ממקסיקו לארה"ב. מאילתורים ותושיה טכנית,

למקדש הטכנולוגי של אופנועי האתגר.

לאחר שיצאתי ממקסיקו סיטי, ביליתי כמה ימים בעיר הקולוניאלית היפה סן מיגואל דה איינדה San Miguel De Allende. העיר הקולוניאלית העתיקה הזו שימשה כמרכז בתקופת המרד המקסיקני וגם לאחר מלחמת העולם השניה. משכה הרבה אמנים מרחבי העולם, בזכות האוירה הקולוניאלית עלות מחיה נמוכה וסביבה יפהפיה. שוטטתי בעיירה, נהניתי מהמראות והכרתי חברים חדשים. בערבים תכננתי, התארגנתי וסגרתי מנהלות לקטע המסע הבא – ארצות הברית של אמריקה.

בשלב זה האופנוע היה זקוק לקצת תשומת לב ואיזה מקום טוב יותר מארה"ב, לטיפול מושלם…?

יצרתי קשר עם כמה חברים אופנוענים ושאלתי אם הם יכולים להמליץ על מקום בו אוכל לבצע בעצמי את התיקונים הנדרשים. איפה אוכל להשיג חלקים וכו'.

שבוע חלף, והגיע הזמן לזוז.

ממש לפני שעזבתי את סן מיגואל, קיבלתי מייל מטום מאיירס, הבעלים של "טוראטק" ארה"ב Touratech USA. שבישר לי כי אני מוזמן להשתמש במוסך של טוראטק לטיפולים הנדרשים – אלה היו חדשות נהדרות עבורי.

עם החדשות הטובות האלה בראשי ועם אזהרתם של ידידי על פעילותם המאיימת של ברוני הסמים בצפונה של מקסיקו – יצאתי לדרך.

הנוף השתנה מירוק עשיר ומזג אויר טרופי, למדבר יבש. כבישי מקסיקו ונהגיה הם מאד בלתי צפויים ומאחר ורציתי להכנס לארה"ב במהירות האפשרית, עליתי על דרך המלך הראשית שהובילה למעבר הגבול מקסיקו/ארה"ב באיגל פאס, טקסס.

משהו באויר השתנה במאה הקילומטרים האחרונים לפני הגבול: התחבורה הפכה להיות פרועה והיתה באויר תחושה של הפקרות. תדלקתי בדלק מקסיקני זול ושמתי פעמי לצד הארצות הבריתי של אמריקה.

היציאה מהצד המקסיקני של הגבול נמשך רק שעה ובמהרה מצאתי עצמי חוצה גשר ונכנס לתוך ארה"ב.

ארה"ב ידועה בחוקי ההגירה הקשוחים שלה ובהכרה הזו חיכיתי בתור עם שאר כלי הרכב העמוסים במקסיקנים ורכבתי עד למחסום. גבר לבוש מדים התקרב אלי ושאל: "אזרח ארה"ב?" "לא!" עניתי. "מהי האזרחות שלך?" "ישראלי". "מה מביא אותך למדינה שלנו היום?" הוא שאל שוב. "אני רוכב על האופנוע שלי סביב העולם והייתי שמח לכלול את ארצך המעניינת במסע הזה" היתה תשובתי.

התבקשתי להחנות את האופנוע במגרש החניה ולהכנס למשרד לשאלות נוספות. להפתעתי זה נמשך 7 שעות ו 3 ראיונות שונים, עד שפקידי ההגירה שוכנעו שאין לי שום כוונה להרע. כך שלבסוף הוחתם הדרכון שלי באישור כניסה. פרטי האופנוע הוקלדו לתוך המחשב וכאשר ביקשתי העתק מודפס של כל הפרטים, נאמר לי כי "אין צורך בכך, מאחר והכל מוזן לתוך מחשבי המכס האמריקני". או קיי!

השעה היתה כבר עשר בלילה והאויר היה קר ויבש. הרשתי נפלא ונינוח, בידיעה שהצלחתי להכנס לארה"ב ובמובן מסויים השארתי את העולם השלישי מאחור. לפחות בינתיים.

ידעתי כי עומד להיערך מפגש של "הוריזון אן לימיטד" Horizons Unlimited בקליפרוניה בעוד כ 40 שעות… אז פתחתי מפה וקלטתי: 2,200 ק"מ… "למה לא?" חשבתי לעצמי. דילגתי לעבר האופנוע ובמשך שאר 38 השעות רכבתי נון סטופ לקליפורניה.

הדרך היתה נהדרת. הנהגים אדיבים והכל כאן באמריקה, פתוח 24 שעות ברציפות! בכל 5 שעות עצרתי לאוכל ודלק נחתי 45 דקות והמשכתי. הצלחתי להגיע בזמן ליום ההתכנסות האחרון ונכחתי בהרצאתו של אגדת רכיבת האתגר, טד סיימון Ted Simon על מסעו האפי סביב העולם בשנות השבעים של המאה הקודמת. לאחר מצגת השקופיות, הזדמן לי לדבר עם האיש המדהים והמוכשר הזה, אשר דרך אגב, עשה מסע שני נוסף לפני כעשר שנים בהיותו בן 72… אכן איש צנוע וממלא השראה.

למטה: צילומים מתוך מפגש HU

עם אגדת הרכיבה האתגרית – טד סיימון

המפגש הסתיים וכולם היו עסוקים בקיפול האוהלים והעמסת האופנועים. כמה אופנוענים שזה אך פגשתי פנו אלי ושאלו אם הייתי רוצה לרכוב איתם לפארק יוסמטי באותו יום. בוודאי שאני רוצה!

יחד עם ג'יימס מבריטניה (רוכב על BMW R1200ADV) ושרי-ג'ו מאוסטרליה (שרכבה על KTM 690 ENDURO), ביליתי 5 ימים נפלאים של רכיבה בפארקים של יוסמטי ודט-וואלי Death Valley. מקמפנגים ביער ובמדבר ומחליפים סיפורים על מסעותינו: ג'יימס היה רק בראשית מסעו, בדרך מאלסקה לטיירה דל פואגו (AK TO TDF) בארגנטינה ושרי הייתה כבר כשנה בדרכים. מאוסטרליה שרי השיטה את האופנוע שלה ליפן ומשם לוולאדיווסטוק ברוסיה. היא רכבה מערבה למונגוליה משם למוסקבה ולסקנדינביה. היא שלחה את האופנוע מאירופה לארה"ב. רכבה לאלסקה בקיץ האחרון וכרגע היא בדרכה דרומה למרכז ולדרום אמריקה. רוכבי מרחקים ארוכים – מקיפי עולם, אינם משהו שפוגשים בכל יום, כך שלרכוב ולשהות בחברת האנשים הנפלאים האלה, זה סוג של פריבילגיה בשבילי.

נפרדנו. הם פנו דרומה לגבול מקסיקו ואני פניתי צפונה לכיוון קליפורניה.

בעצירה באחת התחנות לתדלוק, שמתי לב כי הצמיג הקדמי שלי כל כך שחוק, עד שהאבוב הפנימי מבצבץ מתוכו! ממממ…. לפתע עלה בי רעיון: שאלתי על חנות אופנועים בסביבה ובסוג של תחושת בטן, ביקשתי לראות את מנהל המוסך "הוא שם!" אמרה לי פקידת הקבלה. ללא טקס מיוחד ניגשתי לחברי למקצוע ושאלתי אם יש לו צמיג 21 אינץ' משומש והאיש הנדיב הזה, נתן לי צמיג מוטוקרוס "21 ישן. "זה יעשה את העבודה" הוא אמר לי והרכבתי את הצמיג על המקום.

חזרתי לדרך וכעבור כשעת רכיבה החלק הקדמי של האופנוע החל להתנודד ובמהרה הבנתי, כי יש לי פנצ'ר בצמיג הקדמי! האטתי בזהירות לשולי הכביש הראשי והוצאתי את האבוב הקדמי מתוך הצמיג, הוא היה מחורר אז שלפתי את הקוץ מתוכו, הדבקתי עליו טלאי תיקון והמשכתי. כעבור עוד שעתיים, צדקתם, עוד תקר. שוב עצרתי שלפתי את הקוץ, הטלאתי את התקר. לאחר מכן… שוב. שאלתי את עצמי כמה קוצים עוד מסתתרים בצמיג ה"חדש" שלי?

לאחר הטלאי האחרון, המשכתי צפונה על כביש 395 ולבסוף הפנימית התפוצצה. למרבה המזל, זה קרה ממש בסמוך למוסך קטן, כך שדחפתי את האופנוע פנימה והתקבלתי על ידי בעל המקום. הוא אמר כי אין ברשותו אבובים לאופנוע "אבל חכה רק רגע" הוא עלה למעלה וחזר עם קופסה קטנה "זה כל מה שיש לי, פנימית של אופנים"… הבטנו זה בזה ואני אמרתי "בוא ננסה את זה!" הכנסנו את הפנימית הקטנטונת ההיא וניפחנו אותה למלוא נפח הצמיג. "שלעולם לא יחסרו לנו ניסים" אמר לי האיש הנחמד ההוא. אשר אגב, סירב לקחת כסף עבור עזרתו.

בהמשך, המדבר הפך לאט לאט לנוף כָּפרי גִבעי יפהפה מנוקד בעצי אלון ועשב צהבהב. מימיני, הרחק במזרח, נמתח רכס הרי הסיירה מתוכם זהר לעברי, הר וויטני Mt. Whitney ההר הגבוה בין הרי ארה"ב העיקרית. האמריקנים קוראים לארצם "ארץ האלוהים" ואני מסוגל להבין למה – היא פשוט יפה!

ביום המחרת, הגעתי לעיירה קטנה מצפון לסן-פרנסיסקו והתארחתי אצל חברים למסע אותם פגשתי בפטאגוניה – אריקה ויניב. זה היה נפלא לפגוש בהם שוב, ולהחליף חוויות ועידכונים. לאחר מסעם, הזוג הנהדר הזה התיישבו בצפון קליפורניה וחזר לעבודה. שמחתי לשמוע כי הם מתכוונים לחזור לישראל בשנה הבאה וסיכמנו להיפגש בארץ יום אחד.

אריקה ויניב

ממקום מושבם של אריקה ויניב, המשכתי צפונה בדרך כפרית צדדית ומאוחר יותר התחברתי לדרך הבין מדינתית מס' 5 “Interstate 5”- אחת מהדרכים הראשיות המדהימות שניתן למצוא בארץ הזו. שמתי לב, כי כיוון כל הדרכים שמספרן אי זוגי, I-5 או I-15 הוא צפון דרום וכל הדרכים שמספרן זוגי כמו I-60 או I-10 כיוונן מזרח מערב. האמריקנים אכן תכננו את תשתית המדינה שלהם באופן נוח.

מזג האויר הפך להיות קר יותר ויותר. ממש לפני הכניסה למדינת אורגון. אבוב האופניים סיים את חיי הסבל שלא יועדו לו ושוב מצאתי עצמי תקוע בצד הדרך. מאחר ולא נותרו ברשותי אבובים להחלפה, החלטתי להמשיך ולרכוב על הצמיג המפונצ'ר עד שאגיע למוסך או לתחנת דלק. העברתי להילוך ראשון ופתחתי ברכיבה איטית וקופצנית של שעה לערך בשול הכביש. לפתע חלף על פני טנדר, האט ועצר.

פנים מחייכות הציצו לעברי ושאלו אם אני צריך עזרה. "ועוד איך!" עניתי. וכך פגשתי את האנק. העמסנו את האופנוע לגב טנדר השברולט של האנק והמשכנו לכיוון העיירה הסמוכה. האנק גר באיזור החקלאי הזה ומייד אהבתי את הבחור הפשוט והשמח הזה. מאחר ולא היו כל מוסכי אופנועים בעיירה הקטנה. החל האנק – נאמן ובטוח ביכולתו לעזור לי – להרים טלפונים ובמהרה הגיע חבר שלו ונתן לי אבוב של אופנוע הארלי דיוודסון. הרכבנו את הצמיג והודתי להאנק על עזרתו.

האנק

לקמפניג בארה"ב דרושה מיומנות. ולמצוא מקום לקמפינג "מתחת לראדאר" אינו דבר קל ברוב המקרים, אך אפשרי. רוב האדמות בארה"ב מגודרות והוזהרתי לא אחת "לא להכנס למקומות מגודרים" מאחר והאמריקנים מאד רגישים לרכושם – "אחד מחוקי המערב העתיקים…"

כמה ימים לאחר מכן הגעתי לסיאטל ובניווט הג'י פי אס שלי, רכבתי ישירות לסוכנות טוראטק באירפורט רוד.

טום מאיירס בעליה של סוכנות טוראטק USA , קיבל את פני באופן אישי וסייר איתי במתחם היפה הזה הממוקם במפעל ישן ששופץ.

חוג אופנועני האתגר של סיאטל הוא רחב ויעיל והודתי לאלוהי המסעות על פגישתי עם לורה סייבר, אופנוענית אתגר וחברה שרכבה במסעות רבים, אותה פגשתי בארגנטינה. לורה הצליחה (איכשהו) לשכנע את טום ואת הבחורים בטוראטק לעזור לי, פריבילגיה ששום חברה או עסק בתחום האופנועים לא העמידו לרשותי בעבר.

כמה מהשמות הגדולים בעולם רכיבת האתגר וההרפתקה הם מסיאטל וזה היה כבוד של ממש לפגוש ולבלות זמן עם מהנדסים/צלמים/רוכבים – מקצוענים שכאלה. קהילת האופנוענים הנדיבה הזו, לא רק איפשרה לי לטפל באופנוע כי אם אירגנה עבורי מקום לשהות בו. אריק ואווה והחתול השמן שלהם – נורטון ("קומנדו"), העמידו לרשותי את החדר הנוסף בביתם והפכו אותי לבן משפחה למשך 3 השבועות הבאים. זה היה נפלא לפגוש את האנשים הנפלאים האלה ולטפל באופנוע בסדנה ראויה – הבדל של ממש מאותם "מוסכי תיקוני דרך" שהתרגלתי לסטנדרט שלהם לאורך הדרך.

האופנוע זכה למצמד חדש, מיסבים להילוך היתר. זרוע העברה חדשה לתיבת ההילוכים, האינג'קטורים נוקו ונבדקו. המנשא השבור האחורי הוחלף ונצבע באבקה. ולבסוף, הבולמים זכו לטיפול תחזוקתי אצל סוכן אוהלינס Ohlins המקומי שגם החליף את הקפיצים הקדמיים לקשיחים יותר.

ערב אחד, הוזמנתי למסיבת פרידה שטוראטק אירגנה ליונה סטריט – כנראה רוכב מירוץ הדקאר האמריקני הטוב ביותר. זה היה נפלא לפגוש רוכב איכותי שכזה ואדם נעים וצנוע כמו יונה ולראות את הימאהה 450 שלו. אני מאחל לו הרבה הצלחה במירוץ הדקאר בשבוע הבא.

בסוף השבוע, הזמין אותי טום מאיירס לפגוש אותו ואת משפחתו, בבית עץ קטן שהוא מחזיק בהרי קסקייד ויצאנו לרכיבת שטח במסלולים יפים באיזור. במהרה גיליתי כי טום הוא רוכב מיומן ביותר. בילינו ביחד זמן נפלא.

לאחד החלקים לקח כעשרה ימים להגיע מגרמניה, אך לאט ובטוח הכל התחבר והאופנוע היה מוכן לרכיבת המבחן. הייתי שבע רצון מהתוצאות.

היה זה חג ההודיה כשפול, אחד מהאנשים הידידותיים בטוראטק הזמין אותי להצטרף אליו ואל משפחתו לחג ונעניתי בשמחה.

פול

האופנוע היה מוכן. וכך גם אני. ארזתי את התיקים, הודיתי לחברי על עזרתם, סבלנותם ותמיכתם ויצאתי דרומה.

זהו לעכשיו. אגיע לאל. אי. ומשם אני מתכנן את המעבר לאוקיאניה – ניו-זילנד ואוסטרליה.

אדם.

————————————————————————————————

תרגום-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

יש רגע מזוקק אחד, שבריר שניה קטן,

בו אדם יכול לפענח את האושר.

יואב נגע בקצה. איש ומכונה, מאלסקה לאושואייה. תם המסע.

 

צ'ילה וארגנטינה , חלק 2
מאל קלפטה El Calafate, הקרחון המתנפץ Perito Moreno, התחלתי את הירידה לעבר הנקודה הדרומית בעולם. אל ארץ האש כלומר לעיר אושוואייה Ushuaia. לאחר מספר שעות, הגעתי לריו-גאייגוס Rio Gallegos. כל הדרך דרום מזרחה, הרוח הייתה פחות או יותר בגבי. עם הכניסה לעיר, פניתי לכיוון דרום, חשתי כי הרוחות הולכות ומתעצמות ומכות בתשעים מעלות מימין. משמעות הדבר, כשהבנאדם יושב על חרגול דק גזרה ושיווי משקל של בלרינה, בעת שעצרתי בתחנת הדלק, היה עלי לשבת היטב על אופנוע, לנטוע את עקבי נעלי במשטח המחוספס ולוודא שהחבר הכחול שלי אינו עף. כן, 300 ק"ג של האופנוע, כולל אני, הציוד וכל מטלטלי, נחשבו ערימת זרדים נידפים ברוחות דרום פאטגוניה, שקיבלו אותי במזג העצבני הידוע שלהן.

בריו-גאייגוס, החלטתי להמשיך באותו יום לעבר הגבול של ארגנטינה עם צ'ילה, שאותו חייבים לעבור: ארץ האש Tiera Del Fuegoהיא ארכיפלג ענק, המחולק בין ארגנטינה לצ'ילה. חלקו הצפוני שייך לצ'ילה ובכדי להגיע לחלקו הדרומי (סוף העולם, זוכרים?) השייך לארגנטינה, חייבים לעבור בשטחה של צ'ילה.
חברים, ההחלטה הנמהרת להמשיך ישר באותו יום דרומה, היתה טעות. יצאתי נחוש (ותשוש) לעבר הגבול והרוחות רק התגברו. המשכתי להתגושש ברוח תוך מאבק די אלים, כאשר האופנוע ממש נדחף מהצד על ידי הרוח בעוד אני מנסה לשמור על הכיוון, על ידי הטיית משקלי לכיוון הרוח, לנסות ולאזן אותו. המושג "חלף עם הרוח", קיבל משמעות די מעניינת בשלב זה. אבל עקשנות וחתירה לעבר המטרה, מלווה בהבנה שאת 30 הקילומטרים שנותרו עד הגבול, אני חייב לעבור, כי הדרך חזרה מסתבר – ארוכה יותר. לאחר חצי שעה לערך, הגעתי למעבר הגבול. בבניין עם גג משופע בראשו סמל צ'ילה וסמוך לו בניין של הרשות הארגנטינאית המקבילה. ניסיתי לרדת מהכלי ואני מבין שכל ירידה באופן שגרתי, תגרום לאופנוע פשוט להתהפך. מצאתי מחסה מאחורי מבנה והחנתי בזהירות את האופנוע מול קיר שהגן עלינו.
הרגשתי כמו מי שהגיח הרגע מתוך מכונת כביסה שיצאה משליטה, השעה 2 בצהרים והחלטתי שעד שתשכך הרוח, אני פשוט לא זז. השעות חולפות אך הרוח בשלה.

לאחר שעתיים, הגיעו 2 בימרים 1200 כאשר האחד גורר את השני בחבל. הסתבר שהנגרר הועף מהכביש באופן דיי קשה. הרוכב נפצע אך עדיין היה במצב שאיפשר לו להמשיך לכיוון צפון לריו-גאייגוס.
הזמן עבר מהר, כנראה שהרוח דחפה את מחוגי הזמן ועד שהבנתי מה ומי. הגיע 9 בלילה והחושך נפל על האיזור כמו שמיכה כבדה מקרח שחור. הבנתי כי את הלילה הסוער הזה אני עושה בגבול. שיחה עם שוטרי המסוף, הבהירה לי כי ישועה מהם לא ממש תבוא. יש להם חוקים והמבנים המחוממים שלהם, ממש מחוץ לתחום עבורי (דיי מתסכל). כך שאת הלילה הקר והאוורירי משהוא, ביליתי בחיבוק של כל מה שמצאתי בין חפצי שיש בו מעט חום. בתוך שק השינה הממש לא מדהים שלי … הרפתקה עד הסוף. זה מה יש !!!

למחרת התעוררתי עם שחר ועם התכווצות כואבת של שרירים קפואים. לשמחתי הרוח שככה וניצלתי את ההפוגה הזאת, כדי לרוץ כמה שיותר מהר לעבר המעבורת שחוצה את תעלת מגלאן ושתוביל אותי לארץ האש. לאחר 50 דקות, הגעתי למשטח ההחפה אליו מגיעה המעבורת. אך גיליתי לצערי כי המעבורת הראשונה יוצאת רק בשעה 8 בבבוקר ואני ב 6. לאורך הכביש המוביל לחוף המעבורות, עקפתי את שיירת המשאיות המנומנמת כשאני קפוא לחלוטין. קור שחדר את כל שכבות הביגוד שכללו כמובן ביגוד לחום והגנה כנגד הרוח. מאחת הקבינות ניבטה דמותו של אחד הנהגים המתעורר ואני ללא בושה, פשוט זינקתי אל הקבינה החמימה. מייד מצאתי עצמי מוזמן לטקס שתיית עשבי התה (מטה) Mate, הנהג דיבר איתי בספרדית שוטפת והמילה "סי" יוצאת מפי ללא הפסקה. "סי" "סי" "סי"…רק שלא יוציא אותי מהקבינה. כעבור מספר דקות של הפשרה חלקית, אני מבין שעלי לחזק בו את תחושת החמלה וההערכה אלי ומספר לו מהיכן אני מגיע. כשהוא מבין שאני מגיע מאלסקה, רבותי. כבוד ואחוות נהגי המרחקים והמרחבים שוברת שיאים. בו במקום, בשעות הבוקר, נפתחת חבילת שוקולד שאפילו סתימות שיניי חוגגות ומעדיפות את עוללות השוקולד, על נקישות הקור העז.
המעבורת חוצה את מעבר המים שנתגלה על ידי פרדיננד מגלאן ב-21 באוקטובר בשנת 1520, דרכו עבר עם שלוש מספינותיו – מהאוקיינוס האטלנטי לזה השקט (וכשהביט שמאלה ודרומה, הבחין בעשן עולה מהחוף ולכן קרא לו ארץ האש) בקטע זה מעבר המים הוא ברוחב 4.5 ק"מ וחצייתו אורכת 20 דקות של שייט באלכסון, מפאת הזרמים החזקים (עלה לי 7$ כולל האופנוע). נקודת הנחיתה הייתה שיפוע מבוטן וסלול ובו כבר המתינה שיירת משאיות בכיוון ההפוך. אחרי מספר קלומטרים, עליתי לדרך עפר שנמשכה 100 פלוס ק"מ, בסופם הגעתי לנקודת הגבול בה חוזרים לטריטוריה ארגנטינאית ולכביש אספלט ליד העיירה סן-סבסטיאן ולכביש מספר 3 , האמור להוביל אותי לאושוואייה. הרוחות חזרו מההפסקה והחלו להתגבר. הבנתי כי לאושוואייה היום –  לא אגיע. נחתתי בצהרים בריו-גרנדה Rio Grande נכסנתי מלון חמים שפיצה על ליל אמש. היה מעולה. מי שהמציא את שמיכת הפוך, היה לא פחות מגאון!!! ריו גרנדה, הקוראת לעצמה "בירת דגי הסלמון של דרום אמריקה", נראתה מאוד אפרורית ומדכאת. לא יכולתי להמנע מהמחשבה…מי אומר לעצמו: "אני הולך להתגורר לי בשום מקום…. בארץ האש"? לאט לאט, התחלתי להבין ולהפנים כי למחרת בעצם אני מגיע ליעד. לסוף המסע הרכוב. כן. התרגשתי. לפעמים ישנה שמחה המהולה בעצב. ההבנה כי חיי הנווד החדשים אליהם הורגלתי בחודשים האחרונים, עומדים להסתיים. ישנה גם מעין תחושת חיבור לכלי המתכת, שליווה אותי בצייתנות לאורך המסע. תחושה של מעין חברות בין אדם למכונה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אלו הן תחושותי.
למחרת, חזרתי לשגרת הרגלי כרוכב מסע, תוך התעלמות ממשמעות היום המיוחד הזה. בדקתי שמן, העברתי יד על השרשרת לוודא שימון. נעצתי את המפתח. סובבתי. לחיצה קלה על מתג ההתנעה והמנוע שיחרר נהמת חופש, זהה לנעימה שנשמעה חודשים קודם לכן, בפיירבנקס אלסקה. עברתי  דרך תחנת הדלק ביציאה מריו-גרנדה, ידעתי שיש מספיק דלק עד אושוואייה, אך זהו כוחו של הרגל. מילאתי מיכל ואיפסתי את מונה מספר הקלומטרים כמנהגי בתחילת כל יום.

גאריבלדי פאס. מעבר ההרים האחרון לפני הגלישה לאושואייה

הרכיבה היתה יפה. עד אושואייה, סלול כביש אספלט איכותי…עוד רכיבה? מה פתאום, זאת איננה עוד רכיבה. זאת היתה הרכיבה. רכבתי עם חיוך. סוג של אופוריה – חיוך שלא מש, כמובן עם שימת לב מירבית למתרחש סביב. לאחר כשעתיים, הציצו מהאופק שני העמודים המבשרים לי כי הגעתי לאושוואייה. זאת העיר שאני נמצא בפתח שעריה. עצרתי בצד לצילום. הנחתי את המצלמה חזרה למקומה ו….לא זז. רק צופה בשלט. כאשר הקור החיצוני אינו משפיע על גל החום הפנימי המציף אותי. חשתי חוויה עמוקה. שמחה. השלמה. אני מעריך שזה מה שאולי אני צריך להגדיר כ"אושר". חייכתי לתוך הקסדה, הנעתי את האופנוע וקדימה. לאחר מספר דקות, נכנסתי לחלקה המרכזי של העיר. שם החנתי  את האופנוע. נכנסתי לבית קפה והזמנתי (בשעה 8 וחצי בבוקר…) בקבוק בירה. מספר מקומיים שלגמו קפה ראשון של בוקר, הסתכלו בהרמת גבה על הטיפוס שנכנס כרוח סערה וירד על בירה קרה על הבוקר. ואני? …אני מה'כפת לי! אני ….פשוט מאושר!!!

לאחר מכן, מצאתי הוסטל נחמד, עם נוף המשקיף למפרץ, בו עגנו אניות המביאות תיירים לאנטארקטיקה ( 4000$ עלות הסיפור ל- 8 ימים, מתוכם 4 ימים, הם ימי הפלגה נטו: הגעה לשם וחזרה). הנוף הנשקף מההוסטל יפה, יפה מאוד. וכמאמר המשורר: (אלתרמן כנראה) ראיתי יפים ומרשימים ממנו אך לא יפים כמותו ….

נרגעתי ברחובותיה הקרירים של אושואייה. יצאתי לשיטוט בסביבתה. לכיוון הנמל ומעבר לו ללשון היבשה המובילה לשדה התעופה הקטן. טיפסתי ברכבל הסקי במעלה ההר מצפון לאושואייה. סוף העולם, אבל איזו פינה מדהימה!

זהו.
27,500 ק"מ של חום מדבריות ללא סוף. קור. שלגים. גבהים. עמקים. שבילים. כבישים מכל הסוגים. קפיצות עד בלי די ורוחות שלא ידעתי על קיומן. מפות. הכנות …. והכל ( חוץ מיומיים: יום עם אמריקאי במדינת וושינגטון ויום רכיבה עם גרמני בניקרגואה) רכבתי לבד… ממש לבד! אני ומכונת הברזל שמלווה אותי. עשיתי את זה. אני כותב שורות אלו עם חיוך של סיפוק מרוח על פניי ועם שמחה גדולה לחזור הביתה. גם המושג בית מקבל משמעות מיוחדת.

מכאן אני שולח את האופנוע לבואנוס-איירס במשאית ואני….בטיסה. לזה קוראים פינוק!!!
הכתבה הבאה, לא תהיה ברובה על אופנועים אלא על השפעת הרכיבה עליי.

עד לכתבת הסיכום. תודה.

שלכם

יואב

————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה