לירן מרכוס בדרכו היסודית

מושך את כולנו כמו בתוך חלום

תזכורת מפוסט קודם: וכך בנוף עוצר נשימה או בעצם עם כל הצמחיה והירוק בעיניים שרק מעצים את הנשימה המשכתי עד שחציתי את ה"גבול" (יש רק שלט ברוך הבא וזהו) למדינת אורגון (OREGON).
המשכתי בנסיעה בכביש הכניסה לאורגון עד שעצרתי לתדלק באיזו עיירה שנראית כמוכת עוני, ע"פ הבתים,החנויות,המכוניות והאחוזות הנטושות הכל מוצע למכירה מכל עבר,גם האנשים נראים קשיי יום ונראה שהמשבר שפקד את ארה"ב עדיין שולט פה (אולי אני טועה אך כך זה נראה).
החלטתי למשוך כמה שיותר עד שהגעתי לעיירה בשם שאדי קוב (SHADY COVE) בערב קפצתי למסעדונת מעבר לכביש,זו מסעדה סינית נחמדה ואני דווקא הזמנתי אוכל תאילנדי שהיה טעים ומרענן וקצת מגוון את התפריט,במסעדה פגשתי זוג נחמד שישב מאחורי והתעניין מאיפה באתי ולאן אני הולך,דיברנו בין ביס אחד למשנהו ובסיום הארוחה הזמנתי חשבון הבעל קם חטף ממני את החשבון ושילם על הארוחה אמרתי לא שאין צורך אבל הוא התעקש אז ויתרתי לאחר הניסיון הראשון,כמו שאומרים נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח אחח איזה אמריקאים נחמדים כן ירבו, אמרתי לו תודה,איחלנו איחולי בריאות והצלחה אחד לשני, הצטלמנו יחד וחזרתי למוטל מעבר לכביש

.27.6.14

למחרת היום נסעתי למקום שבשבילו חתכתי מזרחה מכביש החוף למקום בשם Crater lake
שהוא הר געש רדום כשבלוע של ההר ישנו אגם קסום שחלמתי לראותו,לפני כמה שנים קראתי בלוג של זוג מאוסטרליה שביקר במקום ופרסם תמונות ושם פעם ראשונה שנתקלתי במחזה המדהים הזה,
אמרתי לעצמי "לירן אתה חייב את זה לעצמך" וכך עשיתי, בלילה ירד גשם וכאשר יצאתי לדרך התפללתי שאזור ההר יהיה נקי ושטוף שמש, אבל מה הערפל והגשם התאהבו בי ועוקבים אחרי לכל מקום, למרות זאת המשכתי וכאשר הגעתי עד לשם לאחר טיפוס ארוך בכביש שופע סיבובים,היה כזה ערפל שלא ראיתי את האף שלי… איזה באסה בכדי לראות את המקום הארכתי את הדרך במאות ק"מ ובסוף לא זכיתי לראות את המחזה ביום שמשי ונטול ערפל/גשם ממש אכזבה אבל אני לא אתן לזה להוריד לי את המצב רוח,

לאחר החלטה זריזה נתתי להר עוד הזדמנות "הר נחמד, אתה לא תביא אותי עד לפה ובסוף תתכסה בערפל שבקושי רואים את הכביש". אז חיפשתי מוטל קרוב בערך כ 20 מייל משם, הגעתי למוטל דרכים שהיה נראה חשוד בהתחלה גם בגלל המחיר וגם כי היה נטוש לגמרי, למרות זאת לקחתי חדר, נסעתי לתדלק ולאכול צהריים בעיירה הקרובה, לאחר מכן חזרתי למוטל, החוות דעת הראשונית שלי הייתה שגויה מה שלא אופייני לי, שוחחתי קצת עם בעלת המקום, אישה נחמדה שעובדת קשה למחייתה ומכינה לאורחים עוגות ועוגיות ללא תמורה, היא נתנה לי עצות וטיפים היכן לבקר וכו', היא גם סיפרה שבשנתיים האחרונות יוקר המחיה והמחסור בתיירים עקב צמצום עונת השלגים פגעו לה בעסק, לשמחתי ולשמחת בעלת המוטל הגיעו עוד אנשים והמוטל היה מלא עד אפס מקום בערב, עד הערב התעסקתי שוב עם כיוון הבולמים, בדיקת נוזלים,לחצי אוויר וכו' בשעה 19:00 החלטתי לקפוץ לננשנש איזה משהו במסעדה מעבר לכביש, כאשר הגעתי ראיתי שני שלטים על החלון והדלת בצד ימין כתוב "פתוח" ובצד שמאל "סגור" ניסיתי והדלת נפתחה, שאלתי "תגידו פתוח או סגור" הם אמרו שבדיוק סגרו ובעודי מפרסס שאלה המלצרית שהיא גם השותפה במקום "האם אני לבד?" עניתי כן אז היא אמרה "בוא שב" ונעלה מיד את הדלת שלא יכנסו עוד עוברי אורח כמוני, למזלי ואני אומר שוב, למזלי הם הכניסו אותי ולא בגלל שהייתי הולך למיטה רעב, אלא האוכל היה פשוט טעיםםםם, במבט ראשוני זה היה נראה לא משהו הסטייק עוף המיוחד שלהם אך מניסיון עבר אמרתי בוא נטעם מה יש להפסיד, הכי הרבה נתחתן עם האסלה בשבוע הקרוב, לא התאכזבתי היה מעולה ושוב החזרתי צלחת שלא צריכה שטיפה, שאלתי אותם מדוע אתם סוגרים כל כך מוקדם הם הסבירו שבשעות האלו האנשים כבר לא מגיעים והעסקים לא משהו בשנתיים האחרונות, עוד בן אדם שאומר לי זאת.
חזרתי למלון שבע ומחייך ובערב פגשתי מלא אנשים וגם זוג אמריקאי נחמד בפנסיה שרוכב על   BMW R1200GS ADV סביב ארה"ב שגם כמוני נתנו עוד הזדמנות להר והתחזית הבטיחה לטוב, הבעל בשם ג'רי סיפר לי שלאופנוע היו כבר כמה בעיות עם גל ההינע והקלאץ ושעלה לו כמה אלפי דולרים לתקנו וחוץ מזה הם די מרוצים, האופנוע גם צורך שמן לעומת שלי שכרגע כבר עם 2,600 מייל ולא הוספתי לו אפילו גרם, טפו טפו טפו, לאחר שסיימנו לדבר השמים התבהרו, ביקשתי מכולם לא לרקוד את ריקוד הגשם וגם אם הם שרים אז רק במקלחת, נקווה שמחר גם יהיה כך כהרגלי נשיקה לאופנוע בברכת לילה טוב וחתכתי לישון.

28.6.14

בבוקר למחרת התעוררתי וראיתי שמים נקיים יששש, קפה זריז ועוגה מעשה ידיה של בעלת המוטל בכדי לפתוח את הבוקר,האישה הנחמדה גם נתנה לי שקית עם סופגניות לדרך איזה אישה טובה,חוזר לחדר התארגנות העמסת ציוד ויאלה אני טס לשם עכשיו לפני שהמז"א ישתנה ויחזור הערפל שרודף אחרי, אני והחבר שלי(האופנוע למי שלא הבין)טיפסנו שוב להר והדרך נראית כמו דרך חדשה למרות שרק אתמול נסענו בה, איך שהטמפ' משתנה והאוויר נעשה קריר ונעים (לי לפחות) הפסגה נמצאת מעל 7,600 רגל שזה קצת יותר מ 2,300 מ' אין ערפל ואין עננים איזה כיף מטפסים עד שפתאום לאחר אחד הסיבובים נגלה האגם המהמם הזה, כחול הכי כחול שאפשר לדמיין, מסביב ההרים בחלקם מושלגים, האוויר הנקי והקריר, יש עוד אנשים אך השקט מסביב כולם מתפלאים ונראה לי שהם בשוק או שזה בגלל שהם אמריקאים יש שקט מופתי, אני משתהה על יד כל תצפית מכל כיוון אפשרי איזה מקום נפלא, עולות המחשבות ואומרות רק שההר לא יתעורר בזמן הקרוב ויהרוס את היופי הזה, צילמתי עשרות תמונות שלא מביישות את הפירמה כל תמונה פשוט גלויה ואז ראיתי זוג בשנות השישים שמנסים לצלם את עצמם,הצעתי לצלם אותם כך שהם לא יסרבו לצלם גם אותי…האיש שאל מי אני ומה מו מי ולאחר שסיפרתי הוא סיפר שהם כנופיה של הארליסטים וביום יום הם לא עושים יותר מדי בלגן אלא רק שצריך…, הוא נתן לי מטבע מעץ עם הלוגו של הכנופיה ואמר שהוא אהב אותי וזה למזל שאשמור אותו אצלי בכיס, הצטלמתי עם כולם ונפרדו דרכינו,

משם נסעתי צפונה וחציתי אזורים חקלאים עם שדות, כרמים, רפתות לולים, פירות ומה לא איזה ריחות משגעים, האף שלי אבד שעות נוספות, השדות אחרי הגשם הדשא שבעל הבית החליט לקצור, הרפת שבדיוק חלפתי על פניה כל רגע ריח אחר חודר לי לאף ושוב זו אחת הסיבות שבאופנוע יותר כיף לטייל, לאחר כמה שעות נסיעה בהם חציתי גשרים מעל נחלים ונהרות יפיפים עם אגמים כחולים ופסגות הרים מושלגות והכי מגניב זה שפתאום לאחר סיבוב או מבין העצים או סתם סיבוב של הראש מתגלים מראות נפלאים של מפל, אגם כחול או איזה הר מושלג, אם היו נותנים לי שקל על כל וואוו שאמרתי הייתי עושה טיול ארוך יותר, כך המשכתי עד שחציתי את הגבול לוושינגטון (המדינה לא העיר) מצאתי מוטל דיברתי עם המשפחה והחברים סיפרתי והשווצתי איזה יום מדהים עבר עלי והלכתי לישון ולחלום על מה שראיתי מחר יום חדש.
29.6.14

היום לשם שינוי השעון לא זינזן אז התעוררתי מאוחר ב 8:30 שיט, אני תכננתי לראות 2 הרי געש  מפורסמים בוושינגטון את הר סנט הלנס וההר השני הר רנייר שהוא ההר הגבוהה ביותר ברכס הקסקייד שני ההרים כרגע לא פעילים הרינייר התפרץ בפעם האחרונה לפני כ 150 שנה והסנט הלנס התפרץ התפרצות רצינית בשנת 1980 ההתפרצות הזו גרמה לנזק רציני,נהרגו בה 75 אנשים ונגרם נזק סביבתי לתשתיות ולבתים, אומרים שזו הייתה ההתפרצות הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, הדופן של ההר(לוע) קרסה וההר איבד מגובהו כ 400 מטרים,שני ההרים מדהימים ובגלל זה רציתי לראות אותם במו עיניי ולצלמם בעדשותיי, נו אז מה אתם מנחשים?אם אמרתם שראיתי וצילמתי אתם טועים!! הערפל והגשם האלו לא מניחים לי אז מה עושים? עושים לו את תרגיל הקרייטר לייק (אגם המכתש) מחפשים מוטל קרוב וסוגרים את היום בארוחה חמימה.

בבוקר התרגיל עבד והשמיים התבהרו אז קדימה להתארגן ולצאת יש היום לצלם את הסנט הלנס שותה קפה מתארגן וזז הדרך אל ההר יפה ומוצפת בנוף בכבישים מדהימים ובדרכי למעלה אני קולט שלט למסלול הדראג ימינה, אני מיד עוצר פרסה ובוא נלך לראות מה קורה שם,אז מסלול הדראג היה סגור, אבל היה שם מסלול סופר קרוס פתוח והתאמנו שם רוכבים מתחילים ורוכבים תותחים אז הוצאתי מצלמות והתחלתי להקליק, איך שהתגעגעתי לצלילים האלו של ה 4 פעימות ולריח של ה 2 פעימות ההר ימתין בזמן שאני שוטף את העיניים, נהנה מהמוזיקה של ה 4 פע' ומסניף את העשן של ה 2 פע', לאחר כשעה חזרתי למוד נסיעה, ההר מתחיל להראות את פסגתו מרחוק וככל שמתקרבים הוא גדל ונעשה יפה יותר, בדרך אני עוצר בכמה תצפיות ומצלם את ההר והנוף.
בסוף הגעתי לתצפית האחרונה ופגשתי שני חברים מהלוניטונס שלא מפחדים ומתקרבים אלי ללא חשש, אז גם אותם צילמתי. בכדי לנסוע להר השני שהוא הרנייר שהוא בעצם מאחורי הסנט הלנס במרחק יריקה יש לנסוע חזרה את

כל הכביש שבאתי ממנו בבוקר ולבצע הקפה של קצת יותר מ 50 מייל היות ואין כביש המחבר בין שני הכבישים שמובילים לכל הר.
אז להר הזה אני לא אספיק להגיע היום אז קדימה למצוא מקום זול ולהתמקם לקראת הלילה,הגעתי לעיירה קטנטונת בשם RANDLE המוטל נמצא על הכביש הראשי שהוא לא מפריע בכלל לשקט הפסטורלי ומאחורי המלון יש הרים יפיפים ,איזה נוף אני אומר לעצמי והשקט הפסטורלי, הבחורה שעובדת בקבלה אמרה שהנסיעה קצרה ותוך מקסימום שעה אני יהיה שם יש עוד 5 שעות, אז חישוב גס שעה וחצי לכל כיוון נשאר לי שעתיים לצלם את ההר אז קדימה החלטתי ונסעתי לבקר בשמורה בה שוכן ההר היפיפה, הכביש המוביל להר נמצא בשיפוצים אך למרות זאת אפשר לנסוע בקצב סביר, בדרך למעלה שוב מפלים יערות ריחות מדהימים אנשים נחמדים ונוף משגע, לאחר שצילמתי את ההר חזרתי למוטל הדרך חזרה מכביש אחר ביציאה השניה של השמורה הוא כביש מעלף פשוט מעולה עם נוף ללא סוף, חזרתי רעב אך מרוצה למוטל הנ"ל יש גם מסעדת דרכים עם אוכל משגע אז יצאתי לבדוק מי נגד מי ומה אלו הריחות המשגעים הבוקעים משם, לא התאכזבתי וגם הם זכו לקבל צלחת נקייה חזרה.

וושינגטון(המשך)הר הרנייר וגן עדן לאדוונצ'ר

אז להר הזה אני לא אספיק להגיע היום אז קדימה למצוא מקום זול ולהתמקם לקראת הלילה, הגעתי לעיירה קטנטונת בשם RANDLE המוטל נמצא על הכביש הראשי,שהוא לא מפריע בכלל לשקט מסביב ומאחורי המלון יש הרים יפיפים, איזה נוף אני אומר לעצמי והשקט הפסטורלי, הבחורה שעובדת בקבלה אמרה שהנסיעה קצרה להר הרנייר ותוך מקסימום שעה אני אהיה שם יש עוד 5 שעות, אז חישוב גס שעה וחצי לכל כיוון נשאר לי שעתיים לצלם את ההר אז קדימה החלטתי ונסעתי לבקר בשמורה בה שוכן ההר היפיפה,הכביש המוביל להר נמצא בשיפוצים אך למרות זאת אפשר לנסוע בקצב סביר, בדרך למעלה שוב מפלים יערות ריחות מדהימים אנשים נחמדים ונוף משגע, לאחר שצילמתי את ההר חזרתי למוטל, הדרך חזרה עשיתי מכביש אחר מהיציאה השנייה של השמורה הכביש הזה מעלף, פשוט מעולה עם נוף ללא סוף.
1.7.14
לאחר שהתעוררתי ושתיתי קפה עם ארוחת בוקר פשוטה אך טעימה,כיוונתי את GPS לכתובת של חנות בסיאטל בה רציתי לבקר ולהתאבזר.
חנות זו מוכרת אביזרים במיוחד לאופנועי אדוונצ'ר, החנות של חברה גרמנית בשם TOURATECH
ואני מאמין שלרוכבים שבינינו השם מוכר החנות מלאה בציוד, אביזרים, ואופנועים משופצרים ומדוגמים,
אין מה להוסיף פשוט גן עדן לאופנועי ורוכבי אדוונצ'ר.

להמשך קריאה ומעקב – זה הבלוג של לירן

דף הפייס של לירן כאן

————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

נמיביה כבר לא משחק ילדים

רום ממשיך לעלות צפונה. נמיביה זהכבר סרט אחר. כד לקבל את כל התמונה נא כנסו לבלוג של רום

דרך עפר רחבה וארוכה לאין סוף מובילה אותי אל תוך נופיו האדמדמים של המדבר הנמיביאני..

ענני גשם מלווים אותי מלמעלה ומידי פעם מורידים מטר של גשם קריר ומלוכלך שמעורר אותי ועוזר לי לשמור על ריכוז גבוהה בדרך הרטובה והחלקלקה. מצב הרוח שלי בשמיים, ואני שר ורוקד על האופנוע..

את היום הראשון בנמיביה אני מסיים על מצוק הפיש ריבר קניון המרהיב..
אני מספיק להגיע בדיוק לשקיעה ומתיישב לשטוף את העינים עם הנוף האדיר הזה, מוציא שוקולד ומסיים חצי חפיסה בלי לשים לב. הנוף הזה, השקיעה והשוקלד – חצי אורגזמה
למחרת הגעתי לעיירה שהזמן בה עצר מלכת, הרגשתי שחזרתי בזמן כמה עשרות שנים. האוס, הייתה התחנה האחרונה לפני כניסה לתוך הדיונות ו900 ק"מ של חול, עוד חול וחולרע. באותו לילה נכנסה קרה לאיזור שהקפיאה את המדבר.
4 וחצי בבוקר הייתה השעה ששנתי נכנעה לקור העז ששרר מחוץ לאוהל, כאב לי לנשום מחוץ לש"קש. הקור חדר לעצמותיי וניסיתי להתחבק עם כל עצם שהיה לי באוהל בניסיון להתחמם מעט. כשיצאתי מהאוהל ב6 בבוקר התברר שהכל קפא. מד הטמפרטורה עמד על 5- מעלות..
התארגנתי בזריזות כדי להתחיל את היום מוקדם, התישבתי על האפנוע, מנסה להניעה ו… כלום.
חיישני ההצתה קפאו!!

העמדתי את האופנוע בשמש וחיכיתי מעט שיפשיר. הכנסתי להילוך שישי ודחפתי אותו קצת כדי לגרום לדברים לזוז קצת בתוך המנוע. ניסיון שני, מניעה בקושי, ויאללה בחזרה למדבר…

הקור לא מרפה גם ביום, הרוח מכה בי מהצד, השמש שורפת את פניי והאבק מייבש את שפתיי. נמיביה זה כבר לא משחק ילדים.

באחד הימים גיליתי נזילה של מים מהמנוע, קיוותי שזה אחד האטמים שנפרץ ושזה לא יזיק למנוע עד שאגיע למקום שאוכל לטפל בבעיה. הגעתי לסלסרים חצי מעולף ובאפיסת כוחות מיום רכיבה ארוך. כשעצרתי לתדלק כבר לא היה לי כח להחזיק את האופנוע ונפלתי. למזלי, סלסרים הינה נקודה מרכזית המושכת טיילים רבים בגלל דיונות החול האדומות  שיש בה ומייד אנשים נחלצו לעזרתי להרים את האופנוע הכבד.

אישה דרום אפריקאית נדיבה, זיהתה את מצוקתי והזמינה אותי להצטרף אליהם לקמפינג ולבריי [על האש] כמו שרק דרום אפריקאים יודעים לעשות.

ההמשך בבלוג של רום

———————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור לתמונות ולוידאו שמורות לרום בן אליהו

———————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מה כבר אפשר לומר על אהבה ומסעות

אסי גר באוסטרליה, חי בה עובד ודי נהנה מהחיים, הדר היא עדיין מכאן, נפגשו בביקור מולדת של אסי, התאהבו ולאחר הכנות וטיולי נסיון על אופנוע ובלעדיו, יצאו למסע שלהם על BMW 800 GS ADV מאובזר ומרופד בכל מה שמסע כזה מחייב, צמיגים חדשים, סט רכיבה תואם, ציוד קמפינג ובעיקר אהבה. אני עוקב אחרי ה"ספוט" שלהם כמעט מדי יום והכתוב כאן עוזר להתחבר יותר. רק להזכיר לכולנו באוסטרליה עכשיו אמצע עונת החורף… (יוני)

25.6.2014 ההרפתקה מתחילה ׁ

ארזנו את הבית, הכל מאוחסן. נשארו שלושה ארגזים עם בגדים, תיק עזרה ראשונה, ציוד לאופנוע, הכל מועמס על האופנוע, אנחנו לבושים ומוכנים ליציאה. ההתרגשות גדולה… חיכינו שלושה חודשים לרגע הזה והנה, סופסופ הוא הגיע… נשאר למסור את המפתח של הדירה ולצאת לדרך. קצת יותר מאוחר ממה שרצינו, אבל היי, מה זה משנה, העיקר שיוצאים!
התלבטנו הרבה אם להתחיל בנסיעה או לבלות את הלילה הראשון במלון, גם כי היה כבר מאוחר וגם כי היינו מותשים מהאריזה ומהמעבר שלקחו יותר זמן ממה שציפינו. החלטנו בסופו של דבר לדחות סיפוקים ולהיות אחראיים ועשינו צ'ק אין במלון בקרבת הבית – תחנה ראשונה – מלבורן.
הגענו למלון בשעות אחר הצהריים המאוחרות, עייפים אך מרוצים. מקלחת חמה, ארוחת ערב ולמיטה.

26.6.2014
יצאנו מהמלון בבוקר לכיוון הילסוויל, החלטנו להתחיל את היום בקצב איטי ולא לרכוב הרבה כי היינו עדיין קצת עייפים. הגענו לעיירה בשעות הצהריים ומזג האוויר לא האיר לנו פנים. היו רוחות חזקות והתחיל להחשיך, לכן החלטנו להקים את האוהל ולא להמשיך לרכוב. חנינו בקמפ סייט של ביג פור, ממש על גדות ערוץ נחל. הרוחות שרקו כל הלילה ותרנגולות שחורות עם מקור אדום שעדיין אנחנו לא זוכרים את שמן שקרקרו עם אור ראשון. היה לילה קר ונטול שינה.

27.6.2014
שוב מזג האוויר הקר והרוחות העזות גרמו לנו לשנות תכניות. בתכנון המקורי היינו אמורים לרכוב לכיוון ברייט, דרך הרים מושלגים וחורש, אבל הרוחות היו עזות מידי והגשם והשלג היוו סכנה גדולה מידי בדרך לשם, מה גם שהיה סיכוי שהדרכים ייחסמו. החלטנו לברוח צפון מזרחה, לאורך החוף לכיוון לייקס אנטרנס.
הדרך ללייקס אנטרנס היתה מטורפת. רוחות עזות נשבו כל הדרך וממש הקשו את השליטה על האופנוע. היה קר מאוד ומלחיץ מאוד. חנינו בעיירה קטנה בשם מו לקפה. כמו שכבר התרגלנו באוסטרליה, לקח המון זמן להכין את הקפה ובסוף הוא היה כל כך מגעיל שבכלל לא הבנו למה אנחנו טורחים…  משם המשכנו ועצרנו בעיירה בשם סייל שנתנה לנו, בפעם הראשונה, את התחושה שהנה, הטיול התחיל.. חנינו על גדות אגם מקסים בשם גייאט, ראינו שקנאים, אווזים, ברווזים, ברבורים שחורים ועוד המון מיני ציפורים יפהפיות. נישנשנו משהו קטן לאכול, נחנו, צילמנו המון והמשכנו משם לכיוון היעד הסופי לאותו היום – לייקס אנטרנס. הגענו לשם בסביבות 1700, וקיבלו את פנינו אגמים יפהפיים. אנחנו מניחים שכשמו כן הוא – המקום שבו פורץ הים ליבשה ויוצר אגמים יפהפיים. השמש בדיוק החלה לשקוע, וכמיטב המסורת צבעה את השמיים והעננים בצבעי אש קסומים. עצרנו בתחנת המידע שלצערנו בדיוק נסגרה והחלטנו להתפנק במלון. עשינו צ'ק אין במלון הראשון שראינו – אספלנייד, שהיה מפנק במיוחד ואפשר לנו לנוח היטב כדי להתאושש מהלילה הקשה קודם ולהתכונן לרכיבה של המשך השבוע. כמובן שהפינוק כלל גם סטייק עם צ'יפס, שהרי אחרת זה לא פינוק!

28.6.2014
התעוררנו לבוקר יפהפה. רעננים אחרי שנת לילה מפנקת במלון כמעט התפתינו להשאר לילה נוסף בעיירה, אך לבסוף החלטנו להמשיך צפונה ליעד הבא. סוף סוף ראינו קצת שמיים כחולים והשמש זרחה, אך עדיין היה קר מאוד. שוב שתינו קפה מזעזע, שוב אכלנו מאפין שנראה נהדר אבל טעים קצת פחות ויצאנו לדרך. עצרנו בתחנת המידע, בו,כמו שחשבנו, ייעצו לנו לעלות לבאקן לטיול במערות הנטיפים. הרכיבה לוותה ברוחות חזקות, אבל הנוף היה מקסים. שילוב בין חורשות אקליפטוסים עבותות לבין אחו רחב ידיים עם פרות, כבשים ואגמים יפים. הגענו בשעת צהריים לבאקן והצטרפנו לסיור במערות עם מדריך קשיש וחביב ועוד קבוצות מטיילים מסין ופקיסטן. השילוב היה מעניין… המערות היו נהדרות, וראינו מראות מדהימים.
יצאנו מהמערות כעבור שעה, מסתכלים סביב כדי שאולי, רק אולי, יתמזל מזלנו ונראה איזה קנגורו או שניים. כמה היינו מופתעים כשראינו יותר מעשרה! אי אפשר להפסיק להתרגש כשרואים את החיה הזו… מביטה בך בסקרנות מרחוק, או מקפצת בקלילות מרחקים עצומים. וואו. אי אפשר גם לספר מספיק על התוכים שראינו, בשלל צבעים. קקטו לבנים, ועוד כאלו אדומים כחולים, ירוקים… פשוט מדהים.
עזבנו את באקן לכיוון מארלו. הדרך לשם היתה פתלתלה אבל פשוט משגעת! ראינו וומבט שמנמן וחמוד. כמה חבל שהוא היה מוטל לצד הכביש…  הכבישים שנסללים בתוך היערות, חוצים את בתי הגידול של בעלי החיים ורבים מהם מוצאים את מותם על הכביש. אנחנו נוסעים כל הזמן ביתר זהירות כדי לא לפגוש אחד כזה תוך כדי נסיעה.
הגענו למארלו לקראת החשיכה והקמנו במהירות את האוהל. אנחנו הולכים ומתייעלים בהקמה שלו ובארגון של כל הציוד, ועכשיו זה כבר עניין של דקות. לקח גם דקות להבין שהמקום שורץ יתושים ענקיים, מה שקצת הפתיע אותנו – ומאוד ביאס אותנו – כי בדכ אין יתושים כשקר. אז זהו, שיש. היה קר מאוד והיו מלא יתושים. סיימנו להקים את האוהל וברחנו מהר לפאב המקומי – שהיה המקום היחיד בעיירה הקטנטנה שהיה פתוח והלכנו לאכול ארוחת ערב. ישבנו ליד אח עצים מחמם ונעים ואכלנו ארוחת ערב טעימה עם כל קשישי העיירה… בילינו שם כמה שעות ושמחנו מאוד לגלות כשחזרנו לאוהל שהיתושים כנראה נשארו בפאב…

29.6.2014
הבוקר שלנו מתחיל בשעה שש ועשרה לצלילי גשם דופק על האוהל… הלילה הראשון שבו החלטנו להשאיר את הקסדות שלנו קשורות על האופנוע במקום להכניס אותן איתנו לאוהל. הממ. מכניסים את הקסדות ומקווים שהגשם יעבור אותנו. אחרי חצי שעה הבנו שזה לא המצב ובדיקה קצרה ברדאר של מזג האוויר מראה בדיוק ההפך. הגשם רק ילך ויתחזק.. מקלחת, קיפול אוהל, מבול!!! העברנו את האופנוע יחד עם האוהל שעודו חצי מורכב לסככת הברביקיו וקיווינו לטוב… החלטנו לא לתת למצב לבאס אותנו, שמנו לנו קצת מוסיקה – דייר סטרייטס זה סאונד טראק לא רע לפתוח איתו את הבוקר בכלל וכזה בפרט – והכנו לנו תה חם תוך כדי שאנחנו מייבשים ואורזים את האוהל.. אחרי שעה וחצי כבר מתחילים להיות רעבים, ומבינים שקפה הפוך ומאפין כבר לא יהיו הבוקר. בדיקה קצרה בארגזים מעלה חצי שקית קוסקוס מלא ומרק עוף. אז נכון ש0930 בבוקר, אבל מי אמר שקוסקוס אוכלים רק בצהריים… הרגענו קצת את הבטן וחיכינו לראות שיפור במזג האוויר כדי שנוכל לברוח לכיוון שבו השמש זורחת. עוד שעה וחצי, עוד תה, עוד מוסיקה טובה והנה, יש קצת כחול בשמיים! בדיקה קצרה ברדאר מעלה שיש לנו סיכוי טוב לברוח, אנחנו כבר ארוזים, עולים לאופנוע ויוצאים לכיוון מאלאקוטה. חנייה קצרה בדרך בקאן ריבר גילתה לנו מאפייה משפחתית, קטנה וחמודה שאסי זכר מטיול קודם, ולא אכזבה אותנו גם הפעם… היה שמשי, טעים ומנחם ואפילו הקפה היה טעים!
הגענו למאלאקוטה ועצרנו על חוף הים. הנוף היה משגע ונאספו מסביבנו המון שחפים שכנראה חיכו לקצת פירורים… הפעם הם התאכזבו. התלבטנו אם לחנות במאלאקוטה או להמשיך לעדן ולבסוף החלטנו להמשיך כיוון שהיה עדיין מוקדם והנסיעה היתה יחסית קצרה. ברוכים הבאים לניו סאות' וויילס! חצינו את הגבול מויקטוריה לנ.ס.ו והגענו לעדן. וואו, לא סתם קוראים לזה ככה… הכניסה לעיירה היתה ירידה חדה שגילתה בסופה חוף ים משגע… השמיים היו נקיים והנוף היה פשוט נהדר. עצרנו במעגן סירות יפהפה וראינו המון שקנאים. המצלמה נשלפה ונוספו עוד מאה תמונות יפות לאלבום. איזה אושר. המצברוח היה טוב ושמחנו להגיע לעדן. שימח אותנו גם לראות בתחזית מזג האוויר שצפויים כמה ימים של שמש. גם אם קרים, אך עדיין ללא גשם או רוח מטורפת כמו שחווינו כל הדרך מויקטוריה. עצירה קצרה בסופר לארגן אוכל ללילה וחנייה בקמפ סייט בשם – גן עדן. הקמפ סייט נקי, מאורגן ומסודר ותוך דקות גם האוהל שלנו היה כזה. ארוחת ערב אינטימית של פסטה ברוטב עגבניות היתה סיום נהדר ליום נהדר. החלטנו להשאר יום נוסף בעדן ולבלות אותו בטיול באיזור. התאכזבנו קצת לגלות שלא נוכל לצאת להפלגה לראות לווייתני האמפבק כי זה קורה רק בין ספטמבר לנובמבר, אבל בטח נמצא כבר משהו אחר לעשות.

30.6.2014
וואו, מקום כל כך יפה, ציפיות כל כך גדולות אבל איזה לילה קשה… היה קר ולא נוח ולא ממש ישנו. יש כאלה שיגידו שגם מישהו מאיתנו לקח את כל שק ה/שינה לצד שלו. שיגידו. קשה לקום אחרי לילה כזה, קשה להתאושש, קשה לצאת לדרך…. החלטנו לקחת את הבוקר באיזי, לעשות קצת כביסה – הזדמנות כזו של שמש, מכונת כביסה וחבלים – לא נופלת לידינו כל יום! ורק אז לצאת לטייל. אין לחץ. תוך כדי שאנחנו מארגנים את הכביסה פגשנו זוג אוסטרלים מבוגרים שחיים בקרוואן ומטיילים כבר שנים רבות. אנחנו חושבים על זה הרבה, ומחכים כבר לצאת לפנסיה כדי לעשות את זה בעצמנו. ואולי נעשה את זה קודם. מי יודע, הכל פתוח!
הכביסה בחבל, הארגזים באוהל, אפשר לצאת לטייל. קלילים, בלי עומס מיותר. יששש!  עצרנו בתחנת המידע, שהמליצו לנו על כל מיני פעילויות שקשורות ללווייתנים – מוזיאון לוויתנים, טיול לוויתנים, הרצאות על לוויתנים. החלטנו ללכת לגן חיות לראות כל מה שאפשר חוץ מלוויתנים. נסענו למרימבולה לגן חיות של חיות ייחודיות לאווסטרליה. היה עלוב למדי אבל בעיקר מעורר רחמים לראות את כל בעלי החיים שראינו כל הדרך חופשיים ומאושרים מאחורי כלובים. קקטו בכלוב קטן שמסביבו, על העצים מחוץ לכלוב כל החברים שלו חופשיים ומאושרים. עצוב. חזרנו לעדן להזכר שאין ארוחות צהריים בשעה שלוש אוסטרליה ושוטטנו עד שמצאנו בחור חביב שמכר לנו את הפיש אנד צ'יפס הכי טעימים שאכלנו עד היום. מכיוון שהעיירה הזו יושבת על הים, הדגי ופירות הים פה טריים במיוחד והדג היה נהדר. ביקור קצר בסופר סגר לנו את הקניות לארוחת ערב קלילה ועוד ביקור בחנות קמפינג ארגן לנו ספריי מיוחד שנרסס שעה אחרי על האוהל כדי שלא תכנס רטיבות פנימה מהגשם.
הגענו לקמפ סייט, הכביסה קופלה ואורגנה חזרה בתיקים. יש כבר תה חם מוכן וקצת קשיו לנשנש. עוברים על התמונות מהימים האחרונים ונהנים להזכר, כאילו זה היה לפני שנים. קצת מקנאים בעצמנו לפעמים כמה כיפ לנו. כותבים זכרונות ומקווים שהלילה נישן יותר טוב!

Writing this in English as we are struggling with Asi's Laptop, so had to type it on a PC in one of teh camp sites, and obviously they do not have Hebrew Keyboard…

July 1st:
Waking up in the morning after a much better night, having slept the full length thanks to the fact that Asi sprayed teh tent with a special spray preventing the humidity from getting soaked into it… Asi's back is still giving him a hard time, and so is my shoulder. Same as every morning i am off to the shower and Asi is kindly disassembling the tent and loads all the gear on the bike. i love him for doing it. for some reason, this time it takes me ages to get done with the shower, and by the time i am done, Asi already took care of everything, and is on his way to the shower to see what is taking me so long…
As finaly the joint kitchen is empty and not stinking from weird food, we are taking advantage of the opportunity to prepare toast for breakfast and enjoy our coffee quietly… We do not neglect Ben and Cooper, the camp's dogs and play with them for a while. few minutes later we are on our way. not sure where about we are heading to today, the only thing we know is that we are heading north, and will decide as we go along. We enjoy every bit of the sun… finally after so much rain and wind, we can enjoy the wormth of the sun. it is still a bit windy, but not too bad.

We stop for some coffee and tobacco refill in a very nice town called Merimbula; the coffee is not half bad for a change…! short break, and we are back on the bike, heading north, along the amazing coast line of eastern Australia. what a sight! beatiful bays and lakes all along, simply amazing. As we dont know most of the places here, we gamble a lot. we find a place that either looks nice or that its name sounds nice (all the names are so weird!), and stop there, hoping for the best. this time we hit a jackpot! Tathra was an awesome choice. we stopped at this gorgeous bay, and even got a glimpse of Humpback whales!! we were very excited. we climbed up the mountain hoping to get a better view of the giant whales, but unfortunately we didnt. never mind, it was great anyway. getting back to the bay was also a good gamble as we saw a seal. i was sure it was a shark (i am looking forwward to see a shark ever since we hit the road…), but it turned out to be a seal. not a disappointment at all! We met a lot of nice poeple at the bay. all along the road we meet nice and interesting people asking for out whereabouts, curious to see the bike with all the gear. honestly – i like the attention!

We hopped back on the bike, still unsure what our destination is for today; We entered Long Beach to the GPS, but still werent sure this would be our next camp site. a couple of hours later, we decided to stop for a coffee break in a little town called Tilba Tilba that seemed nice. yet anotehr good gamble… we walked along the main street which was full of small shops with nice arts and crafts, and we boughs some candy at one of the stores. me and my sweet tooth…
We decided to have our coffee at this nice coffee shop at the end of the road, not sure why… we ordered 2 paninis (actually toasts with cheese) and some coffee, and while doing so, we realized that the owner is a nice Israeli woman named Orit who migrated from Israel to Australia 15 years ago when she married an Ausi soldier that she met in Sinai. She was very kind, and gave us a special herbal tea that she mixes on her own. we enjoyed the tea for a few days later… 2 paninis later, we were on the bile again, heading north. we passed through a small town called Narruma which was quite nice. the road is beautiful. a lot of lakes, green meadows and nice beaches. It was getting late, and we are still unsure where we are heading. we understood that we are not going to make it to Long Beach today as we lingered more than expected in Tilba, so we stopped at Malua Bay. we couldnt find a Caravan Park, so we had to settele for a motel, where we were checked in by a nice elderly woman, and it felt a bit like the Eagles' song Hotel California… we just hoped we could check out eventually, and not like in the song….! we were the only guests at the hotel which smelled a bit, but was not too bad after all.We went to the nearest supermarket and bought 2 steaks, and cooked them with a side of Pasta and Salad at the Motel. we heard good music, and mainly enjoyed each others company more than anything else. Another great day is over, heading north tomorrow

ובפרק הבא נסביר מה התמונה הבאה…

—————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות להדר ולאסי

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

עונת המסעות הרכובים במרכז אסיה בעיצומה

חלקי חילוף, מעברי גבול וכבישים דפוקים

שלום חברים
אני שולח סיפור דרך קצר שלנו במרכז אסיה שכבר כתבתי מזמן ולא שלחתי. אנחנו בעצם כבר שבוע במונגוליה, תקועים כרגע בעיר מונגולית בשם tosontsengel, גשום כבר יומיים ואי אפשר לזוז עם האופנועים בבוץ הזה. הצלחתי לקנות כרטיס סים כדי שיהיה קצת אינטרנט. אנחנו חמישה אופנועים מנסים לחצות את מונגוליה בבוץ. את הסיפור המלא אשלח כשזה יגמר באולן בטר, לא ידוע מתי.

מרכז אסיה
חלקי החילוף הגיעו ועזבנו את טביליסי ג'ורג'יה לכיוון רוסיה על הדרך הצבאית, the georgian militery road, הדרך מקסימה ומטפסת על הרי הקוקז, השיא הוא בכפר kazbegi, וההר באותו השם, וכנסית gergety trinity, קשה לעזוב נוף כזה ונשארנו יומיים ,טיפסנו על חצי הר,ביקרנו בכנסיה, ונפרדנו מהאוכל הגרוזיני הטעים.
משם המשכנו לכיוון גבול רוסיה. אימא רוסיה קיבלה אותנו כמו שרק אימא רוסיה יכולה. תור אינסופי של כלי רכב , נהגי משאיות שצורחים עלינו להזיז את האופנועים ושוטר רוסי נחמד שניסה לעשות סדר בבלאגן ולא הפסיק לצחוק שיש לי מדבקה של בוב מרלי על לוחית הרישוי איפה שצריכה להיות מדבקה עם דגל ישראל. אינסוף ניירת ופקידת מכס שהחזירה אותנו שלוש פעמים להכין מסמכים ברוסית מכיוון שהיו לנו טעויות. אחרי שש שעות זה נגמר ומצאנו את עצמנו במלון דרכים קרוב לגבול.
משם המשכנו לכיוון Astrakhan, שם אמורים לחכות צמיגים וגלגל שיניים לאופנוע של בת' שהזמננו מחנות במוסקבה. אלף קילומטר בכבישים ישרים ושוממים בנוף שטוח של מדבר טרשי עם חניית לילה בעיירה רוסית קטנה ומוזנחת עם תושבים בודהיסטים נחמדים בעלי מראה אסייתי. ניסינו להימנע מנסיעה דרך צ'צ'ניה ודגסטאן, רוכבים רוסים שפגשנו בג'ורג'יה סיפרו לנו שצ'צ'ניה בסדר אבל בדגסטאן צריך להיזהר,לתדלק ולנסוע. אולם הגיפיאס חשב אחרת ולקח אותנו דרך דגסטאן בכל זאת. עבר בשלום.
הקילומטרים האחרונים היו בדלתת נהר הוולגה לפני שהוא נשפך לים הכספי ולפחות זכינו לקצת נוף אחרי כל המדבר הזה.
Astrakhan היא עיר קטנה ונחמדה וגם קצת מוזנחת, מיקומה על נהר הוולגה הופך אותה לבעלת קסם.

מיד כשנכנסנו לעיר עצרה מכונית לידנו ויצאו ממנה שתי בחורות עם חיוך גדול, בלי שום מילה באנגלית עזרו לנו למצוא בית מלון עם חניה לאופנועים, התברר שהן אופנועניות בעצמן ובעזרת תירגום אינטרנטי קבענו להיפגש בערב לסיבוב עם האופנועים. ובאמת בערב הופיעה נדיה עם אופנוע ספורט נוצץ ולקחה אותנו למפגש האופנוענים במרכז העיר. אז הבננו שזו עיר מלאה באופנועים, מכל פינה צצו חבורות אופנוענים מרעישים שנוסעים במהירויות שאסורות בתוך עיר. מצאנו את עצמנו רוב הלילה רוכבים בחבורת אופנועים שלקחו אותנו לראות את כל האטרקציות בעיר.
בבוקר חשבנו שנאסוף את הצמיגים ושאר החלקים, נרכיב אותם ונמשיך. הגענו למוסך האופנועים שנקבע כמקום האיסוף אך הצמיגים לא הגיעו. אי אפשר היה לתקשר על בעל המוסך שלא מדבר מילה באנגלית והדבר היחיד שהבננו הוא , zavtra , מחר. ואת אותה תשובה שמענו כל יום במשך שבוע. וכך מצאנו את עצמנו מחכים לצמיגים במשך שבוע באסטרחאן, כבר מצאנו את המסעדות החביבות עלינו, עברנו למלון קרוב יותר למרכז, תיקננו את המכשירים הסלולרים שהתקלקלו, פגשנו עוד אופנוענים, וצעדנו רבות לאורך נהר הוולגה.

לאחר שבוע הגיעו הצמיגים ושאר החלקים, הרכבנו אותם במוסך חביב שהמליץ לנו אחד האופנוענים שהכרנו וביום המחרת כבר ארזנו וברגשות מעורבים אמרנו שלום לאסטרחאן והתחלנו את דרכנו לכיוון קזחסטאן רק כדי לחצות אותה ולהגיע לאוזבקיסטן.
זה היה הביקור הראשון שלנו ברוסיה, תמיד ריגשה אותי המחשבה על ביקור ברוסיה הגדולה ולו רק בגלל שהיא רוסיה. הרוסים התגלו כחביבים למדי, למרות שיש גם כאלה שצורחים עליך נייט כשהם לא מבינים מה אתה רוצה. לפעמים קשה לתקשר איתם, בכל מקום אחר הצלחנו לתקשר עם האוכלוסיה בשפת סימנים, ברוסיה זה לא עובד. וקשה למצוא דוברי אנגלית. האנשים התקשורתיים ביותר שפגשנו היו האופנוענים. רוסיה הייתה חוויה טובה. עוד נשוב לרוסיה במסע הזה יותר מפעם אחת. אני כנראה עוד אחצה את רוסיה ממזרח למערב בדרך חזרה לארצנו הקטנטונת.
מעבר הגבול לקזחסטן היה מהיר יחסית. ידענו שיש לנו בערך אלף קילומטר וחשבנו שייקח יומיים. לאחר מספר קילומטרים הבננו שזה ייקח יותר , הכבישים בקזחסטן הם הגרועים ביותר שראיתי וקשה להתקדם. הנוף עדיין מדברי ושטוח וחוץ ממשאבות נפט פה ושם כמעט ואין כלום בדרך. עצרנו ב Aktau וב beynau ואת שמונים הקילומטרים האחרונים רכבנו בדרך לא סלולה ובוצית עד גבול אוזבקיסטן.

חצינו את הגבול לאוזבקיסטן אחרי מעבר גבול יחסית מהיר, שוב הרבה ניירת ובדיקות בטחוניות אבל אחרי גבול רוסיה זה נראה קליל.
התחלנו לרכוב ,הנוף עדיין מדברי ושטוח אבל הרבה יותר חם. אחרי מאתיים קילומטר הבננו שאין תחנות דלק, למזלנו מכרו לנו דלק במסעדה היחידה שהייתה בדרך. קיבלנו עשרים ליטר בבקבוקי מים מינרלים, בלי לדעת מה איכות הבנזין שפכנו אותו למיכלים. נתנו לנו גם חדר לישון ובילינו את הערב עם נהגי משאיות רוסים שיכורים מוודקה שסיפרו לנו סיפורים על דרך הרי הפמיר, pamir highway
בימים הבאים הבננו שבצפון מערב אוזבקיסטן אין תחנות דלק, יש, אבל הן סגורות. ומשיגים דלק במסעדות בצידי הדרכים במחיר מופקע או בשוק השחור. אי אפשר למצוא בנקומט ומחליפים כסף בשוק. בילינו מספר ימים במערב אוזבקיסטן וביקרנו בים ארל המיובש.

ביקרנו בחיוה, בוכרה וסמרקנד. בהחלט שלוש מקומות מיוחדים במינם עם הרבה הסטוריה וארכיטקטורה. פגשנו לא מעט אופנוענים שעושים את דרכם ממערב למזרח וההיפך.
חם באוזבקיסטן, חם מאוד אפילו לכאלה שבאים ממדינה חמה כמו ישראל. הכבישים מחורבנים והנוף עדיין מדברי ושטוח. מחיוה לבוכרה צריך לחצות חמש מאות קילומטר של מדבר לוהט ושומם, משימה לא קלה. השוטרים באוזבקיסטן מציקים, יש הרבה תחנות ביקורת ששוב ושוב בודקים את הדרכון ומכניסים עוד רשומה לאיזה ספר. ושוטרי התנועה מתרוצצים עם מצלמות מהירות ,ברור שעצרו גם אותי, זה עלה לי עשר דולר שוחד לשוטר עד שעזב אותי לנפשי.

ואי אפשר שלא להזכיר את הכסף האוזבקי, עבור מאה דולר אתה מקבל שלוש מאות שטרות של אלף, מה שמחייב אותך להסתובב עם כמויות גדולות של כסף בכיסים, מזל שיש לי ארגזים גדולים באופנוע.
המשכנו לתשקנט, toshkent, שם הייתי צריך לעשות את הויזה האחרונה במסע הזה, ויזה לקירגיסטן.
משם חצינו לטג'יקיסטן ורכבנו לכיוון עיר הבירה dushanbe, בדרך עברנו במנהרת anzob tunnel הידועה לשמצה שאנחנו קוראים לה the tunnel of doom,
רוכבים רבים שפגשנו הזהירו אותנו מהמנהרה הזו, ורבים מעדיפים לנסוע שבע מאות קילומטרים ורק לא לעבור שם. מדובר במנהרה באורך חמישה קילומטר, חשוכה לחלוטין, בורות בעומק שני מטר מוצפים במים, ברזלים בולטים מהקירות, גזי פליטה של משאיות ובעיקר נהגים שנוסעים במהירויות מטורפות לשני הכיוונים. זכינו להיתקע שעתיים בתוך המנהרה בגלל משאית שהתנגשה ברכב כבד אחר. עברנו את זה בשלום וידענו שאם נצטרך לנסוע פה שוב נעשה את המעקף של שבע מאות קילומטרים. יש דברים שאתה צוחק עליהם בדיעבד, על המנהרה הזו אני לא צוחק, זו סכנת מוות לאופנוענים.

מנהרתanzob tunnel

הגענו לדושנבה בדרך יפהפיה שם התכווננו לקבל אישור נסיעה בדרך הפמיר, the pamir highway,ניגשנו למשרד ה ovir אולם השוטר הודיע לנו שלא נותנים אישורים כרגע. בדרך חזרה לבית מלון פגשנו שני אופנוענים נוספים שקיבלו את אותה תשובה. רון ודין מאוסטרליה, Ron and Dean. רון ודין, שני אוסטרלים בשנות החמישים לחייהם, רוכבים מלונדון לוולדיווסטוק במזרח רוסיה על אופנועי סוזוקי 650 והם בערך באותו מסלול שלנו.

ביחד ניסינו משרד תיירות שהבטיחו לנו שינסו לסדר לנו אישור אולם ביום המחרת הודיעו שאי אפשר ולא ידוע מתי יחליט הצבא לתת שוב אישורים. שמענו על הרבה תיירים שיושבים ומחכים שזה יקרה מכיוון שזו הסיבה שהגיעו לטג'יקיסטן. החלטנו שלא נחכה ומאוכזבים שלא נבקר בהרי הפמיר החלטנו לבקר בעוד עיר בטג'יקיסטן ולהמשיך לקירגיסטן. ארזנו ויצאנו לכיוון kulob.
בתחנת דלק ביציאה מהעיר נשברה רגלית צד באופנוע שלי, מה שחייב אותנו לחזור לבית המלון ולתקן את הרגלית. הרגלית תוקנה בשעתיים, אך בזכות זה פגשנו בדרך לא דרך אופנוען מקומי, בין היחידים במדינה הזו, שסיפר לנו הרבה על דרך הפמיר וגילה לנו שאם נננסה בעיר קולוב נקבל אישור בלי בעיה.
מהססים נסענו ל kulob ומצאנו את משרד ה ovir ואכן תוך שעה ולאחר תשלום זעום בבנק המקומי היה בידינו אישור נסיעה בדרך הפמיר.
שמחים וטובי לב שמנו גז לכיוון הפמיר, לא לפני שהודענו לרון ודין שעדיין מחכים בדושנבה על ההצלחה שלנו. הם כבר יהיו יום אחד אחרינו.
דרך הפמיר היא הדרך היחידה המקשרת בין מרכז אסיה לסין ונוסעת בחלקה על גבול אפגניסטן ועד לקירגיסטן. התחלנו בדרום על גבול אפגניסטן והגענו עד לעיר khoroug.
הדרך, שקילומטרים רבים ממנה אינם סלולים, עוברת במקומות בלתי הגיוניים, הנוף מהמם וזהו בהחלט אחד המקומות היפים שראיתי בחיי. החלקים הלא סלולים הם רכיבה לא קלה שכוללת כמה חצית נהרות. האופנועים נשברים וזהו בהחלט מבחן לקור הרוח שלי.
ב khoroug שוב פגשנו את רון ודין, מסתבר שהם רוכבים יותר מהר מאיתנו.

משם יצאנו ביחד לכיוון murgab בגובה הרי הפמיר. אנשים בדרך הזהירו אותנו ממחלת גבהים בפמיר. בדרך למורגב כבר חשתי מוזר וככל שעלינו בגובה זה החמיר עד למצב שהייתי צריך לעצור כל חצי שעה למנוחה ונשימה. גם רון הרגיש דומה ורון ודין נתנו גז כדי להגיע מהר, אנחנו המשכנו לאיטנו, מדובר בדרך לא סלולה שרובה קפלי קרקע ששוברים את האופנוע ושוב מעמידים את העצבים שלי למבחן. הגענו למלון במורגב בשארית כוחותי, נזרקתי על המיטה וישנתי יממה שלאחריה הרגשתי יותר טוב.
במורגב, עיר בגודל של כפר שהמבנה הגבוה ביותר היה שתי קומות של בית המלון, פגשנו הרבה טיילים מכל הסוגים, רוכבי אופניים ורוכבי אופנועים וכאלה שהולכים או נוסעים בטרמפים. השהייה בעיר המרוחקת הזו הייתה נעימה.
ממורגב המשכנו לכיוון קירגיסטן וחצינו את המעבר הגבוה בהרי הפמיר, הדרך לא סלולה וזה בהחלט היה השיא של דרך הפמיר. הנוף מעורר השתאות.
מעבר הגבול הקטן היה המהיר ביותר שחווינו, שלושה שוטרי גבול ושער. תוך שתי דקות יצאנו מטג'יקיסטן. עשרים קילומטר נסיעה בנוף מדהים iהגענו לשער הקירגיזי. שני שוטרים ושער, עוד שתי דקות וכבר היינו בקירגיסטן.
בכניסה לקירגיסטן הנוף משתנה מהרי הפמיר הצחיחים להרים ירוקים,הנוף הזה ילווה אותנו עד שנעזוב את קירגיסטן.
המשכנו לעבר הכפר sary tash ושוב פגשנו את רון ודין שהגיעו לפנינו. התמקמנו בבית הארחה וקיבלנו חדר חם ואת הארוחה הקירגיזית הראשונה שלנו שכללה כנראה בשר סוסים.
בבוקר בבדיקה כללית לאופנוע הבחנתי שהבורג שמחזיק את הבולם האחורי באופנוע שלי שבור, זה מה שקורה כשרוכבים בפמיר עם אופנוע עמוס מאוד. זו בעיה קשה ובכל זאת החלטתי לרכוב לעיר אוש, osh עם בורג שבור בתקווה למצוא בורג חליפי.
רכבנו לאוש ביחד עם רון ודין , אנחנו רוכבים ביחד כבר כמה ימים, התוכניות שלנו זהות ויכול להיות שנמשיך ביחד עוד הרבה קילומטרים.
באוש יצרנו קשר עם חברה להשכרת אופנועים שמנוהלת ע"י שני שוויצרים, muztoo, אחד מהם פגשנו בפמיר. הגענו למוסך שלהם ופטריק המכונאי עזר לי לחלץ את הבורג השבור ומצא לי בורג חליפי שיקח אותי לפחות עד ברנאול ברוסיה לשם כבר הזמנתי בורג מקורי.
וכאילו לא חסר צרות, אחרי שעזבנו את אוש ברכיבת שבילים נקרע לי צמיג אחורי, הצלחנו לתקן משהו ולחזור מאתיים קילומטר לאוש, שוב לפטריק שהרכיב לי צמיג חדש.
העברנו כמה ימים באוש ונסענו בדרך מקסימה במשך יומיים רכיבה לבישקק. שם נפרדנו מרון ודין וקבענו להיפגש בברנאול ברוסיה. הם נוסעים לאלמטי בקזחסטן לטפל בויזה למונגוליה ואנחנו נעביר עוד כמה ימים בקירגיסטן. רכבנו עם אופנוען טורקי שפגשנו כמה שבועות לפני באוזבקיסטן, ושוב בבישקק.
העברנו עוד שלושה ימים בקירגיסטן היפה. רצינו יותר אבל צריך להתקדם מזרחה ,רצינו להגיע למונגוליה בתחילת אוגוסט.
עברנו לקזחסטן, שוב. אלף ומשהו קילומטר עד לגבול רוסיה, אנחנו נוסעים לברנאול ברוסיה שם מחכים לי צמיגים ועוד חלקי חילוף אחרים, בעיקר בורג לבולם האחורי. אני רוכב עם בורג משומש שנקנה בשוק באוש ואני לא ממש סומך עליו.
קזחסטן לא איכזבה אותנו, הכבישים מחורבנים בדיוק כמו שציפינו. לו הכבישים לא היו כל כך גרועים אפשר היה גם להנות מהנוף המדברי. אני בטוח שיש לקזחסטן מה להציע לתיירים, אבל החוויה שלנו היא דרכים קשות, בחלקן לא סלולות, מזג אויר קשה, חם מידי, ושוטרים עם מצלמות מהירות בכל פינה.
שלושה ימים ואנחנו שוב ברוסיה. הפעם מעבר הגבול היה קל יותר ולא כלל מכס. אולי בגלל שעשינו מכס בקזחסטן. יש שמועות שיש למדינות האלה הסכמי מכס. או שאחרי שנכנסים פעם אחת לרוסיה הפעמים הבאות יותר קלות. בכל מקרה הכניסה לרוסיה לוותה באנחת רווחה, סוף סוף קצת אספלט לא שבור. אחרי חודש בדרכים של מרכז אסיה הרכיבה על אספלט היא תענוג עילאי. והכניסה לרוסיה היא חזרה לעולם מערבי.
הגענו לברנאול , רון ודין הגיעו יום אחרינו.

פגשנו את אנדריי, איש הקשר שלנו לחלקי החילוף, קיבלנו את הצמיגים וחלקי החילוף, רון ודין קיבלו את חלקי החילוף שלהם.
בילינו עוד שבוע בברנאול, עשינו טיפולים גדולים לאופנועים, תיקון תקלות והחלפת ברגים שבורים. חידשנו ציוד קמפינג ושתינו קפוצ'ינו אמיתי. וכל זה כהכנה לקראת החלק האחרון במסע הזה, מונגוליה.
רון ודין עזבו יום לפנינו וקבענו להיפגש בעיר olghi במונגוליה. העברנו עוד יום עבודה על האופנועים ויצאנו לכיוון גבול מונגוליה. ההתרגשות גדולה, כל כך הרבה סיפורים שמענו על מונגוליה מרוכבים שפגשנו בדרך, קיבלנו הרבה מידע שרק בילבל אותנו יותר, נגיע ונראה מה יהיה.
רכבנו יומיים על הרי האלטאי ברוסיה , נהנים מהאספלט האחרון שנראה בזמן הקרוב.
מרכז אסיה היא בהחלט חויה בלתי רגילה. אלו מדינות עולם שלישי עם נגיעה מערבית. בערים הגדולות יש הגל אבל בכפרים רוב האנשים חיים בתנאים שאנחנו נקרא להם עוני,ובכל זאת יש הרבה חיוך על הפנים. כשרוכבים על אופנוע פוגשים את התושבים, בכל מקום שאתה עוצר מתגודדים סביבך אנשים ומתעניינים במעשיך. המפגש מרתק ולפעמים גם מצליחים ממש לנהל שיחה. השאלות הנפוצות הן אד-קודה, מאיפה אתה? וסקולקה, כמה עולה האופנוע? הלוואי שיכולתי להישאר פה יותר אבל צריך לזוז. אולי עוד נחזור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה