לדברים טובים מתרגלים מהר

והנה ההרפתקה מזנקת שוב

אם חשבתם שבארץ דברים זזים לאט ובחוסר יעילות עוד לא הגעתם לאפריקה.
זה השבוע השלישי שאני מטורטר הלוך חזור בין אישורים וחתימות כדי להעביר את הבעלות של האופנוע על שמי.
הפקידים במשרד הרישוי בכלל לא ידעו שתייר יכול לרכוש רכב ורק אחרי שהקראתי להם את החוקים מהאינטרנט הם נזכרו שזה אפשרי והעבירו אותי מסכת טירטורים שלא עברתי בימי הראשונים של הטירונות.
כבר כמעט התייאשתי מהם עד שגיליתי את נקודת התורפה של הרשויות בדרום אפריקה.
מצלמת קסדה!
אחרי הביקור השביעי שלי שם ראיתי שאף אחד לא לוקח אותי ברצינות והחלטתי לשים לזה סוף
"כל מה שהיה פה מצולם וזה הולך לעבור הלאה למנהלים " צעקתי על האחראית במשרד הרישוי.
היא לקחה שתי צעדים אחורה ובמבט מבועת שאלה עם זה באמת מצלמה.
תוך עשרים דקות יצאתי מאושר עם האישורים והחתימות שהייתי צריך.
עליתי על זה כשעצרו אותי שוטרים וביקשו ממני את הרשיונות של האופנוע [טרם היו בידיי הרישיונות] ליפני שהספקתי להגיב השוטר הסתכל על המצלמה שדבוקה על קסדתי ושאל מה יש לי על הראש. סיפרתי לו שזו מצלמה שמחוברת לחברת אבטחה ושהכל מצולם בשידור חי אז ושיגיד שלום. גם הוא לקח צעד אחורה, הבין שאין לו פה ממי לקחת שוחד ושוחררתי לשלום.

[youtube_sc url="http://youtu.be/tW0u3yuAb1U"]
סוף סוף יכולתי לעזוב את העיר ולרכב אל מרחביה האדירים של דרום אפריקה.
עליתי צפונה לאיזור הבלייד ריבר קניון.
קחו את יער אודם, תערבבו עם רמות מנשה, תוסיפו קצת מאיזור הגלבוע ותכפילו באלפיים.
ככה זה הבלייד ריבר קניון.
אחרי יום מופלא של נופים והשכבות הגעתי להוסטל עזוב באיזו עיירה חשוכה.
את הלילה העברתי עם סיל, העובד של ההוסטל והיחידי שהיה שם חוץ ממני.
הוא סיפר לי שהוא בן 25, יש לו שני ילדים ושהוא נולד ב1987.
עשיתי חישוב מהיר וסיפרתי לו שהוא כבר לא בן 25.
הוא היה מופתע קצת בהתחלה אבל ניראה שקיבל זאת בשימחה.
בבוקר יצאתי לכיוון הקרוגר פארק [פארק לאומי בגודל של ישראל].
זה ידוע שאין כניסה לפארק עם אופנוע בגלל הפילים, האריות וטורפים אחרים.
אבל הייתה לי התערבות עם חבר מיוהנסבורג ושאצליח להכנס ולא תכננתי להפסיד.
אבל על זה אספר בשבוע הבא.
שבת שלום

** תודה למי עדן וקולומביה על התמיכה, העזרה וציוד למסע

לבלוג של רום הקליקו כאן

————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לרום בן אליהו

————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לאחר חציית דרום אמריקה והפסקה בבית

רום יוצא מדרום אפריקה צפונה

את רום פגשתי לאחר שובו מדרום אמריקה. אין ספק איש מיוחד ורוכב יוצא דופן. עושה את הרכיבה והדיווח עליה, באופן מאד יסודי ומרענן. לפני יציאתו קבענו שאתן במה לדיווחים שלו כאן, וכמובן אתן קישור לבלוג היפהפה שהוא כותב (וכולל דיווחים קודמים על מסעו בדרום אמריקה)

אז יצאתי שוב לדרך
להפרד מהכל בפעם השניה זה משמעותי יותר. אני מכיר את הגעגוע ולכן גם קשה לי יותר הפעם. אבל יצר ההרפתקנות חזק מהכל.
נפרד מהחברה, מהמשפחה וטס ליוהנסבורג, דרום אפריקה.
בעצירת ביניים באתיופיה, נחתה איתנו פלוגה של חיילים נפאלים מהאו"ם. התור לאיזור ההמראות היה גדול מאוד ופחדתי שאאחר את הטיסה. למזלי פתחו כניסה מיוחדת לחיילי האו"ם וללחוץ מהארץ והצלחתי להכנס איתם ולהספיק לטיסה.
במטוס אני יושב ומצמיד את מצחי אל החלון במבט מטה אל המרחקים הבלתי נתפסים שאצטרך לעבור.
בלי יותר מדי תוכניות, נחתתי ביוהנסבורג. אחרי שכל נהגי המוניות הפחידו אותי [שטיפת מוח של 5 שעות שעברתי במטוס על כמה מסוכנת העיר הזאת ובעיקר נהגי המוניות] החלטתי שלהשכיר רכב יהיה הדבר הבטוח ביותר.
שם לראשונה הזהדתי עם האיש מהבדיחה ששומעה ברדיו שיש משוגע שנוסע נגד הכיוון ואומר לעצמו: רק אחד?! כולם פה משוגעים"
אז אחרי שהתרגלתי להגה בצד ימין ולהילוכים בצד שמאל ולנהיגה בצד שמאל ולרוורס בלחץ אטומי בכניסה לנתיב הנגדי – הגעתי בשלום לביתם של דרור ויעל שקיבלו אותי בזרועות פתוחות ובנדיבות יוצאת דופן, בלי שום היכרות מוקדמת ועזרו לי להתאקלם.
את הימים הבאים העברתי בביקורים בכל סוכנויות האופנועים באיזור בכדי למצוא את "האחד" שיתאים למסע המיוחל.

[youtube_sc url="http://youtu.be/RXTn-hanlZM"]

זה לקח יותר זמן ממה שצפיתי. באחד הימים הלכתי לבית-הכנסת האזורי כדי לנסות למצוא מישהו שמבין באופנועים ויכול לעזור לי.
את הכניסה למתחם בית-הכנסת חסמו שני שומרים גבוהים עם כיפות והתחילו בשאלות חוקרות על רצוני להכנס למתחם.
ראיתי שאין לי ברירה, וחשפתי את זהותי, סיפרתי כמה סיפורי גבורה ומיד פתחו לי את השער ואחד השומרים אף הזמין אותי להתארח בביתו.
הגעתי לביתו של הילל שאירח אותי כבן בית והכיר לי את משפחתו הנפלאה.
התלוותי להלל לבית כנסת מידי יום ונחשפתי לקהילה יהודית יוצאת דופן בלכידות ואיכות האנשים שבה.
ארץ ישראל בשבילם היא כמו רומנטיקה מעבר לים. אנשים שביקרו בארץ פעמיים בחיים שלהם מעריצים את ישראל באופן עיוור ומוחלט ומעודכנים בחדשות היום יום אפילו יותר ממני. "מה אתה אומר הנחלאווי הזה צדק אה" שאל אותי אחד עם מבטא דרום אפריקאי כבד באמצע התפילה.
אני יושב בצד עם חיוך ומקשיב לשבחים שמפריח הרב על ארץ ישראל וחושב לעצמי אם רק הישראלים היו מעריכים קצת יותר ומתלוננים קצת פחות, אולי באמת היה מגיע לנו לקבל כאלו שבחים.
ביום שישי הלכנו לבית כנסת גדול ומפואר וכמו תמיד פתחתי את התנ"ך לפי זה שלידי ועשיתי קולות ותנועות של מבין עניין [למרות שאני תמיד מאבד את הפסוק הנכון אחרי שניה]. פתאום הפסיק הרב את התפילה ואמר שיש אורח מיוחד שהגיע מישראל.
מזל שזה שלידי הסיח את דעתי ואמר לי שהוא מדבר עליי – כי אני המשכתי להתנדנד ולמלמל את הפסוקים. הרב סיפר שאני יוצא לחצות את אפריקה לבדי ונתן את ברכתו. מיד אחרי התפילה, הגיעו כולם ללחוץ את ידי ולברך דרך צלחה. זה אירוני שדווקא כאן, בדרום אפריקה גיליתי והתחברתי לראשונה לצד הכל כך יפה של הדת.
ימים עברו וההתמדה בחיפושים השתלמה כשהגעתי לראות אופנוע שפורסם באינטרנט. זו הייתה ללא ספק אהבה ממבט ראשון והבנו שנועדנו אחד לשני.
אני נמצא כרגע באירגונים אחרונים לפני היציאה לדרך. האופנוע כבר מועמס וההתרגשות בוערת בכל חלקי גופי. מכאן אתחיל לרכוב דרומה לקייפטאון, הנקודה הדרומית ביותר ביבשת אפריקה. משם אפלס את דרכי צפונה דרך נמיביה, בוצואנה, זמביה, זימבבואה, מלאווי, טנזניה, אוגנדה, קניה, אתיופיה, אריתריאה ולארץ הקודש.
אם הכל ילך חלק אגיע הביתה עוד חצי שנה.

באהבה
רום

**תודה למי עדן על ולקולמביה על התמיכה האופנוע והציוד.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

שלומי ובת' על שני אופנועים

בדרך לחפש מאיפה השמש זורחת

שלומי חבר משותף במועדון רוכבי השטח של BMW בישראל. כבר חרש חו"ל על אופנוע. באמצע מרץ 2014 יצא עם בת' רוכבת אמריקנית על BMW650 (אותה פגש בדרך במסע הקודם שלו לבלקן) הם עלו בחיפה על המעבורת ההכרחית שלקחה אותם ליוון ומשם יצאו צפון מזרחה לבולגריה ולטורקיה. ההרפתקנים המיוחדים האלה מטפטפים לנו מדי פעם קצת מהדבש שלהם:(מי שרוצה את ההיבט של בת', זו כתובת הפייס שלה –  וגם כאן – קצת מהיסטוריית המסע של בת' – באנגלית כמובן  )

שלום חברים
בימים האחרונים אנחנו רוכבים בכורדיסטן הטורקית,פגשנו פליטים כורדים סורים על גבול טורקיה סוריה שחיכו לבני משפחה נוספים שיצליחו לברוח מסוריה כשהצבא הטורקי מנסה לעצור בעדם עם יריות באויר. הסורים התרגשו לפגוש ישראלי דווקא במקום כזה,גם אני התרגשתי, הצלחתי לדבר איתם בכמה מילים בערבית שאני מכיר ולשמוע מהם כמה קשה כשצריך לברוח מביתך. האחווה בין בני אדם משכנעת אותי יותר ויותר שכולם בסך הכל רוצים שלום. בשביל רגעים כאלה יצאתי למסע הזה.
לפני כמה ימים היינו בכפר קטן ליד iskendrum על חוף הים התיכון, חמש מאות קילומטר צפונית לחיפה,במושגים של טורקיה זה קרוב. זו הייתה הרגשה מוזרה לדעת שהבית כל כך קרוב, אחרי סיבוב של עשרת אלפים קילומטר חיפה נמצאת במרחק נגיעה.
משם המשכנו לחרן, מקום מושבו של אברהם לפני שעלה לארץ כנען, חצינו את נהר פרת ובהמלצת דורון קדמיאל עצרנו בעיר Diyarbakir שנחשבת לבירת כורדיסטן,מדינה שבעצם לא קיימת רשמית.

מזרח טורקיה כל כך שונה ממערבה,פחות מטופח ומפותח,הנוף האנושי שונה, שומעים פה הרבה ערבית וכורדית,מכוניות עם לוחיות זיהוי מאירן, שוק צבעוני וקפה כורדי נהדר בטעם פיסטוק.

את בולגריה חצינו תוך שבועיים, מתוכם שבוע של שתיית בירות וויסקי ב motosapiens camp במרכז בולגריה,היו שם עוד אופנוענים וחבורת בריטים שעברו לגור שם,מקום חובה לכל אופנוען שעובר באיזור. וכמובן ביקור במוסך במוו סופיה לניקוז אויר מהבלמים אחרי שאני עשיתי בלאגן באופנוע.

מבחר תמונות מבולגריה:

חשבנו שנעבור את טורקיה בשלושה שבועות, אנחנו כבר חמישה שבועות פה. כבר אחרי איסטנבול הבננו שהבולם האחורי באופנוע של בת' שבק חיים,נזל כל השמן,והאופנוע נוסע בעצם על קפיץ. בנוסף בבולמים שלי יש סימנים של ספק נזילות. המשכנו לאיזמיר והתארחנו כמה ימים בכפר קטן אצל אלפי, חבר אופנוען שהכרתי בשנה שעברה בבולגריה. המשכנו משם לאנקרה כשהאופנוע של בת' מקפץ כמו רקדנית בלט ובת' עומדת בזה בגבורה, אני הייתי יוצא מדעתי, טורקיה גדולה וכל נסיעה היא מאות קילומטרים. במוסך במוו אנקרה אישרו שהבולם גמור ואמרו שיקח עשרה ימים להזמין חדש. בהתכתבות קצרה עם החנות שממנה נרכשו הבולמים החליטו לשלוח לנו בתוקף האחריות בולמים חדשים מהמפעל בהולנד. נסענו לאיזור קפדוקיה וחשבנו שכשנחזור כבר יהיו לנו בולמים חדשים,נרכיב אותם ונמשיך.

מבחר תמונות מטורקיה (מתנצל על חוסר ההסברים לכל תמונה-יוני):

בנוסף, בדרך חזרה מקפדוקיה התפרק לי מיסב אחורי באופנוע, ובפעם המי יודע כמה,העלתי את האופנוע שוב על גרר, הפעם זה לא מאשלים לתל אביב, זה 400 קילומטר לבמוו אנקרה. המיסב הוחלף בכמה שעות, המכונאים בבמוו אנקרה היו סופר נחמדים ומקצועיים, ג'אן(Can) מנהל המוסך יצא מגידרו לעזור לנו,בחור נהדר. וזו לא הפעם האחרונה שנבקר אותם..
הבולמים החדשים הגיעו תוך יומיים לאיסטנבול,אולם אז התחילה סאגה מול המכס הטורקי. למזלנו הכרנו את בירול, אופנוען מאנקרה, שעזר לנו במשך כל התהליך,אירח אותנו והכיר לנו את העיר ואת המקומות הטובים לשתות בירות. המכס הטורקי הערים בעיות ,שליחת מסמכים,וחשבוניות חדשות,ומסמכים מנוטריון, וכל זה בטלפונים ומיילים מול פקידים שלא דוברים אנגלית. לפחות את כל הזמן הזה העברנו בטיולים במרכז אנטוליה ולים השחור. וכאילו שלא חסר צרות התגלתה לי שוב נזילה במיסב האחורי. שוב ביקור בבמוו אנקרה והוחלף אטם פעם שנייה,מקווה שהפעם זה יחזיק.
ההתכתבות עם המכס הטורקי נמשכה שבועיים ואז הם הודיעו שהם רוצים לשלוח את הבולמים לבדיקת תקינות שתיקח עוד זמן ותעלה עוד כסף, כל מאמצינו להסביר להם שאנחנו תיירים תקועים עלו בתוהו. החלטנו לוותר וביקשנו מחברת השילוח לשלוח את הבולמים חזרה למפעל בהולנד, מהמפעל ישלחו לנו אותם לג'ורג'יה בתקווה ששם יהיה יותר קל. חשבנו שבת' תרכוב על האופנוע המקפץ כל הדרך לג'ורג'יה אבל במזל של הרגע האחרון הצלחנו בעזרת בירול חברינו מאנקרה למצוא בולם משומש באיסטנבול, הבולם נשלח תוך כמה שעות ויום אחרי כבר היינו בדרכינו לדרום מזרח טורקיה. וכך הסתיים העיכוב שלנו של שלושה שבועות באיזור אנקרה.

טורקיה נהדרת, קבלת הפנים חמה ולבבית,בכל מקום שאנחנו עוצרים מזמינים אותנו לתה,וכל אופנוען טורקי עוצר לומר שלום. אפשר לומר שחווינו את טורקיה לעומק, האוכל המשובח,הנופים המשכרים, הכרנו חברים,התקוטטנו עם המכס הטורקי,ביקרנו במוסך במוו איסטנבול,במוו באיזמיר ובמוסך במוו באנקרה כבר הפכנו בני בית. והקפה הטורקי,קפה טורקי אמיתי.

אנחנו נחים עוד יום ב diyarbakir, מפה נחצה את נהר החידקל ונמשיך לצפות בהר אררט,אולי נמצא את תיבת נוח, ומשם נמשיך צפונה לכיוון ג'ורג'יה.

טורקיה היא קייטנה לאופנועים, נראה לי שהאתגר מתחיל רק מפה.

נשתמע בהמשך.

שלום

 ———————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לשלום בן צבי קזז ולבת' אנדרסון

———————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!