוא שם בין הצמיג לגלגל,החרוזים הנ"ל רצים בתוך הצמיג בעת גלגולו על הכביש ומבצעים איזון דינמי(תוך כדי תנועה)שמעתי על שיטה זו אך מעולם לא ראיתי במו עיני ומעולם לא רכבתי על אופנוע עם חרוזים בצמיגיו.
מה שטוב בשיטה הנ"ל הוא שבכל אורך חיי הצמיג הוא נשאר תמיד מאוזן ללא קשר לשחיקתו,
החיסרון במהירות אטית מאוד(10 קמ"ש)מרגישים גרגור שכזה כמו של כביש משובש מכיוון הצמיגים ואכן עם הצמיגים החדשים האופנוע נוסע חלקקקק בכל מהירות ובכל תוואי דרך.
לאחר הרכבת הגלגלים נסענו למוסך וסיכמתי עם סבסטיאן שלא נשכח ולא נסלח לבן אדם הזה שחושב שהוא חצי אלוהים,היות והוא הספק היחיד באזור וכנראה שיש לו מספיק לקוחות אז הוא מרשה לעצמו להתנהג ככה,אנחנו נספר את היחס המזלזל שלו כלפינו הלקוחות שלו לכולם,סבסטיאן יצא משלוותו והמשיך לדבר על זה כמה ימים בכל הזדמנות שהוא ראה את הצמיגים שלו לעומת שלי, כל מי שפגשנו וסיפרנו לו את הסיפור חזר ואמר שהבחור לא נורמלי ושכולם מכירים אותו ומשתדלים לא לפנות אליו.
שמתי לב שסבסטיאן הוא טיפוס שנלחץ מהר מכל דבר ולכן המטרה שלי להרגיעו, באמת שאם הייתי במקומו הייתי ממשיך לרכב על הצמיגים הנ"ל עוד הרבה, לפי מראית עין לעומת צמיגי החדשים נראה שנשארו לצמיגיו-אחורי כ 50% וקדמי כ 65%+.
סבסטיאן גם אמר לי שאם הפעם הוא לא מגיע לפרודו ביי זה יהיה בגללו והוא יחזור שוב ושוב עד שיכבוש את היעד הנכסף,אמרתי לו בהחלטיות "אנחנו מחר נוסעים לשם ויהי מה!! אתה תמיד תזכור שאיתי נסעת לשם, ואין מצב שאתה חוזר הפעם לטקסס ללא כיבוש היעד".
הוא אמר "כן אולי מזג אוויר יחבל בתכניות שלנו? אולי הצמיגים הבלויים לא יעמדו במעמסה ובתלאות הדרך? "אמרתי לו שוב "אל דאגה אנחנו עושים זאת נקודה."

בהמשך לאחר שאכיר ואצבור ק"מ על הצמיגים הנ"ל אתן את חוות דעתי.

 

פרודו ביי-סופה או תחילתה של יבשת אמריקה

תלוי בכיוון המבט.

שנה טובה ומתוקה, אושר, בריאות, הצלחה ושגשוג למשפחתי חבריי ולכל בית ישראל

30.7.14

לאחר שסיימתי להרכיב את הצמיגים אצל הבן אדם המוזר נסענו למוסך ימאהה שנמצא בעיר פיירבאנקס שבאלסקה, המטרה לבצע טיפול שני לאופנוע לפני הנסיעה לפרודו ביי (Deadhorse) שנמצאת בקצה הצפוני ביותר ביבשת אמריקה שאליו כלי רכב פרטי יכול להגיע,הדרך לשם לא פשוטה ומצריכה נסיעה ארוכה בשבילי עפר, לכן צריך ליישר קו ולצאת מוכנים.
סוכנות ימאהה כמו רב הסוכנויות באמריקה מוצפת באופנועים ואביזרים לרוכב ולאופנוע הטיפול לאופנוע שלי בוצע ע"י המכונאי במוסך וסבסטיאן שהאופנוע שלו כבר לא באחריות ביצע טיפול בעצמו, איך שאני קינאתי בו, עזרתי לו קצת ובינתיים גם הסתובבתי קצת בסוכנות, חוץ מאופנועים ואביזרים החנות מוצפת בפוחלצים של חיות ודגים.

המשך תיאור המסע כולל ההגעה לפרודו ביי (שחלק מתמונות הדרך לשם מופיע כאן), בבלוג של לירן

———————————————————————————————————-

כל הזכויות C ל צילומים ולסיפור שייכות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

המדבר האוסטרלי לא נותן הנחות לאיש

 ועל אופנוע יש כפל מבצעים

25.7 היום האחרון בחוף המזרחי

לא ישנתי טוב… איזה ילד צרח כל הלילה והיה נורא חם. כשהתעוררתי, ראיתי שירד גשם, אבל עדיין היה נורא חם ולח. העברתי את היום בבטלה כשאסי מתרוצץ במלבורן לעשות סידורים. טיסה חזרה ממלבורן ב-1430 ובשש אסי הגיע! לא להאמין כמה אפשר להתגעגע למישהו אחרי 24 שעות…
הכנתי ארוחת ערב מפנקת, ואחר כך ישבנו קצת על המפות לתכנן את המשך הדרך. אנחנו מתחילים להבין שנצטרך לוותר על Cooktown לצערנו, כדי לצאת מערבה ולהספיק כמה שיותר. הלכנו למטבח המשותף, כי שם יש מפה של כל אוסטרליה (אנחנו משתמשים במפה נפרדת לכל מדינה) ורצינו לקבל מבט כולל (בעיקר בשבילי, שהרי אני מכירה את אוסטרליה הרבה פחות טוב מאסי). פגשנו שם איש קשיש ונחמד ועוד בחור צעיר שהגיע אתמול מדרווין וקיבלנו מהם כל מיני טיפים והצעות להמשך הדרך. חזרנו לקבין וארגנו את הארגזים כדי שנוכל לצאת מחר מוקדם בבוקר, כך שהלכנו לישון מאוחר מאוד. השבוע מחכים לנו ימי רכיבה ארוכים, והיה הרבה יותר טוב אם הלילה היו לנו קצת יותר שעות שינה…

26.7 צ'יקן טיקה מסאלה
התעוררנו בשש בבוקר עייפים מאוד והבנו שאין מצב שהיום רוכבים 700 ק"מ כמו שתכננו אחרי כל כך מעט שעות שינה ובהתחשב בכך שאסי כמעט ולא ישן בימים האחרונים. החלטנו לנסוע לMareeba, עיירה קטנה במרחק 60 ק"מ ולהשאר לנוח שם היום כדי שמחר נוכל לצאת לדרך רעננים. הגענו ל-מאריבה וחיפשנו קראוון פארק להקים בו את האוהל. הגענו לאחד שהיה דוחה במיוחד ובסופו של דבר התמקמנו במוטל קטן, מה שגם אפשר לנו לנוח קצת יותר טוב מאשר באוהל ולצבור כוחות לפני השבוע הקשה שמחכה לנו. קפצנו לסופר והבאנו אוכל, אכלנו צהריים והלכנו לישון קצת. כשהתעוררנו, דיברנו קצת עם הבית והקלדתי עוד חלקים מהיומן. בערב הזמנו אוכל הודי שהיה מעולה ונהנינו מאוד. הלכנו לישון מוקדם יחסית, מוכנים לצאת לדך מחר! בתכנית להגיע לCroydon ואם נוכל למשוך עוד קצת, אולי אפילו עד לGeorgetown.

27.7 Welcome to the Australian Outback
התעוררנו לקול צחוקן של הקוקברות היפות לבוקר מעונן במיוחד. אני כמובן לא יכולתי לעמוד בפיתוי ורצתי החוצה חמושה במצלמה ואפילו ראיתי כמה כדורים פורחים יפים באופק.
שתינו קפה וארגנו את האופנוע ליציאה. התחיל לטפטף קצת וקיווינו שהגשם יחלוף במהרה, תקווה שהתבדתה ככל שהתקדמנו מערבה, השמיים האפירו והגשם התחזק. הטמפרטורה צנחה ל-14 מעלות ואנחנו, שהיינו בטוחים שהשארנו את הגשם מאחורינו, נרטבנו מאוד והיה לנו קר… עצרנו באיזשהו מקום כדי להחזיר לחליפה את השכבות הפנימיות (הרבה יותר מוקדם ממתי שציפינו שזה יקרה) ונשנשנו ארוחת בוקר קלילה מהכריכים שהכנו לפני היציאה. המשכנו בדרך והיה קר מאוד, גשום מאוד והרוחות היו חזקות. הדרך היתה מפותלת ונראה לי שיכולנו להנות ממנה מאוד אלמלא מזג האוויר הסוער.

 

עצרנו להתייבש קצת בתחנת המידע ב-Raven’s Nest , פיפי והמשכנו בדרך, קצת מבואסים בגלל מזג האוויר. ככל שהתקדמנו מערבה העננים פחתו והטמפרטורות עלו ובשעות הצהריים היו 30 מעלות חמות ביותר! כמובן ששוב עצרנו, הפעם כדי להוריד את השכבות הפנימיות מהחליפה, עדיין לא מאמינים לשינוי הקיצוני במזג האוויר…
ככל שאנחנו מתקדמים מערבה, הנוף משתנה והופך יותר ויותר מדברי. בכל מקום יש תילי טרמיטים בכמויות בלתי נתפסות. חלקם קטנים וחלקם אדירים והצבע שלהם משתנה מאדום לחום לצהבהב או אפור, בהתאם לאדמה ממנה הם מתרוממים. ראינו גם המון פרות שרועות בצידי הכבישים בשטחים לא מגודרים והקפדנו לנהוג בזהירות כדי לא לפגוש אף אחת מהן פגישה אינטימית. אלו לא הפרות שאנו רגילים אליהן, אלא פרות עם מעין גיבנת גבוהה בגב ואזניים נפולות שמזכירות קצת אזניים של האש פאפי. כנראה שזהו זן מיוחד שגם יכול לשרוד בתנאים הקשים של המדבר.
פה גם נפגשנו בפעם הראשונה (בשבילי לפחות) עם הרכבות האדירות שמכונות Road Trains וכשמן כן הן – משאיות \ רכבות שסוחבות אחריהן בין 2 ל-4 טריילים ויכולות להגיע לאורכים אדירים של כמעט 60 מטרים.

הכבישים ארוכים, רוב הדרך ישרים וחם מאוד. חלקם הגדול של הכבישים כל כך צר שרק רכב אחד יכול לעבור בהם ברגע נתון והשוליים אכולים ושבורים. כשנסענו בחלקים האלו של הכבישים, חששנו מאוד שיגיע ממולנו רכב, או גרוע יותר – road train ונצטרך לרדת לשוליים החוליים מה שייסכן אותנו מאוד. למזלנו הרב לא פגשנו משאיות והרכבים שכן באו ממולנו ירדו לשוליים כדי לאפשר לנו לעבור. החול מסביבנו אדום ויפה, אבל גם דק מאוד וכל רכב שאפילו נוגע בשוליים משאיר אחריו ענן אבק אדיר. חלק מהכבישים אדומים בעצמם.
לאורך כל הדרך ראינו המון פגרים של קנגרו, מה שגם משך המון עופות דורסים יפהפיים. דבר נוסף שהפך שכיח בדרכים האלו היו רכבים מחלידים בשולי הדרכים שכנראה נתקעו שם ואף אחד לא טרח לחלץ.
הנוף מאוד צחיח והאופק שטוח, ומידי פעם רואים סלעי ענק שלא ממש ברור מהיכן הגיעו לשם. הם גדולים ויפים ונראים לא ממש שייכים לנוף ואני כבר מפליגה בדמיונות שלי ובתאוריות שלי לגבי המקור שלהם…

אחרי רכיבה ארוכה הגענו לCroydon  והחלטנו שלא להמשיך לGeorgetown כי היה כבר מאוחר. נהגנו היום כמעט 500 ק"מ בנהיגה תובענית ולא רצינו להכנס לחשיכה. המרחקים בין מקום למקום כאן אדירים והעדפנו לחנות פה הלילה.
Croydon היא עיירה קטנה שנראית קצת כמו עיירת רפאים. בעברה היתה עיירת כורי זהב מפוארת ועדיין אפשר לראות שרידים לכך ברחבי העיירה.
חנינו בקראוון פארק היחיד בעיירה, שם פגשנו כמה זוגות של חבר'ה מבוגרים ונחמדים שמיד הציעו עזרה, אוכל וחברה טובה 
הקמנו את האוהל וקפצנו להביא חלב מהמכולת השכונתית. כשחזרנו ישבנו עם השכנים הנחמדים שלנו עוד קצת ואספנו טיפים למקומות מומלצים לביקור בהמשך המסלול שלנו. הלכנו לישון מוקדם יחסית, עייפים אבל מרוצים מהיום העמוס שעברנו.

28.7 In the desert, you can’t remember your name…
התעוררנו ב0600 בבוקר ומיד התחלנו להתארגן ליציאה. הלילה, כשהתעוררנו לבקשתה של השלפוחית, ראינו המון קנגורואים לא רחוק מהאוהל וזה תמיד מרגש אותנו…
שתינו קפה ויצאנו לדרך לכיוון Cloncurry. הטמפרטורות טיפסו במהירות ל-30 מעלות והגשם של אתמול בבוקר כבר מזמן נשכח… העובדה שיצאנו מוקדם לדרך נתנה לנו כמה "שעות של חסד" מהשמש הקופחת והיה יחסית נעים לרכוב בזמן הזה.
העצירה הראשונה שלנו היתה בעיירה בשם Normanton, שם לשמחתי סופסופ ניתנה לי הזדמנות לצלם את הבזים (Kites) שראינו כל הדרך וכל כך רציתי לצלם… היו עשרות מהם ואני הייתי בעננים!

נורמנטון היא עיירה קטנה ומוזנחת ונראה כאילו מאוכלסת בעיקר בילידים אבוריג'נים. עצרנו במכולת השכונתית, קנינו לחם ונוטלה ובפארק הקטן שממול למכולת עשינו לנו פיקניק נחמד. עוד שלוק מים ויוצאים שוב לדרך. הדרך די מונוטונית, הכבישים ארוכים וישרים, חם מאוד ואנחנו די עייפים. עצירה באמצע שום מקום לסיגריה מעניקה לנו דממה שאתה יכול לחוות רק באמצע האאוטבק המדהים הזה.
הנוף יפהפה, מרתק ומשתנה ללא הרף. מדבר צחיח ואז גבעות ופתאום עצים… תענוג. אפילו הפגרים המצחינים של הקנגרואים לא פוגעים בחוויה.
המון פרות משוטטות בשוליים ואפילו הזדמן לנו לראות עגורים אפורים ויפים עם ראש אדמדם. הפתעה נחמדה באמצע המדבר. העופות הדורסים מלווים אותנו כל הדרך, עבורם המזנון פתוח כל היום…
גם תילי הטרמיטים הולכים ומתרבים. גם בטיול שלי במזרח אפריקה לא ראיתי כמות כזו של תילים ובכזו צפיפות.
הכבישים באאוטבק לא איכותיים במיוחד, וגם היום עברנו קטעים צרים ומפחידים למדי ואפילו קטע די ארוך של חצץ שאילץ את אסי לעבור אותו בעמידה כדי שלא ניפול. עצרנו לאכול ולנוח בRoadhouse, שזה מעין מסעדה \ תחנת דלק \ Camp site שיש בכל כמה מאות ק"מ באאוטבק. היינו מותשים למדי ונחנו קצת לפני 180 הקילומטרים שייסגרו את הרכיבה של היום. לשמחתנו, מיד אחרי שיצאנו מהמקום, ראינו 2 אמו (Emu) יפים בצד הדרך. זו הפעם הראשונה שאנו רואים אותם מחוץ לגן החיות. הם רצים בצורה די מצחיקה ונראים די מוזר.
כשהגענו לCloncurry  אחרי כ540 ק"מ, חנינו בקראוון פארק הזוי ומוזנח, אבל לא היתה לנו ברירה כי הוא היה היחיד בעיירה. על דשא לא היה מה לדבר והקמנו את האוהל על חצץ שאתגר גם את האופנוע וכנראה יאתגר גם את הגב שלנו הלילה…

29.7 Northern Territory
איזה לילה עבר עלינו! באמצע הלילה התעוררנו כשמשהו קפץ לנו על האוהל. היינו בטוחים שזה קנגורו ואז הבנו שזה הכלב של השכנה שלנו… נבהלנו נורא ואז התעצבנו נורא. לא הצלחנו לחזור לישון אחר כך וכשקמנו בשש בוקר היינו הפוכים לגמרי…
גם היום מחכה לנו נסיעה ארוכה ולילה בלי שינה זו לא ממש התחלה טובה. התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך לפני שהשמש תחמם אותנו יותר מידי. היה מזג אוויר נעים והנסיעה היתה כיפית.
הגענו לMount Isa  שזו עיירת כורים גדולה יחסית. לא התמהמהנו שם הרבה והמשכנו מערבה לכיוון Camoweal. בחנייה הבאה פגשנו את אבנר, בחור ישראלי שמטייל גם הוא באוסטרליה. החלפנו קצת חוויות ונחנו קצת לקראת קטע הרכיבה הבא.
ראינו המון Road trains  ותילי הטרמיטים רק מתרבים ככל שמתקדמים מערבה.. את הקנגורואים המתים מחליפות עכשיו פרות שכנראה רעו קרוב מידי לכביש…
עוד קצת והגענו לNORTHERN TERRITORY! השעון זז בחצי שעה אחורה ונראה היה כאילו זז בכמה עשרות אלפי שנים אחורה… זהו האאוטבק האמיתי.

הנופים הופכים להיות צחיחים אפילו יותר ורואים פחות ופחות צמחייה; הכל כל כך שטוח עד שאפשר כמעט לראות את קימורו של כדור הארץ… בגלל שהשטחים פתוחים, גם הרוחות חזקות מאוד והרכיבה הופכת להיות מאוד מאתגרת. גם הרעש באזניים מתחזק ובכל הפסקה אנחנו מגלים שאנחנו שומעים פחות ופחות… בNT  הגבלת המהירות עומדת על 130 קמ"ש (בניגוד ל-110 עד כה), אבל אנחנו משתדלים לא לעבור את ה-110 בכל מקרה.
תילי הטרמיטים שליוו אותנו עד עכשיו הולכים וגדלים ועכשיו הם ממש ענקיים, גם בגובה וגם בהיקף. על חלק מהם שמו קסדות של בנאים, על חלק חולצות או חזיות ומשקפיים ולמרות שזה קצת מרגיז, אי אפשר שלא לצחוק כשרואים את זה… לפחות כאן לא משחיתים את הטבע, בניגוד לכתובות הגרפיטי שתיירים מרססים על סלעים בדרך.
אחרי כ600 ק"מ ארוכים ומאתגרים הגענו לBarkley Roadhouse שהפתיע אותנו באיכותו. היתה מדשאה ענקית ומוצלת ויחסית מעט מאוד אנשים. עשינו כביסה ופינקנו את עצמנו בסטייק וצ'יפס לארוחת ערב.

30.7 Assumption is the mother of all fuckups
התעוררנו בשש והתארגנו בזריזות ליציאה. מאז שהתחלנו לרכוב מערבה, והקילומטראז' היומי גדל, אנחנו משתדלים לצאת כמה שיותר מוקדם לדרך (אבל לא יותר מידי מוקדם כדי שלא נפגוש קנגורואים בדרך).
עצירה ראשונה ב Tennant Creek , מילאנו דלק ושתינו קפה. באיזורים הנידחים האלו אנחנו ממלאים דלק בכל הזדמנות שיש, ללא תלות במצב המיכל ואותו דבר עם מים. הדבר האחרון שאתה רוצה זה להתקע באיזור הזה…
הטמפרטורות טיפסו במהירות מבוקר קר מאוד ל-33 מעלות בוערות. עוד עצירה ב Renner Springs והעצירה הבאה היתה כבר ב Eliott לארוחת צהריים.
כבר היה מאוד חם ואנחנו עייפים מהנסיעה ומהחום, אבל נתנו פוש אחרון לכיוון Larrimah. אנחנו משתדלים בכל עצירה להרטיב קצת את הבלקלאווה שתקרר לנו את הראש וזה עושה עבודה יפה אבל רק למשהו כמו 10 ק"מ עד שמתייבש שוב.
כשהגענו ל-לארימה גילינו עיירה שהיא בעצם רק קראוון פארק בשם Pink Panther, אפילו הביטוי קראוון פארק מחמיא לו… היה ממש מטונף ועלוב והשירותים והמקלחות היו מזעזעים. לא היתה לנו ברירה אז הקמנו את האוהל ובחירוף נפש, הלכנו להתקלח. אחרי מקלחת כזו אני תמיד מרגישה יותר מלוכלכת ממה שהייתי לפני שנכנסתי. היו שם מלא עכבישים וכל מיני חרקים מפחידים והתקלחתי במהירות שיא. גם אסי. מאז שהגענו לאאוטבק, גם החשש מנחשים גדל, והרי אני ידועה כאוהבת נחשים גדולה!
הצד החיובי היחיד במקום היה שהיו המון ציפורים ועופות דורסים, אז יצאתי לצלם קצת. אחרי כמה דקות, הבחנתי שאסי מנופף לי לבוא ומבט נוסף גילה לי קנגרו אדום עומד ליד אסי ובוהה בו. כמובן שמיד רצתי לראות מקרוב והשנינו התלהבנו מאוד (טוב, אולי אני קצת יותר…).
לארוחת ערב אכלנו קוסקוס, כי לא היה לנו שום דבר חוץ מזה וההנחה שלנו שיהיה לנו איפה לקנות מצרכים התבדתה ברגע שהגענו ל"עיירה". כמו שסטיבן סיגל אמר: Assumption is the mother of all fuckups!

31.7 Katherine Gorge-ous
התעוררנו מוקדם אחרי לילה בינוני מינוס. היינו מתים כבר לברוח מהחור הזה ועדיף לפני שהשמש תצא ונצטרך לארוז בחום. יצאנו בזריזות צפונה ועצרנו לאכול ארוחת בוקר ב Mataranka שבאופן מפתיע היתה מורכבת מכריכים עם נוטלה. התיישבנו על ספסל בפארק ליד 2 בחורים מקומיים, אבוריג'נים, וניהלנו איתם שיחה מרתקת עליהם, עלינו, על פוליטיקה (כמובן, הרי אי אפשר להתחמק מזה כשאתה אומר שאתה מישראל) ועל החיים בכלל. אני מודה שהיו לי קצת דעות קדומות על אבוריג'נים לפני שהתחלנו לדבר, שהרי כל הילידים שראינו עד כה היו בחנויות האלכוהול והליקר, או מסתובבים חסרי מעש, או שכובים שיכורים חצי מעולפים, אבל השיחה הזו עשתה לי (ונראה לי שגם לאסי) תיקון גדול. נהנינו מאוד  ונפרדנו לשלום.

יצאנו שוב לדרך, הפעם לכיוון Katherine. תילי הטרמיטים הופכים להיות הזויים מרגע לרגע. בכל רגע אתה חושב שראית את התל הכי גדול שאפשר ואז מגיע אחד אחר, גדול יותר. יש כמה סוגים, חלק נראים כמו קתדרלות צרות וגבוהות וחלק שמנמנים וגבוהים ובצבעים שונים. הטמפרטורות ממשיכות לטפס וגם הלחות מאוד גבוהה. היה מאוד חם עם החליפות של האופנוע, והן נדבקו לנו לגוף, אבל עדיין היה כיף ונהנינו מאוד מהדרך.
הגענו לקתרין ורצינו לברוח משם ברגע שהגענו. העיר מלוכלכת, מלאה בקבצנים ושיכורים בכל פינה, היה חם נורא והיינו מאוד רעבים. בלית ברירה אכלנו מקדונלד'ס וברחנו מהעיר כל עוד רוחנו בנו. נסענו לכיוון Katherine Gorge וכשהגענו הבנו שכדי לראות את הנחלים צריך ללכת המון ברגל. היה לנו נורא חם ודביק והחלטנו להתעצל ולקחת Scenic Flight  במסוק ולראות את הנופים היפים מלמעלה. יקר, אבל לפחות יש מזגן. קצת חששנו כששמענו שהטייס איראני, אבל בסופו של דבר הוא היה ממש נחמד והטיסה היתה נהדרת. הנופים היו משגעים והיו המון נחלים יפים, שזה תמיד מרעננן  בנוף המדברי שהתרגלנו אליו בימים האחרונים.
המשכנו לכיוון Pine Creek שהיא עיירה למעשה בכניסה ל Kakadu National Park אליו אנחנו מתכננים לצאת מחר. מצאנו קראוון פארק נחמד וכשהקמנו את האוהל פגשנו אופנוען נוסף בשם Andrew שרוכב על Yamaha והחלטנו לצאת לרכוב מחר יחד.

שמענו קצת מוזיקה טובה והלכנו לישון, מותשים אבל מרוצים לאללה

1.8 חם ודביק ב-Kakadu National Park
היום יום טיול! מתארגנים ברגוע בבוקר, קפה וארוחת בוקר ויוצאים עם אנדרו לטייל בקקדו. נהיה חם נורא כבר מוקדם בבוקר, רמז למה שמחכה לנו בהמשך. הלחות גבוהה מאוד ואנחנו כבר דביקים..
בדרך לפארק, הנוף יפהפה ומשתנה ללא הרף. המון דקלים קטנים וסלעים גדולים ותילי הטרמיטים לא נגמרים… תוך פחות משעה הטמפרטורה מטפסת ל-36 מעלות חמות ודביקות ואפילו ברכיבה חם, שלא נדבר על ההפסקות.
בכל מקום יש שלטים שמזהירים מפני תנינים, אפילו בערוצי נחל קטנטנים. בגלל שיש כאן הצפות ב Wet Season , לא לוקחים סיכון ומניחים שיש סיכוי למצוא תנין אפילו במקומות נידחים עם מעט מאוד מים.
תחנה ראשונה שלנו היא Yellow Waters. זהו Billabong יפהפה, מלא פרחי מים ורודים (Lilies) וציפרים יפות, אבל גם שורץ תנינים. הדרך היחידה להינות מהמקום היא לקחת שיט וכך גם עשינו. "עלינו על אזרחי" ונעלנו את החליפות, מגפיים והקסדות באופנוע. השיט אורך שעתיים, ונהנינו בו מאוד! ראינו הרבה מאוד תנינים , חלקם שייטו ממש לידינו וחלקם התחממו על הגדה, ראינו סוסי פרא (Brumbies) והמון ציפרים – King Fishers,  Sea Eagles, Whistling Kites, Jabiru, Storcks ועוד המון אנפות, קורמורנים, שקנאים ומינים נוספים של ציפרים יפות. כשיצאנו מהשיט, היה כל כך חם ולח, והיה פשוט סיוט ללבוש את החליפות ולנעול את המגפיים… עשינו את זה בגבורה ויצאנו לכיוון Jabiru בצפון הפארק, שם תדלקנו ונחנו והמשכנו לכיוון Ubirr שזו הנקודה הצפונית ביותר בפארק. בכניסה לUbirr עצרנו במקום שנקרא Cahill’s Crossing, שם ראינו נהר גדול שורץ תנינים (ובאופן מפתיע נקרא Crocodile River) וכיוון שהגענו בזמן הגאות (High Tide), גם ראינו רכבים חוצים את הנהר בכביש המוצף, שמסביבם תנינים… יצאנו משם לחפש Camp Site והגענו לאחד שלמעשה אינו מאויש, ואתה אמור להפקיד את התשלום במעטפה. המקום נראה נטוש למדי ושרץ יתושים ודי חששנו להקים שם את האוהל כיוון שהשטח שמיועד לאוהלים היה באיזור די סבוך ובט יש שם נחשים וכל מיני מניאקים  החלטנו, למרות העייפות, לנהוג חזרה לJabiru ולקחת שם קראוון פארק וזה גם מה שעשינו. המקום היתה יותר נורמלי, למרות שהיתושים חיכו לנו גם שם ועקצו אותנו בכל מקום אפשרי… אפילו הספריי שקנינו לא ממש עזר. הכנו טוסטים לארוחת ערב והלכנו לישון עקוצים, אך מרוצים

2.8 נמלים דיגיטליות ועכבישים זוהרים
אנדרו החליט שהוא ממשיך צפונה בדרכי עפר ואנחנו, שכבדים מידי לדרכי עפר, החלטנו לצאת לכיוון Darwin. הלילה ישנו טוב יחסית, כנראה היינו מאוד עייפים מהחום, הלחות והמלחמות עם היתושים.
מתארגנים במהירות ויוצאים לדרך מוקדם כי היום שבת ואנחנו צריכים להגיע לדארווין מוקדם כדי להספיק למצוא מוסך פתוח ולהחליף את הצמיג האחורי.
לא יכולנו להתאפק ועצרנו בדרך בשלוחה נוספת של Crocodile River שראינו אתמול. הפעם לא היו תנינים, אבל הנוף היה מספיק יפה גם ככה..

הגענו סביב 12 לדארווין, אחרי כ320 ק"מ. היה חם נורא ועמוס ואחרי כמה טלפונים לכמה סוכנויות ומוסכים הבנו שלא רק שלא נחליף היום צמיג, אלא שגם ביום שני זה לא יקרה כי יש חג! ולא סתם חג, אלא Cup Day! נו, באמת… האנרגיות שלנו די ירדו באותו הרגע, כי המשמעויות הנוספות של הבשורה הלא משמחת הזו הן שהמחירים אותם נצטרך לשלם על "דיור" בלילות הקרובים יהיו גבוהים וגם שאנחנו שורפים פה ימים יקרים של טיול… היינו כבר עייפים ורעבים, היה חם ולא הצלחנו למצוא מקום במחיר סביר. כשישבנו לעשן סיגריה של ייאוש, ראינו סביבנו המון נמלים שהולכות במין "פולסים" וזה הצחיק אותנו נורא. נראה לי הגיוני לקרוא להן "נמלים דיגיטליות" (בניגוד לאנלוגיות, כמובן, שהולכות רציף…). בסוף הגענו לאיזה קראוון פארק מעפן עם  המון יתושים וזבובי חול והקמנו שם את האוהל. יצאנו לאכול ארוחת צהריים  ובעיקר לחפש מזגן… זללנו המבורגרים בHungry Jack’s וקפצנו לסופר לקנות קצת פירות לערב. חזרנו לאוהל וכשהחשיך ושמנו את פנסי הראש שלנו גילינו שיש שם עכבישים זוהרים 
החלטנו שאנחנו לא ממשיכים להתבאס ושננצל את הימים הבאים כמו שצריך. גם החלטנו שמחר נסע לחפש מקום אחר לישון בו ונטייל קצת ב Litchfield National Park  .

3.8
בגלל שבקראוון פארק ה"מפואר" שבו הקמנו את האוהל אתמול כמעט ואין צל, קמנו מוקדם כדי לארגן את הציוד לפני שיתחמם, ובעיקר כי רצינו לברוח משם מהר. שנינו לא מפסיקים להתגרד מהעקיצות של הימים האחרונים וכשיוצאת השמש זה אפילו מחמיר.
בדרך לליצ'פילד הגענו לעיירה קטנה ונחמדה בשם Bachelor  שהיא, למעשה, הכניסה לפארק. נכנסנו ל information וקשישה נחמדה נתנה לנו מפות והסברים לגבי הפארק. כשיצאנו, חיפוש זריז באינטרנט מגלה לנו שיש קראוון פארק כ-200 מטר מה information , אז קפצנו לשם ולקחנו cabin לשני לילות. חשבנו שמגיע לנו להתפנק קצת בקבין אחרי כל האירועים האחרונים…  בשלישי בבוקר, חייבים לנסוע חזרה לדארווין להחליף צמיג.

פרקנו את הארגזים בקבין ולוקחים איתנו רק ציוד הכרחי, מקלחת קצרה וקופצים לסופר לעשות קניות לערב, כי בטח עד שנחזור מהטיול כבר יהיה סגור (יום ראשון היום!). סידורים אחרונים ויצאנו לטיול בפארק!
בדרך לשם, עצרנו ב Manton Dam שהוא אגם מלאכותי ויפה שפעם היה מאגר של מי שתיה. משם המשכנו לפארק והתחנה הראשונה היתה Termite Mounds, שם יכולנו לראות המון תילי טרמיטים ענקיים ולקרוא קצת מידע מעניין עליהם.
התחנה הבאה היתה Buley Rockhole, מעין אגם קטן של מים מתוקים עם מפל יפה. המון אנשים מתרחצים פה במים הקרים ואנחנו החלטנו לעשות את אותו הדבר. החלפנו לבגדי ים וקפצנו פנימה.

היה תענוג להתקרר קצת במים… טבילה לא ארוכה, וייבוש מהיר בשמש. חוזרים לחליפות הרכיבה וממשיכים לתחנה הבאה – Florence Falls. אנחנו לא נכנסים כי החניון עמוס והשילוט מבקש שבמקרה כזה עדיף להמנע ואנו ממשיכים לTolmer Falls. אחרי הליכה של כ500 מטר, הגענו למפלים מדהימים וגבוהים שיוצרים תחתם בור מים מקסים. האיזור בשיקום ולכן פה לא שוחים, ויכולנו להנות מהנוף היפה ללא הפרעות. כבר אנחנו מחליטים שהפארק הזה מוצא חן בעינינו הרבה יותר מהKakadu.
מפה ממשיכים לWangi Falls. תחנה ראשונה – ארוחת צהריים כי אנחנו כבר גוועים ואז טיול ברגל למפלים. גם פה הנוף לא מאכזב. בינות לעצים עמוסי עטלפים מצייצים, התגלו מפלים גבוהים ויפהפיים שבתחתיתם אגם גדול ויפה. גם פה רוחצים המון אנשים, למרות העובדה שיש כאן Freshies – שאלו תניני מים מתוקים שנחשבים לא כל כך מסוכנים ומידי פעם יש פה גם את קרוביהם הSalties, שהם כבר סיפור אחר ומסוכן לגמרי… אנחנו כמובן לא חושבים אפילו לשחות שם ורק יושבים על הספסל ומחכים לראות מתי מישהו ייטרף (גם המצלמה מוכנה!)…
מכאן אנחנו כבר יוצאים חזרה לכיוון הקבין, עייפים מאוד אבל מבסוטים לאללה מהיום הנפלא שעבר עלינו. עשינו כביסה שהתייבשה במהירות, קצת טלפונים הביתה, מקלחת ארוכהההה כדי להוריד את הג'יפה של הימים האחרונין (וגם כי מי יודע מתי תהיה מקלחת נורמלית שוב) ומתעלפים לישון…

המשך יבוא…

–————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות להדר ואסי

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

באפריקה יש הרבה פילים, תנינים, מטוסים,

סירות קאנו, אופנועים ואחד רום בן אליהו!

[youtube_sc url="http://youtu.be/T9JFi8withE"]

הבלוג של רום כאן

ודף הפייס של רום כאן

זה היה הפיל השלישי שחצה את הכביש כמה מאות מטרים לפני שגרם לי להבין למה נהג משאית הזקן ממעבר הגבול אמר לי לא להוריד לרגע את העיניים מהכביש. חלקה הצפוני של בוטסואנה הוא כמו ספארי אחד גדול. אין שום גדרות המפרידות בין הכביש לשטחי חיות הבר. פילים, ג'ירפות, זברות, פרות וחיות אחרות פשוט מתפרצות לכביש וגורמות למפגשים בלתי נעימים.
בכדי לא ליצור הפרדה בשטחי הטריטוריה ולפגוע בתנועות הנדידה של החיות בין העונות החליטו בממשלת בוטסואנה פשוט להגביל את מהירות הנסיעה ל-80 קמ"ש.
כדי לסבר את האוזן, שטחה של המדינה הזאת גדול פי 28 משטחה של ארצנו הקטנטונת.
תארו לעצמכם מה היה קורה בארץ אם היו מורידים קצת את מהירות הנסיעה בכביש שש.

לאפריקה יש את הקצב שלה ובתור אורח אני צריך להתאים את עצמי לקצבה ולהיעזר בסבלנות ובערנות גבוהה במיוחד. כבר ידעתי נסיעות ארוכות ומשעממות בחיי אך בבוטסואנה הגעתי לשיאים חדשים.
הגעתי למאון, עיר בדרום דלתת-האקוונגו הגדולה והייחודית בעולם.
מצאתי מקום להניח את האוהל ללילה על שפת נהר רחב שוליים יפיפה ושורץ קרוקודילים ויצאתי לבדוק מה יש לאיזור הביצתי ביותר בעולם להציע. באחת הירידות לנהר עמד בחור צעיר ולחוץ ליד טנדר עם עגלה שתקועה במצב ר' [מצב שמגיעים אליו אם לא יודעים לעשות רוורס עם עגלה] כשניסה להוריד את העגלה למים כדי לאסוף את חבריו שהיו עם סירה במים.
עצרתי לידו והצעתי את עזרתי: "למזלך פגשת את אלוף מושב חרות ברוורס עם עגלה לשנת 2008" אמרתי לו וחילצתי את סירת חבריו השיכורים מהמים.

אחד מהם, קטוע רגל, החזיק בשק גדול שבתוכו היה תנין צעיר. מאוחר יותר התברר שאת רגלו החסרה איבד כמה שנים קודם לכן ממסע ציד דומה באותו נהר על ידי קרוקודיל ענקי ורק במזל נשאר בחיים.
"החייה הזאת אכזרית, היא נתפסת עלייך ומתחילה להסתובב ולמשוך אותך פנימה לתוך המים עד שאתה טובע, הסיכוי לההחלץ מזה הוא אפסי" סיפר לי הבחור הצעיר והלחוץ. הציג את עצמו כטייס וכאות תודה לעזרתי, הציעה לי להצטרף אליו למחרת לטיסת ראווה מעל האיזור לראות להקות של פילים מהאויר.
לא יכולתי לסרב. אני מתחיל לצבור שעות טיסה כה רבות שבסוף אצא טייס מכל הסיפור הזה…

הסיפור של הבחור קטוע הרגל ריתק אותי וסיקרן אותי לראות את התנהגותם של הקרוקודילים במים.
לא רציתי לקחת סיכון גדול מידי והחלטתי לנסות למצוא מישהו שאני יכול לסמוך עליו, בעל ציוד מתאים וניסיון בתחום.
מצאתי דייג מקומי עם קאנו ישן מעץ ומקל ארוך שבעזרתו הוא מתמרן והחלטתי שזה הבן אדם המתאים ביותר למשימה.

שילמתי לו כמה ג'ובות ויצאנו במעלה הנהר למצוא קרוקודילים. הגענו לאיזור ביצתי פראי ויפייפה, השתקפות העצים על המים יצרו אשלית מראה כה אמיתי שהיה קשה להבדיל בין שמים וארץ.
הדייג תימרן את הקאנו בין שיחים וקני סוף המחוברים בקורי עכביש גדולים וחזקים שנתפסו רובם על פני וגרמו לי לחבוט בעצמי בפראות כדי להעיף אותם ממני וכמעט הפכתי את הקנו.
הרגשתי חוסר שיוויון קל כשהיתושים האימתניים לא חדלו לתקוף רק אותי למרות שהייתי לבוש מכף רגל ועד ראש והדייג עם מכנס וחולצה קצרים לא ניראה מוטרד אפילו לרגע.
משפחה של היפופותמים רבצו להם לא רחוק מאיתנו, ציפורים התעופפו וזימרו סביבינו, אלפי יבחושים נכנסו לנחירי ואוזני אך שום קרוקודיל לא נראה באופק.
"יותר מסוכן מלראות קרוקודיל זה לא לראות קרוקודיל" אמר הדייג וצמרמורת קלה עברה בגופי.
מידי פעם הדייג חבט בקנו עם המקל הגדול כדי לנסות לגרום לתזוזה במים, אך שום דבר לא קרה.

שקיעת שמש אפריקאית אדומה ליוותה אותנו בדרכנו החוצה מהנהר. אחרי הדלתא, היה לי דבר נוסף להספיק בבוטסואנה וזה לראות את שמורת המחאדיחאדי – אגן מלח ענקי  שמזכיר את הסאלאר בבוליביה.

בהצעתו של מקומי שפגשתי, נמנעתי מלהכנס מהדרך "הרגילה והמשעממת" לדבריו והמשכתי לדרך "המיוחדת"
עמוד אבן ישן ודהוי סימן בחץ את הכיוון לשמורת האגן והצביע על שביל צר שהתפתל ונעלם בין שיחי הסוואנה.  בלב -ממש לא שלם- התחלתי לרכוב על השביל המוביל לשמורה.
ילד עירום שישב ועשה את צרכיו ליד השביל התרומם ורץ לכיווני בהתרגשות עם חיוך גדול מלא בזבובים וביקש נדבה.
לפי תגובתו הבנתי שכנראה מטיילים נוספים עוברים בשביל הזה וזה בטוח להיכנס. נתתי לו 10 פולה, נייר טואלט והמשכתי פנימה.

חיפשתי סימן טרי שלי צמיגים שעברו לפני, אך השביל היה מלא בעקבות של בעלי חיים ולא נראה ששום רכב עבר שם בימים האחרונים.
הדרך הלכה ונהייתה חולית וטובענית יותר ככול שהמשכתי פנימה. עצרתי מספר פעמים וחשבתי לחזור על עקבותיי אך הרגשתי שזו תהיה החמצה לוותר בשלב הזה, הורדתי עוד אויר בצמיגים והמשכתי. ניסיתי להגביר קצב כדי להגיע באור יום לקמפ-סייט שנמצא בתוך השמורה.

החול הרך הפך לפודרה טובענית שגרמה לאופנוע להיזרק מצד לצד ללא שליטה, הייתי חייב להמשיך במהירות ולשמור על מומנט גבוה כדי לא להתחפר ולשקוע. הרגשתי כמו לוחם שוורים היושב על גבו של שור זועם המנסה לזרוק אותי מעליו ונלחמתי בכל כוחי להישאר על האופנוע ולא ליפול או לצאת מהקוליס. האבק והזיעה הקשו עלי מאוד והחלטתי שאם אמשיך אני עלול להיפצע ולהישאר זרוק לבד בשטח. עברו כמה שעות מאז שנכנסתי לשטח ועוד לא ראיתי נפש חיה.

סיימתי את הקטע הקשה וראיתי בגי' פי אס שנותרו לי עוד 30 ק"מ ליעד.

בשלב זה בטחוני להמשיך היה מעורער לחלוטין והשעה הייתה מאוחרת מידי בכדי לחזור בחזרה את כל הדרך. הרגעתי את עצמי בכך שבמצב הכי גרוע אעשה את הלילה בשטח ואחזור למחרת בבוקר. האזור היה עשבי ומלא בשיחים גבוהים שהגבירו את חששותיי למפגש עם חיות טרף במהלך הלילה.

פחדתי, ממש פחדתי והתחלתי להילחץ שלא לצורך.
ירדתי מהאופנוע, שתיתי מים וליקקתי קצת מחפיסת השוקולד שנמסה מהחום.

הדבר הגרוע ביותר במצבים כאלו זה לתת לפחד להשפיע על שיקול הדעת. צריך להירגע, לשמור על קור רוח ולמצוא פתרון.

פתחתי מפה וראיתי שהשביל רץ במקביל לאגן המלח בקו אווירי של פחות מקילומטר אחד.
בהעדר אפשרויות נוספות, ירדתי מהשביל ונסעתי באזידוך דרך הסוואנה לכיוון אגן המלח בתקווה שיהיה יבש וקל יותר לרכוב עליו.

עד שהצלחתי לפלס את דרכי בין השיחים ולהגיע אל משטחי המלח האדירים, השמש החלה לשקועה והגעתי בדיוק בזמן לשעות דמדומים שצבעו את האופק בגוונים עדינים של ורוד וסגול ורק פס דקיק הפריד בין המישור האין סופי לרקיע.
עקבות ישנות של בעל חיים גדול מילאו את השטח בבורות עגולים והצורות היחידות ששברו את המישור המוחלט היו צלליות רחוקות של בנות יענה שרצו להן לכל מיני כיוונים ללא היגיון.

עצרתי לרגע להתענג על הרגע הקסום הזה. דבר שאני נמנע ממנו בכל מחיר הוא רכיבה בחושך והחלטתי שעדיף לעצור ולהתמקם ללילה בלב השממה הזאת.

בישלתי קוסקוס עם שעועית, קידשתי על כניסת השבת ונשכבתי להסתכל על השמיים המוארים.

הירח זרח בדיוק מעלי והכוכבים היו קרובים יותר מאי פעם. רוח קרירה נשבה וצננה את גופי.
שמחתי שלא ויתרתי.

————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור, לצילומים ולקטעי הוידאו שייכות לרום בן-אליהו

————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה