דורון השלים סיבוב באלסקה וכבר בדרום מערב קנדה

ממשיך לארה"ב ולמקסיקו

DALTON HWY

הצג את הוראות נסיעה ל-Vancouver, BC, Canada במפה גדולה יותר

דורון ניצח את מסלול הדאלטון בנחישות (ובתנאים קשים בהרבה מאלה שאני חוויתי על המסלול). לאחר שנגע בקצה הצפוני בעולם שניתן להגיע אליו בדרך קרקעית רצופה, המשיך במזג אוויר רטוב מעט מערבה ואז מזרחה ודרומה, כשהסתיו המתקדם נושך על עקבותיו. כנסו לבלוג האיכותי של דורון ואולי תוכלו להבין, כמה תשוקה יש במימוש חלומות.

להלן קטע מהכתבה:

…"למחרת הגעתי לטוק ומשם רכבתי לכיוון העיירה צ'יקן, עיירה של מחפשי זהב, עד היום. מעברה הסוער לא נותר היום הרבה חוץ מזכרונות ומזכרות אבל ה'תרנגולת' שולטת בנוף של עיירת ספר זו על הגבול בין אלסקה לקנדה. בירה אחת וסיבוב ברחוב הראשי של העיירה הכולל 3 חנויות בבעלות של אדם אחד הספיקו לי למצות את המקום. קיבלתי החלטה מהירה להמשיך למעבר הגבול לפני שיסגרו אותו בשעה 8 בערב, למרות שהמדובר בדרך עפר, טובה אומנם אך מאוד מפותלת, לעבר Top Of the World Hwy. יש להם בצפון אמריקה דרך מעניינת למשוך מבקרים לאותן דרכים מיוחדות. קוראים להם בשמות מאוד "שיווקיים". האמת יש לומר, הדרך הזו אכן נראית כמו הדרך בסוף העולם. דרך המתנשאת לגבהים החשופים מכל צמחיה למעט אותו עשביה אדומה וצהובה המכסה את כל הנוף. היה מעניין לראות את המספר הגדול של ציידים לאורך החלק האמריקאי של הדרך, חמושים ברובי צייד גדולים למדי עם כוונות טלסקופיות ונראה כי אכן הצייד היה מוצלח. במקום אחד היה כתם דם ענק על הדרך מאחת היריות המוצלחות כנראה, במקום אחר חלף על פני טנדר עם ראש ענק ומדמם של קריבו גדול קרניים, עוד צייד מוצלח עבור היורה. המעניין הוא כי גם באזור הדלטון מותר הצייד אך שם רק בקשת וחיצים, רק באזור הגבול עם קנדה מותר השימוש בנשק חם. מייד עם מעבר הגבול נעלמו הציידים, בקנדה הצייד אסור"….

קצה הדרך מאלסקה לדרום מערב קנדה

———————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לדורון קדמיאל

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הפארקים הגדולים של מערב ארה"ב

התרגשות משותפת ופרידה גם מיוסי

הצג את הוראות נסיעה ל-Blythe, CA, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 1.9.2012
יצאנו מזרחה על כביש 70 עד הצומת עם 191 שיורדת דרומה ועוברת את כל הפארקים שאנחנו רוצים לבקר בהם. התחלנו עם ה-  Canyon Lands מכוון שהוא הראשון על הכביש ומשום מה חשבנו שהוא הקל יותר לביקור ולכן נגמור אותו מהר ונעשה גם את ה –  Arches national park אבל למציאות כללים משלה. הפארק יפה מאד ולכן ככל שרצינו למהר פשוט אי אפשר ואנחנו עוצרים כל הזמן לצלם. בתחילה רכבנו לכוון הנקודה Grand View שמשם ישנה תצפית נהדרת על כל האזור, לאחר מכן חזרנו עם הכביש עד לפניה לכוון Whale Rock כאשר כל הזמן הנוף מחייב אותנו לעצור ולצלם. קשת יפה אנחנו רואים ב – Mesa Arch   שיש ללכת אליה הליכה לא מאומצת אך כדאית מאד. הנוף מדהים והקשת יפה אפילו יותר, לאחר שאנחנו מסיימים את הפארק, אנחנו נכנסים לפארק נוסף בשם Dead Horse שחשבנו שהוא חלק מפארק הקניונלדס אך לא כך הדבר. אנחנו מגיעים אליו והנוף הנשקף ממנו מדהים. בעיקר המפגש העקלקל של נהר הקולורדו עם ההרים מסביב. זאת תמונה שראיתי בצילומים מזה שנים של נהר הקולורדו אך לא ידעתי באיזה קטע הוא צולם, כיום הדבר ידוע ועשיתי הכל כדי להראות את התמונה המדהימה הנשקפת מהמקום.

הגענו עם טיפות הדלק האחרונות, לתחנה על כביש 191 לאור תכנון לקוי של מיילים הצפויים היום וזה לקח לכל אחד שמטייל. לא חשוב כמה יש לך דלק במיכל, כאשר אתה מתחיל לנסוע אם יש תחנה תדלק, תמלא פול! אף פעם אתה לא יודע מה צפוי בהמשך. כתבתי זאת כבר לגבי קנדה וזה מתאים לכל מקום ובכל מצב. המשכנו לכוון ה-  Arches כאשר השעה כבר 15:00 הרבה מעבר לתכנית המקורית. נכנסנו לפארק ולאחר סיבוב קצר במרכז המידע יצאנו לטייל בפארק. הנקודה הראשונה שעצרנו היתה Park Avenue  שצופה על נוף נהדר של צורות עמודים בצבע אדום חזק. לאחר מכן התקדמנו לכוון הקשתות בשם North Window  ו – South Window  אבל לאחר ההליכה אליהם וצילומים, השעה היתה מאוחרת בשביל לנסות ולהספיק לבקר בכל הפארק לכן אנחנו מחליטים להתקפל לכוון הקמפינג שהזמנו בו מקום ליד העיירה Moab . אנחנו מגיעים ומסתבר שההזמנה שלנו היא למחר ( טעות שלי בתאריכים ) ואין מקום, מכוון שזה סוף שבוע של הלייבור די שמסיים את חופשת הקייץ. למרות זאת, הם מוצאים לנו מקום להקים את האוהלים אך לא בחלקה מסודרת.

יום ראשון 2.9.2012
הלילה היה סיוט אחד ארוך, בשעות הערב של אתמול, כאשר גמרנו להקים את האוהלים, התחילה סופת רוח עם חול למשך מספר שעות שמילאה את האוהל בחול כל הזמן, יוסי עוד נשאר להתמודד על ידי הקמת גדר אבנים מסביב לאוהל שתחזיק את היריעה החיצונית צמודה לקרקע ואני ויתרתי על הקרב ונכנסתי לאוהל המלא חול זרקתי על הראש חולצה מכוון שכל הזמן נכנס חול לאוהל ( בדומה לסופות חול של סיני ) ופשוט נרדמתי. בערך בשעה 23:00 התעוררתי וראיתי את יוסי מנסה לנקות את האוהל. בינתיים הרוח שקטה ואני הצטרפתי לעבודת הניקיון וחזרתי לישון, נקי מחול מעט יותר. בבוקר קמנו מוקדם, ידענו על עבודת הניעור שמצפה לנו והיום הארוך שלפנינו. יצאנו שוב לכוון פארק הקשתות, להשלים את משימת הביקור בפארק המרהיב הזה, רכבנו ישר לנקודה הרחוקה ביותר של הפארק בשם Devils Garden  כדי להנות מיופיים של הקשתות במקום ובעיקר במפורסמת שבהם Landscape Arch  שמופיעה בהרבה פירסומי תיירות. לאחר מכן רכבנו לכוון ה – Delicate Arch  שהיא הסמל המצוייר על לוחיות הרכב של מדינת יוטה וגם הקשת המפורסמת ביותר של הפארק. למי שמגיע לפארק הזה – כדי לצלם את הקשת, כדאי לעצור בחנייה של ה –  Wolfe Ranch וללכת ברגל לכוון הקשת, מרחק של כ – 2 ק"מ וזה המקום היותר יפה לצילום. לאחר מכן יצאנו את הפארק על כביש 191 לכוון דרום עד העיירה Blanding שבה מצאנו מוטל זול. השעה כבר כמעט 16:00 אבל החלטנו בכל זאת לצאת לבקר בפארק Natural Bridges הקטן והיפה. אכן הגענו אליו וביקרנו בו אבל לסיבוב רכוב בלבד. צילמנו תמונות יפות של המקום וחזרנו למוטל הרוגים מעייפות. מסקנה – לא עושים יותר מפארק 1 ליום. הצעתי למטיילים באיזור זה של הפארקים – קחו לכם את הזמן, תבקרו כל יום בפארק אחר, תתכננו ללכת ברגל מסלול אחד לפחות ואז לדעתי ההנאה תהיה גדולה הרבה יותר. המקומות מדהימים וכדאי להנות בהם ולא רק להגיע כדי לעשות וי "היינו פה " שווה שווה שווה, לעשות את כל הפארקים של יוטה ואריזונה ואת זה אני אומר עוד לפני שהיינו בשניים מהפארקים היפים ביותר.
יום שני 3.8.2012
הבוקר כאשר יצאנו מ –  Blanding ידעתי שאנחנו הולכים לאחד המקומות היפים ובשבילי אתר שאני רואה בעניים כל יום ובמיוחד כאשר אני רואה את הסרט פורסט גאמפ ( מה שאני עושה כמעט פעם בחודש ). בקטע שהוא מפסיק לרוץ, ומחכה לראות אותו במציאות. המרחק עובר במהירות וברגע מסויים רואים את האתר ממרחק ואי אפשר לא לעצור ולצלם. החוויה הגדולה היא, כאשר אנחנו מתקרבים ונופלים פתאום ממש, לכביש שבו הקטע המדובר, כמובן שההתרגשות אצלי היתה בשיאה ועצרנו לצלם עוד ועוד. לאחר מכן נכנסנו לפארק שהוא בבעלות של השבט האינדיאני נבאחו ולא של הרשות הארצית. מרכז המבקרים נאה אך בניגוד לכל הפארקים שבהם הכבישים או סלולים או מתוחזקים יפה, כאן הדרך שמתפתלת בין האתרים המדהימים, לא מטופלת ובמצב רע מאוד. אולי זה כדי לדחוף את המבקרים לעלות להסעות שלהם במחיר 75 דולר לאדם. יוסי העדיף לא לשלם סכום כזה ואני כדי לא להצטער על זה, החלטתי לעשות את הפארק על האופנוע. הורדתי קצת משא ויצאתי לדרך, ידענו שהחלק הראשון קשה לרכיבה, אבל לא הבנתי כמה קשה וליתר דיוק זה לא לאופנוע שלנו ולא ל"אין ניסיון" שלנו ברכיבת שטח. למרות זאת המשכתי עד John Ford's Point ושם החלטתי שזה מוגזם והתחלתי את הדרך חזרה ואז הגעתי לקטע כביש חולי ששם בא לידי ביטוי חוסר הניסיון שלי בנושא. לא ארחיב בנושא, אבל יצאתי מזה בסדר וחזרתי בחזרה לבסיס מיוזע. אין ספק שזאת לא היתה החלטה טובה. אבל רציתי ועשיתי וזה מה שחשוב. המקום מדהים כמובן, אבל חייבים להמשיך וזה מה שעשינו. הכוונה היתה להתמקם ב -Kayente  אבל המחירים במקום הבריחו אותנו דרומה. רכבנו עוד שעה וחצי דרומה לכוון  Tuba כאשר רוח מערבית אדירה נושבת וגורמת לנו אי נוחות קשה. כמעט שכחנו מהמלחמה ברוח. לאחר כשעה של רכיבה קשה, היא נחלשה ועזרה לנו להגיע ולהתמקם ב Tuba . מחר נמשיך לגרנד קניון .

יום שלישי 4.9.2012
יצאנו מ -Kayenta  על הכביש 160 עד שהוא התחבר עם 89 לכוון דרום ואחרי כ – 16 מייל פנינו שוב מערבה על כביש 64 לכוון Grand Canyon National Park . התצפית הראשונה על השמורה בשם Little Colorado River Gorge  עדיין נמצא בשטח שמורת האינדיאנים וכמו שכבר כתבתי, המקום לא נראה טוב ומזמין – למרות שהנוף במקום מרשים. המשכנו לרכוב מערבה, עד הכניסה לפארק עצמו ומאז התצפיות מסודרות עם גישה נוחה וכמובן הנוף המדהים של הגרנד קניון. נכנסנו דרך הכניסה המזרחית של הפארק, זה האיזור שאפשר להגיע לתצפיות עם הרכב הפרטי. לאיזור המערבי של השמורה לתצפיות על הקניון, אפשר להגיע רק עם האוטובוסים של הפארק.  נכנסנו לצלם כמובן בכל מקום אפשרי, כאשר המרשים מכולם היא  Desert View . המיקום מאפשר תצפית פנורמית על אזור גדול של הפארק והמראה מרהיב. בנוסף לזה, נבנה מגדל תצפית כמו מגדלור, המאפשר תצפית מרשימה נוספת על הפארק ובנוסף, הוא כולל ציורים מעניינים. המשכנו בתצפיות עד שהגענו ל – Grand canyon  Visitor Center הממוקם בערך בסוף הכביש שמוביל לפארק מכוון דרום. התעסקנו במנהלות כמו: איפוא ישנים הלילה, לאחר שהבנו שהמחירים במקומות הלינה הנמצאים בפארק לא מתאימים לנו ירדנו דרומה 8 מייל לעיירה בשם  Tusayan ומצאנו מקום נחמד במחיר סביר לאזור ( כמובן שהוא גבוה, ביחס למה שאנחנו רגילים לשלם בקמפינג ) וחזרנו לפארק לעשות את הצד המערבי המחייב נסיעה בשאטל של הפארק. מספר התחנות לתצפית הוא גדול והשעה היתה מאוחרת, אז בחרנו לרדת רק בתצפיות שחשבנו שהן היפות ביותר בזכות המיקום שלהן על המצוק. חזרנו עם חשיכה למוטל. עשינו קצת קניות וכותבים את הסיפור תוך כדי אכילה .

יום רביעי 5.9.2012
התלבטנו האם לעשות סיבוב נוסף בגרנד קניון או להמשיך דרומה לכוון Flagstaff , ירדנו דרומה. סימנים של עייפות הכריעו לטובת ההתארגנות להמשך. רכבנו על כביש 180 עד Valle ומשם פנינו דרום מזרח לפלגסטף. החלק השני יפה והוא מטפס לגובה של כ – 2500 מטר שגורם לטמפרטורה לרדת עד כדי שקר לנו בנסיעה למרות שהיה חם כאשר יצאנו. לפני הכניסה לעיר, הפעלנו GPS כדי לתרגל את הרכיבה עם המכשיר. כמובן שכך קל יותר גם להגיע ליעד; מוטל 6 קרוב ליציאה מהעיר. מאחר והגענו מוקדם, פנינו למוסך של סוזוקי לנסות לטפל בבעיות שנוצרו אצלנו. אצלי מערכת החשמל לא תקינה ואצל יוסי, התייעצות לגבי חלק מסויים באופנוע. למזלנו, הם טיפלו בנו די במהירות, כך שזה איפשר לנו לבטל את הכניסה לפניקס לטיפול הזה.
התמקמנו במוטל והתחלנו בהתארגנות להמשך הדרך זו כללה בעיקר, הוצאת הציוד שלא נשתמש בו יותר. כל אחד מסיבותיו הוא. יוסי בעצם גמר את הטיול והוא יוצא לרכיבה מנהלתית לכוון אטלנטה, ואני קיבלתי החלטה לא להתארגן להמשך מסע של קמפינגים וארוחות שטח. ככה עבר לנו היום עד שהלכנו לישון.
יום חמישי 6.9.2012
החלטנו לא לרוץ להמשך הדרך ולתת לעצמנו יום של מנוחה לקראת ההמשך. אני יצאתי לקנות מכשיר זיהוי לוויני בשם  Spot כדי לאפשר תחושת ביטחון גדול יותר אצל המשפחה שמודאגת מהעובדה שאני ממשיך לבד. הקניה וההתקנת המערכת, היא עלות לא קטנה ומסתכמת ב – 250 דולר, אבל כנראה שזה שווה את הבטחון שהוא יוצר. המשכנו כל אחד לתכנן את המשך המסלול והזמנת מקומות לינה בהתאם. גם זה הולך להיות מכה כספית נוספת שמשלשת את הוצאות הלינה לתקופה הקרובה. בערב, הלכנו לאכול סטייק טוב לפני הפרידה וקנינו לנו כל אחד לעצמו מספר מצרכים לדרך של מחר.
יום שישי 7.9.2012
התעוררנו מאד מוקדם ( התרגשות ? ) והתארגנו ליציאה, חיבוק וצילום אחרון ביחד בטיול הנהדר שהיה לנו עד היום. עלינו על כביש 40 ומיד ירדנו דרומה לכביש 17. לאחר כמה ק"מ, עצרנו להתלבש לגשם וזאת הפעם האחרונה שהיינו ביחד. אני פניתי מערבה על כביש 169 ויוסי המשיך דרומה. ניפנפנו לשלום, איחלנו הצלחה אחד לשני להמשך הדרך ובעצם " ניפרדנו כך " כל אחד לדרכו.
אני נתקלתי בדרך בגשמים שכבר שכחתי הגשם הפריע לראות את הדרך, אז גם טעיתי בכיוונים דבר שלא השפיעה הרבה, אלא האריך מעט את המרחק. המשכתי על כביש 89 דרומה ובעיירה  Congres עליתי על 71 שמתחבר לכביש 60 שמתחבר לכביש הבינארצי 10 לכוון מערב. המרחק שעשיתי היום, היה גדול אבל הגשם והרצון להתקדם ולהתרגל למצב החדש שבו אני לבד, גרם לי כמעט לא לעצור, משהוא שלא היה מקובל בינינו בנסיעות הרגילות כשעוד היינו שלושה. דרומית לקונגרס, הכביש יורד מאזור ההרים לרמה נמוכה יותר ואז מתחילים לראות את הנוף המדברי, שמאפיין את אריזונה עם צמחי הקקטוס הנהדרים. הגעתי ל   Blythe היעד שלי – די מוקדם אבל בטמפרטורה שכבר נשקה ל – 40 מעלות וזאת כאשר אני עדיין רטוב מהגשם שפגשתי בדרך. התמקמתי ומיד ניסיתי לברר איך עברה הנסיעה על יוסי, אך הוא לא ענה. דיברתי עם נייג'ל שנמצא עדיין באטלנטה לעוד יום יומיים לפני שהוא ממשיך למיאמי למכור את האופנוע ולטוס לאנגליה. מאוחר יותר, יוסי צלצל ובעצם הסתבר שהגשם שהוא פגש היה רב וחזק יותר מזה שהרטיב אותי ובעצם, יוסי סיפר, שהוא הגיע רטוב לגמרי, מה שלא קרה לו אף פעם בכל ימי הגשם שפגשנו בימים הרבים שרכבנו יחד. עד כדי כך, שקיים חשש שה- GPS שיוסי הכניס לכיס עם תחילת הגשם, כאשר עוד היינו ביחד – טבע לו בבריכה שנוצרה בכיס המעיל. מאחר ויוסי רכב על הכביש המהיר, הוא גם הגיע מוקדם מהרגיל והעביר זמן נחמד בבריכה שבמלון הדרכים אליו  הגיע.  אני כמובן אמשיך לדווח מהדרך ומקווה להמשיך ליהנות גם לבד. למרות שההתפצלות היתה ידועה מראש, עדיין הרגשתי קשה עם הביצוע המהיר של השבועיים האחרונים, בהתחלה די בהפתעה עזיבתו של נייג'ל ולאחר מכן ולדעתי מוקדם מהצפו, נפרדתי מיוסי שפרש מזרחה. אני מרגיש שאני צריך להתארגן להמשך הדרך הארוכה שעוד צפויה לי בחודשים הקרובים. אני אעשה זאת תוך כדי נסיעה ואעצור לנוח אי שם בקוסטה-ריקה .

יום שבת 8.9.2012
למרות שידעתי שאין לי מה למהר היום, מרחק הרכיבה שלי לא גדול התעוררתי מוקדם, עשיתי כמה שיחות של בוקר ויצאתי לדרך מערבה על כביש 10. הנוף מדברי צחיח, עם צמחיה נמוכה פה ושם ומעט קקטוסים מסוגים שונים. הטמפרטורה כשיצאתי כבר עמדה על 36 מעלות, אך לא עלתה בזמן הרכיבה.

בעצירה הראשונה, פתאום ראיתי טנקים ישנים מסודרים כמו בתערוכה. מסתבר שזהו מוזיאון לזיכרו של הגנרל פטון האמריקאי. אחד המפקדים המבריקים במלחמת העולם השניה, אבל גם אחד השנויים במחלוקת, בגלל ההתנהגות שלו כלפי חיילים (זה מהזיכרון, מי שרוצה ללמוד יותר יכנס לויקיפדיה ), צילמתי קצת והמשכתי לכוון היעד שלי; Palm Springs, עיירת נופש תיירותית במרכז עמק  Coachella החקלאי מאד. ואכן, בשלב מסויים של הרכיבה, נפרש בפני העמק כולו. אך בגלל האובך לא היה טעם לצלם ומיד, כאשר נכנסתי אליו הטמפרטורה החלה לעלות עד 42 מעלות. בשלב זה, התמקמתי במוטל שבחרתי ותכננתי את הרכיבה לכוון מטעי התמרים בסביבה, כדי לראות אותם בעבודה. קיבלתי המלצה על חווה מסויימת שמפורסמת בתוצרת שלה מזה יותר ממאה שנה ואני מכוון את עצמי לשם. הטמפרטורה כבר 44 מעלות ואני רוכב רק עם חולצה וקסדה.

אני מגיע למקום ומה רבה האכזבה כאשר מתברר שהיום שבת ואין עבודה חקלאית בסוף שבוע, עדיין אני לא מוותר והולך לשטח הקרוב לצלם את העצים, האשכולות ואת הסולמות הקשורים לעצים. כן, הם עולים על העץ בסולמות בלי כלי גובה, במטע הספציפי הזה. אין לי מושג מה קורה בשטחים אחרים. אחר כך אני נכנס לראות את הסרט בנושא ההיסטוריה של המשפחה מראשוני מגדלי התמרים בעמק. משפחת Shields ודרכי העבודה לאורך השנה והטיפול שלהם במטע. האנשים שפגשתי, לא ידעו להגיד מה כמות היבול המקובל בכל זן שהם מגדלים שהוא די מקביל למה שיש לנו: מג'הול, דקל נור ועוד. צילמתי קצת בחנות וחזרתי למוטל, כאשר הטמפרטורה כבר 45 מעלות, אני מגיע כמעט מיובש לחדר.
עד כאן להיום.

שבוע טוב לכולם

ממני   גבי

———————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולתמונות שמורות לגבי פלקסר

——————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

רכיבה בנוף שמזכיר את הבית

מדבריות אדומים ובליבם ווגאס

הצג את הוראות נסיעה ל-Green River, UT, United States במפה גדולה יותר

יום ראשון 26.8.2012
ללאס ווגאס.

העברנו את הזמן עד שעת היציאה מהמלון שהיא השעה 11:00 וזאת כדי לא להסתובב סתם עם החום הכבד עד השעה 15:00 שהיא שעת הכניסה למלון לוקסור, שם יש לנו הזמנה להיום. החלטנו לנסות את מזלינו כבר בשעה 13:00 וזה עבד וקיבלנו חדר בקומה 10. עלינו לחדר ולמרות שזה מלון " אלק " טוב, אנחנו לא מסופקים. ראשית – אין מקרר בחדר, שנית – אין קפה  ושלישית – זה לא כולל ארוחת בוקר ורביעית – אין אינטרנט בחדר ( צריך בשביל זה לרדת למקום מסויים במלון ) אחרי כל זה אני שואל: זה מלון זה ? אז זהו, כל המלונות על הסטריפ הם כאלה והמלונות הפשוטים יותר שנמצאים לא על הרחוב הראשי, לנו נותנים שרות טוב יותר. התמקמנו ויצאנו לסיבוב צילומים ביום. בערב עשינו סיבוב השלמה למלונות שלא הספקנו בערב הקודם. כל מלון מלבד הקזינו שכנראה מזה הוא מתפרנס, מכוון שהמחיר שאנחנו משלמים בוודאי לא מכסה את ההוצאות האסטרונומיות של הקמת והחזקת מלון של מעל 4000 חדר, כמו רבים מהמלונות כאן. מחומר שקראתי בנושא: מתוך 20 המלונות הגדולים בעולם, 15 מהם נמצאים בווגאס ומתוך ה -10 הגדולים בעולם 8 נמצאים כאן. אני מניח שאני לא מחדש כלום לאף אחד, על המחזות שאפשר לראות בחזיתות של המלונות. אם זה ביחודיות שכל אחד יוצר לעצמו ואם זה בהופעה שכל אחד פיתח לעצמו. מלון  Circus-Circus עם מופעי הקרקס שלו, מלון  Treasur Island עם מופע הפירטים שלו, מלון  Mirageבמופע אש ומים, ה Bellagio המפורסם, עם מופע מים ומוזיקה וכך הלאה, בעוד כמה מלונות. חוץ מזה, זאת חוויה מדהימה להסתובב בתוך המלונות עצמם, בהם אפשר לראות דברים מדהימים כאשר לדעתי המרשים מקולם הוא ה – ונציאן עם הגונדולות שלו ותעלות המים בתוך המלון, באוירה של אור יום גם בלילה והניו-יורק, עם הרחובות המסעדות והמופעים וכמובן מלון פריז המדהים. בקיצור, המקום מדהים גם ללא הימורים.

יום שני 27.8.2012
הבוקר לקחנו את האופנועים לסוכנות של סוזוקי לעשות טיפול 24,000 ק"מ – שהוא גדול יחסית וכאשר הגענו למוסך, קיבל אותנו בחור שברור שהוא מבין באופנועים אבל – הקצב דיבור שלו ועד שהוא מזיז משהוא, הוא כזה איטי, עד כדי שהוא לא יספיק לגמור היום את הטיפול. חזרנו למלון והמשכנו בסיבובים, כאשר באחד מהם, הוספתי לעצמי נכס חדש בדמות עדשה חדשה של 18 עד 200 MM עם אביזרים מתאימים.

יום שלישי 28.8.2012
את היום העברנו בתכנון המשך מסלול הטיול ותאום קמפינגים שעל הדרך. לאחר מכן הוצאנו את האופנועים מהמוסך שהשארנו אותם אתמול והתחלנו להרגיש שהבחור (המבוגר) מבין בנושא טוב, הוא התחיל להסביר מה הוא עשה, אילו דברים הוא מצא ומה מצב האופנוע ( לדעתו המצב שלהם מצויין ). היה רגע שחשבנו שהוא מסביר הרבה כדי להצדיק את המחיר שהוא הולך לתקוע לנו, אבל לא היה כך. מחיר הטיפול היה סביר ויותר מכך, האופנוע נסע פשוט נהדר, כך שלפחות הפעם החששות הישראליים שלנו ( שאולי עובדים עלינו ) נחלו כשלון צורב. בערב עוד עשינו סיבוב השלמות והתארגנו ליציאה של מחר לדרך .
יום רביעי 29.8.2012
העברנו את הציוד לאופנוע בשתי נגלות – שלא כמו שהגענו שסחבנו הכל מהחניה עד החדר בפעם אחת והגענו סחוטים ( המרחק מהחניה למלון די גדול  והם לא נותנים עגלות ללא תשלום ). הטמפרטורה היתה כבר די גבוהה בשעה מוקדמת, אבל אין ברירה וחייבים להמשיך. יצאנו על כביש מספר 15 צפונה כ- 70 מייל בשטח נוואדה לאחר מכן 30 מייל באריזונה ו -16 מייל ביוטה, ואז יצאנו לכביש 9 שמוביל לפארק הלאומי ציון. עד הפניה, הכביש זורם בנוף מדברי עם צמחיה נמוכה של שיחים ומדי פעם קקטוסים, אך לאחר מספר ק"מ בודדים, הכביש מתחיל להכנס לאזור הררי מדהים בצבעים שלו ובצורות המדהימות שהטבע יצר. ככל שמתקדמים לפארק, הנוף הופך ליפה יותר וכאשר מגיעים לפארק זה פשוט חוויה ויזואלית יפיפיה. הייתי כאן לפני 30 שנה ולא זכרתי את היופי של המקום ולכן לא היו לי ציפיות גדולות וההפתעה היתה גדולה. נכנסנו עם ההסעות של הפארק לשמורה ומאחר והיה מאד חם ואנחנו לא לבושים להליכה, ויתרנו על הטיולים הרגליים שיש בשטח הפארק ועשינו רק את הטיול הרכוב שהוא יפה גם ככה. לא שמנו לב, אבל התחלנו לחזור לאחור בשעון והתברר לנו שהשעה מאוחרת בשעה ממה שהערכנו. לכן התחלנו להזדרז להגיע ליעד. המשכנו על כביש 9 מזרחה ואז התבררו לנו שני דברים: הראשון, כל מי שעובר בכביש משלם כניסה לפארק ושנית כאשר נכנסנו לפארק, שעל אותנו הריינג'ר האם אנחנו הולכים לטייל במספר פארקים נוספים כי אז כדאי לקנות מנוי לכל הפארקים ב – 80 דולר. אנחנו כבר היינו מעל 10 פארקים ואף אחד לא אמר לנו זאת ויצאנו די דבילים, כאשר התברר שלא עשינו שיעורי בית בנושא. המשך הדרך מערבה, זאת חגיגה נופית מהיפות שראינו בארה"ב, הדרך מרהיבה ומה שאני אומר, שזהוא קטע חובה למטייל באמריקה, הצבעים והתצורות מדהימים ואפשר לצלם כל מטר משהוא אחר יפה יותר. לבסוף הגענו לכביש 89 ופנינו צפונה לכוון הקמפינג שבו הזמנו מקום להלילה .

יום חמישי 30.8.2012
הבוקר קמנו לטמפרטורות נמוכות ביותר, השעון זז לאחור בשעה ולכן השמש עלתה יותר מאוחר ממה שהתרגלנו בשבועות האחרונים. יחד עם זאת, היא חיממה אותנו מהר ויבשה את הציוד לקראת היציאה להמשך הדרך. המשכנו צפונה על כביש 89 עד הצומת עם כביש 12 שבו פנינו מזרחה לכוון Bryce Canyon National Park עם הכניסה לכביש, הנוף משתנה שוב והצבע האדום מתחיל לשלוט ברקע ומייד מגיעים ל -Red Canyon  אזור מדהים ביופיו שכל סיבוב עצרנו לצלם עד שהבנו שאם לא נפסיק לא נגיע היום לברייס קניון. לאחר שחוצים את הקניון האדום, יש נסיעה רגילה בנוף הרגיל של האזור שהוא הררי עם צמחיה נמוכה, בכניסה לברייס קניון הכל משתנה עם העצירה הראשונה ב – Sunset Point  אדם נורמלי פשוט מפסיק לדבר. מהסיבה שאין מילים שיכולות לספר את היופי המדהים שמגיעים אליו בכל תחנה של הפארק. אני מקווה שהתמונות יספרו את הדבר יותר טוב ממני. צריך כישרון פיוטי לדעתי כדי לנסות לתאר את היופי של הפארק הזה. ב –  Bryce Point קרו לנו שני דברים מדהימים. הראשון היה קשור אלינו וכך זה קרה: ראינו שמתקרבים עננים שחורים לאחר שהסתובבנו בנקודה הזאת ןצילמנו בלי סוף כמובן ואז חזרנו לאופנועים על מנת להמשיך במסלול ולפתע התחיל לטפטף קצת ואני מעצלנות אמרתי ליוסי בוא נחכה בתחנה המקורה של הנוסעים, עד שיעבור הגשם כי אין לי חשק להתלבש לגשם. מה שקרה לאחר מכן, זה פשוט מדהים. ירדה כמות של גשם אדירה והתחזק עד שירד ברד במשך מספר דקות בכמות שלא ראו למטרים ספורים וכמובן שלא ראו שום דבר בפארק. הפעם המזל עבד לטובתינו ונשארנו יבשים לעומת אופנוענים אחרים, שחשבו שהם מוגנים מגשם והגיעו רטובים לגמרי. מי שעוד הגיע רטוב, היו אלה שבדיוק בילו בהליכה באחד מעשרות המסלולים שיש בפארק, בתוך הזקיפים המדהימים של הפארק. הסיפור השני קרה בזמן הגשם וכאן אני מסתכן שוב בסיפור: לידינו ישבה משפחה שדיברה גרמנית. זוג הורים ובן בגיל 16 לערך ואכלו פירות עד כאן הכל בסדר. ברגע מסויים, האבא קם לזרוק פסולת לאשפה וכאשר הוא קם נפל לו הכובע שהיה על הבירכיים שלו. הבן ראה את זה וכאשר האבא חזר, הראה לו הבן שהכובע שלו נפל  ובטבעיות הוא הרים אותו. אני מודיע בזאת שאני נדהמתי. בעיקר מהתנהגות הבן במיקרה הזה. מקווה שלא פגעתי באף אחד, כאשר סיפרתי זאת, רק רציתי לשתף בחוויה קטנה שעברה במצב מסויים. לאחר שהגשם פסק, המשכנו לרכוב לתוך הפארק עד הנקודה הסופית  Rainbow Point עוד נקודה מרשימה בפארק המדהים הזה. לאחר מכן רכבנו לכיוון הקמפינג שהזמנו לנו מקום בו ומחשש לגשם, לקחנו צריף במקום חלקה לאוהל, בלי תוספת מחיר אלא על חשבון הנקודות שצברנו עד היום ברשת KOA. אנחנו כבר V I P ברשת ויש לנו פריוולגיות.

יום שישי 31.8.2012
המשכנו הבוקר מזרחה על כביש 12 המלווה בתצורות יפות של הרים בגוון אדמדם העוטפים אותו – אך עדיין הצבע השולט הוא חום בהיר, כך שכאילו זה כבר הפך לנוף רגיל ולא למשהו מיוחד. אף שאם מישהו היה מגיע ביום הראשון לביקור שלו בארה"ב ישר לכביש הזה – הוא היה אומר שזה מרשים. כל זה השתנה, כאשר הגענו לאזור העיירה  Escalante- אז הצבע האדום חזק, השתלט על הנוף יחד עם הצורות המיוחדות של הגבעות וההרים, המראה סביב מעניק תחושה של משחק עם צבים ענקיים שהפכו לאבן ובמיוחד כאשר חוצים את Escalante Canyons  זה כבר נראה כמו עוגות שוקו עם פירורי אבקת קפה ונגיעות של סוכריות יומלדת אפורות, מפוזרות בשוליהן. כדי לתאר את המקום נדרש פיוט יפה יותר מהיכולת שלי לתאר. הדרך המשיכה להפתיע כל הזמן, כאשר באחד הקטעים הדרך עברה על קצה רכס המפריד בין שני קניונים. לכביש אין את השוליים המתבקשים בספר ההנחיות לסלילת כבישים: אין אפילו מטר אחד בין קצה הכביש, לשיפולי הקניון. לא לקחת את הסיבוב, עפת לתוך התהום… לפחות עפים כאן מהכביש לתוך נוף משגע… כביש 12 מסתיים, כאשר הוא פוגש את כביש 24 שאיתו המשכנו צפון מזרח לכוון העיירה Green River אליה אנחנו מכוונים את סוף היום. הקטע האחרון של הכביש, עובר בשטח פתוח וחם מאד ולכן אין לנו מה לעשות בו אלא לחצות ולהתקדם הלאה לגרין ריבר. כאשר הגענו לקמפינג שידרגנו את חלקת האוהל לצריף, כדי לנצל את הנקודות שצברנו במשך החודשים האחרונים.

שבת שלום

גבי ויוסי

————————————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה